ספר העיטור – חלק ב – הלכות חנוכה בס"ד, קטע 5

מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה כו' מתחיל בגנות ומסיים בשבח מהו רב אמר מתחלה ושמואל אמר עבדים היינו ומנהגא כתרווייהו ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואנו הן פסח, מצה, ומרור, וכו'. עד לפיכך אנו חייבים וזה במקום שעשה נסים: בשוחר טוב כשאומר לפיכך צריך להגביה ידו וכן כ"א וא' כדי לומר שירה על היין וכן המנהג וחותם בגאולה ר"ט אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו עד גאל ישראל ואמר רבא ק"ש והלולא גאל ישראל דצלותא גואל ישראל אמר רבה וצריך שיאמרו ואותנו הוציא משם ואמר רבה מצה צריך שיגביה מרור א"צ להגביה (י) ונראה כמקדש קדשים ואוכל בחוץ ואחר שגומר נוטל ידיו דאמר ר"א אמר ר' הושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכיון שצריך לטבל חזרת בחרוסת צריך נט"י דידים שניות הן ומטמאין משקין להיות תחלה וכדאמרי' האי מרור צריך לשקועי ואטיבול שני קאי אבל בטיבול קמא לא צריך נט"י דהא לית בי' חרוסת והנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ואדברי' ר"ח לרבנא עוקבא ודריש נוטל ידיו בטיבול ראשון כגון שהגיס דעתו או שהי' ידיו מלוכלכות ונטל או שהי' טיבולו במשקה צריך שיטול ידיו בטיבול שני דכיון דבעי למימר הלולא ואגדתא דלמא מקרי ונגע והוו ידיו שניות אבל משום ברכת הלחם של מצה ל"צ נט"י דנט"י לחולין אסמכתא היא דר"א בן ערך וליכא למיחש להיסח הדעת לגבי פת דהא אמרינן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו אבל משום טומאה איכא למיגזר וצריך ליטול ידיו לטיבול שני וא"נ משום ברכת הלחם קאמר וה"ק צריך שיטול ידיו כשיגיע לטיבול שני והאי לא סגיא בלא פת ורבי' אפרים אוקמי כגון דקדיש אריפתא. ורבוותא קמאי אמרו דבפסחים נא מקדשי אריפתא כדלקמן ומס' הנ"מ לאוכלי טהרות אבל האידנא ל"צ אלא נטילה אחת כדרך כל השנה קודם קידוש או לאחר קידוש ואפי' בחוץ לארץ היו אוכלין חוליהן בטהרה והאידנא ליכא אסמכתא (יא) דר"א בן ערך אלא שנהגו והראשונים נהגו (יב) לברך וטעות הוא בידם דמים אחרונים של ברכת המזון לא צריך ברכה והכין שדר ממתיבתא ואומר אני אף בטיבול שני א"צ אלא דאינהו כתבו טיבול שני הוא אכילת מצה ולא מצינו מקום שפת נקרא טיבול ואר"פ לא לשהו מרור בהדי חרוסת דלמא אגב אוטא דחרוסת ובסם לו למרור ובעינין טעם מרור וליכא ואמר רבא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהתורה קפידה על דבר מר ובלע מרור לא טעם אבל מצה טעם משהו יש בו כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא ואיכא נוסחא דאית בה איפכא א"ר הלל משמי' דגמרא לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי רבנן ומבטל לדאורייתא תניא אמרו עליו על. הלל שהי' כורכן בב"א ע"ש שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו א"ר יוחנן חולקין עליו חבריו על הילל דתניא יכול לא יצא אדם י"ח אא"כ כורכן בב"א כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בעצמו וזה בעצמו והשתא דלא אתמר הלכה לא כהילל ולא כרבנן מברך לאכול מצה ומברך לאכול מרור ואוכל והדר כריך להו בהדי הדדי ואכיל להו זכר למקדש השתא דמספקא לן מנתא צריך שני זתים מרור ק"נ דהא רבנן מודו לי' להלל דכרכן דאפי' זה בפ"ע קאמר ניעבד כהילל בשתי זתים מצה וזית מרור ומנהגא דילן מצה לחודה ומצה ומרור כהילל בלא טיבול בחרוסת דקפא בחדא טבילה מייתי ואית דאמרו מצה מייתי לי' ולר"א בר' צדוק דאמר מצוה בחרוסת דמשום הכי בחדא זימנא סגי כ' רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל בפסח מברך על חדא ופריסא ובשאר יו"ט על תרתי ריפתא שלימתא דאמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת (ויו"ט) מ"ט לחם משנה כתיב ות"ר ששת ימים תלקטוהו למדנו שלא היה יורד מן בשבת ויו"ט מנין ת"ל שבת לא יהיה בו ומפרשי רבוותא כיון דביו"ט לא הוה הנחת מן ובעי למבצע על תרתי ריפתא שלימתא ובפסח אתי לחם עוני וגרעה לפלגא ובצעינן על חדא ופלגא ומסקנא אמר רבא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה תוך דוקא ומניח פרוסה בתוך שני השלימות כמנהגא דילן וב' שלימות צריך כשאר יו"ט ולפי שאנו צריכין לומר כהא לחמא עניא במצה פרוסה פורס מצה חציה לאכילת מצה וחציה למצה אחרונה וע"כ מנהג לפרסה קודם הגדה ומנהג בבלי אחר ששתה כוס שני ומנהג להצניע תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם ונהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ומס' המוציא ואכילת מצה מברך כא' כדאמרי' ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום ש"מ דומיא דקידוש בב"א ובוצע אחת או שתיהן כאחת כדגרסי' חזינין לרבא דנקט תרתי ובצע חדא וכתב ר"ח מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה וגאון אמר אם הביאן לפניו פתיתין ושלימין בפסח אע"פ שאין הדר כיון דקרי' ביה לחם עוני מניח פרוסה בתוך שלימות ובוצע אבל אם מניח לפניו שלימין ל"צ פרוסה בתוך שלימות אלא בוצע אב' שלימות כשאר יו"ט אלא מיהו מנהגא דעלמא להניח פרוסה בתוך שלימה ולא ידעינין בדוקא אי נהוג הכין או כי היכי דסליק אדעתין והלכך מברך ברכת המוציא והמצה ואוכל בהסיבה יש שמטבילין בחרוסת ובתר הכין מברך על אכילת מרור ומטביל בחרוסת והסיבה ל"צ והדר כרך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה כהילל ואכיל בהסיבה ובתר דאכלו כל צרכיהן יאכל כזית ומצה שמורה ובתר הכין לא טועמין כלום כה מכסא דבהמ"ז ונקטי' כל"ק דגמרא דאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכ' רבי' אלפסי לישנא קמא אליבא דגמרא נ"ב דמר זוטרא כדכתיבנא ומסתברא טעמא משום דקי"ל דכל היכי דאיכא תרי לישנא בגמרא בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל ומצה בזה"ז דאורייתא היא אמר רבה אכל מצה בזה"ז אחר קצות לרבי אליעזר ב"ע נא יצא י"ח ופי' ר"ת כראב"ע דסתם מתני' כוותי' ובאיזהו מקומן תנן ואינו נאכל: אלא עד חצות: ומסתברא מדקא אמרינין לרבי אליעזר ב"ע ולא קאמר אכל מצה אחר חצות נא יצא ש"מ הלכה כר"ע וסתמא אחרינא אשכחן (יג) כר"ע דתנן כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרי' עלה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וההוא דברכות ואיתשל מ"ט אין מברכין במצה כל ז' כדרך שמברכין על הסוכה דהא גמרי' מהדדי ולינה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ומסתברא בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עניו מ"ע דבסוכות תשבו אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה אלא לאו דבבל תאכל חמץ ואין מברכין אלאו:

מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל: בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה: ירוש' למה בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר וישכח נגמור את ההלל ומס' טעמא משום שכרות אבל משום דאין מפטירין אסר הפסח אפיקומן לא קאמר ש"מ דיין אינו מפיק טעם מצה אע"ג דאיכא למימר דס"ל דמפטירין אנן לא אשכחן בגמרא דאסור אלא אכילה אבל שתיה לא שהרי כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"י אמר יהללוך ר' יוחנן אמר נשמת כל חי וחותם בישתבח ומדקאמר ברכת השיר ש"מ ברכה היא וחותמין עליו מלך מהולל בתשבחות ומנהג כרב יהודה וקשיא לן אמאי אינה פותח בברוך הא אינה סמוכה לחברתה דאלו ישתבח סמוכה לברוך שאמר אבל האי לא ודימו לה להא דברכות (יד) הושע ד' את עמך ויהיה כל צרכיהם לפניך בא"י שומע תפלה לרבינו צמח לגמור את ההלל בלילי פסחים אין מברכין ולמה מפני שחולקין אותו באמצע והצריך לומר והרביעי גומר עליו את ההלל ושהקשית וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו יש כיוצא בה אחרינא שבק"ש ודאמרו רבנן כל הטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו כו' הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול (טו) ואיזה הלל הגדול אר"י מהודו עד נהרות בבל וכר"י נהגו בשתי ישיבות וחוזר וחותם יהללוך וכן שדרו ממתיבתא ויפה הוא לחתום בישתבח עד מנך מהולל בתשבחות ומס' דר"ט לא פליג אמתני' דמדקאמר לא יפחתו ש"מ אם בא להוסיף מוסיף מידי דהוה אקריאת התורה דתקינו ו' ז' ומוסיפין עליהן לרב שר שלום כוס חמישי רשות ואם רצה לשתות ישתה ואחר הודו אומר יהללוך וכ' רב אחאי (טז) מאן דלית לי' למיכל כולה סעודתא ממצה דמנטרא אכיל ברישא מהאי דלא מנטרא ומברך עלי' המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטרא לאכול מצה ואכיל ומברך אמרור והדר כרך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה כהלל ורבי' דאמר דלית ליה אלא כזית דמנטרא (יז) דלית ליה לכולה סעודה בעי מימר ולית ליה אלא למצוה בלחוד קאמר ולישנא דרבי' שרירא נקט ואיפשיט מילין על ר' שמעון קיירא דאמר אכיל ברישא (יח) מהאי דמנטר כזית ומברך עלי' לאכול מצה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור ונפיק י"ח ואמרי' עלה דלא (יט) וטעמא דרב יהודה ודכולהו רבוותאי והכי איתמר היכא דלית לי' אלא כזית דמנטרא כו' ומסתברא דאפילו במצה דלא מנטרא מברך המוציא לאכילת מצה (כ) דחובת מצה בכזית בתרא היא ואפילו כי אית ליה מצה באחרונה מס' דנפיק י"ח באכילה ראשונה אע"ג דאכיל מינא אחרינא בתרי' כי היכי דאכיל אחר הפסח יצא ואין מפטירין אחר הפסח קאמר ואי עביד אינו עושה פסח אחר ה"נ ל"ש ישנו מקצתן יאכלו נרדמו לא יאכלו וכתב הר"ר שמואל ה"ה למצה מדגרסי' אביי הוה יתיב קמי' דרבא חזיי' דקא מנמנם א"ל מינם, קא ניים מר א"ל לא נמנימו קא מנמנמו ואביי אחר חורבן הוה ומס' משום בהמ"ז קאמר דאי הוה מנמנם איפסק לי' ובעי מיהדר ולמיכל והדר מברך אי לא לא ולאו משום אכילת מצה קאמר אלא משום דבעי למיכל סעודה ומברכין (כא) המוציא ואכילת מצה בהאי דלא מנטרא ומיפטרי כזית בתרא דמינטרו דומיא דמרור היכי דליכא שאר ירקי דמברך בפה"א ולאכול מרור ואכיל אע"ג דלא נפיק בי' דחובת מרור בתר מצה היא דכתיב על מצות ומרורים מצה ברישא והדר מרור ואפ"ה מיפטור דחיובא בברכה קמייתא דלאו חיובא ה"נ ל"ש ועוד דלא אשכחן אכילת מצה בלא המוציא כדגרסינין ברכת הלחם של מצה מהו והלכך כי לית לי' מצה דמנטרא לכולה סעודה עביד כמנהגא וכ' רבינו אלפסי ז"ל מאן דלית לי' חמרא בלילי פסחים מקדש אריפתא כשבתות ויו"ט ושארי ברישא ובצע לי' לריפתא ומנח ידי' עלי' עד דגמר בקידושא בתר דגמר מברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר לי' לפתורי' ואומר מה נשתנה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה ומס' ברכת מצה בלא המוציא ליתא וכשאמר המוציא מברך אכילת מצה וגמיר לקידושא ואכיל לה למצה ובתר הכי מברך אשאר ירקי וכו' אלא מס' דלית לי' לאפסוקא בין אכילת מצה לאכילת מרור ומאן דלית לי' חמרא אדרבא עבר דהא לא יפחות לו מד' כוסות תנן וכן אמרי' אפי' נוטל מן התמחוי צריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא לסמוך על הפת שאם תיקן כוס א' מה תקנתי' על שלשה לפיכך ימכור מה שיש לו לקיים מצוה ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזור על מצות לולב ואתרוג וכ"כ רבי' יוסף בר רב ורבי' האיי הכין כתב אם אין לו יין יקדש על הפת כלילי שבתות ויו"ט חוץ מן הפסח שהרי אמרו לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואבן גיאות ז"ל כתב בדלא אפשר מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר. (כב) וא"צ לשהות עד שסידר ההגדה מידי דהוה אבציקו של גוים דאדם ממלא כריסו מהם ומברך עליהם המוציא ואוכל כזית מצה משומרת באחרונה ומברך עלי' על אכילת מצה וכ"ש הכא דלקיומי' מקיים ואין בו משום לאחר שמילא כריסו מהם חוזר ומברך וסודר ההגדה ובהמ"ז סודר על הפת ולא דייק לן דבבציקות של גוים אכילת מצה מברך כזית מצה באחרונה אוכל בלא ברכה וכ' רבי' אלפסי ז"ל מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בכיתי' ואכיל כל מה דצריך ומברך בהמ"ז והדר מברך לכל חד וחד בביתי' ושתי אינהו כסא דקידושא ואגדתא ואכלי מצה וירקא ולא אכיל בהדייהו ושביק להו למיגמר סעודתייהו ומברכי אינהו בהמ"ז והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכין וכן לכל ביתא וביתא ולבסוף אזיל לביתו וגומר הלולא ושתי כסא דהלולא וגמר לה מהא דתניא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' ובעי רחבה ברכת מצה וברכת קידוש היום מהו כו' ושמעי' כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק י"ח הדר מברך לי' בין על המוציא בין על אכילת מצה בין בפה"א בין על אכילת מרור בין בפה"ג דכולהו חד טעמא אינון ומצוה אינון ואינהו כיון דבריך בהמ"ז לא לטעום מידי דקי"ל אין מפטירין, אחר הפסח אפיקומן וצ"ע דקאמר ולבסוף אזיל לביתי' וגמר הלולא לסיים כולא סדרא בביתי' והדר ליזיל בבתי אחרינא ולא ליכול ולא לשתי בהדייהו ומברכי בהמ"ז הא תינח כי ידעו לברוכי בהמ"ז כי לא ידעו לברוכי היכי עבדי ואיכא למימר אע"ג דבריך בהמ"ז בביתי' אכיל בהדייהו כל מה דבעי ולבסוף אכיל כזית מצה באחרונה בהדייהו זימנא אחרינא ומברך להו ברכת מזונא דמסתברא דאטו אינש דבעי למיכל תרי זימנא בליליא לא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואיכא לעיוני דרחבה דבעי ברכת הלחם של מצה לבעי נמי בפה"א של מרור ומס' דלא מצי לברוכי בפה"א אשאר ירק דהא לא ברכת חובה ואיצטריך למיעבד כר"ח דמברך בחזרת בפה"א ולאכול מרור ואכיל וכי מטי מרור אכיל בלא ברכה כתבו רבוותאי קידש בביתי' אין לו לקדש לאחרים שיודעין לקדש (כג) ירו' על דעתי' דר"י אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שלא לישב בצל סוכה אסור לישב בצל סוכה שלא לישב בצל הסוכה לוקה ויושב בצל הסוכה ור"י הוא דס"ל איסור כולל והכא כיון דאמר שבועה שלא אוכל מצה הו"ל לילי הפסח בכלל ול"ד להא דמקשינין בגמרא דילן בשלמא לרשב"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא בלאו משכחת לה (כד) דאמר אוכל טהורות ונבילות דהא לאו כולל הוא אלא פורט בפירוש ולא חלה שבועה אנבילה אבל הכא במצה כל מצה כולל והלכך איסור כולל הוא ואיתא להא דירושלמי דאמר ואסור למיכל מצה בלילי הפסח (כה) ול"ד לשנויא דהתם משכחת לה כדרבא כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר סתם וחלה שבועה אנבילה באיסור כולל וכדרבא דכי אמר ש בועה שלא אוכל במידי דלאו בר אכילה קאמר וכי אכיל עפר פטור ה"נ כי אמר שבועה (כו) שאוכל בשר אפי' במידי דלאו בר אכילה הוא קאמר וחייל עלי' שבועה באיסור כולל:

סדר היום בפסח קורין בפ' המועדות שבתורת כהנים והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא מפטירין בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו ושאר כל ימות החג מלקט וקורין בעניני מהו. אר"פ יו"ט האחרון יומא קמא קורין ויהי בשלח ומפטיר וידבר דוד ולמחר קורין כל הבכור והאידנא נמי נהוג עלמא למיקרי מש"ך תור"א קד"ש בכס"פא פס"ל במדבר"א של"ח בו"כרא ומנהגא דילן להתחיל במשכנו ויש שמתחיל והיה היום הזה לכם לזכרון עד מארץ מצרים וקורין חמשה ומפטיר קורא ובחודש הראשון ומפטיר בפסח גלגל מן בעת ההיא עד ויהי ה' את יהושע וביום ב' קורין שור או כשב ומפטיר קורא ובחודש הראשון ומפטיר וישלח המלך עד לא קם כמוהו וביום ג' שהוא חוה"מ מוציאין ב' ס"ת בא' קורין ג' מן קדש לי עד סוף הסדר ובשני' קורא והקרבתם ויום ד' קורין ג' באם כסף תלוה עד בחלב אמו וביום ה' פסל לך עד לא תבשל בששי במדבר סיני עד ואזרח הארץ ובשביעי שהוא יו"ט קורין ה' בויהי בשלח עד רופאך ומפטיר וידבר דוד ובשמיני כל הבכור עד סוף הסדר ומפטיר עוד היום בנוב וכל יום קורין והקרבתם ובכ"מ שחל שבת בחוה"מ קורין ראה אתה אומר אלי ומפטירין היתה עלי יד ד' ובסוכת מפטיר ביום בא גג וזה הסדר כשחל באג"ז אבל אם חל בחמישי הסדר מש"ך תור"א פס"ל במדבר"א ותניא המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים כנגד ז' שקראו בתורה ואי סליק ענינא כגון עולותיכם ספו על זבחיכם וא"נ איכא תורגמן לא בעי כ"א דאר"נ זימנן סגיאין הוה קאימנא קמי' דר"נ וכי הוה קרי י' פסוקי במקום תורגמן אמר לן פסוקי: ירושלמי משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ויו"ט בר"ח ובחוה"מ וגרסי' במגלה הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקין כנגד תנ"ך מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ודוקא בשני ענינים וזה וזה בכדי שלא יפסוק המתורגמן אין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של שנים עשר מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו וא"ר תנחום א"ר הושעי' כל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלול הס"ת ובלילה דיו"ט שני מתחילין למימני כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת, ת"ר (כז) וספרתם שתהא ספירת לכ"א וא' מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויבא וימנה ביום ת"ל תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שאתה מונה מבערב ובהגדה אימתי הן תמימות בזמן שאין יושע ושכני' ביניהם ויש אומרים ישכנ' ביניהם ואמר אביי מצוה למימני יומא (כח) יומא ושבוע דשלמי מצוה שבעה שבועות ולית לי' למימני יום חמשים דאי כתיב יום חמשים תספרו ה"נ השתא דכתיב תספרו חמשים יום מנין שהוא סופר את החמשים כדאמרינן במכות אי כתיב ארבעים במספר כדקאמרת השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהי' סופר את הארבעים והא דלא מנינין שמיטות כי היכי דמנינין עומר דהכא כתיב וספרתם לכם ספירה לכ"א וא' והתם כתיב וספרת לך וב"ד. וא"ר יהודאי מאן דלא מני עומר ליל' קמא לא מני בשאר לילתא. אבל בשאר לילתא היכא דלא מני לאורתא מני ביממא וכן אמר רב עמרם משום דבעי' תמימות וליכא. ורב האיי אמר בתשובה אי משום דבעי' תמימות שכח באי משאר יומא נמי חסר המנין ואסיקנא דמצוה למימני ואם שכח סופר שלאחריו. והר"ר אבן גיאות כ' כר' יהודאי ור' עמרם שאם לא מנה מבערב אע"פ שמונה אח"כ לא עלו בידו תמימות ומס' כרב האיי דספירת העומר לדידן ליתא מדאוריית' דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות והכי איתא בהגד' בשע' שאמר להן משה רבינו ע"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה. א"ל ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו א"ל לסוף חמשים יום והי' מונין כ"א ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספור העומר בזה"ז שהרי עכשיו אין אנו מביאין לא קרבן ולא עומר אלא שאנו מחשבין יום לס"ת כמו שישראל מנו באות' שעה וסמך סופרים היא ואע"ג דתנן כל הלילה כשר לספירת העומר אבל ביום לא הנ"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל האידנא אי לא מני בלילא מני ביממא דומיא דקצירה שאם נקצר ביום כשר ולאפוקי מספיקא לספור בלא ברכה מדרבנן הוא ורבי' יעקב אומר לא מני בלילה לא יספור ביום מדתנן כל הליל' כשר לספירת העומר אבל ביום לא. ומהאי טעמא לא מברכין זמן אלא בדבר שיש בו הנאה ושמחה כגון נטילת לולב ומקרא מגילה שהוא לשמחה ופדיון הבן שיצא בנו מספק נפל וכגון אקרא חדתא דמברכין זמן. אבל לספיר' אין בו זכר להנאה ואסור למיכל חדש עד אורתא דשיבסר בניסן נגהי י"ח. דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגרסי' התם ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע אכלי אורתא דשיתסר נגהי דשיבסר קסבר חדש בחוץ לארץ (כט) דאורייתא ור' יוחנן בן זכאי (ל) דאורייתא תיקן יום הכף דספיקא לא תיקן אר"ה אמרה לי אם אביך לא הוה אכיל אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר. סבר לה כר"י וחייש לספיקא וכן הלכתא וגרסי' בספרא אלו נאמר קלי לא תאכלו הייתי אומר אף קטניות בכלל ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהיא של חמשת המינים אף כאן חמשת המינין או אינו אלא חוטין שנקראו לחם שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' מנין לרבות שעורין וכוסמין שיבולת שועל ושיפון ת"ל לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם וגומר לרבות את כולן:

סליקו להו הלכות חמץ ומצה ת"ל