ספר העיטור – חלק ב – הלכות חנוכה בס"ד, קטע 3

ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזתום המצרי וזומא של צבעים ועמלן של טבחים ורא"א אף תכשיטי נשים כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח והרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. כותח הבבלי משום קומנתא דאימא שכר המדי דרמו בי' שערי חומץ האדומי דרמי בי' שערי זיתום המצרי תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא זומא של צבעין מיא דחיזרא עמלן של טבחין פת תבואה שלא הביאה שליש קולן של סופרים הכי תרגומו חרתא דאושכפי ר' שימי בר מחוזא אמר טפילן של עשירים שמשיירין אותן לעניים ולפי שלא העשירו קורא אותן עניים רא"א אף תכשיטי נשים שהוא טפילי נשים ומסתב' דת"ק לזכרים ודוקא שהם בעין ולא נעשה בהם מלאכה אבל נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער כגון אספלנית וקילור דנפקי מתורת אוכל שאינו חייב לבער כדאמרן הא כל תערובות חמץ חייב לבער ואלו עוברין בפסח דקתני מתבערין קאמר: ירושלמי וכולן ע"י מיא הא לית בהו מיא קי"ל מי פירות אין מחמיצין ותניא כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי זיתום המצרי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דר"א וחכמים אומרים על עירובו בלא כלום ופי' רבוואתאי כרבנן ומלקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא וכי לא לקי דוקא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וכיוצא בהם אבל איכא כזית בכדי אכילת פרס אפי' לרבנן חייב. ורבי' אבן גיאות פי' כר"א דאמר על עירובו בלאו וקשיא לי לפסקא דרבוותא הא קי"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם וסתם תנן הרי אלו באזהרה ואם לא ביער עובר עליה בב"י ולאחר הפסח אסור בהנאה ואע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס ע"י תערובות ההוא בתערובות דלאחר הפסח קאמר ורבינו יעקב אמר אילו עוברין בפסח דקאמר באזהרת אכילה קאמר אבל משום ב"י ליכא אלא היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דכי מרבינן תערובות מכל מחמצת לא תאכלו מדרבנן אבל ב"י לא אשכחן רבויא ומייתי ראיה מדאמרי' גבי קדירות ולשהיינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינן ומסתב' ב"י עובר דקי"ל כב"ה דילפי ביעור מאכילה בפ"ק דביצה ועוד דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ והאי דקאמרינן ולשהינהו לאחר הפסח לאו ראיה היא דל"ד לשאר תערובות וירושלמי נמי מוכח לקמן וגרסינן בתוספתא רב שמואל בר רב יצחק וכו' עד דאמר לי' וצריך אתה לבער ומשמי' דרבי' האי מאן דאית לי' חביתא דחמרא ונפל בה נהמי אפי' פחות מכביצה בפסחא אסור בתר פסחא שרי דהלכתא כוותיה דרבא דאמר חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וצ"ע ואע"ג דלא קלנהו שרי: ירושלמי רב שמואל בר רב יצחק הו"ל תוסס יהיב בגוויהו שערי כגון דמחמע שאיל לי' לרב אמי א"ל צריך אתה לבער ר' חנינא ברי' דרב אמי הו"ל דבש מזייף בסלת שאיל לר' מונא א"ל צריך אתה לבער:

מצה ומרור

ת"ר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי מה שביעי רשו' אף ששת ימים רשות יכול אף לילה הראשונה רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ואין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים אין ביהמ"ק קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות ואלו דברים שאדם יוצא בהם י"ח בפסח בחטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שיעול ושיפון הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ אריב"ל וכן תני דבי ר"י לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון ול"ל דר"י ב"נ דאמר אורז מין דגן היא וחייבין על חמוצו כרת וכן היה ר' יצחק ב"נ אמר קרמית חייבין בחלה ירושלמי קרמית ר"י ב"נ אמר באה היא לידי חימוץ ומנה ורבנן אמרו באה היא לידי חימוץ ומצה ויבדקנה על עיקר בדיקתה פליגון וכו' וליתא לר"י לא באורז ודוחן ולא בקרמית שקורין בלע"ז ניי"לא. ר"ש ב"נ שמע ליה מן הדין קרייא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטין שורה זו שיבולת שועל למה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעורה זו שעורה ניסמן זו שופין כוסמת זו כסמין גבולתו זו לחם ע"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה א"ר סימון מן מה דכתיב ויסרו למשפט אלקיו יורנו כמו שהוא דבר תורה,. ירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וגרסי' בירושלמי דחלה העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצאין בה י"ח בפסח ואם לאו אין יוצאין י"ח בפסח א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן אמרינין עד שיהא בה רובו דגן וטעמו דגן ורה"א וטעמו דגן אעפ"י שאין רובו דגן ר' יונה הוה מסמיך לר' זעירא שמע קליה דרב אילא יתיב מתני ר' יוחנן אמר טעמו דגן ואעפ"י שאין רובו דגן ר' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן אמר מחלפא היא בידי' וסימן הוה ליה ר' יוסי כר"ה אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת דקיי"ל מי פירות אין מחמיצין וכ' רש"י ז"ל נהי דאין חייבין אבל נוקשה הוא ואסור ומוכחא מלתא מהא דתניא במנחות תפוח שרסקו בעיסה וחמצו אסור וכו' ואסיקנ' אפ"ת רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה מיהו הוה וק"ל הא (א) דגרסינן לקמן לא ליחריך איניש תרתי שיבלי בהדי הדדי דלמא נפיק מיא ובלע אידך אלא אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין וגבי חצבא דאבישונא נמי שרי ורבי' יעקב הכין ס"נ ומוק' לה לההיא דמנחות כשיש מים בתפוח כי קתני לתוך העיסה אלמא מעיקרא עיסה הוה וכיון (ב) דאיכא למימר נתחמץ מיהו חמץ גמור לא הוה דאין במים כדי לחמץ. ורבי' אפרים הכי ס"ל ומשכחת מששהתה עד כדי שנתפחה ונראה שהחמיצה אבל אינו נראה מותרין אפי' באכילה ת"ר יכול יצא י"ח במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"נ לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד וחכ"א תאכל אר"ע ישבתי הייתי אצל ר"א ור' יהושע ונשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ולא אמרו דבר ואעפ"י שאין לשין מקטפין בו ואוקימנא ל"ק הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני כלומר לינה ראשון שעונין עליו דברים בעינין לחם עוני לא יהא עשירה בשאר ימים מותר כדאמר ריב"ל לבריה יומא קמא לא תליש לי בחלבא לשנא בתרא נא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לישו לי בדובשא ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד בין בלישה בין בקיטוף אסור אפי' בשאר ימים ואיכא מאן דשרי וכתב רבי' אלפסי מסתבר דהל' כר"ע דאמר יום ראשון אסור יום שני מותר דהא אמר ריב"ל כותיה ס"ל וכלישנא בתרא יומא קמא לא תלישו לי בדובשא ורבי' אלפסי לא חש לשנויא בתרא דהא אמרינין לעולם בחלבא וכדאמרינין כעין תורא שרי ה"נ כעין תורא שרי ובנוסחא דילן כעין תורא ופי' בירישל"א רביעי' היא ומתחלקת לכמה חנות ואי איתא לההיא פירושא שנייא הכי יומא קמא לא תלישו לי בדובשא ובחלבא מכאן ואילך לישו לי או בחלבא או בדובשא כעין תורא שרי כדתנן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן ואית דמפרשי דשנויא בתרא לא דמתרצי שינויא קמא אלא כדקס"ד מעיקרא אידי ואידי ביו"ט ראשון ולשת להם עיסה דקאמר כעין תורא היא א"כ ליתא לסייעתא דריב"ל ומסתבר דהדרינן לעיקר הלכתא דיחיד ורבי' הלכה כרבים והלכה כחכמים ואסרינן בשאר ימים (ג) בין לישה בין קיטוף ואע"ג דקיי"ל מי פירות אין מחמיצין ה"מ בעינייהו אבל הכא ע"י מים הוא כדפרישא רבוואתאי הלא"ה שרי וצ"ע דהא ר"ע ור"א ור"י רבים נינהו ומשמע דמותר ועוד מעשה רב והלכך פלוגתא דרבוותא נינהו ואזלינין לחומרא ירושלמי ריב"ל אמר אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהא בו משקה אמר ר' יוסי תמן רביעית המתחלקת לכמה חלות וש"מ אפי' בלילה הראשונה כעין תורא מותר (ד) ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה יכול לא יצא אדם י"ח בפת הדראה ופת קיבר וכו' וחליט דהכא זו חלת המשרת הנעשית ע"י שמן ונקרא חליט של בעלי בתים והא דגרסינין בהחולץ האי חליט מצה היא אמר רבא לומר לך שאדם יוצא בה י"ח בפסח שנעשית במים לא בשמן ודבש תניא ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביו"ט וב"ה מתירין וכתב רבי' אלפסי ז"ל ה"מ בשאר יו"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפא יותר על חמש רבעים קמח ועוד והיינו דקאמר רבא קבא מליגנאה לפסח' ותמיה לן מאי קאמר דהא אמרו עלה מאי אריא בפסח אפילו ביו"ט אה"נ ותנא בפסח קאי ש"מ בפסח נמי פליגו ומסתבר בפסח נמי קאי וה"ק אין אופין מה שצריך לאפות פת מרובה עוגות גדולות אלא קטנות דטורח הוא וב"ה מתירין ובלבד שלא יהא יותר מקבא מליגנאה ומ' אין אופין אלא מאי דבעי נבו ביום וב"ה מתירין דס"ל כרשב"א ממלאה אשה תנור פת שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ולא נהיר לן ואמר רבא קבא מליגנאה לפסחא וכן לחלה ושיערו מ"ג ביצים מנין לחלה והיינו ה' רבעים קמח ועוד ואמרו רבוותא משקל ז' מאות וב' זוז ואמר רב יוסף הני נשי דידן נהגו למיפא קפיזא קפיזא וכר"א דאמר הסל מצרפן לחלה דאר"י א"ש הלכה כר"א וטבלא שאין עליו לבזבזין עלתה בתיקו וחלה האידנא דרבנן היא ולקולא ואנן שיעור משקל לא נהיגו לן וחיטי איכא דקלילי ואיכא דלא קלילי ושיעור ביצים איכא קטנים ואיכא גדולים ולא בריר לן טוטופות או גדושות ונהיגין השתא ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחד וא' בפ"ע כרב יוסף אליבא דר"א וכך יפה לנו שלא לשרוף את החלה שהגוים מרננין עלינו בזה ובהא מלתא דסבירא ליה מצרפן איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר לחייב עיסה שנילושה שלא כשעור אבל עיסה שנילושה כשיעור לא פטרה דלא אשכחן צירוף אלא גבי מעילות דתניא הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקידוש אבל לא לתרומה ר"א אומר נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד עסה טהורה ועסה טמאה נוטל כבר חלה מעסה שלא הורמה ונותן פחות מכביצה באמצע ליטול מן המוקף מדמצריך חוט של בצק אלמא צרוף לא מהני ואיכא מ"ד מהני ומסת' דלא בעי צירוף דכיון דקי"ל דשיעור חלה א' מכ"ד למאי אצטריך צירוף אפי' עמדו בתוך הבית מצטרף דאין כאן קולא דחלה ומן המוקף הוא ובברכה אחת פטר את הכל והא דתנן מניח פחות מרביעית באמצע עיסה טהורה ועסה טמאה לאו בעריבה אחת אלא בבית א' או בב' עריבות מדקא מקשינין בירושלמי ואין הבית מצטרף ומשני ש"מ אם היו שניהם טהורות הבית מצרפן להיות מן המוקף ולענין חנה הבית מצרף וא"צ כלי ומברך ברכה אחת לצאת מהן ואית דאמרו הנ"מ בתנורים קטנים שהאשה שוה באפייתה אבל בגדולים כעין תנור שלנו לש ואופה יותר מה' רבעים קמח ואין לשנות ת"ר יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצוירין ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח אר"י דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין מצוירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצן אמר להם כו' בני נא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אבל הנחתומין הרגילין בעשייתן מותרין וסריקין המצוירין עשוין בצורה בלא תבלין ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסה מפני שהוא כרותח ולא היא דהא אמרינין ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור ל"ק האי במיא ומילחא הא במשחא ומילחא ש"מ במילחא שרי ותו דשמואל מליח כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו הוא תנן התם הספגנין והדובשנין והאסקרטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה מאן חלת משרת חלוט של בעלי בתים אר"ל הללו מעשי אילפס הן ומעשה אילפס פטורין ר' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ומסקנא הרתיח ולבסוף הדביק ד"ה חייבין בחנה ואדם יוצא בה י"ח בפסח כ"פ בהדביק ולבסוף הרתיח ר"ל סבר פטור ור"י ס"ל חייב מעשה אילפס הן. ואפי' הדביק ולבסוף הרתיח חייב והללו שעשאן בחמה ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דפסק כר"י ור' אחא נמי הכין פסיק ואיכא מאן דפסיק כר"ל בשהרתיח (ה) ולבסוף הדביק פטורה ואיכא מאן דפסיק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור אבל מעשה אילפס פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא כה י"ח בפסח ומסתבר' דר"ח לא פטיר אלא הדביק ולבסוף הרתיח דאין לחם אלא האפוי בתנור אבל בשהרתיח ולבסוף הדביק חייב ובהא ליכא מאן דפליג ומדקאמר א"נ דכ"ע מעשה אילפס פטורין הכי ס"ל כדקתני בבריתא בלשון חכמים א' זה וא' זה עשאן באילפס פטורין בתנור חייבין ויוצא בה י"ח בפסח כר' בפרקא דר' אחא ז"ל וסופגנין ודובשנין דקא איירי כעין חלות תודה נינהו רביעית המתחלקת לכמה חלות הלא"ה מצה עשירה היא מיהו הדביק ולבסוף הרתיח וחור ואפאו בתנור הל' כת"ק וליתא לר"י דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא מהא דאייתי רבי' אלפסי האי חליט דקאמרינין מצה היא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא אע"ג דחלטו מעיקרא כיון דהדר אפי' בתנור או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואע"ג דרבוכה לא איירי באפיה לחלוט סתמא דבתר דחלוט הדר אפי לה וגרסי' במנחות רצה חלוט אוכלה רצה מצה אכלה ואמרינין האי חלוט ה"ד אי מצה כו' ורבי' אפרים סבר מדמר רב אשי שמעינין דליתא לדר"י וצ"ע. ומסתב' כ"פ ר"י ור"ל כגון דעשאן באילפס שלא ע"י שמן דכעין תנור היא אבל ע"י שמן ד"ה פטור (ו) ומברך המוציא ואדם יוצא בה י"ח בפסח (ז) דגרסינן בירושלמי ר"י אמר כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ויוצא בה י"ח בפסח רשב"ל אמר אינו חייב בחלה ואינו אומר עניו המוציא ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח א"ל ר"י ובלבד ע"י משקה כלומר ע"י משקה מודה שאינו מין לחם ופטור מן החלה ומכולן אבל שלא ע"י משקה אני אומר שחייב מתני' פליגא על ר"י הסופגנין והדובשנין פטורין מן החלה פתר לה בשנעשה בחמה דתניא יוצאין בסופגנין שנעשו באור ולא בסופגנין שנעשו בחמה יוצאין בסופגנין שנעשין באור ולית הדא פליגא על ר"נ פתר לה כשהאור מהלך מן הצד ש"מ דר"י דמחייב בחלה יוצאין בה ידי מצה נמי קאמר ורבינו אלפסי דפסק כר"י בכלהו פסק בין בסופגנין בין בחלת המשרת דומיא דחליט והא דגרסי' אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שאכל כזית מצה באחרונה סופגנין שנעשו בחמה א"נ שיש בו שמן הרבה ופי' דפי' ר"ח ע"י משקה ומשום מצה עשירה נא נ"ל דהא בחלה ובהמוציא עסקינין אלא אכולהו קאי ומשום דלא הוה כעין תנור וכ"ד שנעשה באילפס ע"י משקה כגון ניבלי"ש וזולתן פטורין מן החלה לד"ה דלאו כעין תנור הוא אלא כשאדם מגלגל ונותן באילפס בלא משקה חייב: גרסינן בברכות ההוא כוכא דארעא מברכין עליו המוציא כדאמרינן מר זוטרא קבע סעודתא עלייהו ומברך עליו המוציא וג' ברכות אמר מר בר ר"ה הואיל וכן אדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני כתיב ומהא אייתי רבי' אפרים ז"ל דלא בעינין לחם האפוי בתנור ואי משום הא לא אריא דהא כעין תנור ממש הוא תניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח וכן הלכתא והלכך זקן או חולה שורין במים ואוכלין ותניא יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באילפס מאי מצה נא כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין ממנה ירוש' תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' הושיעא ע"ש ובוצע בירך ניאץ ד' הלא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ דגזולה יצא בדיעבד דהא לא כתיב מצחכם. ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה אמר ר' אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אין מצות. ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לחת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן א"ש אין הלכה כר' יוסי אמר ר"ח אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא שאילו מניחן ע"פ החביות של יין והן נתבקעין מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש עביד שמואל עובדא דנתבקעו ממש לא סמכינן עליה וכ' רבי' אלפסי ז"ל כיון דלא אפסקא הלכה עבדינן לחומרא כמר עוקבא דספיקא דאוריתא היא והנ"מ למיכל שערי בעיניהו אבל אי משתכח ביני בושילא ולא נתבקעו כיון דתערובות משהו דרבנן לא אסרינן האי בישולי דאשתכח בהו תרי ותלתא שערי דספיקא דרבנן היא ולקולא ואיכא מ"ד דהלכה כשמואל דמר עוקבא תלמיד שמואל הוה ועוד אי לאו דקים בה לא הוה עביד עובדא. והכי מסתב' מדלא חש למר עוקבא ואיכא מ"ד כי בעינין נתבקעו בלחותה שמועטת אבל במקום שרוי שהיה מרובה שירדו גשמים ששרו במים אעפ"י שלא נתבקעו אסורות ויהא אסור בב"י וב"י כי ההיא ארבא דחיטי דטבעי בחושתא והמחמיר תע"ב וה"מ שעורין דאסור לכתחלה אבל חיטין שרי ובעל נפש לא ילתות להן דאסור כדגרסי' אמר רבא בעל נפש לא ילתות אפי' חיטין דשרירין אר"נ מאן ציית ליה לאבא דאכיל נהמי דעיפושא דהא בי ר"ה לתתו בי רבה בר אבין לתתו הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואי לאו לתיתה שמור למאי. לרבי' אלפסי שדרו ממתיבתא אנן לא בקיאינן בלתותא והלכך אסור וכן אמר ר' האי הראשונים לותתין ועכשיו אין אנו לותתין דנא ידעינן לתיתה כשרה היכי איתא ואנן עד דאתא רבי' אלפסי נהגינין בלתיתה פורתא דלא מיקרי לתיתה אלא בשורה החיטין במים כמנהג חיטין של אספמיא אבל דבר מועט לזלף עליהן מותר (עיין לקמן) ומנהגא מלתא היא ולא שבקינין לי' דהא בי ר"ה ובי רבה לתתי ורבא אמר מצוה ללתות ועבדינן כמנהגא (זה שייך לעיל) ועוד דרבא לא הדר בי' דאיהו אמר מנוה ללתות ועבדינן כוותיה דאיבו אמר מצוה ללתות לקיים מצות שמור וירושלמי מוכח דדבר מועט היא כתרי ותלת בגו מוריא ומותר (ע"כ) ואמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה ופי' רבי' אלפסי ז"ל הזהרו בהם שנא יגע מים בעומרים ומיבעי לנטרינהו מעידן קצירה והכי נהיגו התם ושנא הגיע בהם מים ניחא בגמרא ירושלמי דפסחים (ח) מר ברי' דר"ה מנקטא ליה בארבא מלא עריבה או עריבות הרבה לא דייק לן לישנא אלא מסתב' דרבא הוא דאמר הפיכו לשם מצה בשעת קצירה לעשות בהם שימור הראוי אלמא קודם לישה בעי שימור ומר בריה דר"ה לא עביד בשעת קצירה אלא כשמביאין חיטין יפות בספינות היה אומר אילו יהי' לפסח לשמרן בשעת שימור וכן מנהגנו כשמקבל אדם חיטין יפות אומר אינו יהיו לפסח כדאמרי' אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח היא אבל חיטים לא מנטרא לפסח קאמר האי ארבא דטבעי בחושתא ושרי' רבא לזביני לגוים כי הדר אמר רבא לזבננהו קבא קבא לישראל דליכלי קמי פסחא וה"ה לגוי אבל כולה אסור שמא ימכרנו לישראל אחר והישראל אינו מכיר החימוץ אבל חמץ מוכרו לגוי ואפי' בשעת הביעור ומסתב' שא"צ להודיעו שהרי יכול לאוכלו קודם הפסח ואם הודיעהו הוא נזהר שיכלה מרשותו קודם הפסח (ט) ורבינו אפרים דקשיא אמאי אסרינהו לחיטי שהרי לא נתבקעו ופריך לתיתה דעסיק בה (י) לא אתי לידי חימוץ לגאון לקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר ולא מחזיקינן איסורא ויוצא בה י"ח בפסח אבל לכתחילה בעי שימור לרב כהן צדק חיטים שנגע בהן מים אם אינן לחות ונא נשתנה מראיהן והן קשות מותר לאכול מהן בפסח ואין חוששין לספק איסור דאיסורא לא מחזקינין ת"ר אין מוללין את הקדירות בפסח והרוצה שימלל נותן קמח ואח"כ נותן את החומץ וי"א נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח עולא אמר א' זה וא' זה אסור משום לך לך אמרינין לנזורא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכן הלכה ובחסיסי שרי דרבה ממחי לי' בחסיסי פירש"י חסיסו קמחי דאבשינא והוא קמח קלי ולנ"ל דהא (יא) אמרי' נא למחי אינש קמחא דאבישנא דילמא לא בשיל שפיר ואתו לידי חמיע. ור"ח פי' כפי' בינו אלפסי ז"ל והיא מצה אפויה וטוחנין אותה אין שורין את המורסן לתרנגולין אלא חולטין וכתב הבבלי מותר ללוש לתרנגולין מורסין או קמח ומאכילן מיד או עומד עליהן עד כדי שלא ישהה כדי הלוך מיל. וכ"ז שמנקרין בו או מהפכין בידו אינו מחמיץ ואין לסמוך ע"ז שא"כ נתיר להשהות עסה כדי הילוך מיל ת"ר אילו דברים שאינן באין לידי חימוץ האפוי והמבושל והחליט שחלטו ברותחין ואמר רבא אפוי שבשלו קאמרינין ולרבי' שרירא אע"פ שחליט אינו בא לידי חימוץ ומבשלין ע"ג הקמח היא החליטה לא שמענו כשתי ישיבות שהתירו אלא לחיה ולחולה ע"פ בקיאין וכן לר' האיי מצה החליטה ברותחין מצה היא אבל רבנן קמאי אמרו חליטה לא ידעינין היכי היא וכמה חולים טרחו על מי שעורים חלוטים ולא התירו חכמים אלא לחולה שהקשה חוליו ע"פ חכמים רופאים תניא ר"י בר"י אומר קמח שנפל לתוכה דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ אר"פ והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף ובתוספתא קמח קלי אמרי דבי רב שילא ותיקא שרי והא תניא אסור הא במיא ומלחא הא במשחא ומילחא ואמר אביי לא לחריך אינש תרתי חיטי בהדי הדדי ואסיקנא כולהו שרי כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין וכן הל' אין נותנין קמח לתוך חרוסת או לתוך חרדל ואם נתן יאכל מיד ור"מ אוסר א"ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך (יב) חומץ ד"ה ישרף מיד וא"ר כהנא א"ש הלכה כחכמים מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחומצות תני חדא שופכן במקום מדרון ואיתא שופכן במקום אשבורן וכגון דנפיש וקוו והא דתניא אף במקום אשבורין דלא נפושי ולא קוו ואנן לא קים לן שיעור דלא נפישו ואין שופכן אלא במקום מדרון תוספתא האשה שכנסה מי תשמישי של נחתום ללוש בהן למוצאי יו"ט הרי אלו אסורין ונראה ע"כ היו נוהגות שלא היו לשות במוצאי יו"ט בחמין שהוחמו ביו"ט אר"י אשה נא תלוש אלא במים שלנו שנשאבו מאתמול ונצטננו בו ביום והא כבר אמרה (יג) רבא כו' אלא מסתבר' כרש"י הגרופים מן המוליאר ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת פיר"ח לא תניח את הפת ותתעסק בדבר אחר עד שתשמור את הפת ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדביק בתנור וצריכה שתי כלים א' שמקטפת בו וא' שמצננת בה את ידיה עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר (יד) עברה ולשה אסור אפי' במים שלנו קאמר וקי"ל כרב אשי ומסת' הנ"מ למצה משתמרת ומים שלנו נמי למשמרת אבל לאכילה שרי דקי"ל בציקו של גוים אדם ממלא כרסו מהם כו' והוא שאין סדקין אבל רש"י פי' עברה ולשה אסור משום קנסא ונ"ד לבציקות ש"ג ואם שגג או נאנס מותר בבלי עברה ולשה תחת שמש ולא צננה ידה הפת מותרת ואין לסמוך (טו) דאמר רבא יומא דעיבא כולה שמשא ואפי' בדוכתא דלא נפלה שמשא אסור למילש. לבעל הלכות לש גוי חש"ו לא יצא י"ח ועבד ושפחה דלא טבלי אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומא שרי והכין חזינן לכהן צדק (טז) רנ"א שלש נשים לשות כאח' ואופו' בתנור א' זו אחר זו. וחכ"א ג' נשים עוסקות בבצק א' לשה וא' עורכת וא' אופה כלומר שהאחרונה לשה והאמצעית עורכה בצק שלה וכדתניא לשה היא מקטפת וחבירתה אופה היא לשה חברתה אופה תחתיה וחוזרת חלילה וכ"ז שעוסק' בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל לר"ג האחרונה שהה כנגד ב' היסיקן וב' אפיות ומפרש בירושלמי וליתא לר"ג. והלכך כל אשה צריכה להתעסק בבצק בלא שהיה כיצד מפרישין חלה ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן. אריב"ל לא זהו חמץ כו' ירושלמי הדה דתימא בעסה שנטמאת אחר שגלגלה אבל נטמאת עד שלא גלגלה יעשנו קבין כדי שלא תתחייב בחלה תניא ר' אומר הלכה כר"א ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא וקי"ל הלכה כר' מחבירו וכתב רבי' אלפסי ז"ל ועוד הא דר"א שייכא בהא אחרית' דר"א דאמר אף הרודה לסל הסל מצרפן לחלה וכבר פסק שמואל הלכה כר"א ואפי' בענין שאין נושכת זא"ז הסל מצרפן לחלה אלא מיהו הנ"מ בא"י דחלה דאורייתא וטמאה לא חזי' נא לכהן גדול ולא לכהן קטן אלא שריפה אבל חלת ח"ל דרבנן קורא לה שם ואכיל לה כהן קטן (יז) דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עניו מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א: ומדברי רבותינו הא דשמואל בחלת האור מיירי דאי בחלת כהן מתני' היא דתנן ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת (יח) בה עולי רגלים מכזיב על הנהר ב' חלת של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור שלא החזיקו בהן לא אלו ולא אלו וטבול יום אוכלן ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורין לזבין ולנדות וליולדת. ירושלמי מכזיב ועד הנהר של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה כלומר שהחזיקו בהן עולי מצרים של כהן אין לה שיעור מד"ס יפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה שנשרפת יפריש לכהן ולא יפריש לאור שלא יהא אומרים תרומה טמאה נאכלת מתוך שהיא בא (יט) לכהן הוא נשאל מטור אמנה ולפנים זו"ז מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת וש"מ בח"ל שניהם מד"ס וחלה של כהן טבול יום אוכלן ולר' יוסי אפילו טבילה ל"צ ובעל קרי אוכלה אבל לזבין ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור אפי' נר"י בטבילה וה"ג בירושלמי אסורין לזבין ולזבות וכו' אף ר"י מורה בה חומר בדבר שטומאה יוצאה עליו מגופו ולא כבערב שמש. והלכך הא דאמר שמואל בחלת האור מיירי והיינו דגרסי' אמר רבא (כ) הקצה חלה ואכיל לה כהן קטן שקליה בריש מריה ושדיא בנורא והדר מפריש אחרינ' כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה אפי' כ"ג והיינו דאיכא בין חלת האור ובין חלת כהן דאילו חלת האור לא אכיל ליה אלא כהן קטן דאינו ראוי לטומאה דקטן אוכל נבלות הוא וכיון דמדרבנן הוא ספינן ליה אבל גדול שטומאה ראוי לצאת מגופו אעפ"י שהוא טהור אינו אוכלה לעולם ואבל חלת כהן אפי' כ"ג בטבילה נמי שאין לו טומאה יוצאה עליו מגופו ולזבין וזבות נדות וליולדת ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו מותר בהערב שמש והיינו דקאמר הרב אלפסי ז"ל דאכיל ליה כהן קטן אבל גדול אפי' בטבילה אסור ומיהו מסתברא כדקי"ל תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אפילו איכא כהן קטן ואינו קורא לה שם עד מוצאי יום טוב ומסתברא דשמואל עד שיטבול קאמר ואחר טבילה מותר וצ"ע ולפי שראיתי מנהג פרבינציא מימות אבותם שלא היו מפרישין חלה אלא בפסח שמא עשו אותה כתרומה ומעשר שרבותינו הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה אחר חורבן והיו מפרישין חלותיהן בטהרה והיו נוהגין שמטה ויובל ומנהגם כרבותינו שבא"י ועכשיו בטלה טהרה ממנו ובטלו תרומת ומעשרות בח"ל ובטלה חלת ח"ל ומקרוב התחילו להפריש כי אני ראיתי שאין מפרישין אנא בפסח ומברכין עליה זמן וגרסינן בירושלמי רבותנו שבגולה היו מפרישין תרומת ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום ומאן אינון רובים תרגמוניא והם שהיו אוכלין חוליהן בטהרה היו מפרישים אבל אנו האיך נפרוש שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת לכהן ומשבטלה חלת כהן נתבטלה חלת האור כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת ותניא גבי חלת ע"ה. אין עושין חלת ע"ה בטהרה אבל עושה עיסת חולין בטהרה ונוטל ממנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחיתא וכתב רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל כל ישראל בשאר ימות השנה נוטל חלה ושורפה ועליה מברכת ואחריה מפריש חלה ונותנה לכהן וביו"ט שאסור לשורפה אופה ונותנה לכהן שלא יצאה עליו טומאה מגופו ואם לאו מניחו עד מוצאי יו"ט ושורפה צרפתי: כ"ג שטבל לקריו והעריב שמשו ה"ה ככהן קטן ואי ליכא כהן קטן א"נ איכא כהן קטן ואין רוצה לקבל וא"נ ליכא כהן גדול שירצה לטבול א"צ להפריש אלא אחת וחלת כהן גדול בימי טומאתו וכל נדה שגזרנו בח"ל אטו א"י אינו אנא בקרובי א"י כדאיתא בירושלמי ומצרים שהיא קרוב עשאוה כא"י למעשר שני כדי שיסמכו עליהן בשביעית אף עמון ומואב שהם קרובי' ובע"ז אפי' למ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש החמירו בסוריא שהיא קרובה: וגרסי' בבכורות טמא מת וטמא שרץ טובל ואוכל בתרומת ח"ל ודינן כטבול יום בעלמא הן ולית הלכתא כותיהו ושריא וע"כ לא נהגו לעשר בשדות וה"ה לחלה לא נהגו באלו הארצות וגרסי' במסכת שבת ה' דברים חייבים בחלה החיטה והשעורה והכוסמת שיבולת שיעול ושיפון הרי אלו חייבין ומצרפן זב"ז: ומקשינן בירושלמי מהא דתנן התם החטים אינן מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטה ומשנינין כאן בנשיך כאן בבליל עירב ובלל הקמחים מצרפן השיכן זב"ז שעושה עיסה מכל אחת ואחת מצרפן חוץ מן החטים ואלו שקורין אבוני"ש המעורב בין החטים בבליל מצרפן וא"צ לברר בשביל חטה: