ספר העיטור – חלק ב – קטע 3

אתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר' יהודא אומר כשעור' רי"א בכזית ואמר ר"פ ול"פ כאן להלקותו כאן לעברו ואמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד. כזית אפי' בג' מקומות מדלא קאמר מר זוטרא אמר ש"מ דלא פליג. ואית מ"ד מר זוטרא פליג וקאמר בלעברו פליגו. ומש"ה פסיק הלכתא כר"פ: ואמר הלכתא להלקותו בכזית ולעברו אפי' בכשעורה. גרסי' בפ' גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ורי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואר"א א"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו ובהאי פיסקא איכא פלוגתא בין רבוותא ורב אלפס פסק כר"י וחלבו וגידו אפי' מבן ט' חי מותר וניתר בשחיטת אמו ואין אותו ואת בנו נוהג בו: ור"ח פסק כר"מ כדכתיב במחוסר זמן והתם ברירנא סברא דידהו וסברא דידן אמר ר"י הטבח צריך שיהא לו ג' סכינין א' ששוחט בו ואחד שחותך בו בשר ואחד שמחתך בו. דכיון דאית ליה תרתי הכירא אית להו ולא אתי לאחלופי אבל אי עביד בשר ואח"כ עביד חגבים אתי לאחלופי. אבל הסכין ששוחט בו א"י לחתוך בו בשר שמא יפגום וישחוט בפגומה ומסת' מנקרי הבשר א"צ ב' סכינין לכתחלה שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה: אלא גוררין אותו בסכין ואין בו דוחקא דסכינא בבשר ואעפ"י שבשמנונית גיד הנשה אנא שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים החמירו בו ולא החמירו בסכין ואפילו אישתכח דאית ביה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי בכל ישראל מנהג להדיח בשר לקדירה וצריך שיהא לו ב' כלים א' שמדיח בו בשר וא' שמדיח בו חלבים ואמר אמימר לא ליסחוף אינש כפלי עלווי בשרא דדילמא דאיב תרבא ובלע בשרא ומדקאמר וניעבד חד ולחתוך בשר ואח"כ חלבים ש"מ כשיבא בהמה אחרת סגי בקינוח או בהדחה כסכין טריפה ואם חתך בה בלא קינוח לא בעי קליפה אמר רב גיד שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ודוקא שמן אבל כחוש קולף עד שמגיע לחלבו דכחוש נא מפעפע כדאי' בגיד הנשה אית דמפרשי חלב כחוש דמותר דמועט הוא ובטיל בס' והכין פסק רב אלפס ז"ל ואיכא לעיוני דאפי' כחוש אסור דהא רב הונא בר יהודא פליג ואמר (ד) כוליא בחלבו הוה ואתו ושיילי' לר' יוחנן ואמר ליטעמי' קפילא ש"מ חלב בבשר בטל בס' והלכתא מנקר הבשר צריך לנקר יפה יפה ואם נשתייר משהו בשוגג נתבטל לד"ה בס' וכל כלי ישראל בחזקת היתר עומד ומותר לכתחילה והרב המחבר ז"ל צווה להרחיק מכל כלי ישראל שאינו מדקדק באיסור משהו בין בחלב בין בדם ומסת' שהחמיר עליהן שלא לצורך. ההיא כזיתא דתרבא דנפני לדיקו' כו':

השלישי איסור גיד דתנן גיד הנשה נוהג בין בארץ בין בח"ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין בבהמה ובחי' בירך ימין ובירך שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגול ובעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגול: אית ליה לבהמה ולא עגול ליה מאי תיקו וסלקא בתיקו ולחומרא ומיהו לא מחזקינין איסורא ולא בדק': מ"ד אי"ח טרפות וגרסי' התם באגדה דויקרא בפ' אחרי מות מה שאסרתי לך התרתי לך. אסרתי חלב בהמה: התרתי חלב חי': אסרתי גיד הנשה בבהמה התרתי גיד הנשה בעוף אסרתי בלא שחיטה בעוף התרתי בדגים כו' ת"ר ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וא"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי וכו' כדלעיל: ואמר שמואל שמנו של גיד מותר לד"ה מדאורייתא ופליגו ר"מ ור"י מדרבנן וליתא דקי"ל דשמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור וכן הלכתא אמר ר"ה לא אסרה תורה אלא קנוקנת שבו: עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו ורב אחא כתב בשאילתות אע"ג דאמר אביי כוותי' דעולא מסתברא מיהו דרבנן אסור ויש שנוהגין בו איסור כמו שמנו של גיד.

ירושלמי פקקלתא דגיד הנשה ישראל קדושים. נהגו בו איסור אין הטבחים נאמנים על ג"ה דר"מ. וחכמים אומרים נאמנים עציו ועל החלב ובזמן הזה נאמנין: מעיקרא סברוה כר"י: והדר סברוה כר"מ כמה דהוה דכירו לר"י. לא מהימני: ש"מ דליתא לר"י (ה) ודלא כר"מ דאמר צריך ליטול את כולו: ומסתברא כי היכי דנשים כשרה בשחיט' ונשים מהימני עלה ה"נ מהימני אניקור חלב ודם והא דגרסינן בפסחי' הכל נאמני' על ביעור חמץ אפי' נשי' וקטני' ואוקימנ' דכיון דבדיק' חמץ מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דמשמע דנא מהימני בדאוריית' האי שנויא אקטנים קאי אבל נשים בכולהו מהימני כע"א דנאמנים באיסורין שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שמקומה ניכר שלמה אין חתוכה לא גזרי' שמא יתננו לו בפני ישראל ובמקו' (ן) שמכריזין מותר דחתוכה מידע ידעי וכ' רש"י מכאן סמך רבי בשונק ירך לחבירו ע"י גוי בלא חותם וחתיכה כדרך שישראל חותכו אחר חטיטת הגיד שמותר אבל באבר אחר אסור ומסת' נמי עוף שחוט או בהמה שחוטה מותרת וביה"ש סימן דהאידנא גוי לא שחיט עוף כזו ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דמצא (ז) גדי שחוט ולא תיקשי אהתם ג"ר דף ק"ד ע"ב מיהא דרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואסיק רב היכי אכיל בשעתה וכו' א"נ צרור וחתום א"נ סימנא ואי אית בה טביעת עינא שרי קי"ל טביעת עינא סימנא והא דגרסי' באילו מציאות דוקא צורבא מרבנן. ה"מ מצווה אבל מלתא דשריא לדידי' ולאחריני כיון דלדידי' מהימן לאחריני מהימן (ח) ורש"י פסק כרב ורב אלפס כ' דליתא לדרב והא דאקשינן באלו מציאות בההוא דשקיל בשרא וקאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין דמשמע דהלכתא כוותי' כיון דאתא לקמי' דרב דגרסי' בירוש' דרב אדרב פריך (וליתא בירושלמי) ומההוא דנמצא גדי שחוט דלא פריך התם. ליכא למישמע דליתא לרב דהתם שחיט' סימן ומסת' דרב לא קאמר אלא דאיתיליד ריעות' דאיתבד א"נ דאסח דעת' מיני' הא לא"ה לא מחזקינין איסורא כדאמר בפ"ג דביצה אלא ר"ה (ט) טריד בשמעתי' הוה והק"ל אי את תלתלא אסח דעתי' ושקול ש"מ טעמא משום דטריד בשמעתי' הוה ואפי' כי איתיליד בי' ריעותא ואיכא למיתני ברובא תלינין כדאמרינין האידנא דהתירא שכיח טפי והיכא דאיכא למיתלי במצוי נמי אזלי' בתר מצוי והא דקאמר רב היכא אכיל בישרא כלומר היכא מניח לי' לכתחלה ליחוש דילמא (איתרמי) איתיליד ריעותא ומשני בשעתי' וה"מ בשר שנמ"ה אבל הפקידה ביד גוי צריך חותם בתוך חותם כדגרסי' בע"ז ל"ט ע"א א"ר חביות אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם א' ופרושי' מוכח דגבי גוי קאי וה"נ גרסי' בירושלמי התם תמן תנינן אצל נכרי כפירותיו הפקידו אצלו בחותם ר"ח ור' מנא ח"א אסור וח"א מותר מה פליגו בהנאה אבל בשתי' אסור חביות ח"א רב אמר אסור חמפ"ג מותר א"ר יודן טעמא דרב כל דבר שמגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם א' ר' זעירא בשם ר"י בן לוי הכל מותר בחותם א' דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לסתימה וכר"א דלא חייש לזוייפא ואי לאו משום שיכא אפי' יין מותר בחותם א' והלכך בדבר שלא שייך שיכא מותר בחות' א' ולא צריך חותם בתוך חותם ומסת' בהא דמפקיד דקי"ל אצל נכרי כפירותיו והא דקי"ל כר"א בייחד לו בית כדמוכח התם. והלכתא כלישנא קמא דאמר הכל משתמרין בחותם א' אפי' יין כר' יוחנן בשייחד לו בית אבל במפקיד בעי' חותם בתוך חותם (י) וה"ד חותם בתוך חותם דאמר התם מפקיד הוא דקאמר. והמפקיד יינו אצל גוי בחותם א' אסור בשתי' ומותר בהנאה אבל ר' אלפס ז"ל פסק כל"ב דר"י ולא איתברר: ירך שנתבשל בגיד הנשה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור כיצד משערין אותו כבשר בלפת ולית' למתני' דקי"ל אין בגידין בנ"ט ובין נמלח ובין נצלה ובין נתבשל משליכו ומותר ודוקא בו אבל שמנו בנ"ט וישראל קדושי' נהגו בו איסור כאיסור דאורייתא והא דאמר שמואל אבל נצלה בו קולף והולך והני אטמתא דאימלחא בי ריש גלותא בגידא דנשיא משום שמנונית הגיד פליג' דר' אחא דשרי ומסקינן מליח ה"ה כרותח לצלי קאמר והלכך ירך (שנצלה) שנמלח או נצלה בשמנונית הגיד קולף והולך עד שמגיע לשמנונית. ואע"ג דאמר שאני חלב דמפעפע דוקא חלב אבל שמנונית הגיד כבשרא דחלב כחוש היא ולא מפעפע כדאמרי' לעיל והלכתא נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לשמנו ואם נתבשל עמו בנ"ט אמר רבא אמר רבנן בטעמא ואמר רבנן בקפילא ואמר רבנן בס' מין ושא"מ והתירא בטעמא מין ושא"מ ואיסורא בקפילא פרש"י ז"ל לפי תומו שלא יודיעוהו שצריך לו לדבר היתר ואיסור ואית למימר אעפ"י שמודיעין אותו נאמן דלא אתי לאורעי נפשי' דהא איכא קפילא אחרינא דידעי אבל במידי אחריני לא מהימן לא לאיסור ולא להיתר כדגרסי' ביבמות ובמס' דמאי: ירושלמי תני גוי שהי' צווח ואמר בואו וטלו ממני פירות חזקתן נטע רבעי הן אינו נאמן. אבל אמר מגוי פלוני הבאתים נאמן להחמיר דר"מ וחכ"א דברי הגוי לא מעלין ולא מורידין ואי איתא דשלא לפ"ת לא מהימן מסל"ת היכא מהימן דהא קי"ל אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד אלא לאו ש"מ מהימן והיינו דקאמר השתא דאמר ר"י סמכי' אקפילא חזקה לא מרע נפשי' ה"נ סמכי' ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשא"מ וליכא קפילא בס' ופירשו רבוותא קמאי בנוסחא התירא כגון תרומה וחולין מין במינו דליכ' למיקם אטעמא כגון שמנונית דג"ה ואי' פלוגת' ביני רבוותא אי' מ"ד דרבא לא אמר אלא כגון שמנונית דקיל איסורא אבל שאר איסורין הלכתא כרב ושמואל דאמרי בסוף מס' ע"ז כל איסורין שבתורה במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט דהא רבא גופ' פסק הכי בפסחים הלכתא חמץ בפסח בזמנו במשהו ש"מ הכי הילכתא ובע"ז נמי מוכח בחמירא דחיטי וחמירא דשערי אמר רב הוה מין במינו במשהו ור' נמי קאמר נראין דברי ר"י בשלא ניער ולא כיס' דס"ל כר"י דא' לא בטיל ש"מ דהכי הלכת' ורש"י הכי פסק ואית מ"ד שמנונית דג"ה פירושא היא וכל איסורין שבתורה קאמר ובין איסור ובין היתר מין במינו בס' כר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ והא דאמר רבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחמרא עתיקי בטבל ויי"נ קאמר הא שאר איסורין בנ"ט דהא כל איסורין שבתורה מזרוע בשילה גמרי' דמין במינו הוא. והא דפסק רבא בפסחים פירושא היא. (יא) ור"י בהלכתא בהאי לישנא אמר מדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו וליתא ונוסחא עתיקי הכי איתא בפסח בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ואי' למימר משום חומרא דחמץ משווי ליה בזמנו כטבל ויי"נ וא"נ אסור בנ"ט קאמר. והכי כתב ר' אחא דהלכתא חמץ בפסח בזמנו אסור בנ"ט לאחר זמנו אע"ג דאיכא נ"ט מותר: והא דלא פסק הלכה כר"י למירמי דידי' אדידיה אתי ולאשמעינן תירוצי' דכי קניס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובת לא ואי אמר הלכה כר"י הא בזמנו הלכה כר' יהודה ואשמעינין דבלאחר זמנו מותר דאי חמץ במשהו בפסח קשיא סתמא דע"ז דתנן הרי אלו אסורין ואסורין בכ"ש ואמרי' עלה לעולם דבר שבמנין ולא איסורי הנאה איסורי הנאה ולא דבר שבמנין בששים והא דלא מקשי מיניה לרב אית למימר רב תנא הוא ופליג ורבינו נסים לההיא דע"ז מהלכתא דהא ר"נ היא הלכה ולמעשה יין ביין אסור חביות בחביות מותר ויין ביין אסור איסורי הנאה ולא דבר שבמנין הוא וחביות בחביות איסור הנאה ודבר שבמנין הוא והם סתמא סברה דאפילו דחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו בנ"ט עכ"ל. ומסת' מלאפקוהו לחמץ בפסח ש"מ דליתא בכלל שאר איסורין ואחמירא עליה משאר איסורין וכיון דרב ושמואל קיימו בחד שיטתא דבזמנו במינו במשהו הו"ל חמץ בפסח בזמנו כטבל ויי"נ. אבל שלא בזמנו מותר כר"ש והכין פסק רבא בפסח בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כ ו' במינו במשהו שלא במינו בנ"ט ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דהא תניא כוותיהו ואע"ג דתניא דרב נמי כותי' דרב ושמואל ההיא איכא לאוקמי כר"י א"נ בטבל ויי"נ והא דתנן זה הכלל כל שבמינו במשהו לאתויי טבל הוא דאתא ורב אלפס ז"ל דאמר ב"ה ע"ז דלא איתברר לי' הוא גופי' פסק בחולין בחתיכה נבילה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות עד שתנתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות וגבי ריחא מילתא כתב נמי ורבנן פליגו אדר"י דאמר אין דם מבטל דם וקי"ל כל איסורין שבתור' בס' דק"ל כת"ק דאמר מין במינו בטל ובפ"ג דביצה גבי נתערבה באלף גרסי' אלא אי אמרי' ספק טריפ' דבר שאל"מ הוא תבטל ברובא ובעצים שנשרו מן הדקל מרבה עליה' עצים מוכנים ומסיקן ומשנת ראב"י קב ונקי (יב) וגרסי' בזבחים גבי הדתן של זב מין במינו בטל ועוד ר"י דאמר מין במינו לא בטיל דרבי' היא אבל דידי' ס"ל דבטיל כדאיתא בזבחים הא דידי' הא דרבי' דתניא ר"י אומר משום רשב"ג אין דם מבטל דם. וזרוע בשילה סייעתא רבתא היא והלכתא אפי' בשר אסור בבשר היתר או חלב בשומן או דג טמא בטהור שהן במינן וכל איסורין שבתורה בששי' חוץ מטבל ויי"נ במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט: וה"ה לחמץ בפסח והואיל דאתא לידן נימא בה מילתא דוקא חמץ דאיתא בעינא: אבל גיעול היוצא מדופני הכלי לענין הדבש והשמן של גוים בפסח: וכן מליחת בשר שנעשה לפני הפסח ולא נזהרו במליחתן בטל הוא וכמה ימים נהג אדונינו הרב אבינו ז"ל איסור בשמן ודבש בפסח ולא מסת' דאי ס"ל כרש"י חמץ בפסח לפגם הוא לא חמור מה שהוא לפגם מנטל"פ דנטל"נ דמותר: משום דקי"ל נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבילה מה שהוא לפגם נמי אין איסור הוא ושרי ואפי' תימא דחמץ בפסח ליכא לפגם כסברא דידן לקמן נהי דבזמנו לא בטיל דאיסורא דחמץ איכא עלי' אבל הא מקמי דלימטו. זמן איסורי' בטיל: (יג) א"ר יעקב לוקין על חלתן דבר תורה דאמר רב אבוה בשם רבי שמעון בן לקיש אין לוקין על חלת ד"ת א"ר אחא ר"נ בדעתי' דאיתפלג הפיגול והנותר ששחקן רי"ל לא ביטלו זא"ז רשב"ל אמר בטלו זא"ז א"ר יוסי תמץ זה אסור וזה אסור ברם הכא דברים רבים הם ומבטלי זא"ז וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור ועוד כיון דאיסור חמץ ע' תערובת איסור דרבנן הוא דהא קי"ל על עריבו ולא כלום ומשהו דרבנן היא ובטילי ועוד חמץ דאחשבי' ועבר עלי בב"י ובבל ימצא ולא בטלו הוא דקאמר כגון כותח הבבלי ושכר המדי אבל מידי דלא חשיב ולא עבר עלי בב"י ובב"י ומבטלו קמיה פסח ושווי' כעפרא ליתא בכלל חמץ בפסח בזמנו למיסר ע"י תערובות וקדירות בפסח לכתחילה הין דאסורי הא דיעבד שרי והיינו דפרכי' ולישתרי לאחר זמן משור דחמץ כה"ג מותר להשהותו דכיון דבטלו לא עבר בב"י ולו גרע ממוצא חמץ ביו"ט שכופה עליו את הכלי אבל חמץ עי תערובת ולא בטלו חייב לבער אבל רבינו יעקב אייתי ראין מהא דכל דבר שמעורב בו חמץ ואסור לאכלו מחמת חמץ שבו מותר להשהותו ומתיר השכר לאחר הפסח ולא נהיר לן והני דיהבי טעמא בשמן דמותר משום דלא מקבל טעם מידי ליתא דהא אמרי' גבי משחא שליקא דארמאי משום גיעולי גוים נ"ט ל"פ הוא ותו אמרי' שמן דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן של כלי עכו"ם טמאים אוסרתן ש"מ שמן מקבל גיעול כשאר דברים: וטעמא כדפרישנא ומסתברא שמן ודבש וכיוצא בהן שנעשו קודם הפסח מותרין בפסח וכן. מצאתי בתשובת לחכמי צרפת אבל רי"ץ בן גאות ז"ל כתב משמא דרבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח וכן גבינות העשויים בכלים חדשים ושמרם מחמץ מותרין לאכול בפסח ואם לאו אסורין והגאונים החמירו לעצמם והחמירו לאחרים והחמירו אפי' גרגר חיטה שנמצא בקדירה או בזפק או בתבשיל אוסר התרנגולת אם נתבקעו. ומשהין מלפני הפסח עד לאחר הפסח ויש שמתירין מיהא דגרסי' במס' שבת בעופות משתפול לאור ותשרף מכאן ואילך אינה ראוי ופרש בעלמא הוא ובמס' שמחות פ"ו כל ג' ימים לזרע המינין ויש שאוסרין אותו לאחר הפסח והמחמיר תע"ב והא דאקשי' לר' יעקב טבל יש לו מתירין ושלא במינן אמאי בטיל ליתא דכל דשיל"מ במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט והכי איתא, בירושלמי בכמה מקומות והא דגרסי' בסוף מס' ביצה גבי מים ומלח דפריך ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומשני משום דהוה דשיל"מ ליד) ור' יעקב מוקי לה בטבל שאל"מ שאין הבעלים כאן ואם ימתין עד שיבואו הבעלים ירקב ואינו שיטת התלמוד ואי' למימר דהא דאמרי' דיל"מ דמשהו הוא ר"ש הוא וטעמא דרב הכל קאמר ועוד אם איתא ליחשוב נמי הקדש וחדש ומעשר כדתניא בנדרים ר"ש אומר כל שיל"מ כגון טבל ומעשר והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור והכי נקט כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בס' כר"י ור"ל ור' אחאי ור' יהודה הכי ס"נ מיהו צ"ע להנהו אמוראי דפליגו במינן במשהו לימא מר הלכה כר"י ומר הלכה כרבנן ותו לר"י תרומות ומעשרות האיך עולה בא' ומאה ואי' למימר כאן בדבר שדרכו לבלול כאן בדבר שאין דרכו לבלל ואמר ר"ק כשהן משערין משערין ברוטב ובקופה ובחתיכות אמרי לה בקדירה עצמה ואמרי לה בההיא דבלעי קדירה נמי אית דמפרשי בקדירה עצמה בגוף החרס ממש שרואין אותה כאילו הוא בשר והא ליתא דאטו אי אית בהו בעביו של קדירה ק' זתים ונתבשלו בו ב' זתים היתר וזית אחד איסור יהא בטל אלא משערין בקדירה פירושו ברוטב במה שאנו רואין עכשיו בקדירה משערין ולא במה שבלעה ואמרי לה דמה שבלע נמי קדירה לקולא רואין מה שבקדירה ואם יש בו כדי ביטול מבטלין אותו וקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר והלכתא כלישנא קמא כדאמרי' לקמן ההוא כזית תרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר ר"א למימר במה דבלע דיקולא אמרי לי' רבנן לר"א אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע והלכתא במה דאית' לקמן משערין והלכתא כף חולבת שהגיס בה אפי' הקדירה בת יומא נמי אין משערין בעץ ובחרס כלל אלא שיעורא דנפיק מיני' לרווחא דמילתא והא דאמר אי בדנפיק מיני' מנא ידעי' בכחל הוא אמר אבל בשאר איסורין לא אבל לרש"י מאן דבשיל בקדירה ב"י הכל אסור דלא ידעי' מאי נפיק מיני' ומסת' דאית למימר דאפי' העץ מצטרף עם ההיתר להעלות האיסורין. רדגרסי' בירו' לקמן נוטפות של תרומה מצטרפין עם החולין להעלות את התרומה וקליפי איסור מעלין את ההיתר. ומיהו לחומרא אזלי' ואמרי' כל איסורין שבתורה רואין אותו כאילו הן בצל וקפלוט ושיערו חכמים בצל וקפלוט וששים ונתנו חכמים שיעור לכל איסורין שבתורה לחומרא אע"ג דאיכא קפילא ולא יהיב טעמא נטו) בארבעה אפ"ה היכא דליכא קפילא בס' וקים להו לרבנן דליכא טעמא. דאי איכא טעמא לא בטיל. כדאמרי' גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים אם יש בהן בנ"ט בין יש בהם כלי להעלות בין אין בהם כדי להעלות אסורין אלא כיון דרבנן יהבו שיעורא סמכי' אשיעורא ולא מחזקי' איסורא ובטלי וכן דם וחלב שנפל לתוך היתר וכל איסורין שבתורה איפסקא הלכתא במס' ע"ז בס' ומסת' מדפסקי לעיל במה דאי' קמן משערי' בתר רוחב דהשתא אזלי' ולא חשבי' רביעית בכזית ונימא לכשיקרוש יהא בו כזית ודוקא דיעבד אבל לכתחילה אסור לערב אפילו מה שהוא איסור לתוך היתר דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ואם ביטל במזיד ורבה אסורין הכל כדגרסי' בתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונפל עלי' סאה בשוגג יעלה במזיד לא יעלה למא) ירושלמי א"ר אבהו בשם ר"י כל האיסורין שרבה עליהן מזיד אסורי שוגג מותר ונא מתני הוא מתני' בתרומות אתא לימ' לך אפי' שאר כל הדברים ומיהא מתני' גרסי' בפ"ג דביצה והא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה הא דיעבד מותר ואי ריבה במזיד אסור ומסח' דשאר איסורין כתרומה נינהו וכי היכי דאמר בתרומה לאי נפל מן המדומע למקום אחר אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. ה"נ אי נפיל התירא לגו איסורא ולית בה ס' ונפל מההיא כזית בגו התירא אחרינא לא חשבי' בכזית איסורא אלא משהו חשבי' לי' ואפי' לר"א דאמר גבי חרומות מדמע כתרומה ודאית הנ"מ בדבר שאין דרכו לבלל אבל בדבר שדרכו לבלל לא אמר דטעמא דידי' כדגרסי' בירושלמי חולין התחתונים נעשים (ין) כחדשים אבל ליכא ההוא טעמא ה"ה כמי שנתרבה בשוגג ומותר וכי אמר חענ"נ דוקא חתיכה אבל במקלפה לא אמרי'. וכן הלכתא וגרסי' התם אין נוטפות של תרו מה מצרפות עם תרומה לאסור על החולין אבל נוטפות של חולין מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי נוטפות של תרומה מה שמצטרפות עם החולין להעלות את התרומה מ"ד ר"ה קליפה אסור מצרפן להתיר הדא נוטפות של תרומה מצרפין עם החולין להעלות את התרומה וכל היכי דאיתבשיל חלב ודם או שאר איסורים בקדירה של היתר ואית בי' ס' ודאי בטיל לי' לאיסורא ואע"ג דאית בהו משהו דאסור כיון דבישולא שרי קדירה נמי שריא לכתחלה לבשולי בגבה ולית בה משום אין מבטלין איסור לכתחלה דכי אמרי' אין מבטלין איסור לכתחלה הנ"מ דאית בה כזית דאיתא לאיסורא בעינא כגון סאה תרומה כדאי' בגמרא דביצה אבל היכי דמשהי הוא לאיסורו לא ועוד דהא איתערב בגווה, התירא ואיבטל וה"ה אם נבלע בקדירה טיפת דם או טיפת חלב אי יודע מקומו יוטל ודליתא לאיסורא בעינא ונתבטל בה מותר הקדירה לבשל בה ול"ד לגיעולי גוים דקי"ל נטל"פ מותר ואם בישל בקדירה אעפ"י שהוא מותר דיעבד אסור לבשל בו לכתחלה פעם שנית דהתם ליכא הגעלה בדינא ואכתי איכא למיגזר בה דילמא אתא למיעבד בקדירה בת יומא דהוה טעם לשבח דהוא איסורא דאורייתא אבל הכא מאי איכא למיגזר הא אפילו מבשל בה לכתחלה במזיד לית בה טעמא דאיסורא דהא משהו ע"י תערובות הוא דאיכא וליתא לאיסורא בעיני' ואיסורא דרבנן הוא הלכך בקדירה שיש בה איסור משהו ל"מ דלאו ב"י אלא אפי' ב"י מותר לבשל בה לכתחלה אפי' במינה וה"ה לקדירה חולבת שבשל בה בשר כגון שנפלה באיסור בב"ח אר"נ ג"ה בס' ואין גיד מן המנין כחל בס' וכחל מן המנין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין כחל היכא דלא קרעי' ובשלי' בהדי בשרא בס' וכחל עצמו אסור ונ"מ דאי נפל לקדירה אחרת אסור וקי"ל דבדידי' משערינן ודוקא כחל דשווי' כחתיכת נבילה אבל (כחתיכת) דאיסורא בעלמא לא וביצה בששים ואחת והיא אסורא ולא לבטולי ביצה טמאה שנתערבה עם ביצה טהורה דביצה דבר שבמנין הוא ולא בטיל אלא כגון שבישלה עם הטהורות ודוקא ביצת אפרוח אבל ביצת טמאה ששלקו עם הטהורה אינו אוסרו' דמיא דביצה ולא כלום הוא וצרפתי מייתי מהא דתנן ביצים ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בהם בנ"ט הרי אל אסורין ולא משני התם בקליפות ש"מ ל"ש קליפות ל"ש שאינן קליפות מותרות ומסת' דקליפות אסורות והא דאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטות מן הביצים קאמר: לוח) ירושלמי בשם רשב"ל ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר' זעירא ושמואל בר אבא בשם ר"י ששים וא' אסורין ששים ושתים מותרין כו' ר"ק בשם ר"י הירק והקליפין מצטרפין ואמר ר"ז ואסור מתוכן ר"ה אמר קליפה אסור מעלין את ההיתר כו'. ואר"ז הה"ד והוא ששלקן בקליפין שליקין בשליקין אבל שלקן כיצי' קלופין בשאין קלופין או שאין קלופין בקלופין שלוקין בשאינו שליקות צריכות שיעור אחר גיעולי ביצה מותרת שנאמר שורו עובר ולא יגעיל ביצים שהקרימו הרי אלו אסורין ופרש"י גיעולי ביצים שנתבשלו עם הטהורים ומסת' גיעולי ביצים אפרוח שנוצר בתוכו ולא יצא לאויר ולא רקמה מלשון שורו עובר ולא יגעיל ועל. ביצה טהורה שנתבשלה עם האיסור איתא להרב תשובה להגאון מותר לישראל לאפות ביצה בפורני בשעה שהנכרים צולין בו בשר נבילה דכיון שהסיקה מבפנים היא שורפת כל הבשר ומותר לצלות בה דכיון שהסיקה מבפנים אין חוששין לגעולי נבילה וכל שהסיקן מבחוץ בכלי אסור הלכתא פורני מותר לצלות בה וצריך לשהות אחר שתתלבן ושורף את הרוטב וכן לאפות ישראל אחר צליית גוי בשר נבילה שיערו, בכך וכ' הרב תשובת גאון משמע דביצים קלופות עסקי' ואפ"ה טעמא דשהה ישראל אחר צליית גוי אחר שתתלבן אבל לא שהה אסור, וקרובנו הקדוש אמר לכתחלה אסור שמא ימצא בה סדקין אבל דיעבד מותר אם היא שלמה ומסתבר' ביצה פולטות ובולעות והא דקאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטים מן הביצה קאמר ודרך הוא כשנותנין אותן באש פולטין מים מהן והני זיעה בעלמא היא ומיהו פלטו מיא מינייהו כגון אפרוח שבתוכו פולט ואוסר כמו דאמרי' הכא ביצת אפרוח אע"ג דאיכא מ"ד האי ביצת אפרוח נקיבה היא ליתא ואפי' נקיבה קאמר וכי היכא דפלטה איסורא בלעי איסורא ודינייהו כשאר איסורין ואית נוסחא דגרסי האי ביעתא דאיטווי בהדי בשרא ואסרה רבא למיכל בכותחא. וכ"כ אחד מן המפורשים ביעתא דאיבשל בהדי בשר' אסורה למיכל בכותחא ש"מ שבולעת היא ואפי' דיעבד (יט) ונמצא שלמה אסור אם נתבשלה בתוך אסורא. וכן הלכתא. ואית דאייתי ראי' מהא דתנן בנדרים הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה ר"י אוסר מעשה ואסר עליו ר"ט בציר שנתבשלו בתוכן אמר לו וכן אמת בזמן שאמר בשר זה. עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור. ולא דייק דמאן לימ' לן בקליפתן דלמא בלא קליפה והא דאמר בע"ז דביצה צלוי' אין בה משום בישולי גוים פליגו אבל משום געולי גוים שאם נתבשלה בקדרה של איסור דכ"ע אסור' ומסתב' דהאי דנקט גיד וכחל וביצה ולא שווינהו בכלל אסורא משום דהני לא יהבי טעמא כולי האי ואשמעינין דאין האיסור מן המנין. וכ"ש שאר איסור שבתורה. שאין האיסור מן המנין ומצאתי בהלכות משום דהני תלת ליכא למיחש לנ"ט דידהו. וצ"ע ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירין בנ"ט ואם אין מכירין כולן אסורין דבריה היא ובריה לא בטיל וכן חה"ל בה לפני אורחים אם משליך גוף האיסור שאיסור אינו בטל לעולם והשאר בס'. ואם אין מכירה הכל אסור. ודוקא חתיכה דלא בטיל אבל כזית אעפ"י שלא נימוח ויש בו ממש של איסור כיון שא"י בטל כדאמר בההוא כזית תרבא דנפיל לדיקולא דבשרא וכו'. והא דאמרי' בע"ז בההוא עכברא דנפל לגו שכרא האי אימרטוטי אמרטוט. דמשמע כיון שיש בו אף האיסור לא בטיל אי' למימר דוקא שרץ דס"ל שיעור איסורו כטומאתו בכעדשה ודלמא כעדשה מני' ולאו אדעתי' אבל שאר איסורין לא. וק"ל האי ירוש' במס' נזיר פי' לא תשקצו נפשותיכם בבהמה ובעוף והלא אין לך מטמא אלא שרצים. אלא כשיעור טומאתו כך שיעור אכילתו ומותיב ר"ה חברין דרבנן והרי שרצים מטמאים בכעדשה ואכילתן בכזית. וכן לדם כן. וי"מ אימרטועי אימרטוט במינמרט ראשו שלא הי' בו שיעור וכגון זה (כ) נט"ל הוא ואיכא לפרושי אימרטוטי אימרטוט ובגוף האיסור לא היה בו כדי לבטל ואפי' שרצים בטל ככל איסורין שבתורה ובכעדשה לאו ברי' הוא אא"כ השרץ כברייתו. ומ"ש בה"ג שרץ או עכבר שנפל בחביות של יין ושל שמן שיעורו אחד מאלף לא דייק לן ובאימרטוטי אימרטוט דקאמר כמ"ש בהלכות ג"ה אי נפיל מידי דמיסאב לנו קדירה משערין בס'. וה"מ דלא אמרטוט אבל אמרטוט נא וחתיכה דלא בטיל היכא שנימוחה בטלה כדאי' בפ' הערל גבי חתיכה בחתיכה וכל השרצים והתולעים: והגראג"יל וזוזין שבפולין ושכעדשים לכתחלה צריך לבודקן יפה יפה ונותנן במים בקדירה והמתולעין עולין למעלה ונוטלין ומבשלין לכתחלה דאי משום פירשה ומתה הרי בדק (כא) מא"ל. ש"מ התליעה באביה אסור הא לא משכחת לן זוזין באביהין ותולעת היא דאיכא זוזין ליכא דהאי בריתא דאיקמ' דאתליע באבהן לא קאי. דמילתא דלא שכיח היא ולא חייש דא"כ זוזין שבתוכו האיך מותרין ליחוש להתליע באביה א"נ שמא יצאו שמא חזרו בהן אלא לאו ש"מ דהיכא דמספקא לן דמותרין. ולא חיישי' לאיסור ואית למימר דאינהו גופייהו שרי חדא דלא מחזיקינין ועוד דתרי ספיקי נינהו שמא לא פירשו ואת"ל פירשו שמא מותרין הן דהא ספיקא דתיקו היא דכל הני בעיא דאיבעיא לן היכא דחזי היא הא לא. חזי שרי כדמפרשינין לעיל גבי עוף אית לי' ועגול מאי וסלקא בתיקו ומותר דלא מחזיקינין איסורא ה"נ שרי והרוצה להחמיר משליכו ומותר שאפילו את"ל דאסור הוא שמא נימוח ונשאר אבר א' ממנו בטיל בס' והא דתנן האברי' אין להם שיעור אעפ"י שאין בהם כזית כמו שיש בהם כזית לענין טומאה קאמר אבל אכילתה בכזית כדאי' בירוש' והרי אבר בהמה טהורה מטמאה כ"ש ואכילתה בכזית: הלכך אפי' כזית בטיל ומיהו צריך לבודקן יפה יפה. שאפי' התליעו לאחר תלישה (כב) אם פירשה ומתה מותר ואפי' מקצתן כדגרסי' פרשה ומתה מהו מקצתן מהו לאויר העולם מהו. בעא רב אשי פרשה מהו. ע"ג תמרה מהו. ע"ג גרעינת מהו מתמרה לתמרה מהו. ותיקו דאיסורא לחומרא ודוקא דחזי אבל מסתמא לא ירו' שקץ בזוזין וברמשים. יכול בזמן שהן בפרי ת"ל טמאים בזמן שהן בפ"ע ולא בזמן שהן בפרי יכול אפילו יצאו (וחזרו) ת"ל טמאים הן אפי' יצאו וחזרו רב חייא בשם רב אמר אפי' יצאו על שפת האוכל וחזרו הרי אלו אסורין ואמר שמואל קושית שהתליע באביה ה"ז אסורה. ורב אלפסי פסק הלכתא כוותי' והכי נמי מסתברא דהא רב פפא משמע דקאי כוותיה דאמר ר"פ ש"מ מדר"ה הא דשמואל קושית שהתליע באביה הני תמרה דכדא בתר תריסר ירחי שתא וכו' ש"מ דהכי הלכתא. והלכתא בגו תריסר ירחי שתא בין חיין בין מתין אסורין לאחר יב"ח חיין מותרין מתין אסורין ומסת' דוקא התולעת אסור לאוכלו לכתחלה אבל תמר' מסתמ' שרי. דלא חיישי' שמא התליעו דאחזיקי' איסורא לא מחזקי' ושמואל שהתליעו קאמר אבל מסתמא שרי דמילתא דלא שכיח הוא דקי"ל לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין וכו' דאם כן זוזין שבתוכן דמשתרי וליחוש שמא יצאו וחזרו אלא לאו ש"מ לא מחזקינן איסורא במלתא דלא שכיח איסורא. אבל היכא דלא איתחזיק ומסתברא דתמרה היא דאיתחזק כדאמרי' נמי במכות מאן דאכיל תמרי באר בילא לקי אבל פרי אחרינא לא מחזקי' איסורא ולא בדקי' להו ואי אתרמי חיישי' שמא התליע באביה ואסור אבל ר' יעקב אמר דליתא לדשמואל מדקאמר דיקא נמי דקתני לרבות התולעת שבעקרי הזתים ועיקרי הגפני' ש"מ דאיתלע אילנא גופי' איסורי פירות גופא מותר וספיקא דאורייתא היא ולחומרא והכי פסק רב אחא וה"ג כדפסק רבינו אלפסי וכן הלכתא וקוקני דאינון תולעים שבמעי דגים אסירי מ"ט מעלמא קאתו דמינם ניימו ועיילו באיסיא. ורש"י פירש תולעים שבכבד ושבריאה ולא מסת' דאם איתא דברייתא דקתני את נבלתם תשקצנו לרבות דור"נין שבבהמה מורנא דבשרא אסורה דכוורי שרי ודוקא שליל דאתו בשעת שחיטה תאכלו ולא מורנא ר' אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים תמן בגופיהן הוה ברם הכא אינו בגופו גרסי' בפ' אלו הן הלוקין אר"י האי מאן דאכיל בינית דבי כרכא לקי והרב צרפתי והרב אדונינו אבינו ז"ל פירשו תולעת היוצא מן הכרוב שקורין קנייל"א דהו"ל באיתלע אילנא גופה דאסור ומסת' שנגמר התולעת שיש בו כח לשרוץ על הארץ אבל לא נגמר מותר והיינו קופא שבירקות. דגרסי' בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי הזתים וקופא שבירקות וגרסי' בפסחים האי מרור צריכין לשקועי משום קופא אבל בערוך כ' בשאלתות גדולות בויהי ביום השמיני בינית דבי כרכא האוכל דג שנמצא בחורש ארץ לא מחייב אלא מלקות א' מההוא דר"י וכן הלכתא ובפ' אלו טריפות הני כרזי דבי חלפי שרי דבי כוורי אסור במערבא מלקו לי' משום שרץ העוף. ופי' הערוך שרצים הגדילים באגמים במקום שיש סוף וגומא ורש"י פי' דבי כרכא חגבים דבי חילפי אורטי"גיש בלע"ז דבי כרבא כרוב ומילקי עלייהו משום שרץ העוף דלאו ספק הוא אלא ודאי ומסת' כשאלתות דאי איתא כרש"י הל"ל דכרבא ולא דבי כרבא ועוד דלא שמיע לן מקמאי שום בדיקה וחשש דכרוב ואפי' יש בו לא חיישי' ביה: