ספר העיטור – חלק ב – קטע 2

שאלה לגאון מהו למלוג גדיים וטלאים בעורות ברותחין בכ"ר: תשובה כ"ר מבשל ויש בהם איסור כחלב ודם ואפי' בכ"ש אית מ"ד צריך ליתן הרותחין בכ"ש ואח"כ נותן לתוכו העוף אבל להשליך קלוח ראשון על העוף אסור דקילוח ראשון ככ"ר הוא ומסתברא דליתא מדתנן אילפס וקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ש"מ דאינו אסור אלא לתוך הקדרה דא"א דנותן לתוך הקערה דקאמר הוא לאחר נתינת המים הא בלא"ה אסור נפלוג בקערה גופא אלא לאו ש"מ משיצא קלוח מכ"ר כ"ש הא וכן הלכה ירושלמי בפ' כירה ובפ"ק דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככ"ר היא חילי' דר' יונה מן הכא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ובההיא אמר כן אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין מתיב ר' יוסי בר בון אף בכלי נחושת אית לך למימר כלי נחושת בולע מאי מהו לערות עם קילוחו אר"ח ברי' דרב הלל מחלוקת דר"י ור' יוסי ור' יצחק בר גופתי' בעי קומי ר' יונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבכ"ח חייב משום מבשל א"ל מדאמר ר' זעירא איזה חולט ברותח כל שהאור מהלך תחתיו ואיזה תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ש"מ קילוח אין ככ"ר וק"ל מאי דקאמר אית לך למימר כלי נחושת בולע והא כתו' ובכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים ואי' למימר דבכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתי' ש"מ אם עירה יורה בשר בתוך יורה חולבת של נחושת או מאיסור לתוך כלי נחושת של היתר א"צ הגעלה וכן מצאתי בהגדה דאבות דר"נ ג' דברים נאמרין בכלי חרס בולע ואינו פולט ואינו מבאיש מה שבתוכו וג' בכלי נחושת אינו בולע וכו' והלכתא קערות שתשמישן ע"י עירוי הן אף פליטתן ע"י עירוי והני קערות כי עבד בכ"ש ושקיל מדורא ושדי עלייהו ש"ד וכן כפות של עץ ושל קרנים דרך תשמישתן בכ"ר ושתשמישן בערוי הגעלתן בערוי ושדרכן בכ"ש הגעלתן בכ"ש שדרכן ללבן ילבן והסכין בד' ענינים בהדחה בשיפוי בהגעלה בליבון כדפרישית בשער ראשון של שחיטה ושפודין של עץ שצולין בהם כמ"ש כל רבוותא שאין להם היתר כלל ובוריא דגללא שקורין לבונ"ש בלעי וכלי אבנים וכלי גללים הנקראים מאני דפחרא דידן ככלי מתכות וסגי להו בפליטה ואע"ג דמחברין ל"ד לכ"ח דתנן אבן שזפתה גוי מטבילה והיא טהורה וקתני סיפא ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסור מדקמפליג בין של אבן לשל חרס ש"מ ככלי מתכות דמי וגרסי' התם נעוה (יט) ארתחי (כ) ור"י אבן גיאות אמר משום כלי מתכות כירה של אבן טהורה כלי מתכות אלמא ככ"ח דמי ולא נהיר לן דגבי טומאה פשיט לן דכלי אבנים לא מקבלי טומאה כלל ואין דינן ככל הכלים אבל גבי בליעה כלהו בלעו ובתשובת דקמאי אקילו בהו ומכשרי בהגעלה ואתון אחמירו בהו ולא תשתרי אלא בליבון ולא ככלי מתכות דמי. מדאמר ר' יצחק בר יוסף זבן מאני מרדי מגוי והן כלי אבן סבר לאטבולי א"ל כלי מתכות אמורין בפרשה והני כלי אדמה נינהו וא"צ וליתא דלענין טביל' הוא דאמר הכי אבל לענין בליעה ככלי מתכות דמי וכן הלכה ואמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה והיכא דחללי בי טבחא מולח ומדיח לא חללי מדיח ומולח ומדיח ושדרו ממתיבתא בבית השחיטה קאמר משום דם הנפש אבל בכולא בשרא ל"צ ועבידנא כר"ה דאמר מולח ומדיח רב דימי מנהרדעי מלח לי' במלחא גללנותא ומנפץ לי' דכי היכא דאי הדר מנח לי' בכשא"מ ומחוור לה דלא ניפול מלחא במיא וליהדר דמא וליפוק במיא והדר שתי לי' בשרא בדמא אבל לנפצה אבראי והדר לחוורה ש"מ מים שהמלח בה אסורה וש"מ שהמליח מניח אותה בכשא"מ בנ"א לשון ה"ג לחיורה במיא ומלח לי' במלחא גלניתא ומפקא לי' נדמ' ולא ליעצרי' דקמיט לי' לדמא ולנפקא ולנפצא מן מלחא ולחיור' שפיר ומשתרי לבישולי ושיעור ממלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ובעי לשהויי במלחא כשיעור טויה וכ"כ הרב ורב אחא אמר כשיעור מיל וסברא נינהו ולא מגמרא דהא גרסי' במנחות כיצד מביא את הבשר ונותנין עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו ואמר וכן לקדירה וגבי קדשים לא היו משהין לשעה ופי' בנדרים (כא) מן מה דתנן הרי עלי כבשר מליח הדא אמר מליח לשעה מליח הוא איזה מליח לשעה כההוא דתנן כיצד הוא עוש' נותן את האברי' ע"ג המלח והופכן א"ר אבא מרי שנייה היא שאם משהא אותן כו' ור"א אמרה לדא הנוטל זתים מן המעטים טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמר מליח לשעה מלוח היא. ואומר שמואל אין מולחין בשרא אלא ע"ג כלי מנוקב בנ"א לשנא לדהלכות ואי לא הו"ל כמאן דאבשיל בדמי' ואסור דמליח ה"ה כרותח ומאני דמלח עלוי' בעי לאכשורי ושרי למימלח עליו וארבלא ועלוי גילא כללא דמלתא. כל מילי דכי שדית בי' מיא דייב שרי למימלח עלי' ול"ש חד גרמא ול"ש תרין גרמי שרי. פרש"י כ"ז שטרודין לפלוט אינן בולעין. ומנהג דילן למימלח בכלי שעומד במדרון. אעפ"י שאינו מנוקב ובלבד שלא יהא שם בית קיבול והיכא דאשתהה בישרא במלח בכלי מנוקב כשיעור מליחה והדר אנתחי' בכשא"מ אע"ג דאשתכח בגווה צללתא דדמא לא כלום היא כשומנא בעלמא היא. דהא אמרינן אומצא דאסמיק חתכי' ומולחו אפי' לקדיר' שרי והתם לא אפשר דלא פליט לקדרה ויש שמחמירין ואין מבשלין אלא ביורה רותחת כדלעיל וכ' הרב המלח לא יהא עבה אלא דק דק דקקתא כגון חוטי דבהכי נפקי שפיר ורש"י פי' דקשרי גלנותא היא דבעי לנפוצי משום שנבלעת הדם. אבל דקקתא לא בעי ניפוץ שנתכת מעצמה ומסתמא ר"ד דמלח במלחא גלנותא למעוטי דלא בעי הדחה בסוף. דכי אמר מולח ומדיח מפני הדם שעומד על פני' אבל גלנית' למעוטי דלא בעי הדחה אלא בניפוץ סגי ואמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר של צלי עד שתכלה כל מראה אדמומית שבה. מנא ידעינן ואסיק א"ר אשי לית לי' תקנתא עד דמיית' תרתי תלת גללי דמילחא בין על הבשר בין תוך הכלי ושדי בה ובתר הכי שפי ושביק ליה עד דצלי ושפי ליה והשומן למעלה ודם למטה כדאמרי' דמא דבשרא שפין וכ' הרבוותא דוקא מועט אבל הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים שהיא נעכר ומתערב עה השומן ואסור ומסת' מדאקשי לשמואל מהא ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלה ולא שני ליה אחר הא דאסיר דאסמיק הא דלא אסמיק (כב) דוקא דאסמיק הא לא אסמיק מניח כלי תחתיו כגון אילו שמניחין כלי תחת אווזין ותרנגולין ובדאסמיק אסור משום שדם התחתון שבישולו הכלי דם הוא ואין אדם יודע בו ואר"נ א"ש ככר דאברי אבל דלא אברי לא. וגרס רש"י ה"מ סמיכתא אבל קלישתא לא. ש"מ דלא אסמיק שרי. ואפי' אברי ואפי' שהה רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ובדאסמיק קאי: והלכתא אפי' אסמיק שרי ואפי' אברי ואפילו סמיכתא ודוקא שנצלה אבל לא נצלה ועדיין ע"ג האש אין מניחין תחתי' כדאמרי' בי דיגי כבדא אסור דאמרר"נ א"ש אין מניחין כו' בעא מני' ר"ד מח"נ מהו לאנוחי כדא דמילח' גבי כדא דכמכא א"ל אסור דחלא מותר דהאי איתא לאסורא בעינא ומסת' דדייקא מהכא דאסור לאפות פת ישראל בפורני סמוך לטפלאתא דאיסורין של גוים שמא יפלוט מן האיסור ויבלע בפת. ור"י הלוי אתיא ליה מהא דאין טשין את התנור באלי' ואם טש כל הפת כולו אסור.. ול"ד דהתם מילתא דשכיח הוא למיכל פת בגבינה אבל מהכא ראיה דגזרי' מהאי כמכא למילחא ואתו למימלח מני' בשרא. ה"נ איכא למיגזר. האי בר יונה דנפל לכדא דכמכא ודרך היה ליתן מנח בכותח ושריא ר' אחא דקס"ד דכי אמר שמואל מליח ה"ה כרותח. ה"מ דאין נאכל מחמת מילחו אבל האי נאכל מחמת מילחו. ובהדחה סגי וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פולי כולה אסור: ואי מתביל בתבלין כולה אסור: ש"מ דמניח הרי הוא כרותח כגון מליחת בשר לקדירה שאינו נאכל מחמת מלחו עד שידיחנו: אבל לצלי לא: וש"מ מתובל בתבלין כרותח הוא ואר"נ א"ש דגים ועופות שמלחן זה עם זה. וכ"ש דגים עם בשר בהמה ואפי' בכלי מנוקב דדגים דרפו קרמייהו ופלטו ועופות קמטו ובתר דניחא דגים פלטו עופות והדר בלעו דגים מינייהו אבל בבשר מותר ששניהם פולטים כא': ומסת' דוקא דגים אבל עופות ובשר כבשר בבשר דמי דעור העוף כבשר בלא עור הוא ושניהם שוין וק"ל כי בלעו דגים מנייהו לבטלי בס' ואית למימר בשר בנ"ט קאמר א"נ חענ"נ ואוסר' ורב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחיטה בהדי בשר טריפה. ר' אלפס ג' טרפה מלוחה ורש"י פי' בכלי מנוקב אתא לקמי' דרב אסי א"ל אלה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהן והכא משום דם ליכא והלכתא ל"מ דאיסור והיתר אם נמלחו בכשא"מ דמליח ה"ה כרותח ואסור משום דם. אלא אפינו מנוקב ונגעי אהדדי אסור משום ציר ודג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ודוקא בטהור מניח וטמא תפל ואם היו שניהם מלוחין וכ"ש טהור טפל וטמא מלוח אסור והלכתא אסור ליקח דגים מלוחין מן הגוי שיודע שנמלח עם הטמא. אבל אין יודעין מותר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד כבר ידוע שאין מולחין זה עם זה שדג טמא צריך מלוח יותר מן. דג הטהור ועוד דתרי ספיקא איכא שמא לא, נמלח עם אחר ואם נמלח שמא טהור מלוח וטמא טפל הי' א"נ טהור למעלה וטמא למטה ואפי' נמלחו שניהם כאחד נתבטל בששים דטמא וטהור שני מינים הן בשמא ובטעמא ואר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח ולאכול בו צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ורש"י פי' אותו צונן שחתך איכא מ"ד דאסור לאכול בו רותח אפי' בהדחה קאמר דס"ל בה"ש רותח ואפילו הכא לצונן בעי הדחה ודשמואל ליתא דפליגא אהא דפסקינן דסכין טריפה והלכתא אפי' בצונן. וק"ל מ"ש מסכין ש"ג דבעי שיפה ומסת' אפי', בה"ש צונן קאמר ואסור בלא הדחה אבל בהדחה דכ"ע שריא ואפי' למ"ד אגב דוחקא דסכין בלע וביה"ש רותח בשר היא שבולע מן הסכין אבל סכין קשה הוא לבלוע הוא מן האסורין אפי' ברותח דומיא דסכין טרפה דאפי' למ"ד השוחט בסכין ש"ג קולף התם מדיח דסכין קשה הוא לבלוע אא"כ משתמש בו תדיר ול"ד לסכין ש"ג שתשמישו תדיר וגוף האיסור עליו וכן דשמואל הוא (כג) הוא וליכא מאן. דפליג עלי' והילכתא כל סכין של היתר שנחתך בו איסור בין נבילה רותחת בין שחתך בו חלבים וניקר בו בשר דינו כסכין טריפה ואם רצה לשמש בו דבר היתר מדיחו ואם נשתמש בו בלא הדחה קולף והכי מוכח מדאמר לקמן וליעבד חד ולחתוך בו בשר ואח"כ חלבים בהדחה של סכין וכיון לבהדחת סכין סגי אם נשתמש בו מדיח ודוקא סכין היתר שנשתמש בכ"ש. אבל אם נשתמש בו בכ"ר ממש בעי הגעלה אבל ר' יעקב אמר שאחר ניקור הבשר צריך קליפה וכן כל סכין שנחתך בו דבר איסור אם חתך בו דבר היתר צריך קליפה בסכין כשר דאגב דוחקא דסכין בלע. וה"מ בסכין של היתר אבל בסכין ש"ג הבלוע מן האסור מתחילתו אסור לחתוך בו צונן בלא שיפה ואם חתך בו מדיח בצונן דעלמא ובשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש צונן ואסור לחתוך בו רותח בלא הגעלה ואם חתך קולף כשוחט בסכין ש"ג למ"ד ביה"ש רותח ואר"נ א"ש קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח ה"ה כרותח כי האי פינכי דבי רב אמי דאמלח בה בישרא ותברה של חרס הוה ודוקא לאכול בו רותח אבל לאכול בו צונן סגי בהדחה והחכם שכ' קערה נקובה הוה לא דייק לן שאמר מולח בכלי מנוקב אפי' ברותח מותר ומסת' קערות ש"ג שנשתמש בהם בחמין או בקערה של בשר מותר לאכול בה צונן בהדחת קערה ואע"ג דסכין ש"ג בעי שיפה לאכול בו צונן סכין שאני שיש בה גוף האיסור שמנונית עלי' בעי שיפה אבל קערה דלית בה אלא טעמא מדיח בצונן לכתחילה הקערה וא"כ מותר להעלות עלי' בשר חי היתר לכתחילה וידיח הבשר אח"כ אבל בשר מבושל אסור לכתחלה כדאיתא לקמן יתיב רב כהנא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צונן שחתכוה בסכין מותר לאכול בו רותח בשר בחלב: בפ' אלו טריפות ס"ד ע"ב געולי ביצים מותרין ביצים המוזרת נפש היפה תאכלם נמצא עלי' קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר והיא שנמצא על חלבון שלה אבל על חלמון אסור דסריך בכולו ומסת' אפי' על חלבון שנה צריך שיהיה בקשר שלה בראש חד שלה ואם לאו הכל אסור כר' ירמיה ירושלמי א"ר זעירא הן דאמר בחלמון בשנמצא במקום זכרותו של חלמון ואפי' חלבון והוא שנמצא במקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר:

השני אסור חלב ת"ר כל אוכל חלב מן הבהמה אין ני אלא תמימים הראויין לקרב ע"ג המזבח בעלי מומין מנין ת"ל כל אוכל חלב וחלב חי' אע"ג דחי' בכלל בהמה לסימנין שא"ה דכתיב חלב שור ועז וכבש וחלב חי' מותר וסימני חי' להתיר חלבה פרשתי בחלק רביעי ותניא את החלב המכסה את הקרב וגו' ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף ר"ע תיתב קריר וניקלף ואמרי' דאקשתא כ"ע ל"פ דאסור כי פליגו דאיתרא. ובנוסחא דרש"י גרסי' א"ד ולית בגמ' דילן. ואנן נהיגין איסורא בין דאקשתא בין דאיתרא כדמוכח בפסחי' ועוד דאר"נ דאמר חומצא מיתסר לא אזלא הכי וחלב המכסה את הקרב היא שקורין בלע"ז טי'לא ואת כל החלב אשר על הקרב זהו חלב שעל הדקין והיינו דאר"י ריש מעיא באמתא בעי גרירא וקרום שעל הטחול אסור משום חלב שעל הקיבה ואר"י א"ש תרבא דקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים. והעצם שנקרא קליבוסתא ונקרא בוקי דאטמא היכא דליבן אטמאתא ואינו על ממש אלא סמוך לכסלים חלב שעל הכליות תרבא דאטותא. אמר ר"א חוטין שבלב ושבכוליא אסור ואין חייבין עליהן לובן כוליא רבא ממרטט לי' רב אשי גמים לי' ולא הי' מדקדק בנטילתו ואמר אביי כוותי' דר"א מיסת' על הכליות אמר רחמנא ולא הכליות וכן פסקו הגאונים אמר ר' אבא אמר ר"י חלב שהבשר חופה אותו מותר דחלב שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות ומסת' אע"ג דגבי גיד אמרי' גיד ולא קנוקנות ואפ"ה ישראל קדושים נהגו בו איסור מפני הגיד המחובר לו אבל בחלב שבתוך הכליות והכסלים לא נהגו בו איסור וחוטי חלב דטחלי ודככלא דאיסורא דאע"ג דרחמנא שרינהו דחלב אמר רחמנא ולא חוטין שעל הכסלים ולא בתוך הכסלים ואפ"ה אסור מדרבנן החמירו בכל החוטין משום חוטין של דם ותרבא דתותי מתני אסור דאמר אביי בהמה בחייה פריקה מפרקה וחלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וזהו חלב שעל הקיבה ואר"י חוטין שבעוקץ אסורין ה' חוטין אית בהו בכפלא ג' מימינא וב' משמאלא תלתא מפצלי לתרי תרי ותרי מפצלי לתלתא תלתא כ"מ דאישליף בחמימי משתלפי ואתי בתרי' ואי לא צריך לחטוטי בתרי' פירש"י ז"ל והן חוטין שבעוקץ ור"ח פי' חוטין שעל העוקץ הן חוטין שעל האליה ה' חוטי הוויין ג' משום תרבא ב' משום דמא ובעי למישלפינהו וה' קרמא הוי תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דכפלי ודכולייתא משום תרבא דביעי ודמיורקי משום דמא ודכולי' אית בי' תרי קרמא ועילאה אסור וחייבין עליו ותתאה אסור ואין חייבין עליו ודמיזרקי נמי אית ביה תרי קרמא וכנגדן בביצים כדאיתא גבי קרום של מוח ולא חזי לרבוותא מידי ומסת' לקרמא תתאי מותרת אלא שהחכם שכ' יסוד הניקור אסרה ואר"י בר אבא קרום שעל הטחול לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד ושעל הטחול כולו אסור מדרבנן הלכך צריך לנקר הטחול מן הקרום ומן החוטין שבתוכו וזהו יסוד הניקור שחיבר הרב מא' מן המחברים הנוקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם ונוטל הלחיים וחותך בסכין תחת שרש הלשון ומוניא גיד אחד ומחתך בצד ומוציא גיד אחד ומחתך בסכין תחת שורש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא ב' גידין מצד זה סמוך לבשר וב' גידין מצד זה סמוך לבשר ואח"כ חותך את החזה לב' צדדין מאותו בשר האדום הסמוך להחזה מוציא חוט של דם שאוחז בקצה החזה ועד קצה וכן מן החזה השני נוטל בסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף בידו ומתחיל בסכין מראש הכתף באמצעיתו ומחתך ומוציא גיד ומוליך הסכין ומחתך הזרוע ועד היד עד שימשוך כל הגיד שיאחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו גיד וחוטין הנמשכים ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף וצריך לשקוע הסכין משפת הכתף סמוך לשדרה ולעקור מקום שורש גיד שהזכרנו למעלה ששם השורש שלו ומוציא מצד הכתף למעלה חוט א'. וכן לכתף השני נוטל להגיד ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד אחד ואינו למשך למעלה ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד אחר שהוא סמוך לעצם היד ואח"כ מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא ממנו החזה ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש בכסל והן ג' מימין וב' משמאל ג' שבימין מתחלקין לב' ב'. וכן שבשמאל לג' ג'. נוטל ראש הגיד בידו וממשיך ונמשכין מאליהן בהיותו חם אבל בצונן צריך לפשפש אחריהן וגורר את חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואח"כ מעביר בשר המתנים שקורין בלע"ז לימפוני"ש ואינו ראוי אלא לצלי וגוררו משני צדדיו ואותו עצם דמתויך בנתים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתווה עם הבשר כדי שלא ישתייר משרשי החוטין ובשר המתנים כלום וחוזר לבני מעיים וממשיך אותו ממקום שהם קבועים בו ומוציא ראשיהם של בני מעיים באותו חלחולת המטונפות שקורין אותה בו"דיו קרשטי"אן ומחתך אותו החלחולת המטונפות עם אמה מבני מעיים לפי שאינו ראוי לאכילה מקום שהיא קבוע לבני מעיים וקורין אותה כנתא ובלע"ז מנדילי"ד והוא אסור לבשל ומותר לצלי ונוטל הדרא דכנתא ומקלף קרום של חלב וכל החלב שעל הקבה ועל הכליות (א) ועל הובלילא הידוע באוחפת עם קרום שיש עמו הכל מעבירין ונוטל את הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו. ונוטל את (ב) הכוליא ומעביר החלב ומנקרו יפה יפה ונוטל את הסכין ומחתך ומעביר קרום החלב שיש עליהן על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוניא כמו שהוא קצותיו הנראין מבחוץ וכן הכוליא השנית. ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהן וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב הסמיך לחלחולת (ג) מכל צדדיו מעיקר האלי' עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותו חוט המעורב עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלחולת קבוע בו מחלב וחוטין וכל דבר ונוטל הסכין וחותך באלי' ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האלי' עד קצותי' מאותן פנים המביטין אל ירכי הבהמה ואח"כ נוטל הסכין וגורר מאותן פנים גופין חומרין שקורין אותן בערב"י עיקר מן העצמות וגורר יפה יפה עד שישתווה מקום גבהות החומרין פוסק הירך האחד ומפסקו בסכין מקום שיש הזכרות ובעצם שבו גיד הנשה. וחותך הזכרות והנקבות ומשליכין מהבשר שבצדדין נוקרו יפה יפה מכל מיני חוטין וחלב שבו מן אותו חטאתי שקורין יארדי"לא ומין גיד הנשה ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב נכרין בו. וא"א לומר אלא בראיות עין ואח"כ נוטל האמצעי שפסק הזכרות מקצתו ונוקר מיני החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדולה הקצה השני שהוא סמוך לעצם של ירך שפסק ממנו ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך משני צדדים ואף אותו העצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים והחתיכות קטנות של חלב ששם. ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות האמצעי עד קצות השני והוא נראה לעינים וא"א בכתב יותר מכן וכן לירך השני וכל גידין שבירך אסורין בין צלויין בין מבושלין. ומנקר אותו יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא ואח"כ אוכל אותו צלוין ומבושלין והגידין שתחת הכתף אם צולה אותה כשרה באכילה שהן צומקין באור וכן הלכתא ושדר ה"ר עמרם ז"ל אין שינוי בין גיד הנשה ושמנו וישראל קדושים עשאוהו כגיד הנשה לכל דבר וחיה ובהמה אסרו שמנו כגיד הנשה. וזה החכם החמיר והמחמיר תע"ב: