ספר העיטור – חלק ב – שער שלישי שער אדם נחלק לג' חלקים, קטע 7

נשלם סדר סוכה ולולב. תהלה לאל גומר עלי ברוך הוא:

מצות שופר

ארבעה חלקים

הכשרו והכשר התקיעה וסדר הברכות וסדר היום

הראשון הכשרו. (א) ת"ר רמ"א מ"מ אמרה תורה נסכו מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיהי' זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר א"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מניין ת"ל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי ת"ל בחדש השביעי שיהיו כל התקיעות של החדש הז' זה כזה תנן כל השופרות כשרין לשופר חוץ משל פרה מפני שהוא קרן (ב) שופר של ר"ה יעל פשוט ופיו מצופה זהב וב' חצוצרות מב' צדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרין שמצות היום בשופר ותניא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות אריב"ל מאי קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעי חצוצרות וקול שופר הא בעלמא לא א"ר לוי מצות של ר"ה ויוה"כ בכפופין וכן הלכתא ירושלמי כריאים לא כשר ת"ר ארוך וקצרו כשר והוא שיש בו שיעור תקיעה גרדו והעמידו על גלדו כשר צפהו זהב מקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר אם נשתנה קולו מכמות שהי' פסול ואם לאו כשר ניקב וסותמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר אם קול חיצון שמע לא יצא אם קול פנימי שמע יצא גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר הפכו ותקע בו לא יצא ואר"פ לא תימא דהופכו ככתונא אלא שקיצר את הרחב והרחיב את הקצר כרב מתנא והעברת דרך העברתו וכ"ש הפכו ככתונא דפסול ירושלמי לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול מאי ביניהו זה בטל חללו וזה לא בטל חללו דבק שברי שופרות פסול הוסיף עליו כ"ש בין במינו בין שלא במינו פסול (ג) ר"נ אומר במינו כשר שלא במינו פסול פירשו רבוותאי דרבי נתן אאינו מעכב את התקיעה ד"ה כשר קאי והכי מוכח בירושלמי וה"ג שופר שנסדק ודבקו פרש"י ז"ל בדבק שקורין גלוד (ד) לא נצרכה לר' נתן דאי לרבנן פשוט דאפילו במינו פסול דבק שברי שופרות פסול עוד הוא דר' נתן כו' ניקב וסותמו כו' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול: ר"ח בשם ר"י כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה מקודם סתימה פסול ואם לאו כשר ר' יוסי (ה) בר זמרא והוא שסתמו אבל לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין לשופר מוכח מירושלמי אם מעכב התקיעה דקאמר מתחלה והיכא דסתמו פסול לא סתמו כשר (ו) אר"י והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אעפ"י שנשתייר רובו פסול איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שנפחת רובו מכלל דבמינו אעפ"י שנפחת רובו כשר פי' ר"ח מדר"י מפרש דר"נ ש"מ דהלכה כר"נ והוא שנשתייר רובו שלם אבל לא נשתייר רובו שלם פסול ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא לא אתבריר הי ניהו בתרא ועבדי' כתרי לישנא לחומרא וכ"פ רבי' אלפסי דלא מעכב את התקיעה וסתמו שלא במינו אעפ"י שנשתייר רובו פסול ובמינו בעי' שישתייר רובו והר"ר אבן גיאות כ' כל היכא דאיכא תרי לישנא הלכה כלישנא בתרא וה"נ אסיפא מתני לה מכלל דבמינו אפי' נפחת רובו כשר ומסתברא כר"ח דכל תרי לישנא בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרי' הלך אחר המקיל ודכוותיה בכתובות אמר לה ה"ז גיטך והלכה והניחתו בצד רה"ר דאיכא תרי לישנא קמא לחומרא ובתרא לקולא ופסקי' כקמא לחומרא והלכה כר' (ז) במתני' דקתני מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ומסת' שיעור תקיעה כנגד מקום הנחת פה כשר וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ונראה לכאן ולכאן וגרסי' במס' נידה (ח) ה' שיעורין טפח וקחשיב שופר ודופן וטפח דאמרי' בכל דוכתי ארבע ברברבתא ובאחיות יד אין בו טפח ומה שנשתייר לכאן משלים אותו. ואבן גיאות כ' שיעור' טפח שוחק וליתא ומסתב' בטפח בינוני מדקאמר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן שיצא מכאן ומכאן וי"ל יראה דוקא ולא שיצא ואילו היה פחות מטפח לא היה נראה השופר כלל ובעינן טפח כדי שיתראה עוביי השופר מכאן ומכאן ומסתב' ה"ה בניקב וסתמו שלא במינו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר והוא שאינו מעכב את התקיעה היה קולו דק או עבה או צריר כשר שכל הקונות כשרין בשופר ואמר רבא שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו להנות נתנו ושל עיר הנדחת אם תקע לא יצא דכתותי מכתית שיעורא וכן המודר הנאה משופר מותר לתקוע בשופר של מצוה שלחו ליה אבוהו דשמואל קדחו בזכרותו ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ ירושלמי בלולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שהוא פסול מה בין לולב ומה בין שופר אר"א תמן תניא בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא ויש קול אסור בהנאה ש"מ גזל שופר יצא:

הכשר תקיעה התוקע לחוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטים אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא אר"ה נ"ש אנא לאותן שעומדין על שפת הבור אבל לאותן העומדין בבור יצא (א) אמר רבא מקצת תקיעה על שפת הבור ומקצת תקיעה בבור יצא מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה אחר שיעלה ע"ה לא יצא למימרא דסבר רבא שמע תחלה ולא סוף תקיעה יצא וממילא סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה יצא ואוקימנא בתוקע ועולה לנפשו שהתוקע עומד בבור ועולה תקיעתו על שפת הבור והשלימה התוקע לעצמו ומ"ד (ב) דנפיק ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא קמ"ל אבל אחר ששמע מקצת תקיעה בתוך הבור ועולה על שפת הבור ושמע סוף התקיעה שהשלים התוקע כדקס"ד לא יצא דשמע תחלת תקיעה ולא סוף תקיעה לא יצא וכן שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה כגון (ג) שתוקע בבור והתוקע על שפת הבור וירד והשלימה בבור לא יצא וכ' ר"ח בכל הנסחאות יש לו דסבר רבה שמע תחלת תקיעה והתוקע על שפת הבור ושמע ממנו כסופה בסערה וכן תמצא תחנה בלא סוף ומתרץ בתוקע ועולה לנפשו שהשומע לא שמע תקיעה מן התוקע כשהתוקע עדין בבור אלא אחר שהוציא התוקע ראשו מן הבור תקע בעלייתו והשומע שמע תקיעה שלמה שנתקעה כולה חוץ לבור ואי קשיא לך הא דאמרינין שמע מקצת תקיעה בבור לא שתקע בבור אלא חוץ לבור היתה התקיעה אבל רוב גופו של תוקע עדיין בבור בתחלת התקיעה ולא דייק לן ולשון אחר פי' שמע סוף תקיעה בלא תחילתה או תחילתה בלא סוף במקצת אבל יש שיעור תקיעה במקצת הכשר יצא מדאקשינין מהא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דאית בה שיעור' במקצת ומקשינין מתוקע לתוך הבור דליכא (ד) שיעור תקיעה מתחילתה מקמי דלעירבב קלא ש"מ דקס"ד מעיקרא מ"ד יצא אע"ג דלית ביה שיעורא (ה) דאמר לא יצא אע"ג דאית ביה שיעורא במקצת ומדאוקי בתוקע ועולה לנפשו ש"מ דאע"ג דאית ביה שיעורא במקצת הכשר לא יצא:

שלחו ליה לאבוהו דשמואל כפאו ואכיל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אין צריכות כוונה ואסיקנא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו (ו) בעי כוונה שלא בזמנו לא בעי כוונה וכן פסק אבן גיאות מהא דתניא בפסחים אכלן בלא מתכוין יצא וליתא לדר' יוסי דאמר אעפ"י שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו ובחזרת וחרוסת דס"ל מצות צריכות כוונה א"ל ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה, אף על פי ששומע מתכוין לעצמו ומשמיע לעצמו או לאחר לא יצא עד שיתכוין משמיע ושומע. ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוין משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו. וקתני עד שיתכווין שומע לעצמו ומשמיע לעצמו אלמא משמיע לשומע לא בעי כונה תנאי הוא ור"ז דאמר כר' יוסי דאמר במה דברים אמורים בש"ץ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכווין משמיע וכן הלכתא ורבינו שרירא שדר דהלכתא כרבא. מיהו מדאשכחן דא"ל ר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי אמרינין לא ליעבד לכתחלה אלא יתכוון במצוה ואם לא נתכוון יצא ואינו חייב להחזיר רבינו אלפסי לא אייתי לזאת אומרת דאמר רבא התוקע לשיר יצא וגירסא דילן אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה ומשמע דפליגי ר"ז ורבא ומסתברא דלא פליגו אלא דרבא איירי בתוקע ושומע דלא בעי כוונה ואפילו תקע לשיר יצא והוא שיתכוון השומע לשמוע תקיעת אדם ונא חמור וכן השומע מפי משמיע והשומע לא נתכוון לצאת אלא לשמוע יצא אבל בכוונת משמיע שיתכוון לא איירי ואתא ר"ז וקאמר צריך כוונה למשמיע שיתכוון ויתקע להשמיע לשומע אבל אם הי' מתעסק לא יצא ומודה ר"ז דא"צ כוונה לשומע לצאת ידי חובתו והתוקע לשיר להשמיע קולו לאחרים יצא והיינו דגרסי' בסוף פירקין (ז) והמתעסק לא יצא אבל התוקע לשיר מאי יצא מסייע לי' לרבא וגרסינין בסיפא והשומע מן המתעסק לא יצא אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתי' דר"ז ואם איתא דפליגו אהדדי ברישא נמי תיהוי תיובתי' דר"ז א"נ בסיפא לימא מסייע לי' לרבא אלא ש"מ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו והלכתא כרבא דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת ידי חובתו והלכתא כר"ז דבעינין שיתכוון משמיע להשמיע כגון ש"ץ דדעתי' אכ"ע ואעפ"י שהשומע אינו מתכוון לצאת יצא כדתנן הרי שהי' עובר אחורי ביהכ"נ או שהי' ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אם לא כיון לתקיעת אדם לא יצא אבל נתכוון המשמיע לעצמו ולא נתכוון להשמיע לאחרים וכן נתכוון משמיע לראובן ושמע שמעון התקיעה אעפ"י שנתכוין לא יצא ירושלמי לא אמרו אלא עובר אבל עמד (ח) חזקה יצא כיון חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררין טומטום ואנדרוגניס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ותניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא תני אהבה ברי' דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא וכן בכל ברכת הנאה ירושלמי כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והתניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא מחויב אעפ"י שיצא מוציא א"ר אילא שניא ברכת המזון דכתי' ואכלת ושבע' מי שאכל הוא מברך ובתקיעה נמי אם יצא מוציא: והא דתניא יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ברירנא לה לקמן: העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע (ט) והראשון קורא את ההלל ואוקימנא בשעת השמד שנו ואחר השמד לא עמד ב"ד לבטל: ועדיין השני מתקיע והראשון קורא את ההלל ירושלמי בב' מקומות אעפ"י שהשמד בטל גזרה במקומה עומדת עד שיבא ב"ד ויבטל: ירו' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פ"א תקעו בראשונה והיה שונאים סבורים שמא עליהן הן באין עמדו עליהן והרגן ותיקנו (י) בתפלת המוספין. ומגו דאינון קריין שמע ומצלי וקרי באורייתא ומצלו והדר תקעו אמרי' בנימוסא אינון עסקין ריב"ל בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ד' צדק זו ק"ש רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא דקדק רבינו האי ז"ל תוקע לא נאמר אלא מתקיע אלמא אחר תוקע ומסתברא שאם שליח ציבור יודע יותר הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן והיה כל א' וא' מהן נוטל חלקו כדי לקבל שכר כדאמרינין במילה המל אומר והמברך ומנהגם אחד מל וא' מברך:

גרסינין במגילה כל היום כשר לתקיעת שופר אלא שזריזין מקדימין למצות דכתיב יום תרוע' יהי' לכם וגרסי' התם וכולן שעשאן משעלה ע"ה כשר שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחו' ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה לא שטין ע"פ המי' ולא זו אף זו קתני ואין חותכין אותו ולא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהיא משום ל"ת אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים יתן ומי רגלים אסורין מפני הכבוד ואין מעכבין את התינוק מלתקוע הא נשים מעכבין כר"י והא דתניא אין מעכבין ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכי' ואין בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשו' והר"ר אבן גיאות כ' הלכה כר"י דאמר רשות ותקיע' שופר רשות וברשותם לברך על המצות. ומסת' אין אחר תוקע להן אלא הן בעצמן תוקעין ומתעסקין בהן שילמדו: אר"א ואפילו בשבת וכ"ש שאין מעכבין וה"מ בקטן שהגיע לחינוך כגון עשרה וי"א והא דתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקת מלתקוע ביו"ט הא (יא) בשבת מעכבין בקטן שלא הגיע לחינוך ורבי' אבן גיאות אמר הגיע לחינוך מעכבין דלמא אתי לאפוקי בר"ה לא הגיע לחינוך אין מעכבין לשון ר"ח ז"ל אר"א ואפי' בשבת מלמדין: ודוקא להתלמד אבל שלא להתלמד לא: בקטן המגיע לחינוך ואין מעכבין אותו מלתקוע ואפי' שלא להתלמד שלא הגיע לחינוך ולא דייק לן: ירושלמי מתעסק בהן שילמדו: אר"א מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין מלתקוע בשבת ואין מעכבין את התינוקת מלתקוע ביו"ט ויו"ט הא' של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד אר"ה ועם ב"ד לפני ב"ד לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא משום דרבה אתמר נמי אין תוקעין אלא כ"ז שב"ד יושבין ומסתברא הלכה כאמרו לו ואין תוקעין אלא בב"ד קבוע ביבנה אבל באקראי נא. והאידנא ליתא לתקנת ריב"ז נא בירושלים ולא ביבנה בפסיקתא דרב כהנא רבה תני ר"ש בן יוחנן ידחה במקדש שיודעין זמנו של חדש ונא במדינה שאין יודעין זמנו של חדש: ובירו' באחד לחודש אלא מעתה אפי' במקום שהן שהוא באחד לחודש ידחה: ותני רשב"י והקרבתם במקום שהקרבת קרבן והיינו טעמא שתיקן ריב"ז כדי שלא תשתכח תורת שופר ובלולב לא תקין דאיתא כל יומא:

סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר ג' תקיעות ובכל א' וא' ג' והן ט' תר"ת תר"ת תר"ת שיעור תקיע' כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות והתניא שיעור תקיעה כתרועה תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי שהן ו' והן בג' תרועות והן שיעור ב' תקיעות כתרועה ותקיעה הוא חצי שברים וי"מ תקיעה דכולהו בבי תקיעה של כל (א) בבי שהן ג' תקיעות כג' תרועות והיא עיקר שיעור תרועה כג' יבבות והא תניא שיעור תרועה כג' שברים בהא ודאי פליגו מר סבר גנוחי גנח ומר סבר יליל יליל ומס' ג' שברים ג' ג' קולות קטנים מפוסקים וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין הפסק בנתיים ול"פ בשיעורא אלא שזה עושה שברים קטנים כעין גנח והיא טו"טי וזה עושה בלא הפסק כעין ילול והכל שוה ולפי שלא נתגלה הלכה כאחד מהם בא ר' אבהו והתקין קשר"ק דילמא גנח וילול ור' אבהו לא שינה התקיעה ממנהג שהוא ולא האריך שיעור תקיעה והתקין קש"ק דלמא גנח והתקין קר"ק דלמא ילול ותוקעין מיושב ג"פ קשר"ק כנגד מלכיות זכרונות שופרות וכן קש"ק וכן קר"ק ג' כנגד מלכיות זכרונות שופרות ומסתברא תקנת ר' אבהו מיושב דאי מעומד לא הצריך קש"ק קר"ק אלא קשר"ק ש"ק ר"ק שהתקיעה של סימן ראשון עולה לסימן השני וכן שני לשלישי אלא בישיבה תיקן וכ' רבי' אלפסי נוהגין לתקוע מיושב ומברך עליהן ברכת התקיעה ולפי שצריכין הציבור לשמען על סדר הברכות חוזרין ותוקעין על הברכות תשר"ת דמלכיות פ"א ותש"ת בזכרונות ותר"ת בשופרות ובדין הוא שיהיו תוקעין אותן מעומד כדרך שתיקנו מיושב אלא כיון שאין הברכות מעכבות את התקיעה הרי יצאו ידי חובתן מיושב ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת על סדר הברכות פ"א שלא להטריח את הציבור ומסת' שאין מהני טורח ציבור דהא קיי"ל כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות ומפני טורח אין להניח לעשות כהלכתה אלא שחשו להפסק התקינו אפי' בין הברכות שאם היינו תוקעין מעומד יש לנו לתקוע קשר"ק וקש"ק וקר"ק ביחד על כל ברכה וברכה והרי הפסק תש"ת תר"ת בין מלכיות לזכרונות ובין זכרונות לשופרות ולפי שלא עשו הפסק בברכות שלא יהא הפסק בברכות קבעו מיושב ג' סימנין כנגד כל ברכה וברכה ומיושב נמי חשו על אלו הפסקות שבדין הי' לתקוע מעומד קשר"ק וקש"ק וקר"ק כנגד זכרונות וכן למלכיות ולשופרות וכשאנו עושין הסימן ג"פ כדי לסלק כל הספק כדי שלא יהא תש"ת תר"ת הפסק בנתיים ונהגו מעומד תשר"ת למלכיות וקש"ק לזכרונות וקר"ק לשופרות והן מתקיעין בין ישיבה לעמידה וכן המנהג אבל ר' יעקב ז"ל הנהיג קשר"ק בעמידה על כל ברכה ואין לשנות המנהג ותקיעה מעומד אינו אלא כדי לערבב השטן וא"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן ולשתקו לפי שכבר יצא י"ח ועדיין מחבבין את המצוה ושונין עלי' ועוד שעדיין לא הגיעו לסדר ברכות והשלימו מצות שופר וכיוצא בה מצינו בהגדה בעשי"ת השטן מקטרג שהרי סיימו את התורה ואין שווין לפיכך נהגו לקרות בראשית ביוה"כ במנחה ויהי ערב ויהי בוקר וא"ל הקב"ה הרי ישראל זריזין שעדיין לא השלימו את הסדר ומתחילין בראשית וכן נוהגין בב' ישיבות: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא א' כלומר תקע תקיעה ותרועה ותקיעה ורוצה להתחיל תקיעה של סימן שני שהן ב' תקיעות הסמוכות זו לזו ומשך בסוף תקיעה אחרונה שבסימן ראשון כשיעור ב' תקיעות אין בידו אלא א' סימן ראשון עלה בידו ולא משני כלום. וי"מ תקע תקיעה ותרועה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אנא תקיעה א' וזהו תרועה וכן מצינו שתרועה נקראת תקיעה כדאמרי' שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ובתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה א' לא יצא והכי מסתברא דגרסי' בירושלמי תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא א' א"ר אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ראשה גבי סיפא מצרפין וסיפא גבי, ראשה מצרפין לא ראשה אי' לי' סוף ולא סיפא אי' לי' ראש וסברא כפי' קמא מאי אין בידו אלא א' דקתני במתני' בתקיעה ראשונה קאמר. אבל שני' שמשך כשתים לא עלה בידו כלום ואית מפרשי לה כשתים ומיהו לר' אבא בשם ר' זעירא לפי' קמא מאי אין בידו אלא א' דקאמר ותו נ"ל למימר תקע בראשונה לימא תקע בשני' ומשך בה כשתים ומיהו דר' אבא בשם ר' זעירא ליתא וגמרא דילן אשני' קאי מדקאמר ואמאי תסליק לה לתרתי (ב) והלכך אם האריך בתקיעה א' לב' א' עלה בידו וגמרנו מינה המאריך בתקיעה יותר מכשיעור אין בה חילול יו"ט כ"ז שעוסק בה פירש מן התקיעה ויצא אסור מלתקוע ואם נתקלקלה התקיעה הראשונה חוזר לראש ואם נתקלקלה ג' שברים חוזר לשברים וא"צ לחזור לתקיעה ואם נתקלקלה תרועה באמצע הא קיי"ל אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום אר"י שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. חנן התם שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מט' בני אדם לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כולו והא דאר"י משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דרבי' היא וליתא והלכתא חוזר למקום שפסק בתקיעה ובהלל ובמגילה וכן אם תקע מקצת תקיעה ונאנס ועמד אחר תחתיו מתחיל ממקום שפסק אעפ"י ששהה שם הרבה ת"ר תקיעות אין מעכבות זא"ז ברכות ותקיעות של ר"ה ויוה"כ מעכבין זא"ז ואם הקדים זכרונות למלכיות או הקדים תרועה קודם תקיעה ראשונה לא יצא: אלא פשוטה לפניו ולאחריו ותרועה באמצע. ותניא בתוספתא תקיעה וברכה בין הקדים ברכה לתקיעה בין הקדים תקיעה לברכה יצא ותניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומעין על הסדר ושלא על סדר ברכות ויחיד שלא תקע חבירו תוקעין ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שני עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין ואע"ג דהכא ודאי והכא ספק. ומסתברא בימי השמד שמתייראין לתקוע בגלוי (ג) וכשתקע מסת' שמברך על התקיעה כמו שמברך על מקרא מגילה שהי' על השמועה ואין אנו מברכין לשמוע ואבן גיאות א"ר עמרם שכל לתקוע טעות הוא בידו: ונהגו לברך לשמוע וכן אמר רבי' האיי והכל תלוי במנהג וחייב לברך זמן ואינו נפטר באותו של קידוש היום דזמנו דלולב וכן שופר ביום וכן לולב והמברך על השופר מיושב א"צ לברך מעומד ואפי' נאנס הראשון ועמד אחר תחתיו א"צ לחזור ולברך: ואמר רבינו האיי ז"ל לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמע הברכה שבירך ראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה: אבל אחר שלא היה בשעת ברכה צריך לחזור ולברך וטעמ' בלישנא ובתשובה לר' האיי המברך ביום ראשון על תקיעת שופר והשיח שגוערין בו עד שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך התם ב' מצות נינהו כדתנן (ד) ש"י מעכבת ש"ר וש"ר אינה מעכבת ש"י ולא עוד אלא דלא הדר מברך האי ברכה קמיית' דאמרי' שח אין לא שח לא. והא שלח ר"ח בר"ה על תפלה ש"י אומר להניח תפילין ועל ש"ר אומר על מצות תפילין ופרקינין אביי ורבא דאמרו תרוייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים. ואעפי"כ קשה הוא להשיח דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו וכ"ש האי האי ששח בין תקיעות דמיושב לעמידה אלא שאין חוזר ומברך שמצוה א' הוא: צא וראה שהרי הלל מברכין קודם קריאתו ובין פרק לפרק פוסק ואינו חוזר ומברך והא תשובה חזינא לאבן גיאות וליתא מדאמרינין שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וכו' ואף על פי כן קשה להשיח: והאי ולא עוד דלא מברך האי ברכה קמייתה אלא ברכה אחריתי ליתא דודאי היא קמייתא מברך כדברירנא בהלכות תפילין. ואעפי"כ קשה להשיח סיומא דתשובה עד לתקיעת שמעומד ועד הוסיף ולא עוד אלא אפי' הקהל צריכין לזהר שלא להשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע ול"ד לתפילין שאדם מברך כמה פעמים ביום וזו מצו' א' היא, צא וראה שהרי הלל כו' ומס' כיון שהתקיעה מעומד אינו אלא לערבב השטן וכבר יצאו בתקיעה מיושב א"צ לברך ואין בו הפסק ואין לחוש ולגעור. ומנהג שהתוקע מיושב אינו תוקע מעומד ואינו דומה לתפילין דאמרי' עבירה היא בידו דהוי כל א' אז' מצוה המוטלת עליו ולא נפטר מצוה של ראש בש"י וכשהוא מברך להניח על ש"י כמו כן מברך על ש"ר ועולה לשתיהן ואם שח חוזר ומברך אותה: אבל הכא כבר נפטר והשלים כל המצוה כולה וכדי לערבב אנו תוקעין לפיכך אינו צריך לחזור ולברך: וא"ר עמרם ורב סעדי' לאחר תפלת מוסף מנהג בב' ישיבות להריע תרועה א' גדול' לערבב השטן ורבי' האיי אמר אין עושין בתורת מנהג: ולא שמענו שאבותינו נהגו כך אלא היחידים מתעסקין כל א' וא' כתאותו. מיהא דכי אתי רב יצחק בר יוסף אמר, כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע אינש קול אודני' מקול תקיעיא למדנו שהיו רגילין לתקוע אחר תפלה ולא שחייבין אנא כדי לערבב השטן ויפה לעשות כן ואם לא עשה לא הפסיד: