ספר העיטור – חלק ב – שער שלישי שער אדם נחלק לג' חלקים, קטע 5

שלישי עץ עבות

ת"ר (א) עץ עבות עץ שהוא עבות ד"א עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצמו הוי אומר זה הדס. ת"ר קליע כמין קליעא דומה לשלשלת זהו הדס ראב"י או' עץ עבות שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זהו הדם תני עבות כשר שאינו עבות פסול ה"ד עבות אר"י כגון דקאי תלתא טרפ' בקנא חדא ותרי בחד הדס שוטה קרמי' לי' וכן בעזרא הוא אומר צאו ההר והביאו עלי זית וכו' והיינו הדס היינו עץ עבות הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב ות"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת ומשכחת לה באסא מצראה דקיימו ז' טרפי בקינא דכי נתר' ד' פשו להו ג' אבל דידן מכי נשר חד פסול וסופו כתחילתו ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו ג' בדי עלין לחין כשר בכל בד ג' עלין לחין דפחות מג' בדי עלין אין עבות אר"ח ובראש כל א' וא' מסת' תחלתו כסופו שאם ג' בדי עבות בראש כל א' וא' כשר ונא בעי' כל שיעורא עבות והא דאמרי' השתא עבות בת ג"ט לא משכחת לה באמה בת ה"ט היכי משכחת לה שאם היא ארוכה לא נמצא בה עבות בג' קינין שרוב הארוכין הדס שוטה הוא שאינו מצוי אלא בקטנים ופי' אחר מצאתי מהגאונים השתא עבות ג' ולא משכחת להו דלהוי בד א' שלא יהא בו ענף ויהא כלו עבות בד' ה"ט משכחינין דיהא בו עבות ולא יהא בו ענף אחר ואין לי לישבה ואית (ב) דדייק מינה אבל ג"ט של הדס בעי' עבות: הדס הגזול והיבש פסול נקטם ראשו פסול תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה מעיו"ט כשר ופירשו רבותינו תמרה ענבה וי"מ תמורה בעי ר' ירמיה נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ולא איפשיט ולחומרא.. והלכתא אם לא עלתה בו תמרה פסול ורבי' אלפסי דחי להאי מימרא ואפילו בלא תמרה כשר ולית הלכתא כסתם מתני' דאמר נקטם ראשו פסול דקא פסיק הלכה כר' טרפון דאפילו שלשתן קטומין כשר (ואר"י א"ש הלכה כר"ט) (ג) דתני' דבי ר"י אומר פרי עץ הדר א' כפות תמרים א' ענף עץ עבות, ג' ערבי נחל שתים אפי' ב' קטומין וא' שאינו קטום ר"ט אומר אפי' שלשתן קטומין ואר"י א"ש הלכה כר"ט ואזדא שמואל לטעמיה דאמר אשוי וזיבוני ואי לא דרישנא לכו כר"ט וכן הלכתא ומדלא מקשינין ולדריש להו כר"ט כדמקשינין גבי קדירות בפסח ש"מ דר"ט לכתחלה שלמים בעי להו ואי' דאמרו למצוה הלכה כר' ישמעאל ופסולה דקתני במתני' לכתחלה הא דעבד שפיר דמי כדאשכחן פסולה לכתחלה כגון התם נטמאו שיריים כמדת ר' יוסי פסולה ואוקימנא התם לכתחלה הא דיעבד ש"ד ולא דייק לן דאם איתא כולן פסולין דמתני' כוותי' ומסת' קטומין דפליג בברייתא (ד) לא נקטם ראשו דמתני' היא דאי איתא כי קאמר גבי הדס נקטם ראשו פסול הול"ל בגמרא מתני' דלא כר"ט. ומדסתמו למתני' ש"מ דד"ה היא ומנקטם דהדס כנקטם ראשו דלולב ואם נקטמו ראשיהן פסולין כסתם מתני' וקטומין דבריתא קטומין באמצעין ולא קטומין בראשיהן וכגון שנקטפו הענפים בתוך שיעור ההדס דר"ט לא בעי שלימין שנא יחסר כלום משיעור דהדם לא בראשו ולא באמצעו, והלכתא כר"ט דאמר קטימון באמצע כשרה וכסת' מתני' דאמר נקטם רובו פסול וכסת' מתני' דערבה שהיא פסולה ובשני דמכשר ערבה והדס קטומין לא דייק ירושלמי אפי' שנים דלית ואחד אינו דלית פירד"א בלע"ז (ה) או שהי' ענפין מרובין מעליו פסולין אר"ח ל"ש אנא ענביו שחורות אבל ירוקות מין הדם היא וכשר ואר"פ אדומין כשחורין דמי דאר"ח האי שחור אדום הוא אלא שלקה ואפי' בתר דאגדי' דסבר לולב א"צ אגוד ואין ממעטין ביו"ט. ודאשחור מעיו"ט דדיחוי מעיקר' לא הוה דיחוי אבל אשחור ביו"ט סלקא בתיקו ולחומרא וצריך ב' הדס וב' ערבות כשרות ואם רנה להוסיף בהדם שאינו עבות מוסיף אבל בעל הלכות אמר הדס שוטה אפי' בהדי אסא אחרינא פסול ונא דייק נן כיון דמין הדס הוא כשר וליכא משום בל תוסיף דהא עיקרא דדיקנא לולב פסול ולע"ד לולב צריך אגיד אי אגוד ליה בעיקרא דדיקנא לא מוסיף היא ה"נ ל"ש ורב פלטי ור' נטרונאי והרב אבן גאות זצ"ל אי' להו הא סברא ואנן דקי"ל לולב א"צ אגוד אי מייתי מינא אחרינא לא תוספת היא לעבור כדאיתא בסנהדרין מיהו לכתחלה אין מוסיפין כדתניא ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהן פשיטא מ"ד הואיל ולולב א"צ אגיד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל ואם רצה להוסיף בין בהדם בין בערבה כשר מוסיף וכך המנהג ויש שמוסיפין עד ע' כנגד ע' פרים ויש שמוסיפין כמנין לולב וכמנין הדס הכל לנאותו כדתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות הרב הבבני כתב אם רצה להוסיף בהדס מוסיף שאר מינין אין מוסיף ואין גורע.

רביעי ערבי נחל (א) ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל ד"א ערבי נחל שעלין שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא של נחל של הרים מנין ת"ל ערבי נחל מ"מ: אבא שאול אומר ערבי נחל ב' א' ללולב וא' למקדש ד"א ערבי נחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים ת"ר איזה ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך כנחל: ופי' משוך חלק צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשרה: כי תניא ההיא בחלפי גילי אמר אביי ש"מ האי חלפי גילי כשר להושענא: ערבה גזולה ויבישה פסולה. של אשרה ושל עיר הנידחת פסולה נפרצה עליה וצפצפה פסולה כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה ומסתב' אפינו לא נשתייר אלא עלה א' בבד א' כשרה. ולחומרא בעינין ג' כהדס: וש"מ נפרצה בלולב והדס לא נתלשה מן השדרה דא"כ נפרצה דערבה נשרו: ונשרו הא קתני בבריתא שנשרו רוב עליה כשר ובלבד שיהיה עבותו קיימת ובערבה נמי נשרו מקצת עליה כשרה אנא נפרצו מחובר היא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש (אצטריך דהא בעבות תליא מלתא) והאי דקתני גבי ערבה כמושה לא קמ"ל: והאי דלא קתני נשרו בהדס דכיון דכתיב עבות לא אצטריך דהא בעבות תליא מלתא והרב החסיד קרובינו כתב דאין להכשיר הדס כערבה ומיהו (ב)בבריתא קתני לה שיעור הדס וערבה ג' ולולב ד' ר"ט אמר באמה בת ה' טפחים ואסיקנא כי אתא רבין אמר באמה בת ה' עשה אותה ששה: צא מהן ג' להדס וערבה והשאר ללולב כמה הו"ל תרי ופלגא קשיא דשמואל אדשמואל: הכא א"ש הלכה כר"ט והכא אמר שיעור הדס וערבה ג' היינו דלא דק ולחומרא לא דק ולכתחלה בעי' ג' טפחים שהן י"ב אצבעו' אבל בדיעבד בב"ט ומחצה סגי שהן י' אצבעות: ושדרו של לולב י"ו אצבעות לכתחלה כדי שיצא מן ההדס טפח תניא רבי אלעזר אומר יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת אמרת וכי נאמר וכפת תמרים והלא לא נאמר אלא כפת תמרים ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לקיחה תמה וגרסי' בפ' התכלת ד' מינין שבלולב מעכבין זא"ז ל"ש אנא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין דקי"ל לולב א"צ אגוד דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר רי"א אגוד כשר שאינו אגוד פסול כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר כמאן כרבנן ומאי מצוה מצות ז"א ואנוהו והלכתא לכתחלה מצוה לאגדו בקשר מעליא ואם לא אגדו ויש לו ד' מינין מברך על לולב לחודה ברישא והדר נטל הדס ושאר מינין לחודייהו בלא ברכה ונפיק ידי חובתו דכי היכא דכי איתנייהו מברך אלולב ופטור אכולהו משום דכולהו אשם לולב נקראו ומצוה אחת נינהו ומאן דמברך על כל מין ומין לא דייק: אין אוגדין את הלולב אלא במינו דר"י רמ"א אפי' בחוט או במשיחה מ"ט דר"מ משום, דסבר לולב צריך אגוד ואי מייתו מינא הוה להו ה' מינים וקי"ל כר"מ דאמר צריך אגוד ואוגדו אפי' בחוט ואפילו במשיחה תני התיר אגדו אוגדו כאגודה של ירק ואוקימנא כר"י דאמר עניבה קשירה מעליא היא אבל לרבנן עניבה למצוה תוספתא לא יאגדנו בי"ט אבל מוציא ממנו שרביט ואוגדו אמר להו רבא להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירי בי' בית יד כי היכא דלא ליהוי חציצה (ג) ואמר רבא לא לנקוט אינש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה וליכא רבה אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואמר רבה נא לדוץ אינש לולבו בהושענא דלמא נטרא טרפו והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ש"מ אי חצץ ליה במטלית או במינא אחרינא חוצץ והלכתא כרבא בכולהו: ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד כי מקצי ליה מריחא מקצי ליה הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד אי שרית ליה אתו למיתלש אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למיתלש ובנוסח' דר"ח גירסא אחרינא הדס במחובר מותר דלא אתי למיתלש במחובר נמי מוכח לה ואיכא דקשיא להו ההיא דגרסי' בעירובין דההיא כי גננא דגזו גוים אסא ביו"ט ושרי להו רבא לאורתא לאלתר והא בעי' בכדי שיעשה ואי במחובר מותר להריח כ"ש כשנתלשו ואמאי בעי בכ"ש ואיכא למימר התם לאו לריחא קבעי אלא לגוונא קבעי ובעי' בכ"ש ואמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט האי תלתא מצוה והאי חד מצוה א"ל ר"ז לר' זריקא מ"ט לא מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן א"ר אבוהו אר"א כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה. מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וא"ר אבהו אר"י משום רשב"י כל המצות כולן אין יוצאין אלא דרך גדילתן ת"ר ולקחתם שתהא לקיחתם ביד כל א' וא' לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא י"ח ביו"ט של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה ומעשה בר"ג ור"י וראב"ע ור"ע שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זהובים ויצא בו ונתנו לר"י ויצא בו ונתנו לראב"ע ויצא בו ונתנו לר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר והחזירו מלתא אגב אורחא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ש"מ שהחזירהו לו נטלו ויצא בו החזירו לו יצא לא החזירו לו לא יצא:

ירושלמי ר"נ בר יעקב יהיב אתרוגא לברי' א"ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי (ד) ואחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא כלומ' אם יש שם אחר כיוצא בו אבל (ה) פרש או רמון לא ש"מ אתרוג שקנו שותפין לא מהני עד שיתן אותו כל וא' במתנה ע"מ להחזיר ואמר הר"ר יעקב וכן סברתינו ואפי' בע"מ צריך תנאי כפול וצריך ליתנו לו בתנאי כפול והר"ר שמואל אחיו חלק עליו בב"ב מיהא מתנה דירוש' עיקר ומס' כגון שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך לו עדיין לצאת בו ואין לו לולב אחר לצאת א"צ לפרש לו ע"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר סתם וא"צ תנאי דהא ר"ג נתנו במתנה לר' יהושע ולא א"ל במתנה עמ"ל אלא כולן שלקחו לצאת בו ונתנו לא מסת' ע"מ להחזיר נתנו לו והא דירושלמי דא"ל לברי' לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי משום דינוקא הוה ואמרי' לא לקני אינש לולבו לברי' ביו"ט מקני קני קנויה לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו אבל גדול ל"צ. ומקרוב התחילו לדקדק בדבר ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו עד שיצאו כולן והחזירו לו ואם נגזל ממנו ולא החזירו מסת' אע"ג דבעלמא חזרת דמים חזרה היא כדאמרי' (ו) גבי איצטלות מה לי הן מה לי דמיהן אבל אתרוג כי אמר החזירו לי אתרוג דוקא קאמר להוציא ידי חובתו ואם לא החזירו לו לא יצא כדאמרי' באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה היא ואי' מ"ד חזרה היא ולא דמי לאחין דהתם הוא אתרוג בעי' אבל הכא חזרת דמים חייב א"ל בר אמימר לרב אשי אבא מצלי באתרוגא מ"ט מצוה היא ולא טרוד תניא אר"א בר ר' צדוק כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לביהכ"נ ולולבו בידו להודיעך כמה היו זריזין במצות והיכן היו מנענענין בהודו לי"י תחלה וסוף ובאנא ד' הושיעה נא כדרבי ב"ה ב"ש אומרי' אף באנא ד' הצליחה נא א"ר יעקב צופה הייתי בר"ג ור' יהושע כל העם מטרפין לולביהן והן לא נענעו אלא באנא י"י הושיעה נא נענוע מאן דכר שמי' התם קאי לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר וקאמר היכן היו מנענעין בהודו לד' וכו' וכן הלכתא ומדלא אדכיר נענוע דברכה ש"מ עיקר נענוע בהלל היא אלא מי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בברכה כדתנן מי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע והתם שלא בשעת תפלה ורב שר שלום דאייתי ראיה מר"א בר יעקב דממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשיטנא אלא בשעת הברכה מנענען דאי בהלל לא היה מפסיק ואי' למימר דלא היה הפסקה אנא בשיחת חולין דעלמא אבל הכא לעצור רוחות רעים וטללים רעים קעביד דהא בברכת מילה קודם טעימה מתפלל על התינוק ואומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ואינו הפסקה וה"נ ל"ש: תנן התם (ז) שתי הלחם ושתי כבשים מעצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על שתי כבשי עצרת ומניח ידו תחתיהן ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד אר"ח אר"י מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו אמר רבא וכן לולב וכן מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו והמושל בשתים הוא מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב דעת חיצוני היא ומה שאמרו באחד שתמליכהו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם אינו אלא במחשבת הלב או בעין וכן מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו במחשבה היא שמושל מקצה הארץ ועד קצהו ומסת' הולכ' והבאה היא הנענוע דהא אמרי' וכן בלולב וא"צ נענוע שדרה ועלין ובשאלה לרבי' האי מצאתי לכמה גאוני' כי הנענוע אינו מוליך ומביא ומשמע מדקאמר לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר. נענוע אחר צריך דאי הולכה והבאה לבד אפי' פחות משיעור הזה יתראה הנענוע: והשיב מן (ח) אין הכרע בדבר זה דהא בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד אמר רבא וכן בלולב ואין תנופה אלא בנענוע וזה שאמרו וראו ההוצין מתנענעין לא כן אלא כך ראינו לזקנים ולגדולים שהוליך ראשו לפניו וזנבו לאחריו והר"ר אבן גיאות נותן ראשו לפניו וזנבו לאחריו כתופס את המקל ומוליך ומביא כלפי מזרח ומחזירו לאחריו כלפי מערב ג"פ ור"ח צריך לנענע בהולכה ג"פ זולתי מוליך ומביא. והביא ראי' משם רבינו האי מדגרסי' בגמ' דבני מערבא. צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד א"ד הכין והכין חד כלומר הולכה והבאה אחת א"ד הולכה אחת והבאה אחת ולא אפשיט ועבדי' לחומר' ג' נענוע הולכה והבאה בכל אחת וא' ומסת' דבר ודבר דקא' אינו נופל (ט) אלא על הולכ' והבא' ופי' צריך לנענע ג"פ על כל הדבר הצריך נענוע כגון הודו ואנא דזהו מוליך ומביא מעלה ומוריד ומוריד לא קחשיב דהא אי אפשר להעלאה בלא ירידה והן ג' יש שמוליך ומעלה ומוריד ויש שמוליך ומביא ומעלה ובעי ר"ז הולכה אחת והבאה אחת והן ב' ובג' סגי א"ד הולכה והבאה אחת צריך להוליך ולהביא ב"פ ואח"כ מעלה ומוריד ולא אפשוט ומס' כיון דנענוע דרבנן לקולא אמרי' לחומרא לא אמרי' והמנהג עיקר ומה שאמר גאון ראשו לפניו וזנבו לאחריו אינו מנהג. דהא אין יוצאין בהן אלא דרך גידולתן ועיקר אין בו נענוע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ושמעתי בשעת הנטילה פניו כלפי אתרוג פנים כנגד פנים וז"ש ולולב שיהי' בו ג"ט וכדי לנענע בו ולא קאמר שצריך לנענע אלא שצריך שיצא מן ההדס כדי לנענע בו ופחות מטפח אין בו כדי הולכה והבא' שצריך כדי תפיסת יד והן ג' נענועים בכ"מ שצריך נענוע ואם נטלו שלא בשעת ההלל מנענע בנטילה בברכה וכן עמא דבר ועל הברכה אמרו רבוותא קמאי כגון רב שר שלום ור' עמרם ור' סעדי' ור' נסים: דחיישי' לדרב אמי כיון דאגביה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכא דבאו שלא בשעת מצוה אי אית ליה לינוקא מייתי ליה אי לא מהפך ביה אי לא נקיט ליה שלא כדרך גידולתו. ורבי' האי נשאל ע"ז ונראה מדבריו כי עיקר, הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם ואם בירך פ"א אין ממחין בידו בשאר ימים אינו מברך אלא פ"א בשעת הלל ויותר מתכוין לשם מצוה וקודם לכן לחיבוב מצוה והא דאמרי' מדאגביה נפיק ביה במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לנטלו לא יצא. דאלת"ה המטלטל ממקום למקום ה"נ דנפיק ביה וקיבלו לנענוע בשעת ברכה ומתני' דשיירי' כי היכי דלא אדכר בשופר תקיעה דמיושב אלא תקיעה דתפלה ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכי' עליו והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מה"ת והבדיקה דרבנן: ומברכי' על הביעור ולא על הבדיקה וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקי' כך הורו לברך ולנענע. ומסת' כיון שמצות לולב כל היום ואע"ג דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש: דהא פרכי' מהא דתניא למ"ד על להבא משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב: ומשני שאני התם מדאגבי' נפיק ביה ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי הא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה והר"ר יעקב ז"ל אמר עיקר ברכה לאחר נטילה הוא דאי קודם נטילה היא דלמא פשע ויברך לבטלה ואי נטל ליה בשמאל נפיק מניה חורבא: וס' מצוה הכי איתא דלאו כ"ע גמירי ואין לשנות: וכן מנהג בקידושין ומילה: מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטל על שלחנו ואם לא נטל שחרית נוטל לערב שכל היום כשר ללולב מדקאמר מי שבא בדרך ש"מ ביו"ט שני עסקי' דרבנן ואפ"ה מפסיק שלחנו ואוקים דליכא שעות ביום הא איכא שעות ביום ושכח אינו מפסיק. דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין ומסתברא ה"ה ליום טוב ראשון ואי לא אפסיק נטלו בין הערבים. וכן מנהג שאין אוכלין עד שמברכין על הלולב ותניא נמי השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע קטן היודע לנענע חייב בלולב ורישא לא אמרו בקטן אלא כדי לחנכו במצות ומס' שיוצא בלולב של חבירו. בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ומנ"ל דעבדין זכר למקדש אר"י דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וכו' ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה: יו"ט של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן וכל א' וא' מכיר את שלו וכו': לולב וערבה ששה ושבעה: כיצד יו"ט הראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר הימים ו' מ"ט גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה. וה"ט דשופר וה"ט דמגלה. א"ה ראשון נמי לגזור ראשון דאיתא מה"ת בגבולין לא גזרו ביה רבין אמר שאם אין אנו נוטלין ביום א' ונוטלין בשאר הימים. יאמרו בשאר הימים שהם מדברי סופרי' חמירו מיום ראשון שהוא מה"ת משא"כ בשופר אע"פ שהוא, מה"ת גזרו ביה רבנן כדתנן במקדש היו תוקעין אבל, לא במדינה אי במדינה א"נ נדחיי' לא ידעו בקביעא דירחא: וי"מ במדינה לא היו תוקעי' מפני שלא היו יודעין קידוש החדש וראשון דאיתא מה"ת בגבולין מנ"ל דכתיב ולקחתם לכם שתהא לקיחה ביד כ"א וא' ביום אפי' בשבת. ביום אפי' בגבולין: הראשון מלמד שאין דוחה אלא יום ראשון בלבד אמר מר אפי' בשבת לא נצרכו אלא למכשירי לולב ואליבא דר"א דתני' לולב וכל מכשיריו דוחה את השבת כר"א וליתא. לדר"א ורבנן ההוא ביום מה עבדו ליה ההוא מבעי' ליה ביום ולא בלילה: