ספר העיטור – חלק ב – שער שלישי שער אדם נחלק לג' חלקים

שער שלישי שער אדם נחלק לג' חלקים

חלק א' הפטור והחיוב

וזמן חיובו: ת"ר (א) הכל חייבין בציצית כהנים ולוים וישראלים ונשים ועבדים בריש גמרא דערכין הכל לארויי קטן היודע להתעטף חייב בציצית ומס' לן דהא קטן וגדול מדגרסי' התם בסוכה קטן היודע נשמור תפילין וכו' כדפרישית בשער תפילין ואפי' גדול שיודע להתעטף חייב שאינו יודע להתעטף פטור וגרסי' התם כהנים לוים וישראלי' פשיטא אי הני נא מחייבי מי מחייבי ליתני נשים ועבדים וכו' ותו נא ומשני כהנים איצטריך לי' כו' ואיידי דתנא כהנים חנא לויים וישראלים ותנא נשים לאשמעי' דמ"ע שהז"ג היא וה"ה לעבדים דקיי"ל כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין עבדים חייבים בה מ"ט דר"ש דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לינה המיוחד ללילה אתה אומר פרט לכסות לילה וכו' מרבה אני כסות סומא שישנו בראיי' אצל אחרים וכו' והלכתא מצות ציצית אינו נוהג אלא ביום ונשים ועבדים פטורים ורבנן דס"ל כסות לינה חייבת אשר תכסה בה מאי עביד להו דהא לכסות סומא לא אצטריך דהשתא כסות לילה שאינה בראיי' אצל אחרים חייבת כסות סומא מבעיא: מבעי' לי' לכדתניא אשר תכסה בה ד' ונא ג' כו' בחלק טלית וקי"ל כר"ש דאמר סומא חייב נשים ועבדים פטורין מן הציצית דמ"ע שהז"ג וכל אדם פטור בלילה דלילה לאו זמן ציצית היא כדגרסי' (ב) בברכות למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע וכו' והי' אם שמוע לויאמר כו' והי' אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום ואע"ג דר"י רמי פרזומי לאנשי ביתו משום דס"ל נשים סומכות רשות וקי"ל כר"י בן קרחה דקאי כר"ש: וגרסי' נמי הרם אמרי במערבא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ד' ש"מ דכולהו ס"ל דלילה לאו זמן ציצית היא ולא מברכין עלי' אלא ביום ומצוותה מזמן ק"ש של שחרית כדתנן (ג) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלה ללבן ר"א אומר משיכיר בין תכלת לכרתי: ירושלמי כיני מתני' בין תכל' שבה ללבן מ"ט דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לי' מ"ט דר"א וראיתם כדי שיהיה ניכר בין הצבעונים: וזמן ציצית לברכה כזמן תפילין דחנן תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן היה משכים לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן כדי לשמרן. וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך וכן הרוצה ליכנס לביהכ"נ מתעטף בלא ברכה וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך. וזמן הנחת תפילין עד שקיעת החמה. ובשחרית משעת ק"ש ככל המצות הנהוגות ביום דאמרי' וכולן משעלה עמוד השחר כשרין ואע"ג דשאר מצות הנהוגות מצוותן לכתחלה בהנץ החמה הכא בראייה תליא מלתא ומצותה משיכיר בין תכנת ללבן ומס' לן דמדאיבעי' לן בתפילין מהו שיכנס אדם לביה"כ ואמרי' תפילין צריכין גוף נקי שלא יישן ושלא יפיח בהן ש"מ כל אדם מתעטף בהם כדרכן ועושה בהן כ"צ ול"ח בהו מידי ולובשו בין בשבת בין ביו"ט ובלבד שיהא כהלכתו אבל שלא כהלכתו שנפסק א' מן הציצית או שלא הרחיק מלא קשר וזולתן וינא בהן חייב מלקות (ד) רבינא הוה אזיל אבתרי' דמר ברי' דרב אשי בשבתא דריגלי ומתוך רוב העם אפסיק קרני דחוטי נפסק ציצית הכנף א"ל אי אמרת ליה בעידנא דאיפסק שדי ליה כולי ה"נ כרמלית דרבנן היא ולכבוד הבריות לא רמי ליה ללאו דלא תסור אסמכוהו משום כבודו לא גזור רבנן והלכת' לכתחלה אינו יוצא. ואם נפסק בדרך בר"ה מקום שיש בו ס' רבוא אסור לטלטלו עד מ"ש ואם כרמלית דרבנן מותר לטלטלו עד ביתו. וכ"ש בעיר מגופפת שהיתר גמור היא:

חלק שני בברכות (א) ר"נ אשכחי' לרב אדא בר אהבה דקרמי חוטי מטיל ציצית ומברך לעשות ציצית כמו שמברך על המזוזה ועל הטבילה ועל התרומ' א"ל מאי ציצית דקא שמענא לשון לגלוג הכי אמר רב אינה צריכה ברכה בשעת עשייתה כדאשכחן במצות דעלמא כגון חליצה ויבום וזולתה. מי אמרי' ציצית אינה צריכה ברכה כו' (ב) והא מאי רמי' מאי תיובתא מהא דקסבר רב חסדא כל מצוה שכשרה בגוי כגון סוכה ולולב בישראל א"צ נברך דל"צ למימר אשר קדשנו כל מצוה שפסולה בגוי כגון הא בישראל צריך נברך וכללא. והרי מינה כו' ואפי' לר"י לא קאמר אנא היכ' דאיכ' כותי וארמאה הא ליכא כותי וארמאי מודי ר"י דימול ארמאי מידי הוא טעמא אלא לרב איהו מקשה ואיהו הא ס"ל דמינה בגוי פסולה. דאתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה כו' דס"ל כר"י כותי ולא ארמאה וה"ה כי ליכא כותי וארמאי א"נ רב תנא הוא ופליג סוכה מסייע ליה תפילין תיובתי' דלא מברך בעשייתו הרי סוכה דכשרה בגוי אם עשאה דתניא סוכת גוי כשרה וישראל בעשייתו צריך לברך דתני' העושה סוכה לעצמו וכו' וה"ה דקא מסייע מלולב אנא דלא אשכח מתני' דכשרה בגוי: ותרומה נמי אשכחן דנכרי שתרם את של ישראל אפינו ברשותו אין תרומתו תרומה ובישראל צריך לברך להפריש תרומה. תפילין חיובתי' דפסולין בגוי וישראל א"צ לברך וכו' ש"מ דהא (ג) דגרסי' בירושלמי העושה סוכה לעצמו העושה לולב לעצמו העושה תפילין לעצמו והמכסה והמוהל בכולן כו' לא אזלא אליבא דגמרא דינן דהכי אמרי' בסוכה ותפילין לא אמרי' לעשות אנא לאו ה"ט כל מצוה שעשייתה גמר מצוה שאין אחרי' מצוה הצריכה נה כגון מילה שאין אחרי' שום דבר הצריך וכגון תרומה ומעקה ומזוזה ותרומה לכהן אף על גב דכשרה בגוי בישראל צריך לברך.. כל מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה בישראל אין צריך לברך ובציצית בהא פליג' מ"ד מברך בעשייתו חובת טלית היא חובה על האדם נעשות ציצית בכל הטלית משעה שיש לו טלית אע"פ שא"צ נו (ד) משעה שעשה הציצית אין מצוה עכשיו עליו שהיא מתעטף באחרות שיש לו הלכך עשייתו הוא גמר מצוה ומברך נעשות ציצית באותו טלית הצריך לו ואע"פ שהוא חייב להתעטף מצות הטלית השלים וכגון מזוזה שאעפ"י שלא דר בה מ"ע ומ"ד לא מברך קסבר חובת גברא ואעפ"י שעשה ציצית בטלית לא קיים מנות ציצית עד שיתעטף בה כדכתיב אשר תכסה בה וכיון שקיים בטלית א' א"צ בטלית אחר וה"ה בסוכה ותפילין ודומיהן וא"צ לברך. ורבינו ז"ל אסקי להלכתא דבהא פליגו ומ"ס חובת טלית ומ"ס חובת גברא וכללא דברכות כל מצוה שעשייתה גמר מצוה צריך לברך וכל שעשייתה אין גמר מצוה א"צ לברך כר' חסדא ולההוא כללא קי"ל חובת טלית הוא וצריך לברך בשעת עשייתה כר"א ב"א דאמר מברך וכרבה בב"ח דאמר לי' מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לי' והא דמלאכא הא אמרי' לעיל דלא פליגי וליכא למיפשט מני' לאו חובת גברא ולאו חובת טלית דה"ק לי' טצדקא למפטרי נפשי' וציצית וכ"פ הגאונים קמאי ובתראי ור' טובי' אמר נמי צריך לברך לעשות ומסת' לן חובת טלית כר"א וכרבב"ח כדפרישית וראיית רבי' לאו ראי' הוא ואי משום דמברכינין להתעטף דמשמע חובת גברא היא ה"נ ליתא וע"כ ל"פ אלא לעשותו אבל להתעטף כ"ע ל"פ דחייב ומ"ק בברכות הוא דאע"ג דחובת טלית היא לא מחייב אלא משום עטיפ' דקא מחייב בי' כדכתיב אשר תכסה בה ומברך שצווהו הקב"ה שלא יכסה בטלית אא"כ יש עמו ציצית והלכתא מברך בשעת עשי' לעשות ואית לן סברא אחרינא דאית למימר כללא הוא דכל מצוה שפסולה בגוי בישראל א"צ לברך כר' חסדא והא דקאמר אנא לאו ה"ט כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כו' תלמודא הוא דקאמר משום דקשיא דרב אדרב ולא מצי לשנוי' בשנויא אחרינא והשתא דקאמר לי' רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו להו ה"ק להו אתון דקשיא לכו דרב אדרב איצטריך לשנויא האי טעמא אנן הכי מתנינין לה ול"ק לן דרב אדרב דרב ס"ל ציצית בגוי כשרה והלכך טעמא דר"ח כדקאי קאי דכל מצות שכשרה בגוי כגון ציצית וזולתן בישראל א"צ לברך והאי קושיא דקא מקשי תלמודא כללא היא ומותיב מתפילין לא חשבי' רב חסדא (ה) דהא דשלח רב הונא בר חייא משמי' דר"י על תפילין ש"י מברך וכו' לא משנה ולא ברייתא הוא ואיכא למימר דר"י ס"ל דמברך על עשייתן דאיהו לא קא איירי בהנחתן וסוכה הוא דמסייע לי' ותפילין לאו תיובתא ולא סייעתא וטעמא דרב חסדא כדקאי קאי הלכך איכא תרי לישנא כמימרא בתרא ציצית בגוי כשרה וכיון דכשרה בגוי בישראל א"צ לברך נעשות וכמימרא קמא ציצית בגוי פסולה וצריך לברך ור' עמרם ורבי' אלפסי פסקו כלישנא קמא דפסולה בגוי ול"ק לן טעמייהו ומסת' לן כלישנא בתרא דקאמר אנן הכי מתנינן לה ציצית בגוי כשרה ואע"ג דתניא בתרומות הנכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ומפרש בירושלמי דבר אל בני ישראל ויקחו. אבל הכא לא כתיב ויעשו אלא ועשו משמע ועשו אחרים והלכתא סוכה ולולב וציצית כשרין בגוי וא"צ לברך והיינו מנהגא דלא מברכי' וקי"ל בברכות פוק חזי מה עמא דבר ואע"ג דגרסי' בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך לעשות לא אזלא אליבא ש"ס דילן וליכא למסמך דיהי' מברך לעשות. ובגמרא דילן לא מברך הלכך ליכא למסמך ואזלי' כגמרא דילן ונשאלתי מאת הרב החסיד העניו למסור לו מפתח על המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן כגון מי שעומד בפני רבו והנותן צדקה לעני והשבתי העבוט ושלוח הקן ומעקה ועל מעקה אי מברך מברך בתחלת עשייתו או בסוף כי מי שמברך על המצוה אין נו לעסוק בשיחה עד שיגמור את כולה ומביקור חולים ומנחם אבלים ומלוה את המעות ומכניס חתן וכלה לחופה ולקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות ופטר חמור בעריפתו ונתינתו כדתנן מצות פדי' קודמת למצות עריפה ונתינת בכור לכהן וראשית ומתנות ונותן שקלי' וחזה ושוק ומניף ומגיש וסומך ומלוה לעני דהבאת שלום ומורא וכבוד ומוכיח חבירו והשמטת כספים ושילוח עבדים ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגלים והשבת אבידה. טעינה ופריקה ומצות חליצה ויבום כללו של דבר כל מ"ע שמנה בעל הלכות מפני מה מברכין על קצתן כגון לולב וסוכה ושופר וציצית וספירת העומר ונ"ח ומגילה והדומה להן ומקצתן אין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח עזוב תעזוב עמו לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו ובחליצה ויבום ויש שדומין לאלו ות"ר פסח ומילה מ"ע שאין בה אזהרה והרי שחיטה שיש בה אזהרה לא תאכל כל נבלה ומברך עליהם וא"ת בנחירה בעלמא סגיא לה להוציאו מידי נבלה והשחיטה מצוה בפ"ע בקדשים באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואע"פ שיש עכשיו בנחירה משום נבלה כיון שהוקבע אותה ברכה הקבועה זה הטעם אינו שבשעה שהיתה בשר נחירה מותרת לא היו מברכין על השחיטה אלא בקדשים אבל לא בחולין שהיתה בשר נחירה מותרת ובהלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה אעפ"י שכתוב בו אזהרה. וצריכין אנו מפתח ותשובה זה הכלל כל מצוה שאינה בינו לבין עצמו ותלוי' באחרי' כגון צדקה והשבת אבדה והעבוט וביקור חולים ודומה להם א"צ לברך אע"ג דבעשייתה גמר מצוה וכל מצוה שהיא בינו לבין עצמו כגון סוכה ולולב שופר וציצית וכל הדומה להן צריך לברך והלכתא צריך לברך במעקה שילוח הקן ופדיון הבן ומיל' כיון דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי וא"נ אי לא מהלי' אבוה ולא פרקי' כיון דאיהו חייב למול ולפרוק נפשי' חייב לברך: ואיכא למימר נמי כל מצות שנוהגות בגוים אין מברכין עלי' דומיא דטעמא דר' חסדא דאמר כל מצוה שכשרה בגוי בישראל א"נ לברך: אלא קשיא לן חליצה ויבום ואיכא למימר במצות יבום ליכא ברכה מידי דהוה אקידשה בבעילה דאמרי' בירושלמי כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקידושין בבעילה וכיון דבמצות יבום ליכא במצות חליצה נמי ליכא ומה ששאלת במעקה אם מברך בתחילתו או בסופו דומיא דביעור חמץ הוא שיברך בתחנה מפסיק ואין משתקין אותו: ונ"ד לסח בין תפלה לתפלה דאמרי' עבירה היא דהתם הפסק ברכה היא דברכה ש"י להניח תפילין היא: ועולה לברכה של ראש. דהא היכא דשח חוזר ומברך להניח אבל היכא דליכא הפסק ברכה: ומתחיל במצוה פוסק אפי' באמצע

גרסינין בתוספתא. העושה כל המצוה מברך עליהן: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה וכו' העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו: כשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית העושה תפילין אומר שהחיינו: ורב עמרם בתשובותיו סדר המשנה אפקוה מהלכתא. ואמר כל ברייתא דפליגו עלה בתלמוד לית הלכתא כוותי' דהא מתני' דייק מברייתא ובכמה דוכתי אמר לית הלכתא כמתני' ואמר ר' יהודא יחידאי הוא לאפוקי מהלכתא כגון העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו דלאו כהלכתא דלא מברכינן אלא מה דאתא משנה לשנה דאמר רבא כי הווינא בי רב כהנא איבעי' לן מה לומר זמן בר"ה וביוה"כ כו' אלמא דבר ברור דכל דאתי מזמן לזמן מברכינין וציצית לא קבע לי' זמן. ולא מברך ול"ד לסוכה ולולב דמברך שהחיינו דלא גרע מקונה כלים חדשים גרסי' בברכות כי מכסי גלימא אומר להתעטף בציצית וכ' ר' טובי' צריך לכרך מעומד דכתי' והי' לכם לציצית דיליף לכם לכם. דכתיב וספרתם לכם מה ספירה מעומד עטיפה נמי מעומד והתם מנ"ל דכתיב בקמה וכן במילה דכתיב המול לכם ואנו ג' מצות צריכות מעומד והרב חביבי אמר כל מצוה שלא נתנו להנות מברך מעומד כגון ספירת העומר וברכת הלל ונטילת לולב ונט"י ומילה ותקיעת שופר ומגילה ולא בריר לן טעמא דהא נט"י ולישב בסוכה מיושב מברכין וברכת ציצית מן מאה ברכות היא וגרסי' בפ' הרואה תניא הי' רמ"א חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך:

הגדה נאום הגבר הוקם על ע"ל בגי' מאה וק' ברכות מנאום אבותינו הגאונים לפי דעתן וכללו בהם ברכה דפסוקי דזמרה. והמלך בכבודו וג' ברכות (א) דרי"נ שלא עשני גוי. שלא עשני אשה: שלא עשני עבד: ויש שכללן קבלות מלכות כשקורא ק"ש על מטתו ומס' שאינן אלא אותן שמצאנו בדברי רז"ל והן ג' תפלות שבהן נ"ז ברכות וברכת המינין שהתקין שמואל הקטן בימי הלל שהיה קודם ר"מ ושני סעודות אחת ביום ואחת בלילה ובכל סעודה ט' ברכות. נט"י והמוציא בפה"ג שלאחר המזון ועל הגפן ועל פ"ה שלאחריו והן ע"ה ברכות בשחר מברך ב' לפני' ואחד לאחרי' ובערב ב' לפני' וב' לאחריה ובתפילין ש"י וש"ר ב' הרי פ"ד ובברייתא בפ' הרואה י"ו ברכות המפיל אלהי נשמה הנותן לשכוי: פוקח עורים. מתיר אסורים מגביה שפלים. זוקף כפופים והאומר סומך נופלים טעות היא ולפי שמצאנו סומך ד' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים: הרגילו בכך. ואינו בספרים. מלביש ערומים אוזר ישראל בגבורה: להעטיף: עוטר ישראל: רוקע הארץ על המים: המכין מצעדי גבר. שעשה לי כל צרכי. ענט"י. מעביר הרי ק' שבכל יום וברכה דפסוקי דזמרה אינה חובה ור' יוסי הוא דקאמר יהא חלקי עם גומרי הלל מכלל דאיכא דלא גמרי. וברכת התורה לעסוק בדברי תורה: ואשר בחר בנו. אינו אלא למשכים לקרות קודם ק"ש כדאמרי' בברכות השכים לקרות קודם ק"ש צריך לברך לאחר ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה: וג' ברכות שבכל יום שאמר רי"א אינן בכלל ק' שאמר רב מאיר ובתרי' הוא דגרסינין אמר רב יהודה חייב אדם ג' ברכות דרב מאיר לא אמר לברך אלא ברכות שהגוף נהנה מהן ור"י מוסיף אע"פ שאין הגוף נהנה, מהן ירושלמי בפ' הרואה שלא עשני גוי ע"ש כל הגוים כאין נגדו: שלא עשני אשה שאין האשה מצוה על המצות. בור שאין בור ירא חטא בבלי רב אחא שמעי' לברי' דקאמר שלא עשני בור ונהגו העולם שלא עשני עבד ירוש' בפ' הרואה תוס' בשם ר"מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא את שמע ומברך מלפני' ולאחרי' ומתפלל ג"פ י"ק וחוזר ועושה שאר המצות ומברך עליהן וכן הי' רמ"א אין לך אדם מישראל שאין מצות מקיפות אותו תפילין בראשו תפילין בזרועו מזוזה בפתחו מילה בבשרו ד' ציצית מקיפות אותו הוא שאמר דוד חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם וכל הברכות שמברכין על ושאין מברכין בפסחים בפלוגתא דר"פ ורב פפי בלבער ר"פ ס"ל לבער דעל לשעבר משמע ומברך נבער שהיא חובה מוטלת עניו וכל מצוה המוטלת עניו אינו אומר על ואבי הבן אינו מברך על המילה אלא נמול ובשחיטת קדשים אינו מברך על השחיטה אלא לשוחטה ובלולב דמברך על נטילת לולב משום דבעידנא דאגבבהה נפיק בי' ואי לא אגבהה מברך ליטול והוא דתניא היו לפניו מצות הרבה מברך אקב"ו על המצות איכא לאוקמי במצות שאין מוטלת עליו כגון שחיטה ומילה. דקתני על השחיטה ועל המילה ור"פ סבר דעל להבא משמע לד"ה הכא נא שייך לבער אלא היכא דלא הוי דבר מסוים כגון לישב בסוכה שמברך בכל שעה שנכנס וכגון להתעטף בציצית ולהניח תפילין שכל שעה שממשמש בהן מברך עליהן וכגון להדליק נרות של חנוכה שיש לו להדליק נרות אחרות ולשמוע בקול שופר שיש לו לתקוע כמה תקיעות ולהניח עירוב שאם נאבד או נאכל צריך להניח פעם אחרת ולברך אבל בנטילת לולב ולבער ולמול ל"צ למימר אנא על דעל הוא דבר מסוים ומשברך פ"א שוב אינו מברך ומברך על נטילת לולב ועל הביעור ועל המילה ועל השחיטה ועל מקרא מגלה. וק"ל כר"פ דעל להבא משמע והלכך אפי' אבי הבן מברך על המילה ובנטילת לולב בין אגבהה בין לא אגבהה מברך על ולמול וליטול ליכא למימר וחזינין מאן דמדקדקי ומברכי מקמי דליגבהה משום עובר לעשייתן ולאו מלתא היא דאפי' למ"ד על להבא משמע הא קא משני מדאגבהה נפיק ביה, ומברך בתר דאגבהה ש"מ עובר לעשייתן דקאמר למעוטי אחר עשייתן אבל כל שעה שעוסק מברך כי היכא דמברך, לישב בסוכה בכסא דקידושא מיושב דפרישית בהלכות תפילין ה"נ משעת תפלה עד נענוע ור"י פירש עיקר ברכה לאחר נטילה דאם קודם נטילה דלמא פשע ובריך ברכה לבטלה ואי נטל ב' בשמאל אי יהפכנו ממטה למעלה נפיק מניה חורבא דסברי הכין היא מצוה דלאו כ"ע גמירי וכל הברכות על בדבר מסוים ולהתעטף בציצית בין לרב פפא בין לרב פפי ליכא פלוגתא ויש שפקפק לומר על התקיעה ובין לר"פ ובין לרב פפי ליכא למימר דמצוה המוטלת עליו היא לרב פפי ולרב פפא דבר שאינו מסוים. ומס' לן דכל הברכות בין שאמר על בין שלא אמר תופסין אותו בכך והאי דקבעי תלמודא על ביעור חמץ כ"ש לבער ד"ה היא ורבותינו בברכות במוציא לחם כ"ע ל"פ כ"פ בהמוציא והלכתא המוציא ואע"ג דהתם נמי איכא למימר טעמא דאיתא בירושלמי שלא לערב את האותיות הא פרכינין התם המן הארץ ש"מ לאו טעמא היא אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו