ספר העיטור – חלק ב – פתיחה

אחל

בשמך רחמנא וחנינא. חלק השני הכשר הבשר

מתוך שפרשו רבותינו הכשר הבשר ובעניני השחיטה אף אנו פירשנו הכשרה בשעת השחיטה בד' חלקים דם חלב וגיד ובשר בחלב וסימני חגבים הראשון איסור דם: גרסינן בכתובות כ' ע"ב דם שחיטה בבהמה ובחיה בין טמאה בין טהורה בין נחירה בין עקירה דם הקזה דם שהנפש יוצאה בו חייב עליו דם טחול דם הלב דם בצים דם חגבים דם דגים דם התמצית אין חייבים עליו. ודם השליל קי"ל כר' יוחנן לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו ודם השליל בן ח' חי או בן ט' מת אסור כדתנן בחולין ע"ד ע"ב השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. וגרסי' התם דם הכליות ודם האיברים הרי אלו בל"ת ונ"ל בפ"ק בכריתות מקראי דאמר רבא חמשה לאוין האמורין בתורה בדם אחד לדם חולין וא' לדם קדשים וא' לחיה ועוף וכו' ומסתב' (א) לן משום דלא תני דם הכליות ודם הלב הוא דמבעיא כבדא מה אתון ביה דאיכא למימר כיון דהיא גופא דם היא ושריא כדאמר אסר לן דמא התיר לן כבדא דמא דפריש מניה נמי שרי אפי' מדרבנן ואפילו מליחה לא בעי או דילמא איסורא דרבנן מיהו איכא וצרפתי או' פי' דמספקא אי כר' אליעזר דאמר פולטות ואינה בולעות או כר' ישמעאל ואמרי' ענה ר' אמי שליק לה ואכיל לה בלא מליח וחליטה ש"מ דם הכבד לאו כדם האיברים הוא מדקאמר למיסר נפשה לא קא מבעיא לן שמעינן דכבדא בקדרה באנפי נפשה לכ"ע כשרה ולא קמבעיא לן אלא עם הבשר לאסור מה שבתוכה ואתו למיפשטה מהא דר' זריקא דקריבו ליה קניא בקופיה ולא סלקא דהא רב אשי אתקיף עניו ואמרי' פי קנה חוץ לקדירה הוה. א"נ מוחלט הוה חנטו ליה מעיקרא ש"מ דרב אשי לא שרי ליה אלא בחלוטה. ואע"ג (ב) דמשמע דס"ל דרבא דבהדי בשרא נמי שריא ש"מ רב אשי ודאמרי' סבר ר"פ קמי דרבא למי' חליא אסור וא"ל רבא אי חליא אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר בלע דמשמע בלא חלטה נמי שרי (ג) ומספקא לן במלחא נמי שרי וה"ג בירושלמי בתרומות ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת. ר' ירמיה שלקו בחלא מיהו ר' זעירא לא אכיל מימיו רב אמי שלקה ואכלי ליה וא"ד מלחה רב אמי ואכלי ליה ומר רב יהודאי אמר לבשולי לחודיה בקדירה ושדרי ממתיבתא מר רב יהודאי מופלא ומובהק ואעפ"י שיש לישא וליתן מ"מ אין בנו כח להתיר מה שאסר. ומיהו ישראל קדושים ונהגו בו איסור וכל א' מחמיר לעצמו בד' איסורין אלו ר' זעירא החמיר בדם הכבד ונא אכיל מימיו ובסירא בב"ח ולא אכלי כחלא וכל ישראל נוהגים באיסור גיד וחלב אע"ג דאית בהו צד היתר וכן בכבד נהגו בו איסור ולא אכלי כבדא שליקא כלל אפי' באנפי נפשה אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקא לה בתר הכין ואפי' באפי נפשה דליכא מאן דאסיר וחמירי בה רבנן בין לצלי בין לקדירה ואצריכי' קריעה שתי וערב כדאמר רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא בר רב נחמן וקריבין ליה תלת סאוין טחייה וכו' אדהכי חזי לההוא סימפונא דכבדא דהוה מלי דמא א"ל אמאי תעבדו הכי א"ל היכא ניעבד קרעיהו שתי וערב וחתכי' לתחת ומדקאמר חתכי' לתחת ש"מ לצלי קאמר ואפ"ה אצריכי' קריעה ומסת' לחומרא דהא דאפי נפשה לכ"ע שריא ומשום דכבד נפיש ביה דם אחמורי עלי' ולא אמרי' כבולעו כך פולטו והכין כתב בעל הלכות מאן דמטווי בעא לחתוכה דאזיל דמא ומקוי בסימפונ' דכבדא והיכא דלא קרע לי' קורעו לאחר בשולו ומותר וכן מנהג בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אינו אלא בנקיבת השפוד. וכבד העוף בלא שום חיתוך אלא ע"ג הגחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא לעשות סייג לתורה וא"ד דדם הסימפונות לאו דם כבד הוא ומשום האי דמא דאית ביה אצריכוה קריעה. והא דאמר למיסר נפשיה לא קמבעיא לי כגון שנטלו הסמפונות והיינו דכתב הרב ה"מ בדקה משום שורייני קטיני אבל (ד) דכבדא דאלימו ומצי למישקלינהו שפיר דמי ולא דייק לו דאם אית ביה חוטין הו"ל למימנינהו בהדי חוטין דדמא וה"מ כבדא אבל טחלא שמנא בעלמא הוא ואפי' בקדירה מותר כהא דשמואל עבדי לי' טחלא ביומא דעביד מילתא: דריש מרימר כבדא בין טחלא תותי בשרי שרי עילוי בשרא דיעבד אין בין לכתחלה לא ומסתב' אפינו בקריעה קאמר ואי איכא בי דיגי תותי כבדא אסור ומ"ש מדמא דבשרא דשרי אמרי דמא דבישרא שריק דמא דכבדא קאפי ופסק רש"י שפודין שלנו שאינן תלויין אלא שוכבין אפי' תותי בשרא אסור וה"ה לכחל וכבד שנמצא בתרנגול אם הוא צלי הכל מותר דהא כבדא עלוי בשרא שרי בדיעבד דאמרי' כבכ"פ ה"נ שרי בדיעבד ואית מ"ד דהתם ה"ט דדם מישרק שריק וליתא דא"כ לכתחלה תשתרי אלא משו' דאסורא דרבנן הוא דקאסר (ה) ובפסח שהוא צלי הוא נותן בני מעיים לתוכו וכבד נמי בכלל בני מעיים הוא ואם בשלו בקדירה עם בשר בין תלוש בין מחובר משערין בס' בדם שיוצא ממנו ולב דינו ככבד בין לצלי בין לקדירה. וליכא למימר חענ"נ שהרי הכל מעורב בקדירה ובחתיכות וה"ה כנוער את הקדיר' דאמרינן גבי טעם חלב דאם יש טעם באותו קדירה אסורין ומשערין בס' דלא אמרי' חענ"נ אלא כשאין בו כדי ביטול בשעה שנפל האיסור כגון שנפל בחתיכה וחתיכה רובה ברוטב ומעוטה מגולה אבל היכא שהכל מעורב מתחלה ויש בו לבטל בטל בס' דבמיא בטילה ולא משערין אלא בשיעור האיסור וכן הלכתא: והא דאמרינן לקמן פשיט' דבדידי' משערין דאי בדנפיק מיני' מנא ידעינן דוקא גבי כחל כמפורש התם אבל בעלמ' לא והלב עצמו קורעו לאחר בישולו ומותר תנן התם בכריתו' הלב קורעו ומוציא את דמו. ואר"ז ל"ש אלא בשל עוף שאין עוף שיש בו כזית אבל של בהמה חייב כרת מיתיבי דם הטחול ודם הלב ה"ז בל"ת (ו) ההוא דאתיא ליה מעלמא. כי אמר מר דם דגופי' (ואי דם דיני' ומשני) ואי דאתי מעלמ' היינו דם האיברים בי' ומעלמא מהיכא אתי. אר"ז בשעת יציאת נשמה משריף שריף. ובנ"א איפכא גרסינן. וגרסינן התם הלב קורעו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ומייתי לה בכיצד צולין אמר רבא האי מולייתא שריא א"ל אביי והא קא בלעי דמא א"ל כבכ"פ. וקשיא מהא דתנן: הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר ומדקתני מותר ש"מ כבכ"פ. ומיהו לכתחלה קורעו כו' כדאיתא. ומשני שאני לב דשוע ואיפסקא הלכתא מולייתא שרי ואפי' פומא לעיל דאמרי' כבכ"פ הלכך שנויא דשני שאני לב דשוע ליתא (ז) ולקדיר' כבכ"פ ולצלי לכתחילה קרעו ודיעבד קרעו אחר בישולו ומוציא את דמו ומסת' מולייתא נמי כדיעבד הוא והא דאמרי' נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דוקא במקדש לכתחלה מותר אבל בעלמא לא ואסקינן דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דחיורתא או זוג כזוגיתא חיורתא שרי אי לא לא שאר קמחי אי אסמיק אסור לא אסמיק שרי והילכתא קמחים שלנו אינן סלתות ואסירי אי לא נמלח הבשר כמליחת קדירה וכן בשר שמחתכין וממלאין את התרנגולין צריך לבשלו (ח) או למלחו לכתחילה: ובתשובת הגאונים מולייתא מדקאמר אי פומא לתחת ויהבי טעמא משום כבכ"פ לצלי קאמר ולא לקדירה והכי מנהגא לבתר דשחיט טפלי ליה ובתר הכי מניחו בתנור לצלי מיהו כל טפלא דקריר לא פליט דמא על עופא ואסור וכו' והלכתא סמידן סמודא בידעי דפרידי ולא קרירן על עופא בין אסמיק עופא בין לא אסמיק שרי. חיורתי דידעין דקריר על עופא אי חזי עופא דזוג שרי ואי לא אסור: ושאר קמחא אי אסמוק בר אווזא או בר יונה אסור ואי לא שרינן. ורבותינו פירשו אסמוק מוהל שבתוך הליחה (ט) ואית דקשיא ליה בשר וכבד ולב שנתבשלו בדמן מאי איסורא איכא דהא גרסי' בפ' הקומץ רבה דם שבישלו אינו עובר עליו אית מ"ד איסורא מיהו איכא ואית למימר האי דם הקדשים הוא דאמר אבל דם חולין אסור ואמר שמואל (בחולין קי"ג ע"א) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא לן שרי למיכל מיני' באומצא או לא וסלקא בתיקו ולחומרא והדין נוסחא דילן ודרבינו אלפסי וע"כ לא איבעיא לן אלא באומצא בלא מליחה דאי מבליע דם באיברים בלא מליח' אסור ואע"ג דדם האיברים דלא פריש שרי הכא אסור אבל בקדירה שרי במליחה דע"י המלח יוצא אבל רש"י ז"ל לא גרס באומצא וה"ג לקדירה שרי ומבעיא לן אי יוצא ע"י מליחה או דילמא לקדירה נמי אשור ומשמע דאפי' ע"י מליחה אסור והלכך אפי' לקדירה אסור והלכתא בעי לאזהורי טובא בהכי קודם שתצא נפשה שלא תשבר מפרקתה של בהמה והיינו כל זמן שמקלח (י) כר' יוחנן ואע"ג דרשב"ל פליג עלי' הלכת' כר"י. ומסתמא משום דדם הנפש מובלע בו וההוא אע"ג דלא פריש אסור ולא סגי במליחה אבל דם האיברים דפריש אסור דלא פריש מותר ובמליחה סגי וכ"כ רב אחא משבחא דם האברים דפריש הוא דאסור הא דלא פריש מיכליה באומצא ש"ד כלומר לא צלי ולא מבושל. וקשה לי למ"ד אגומרי מצמית צמתה ליה אמאי אסור לשתרי (הוא) דהא לא פריש הוא. תניא דם מהלכי שתים אסור ואין חייבין עליו ודוקא דפריש בל לא פריש שרי כדתניא דם שע"ג הככר גוררו ואוכלו ושל בין השני' מוצצו וא"ר חסד' דם דגים שכנסו אסור ודוק' דלי' ביה קשקשין אבל אית בי' קשקשין שרי א"ר ב"ר אשי (בחולין צ"ג ע"ב) הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אית בהו שורייקי סומקא אסור ואי לא שרינן אומצא ביעי ומיזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא אומצא דאסמיק חותכו ומולחו אפי' לקדרה ש"ד תלייה בשפוד מידב דייב דמא ושרי אותבי' אגומרא קי"ל כר' אחא לקולא מישיב שייבה לי' וכן ביעי וכן מיזרקי. ורש"י ז"ל בחולין פי' אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר אדומה (יא) ובפסח שני פי' קורדיינא בלע"ז וגרסינן התם אסמיק היא וחליה אסור לא אסמיק היא וחליה שרי ופי' בשר אדומה שחלטו בחומץ הוא וחליה אסור שפולטת וחוזרת ובולעת כדאמרי' בכבד אי חליה אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר ובלע ואיפסקא הלכתא אסמיק איהו וחליה אסור לא אסמיק איהו וחליה שרי דדם האיברים שלא פירש במנא שרי. אבל רש"י גרס (יב) חליה אסור איתו נמי אסור ואית למידק מהכא דבישרא דלא אסמיק לא חיישינן לדמא וכגון דחליה שרי הוא נמי שרי בקדירה ולא בעי מליחה אלא היכא דאסמיק והיא בשר השחוטה שבו דם הנפש דההוא אע"ג דלא פריש אסור כדאמר לעיל בשרא דאסמיק (אסור) חותכו ומולחו אפי' לקדירה שפיר דמי הא לא אסמיק שרי אפי' בלא חתיכה ומניחה. מידי דהוה אחליי דשרי והא דאמר אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה בהני דאתחזק דמא (יג) כדאמרינן אומצא ביעי ומיזרקי ודידא ודלועא והדרא דכנתא והא דאמרי' אין מחזקינין דם בבני מעיים למעוטא הדרא דכנתא וא"נ (בני מעיים) מלח להו לבני מעיים בכשא"מ ונ"מ מדלא מחזקי להו איסורא אבל בשרא אחרינא מחזקינן ואי מלח להו בכשא"מ חזקה דם האיברי' הוא אבל לכתחלה לא בעי מליחה. דאל"ה מ"ש ביעי ומזרקי כולהו בשר נמ ותו הא דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה (יד) ומדיחו יפה מאי אתא לאשמעינן ומש"ה מסתברא כמו דקאמרינן בתשובת הגאונים הא דאמרי' מדיח ומולח דייקא בית השחיטה בעי לחללו בי טבחא דאית ביה דם הנפש אבל בשר דכולה בהמה לא והא דאמר שמואל אין מולחין בשר אע"ג כלי מנוקב כל מי שרוצה למלוח בשר קאמר מפני שהמלח מוציא הדם ואי מלח בכשא"מ הו"ל דם האברים דלא פריש דאסור מדאורייתא והבשר והכלי אסור כדאמרינן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ואע"ג דכי בשיל לה בקדרה פליט הא לא פריש ע"ג כלי והו"ל כדם השנים אבל א"צ מליחה אלא בשר הידוע והיינו דגרסינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואי במליח בשבת מי שרי. וישראל קדושים שהחמירו למלוח כל בשר. משום חששא דשובר מפרקתה של בהמה כדפי' לנסחא הדין אלא דאית למימר משום פלוגתא דרב אחא ורבינא נקט בשרא דאסמיק הא לא אסמיק אפי' מ"ד בדאסמיק שרי בדלא אסמיק ואפי' מוצמת צמית דם האברים הוא. ואי לא פריש שרי ואית מ"ד אומצא דאסמיק בעי חתיכה ומליחה אבל לא אסמיק לא בעי אלא מליחה לחודיה וקי"ל הא דחתכיה ולא משום מליחה נקט לה דאע"ג דלא אסמיק בעי מליחה. והוא וחלייה מותר הא בכולהו בעי כלי מנוקב ופי' ביעי ביצה זכר (טו) מוזריקן וורידין ומסת' דוקא וורידין שלא ניקבן בשעת שחיטה אבל ניקבן הרי הן כבשר ואע"ג דקי"ל כר' יהודה דשלא בשעת שחיטה קריר ה"מ ניקב אבל חותך מהני ומהכי איכא למשמע דליכא הילכתא כר"י אלא כרבוותא קמאי דפסקי כרבנן וממילא ליתא לדר' חסדא דאי כר' חסדא הא אמרי' הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך לנוקבה כלל אפי' לקדרה וצ"ע. ואמר רב משרשיה אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא הדרא דכנתא והן דקין הסובבין את הכרכשתא ורב הונא מסורא דתקן דינא דמורדת ותני הויה דאשה ניקנית אסר כנתא ובמליח שרי אפי' לקדירה דקטיני אסור משום שורייקא דקטיני. אבל דתורי דאלימא ומצי למשנפינהו שפיר דמי ובנ"א בספרא אע"ג דחתכה ומלחה אסור ל"ש דתורי לא שנא דקטיני ומהלכות גדולו' הוא ולא דייק לן ול"ג בספרא אע"ג דחתכה ומלחיה אסור ל"ש (טז) דתורא אבל כנתא לא אלא הא קמ"ל דבהני תלתא לא מחזיקינין דם ואי מלח להו לא בעי כלי מנוקב אבל אינך כולהו בעי כלי מנוקב ומה שתמצא בתשובת הגאונים ז"ל שיבשה לצלות' בשפוד מותר ואעפ"י שיבשו החוטין שע"י האש יוצא דמו אבל לקדרה אסור. שהלכה רווחת היא כבדא וכנתא אסור לבשלן בקדרה לא בריר לן דאסור (יז) אלא שלא במליחה ואר"י אמר שמואל שביד אסורין ואי חתכי' ומלחי' אפי' לקדירה ש"ד אבל לצלי לא בעי חתיכה ומליחה כדאמרי' בפ' הזרוע חוטין שבלחי אסורין כל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי לנורא מידב דייב ואי לקדירה איידי דמחתיך להו ומלח להו ש"ד ש"מ לנורא לא בעי מליחה וחיתוך וכן שדר רב עמרם ממתיבת' כל שהוא משום דם לקדירה אסור לצלי מותר כ"ש משום חלב אף לצלי אסור כדאמרי' דקרמי הווי וכו' תשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי להו לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ממתיבא דלית ליה מלחא לטווי דשייב נורא ובתר דמטוו פלגא אי בעי לבשולי ש"ד ואיכא למ"ד יטבלנו במים רותחין בקדרה כדי שלא יפלוט הדם שבתוכו גרסי' בפ' שני דחולין רי"א עד שישחוט הוורידין ואר"ח לא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר ל"צ. ובת' הגאוני' ליתא לדר"י וממילא ליתא לדר"ח אבל הרב אלפסי פסק כר"ח וצריך לשחוט את הוורידין או לנקבן בשעת שחיטה. ואסור לצלותן כאחת עד שינתחנו ומסת' מדאמר לא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת ש"מ דלא מהני צליי' בדם הוורידין ולא אמרינן מידיב דייב ודם הנפש חשיב ול"ד לחוטין בעלמא וכתב ר' אפרים דלא שרי רבנן למיעבד לעוף כולו בלא נתוח אנא צלי כדאמרת וצולהו כולו כאחת אבל לבישולי בעי לאנתוחי ולאדוחי מזרקי דדמא א"נ לחתכינהו ש"ד וכן הלכתא ש"מ דכי לא בעי חתכו בוורידין משום דמנתחה אבר אבר ה"מ לצלי אבל לבישול לא סגי דלא מנקיב להו צוורידין בשעת שחיטה ומסתברא אפי' לבישול סגי בלא נתוח כיון דנקבינהו לוורידין בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה והיינו דקאמר משום דצולהו כולו כאחת משום דדרכו לצלותו קאמר ולפיכך אפי' בבישול צריך וכיון דנקבינהו שרי בהכי ואי לא נקבינהו מחתך להו אברים ושרי ומיזרקי דאמרי' חותכו ומולחו כגון דלא נקבינהו בשעת שחיטה ושקלינהו מקמי נתיחה אמר אביי חמשה חוטי נינהו תלתא משום תרבז ותרי משום דמא דידא ודליעא משום דמא אי מלח להו ומחתך להו ש"ד ומסתב' מדלא מני אלא דידא ודליעא ש"מ הני הוא דאסורי אבל חוטי אחרינא לא דאי איתא מניינא ל"ל הא חוטי אחרינא נמי אסירי ומניינא למעוטא מאי דכולהו אחרינא שומנא בעלמא הוא כדאמרי' בטחול והגאון שאמר שהבהמה יש בה כמה גידים וכמה חוטים שמלאים דם וצריך לחתוך כל המקומות כדי שיצא הדם במליחה חומרא בעלמא קאמר והרי הרב אמר דעוף שמן שפותחו מלמטה ומכניס ידיו לפנים ומוציא כל בני מעיו ומשליך הוורידין ומולחו אעפ"י שבשלו בקדירה אין חוששין לנתחו אבר אבר ואם איתא דכולהו חוטי אסורי הרי חוט בירך העוף ובגפיו מלא דם אלא לאו ש"מ חומרא הוא לעשות סייג וכן ר' יהודאי גזר בכלתא אפי' חתכה ומלחה לקדירה ועל מוח שבראש שלא תתבשל בקדירה לעולם והחמירו בכל הבשר שצריך מליחה ומצינו ברבותינו שהחמירו באיסור חלב ודם וכן כל ישראל החמירו בו והנהיגו איסור בדבר המותר ומנהג צרפת ליטול חוטין שתחת הלשון שהלשון בכלל הלחיים שהתורה אמרה הזרוע והלחיים והלשון בכלל (יח) ומנהג דמשק וסביבותיה אין מניחין בשר מליחה בקדירה לבשל אלא במים חמין ויורה רותחת כדי שלא יפלוט הדם ושדרו ממתיבתא דלא בעי רותחין דכי בעי רותחין לחליטה ה"מ דשרי ליה בלא מליחה דחליט לה עמודא דרותחין וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורי' דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה ומנהגינו ליטול חוטין שבראש הצלעות נגד החזה שהן מן הורידין והגרנ"וליש שנוטלין לא משום איסתוניסיות וכל המחמיר תע"ב אמר אביי חמשה קרמא הוו תלתא משום תרבא תרי משום דמא דטחלא ודכפלא ודכוליא משום תרבא דביעי ודמיזרקי משום דמא רישא בכובשא אותבי' אבית שחיטה מידב דייב אצדדין מקוו קווי. ואסיקנא אי דץ בי' מידי שרי ואי לא אסור א"ד אנחירי ואבית שחיטה מידיב דייב אצדדין אי דץ בי' מידי שרי ואי לא אסור. ופסק האלפסי כלישנא קמא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ואנן דלא מותבינן לי' בכבשא ומחרכו לי' בעי לאזהורי לאותבי' בית שחיטה תתאי כי היכא דלידב דמא וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית שחיטה למטה ואעפ"י שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותה כ"כ ובה"ג מאן דמטוו רישא מנח בית השחיטה תתאי והיכא דאישתלי ואפך מיקרא הוא דאסור אבל כונה רישא שרי באכילה ואסור לבשל מוח שבראש אלא צלי ע"ג הגחלים ואסור הראש העוף לבשל עד שיוציא המוח ממנו ומנהג כשרוצין לצלות העוף כמו שהוא ואינו רוצה ליטול נוטלין מן העצם שבו המוח ומנקבין הקרום וצולה אותו כאחת ויש שחותכין ומולחין ומבשלין אותן ואי למי' טעמא דה"ג משום דלא חשיב לי' גבי אומצא ומיזרקי ולא דמיקרי ש"מ דמיקרי ל"ל דינא דביעי ואי לאו כולהו רבוותא גרסי מיזרקי גרסי' מיקרי דביעי ומיקרי קרמי דדמא היא וגבי מזרקי דלא שייך למימר חותכו ומולחו דאי אית' לימא חוטין דידין ודליעא ולעיל דחשיב דידא ודליעא וליחשוב מזרקי. ורש"י ז"ל פי' חוטין דקין דידא ודליעא קחשיב במזרקי שהן גסין לא קא חשיב מיהו במסתם ביעי ומיזרקי חד דינא אית להו וחתכו ומלחו אפי' לקדירה שרי והיכא דלא חתכו לרישא ומלחו מעיקרא ושרייא לקדירה אית מאן דשרי ואית מאן דאסר דלא גרע מצלי דאמרי' רישא בכבשא אנחא אבית השחיטה שרי וצדדין מקוו קוו ואסור ומסתב' דהאי בלא מליחה קאמר.