ספר העיטור – חלק א – פתיחה

הקדמה בשם אל אדיר באדירים. אתחיל ואסיים עיטור סופרים: תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה' ישרים משמחי לב. מצות ה' ברה מאירת עינים יראת ה' טהורה עומדת לעד.משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. בשלשה ספרים ספר ספור וספר נתיבות פלאות חכמה. אורחות התכונה והמזימה. דרכי הדעת והערמה. מסילה העולה בית אל הפונה לשכם מעלות הקודש מסילות שערי האמת ופתחי הצדק אמרות ה' אמרות טהורות המבשרות צבא רב בם חקק וצרף וזקק וברא כל בעשר ספירות. לכונן מיסד ארץ והליכות. חוג שמים וכל צבאם. ויצר את האדם לעבדו ולברכו ולהודו. ברוך שמו וברוך כבודו. וימלא אותו רוח חכמה מותר מן הבהמה. לחשוב מחשבות לעשות מלאכת החול ומלאכת הקודש. והשם למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר תושיה ויתן חכמה דעת ותבונה להכין לב נמהרים ולהחכים פתאים ונפתלים. וימציא חן וחסד לדברי. ואל יכשלו בי חבירי. לאמר דבר שלא כשורה. ועל טוב ועל רע תמורה ונקיתי מפשע רב יהיו לרצון אמרי פי יסוד מדברי ומכריע מאזני צדק יכריע. יצדקיני לטובה. ליוצא ולבא. כי אני לא באתי להתגדר במלאכתי ולעשות עטרה ונזר לראשי כי נפשי עלובה איך משיבה ומוספת על הגאונים הראשונים. והלא בין דורותינו לדורם כבין קדשי הקדשים לקלים. ובינם לחולי חולין. וכזהב לעופרת. כאשר אמרו רבותינו רבינו הקדוש ור' ישמעאל בר' יוסי על אביו זצוק"ל. ברם זכור אותו האיש לטוב. והנשיא ר' ששת שמו שאל ממני לפרש פרק התכלת. ועל פיו פירוש פירשתי הלכות תכלת וציצית. ובהיותי בן שבע עשר שנה חיברתי הילכות שחיטה וטריפות כמצות הרב אדוני אבי זצ"ל והיום במעלה הששית אמרתי שלשה מששה דברים הצריכים להתלמד לחכמים ולתלמידיהם פירשתי. ואפרש כתב ומילה וברכת חתנים שירים שחסרו מהם והיה הספר אחד ומיוסד על דברי רבא ויש אומרים דאמר רבא ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה. ומילה. ויש אומרים אף קשר של תפילין. וברכת חתנים וציצית ועליו יסדתי ששה שערים כנגד אלו ששה דברים הן והילכותיהן. ממה שהראוני מן השמים בהם. ואע"פ שאמרו רבותינו כי על פי הדברים האלה וגו'. דברים שבעל פה אי אתה כותב ותנא דבי ר' ישמעאל אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות הא גרסי' בתמורה. רבנן אגרסיהו סמכי. האידנא כיון דאיכא שר של שכחה כתבין ומחתין. דאי משתכחה תורה מנהון מעייני בכתבי המשנה והברייתות ה' חונן הדעת יתן לי כח ועצמה להשלים בדרך תמימה. בשמחה ובשלום: שער הראשון כתב ופירש רבינו יעקב שטרות. ועל פיו סידרתי תיקון שטרו' והילכותיהן. ונתתי אותיות סימן בהם למען ירוץ הקורא בעניניהן תשק"ף בגז"ע חכמ"ה. ובהן תמצא כל השטרות. ת תנאי ממון וגט ממון וכתובה ותמורה ש שובר הנקרא סימפון שיתוף שלישות ממון וגט ושימוש ושכירות ושומא ועניניהן שהן פתיחה וטרפא ואדרכתא והכרזה. ק קיום הנקרא אשרתא והנפק. וקבלת עדים וקבלנות בשלשה דרכים ף פיטרופוס פסיקתא פסק דין פותיקי פשרה פרוזבל: בגזע ב בירורין ביקורת והיא הכרזה: ביטול מודעי ג גט אשה וגט חליצה גט חירות גט מיאון ז זיכוי: ע עיסקא ערב וערב קבלן חכמ"ה חחוב חלוקת קרקע חלוקת שותפין ככתובת בתולה וכתובת אלמנה וגרושה וכתובה דמירכסא וכתובת יבם ושטר כיס: מ מתנת בריא ומתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה. מכירת קרקעות ושטרות מודעא ומחילה מחאה מרד ה הודאה. המחאה הרשאה הטפסת שטר והקדמתי בו עשרה מאמרות. ידים ואזנים לשטרות מאמר הראשון זמן שני קנין שלישי אגב. רביעי אחריות חמישי נאמנות ששי שמות. שביעי כתיבת גיטין וטופסין. שמיני קיום טופסין וחתימתן: תשיעי על המצרנים עשירי שטרות היוצאין השער ב' שחיטה הנחלק לג' חלקים החלק הראשון שוחט אדם השני שוחט סכין. השלישי בנשחט הוא סדור לשלשה סדרים הראשון הכשר השחיטה והב' הכשר הבשר מאיסור דם וחלב ובשר בחלב. הג' מחוסר זמן שאינו ראוי לשחיטה הג' על הטריפות שאינן נשחטות. החמישי סימני חיות ועופות הנשחטין הששי על כיסוי הדם. השער הג' מילה חלקתיו לארבעה חלקים ראשון. מכשירי מילה הב' על המילה הג' על הנימול הד' על המברך שער הא' תפילין נחלק לעשרה חלקים הא' על הקלף. הב' על הכתובה הג' על הנחתן בבתים ובתפירתן הד' על הרצועות וקשירתן חמישי על מקום הנחתן וחליצתן. ז' הפטור והחיוב שמיני הברכה הט' על שייוריהן עשירי מתן שכרן שער הב' ברכת חתנים נחלק לד' חלקים א' קידושין ב' כניסתן לחופה ג' כתובה ד' ז' ברכות: שער הג' ציצית ונחלק לג' שערים ציצית טלית ואדם וציצית הוא נחלק לד' חלקים א' מהו נקרא ציצית ודבר הנעשה בו שני משפט עשייתו ג' מקום הנחתו רביעי משפט סופו. שער ב' משפט טלית נחלק לג' חלקים א' פטור וחיוב ב' במה החייבת נפטרת הג' על עטיפתו השער הג' אדם ונחלק לג' חלקים א' פטור וחייוב וזמן חייובו ב' הברכות שהוא חייב לברך ג' מתן שכרן והרי אנו מפרשין. שער הראשון במאמרות ושטרות על פי הסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: מאמר ראשון זמן גרסינן בפרק קמא דראש השנה ארבעה ראשי שנים הן באחד בניסן ר"ה למלכים ואמרינן למלכים למאי הילכתא לשטרות כדתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין ואמר רב חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן. תשובת רבינו משולם בר קלונימוס לשטרות. להודיע שטר מוקדם ושטר מאוחר כיצד מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה ומניסן אתה מונה שנה שניי' ומניסן הכא אחריו אתה מונה שנה שלישית. וכתב בשטר בשנה שני' למלך אם ניסן ר"ה למלכים שטר מוקדם הוא ופסול ואם הוא תשרי בזמנו כתוב וכשר וכן מלך שעמד באחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר ואם לוה בתשרי בשנה ראשונה למלך וכתוב בשטר בשנה שני' למלך אם ניסן ראש השנה למלך שטר מאוחר הוא ואינו יכול לגבות עד שיבוא תשרי הבא אחריו ואם תשרי ר"ה בזמנו כתוב וגובה מאותו תשרי. והר"ש פירש פי' אחר והא דאייתי עלה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו לא איצטריך דאפי' מלוה בהדי עדים לא חשו לדקדק על הזמן כדאמרינן לקמן בשטרי חוב המוקדמין שיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הא אוקמינא בריש גמר' דבבא מציעא בשטרי הקנאה ואי בשטרי הקנאה הא שיעבד נפשיה ואי בשטרי דלאו הקנאה ליכא למיחש דכי ליכא לוה לא כתבינן ואיכא לפרושי נמי כדאי' בירושלמי בין מאן דאמר מניסן מנינן בין מאן דאמר מתשרי מנינן מה ביניהון אמר ר' מונא שטרות היוצאין ביניהון לוה מלוה באייר וכתב בו באייר בשנה שני' ומכר מכר במרחשון וכתב בו במרחשון בשנה שני' מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה, מ"ד מתשרי מכר קדם גרסינן בגיטין כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. לשם מלכות מדי לשם מלכות יון לבנין הבית לחורבן הבית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר ר' יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמי' אומ' אפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת. ופי' רבינו יעקב אפי' לכתחלה מתגרשת בו. והאידנא דלא כתבינן לשם מלכות ומנינן לבריאת עולם. לר' מאיר הוולד ממזר ואדרבנן סמכינן דקאמרינן דאפילו לא כתב אלא לשם סנטר מגורשת וכל שכן לבריאת עולם. והא דאמר ר' הונא זו דברי ר' מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הוולד ממזר אבל חכמים או' הוולד כשר. אסיפא דמתניתין דהיה במזרח וכתב במערב קאי. וכי פריך נמי גבי שלשה גיטין והא איכא שלום מלכות רישא דמתניתין נקט ומסיפא קא פריך. דהתם לרבנן הוולד כשר ואם נישאת תצא אבל לשלום מלכות אפי' קאי אסיפא ומסתברא לן דאפי' לר' מאיר כשר לכתחילה דעד כאן לא פסיל ר' מאיר אלא היכא דקא מדכר שבחא דמלכות אחרינא כגון מלכות שאינה הוגנת ובנין הבית למלכות שלמה וחורבן הבית למלכות טיטוס אבל לבריאת עולם למלכו של עולם כשר. ומשום דרובא דספרי לא בקיאי למלכות יון מונין לבריאת עולם דהא שלשה גיטין ואחד מהן אין בו זמן מוקמינן לה כר' מאיר ואם נישאת הולד כשר והתם מאי שלום מלכות איכא אלא כיון דלית בה זמן כלל לא קפדינן מיהו לכתחילה פסלינן ליה משום בת אחותו או משום פירי אבל לבריאת עולם דליכא למיגזר כשר לכתחילה אפי' לר' מאיר: והא דתניא ובגולה אין מונין אלא למלכות יון איכא למאן דאמר למעוטי שאר מלכיות דקפדי ואיכא למאן דאמר למעוטי יציאת מצרים. אבל לבריאת עולם מונין וחשבון מלכות יוון כשנשלמו לבריאת עולם ד' אלפים נשלמו למלכות יון תתקנ"ב שנה והיום אנו מונין תתקל"ט לבריאת עולם שהוא למלכות יון אלף ותצ"א שהוא לבנין הבית אלף ותתקל"ח ואלף וקי"א לחורבן שיבנה במהרה בימינו וליציאת מצרים שני אלפים ותצ"א כדגרסינן אמר ר' פפא אי טעי תנא ולא ידע כמה בפרטי לישייליה לספרא כמה חשיב וליטפי עליה מ"ח שנים ומשכח לי' לחומריה. וסימן ארבעי' ושמונה עיר ואי טעי ספרא לישייליה לתנא וכו': גרסינן פרק ב' דגיטין נכתב ביום ונחתם בלילה בלילה ונחתם ביום כשר. נכתב ביום כשר נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ר' שמעון מכשיר שהיה ר' שמעון אומ' כל הגיטין שנכתבין ביום ונחתמין בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. ואיתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו כדגרסינן בירושלמי מעשה באחד שהי' נשוי לבת אחותו וזינתה עד שהיא אשתו וגירשה והקדים זמן הגט. יאמר מוטב תידון בפנוי' ואל תידון באשת איש אבל משום פירות ליכא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וריש לקיש אמר משום פירות קסבר אין לבעל פירות משעת כתיבה והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין פירות ר' יוחנן אומ' משעת כתיבה וריש לקיש אמ' משעת נתינה. איפוך ומפרשי רבוותא איפוך בתרייתא ואיכא פלוגתא בינייהו שבעל מתיבות פסק כריש לקיש דא' משעת כתיבה וזמן משום פירות ורב אלפס פסק כר' יוחנן וזמן משום בת אחותו. ור"ח כתב פלוגתא דרבוותא ולא אכרע בחד מינייהו ואנן מסוגייא דשמעתא לא סלקא לן הילכותיה דשמעתא אליבא דתרוויהו אזלא. ור"ש פירש דכולהי קשוייתא אליבא דתרוייהו הוי. ומסתברא. מדגרסינן בירושלמי ר' יוחנן אמ' משום אכילת פירות שמע מינה דקמיית' מפכינן ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן ומדגרסינן בבבא מציע' בפ' שנים אוחזין בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה. וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ואזל בעל וזבין פירי מניסן עד תשרי ולא קא פריך ליחוש משום בת אחותו. ש"מ זנות לא שכיחא ואע"ג דאיכא למימר התם ליכא למיחש משום בת אחותו דאפילו לא יחזיר לא קטלינן לה דספק נפשות להקל אכתי איכא למוכח מההיא דפרק כל הגט ומקום הזמן קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין ואסיקנא דעולא סבירא ליה משום תקנת וולד ולא משום בת אחותו. ולפירוש רבוותא רמי בר חמא נמי הכי סבירא לי' כריש לקיש ואישתכח דעולא ורמי בר חמא וריש לקיש קיימי בחדא שיטתא: הילכך ר' יוחנן יחידאה הוא לגביהן ולית הילכתא כוותיה. ועוד דר' שמעון דמתני' הכי סבירא ליה דמשום פירות הוא. וכן הילכתא דכולי עלמא היכא דכתב בו שנה חודש שבת שבוע אי נמי גזייה לזמן ויהביה ניהליה וכתביה ואותביה בכיסיה וגיטין הבאים ממדינת הים כולהו פשיטא לן דכשירין נינהו ותינשא בהן לכתחילה: דהא בכולהו אמ' כשר. לפי שלא חידשו תקנה בגיטין משאר שטרות אלא לעשותן כשאר שטרות. אמר שמואל כתובה כמעשה בית דין דמיא מה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. וליתא. אלא אי עסוקין באותו ענין כשר ואי לא לא וכן בכל שטרות כדתניא אמר ר' אלעזר בר צדוק לא שנו אלא שאין עסוקין באותו עניין וכו' כדאי' בפרק המביא בתרא איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמ' ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי. וריש לקיש אמר כולן משום עדים. מה בינייהו. דחתים בתרי מינייהו ביומיה. ואינך מכאן עד עשרה יומי אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול לר' יוחנן דאמ' משום תנאי כשר. לריש לקיש פסול ורב אלפס פסק כר' יוחנן ור"ח ובעל מתיבות לא פסקי כלל ומסתבר כריש לקיש דהא בההיא עובדא דאתא לקמי' דרבי יהושע בן לוי אמ' בההוא כריש לקיש סבירא לי ש"מ דהכי הילכתא שלא בשעת הדחק ובשעת הדחק ואמ' רבי' האי דאיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר מדאמ' כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק ש"מ דהלכת' כוותיה. ואיכא מאן דאמ' דמשו' דחתי' בתרי מינייהו ביומיה הוא דקאמ' הא לאו הכי לא ומסתבר דהילכת' כריש לקיש בשעת הדחק ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר ואפי' מכאן עד עשרה יומי נמי כשר י, כר' יוחנן דהא ר' יהושע בן לוי קאי כוותיה דאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופי' כגון שהלך למקום רחוק והוא הדין לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, וחתמי סהדי ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול. דכיון דאיכא עידי חתימה לא סמכי אעידי מסירה אבל היכא דליכא עידי חתימה ונכתב ביום ונמסר בלילה, ואפי' יש בו הקדמה כשר. דאין בו זמן והקדמה חד דינא אית להו מדפרכינן גבי שלשה גיטין פסולין ותו ליכא והא איכא גט ישן ולא פרכינן מנכתב ביום ונחתם בלילה. ש"מ דחד דינא אית להו ומדאמרינן נמי מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי הני דאמרינן ומניינא דסיפא למעוטי בפני נכתב ובפני נחתם. ולא אמ' למעוטי הקדמה ש"מ הקדמה ואין בו זמן חדא הוא ואין בו זמן הא קתני במתני'. וכי היכא דאין זמן בו כשר הכי נמי בהקדמה וכל היכא דאיכא למיחש לזנות ולפירות. שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה כדאמרינן לקמן אני היום גרשתיך ואפי' היכא דאיכא למיחש לזיוף לא חיישינן דתנן אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתר' וכו' ומאן חכמים ר' אלעזר ש"מ דאעדים סמכינן לגמרי הילכך אפי' מוקדם לא פסיל ולכתחיל' אינו נותנו לה אלא בעדים וזמן לר' אלעזר אבל נותנו לה בעדים כשירין דתנן ר' אלעזר אומ' אע"פ שאין עליו עדי' אלא שנתנו לה בפני עדים שאין העדי' חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. וזמן מפני תיקון העולם נמי הוא ואם נתנו לה כשר ותינשא לכתחיל' כדאמרי' על היד של עבד ונותן לה את העבד ואוקימנא כר' אלעזר ש"מ לכתחיל' כר' אלעזר מכשרינן להינשא וכן פירש רבינו שמואל ואפי' לרבינו אפרים ורבינו אבן מגש דאמר דלא פליג ר' אלעזר דאין בו זמן ונכתב ביום ולנמסר בלילה כשר לדברי הכל מההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמ' לי' לא תיתביה ניהלה עד ל' יום ומכמה דוכתי והוא הדין לרבי אלעזר נכתב ביום ונמסר בלילה כשר דכתיב' לחודה לר' אלעזר ככתיב' וחתימה לרבנן דמיא ולזנות ולפירות שבין כתיבה למסירה לא גזרו רבנן. כדאמרינן כתבי' ואותביה בכיסתיה ואמ' אי מפייסנא תיפייס. מיהו לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אלמא מילתא דלא שכיח הוא ולא גזרו ביה רבנן. דמסתמא ביום הכתיבה דעתו למוסרו ולא חשו חכמים אלא על איחור שבין כתיבה לחתימה. ולעשותן כשאר שטרות ירושלמי אמ' ר' יוחנן לא אמר ר' שמעון אלא בלילה אבל למחר לא. ריש לקיש אמר אפי' למחר. וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן ודריש לקיש אדר' לקיש לא כן אמ' ר' אבא בשם ר' זעירא אתיא דר' שמעון כר' אלעזר כמה דאמ' ר"א אע"פ שאין עליו עדים כשר כן אמר ר' שמעון אע"פ שאין עליו עדים כשר אמר שמואל אחוה דר' ברכיה כאן כשרוצה לחתמו וכאן שאין רוצה לחתמו ש"מ גט שנכתב ולא נחתם כשר בלילה בעידי מסירה. ומעשה בא לידי והכשרתי בעדי מסירה לחודייהו להינשא לכתחילה וחזרו והודו לדברי ואפי' לרבנן אם כתוב ביממא ואחתום בלילה ומקמי חתימה כתבין הכין. הדין גיטא איכתוב ביום פלן ולא איספיק למיחתמיה עד השתא וחתימי סהדי כשר. דהא ליכא חשש לזנות ולפירות והוא הדין לשטרי חוב המוקדמין אבל בתר דחתימי סהדי לא. מההוא דאיחתום בתרי מינייהו ביומיה ואינך עד עשרה יומי וכן בקידושין אמר לה התקדשי לי בשטר שאין עליו עדים. מקודשת בעידי מסירה לר' אלעזר והוא הדין היא סברא דילן גרסינן בפרק ד' אחין מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין ואסיקנא משו' דלא אפשר היכי נעביד נינחיה גבי דידה מחקה ליה. נינחיה גביה דידיה. זימנין דבת אחותו ומחפה עליה נינחיה גבי עדים. אי דדכירי ליתו לסהדי אי דחזו מכתבא ואתו מסהדי. רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. הילכך לא אפשר אבל בגירושין כיון דלהצלה דידה קא אתי לאסהודי דלאו אשת איש היא לא מחקא ליה ופי' רבינו אלפס כי אמרינן מפיה' ולא מפי כתבם כי איתיה לשטרא תותי ידיהו דסהדי ואי מדכרי לסהדותיהו ומסהדי לי' על פה הויא לי' עדות ואי לא לא אבל שטרא דנפק מתותי ידא דבעל דין לא אמרינן בי' מפיה' ולא מפי כתבם. דכמי שנחקרה עדותן בבית דין דמיא ומהאי טעמא מקיימינן לשטרא בחתימת ידייהו דסהדי ולא איכפת לן אי מדכרי לה לסהדותא אי לא והא דגרסי' בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כגון עדות דאיתי' תותי ידיה דסהד' כדכתב בהלכות רב אלפס שני הא דרב הונא הא דר' יוחנן מאי שני ועוד שטר קידושין נינחיה גבי שליש ולא תותי ידא דסהדא דהא ליכא למימר מפיהן ולא מפי כתבם ומסתברא מדגרסינן בגמרא דבני מערבא זה אומר זה כתב ידי וזה אומ' זה כתב ידי צריך לצרף עמהן אחר דברי ר' וחכ"א אין צריך א"ר זעירא דברי ר' כמעיד על השטר ודברי חכמים כמעיד על המלווה תני כותב אדם עדותו ומעידה לאחר כמה שנים והוא שיהא זוכר עדותו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכר עדותו ואתיא דרב כר' יוחנן ודר' יוחנן כרבנן ש"מ דאפי' איתיה בידיה דבעל דין פליגי דרב הונא סבר עד אחד הוא שמעיד על כתב ידו כר' ואינו נאמן והוה ליה מנה שבשטר מפי כתבם ור' יוחנן סבר לה כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד ומפיהם קרינא ביה הילכך כל שטרי דאתו לקמן דמקיימי בחתימת ידייהו דסהדי כשר דלא דכירי כלל ובין למאן דאמר על כתב ידם הן מעידין ובין למ"ד על מנה שבשטר הן מעידין מפיהן קרינא בי' ול"ש דנפקי מידא דבע"ד ול"ש דנפקי מידא דסהדי מגבינן מינייהו דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין מדאוריית' בלא קיום ומדרבנן בקיום והני מילי בעיקר השטר והא דארבע אחין דבעינן דדכירי דווקא אזמן הוא דקאמרינן אע"ג דקיימ' לן על מנה שבשטר הן מעידין דווקא אמנה שבשטר אע"ג דלא דכירי כמי שנחקרה עדותן הוא אבל אזמן נהי דבסתמא כשר. ולא מצי למיפסליה משום מוקדם. דכיון דאיתחזק לא מחזקינן ריעותא. כההיא דע"א דשית שנין יתירתא. דבשטר שזמנו קבוע בשבת. או בעשרה בתשרי, וכההוא מעשה דגט פשוט דטוביה ואחי כדאיתא לקמן: מיהו אצטרכינן לברורי זמנא אפומא דסהדי דשטרא כגון דאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה בעינן דדכירא ואי לא דכירי מפי כתבם הוא דסהדי גופיהו אי מקדמי או מאחרי זימנא,. מהימנן להו. ולא אמרינן נחקרה עדותן בב"ד. והכי נמי אי דייקינן בהני סהדי ואמרי מוקדם הוא. מהימני ולא קטלינן לה. השתא נמי לא קטלינן. והכי גרסי' בירושלמי שטרי חוב המוקדמין ובתנאי היו דברינו.. דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. והיכא דאיכא ערעור לא אמרינן אכולה מילתא קא מסהיד אלא אוקים ממונא בחזקת מריה וגבי מעלין משטרות ליוחסין הוא דקא מבעי' לן אבל בעלמא לא מפקינן ממונא ודיקא נמי מהא דגרסינן בירושלמי בסוף גמרא דכתובות לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפי' אחר עשאה סימן לאחר והוא חתם עליה עד. אבד את זכותו מטעמא דהוא חתום הא לאו לא אבד את זכותו דלא אמרינן אכולה מילתא קא מסהדי והא דגרסינן כותב אדם עדותו על השטר בשטר שביד מלוה קאמ' והכי מוכח בירושלמי ובכתובות ברירנא לה בע"ה.. ואית לן סברא אחרינא וכי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. ובעינן דדכירי דווקא דאיתנהו לסהדי קמן וחזו מכתבא דכיון דאינו יכול להגיד הרי הוא כחרש ואילם והגדת הכתב אינה הגדה ואע"ג דכתב ידו יוצא ממקום אחר וליכא למימר ליהוו כקטני' היינו פסולי עדות היינו דאינן נאמנין. הכי נמי נימא דאין נאמנין. דוודאי דכירי ואמרי לא דכירי דאין אדם משים עצמו רשע לכבוש עדותו אבל ליתנהו לקמן מקיימי אחריני לחתימות ידייהו דסהדותא כיון דרמי' עלי' דאינש אפי' טובא מדכר הילכך הגדת הכתב כאילו מפיהן היא. וכה"ג אמרי' עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והר' משה אמ' דכיון דכתב ידם יוצא ממקו' אחר אין נאמנין אע"ג דאמרי' דלא דכירי דעל מה שבשטר הן מעידין ולא על כתב ידם ובירושלמי לית ליה האי סברא משום דאמנה שבשטר וכן אמ' ר' יוחנן אע"פ שאינו זוכר עדותו ואמ' כל מי שאינו דן כן לא ידע בין ימינו לשמאלו והיכא דמשדרי סהדותיה לב"ד בכתב מקיימי לחתימות ידייהו וכשר. כדאיתא בקבלת עדות גרסינן בגט פשוט מי שפרע מקצת חובו ר' יהודא אומ' יחליף ר' יוסי אומ' יכתוב שובר אמ' ר' אמר רב אין הלכה לא כר' יהודא ולא כר' יוסי אלא ב"ד מקרעין להו את השטר וכותבין להו שטר אחר מזמן ראשון והא דתני' (עדים) מקרעין לו את השטר לית' דבשלמא ב"ד אלימא לאפקועי שטרא. אבל עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן והא דרב יהודא אומ' כותבין עשרה שטרות של שדה אחת ורב יוסף אמ' בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריו' אבל בשטר הלוואה לא כתבינן שני שטרות וכן הלכתא. ת"ר שטר שזמנו קבוע בשבת או ביו"ד בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודא. ור' יוסי פוסל א"ר פדת הכל מודי' אם הוזקקו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר על מה נחלקו בשטר מאוחר דעלמא ר' יהודא לטעמיה דאמ' אין כותבין שובר. ור' יוסי לטעמי' דאמ' כותבין שובר וקי"ל כר' יוסי ושטר מאוחר פסול עד דכתבי איחנוהו וכתבנוהו. והוא הדין למי שפרע כל חובו ואמ' שטרא אירכס לי כותבין שובר כדאסיקנא וכתב ר"ח בשטר שיש לומר מוקדם. ויש לומר מאוחר כי האי גוונא לא מחזקינן ריעותא בשטרא. ולא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא מחזקינן בקיום עדי השטר שמאוחר הוא וכשר. כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על שטר זה והלא ביו' פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ותו גרסינן בסוף גמרא דגיטין בדין דקיום שטרות לא ליבעי כר' שמעון בן לקיש דאמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך קיום הבא ליפסול השטר עליו הראיה. הילכך מעמידין שטר זה בחזקת מאוחר והטוען כי מוקדם הוא עליו הראיה ומסתברא דווקא דאיתחזק יד בעה"שט. על העליונה ולא מחזיקינן ביה ריעותא ומחזקינן לי' בשטרא מעליא כההיא דגרסינן בגמ' דע"א ההוא שטרא דהוה כתיב בי' שית שנין יתירתא סבור רבנן לאחזוקי בי' ריעותא ועד דמטי זימני' לא טריף. ואמר להו ר' נחמן האי ספרא דווקנא כתביה והנך שית שנין כו' מחזקינן לי' בשטרא דלית בהוא איחור. וכי ההוא דגט פשוט דטוביה ואחי. דכפתי ואודי. הא לא אודי לא. אלא מחזקינן ליה בכשר. ולא אמרינן בהאי ספיקא יד בעל השטר על התחתונה ולשנויי משאר שטרות. ודכוותיה כגון שכתב בשבת ולא כתב יום וכגון שית מאה וזוזא דגט פשוט וכגון שדי מכורה לך ושדותי מכורין לך ודומיהן שהשטר כשר. אלא שיש בו ספק במשמעות. אבל לפסול השטר ולשנוייהו משאר שטרי. דכל ישראל בחזקת כשירין. וחזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול כדאמרינן בההי' אודיתא דלא הוה כתיב בה ואמ' לן כתובו וחתומו והבו ליה דאין ב"ד חותמין בשטרא אא"כ נעשה כהלכה. ובההיא אוריכת' דלא הוה כתיב בה ואישתמודענא בהו בניכסיא אלין. דמיתנא אינון. דאי לאו דאמר ר' דבהא רבה בר שילה טעי הוה אמרי' טעות סופר הוא ומחזקינן ליה לשקרא ומסתברא דאי אמ' לי' אישתבע לי. מישתבע ליה. אבל לא נתקיים השטר על בעה"שט להביא ראיה. ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא אליבא דרבוותא דפסקי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ובשטר קיום סברא דילן ואע"ג דליכא ערער ועדים מצויין טענינן ליה אנן. כדאיתא בקיום. תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשירין ופי' מוקדמין לאביי דאמ' עדיו בחיתומיו זכין לו כגון שכתיבתו וחתימתו בתשרי. והקדים הזמן בניסן. לר' אסי דמוקים לה בשטרי אקנייתא. הכא בשטרא דלאו אקנייתא. והעידו עדים שכתבו וחתמו בניסן ולא לוה עד תשרי אי נמי כתבו וחתמו בתשרי והקדים הזמן ההוא מניסן ור' משה בן מיימון דחק עצמו ופי' מוקדמין. שטר שלוה בו וחזר ולוה בו וליתא דההוא מכללא נפקא. כדמוכח בפ' שנים אוחזין. שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אימת אילימא למחר וליומא אוחרי. תיפוק ליה דהוה לי' מוקדם ותנן שטרי חוב המוקדמין פסולין. ואם איתא לימא לי' תנינא שטרי חוב המוקדמין פסולין ולא הול"ל תיפוק לי. ואסיקנא באיזהו נשך. דטעמא דלא גבי מזמן שני. ר' יוחנן אמ' גזירה שמא תגבה מזמן ראשון. הילכך כמלוה על פה דמי. ולא גבי ממשעבדי. ואמ' רב הונא ל"ש אלא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין פסולין. מאי טעמא זמנין דזבין לי' ארעא בניסן וכתב ליה לשטרא בתשרי. ומתרמי לי' זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה. וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטר' ואמר הדרית וזבינתה מינך. אי הכי שטר הלואה נמי ואסיקנ' בתר דאמ' להו לספרי כי כתביתו שטרי מאוחר כתובו הכי. שטרא דנן לא בזמניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו אמר ליה רב אשי לרב כהנא והאידנא דלא כתבינן הכי דאמר להו רב לספרי כי כתביתו הני תברי אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא כל אימת דנפיק ומרע ליה כו'. אמ' ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדינן הכי אמר לי' רבנן תקוני תקון מאן דעבד הכי עבד ומאן דלא עבד איהו דאפסיד אנפשיה ומסתמא דתקנתא בשטרי הלואה הוה והוא הדין בשטרי מקח וממכר אי כתב בי' איחרנוהו וכתבנוהו כשר. ובשטרי המוקדמין נמי אי כתביה מקמי חתימה שטרא דנן איכתוב ביום פלן ולא איחתום עד יום פלן כשר ירושלמי יהיב רשותא לכתובה דיכתוב ולחתימה דיחתמון צריכין לכתוב המלוה הזאת מאחד בניסן היא ואנן איחרנו את זמנה ובפ' שנים אוחזין נכת' אונו בא' בניסן וניתן הכסף בי' בניסן צריכין לכתוב אע"פ שכתבנו הכתב הזה באחד בניסן כך נגמר הדין שינתן הכסף (ביוד בניסן) אמ' להו רב לספרי כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמסרי לכו מילין בהיני וכי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דמסרי לכו מילי בשילי וכתבי הכי סהדותא איתמסר לנא בשילי ואיחרנו וכתבנו בהיני ביו' פלו' ואי לא מתחזי כשקרא אמר להו רבה בר שיצא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתיבו. ואי לא מיתחזי כשיקרא ומסתברא כיון דקיי"ל בעלמא למחזי כשיקרא לא חיישינן כתבו יומא דבריר להו. וכתבי ואיחרנו וכתב ר"ח שמע מינה שטרא דכתב בי' בההוא יומא דקנו מיניה ובתר כמה יומי אסהידו עליה הנהו סהדי קמאי שפיר דמי מדקאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו בי' כתובו ואע"ג דחתימו עליה האידנא דלא אשכחן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא בגט אשה וכן הילכתא ותמיהא לן דאפי' ר' שמעון דמכשר בגיטין בשאר שטרות פסול כדתנן שהי' ר' שמעון אומ' כל גט שנכתב ונחתם בלילה פסול חוץ מגיטי נשים ותו כתיבתי' דחייא איכתוב ביממא ואיחתום בליליא משום דעסקין באותו ענין הוו הא לא"ה פסול ומסתבר' דלאו אקניית' כולהו פסולי היכא דאין עסוקין באותו ענין והא דרבה בר שילא בשטר' אקנייתא דהא שיעבד נפשיה כדגרסינן בשנים אוחזין אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואסיקנא בשטרי אקנייתא שמע מינה דהתם ליכא חששא. אבל בשטרי דלאו אקנייתא אפי' אביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו מוקדמין פסולין כגון שבשעת חתימה הקדימו הזמן והשתא דפסקי רבוותא ליה הלכתא כאביי כולהו פסולי על פי עדים או בהודעת שניהם וכגון שטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו ביום שלאחריו ירושלמי בפ' בתרא דשביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין שהוא מייפה את כוחו והמאוחרין כשרין שהוא מוריע את כוחו מי מודיע שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמ' ריש לקי' עשו דברי החתומין כמי שנחקרה עדותן בב"ד. תמן בשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ומסתברא דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא דעקר לה להגדה כגון דאמרו אנוסי' היינו וקטני' היינו וכגון אמנה הי' דברינו אבל היכא דאית' להגדה דניתן ליכתוב אמרי ע"מ כן חתמנו כגון הקדמ' זמן ותנאי היו דברינו דנאמנים כדאיתא בשטר קיום ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר. והתם אייתינן גמרא אחרת דירושלמי דקאמר על זה חתמנו והיינו דגרסינן בפ' ד' אחין. אי דחזי משטרא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא אמרינן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא בעיקר השטר אבל זמן שאינו מעיקר השטר לא כדפי' לעיל והיכא דאיכא ערער לא אמרינן אכולה מילתא קא מסהדי ואמרינן אוקים בחזקת מרי' וגבי מעלין משטרו' ליוחסין הא מבעיא לן אי אכולה מילתא קא מסהדי או אמנה שבשטר אבל דעלמא לא מפקינן ממונא היכא דאיכא ערער ודייקינן מדגרס בגמ' דבני מערבא בסוף גמרא דכתובות לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפי' אחר לאחר והוא חתום עליה עד איבד את זכותו. שמע מינה טעמא דחתום עליה הא לאו הכי לא איבד את זכותו ולא אמרינן סהדי אכולה מילתא קא מסהדי ושטר' לא מרעינן ליה ופי' הרב כגון שכתב בשטר קיבלנו עדות זה בשנה פלונית וציונו להקדים זמן שיעבודו או שהעדים באו לב"ד והעידו בכך וקשיא לי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ויל"פ שהמלוה מודה בכך בפני ב"ד שהקדים לו זמן שיעבודו ואיכא מאן דאמר בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמר כתב ידינו הוא זה אבל הקדמנוהו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: גרסינן בפרק מי שהיה נשוי הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב ביה בחמשה בניסן וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא אוקמה רב יוסף לההוא דבר חמשה בנכסי' ואסיקנ' מאי תקנתיה כותבין שטר הרשאה זה לזה כתב הרב איתחזי לן מדברי הגאונים דאיחור שטר שיש לו משמעות דט"ס הוא בההו' מודה ר' יוסי שהוא כשר לא נחלקו אלא בשטר שהוא מאוחר בידו וכל שטר מאוחר אם כתבו עדים איחרנוהו וכתבנוהו ליכא חששא דר' יוסי מחמת זיוף, וכשר גרסינן בפ' גט פשוט גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומ' אם כתוב בו אני היום גרשתיך כשר אלמא ההוא יומא דנפיק ביה משמע. אמר ליה רב אחא לרבא ודילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי אבל הכא חיישינן לנפילה ש"מ לר' אלעזר אע"ג דלית ביה זמן כשר בעידי מסיר' אפי' אינו כתוב בכתב ידו בין, ע"י עצמו בין ע"י שליח ולכתחילה הוא דבעי זמן ועדים אבל דיעבד כשר והא דאמ' היו' לאו משום זמן אלא משום שאם הי' בו תנאי אם ימות מחולי או כשימות שתהא מגורשת מעכשיו כדאמר לעיל כר' יוסי דאמ' זמנו של שטר מוכיח עליו אבל לית ביה תנאה לא בעינן אני היום גירשתיך ורבינו שלמה כתב האי דמצריך אבא שאול אני היום גירשתיך לאו משום זמן אלא משום ידים מוכיחות שדעתו לגרשה מיד בשעת קבלת הגט דאי לא אמרי' דלמא לא בעי לגרשה אלא עד שנה אחר הקבלה ומיומא דנן ולעל' דכתבינן האידנא היינו אני היום גרשתיך דקאמ' אבא שאול ורבינו אבן מגש ורבינו אפרים סברי דר' אלעזר לא פליג אאין בו זמן דפסול הוא לדברי הכל וכי כתבינן אני היום גירשתיך כמאן דאית ביה זמן דמי דעל פי עדים מתברר הזמן שכתוב בו. ואיכא דקשיא ליה להאי פי' למה לי' לשנויי דלמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה לימא הכא חיישינן לנפילה ותו לא ודחקי לישנא כאילו אמר הכא ליכא למיחש לנפילה והכא איכא למיחש וליתא כלל דלא חיישינן לנפילה הכא נמי ליחוש ליומא אחרינא אלא שמע מינה כי היכי דלא חיישינן ליומא אחרינא ואמרי' מההו' יומא דנפיק בי' משמע הכי נמי לא חיישינן לנפילה וממך מההוא גברא דנפיק מיניה משמע ומשום הכי צריך לשנויי הכי דהיינו טעמא דכשר משום דליכא למיחש ליומא אחרינא דשיילינן לעדים לעידי מסירה כר' אליעזר, אבל היכא דאיכא למיחש לנפילה לא אמרי' ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע אלא כרב הונא דאמר ממך אפי' מריש גלותא דחייש לנפיל' ואסיקנא דלא חיישינן לנפילה והכא נמי אע"ג דאיכא למיחש ליומא אחרינא אמרינן מההוא יומא דנפיק מיניה משמע ולא פסלינן ליה מספיקא אפי' למאן דאמר עידי חתימה כרתי וכל שכן לר' אלעזר דשיילינן לעידי מסירה וכן הלכה. גרסינן בפ' כל הגט הכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואסיקנא אפילו למ"ד תקנת זמן משום פירות מן האירוסין בעינן זמן משום תקנת וולד דתניא האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט ואמר עולא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הכא נמי גזירה וכו'. וקשיא לרבינו נסים הא דגרסינן בפרק רבן גמליאל אומר ללבלר כתוב, גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט אבל לאשה אחרת דעלמא לא הוי גט יבמתו מאי וכו' וניחא ליה הא דגרסינן הכא אינו גט לאו משום דגט פסול הוא. אלא משום גזירה הוא, דאינו גט והא דקתני התם הרי זה גט דיעבד. דקאמר שאם נתגרשה מגורשת היא ואפילו לבית הילל דאמרי אין אדם פוטר אשתו בגט ישן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הא אמר אם נתגרשה תינשא לכתחילה הכא נמי מגורשת דיעבד ומסתמא הא דאמר התם הרי זה גט אפילו לכחחלה והכי פי' אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה באותו גט ובאותו זמן שכתוב בו וכתב ציוה לכתוב זמן זמן כניסתה ונתנו לה ביום הזמן הרי זה גט דכיון דבידו לגרשנה דלשמה הוא אבל לאשה דעלמא ציוה לכתוב זמן הגט וכתב ונתנו לה באותו הזמן אינו גט שהרי הוא כאלו נכתב שלא לשמה ופסול וכן הילכתא וליכא מאן דפליג וגבי יבמתו בתיקו ולחומרא סברא דילן משום פירות ארוסה שנתגרשה בגט שאין בו זמן דינו כגט ישן. דתרוייהו גזירה משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הוא ותינשא לכתחילה ואסיקנא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' אלעזר דמכשר בשטרות: ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן וכתב גאון שמע מינה אם כתב סופר כתובה באחד מימי השבוע וכתב בה בד' בשבוע או בה' בשבוע אע"ג דיום הכתיבה לא ד' ולא ה' הוא למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכי אמרינן דצריך להניח מקום הזמן דלא ידע מאן דבעי לי' לשטרא אבל אי ידע לית לן בה. מאמר שני קנין גרסינן בפרק קמא דקידושין עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא אף במטלטלין לא קתני שמע מינה כל מילי מקנו בחליפין אבל מטבע לא. אפי' מטבע זהב לא מקנו כדלקמן ורב פפא דאמ' אקנויי מקני בחליפין הדר ביה ובמאמר שלישי נפרש אי בעי' דמים אי לא וכתב רבינו האי. מצאתי לאחד מן הגאונים בלשון תשובת שאילה דשטר מקני בחליפין ולא איבריר גבן. ורבינו ברוך אמר כיון דלאו גופייהו ממון. לא מקנו בחליפין. אלא אגב ארעא וטובת הנאה מסתבר דלא מקני לא בחליפין ולא באגב והא דגרסינן בפ' א' דבבא מציעא רבן שמעון בן גמליאל או' מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה. ליתא דהא רבי אבא לא קיבלה ורב פפא נמי אמר שפיר עבד דלא קיבלה כדמפרש התם דטובת הנאה אינה ממון דמקניא בחליפין ואגב והא דאמר ולא היא מתנות מתנה כתיבא בהו וכו' שינויא דמאן דקיבלה הוא וסוגיין כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינויא דמטלטלין אגב מקרקעי ליתא. וקניין ברבית לא מהני כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה במקום שקנו מידו. ורב יהודאי ובעל הלכות כתבו גבי סאה בסאה והא אמרי רבנן קניין ברבית לא מהני מהתם סמכי מיהו מההוא דכתבו התם דאמר לווין על שער שבשוק היינו סאה בסאה ורב אלפס נמי סמיך עלייהו ולא דייק לו ולהגדיל תורה נכתוב במשכון גבי ריבית וכתב רבינו האיי דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף בכולהו לא מהני קנין ואפי' אגב ארעא ואנן דייקינן לה מהא דגרסינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע דאמר ידור פלוני בבית הזה ויאכל פירות דקל זה לא אמ' כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו: ופרשי רבוותא דדבר שאין לו גוף הוא ואיכא למישמע מינה דאפילו יורש אינו יורש מאויר בלא גוף כדגרסי' גבי הלואות לפלוני שאני התם הואיל ויורש יורשה שמע מינה דדירת אויר ופירות יורש אינו יורשה אבל רבינו נחשון פי' מפני שלא אמר ידור בו בין כך ובין כך ידור בו שעה אחת משמע. והרב אדוני אבי פי' לה בהאי טעמא. מיהו דייקינן לה מהא דגרסינן בירושלמי אמר רבי אבהו אמר ריש לקיש המוכר מעשה שדה לחבירו לא עשה ולא כלום וולדי שפחתו לחבירו. לא עשה ולא כלום אויר חורבתו לחבירו לא עשה ולא כלום אבל מכר לו שדה ומשייר מעשה שדה מוכר שפחה ומשייר וולדות מוכר חורבה ומשייר אוירה והיינו דגרסינן בגמרא בפרק המוכר את הבית. בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. ואמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלו דיוטא העליונה שלו ודיוטא הוא האויר שעל גבה והיינו דקאמר עלה בשלמא לרב זביד היינו דקאמר זאת: אלא לרב פפא מאי זאת אומרת ויש לישנא אחרינא וזה עיקר וכן פירש הרב אדוני אבי בפירוש ושמע מינה דבר שאין בו ממש לא מקני ודבר שיש בו ממש נמי דווקא דאיתיה בעיני' וברשותיה אבל פירות דקל דליתנהו ואי נמי איתנהו וליתנהו ברשותו כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר וכגון שדה זו לכשאקנה ממך קנויה לך וכגון שיש לו מלוה ביד אחר אע"כ שאינו מטבע דכולהו הני בכלל שאינו שלו וברשות אחר נינהו וקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולי' להקדיש זה לפי שאינו ברשותו ובמלוה בעינן מעמד שלשתן והודאה דאיסור לא מהני דא"כ הא דגרסי' בפרק מי שמת למימרא דסבר נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתה בבריא ליתיה בשכיב מרע ומקשה לי' מיהא שכיב מרע שאמ' הלואתי לפלוני וכו' אדשני ליה בבריא איתיה במעמד שלשתן לשני ליה איתיה בהודאה דאיסור. אלא לאו שמע מינה לא מקני חוב בהודאה אלא במעמד שלשתן תשובה לרב פלטוי מאן דכתיב בשטרא יהבית לברי או לאינתי כל דאית לי וכל דהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתא ואינך לא והא דקשיא להו לרבוותא מיהא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי ההיא גברא דזבין לכתובתא דאימיה בטובת הנאה ואמר אי אתיא אימיה וכו' והא דגרסינן בגט פשוט. זהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק אלמא האב לא מפיק פסק רבינו האיי דאדמי קאמר ובנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמי שאין ללוקח לחזור עליו מן האחריות. והכא נמי אי אתיא אימיה וקא מערערא לא מהדרנא לך אדמי קאמר ואמר רבא אחריות נפשיה קביל עליה ומהדר דמי אבל קרקע לא קניא דמה שאירש מאבא הוא כו' ואע"ג דקיימא לן דחזר ולקח מבעלים הראשוני' כרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו התם סמכא דעתיה דטרח אבתריה. כי היכי דלא ליקרייה גזלנא אבל הכא ירושה ממילא ולא טרח אבתרה כדאיתא התם ולא סמכא דעתיה ורב אלפס כתב בהלכות דכי אמר אין אדם מקנה דבר שלא יצא לעולם ברשותו היכא דלא תפיס לההוא מידי דאקני ליה וקא תבע ליה אבל אי תפיש תפיש והאי נמי כיון דזבין וכתיב ליה שטרו מסר ליה שטרא כמאן דמי ומסתייע ליה דהא רב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וגאון אוקמיה בגוססת דומיא דמה שאירש מאבא היום מכור לך אי נמי בכדי חייו דומיא דמה שתעלה במצודתי היום ור' משה בר' חנוך אמ' כתובה אין בכלל הירושות שאין האשה מחזק' בה עד שתשבע וברשות היתומים היא ולפיכך יכול למוכרה אבל ירושה אחרת מכר שאינו ברשותו אינו יכול למכור ואי קשיא לך הא דאמרינן ארעא ודיקלי אי אית ליה דיקלי יהיב ליה דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי דמשמע אע"ג דליתיה לההיא מידי ברשותיה ושכיח למיזבן ומיחייב למיתן ליה פירש רבינו אלפס דהא דאמר זבין ליה תרי דיקלי לאו חייובי מחייבא למיזבן ליה דהא דבר שלא בא לעולם הוא אלא רשות יהבינן ליה למיזבן ואי אמ' לי' זביננא לך לא מצי אידך למימר לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלא אלא כי זבין ליה תרי דיקלי. מיחייב לקבולי מיניה ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרבינו ניסים ומיהו סברא דכולהו רבוותא דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו אלא בפסיקתא ותנאי כתובה ובהרשאת קניין טעמא כדפרשי רבוותא וכסברא דילן דכתב בהרשא' ואפילו אית ליה ניכסי טובא כיון דבעידנא דזבין לא אמר לא כלום הוא מההוא דגרסינן בפ' קמא דקידושין ההוא דזבנן אמתא בפרוטי אותיבו נסכא עילוה אתו לקמיה דר' אמי אמר להו פרוטי אין כאן נסכא אין כאן ואשכחן בתשו' לרבי' אלפס מי שאמ' נתתי כך וכך זהובין לך בקניין וכתבתי לך בשיעבוד על כל נכסיי שתגבה מהן אלו זהובין שאין המתנה כלום דאין מטבע נקנה בחליפין והשיעבוד אינו מועיל ואייתי ראיה מההיא אמתא ורבינו אבן מגש נמי דייק מינה דמאן דאודי במקצת ואנח לה משכון לאו הילך הוא משום האי טעמא דמנה אין כאן משכון אין כאן ולא דייק לן כדאיתא בחוב: ומסתברא דלא דמי. דהתם אשה ואמתא דווקא דקניינן בכסף והתם ליכא כסף ושוה כסף שיהא הקניין קיים אבל האומר לחבירו מאתים זוזי אני נותן לך במתנה והילך משכון עליהם. יחזיק במשכון עד שיקיים תנאו שאין הכסף קונה שום דבר דלימא מנה אין כאן משכון אין כאן אלא מתנה הוא דיהב ליה הילכך זכה במשכונו ומסתברא נמי דהתם נותן ונושא בדברי' הוה. דבעידנא דזבינו לא אותיבו הנסכא אלא בתר שעתא הוא דקאמר אבל אי בעידנא דזבינו האמתא אותיבו הנסכא: זבינייהו זביני ובקידושין נמי אי הניח משכון עליה אינה מקודשת כדאמ' ר' אלעזר אי אמר תתקדשי לי במנה. והרי לך משכון אינה מקודשת וכדאותיבנא ליה קדשה במשכון מקודשת. ולא שני ליה כגון שאמר לה הרי לך משכון משום דההו' לא איצטריך לי' דפשיטא היא הילכך איצטריך לאוקמי במשכון דאחרים וכדר' יצחק והילכך אי אמר שעבידית לך כל מה דאית לי עד דיהיבנא לך כך וכך זוזי. אע"ג דליתנהו בידיה לא שנא מכר ולא שנא מתנה קני. דכל מילי דמשעבד בקנין ומתני ליה אפילו במידי דלא מיחייב מהני ליה קנין. כדתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל: ואמרינן במאי ואמ' שמואל בשקנו מידו וגרסינן בגיטין פ' קמא בהנהו גינאי דפש איסתרי גבי חד מינייהו ועוד דהא קנו מינך ואי לאו דקנין בטעות הוה קני אע"ג דמטבע לא מקני בחליפין כיון דשיעבד נפשיה קני ודווק' דמקני ליה מידי דלא הוה ליה מעיקרא: אבל היכא דלא מקני ליה אלא שלא יחזרו בדבר שביניהן קנין דברים בעלמא הוא. כדאמרי' בריש ב"ב וכי רצו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא דלא מקנה ליה מידי אלא דברים הן שביניהן שיש עליהן לעשות היום ולמחר. וכגון תגרי דאתנו אהדדי בקנין כי זביננא לההוא מידי ליהוי בשותפתא ביננא. ואזל אידך וזבן לית ליה לאידך למיבעי ליה מידי דקנין דברים הוא והכין שדרו גאוני מתא מחסיא בתיובתא ורבוותא פירשו כל מי שאמר אעשה לך ואתן לך כך וכך בלשון הזה קנין דברים הוא ולא נהירא לן. ורב אלפס נמי אייתי ראיה מההיא אמתא ואמר דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו עד דאיכא מעות בהדיהו. מדקאמר להו ר' אמי פריטי אין כאן משכון אין כאן שמע מינה אע"ג דיהבי נסכא במשכון מצו למיהדר בהו בלא מי שפרע ואיכא למימר אי בעידנא דזבני יהבי משכון. הוה ליה כמעות ואיכא מי שפרע אבל הכא כיון דבתר הכי יהבי משכון כדפרישת לעיל ליכא מי שפרע ואיכא מאן דאמר דהכי קאמר פריטי אין כאן. דלהוי כעבד כנעני שנקנה בכסף ולא למהדר ביה כלל. נסכא אין כאן: דמשכון לאו כנתינת מעות הוא דליקני לגמרי ויכול לחזור בו ולעולם איכא מי שפרע כיון דברים ומשכון מיהו היכא שנתן משכון בתורת עירבון לא קאי באבל אמרו כדגרסינן בירושלמי במסכת שביעית ר' זעירא אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן הנותן טבעת לחבירו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב אמר ליה טבעת אמר ליה מה בין זהוב לטבעת. אמר ליה זהוב עשוי להשתנות טבעת בעיניה הוא ומסתברא דקנין דאסמכתא דאע"ג דלא אמר מעכשיו קני כדגרסי' בנדרים הילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וכן כתב רבינו ברוך זצ"ל וז"ל אמר ברוך ראינו שכתב הגאון זצ"ל הא דאמרינן והילכתא אסמכתא קניא כו' גבי ההוא גברא דאתפיש זכותיה בבי דינא איתמר. ולית על דברי גאון ראיה וסבירא לן שדבר נוהג בכל היא ור"ש פירש באיזהו נשך. ואמר רב חמא האי דיהב ליה זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא וכו' ואמר רב אשי וכו' אסמכתא היא: וכיון דלא קנו מידו לאו כלום. עד כאן פירש רבינו שלמה ורבוותא דאמרי האי פיסקא דנדרים (ליתא) תמיהא לן טובא דהא אפילו בפסיק' אחרי' דלא קניא היה לן לאקשויי הילכתא אהילכתא: השתא דלא אשכחן היכי דחינן לה אלא שמע מינה פלוגתא דר' יוסי ורבנן באסמכתא בלא קנין. דרבנן סברי קני. מידי דהוה אכולהו תנאי דממונא דקיימא לן דלא בעי קנין כדאיתא בפיסקי. ור' יוסי סבר כיון דבלשון אסמכתא היא לא קני בלא קניין והכי מסתברא מדגרסינן מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמר ר' יוחנן והוא שקנו מידו ושמואל אמר אפילו תימא כשלא קנו מידו בההו' דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אלמא היכא דאיכא למימר גמר ומשעבד נפשי' בההוא הנא' משתעבד בלא קנין. בתנאה בעלמא בקנין ערב נמי דההיא הנאה אסמכתא בלא קניין משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה. כדאמרינן בגט פשוט כאסמכתא בעלמא בקניין דערב דבעי קניין לגבות ממשעבדי קאמר כדפרישת בערב. דאי סלקא דעתא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בקניין אסמכתא לר' יוסי מאי טעמ' לא משתעבד בקניין כי היכי דמודי בערב דמשתעבד בההיא הנאה. אלא לאו כולהו בקניין משתעבדי: גרסינן בפרק הזהב קונה את הכסף. והכסף אינו קונה את הזהב ומפרשי רבוותא בסתמא דמתני' דדהבא לגבי כספא פירא הוי. אבל לגבי פירי ומטלטלי אחריני דהבא טיבעא הוה ולא מקנו בדהבא ולא עביד חליפין ולא מקנו בחליפין ורב אלפס אייתי ראיה ממתניתין דמעשר שני. דבין לר"ל ובין לר"י תרוייהו אית להו דבין לבית שמאי ולבית הלל דדהבא וכספא תרוייהו טיבעא הוי ולא מקני בדהבא ומסתברא מדקתני שאני הלוואה כיון דלגבי מקח וממכר דברי הכל הוא. ומתניתין דהזהב ליכא מאן דפליג עלה. וליכא למימר סתמא דלא כב"ה. דלא פליגי ב"ה אלא גבי חילול דאסור. ור' יוחנן דאמר אסור ללוות דינר בדינר אפילו לב"ה קאמר וגבי הלואה נמי כדקא סלקא דעתין מעיקר'.. אבל לגבי מקח פירי הוי לכל מילי ואפילו לגבי פירא. דאי לא הול"ל כיון דלגבי כספא פירי הוי ש"מ לגבי חילול בלחוד הוא דהוי טיבעא לגבי פירא. אבל בעלמא לא מיהו הני מילי בדוכתא דלא שכיחי דזבני בהו. אבל בדוכתא דשכיחי דזבני בהו איכא למיגזר ולמימר בהו נשרפו חיטיך בעלייה וטיבעא הוא והכין האי סברא לרבינו האיי דפירא הוא לכל מילי מיהו אע"ג דשויוה רבנן כפירא הני מילי לענין מיקנא. אבל לענין חליפין טיבעא הוי וכי היכי דאין נעשה חליפין דמטבע הוא. הכי נמי אין נקנה בחליפין. דדעת קונה ומקנה אצורתא וצורתא עבידה דבטלה וכן פסק רבינו ברוך דליכא למיחש לגאון דאמר מטבע זהב נקנה בחליפין ויש לבעל הדין לחלוק. דכילדותיה מסתברא. וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן וכן תמצא בירושלמי בהגהה במשנה. הכסף קונה הזהב וכן כתב במשניות מדוייקות שלנו. כתב רבינו אלפס לאו כל דינר הוי טיבעא לגבי פירי אלא דינרין דסגיין בההוא אתרא ומזבני בהו אינשי הוא דהוי טיבעא אבל דינרין דמיפסלו ולא זבני ומתני בהו אינשי אלא מאן דזבין בהו אזיל לגבי טיבעא. אי נמי אזיל לדוכתא אחריתי דסגיין ביה או דמזבין להו למאן דאזיל להתם. כגון אלו לא הוי טיבעא כלל אלא פירי נינהו לכל מילי והכי דינא נמי בטיבעא דכספא באתרא דלא סגיין כדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה ואמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ותירגמא ר' אבא בדינרא מינייקא ואנגרא אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה. דכיון דלא סגי הוו להו פירי ומקנו בחליפין ע"כ הירושלמי זה הכלל כל היורד מחבירו קונה את חבירו איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין והילכתא אין מטבע נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין ואמר רב הונא מכור לי באלו קנה לימא רב הונא סבר מטבע נעשה חליפין לא רב הונא סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה שמא יאמרו לו וכו' מילתא דשכיח גזרו בהו רבנן. ומילתא דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן ומסתברא נמי דדווקא במילתא דשכיח בהו דליקה אבל מכר לו חטים שבבית כיון דלא שכיח בהו דליקה מעות קונות והכי גרסינן בירושלמי גבי נשרפו חיטיך בעלייה חד בר נש דיהב לחבריה י' דינר ואמר ליה אית לי גבך מאה גרבין חמרא מן אהן ביתא שרי מן אהן כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם עשוי לשרוף ואמר ר' יוסי שמע מינה בר נש דיהב לחבריה י' דינרין על מנת תקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו ולא מעות קונות לא גזרו ש"מ דבכל כי האי גוונא ששלח בהן יד ליכא נשרפו חיטיך בעלייה דמילתא דחיקא היא וכן הילכתא בכל מילתא דלא שכיח במה קונין. רב אמר בכליו של קונה ולוי אמר בכליו של מקנה. תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל פירות לא ורב ששת אמר אפילו פירות ואמר רב שישא בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנ' במנא דכשר למיקניא ביה במנא לאפוקי מדרב ששת. דאמר פירי עבדין חליפין דכשר לאפוקי ממאן דאמר נעל דווקא. למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה למיקנא ולא לאקנויי ביה רב פפא אמר לאפוקי מטבע ר' זביד אמ' למעוטי איסורי הנאה דמטבע בכלל מנא הוא ש"מ דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל נעל וכל דבר הנעשה בידי שמים בכלל פירי הוא והיינו דאיצטריך ליה למימר ופירי נמי עבדי חליפין דלא תימא מטבע עבדי חליפין משום דבידי אדם פירי לא קמ"ל ופירי נמי עבדי חליפין דנעל לאו דווקא ומיהו כולהו הני הילכתא נינהו הילכך מטבע לא עבדי חליפין דדעתיה אצורתא ופירי לא עבדי חליפין דנעל דווקא ובעינן נמי כליו של קונה והכי גרסינן בגיטין בההיא אמתא. דאמרינן התם ולא היא אלא משום דהוה ליה ככליו של מקנה ש"מ בכליו של מקנה לא קני כלל וכתב רבינו האיי ורבינו אפרים זצ"ל נהוג עלמא למיקני בכלי שאינו של קונה ואמר רב עמרם השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח ב"ד או עדים דעבדי שליחותא דקונה ומקנה וכתב גאון כיון דאי תפיש להו מקני לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו ב"ד דאתו לאינצויי תקינו למיקני בכליו שאינו לא של קונה ולא של מקנ' דלא חציף איניש למיתפס כלי שאינו של קונה ולמיפסקיה וההוא טעמא דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה איתיה נמי בכליו שאינו של קונה דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו וכל שכן בפניו ואפילו אמר ליה מקנה קנו מיניה דלאו שלוחו של קונה הוא קני ואיכא דקשיא ליה אמאי לא גזרינן בחליפין שמא נשרפו חיטיך בעלייה וניחא להו כיון דחליפין הפסד מיעוט הוא דלוקח. דהא לא חסר ממונא לא גזרינן ביה ומוכר נמי כיון דזוזי אכתי גבי לוקח נינהו טרח ומציל: שאלה לרבינו חופני כיון דקיימא לן דבעינן מקנה מלוקח ראובן דזבן א ארעא משמעון על שם לוי ולוי לא הרשהו וכתב השטר על שם לוי שהיה במרמה וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו מפני שלא הקנה לו כלום מהו והשיב שאינו יכול לחזור בו כדמוכח מהא דאמרינן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומההיא מוכחא דאין שמעון יכול לחזור בו אע"פ שלא הרשהו ולא עשאו שליח ואם בא לוי ואמר כי במעותיו קנה הדין ביניהן וההיא שמעתתא דפירש רב אלפס בכל הנעשה דמים באחר דקאמר ופירי נמי עבדי חליפין כיצד המחליף בשר שור בפרה לא נהירא לן דהא שור גופיה פירא איקרי ולאו נעל הוא ובכולהו נוסחי לא גרסינן בשר שור דבשר לאו דבר מסויים הוא ושינוייא בתרא דיש דמים שהן כחליפין מוקמינן לה דלאו כהלכתא דקתני ברישא מטבע שנתן בתורת חליפין והא ליתא דכיון דפירי לא עבדי חליפין מטבע נמי לא עבדי חליפין ושינויא קמא דכל הנישום ליתא דהא נעל דווקא אלא הכי פירש: דקתני רישא כל הנישום בדמים באחר דהיינו מטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וקאמר נמי ויש דמים שהם קונין בחליפין של כלי כיצד וכו' והכי אזלא שמעתתא אליבא דהילכתא ורבינו שלמה פירש חדא קתני כל הנישום בתורת דמים ומחליפין באחר נתחייב בחליפין זה לא מן המשנה ולא בירושלמי ותמיהא לן מאי דוחקיה דקאמר הכי דשינויא דקאמר ופירי נמי עבדי חליפין כל הנישום ממטלטלין קאמר ותו כיון דהשתא קא סלקא דעתין דתרתי קתני הוה ליה למימר חדא קתני ויש דמים גרסינן וי"ו מוסף הוא והילכך חליפין סתם שור בפרה או חמור בשור. פירי נינהו ולא קנה עד שימשוך כל אחד ואחד שלו ואם עשאן דמים והחליפן שנקנין במשיכה אחת. אבל סתמא לא קני דנעל דווקא והא דתניא בתוספת' בקידושין. החליף קרקע בקרקע מטלטלין במטלטלין קרקע במטלטלין מטלטלין בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כגון שעשאן דמים וכן הילכתא והא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה אם עשאן דמים והא דתירגמא ר' אבא בדינר מנייקא ואניגרא כגון שעשאן דמים: אבל רבי' ברוך אמר לא שנא בתורת דמים ולא שנא בתורת חליפין עבדי חליפין בין שדה בשדה בין כלי בכלי בין בהמה בבהמה ובנוסחא. דיליה בשר שור כנוסחא דרב אלפס. ואיכא דאפקה מהילכתא דקשיא ליה הא פירי לא עבדי חליפין והילכתא לכל מילי אם עשאן דמים נקנין בחליפין לבד ממטבע דלא שייך ביה דמים וחליפין סתם אינן אלא בכלי דומיא דנעל וכי עשאן דמים נמי דווקא ששניהן עומדין ושמין אותן כאחד הא לאו הכי אינן ניקנין כדגרסינן בירושלמי מכר לו פרה בדמים דחקיה אמר ליה הב לי אינון פריטיא אמר ליה ומה את בעי מינהון: אמר ליה ליקח בהן חמור אמר ליה הרי חמורי לפניך משך בעל הפרה את החמור לא ניקנית הפרה החמור מהו שתקנה רב אמר נקנה ר' יוסי אמר אינו נקנה סבר ר' אבא דאינון חליפין ולית אינון חליפין ר' יונה בשם ר' יוסי פעמים שתחלת המקח לזה ותחיל' המקח לזה היכ' עביד' מכר לו פרה בדמי' סמכי' גביה עד פזיניא למחר אתא אשכחי' קאי' תמן: אמ' לי' מה את עביד הכא אמ' ליה בעינ' אינון פריטיא. אמר ליה ומה את בעי למיעבד בהון אמר ליקח בהן חמור. אמר ליה הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו. וזה קנה לעצמו. גרסינן בפרק המדיר המחליף פרה בחמור משך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה מאי טעמא כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה הכין לישנא דרב אלפס. וברשות בעל החמור נולד הספק ולא מסתברא לן האי פירו' מדקאמר לא תציתו להני כללי דמשמע דבעיקר דינא פליגי ולא בטעמא דמלתא: ופי' רבי' שלמה. דפליגי אהדדי וברשות בעל הפרה נולד הספק ועל בעל הפרה להביא ראיה וההיא נמי לא נהירא לן דלא הוה ליה למימר כל שנולד הספק ברשותו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ותנא תונא לא איצטריך ומסתברא כהדין פירו' דשמואל סביר' לי' לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה בחליפין אלא מי שתופש צריך להביא ראי' האיך קנאה שהרי ידוע דשל חבירו הוה: ואתי רב יהודה משמיה דשמואל וקאמר אינו מביא ראיה לא מאן דתפוש ולא כל התופש אלא כל מי שנולד הספק ברשותו. עליו להביא ראיה: ורואין אם מת חמורו ברשות בעל החמור. על בעל הפרה להביא ראיה. ותנא תונא כלה בבית אביה שנולד ספק ברשות' ועל האב להביא ראיה ובבית חמיה על הבעל להבי' ראי' שנולד וכו': ירושלמי על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה שהמוצי' מחבירו עליו הראיה חוץ מחליפין ומאן דלא סבר הא מילתא לא סבר בנזיקין כלום ואמר ר' זעירא ואנא לאו אנא סבר לה ומסתברא דהלכה כרב יהוד' משמיה דשמואל. דהא כלה מסייעא ליה ירושלמי בראשונה היו קונין בשליפת מנעל הא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' חזרו להיות קונין בקציצה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרובין מביאין חביות וממלאין קליות ואגוזים ושוברין אותן לפני התינוקות וכו' חזרו להיות קונין בכסף ובחזקה ובשטר. והאידנא נהוג עלמא למיקני כל מילי בקנין וכלהו שטרי אקנייתא מיקרו והילכך כל מידי דמשעבד נפשיה בקניין ומקני לחברי' קני איכא מאן דאמר בשליחות נמי מהני קניין וליתא כדמפ' לקמן: גרסינן בירושלמי בריש גמרא דבבא מציעא אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון דתפש ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי מאי טעמא נתינה בעינן והא איכא הילכך אע"ג דלא פסק ליה קניין הוא ולא מצי חבריה למיפסק ליה דסתם חליפין על מנת להחזיר הוא כדאמרינן בקדושין בפרק קמא מתנה על מנת להחזיר בכולהו קני לבר מאשה שאין האשה נקנית בחליפין ומסתברא דווקא שלש על שלש ואי לא לאו כלום הוא הלכך בעינן סהדי לעייוני אי תפיש בכדי תפיסה כי היכי דלא מצי טעין אידך לא תפיסנא ואי טעין טענתיה טענה: גרסינן בפרק חזקת הבתים קניין בפני שני' ואין צריך לומר כתובו ובפני שנים לאו דווקא דאפי' קניין קמי חד אי נמי שניהם מודים סגי כדאמרינן לא איברי סהדי אלא לשיקרי. וכדאמרינן בבבא מציעא היה עומד בגורן. ופריך ליקני ליה מעות אגב סודר. ואם איתא דעדים בעינן לישני ליה דלית ליה ובפרק קמא דסנהדרין אסיק פשרה צריכה קנין בפני עדים: ואסיקנא התם דמאן דאמר בפני שנים הוא הדין אפי' בפני חד אלא כי היכי דליהוו סהדי ובכל מילי מהני הודאה. לבר מאשה כדאמרינן המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים: ועובדא דנדרי' דקני על מנת להקנות כתבתי במתנת בריא וגרסינן בפרק יש נוחלין קניין אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין, רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין אמ' ר' יוסף כוותא דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והא וודאי, מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעינן קניין דאי בכולה דלא בעינן קניין הא קי"ל אם עמד חוזר ומדלא הויא מתנה עד דמיית אפי' סליקו מעניינא לעניינא אין עושין דין אלא ודאי במקצת היא ובקניין ואי סלקא דעתא כל זמן שיושבין ניחוש דילמא הדר ביה היכי גמר דינא במילתא דלא פסיקא לן וקי"ל כרב יוסף ש"מ דבי דינא לא חתכי דינא עד דיתברר להון אי הדרי אי לא הדרי ומסתברא דפלוגתא דרב יוסף ורבה כגון מתנת ברי' חוזרין ושכיב מרע וזולתן אבל דיינין המקובלין לדין ולפשרה בקניין אין חוזרין אלא תוך כדי דיבור ואיכא למימר דלא פליגי אלא בשכיב מרע דכל שעת' מידק דייק עד דסליקו מעניין לעניין אבל בהקנאה אחריתי לא מצי למיהדר אלא תוך כדי דיבור ולא גרע קניין ממשיכה ופסיקא וחזקה וגבי משיכה אמרינן פרקן והכניסן לתוך ביתו עד שלא מדד שניהן יכולין לחזור בהן מדד שניהן אין יכולין לחזור בהן וגרסינן נמי משנתמלאת המידה ללוקח ואע"פ שעסוקין באותו עניין קאמר ללוקח וגבי הקדש דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי קאמר הרי זו תמורת עולה ונמלך לאחר כ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ותו מ"ש הכא דקאמר גבי שכיב מרע לישמעינן בעלמא גבי הקנאות ותו היכא קאי דקאמר הכי קנין אימתי חוזר בו הוה לי' למימר קניין רבה אמר כל זמן שיושבין חוזר בו והרב המחבר כתב איכא מאן דאמר בכל קניין קאמר ואיכא מאן דאמר בקניין דשכיב מרע קאמר אבל בבריא תוך כדי דיבור הוא ודעתו נוטה בכל קניין פר"ש זצ"ל ודווקא שנכנסו לבקר את החולה שלא נכנסו אלא לראות בעלמא: אבל אם נכנסו לשם עדות אין יכולין לדון דאין עד נעש' דיין ומסתברא דלא אמרינן אין עד נעשה דיין כשיודע העדות אלא כשהעיד כדלקמן וכתב גאון דווקא סתם אבל פירש בשעת קניין בלא חזרה אינו חוזר כלל ודווקא שלא כ כתבו שטר אבל כתבו שטר אע"פ שעסוקין באותו ענין אינו חוזר ובהודאה כתבינן מה שכתב רבינו אלפס: מאמר שלישי אגב גרסינן בפרק קמא דקידושין נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ואמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר ואי פריש פריש איכא מאן דאמר שטרי ראיה נינהו ולא שטרי הקנאה דהא לא כתבינן שדי מכורה לך וכמקום שאין כותבין שטר דמי ולא היא דאין לך שטר הקנאה גדול ממנו: מדגרסי' בפרק חזקת הבתים ולא לאשה בנכסי בעלה הא ראייה יש לימ' לגלויי זוזי הוא דבעי' הב"ע בשטר מתנה וכו' דל זוזי מהכא ותיקני לי בשטר מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה ואם איתא לישני ליה התם בשטרי הקנאה דכתב בי' שדי מכור' לך הכא בשטר ראיה אלא לאו שמע מינה לא שנא ואי פריש ואמר אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטר איקני ובשטר' אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ירושלמי בשטר על מנת שלא ליתן הכסף אבל על מנת ליתן כסף לא קנה עד שיתן הכסף ש"מ דמים זה הכסף והא דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי כתובה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות את כוחו ובחזקה גרסינן בפרק חזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אמר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בניכסי הגר דלמיקנא בעלמא קני נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה ובפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני שלא בפניו צריך למימ' ליה לך חזק וקני ואסיקנא דהוא הדין למתנה והוא הדין במשיכה שלא בפניו צריך למימר ליה משוך וקני בפניו לא צריך וכמה כל שהיא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלים לעשרה פרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה ומסיקנא גדר דמעיקרא עייל בה ברווחא והשתא עייל בה בדוחקא פירצה דמעיקר' עייל בה בדוחקא והשתא עייל בה ברווחא והילוך לא קני אלא בשביל של כרמים ועניין חזקה התם מפרש והא דאמר שמואל נכסי הגר הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן והא דשלח רב הונ' בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו ליתא אלא כעובדא דדורא דרעוות' דאסיקנא באגי דמיטמרי הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא אבל שדה ידועה לגוי קיימא לן כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא ליקני איניש ארעא אלא בכספא ואיגרתא ולא איסתלק ליה גוי עד דכתב ליה שטרא ולעניין חזקה וחליפין איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר חזקה וחליפין בשטר' דלא קנו אלא במתנ' דהא מהיכא דנפקא לן חזקה וחליפין מתנה היא אבל במכר לא קני עד שיתן דמים דשטר בלא קניין כקניין לחודיה דמי דסתם קניין לכתיבה עומד וכי היכי דבשטר לא קנה עד שיתן דמים הכי נמי בקניין לחודיה או בשטר בקניין דאי אמרת אין לאחר קניין כלום הכי נמי אין לאחר שטר כלום ואיכא מאן דאמר אין לאחר קניין וחזקה כלום ובלא דמים נמי קנה והדמים אצלו חוב וכן דעת חכמי צרפת דהא לא מפליג בחזקה בין במקום שכותבין שטר למקום שאין כותבין ולא מפליג בין נתן ללא נתן ודוקא בסתם אבל אי פריש ואמר על מנת שתתן לי הדמים עד זמן פלוני הכל לפי התנאי והרב המחבר כתב צריך עייונא וכפסקא קמא משמע דהא מהיכא דנפקא לן מתנה היא ועוד מדגרסינן בבבא מציעא הרי שמכר שדהו באלף זוז ונתן לו חמש מאות זוז מלמדין אותו שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פלוני קניתי שדה פלוני' מפלו' והריני נושה בו וכו' ואי ס"ד כל חד מינייהו קני' ליקנינהו ניהליה בקניין או בחזקה ותו לא מצי הדר בהו ותו גרסי' בחזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחים שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נעל וגדר הרי זו חזקה שמע מינה חזקה במכר לא קני בלא דמים וגרסינן נמי במסכ' קידושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א שנתן לו דמי כולן וכו' ש"מ אחר הדמים בעינן חזקה וגרסי' נמי גבי שתי שטרות הן אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כגון אותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר בכל מקום שהוא ואוקימנא למתניתין בשטרי אקנייתא ורבינו שלמה פירש כגון דקנו מהשתא או כאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו אי ס"ד בקניין לחודיה קני כיון שהקרקע קנוי לו בקניין גרידא היכי קאמר שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא הרי קנויה לו מעיקרא ש"מ קניין לא מהני במכר בלא דמים והא דגרסינן בריש גמרא דמסכת קדושין בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין דמשמע דמכר נקנה בחליפין הכא לאו חליפין נינהו דהא מטבע לא עביד חליפין אלא מעות נינהו דמי לחליפין ובנוסחא ספרדית דגרסי גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ובמכר לא גזרינן ביה דמעות נינהו ויקנה לרב אחא בפסיק' דבהר סיני וחזקה נמי לא מהני' אלא במתנה ודוכתא דרגילי דמחזיק לא קני אע"ג דיהיב כספא וכת' שטרא עד דמחזיק ובתשובות לרבי' האיי משמע דהכי סבירא ליה דקאמר היכא דאודי שמעון דזבנה לארעא לראובן וקביל מיניה זוזי אע"ג דליכא סהדי ולאו במקום שכותבין את השטר קמו להו זביני והי מינייהו דאתי למיהדר לאו כל כמיניה וכן בחזקת הבתים אם טען ראובן דיהב ליה לשמעון להא ארעא במתנה ואיחזיק בה במימריה ובהורמניה ואודי שמעון בהכי לאו כל כמיניה למיהדר וכן שטר דכתב ליה על הנייר שדי מכורה לך שדי נתונה לך וקא מודי השתא דכתב ידו היא ומסורה ומסריה ניהליה למיקניא ביה וקא אתי למיהדר ביה לאו כל כמיניה דקיימא לן דלא איברי סהדי אלא לשקרי ומדלא איירי אלא במתנה ש"מ דסבירא ליה במכר לא קני ור' שמעון היידא איירי בכולהו נמי במתנה ובקנין איירי בין במכר ובין במתנ' אבל ר"ש פירש על הגאולה זו מכירה שמכר לו בדמים ולא קיבל מעות ובא לקבל מכירתו ע"י קניין ורבינו ברוך פירש מכירה ממש בדמים והכי ניקנו דכסף שהן כסף או פרוטות הניקרין מעו' במקום שאין כותבין את השטר אי נמי פריש במקו' שכותבין ושניהן מודים קנה ואפי' במקום שכותבין או בחזקה או בחליפין נמי קני בין במכר ובין בכסף דקנה דווקא שנתן לו הדמים מעכשיו אבל בחוב שהוא חייב לו לא קנה דקיימא לן מלוה להוצאה ניתנה כדמוכח בפרק שני דקידושין ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה ש"מ לא קנה ושטר דווקא שמודה לו או שכתב בכתב ידו או שמסר לו בעדים אע"פ שאין עדים אליבא דר' אלעזר אי נמי בעדים חתימה לרבנן דומיא דשטר קידושין שאם קידשה בשטר שאין עליו עדים לרבנן אינה מקודשת כדאיתא בגמרא התקדשי לי בתמרה ואפי' לרבנן אם לא מסר לו בעדים לא קנה עד שיגיע השטר לידו כדכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים וכתב ואקח את ספר המקנה ואפי' לאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו ודוקא דמטא שטרא לידו אבל לא מטא שטרא לידיה לא כדאמר בפרק קמא דבבא מציעא: ומסתברא אפי' לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי היכא דמטא שטרא לידיה זכין לו חותמיו משעת חתימתו לגבות ממשעבדי וכי פליגי ר' אלעז' ורבנן לענין מאי דבעי למיקני בשטר הוא כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי דלא קני אלא או בחתימה או במסירה הוא דפליגי ואביי אליבא דדברי הכל קאמר דאי כר' מאיר סבירא ליה הוה ליה למימר התם הא מני ר' מאיר היא ודווקא בשטר שאין בו קניין אבל בקניין לא בעי מסירה: ומשעת קנין זכה ואם הוא שטר מכר או שטר מתנה באחריות משעת הקנין זוכה וגובה מנכסים משועבדין והכין כתב רבינו האיי זצ"ל התם דאקניתה בגו זימניה כשטר דמיא וגובה מנכסי' משועבדין והא דגרסינן התם שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם בשטר דלאו אקנייתא קאמר: (הגהה לעיל) מיהו מסתברא כחכמי צרפת דחזקה וקניין לחודיהו קניין בכל מקום בלא דמי' אפי' במקום שכותבין את השטר מהיכא דנפקא לן חזקה לאו מתנה הוא שהרי כמה כספים הוציאו ישראל בכיבוש ארץ ישראל והא דאמר מלמדין אותן שלא יחזרו בתורת ערבון נתן לו הדמים כדמוכח בפרק השוכר ונצרך לדמי' כדנפיק ועאיל אזוזי והא דאמרינן בחזקת הבתים כגון נותן מתנה הוא הדין למכר ותנא רישא מתנה והה"ד למכר ותנא סיפא מכר והה"ד מתנה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר כו' עד כאן: גרסינן התם שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וקשיא להו לרבוותא. והא קי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי: ואמאי חוזר ופי' הרב קרובנו זצ"ל דכיון דאמר על מנת כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר ומסתברא דלא אמרינן כאומר מעכשיו דמי אלא בגיטין וקידושין ופי' כל האומר ע"מ כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת ע"מ שתתקיים התנאי וכשנתקיים התנאי איגלאי מילתא דמההיא שעתא איגרשא לה ואי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ונתקרע הגט או שאבד הרי זו מגורשת לחומרא כדאמרינן בע"מ שתתני לי מאתים זוז. ואמרינן עלה והיא תתן אבל בממונא אפי' תתקיי' התנאי לא אמרי' איגלאי מילתא דמעיקרא מכר הוא ואי הדרי ביני וביני לאו כלום הוא אלא בכל זמן שלא נגמר המכר חוזר ואפי' בגיטין וקידושין אי אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז יכול בעל התנאי לומר איני רוצה ואינה מגורשת מדגרסינן התם אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע אמר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת דאע"ג דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דווקא כשיתקיים התנאי מדעתו ותמיהא לן היכי לא אייתי רבינו אלפס מתקנתו של הלל כדרבא ורבינו האיי פסק כלישנא בתרא דרבא וגרסינן בתוספתא האומר לאשה הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי את מגורשת מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה נוטלו הימנה וחוזר ואומר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ונותנו לה: והא דאמרינן בקידושין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה מעכשיו דמי ומקודשת ואינה יכולה לחזור בה אבל בעל התנאי יכול לחזור בו כל זמן שלא השלים הכא נמי יכול לחזור בו ולומר איני רוצה שתכתבו לי השטר והא דגרסינן התם אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שלש שנים וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואוקים לה ר"ש בשלא נתן לה מתחל' הגט ולסבר' דילן אפילו נתן לה הגט חוזר כל זמן שלא השלי' תנאי ובשטת התנאי' תשוב' לרבי אלפס כשהגי' גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי בע"מ ומעכשיו: והיכא דקנה נכסים שיש להן אחריות. דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות כו' ואיבעיא לן בעי' ציבורין או לא בעי ואסיקנא ציבורין לא בעי אגב וקני בעי' קני לך האי ארעא בחד מהנך אקנייתא ואגבן קני לך נכסים דאית לי בדוך פלן ומדקני לה לארעא בשטר מתנה בקניין או בחליפין קני להו למטלטלין ואפי' שדה במכר ומטלטלין במתנה וכי מקני ליה ארעא לא בעי ליה למיתבה ניהליה במתנה אלא אפי' בשכירות ואי נמי בשאלה ואי מזכי ליה ע"י אחר לא כיון דקני לה בחליפין כדאי' בזיכוי ודווקא שדה ומטלטלין לאחר לא וכל המטלטלי' מקנו באגב ואפי' מטבע דלא מקני בחליפין נקנו באגב ארעא כדגרסינן בהמוכר את הספינה דרב ספרא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו נהלי' לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתא ובעובדא דאיסור גרסי' אי אגב ארעא לית ליה ארעא ומסתב' נמי אותיות דלא מקנו בחליפין אגב ארעא מקנו בהמוכר את הספינה אהא דאמר אותיות ליקנות במסיר' מהא דגרסי' התם אי קדם מוכר וכתב לו את השטר כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא וזהו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות ומשנינן אגב שאני ש"מ אותיות נמי ניקנות באגב לא כתיבה ומסירה דומיא דמטבע דקנה באגב לחודיה ור"ח כתב דאגב כמסיר' לחודה היא ולא מקנו אלא בשטר ולא נהירא לן. והא דגרסי' בסוף גמרא דשני' אוחזין בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. אלמא אותיות לא מקנו לא באגב ולא בקניין אלא במסירה. דאם איתא ניחוש לאגב וכתב גאון איתתא שאני דלית לה קרקע דהא קיימא לן מה שקנת' אשה קנה בעלה ופשוט מינה מיהא דבקנין לא קני וליתא דהתם בשנתגרש' עסיקינן ורבוות' פסקי דבעינן באותיו' כתיבה ומסירה ומסתמא דכולי האי לא חיישינן דלקוחות לא הוו בהכי ולקמן כתבינן סברא דילן: גרסי' בפרק קמא דבבא קמא מכר לו עבדים וקרקעות ומטלטלין החזיק בקרקעו' קנה מטלטלין במטלטלי' לא קנה קרקעו'. אבל מטלטלין דלא אפשר בחזק' דמטלטלין לא קנה אלא במשיכה ולא דמי (נ"א ואף מטלטלין לא קני דמטלטלין לא קני בחזק' אלא במשיכה ודמי) להא דגר' בגיטין החזיק בעציץ אף עציץ לא קנה דהתם חזק' איכא משיכה ליכא עבדי' ומטלטלין החזיק בעבדי' לא קנה מטלטלין מטלטלין לא קנה עבדי' והתני' החזיק בעבדי' קנה מטלטלין ואסיקנא דכ"ע עבדא כמטלטלי דמי והא דתניא קנה בכפות ועודן עליו והא דתניא החזיק בקרקעות קנה עבדים בעומדים בתוכה ואע"ג דקיימא לן דלא בעינן צבורין מטלטלי דנידי שאני וכן הילכתא דעבדא כמטלטלי דמי לעניין אגב, ולעניין גוביינא כדפסיקנא הלכה אין גובה מן העבדים ולכל מילי דכתיבי בקראי קיימא לן כמקרקעי דמי כגון לקנותן בשטר ובחזקה ולשבועה ואונאה וכגון גזילה דפסק רב הלכה כר' מאיר דאמר בעבדי' אומר לו הרי שלך לפניך וכן הילכתא והדין סברא דרבינו יעקב ולא כהגהה שהגיה בפ' הגוזל ולית הילכתא כר"מ. דאמ' עבדא כמקרקעי דמי דקי"ל עבדא כמטלטלי דמי. ואמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן. אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ופירשו רבוותא בשנתן לו דמי כל המטלטלין נקנין באגב אבל לא נתן דמי כל המטלטלין אינן נקנין באגב אלא כנגד מעותיו ואית דמפרשי ארישא דמתניתין. דקתני בכסף. וליתא ותניא נמי הכי יפה כח הכסף מכח השטר. וכח חזקה מכח שניהם כח חזקה שאם מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון החזיק באחת מהן קנה כולן בד"א כשנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ועשר שדות שאין סמוכות זו לזו כמטלטלין הניקנין באגב דמי. ואם לא נתן דמי כולן לא קנ' אלא כנגד מעותיו ל"ש עייל ונפיק אזוזי ול"ש לא עייל ונפיק אזוזי ודווקא בעשר מדינות שאינן סמוכות זו לזו אבל שדה אחת ונתן בתורת פירעון קנה הכל במקצת דמים ל"ש עייל ונפיק ול"ש לא עייל ונפיק אזוזי. הוא הדין בחזקה ובקניין והיינו מתניתין דתנן בכסף ובשטר ובחזקה אבל בתורת ערבון אמרינן בפרק המוכר נתן מקצת דמים קנה הכל ודעייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואי לא לא קנה כלום אבל רבי' חננאל סבירא ליה בתורת עירבון ועאיל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו ובתורת פירעון לא קנה כלום ומנהגא דתגרי בתורת פירעון קנה הכל ובתורת עירבון לא קנה וכופל במנהג ובדברי רבינו האיי חזקה וקנין לא מהני היכא דעאיל ונפיק אזוזי וצריך עיון דמשמע כסף בתורת פירעון וכולהו בתורת קנייה קנה הכל עאיל ונפיק אזוזי בעינא כתיב' כדאיתא התם רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב אני פלוני בן פלו' מכרתי שדה פלו' לפלוני ונפרעתי מהן חמש מאות זוז והריני נושה בה חמש מאות זוז: ומסתברא דבהכי מיתרצא קושיא דרבוות' דקשיא לן התם ופרישנא לה בדוכתא אחריתי ואין זה מקום להאריך גרסינן התם ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובביכורים ולקנות עמה נכסים שאין להן אחריות ש"מ כל ארבע אמות דכתבי' בשטרא לאו דווקא ורבא נמי הא אקני ליה אגב אסיפא דביתא ש"מ פרוזבול ואגב חד דינא אית להו וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכה לו שדהו ואמרינן נמי שהשאיל לו מקום לתנור ולכירים כותב עליו פרוזבול הכי נמי לענין אגב בשאלה או בשכיר' סגי והוא ובתשובות לרבינו אלפס אין סומכין על קרקע ארץ ישראל אלא בהרשאות משום תקנה שלא ישתקע ממון בני אדם אצל המופקד ולא על דרך עיקר תשובה לרבינו שמואל אבן חופני נהגו לכתוב בהרשאות ד' אמות מחלק המורש' שבארץ ישראל שלא יחזיק האפיטרופוס בו ולא יקנה כ"א מקומו ידוע ולא ממיצר במצרים והאפיטרופוס אינו קונה קרקע הניתן לו ולא המטלטלין שעל גביו והרי הוא שליח וע"כ אמרינן בגמר' כי אתא נפיק לאפיה עד תוך ואמרי רבוותא רב פפא יצא לקראת רב שמואל בר אחא שלא יבוא ויחזיק בקרקע שנתנו לו במתנה שאם יחזיק בו יש לו להחזיק במטלטלין וצריך למונעו שלא יחזיק בקרקע שנתנו לו ולא בריר לן האי טעמא והאי דנפק לאפיה ששמח בהבאת המעות והרב המחבר כתב יש שסומכין על ד' אמות של קבורה ויש אומר והוא שיש לו והכי מסתברא מדגרסינן בפ' חזקת הבתים גבי מכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה כגון דאמר ידענא ביה דלא הוה ליה קרקע מעולם וגרסינן נמי בפ' הזהב וליקנינה אגב ארעא דלית ליה ש"מ והוא דאית ליה וקמאי מוקמי ליה בגר: אי נמי בישראל שאביו קיים דלית ליה בארץ ישראל וליתא ומסתברא נמי דבעינן מקום מסויים כדאמרינן צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וכו' ואי לא לא קני מדגרסינן המוכר נכסיו לעבדו יצא לחירות שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות דכיון דלא קנה קרקע דלא יצא לברורי עצמו נמי לא קנה דלא פליגי דיבור' אלמ' אמר קרק' ולא פירש לא קנה קרקע הכא נמי לא שנא הילכך בעי למיכתב ד' אמות בצפון חצרי גרסי' בפרק חזקת הבתים אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי גבי מטלטלי והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי ודוקא דאמר ליה אגב הא לאו הכי לא גבי: ירושלמי בפ' שבועת העדו' על מנת שיש לי רשות לגבות מן המטלטלין לא גבי אמר ר' מונא אין כתב ומר אע"ג דלית ביה דינא יהב גבי וטעמא לקמן באות תנאי וכתב ר"ח אם כתב ללוה המלוה אע"ג דלית ביה דינא גבי ממטלטלי ויהבי למלוה כלומר אע"פ שאינו מן הדין נתרציתי לך כדי שתגבה הלואה זו גבי מטלטלין והנקדנין כותבין בכתובות דאית בהון אחריות ואגבן דלית להון אחריות כדי שתגבה מטלטלין שמכר בעלה: מאמר רביעי אחריות גרסינן בפרק גט פשוט המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואפילו לוה משועבד לבעל חוב מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה מטלטלין נינהו ולא משעבדי אלא בתקנתא דבתראי למר רב כהן צדק ואפי' חתים בעל חוב בשטר זביני לא איבד את זכותו ומשתבע ושקיל ואסיקנא אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת לפני לוים ואינו גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא ומסתברא דהא דגרסי' בקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין מאי טעמא שיעבודא דאורייתא במלוה דכתב באורייתא קאמר כגון האשה שהביאה חטאתה ומתה. דההיא כמאן דכתב בשטר דמיא ודווקא הלואה אבל מכר אפי' ע"י עדים גובה מנכסים משועבדים כדאי' בפחז"ה אמר רב המוכר שדהו בעדי' גוב' מנכסי' משועבדי' ומלוה הוא דעביד איניש דיזיף בצינעה אבל מאן דזבן ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דתיפיק עליה קלא ואפי' בעדים גובה מנכסים משועבדים: ירושלמי בפרק מי שהיה נשוי ד' נשים הראשונ' קודמת לשנייה והשניי' לשלישית ושלישית לרביעית הראשונ' נשבעת לשנייה וכו' אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונ' נשכרה אלא אף היא לא תיפרע אלא בשבועה ואסיק רב נחמן דכולי עלמא בעל חוב מאוחר מה שקדם וגבה לא גבה והכא חיישינן שמא יכסיף קא מיפלגי ופירש רב אלפס תנא קמא סבר חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר לשמא תכסיף לא חיישינן ולא נהירא לן ופסק כרב נחמן דאמ' מה שגבה לא גבה והא דגרסינן בערכין מה שגבה גבה איתמר משמיה דגאון דווקא הקדש: דאין הקדש מוציא מידי הקדש אבל הדיוט מוציא ואיכא מאן דמוקים לה במטלטלין דדווקא דמקרקעי אבל מטלטלין מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימ' דלית להו קלא כדאמר רבא עשה עבדו אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו עשה שדהו אפותיקי לאחר ומכרו בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא אשכחן לרב צמח ולרב נחשון ורבוותא קמאי דפסקי מה שגבה גבה. כדאשכחן בערכין ובריש פירקין לאיכא דאמרי אמר דכולי עלמא מה שגבה גבה ואיכא דמקשו מהא דתנן השנייה מוציאה מיד הלקוחות, והראשונה מיד השנייה, דמשמ' דבעל חוב שקדם וגבה. מה שגבה לא גבה. ור"ח אייתי ליה סייעתא מינה. וש"מ מה שגבה לא גבה ואיתשיל גבי רב צמח גאון האי קושיא ולא איתברר ליה, ומסתבר' דאי איתא להאי קושיא לא היה שתיק מינה הגמרא מלאקשויי עלה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ש"מ דהתם ליכא קדימה דגוביינא דכי מפקא שנייה מלקוחות אכתי לא נחתא ליה ולא תפשה מידי וקרקע בחזקת מריה קאי. ואכתי שיעבודא דתרוייהו רמיא עליהו וכי מפקי כתובתייהו בבי דינא קמייתא זכיא ולא שייך גוביינא בקרקע אלא היכא דתפיש פירות המחוברין בקרקע אי נמי זוזי בזביני אי נמי גוביינא בבי דינא הא לאו הכי לאו תפישא היא ובמטלטלין דכולי עלמא מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימה וכי פליגי בקרקע פליגי וכדפרי' והא דגרסי' המלוה את חבירו גובה מנכסי' משועבדין דאייתי מינה רבינו האיי ראיה דמה שגבה לא גבה לא דמי ללוקח דלוקח תחת הבעלים הוא ואחריות בעל חוב עלייהו ואיהו נמי אדעתא דהכי נחית תדע דאם איתא דפשטינן מינה אם כן למאן דאמר מה שגבה גבה מתני' דקתני שטר שיש בו אחריות גובה מנכסים משועבדין היכי מתריץ לה. אלא לאו ש"מ דלא דמיא כלל והילכת' כאיכא דאמרי דריש גמ' בפ' מי שהיה נשוי ומה שגבה גבה דפסקא דקאמי' ובפ' המניח את הכד. וגרסי' קדמו בעלי חובות וכו' ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ודחינן לא לעולם מה שגבה גבה והתם במקרקעי כדגרסי' התם כיון דנגח קלא אית ליה ותורא נגחנא קרו ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי והא דרב נחמן דחייתא היא. ואמר רב צמח בר פלטוי היכא דתפש' אותן תכשיטין דעבד לה בעלה מחיר הכישה היא ובעל חוב מוקדם לא מפיק דבעל חוב מאוחר שגבה מה שגבה גבה אבל שאר בגדים ותכשיטין ופרקמטי' וכל שכן קרקע אינן תפושין לה אלא כל הקודם שטרו זכה כשטרי דרב יוסף וכן הלכה ומה שאמ' רב שר שלום דכיון דכל נכסיו אחראין לכתובתה כמאן דתפיש להון דמי ואע"ג דבעל חוב קדם לאותה זכיא והא דאמרי' לא ניתנה כתובה לגבות מחיי' הני מילי בשומא אי נמי דאתפש' בעל מקצת כתובת' ובעיא לאישתלומי מינה. אין משיבין את הרב לאחר מיתה אלא כך קיבלנו מרבותינו הגאוני' וכן אנו נהוגין בכתובת אשה ובעל חוב כמו שפירש"י: גרסינן בפרק גט פשוט מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו לו אין כותבין ונותנין לו בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין ונותנין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו כו'. במתנת בריא אמר מר חוץ מאחריות שבו מאי טעמ' לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת מאי טעמא דילמ' אתי בעל חוב וטריף ואמר ליה לבעל חוב שוף לי ארעא דאיקום בה והדר תא וטרפה מינאי והדר אזיל וטריף לכולהו ואסיקא לא צריכא דאתי מכח אבהתיה אמר מר חוץ מאחריות שבו. היכי כתבינן רב נחמן אמר דכתבי הכי שטרא דנן דכתבינהו לא למגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידא דלוקח וטעמ' דכתב ליה הכי. הא לא כתב ליה הכי גבי דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא בין בשטר הלואה בין בשטר מקח וממכר עד דאמר ליה בפי' על מנת שאין לך עלי אחריות כי ההו' עובדא דההי' איתתא דיהב' לי' זוזי לההוא גברא למיזבן ליה ארעא אזל זבין לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה זיל זבין מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכתב ר"ח דהלכה היא שנתחייב השליח למוכרה ואתמר משמיה דרב האיי אע"פ שלא אמר המשלח לשליח הזהר שלא תקנה אלא באחריות חייב השליח כדגרסי' בפרק הכותב לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא לא משלם שקול שטרא והב זוזי משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתב רבינו יוסף אבן מגש דמצי שליח למימר ליה אי ניחא לך בלא אחריות לחיי ואי לא שקול זוזך ותסתלק מההיא ארעא ואנא מקבילנא לה בלא אחריות ואי זבנה שלא באחריות בפירוש נהי דאחריות דעלמ' לא קביל עליה כגון ערער דעלמא אחריות דנפשיה כגון בעל חוב דידיה מקבל כדגרסי' בפ' מי שהיה נשוי,. אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות. ואתא בעל חוב דיעקב וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מאי טעמא בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי לרב האי אחריות דעלמא מחזיר ליה מה שנטל ממנו ואין על המוכר להוסיף בדמיו וליתן בכל מה שתבע ממנו המערער כדי להעמיד השדה ביד הלוקח אלא מה שנטל מחזיר. אבל אם כתב לו אחריות בין בדאתי מחמתיה בין דלא אתי מחמתיה עליו להעמי' הקרקע בידו והכל לפי תנאו ואמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלו' וכו' גרסי' בפרק חזקת הבתים. אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין אם בא בעל חוב וטרפה גובה הלוקח מנכסים משועבדין דלקוחות גופייהו אפסוד אנפשייהו דהוו להו למידק אם מכר שדה אחר כן אם לאו. ודווקא דלא הוה ליה ללוה ארעא אחרינא בעידן הלוואה אלא האי ארעא דזבין ואתא בעל חוב וטרפה לההיא ארעא דבתר הלואה הוה ליה ולא כתב ליה למלוה דאיקני הא לאו הכי לא מצי בעל חוב למיטרף מהאי לוקח דמצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו ורבינו אפרים פירש גובה המוכר מכירתו מנכסים משועבדין דלוקח מאי טעמ' דלקוחות אפסדו אנפשיהו דאי בעי להו למידק אי פרעינהו לזוזי אי לאו ובשם רבי' האי אשכחן דאמר הילכת' מאן דזבין קרקע ולית ליה ראיה דיהב דמיה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן והוא הדין לנעל ופרץ וגדר כל שהוא. והני מילי תוך ג' אבל אחר ג' מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבה ניהלי כי אמר זבינתה ופרעתינהו לכולהו זוזי מהימן ומסתברא דבקיום השטר סגי כמו ששנינו בפ' מי שמת במשנ' בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שלו עד אם יש עדים הלך אחר העדי' ואם לאו הלך אחר השטר וגרסי' התם ברם נראין דברי רב יוסף דאמ' זו דברי חכמי' דאמר הלך אחר השטר אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ועד כאן לא פליגי אלא בשאינו מקוים אבל במקוי' לא פליגי והילכתא אי לית ליה ראיה דיהב זוזי מקיים ליה לשטרא ותו לא ואפילו בשאינו מקויים נמי הילכתא כבר קפרא דאין צריך לקיימו כדאיתא בקיום דיד בעל השטר על העליונה וגרסינן התם אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדהו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרף אינו חוזר עליו נמצ' שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אינו חוזר והילכת' כרב זביד דאמר להכי זבני שלא באחריות ואי קביל עלי' כל אונסא דמיתיליד לא מקבל עליה אלא אונס' דשכיחא אבל אונסא דלא שכיחא לא כדגרסי' בפ' מי שאחזו ואמר רבין בר שמואל משמי' דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עלי' וכו' גרסי' בבבא קמא בפרק קמא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתוב' אשה בזיבורי' כו' קשיין אהדדי ואמר רבינא בדעולא קא מיפלגי ופי' רבינו אלפס ור"ש מד"א בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. לית לי' דעולא. מאן דאמר נזקין וב"ח בבינוני' אית ליה דעולא ופיר"ש אע"ג דאית לי' עידית ובינוני' וזבורי' ומסתבר' מד"א ב"ח וכתו' אשה בזיבורי' אית לי' דעולא דאמר דבר תורה בזיבורי' והיכ' דלית לי' אלא בינונית וזיבורית ליכא נעילת דלת ואוקמינן ליה אדאורית' וגבי מזיבורית ומאן דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא וקיימא לן כעולא והכא לא איפשיט אי בשלו הן שמין או בשל עולם ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפרק בתרא דכתובו' קיימ' לן בשלו הן שמין דאיתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ואסיקנ' דכולי עלמ' אי כהדדי נינהו אפוכי מטרתא למה לי זה עומד בשלו וזה עומד בשלו והוא הדין נמי היכא דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית ואפי' למאן דאמר בשלו הן שמין דינא הוא.. דלא ליפסוד בעל בינונית לא אמרי' דאתי בעל זיבורית ברישא ומפסד' ליה אלא אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית מיני' והשתא דאית ליה בינונית וזיבורית נעשה בינונית שלו עידית וזיבורית בינונית ויחזיר לו זיבורית והילכך לכולי עלמ' מטרתא היא כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית דרב נחמן סבר בשלו הן שמין ואי אתי בעל זיבורית ברישא וגבי בינונית מחבריה נעשה בינונית. עידית וזיבורי' בינונית ומגבה ליה זיבורית ואי אתי בעל בינונית ברישא וגבי זיבורית. הכי נמי מפסיד דהדר מגבי ליה דהא אית ליה עידית ובינונית וזיבורית. ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין ועבדי ביה דינא כי היכי דלא ליפסיד בעל בינונית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומהדר ליה וקיימא לן כרב נחמן בדיני ובפלוגתא דאדמון ורבנן תירגומא רב נחמן אליבא דרב ששת. כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש שני' ואפי' ביומא דמישלם חמש וקיימא לן כרבנן דאמר מר עביד איניש דיזיף ליומיה ורבינו אפרים אייתי דבכולן הן שמין מההוא דגרסינן באיזהו נשך בההוא דאמר ליה אי טרפי ליה מינאי מגבית לי מעידית דאית לך וכו' עד כי אמר ליה מעידית הוה קיימא עדי עדית השתא דאזלא קיימא ליה עידית במקום עידי עידית וחזינ' ליה פירושא דלא סלקא כלל ואפיש בה טובא ואקשינן כמה קושיי ופריק פירוקי ואסיק' הילכתא כרב ששת דרב ששת הוא דסבירא ליה בשלו הן שמין ורב נחמן אמר בשל עולם הן שמין ולא בריר לן וההיא מוכחא ראייתי מאיזהו נשך לאו סייעתא היא ודחינן לכולי עלמא בשלו הן שמין דהא אתני ליה עידית דאית לך לא מגבינא לך עידית דאית לי מגבינא לך ולהכי פרישנה לה. ובתשובה לרבינו ששת בר' מנוח גאון זצ"ל יתומין שבאו ליפרוע כתובה ואין להן אלא עידית. אין יכולין לקנות זיבורית ולפרוע שכך מצינו בתוספתא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית. ואפי' יש להן במקומן עידית וזיבורית במקו' אחר אין יכולין לגבות לזיבורית של מקום אחר אלא מגבין לה מעידית של מקומן. והכי שדר רב נטרונאי כדאשכחן בתשובה בעל חוב שבא לגבות עידית שבמקום קרוב וזיבורית במקום רחוק גובה עידית במקום קרוב וכן הילכתא ובתשובה לרבי' אלפס זיבורית דקאמרי' שדה שעושה פירות ולא ארץ גזירה שאינה עושה פירות. ת"ר מכרן לאחר או לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים. בזה אחר זה כולן גובה מן האחרון. ואסיק' מכרן לאחד בזה אחר זה וכגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמ' דלא גבו כולהו מעידית משום דאמר ליה טעמ' מאי אמור רבנן משום תקנתא דידי אלא בהאי תקנתא לא ניחא לי. ומסתברא דווקא בדיתמי דלאו בני פירעון נינהו כדגרסי' אלא הכא בדיתמי עסיקי' אבל אשה ובעל חוב. איכא מאן דאמ' נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית משום דאמר ליה אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנ' ליה שטרא למריה ואזליתו כולהו ושקליתו מזיבורית אצל נזקין ובעל חוב בזיבורית ליכא למימ' אי לא מהדרנא שטרא למריה מדלא פריך בגמ' אי הכי נזקין ובעל חוב נמי ש"מ דליכא למימר אי שתקיתו אלא היכא דקא מפסיד ליה ולא נהירא לן וכי פריך מנזקין הוא הדין לבעל חוב דאי לא תימ' הכי כתובת אשה לגבי עידית ובינונית הא ליכא למימר אי שתקיתו הילכך כולהו גבי זיבורית אפי' היכא דלקח עידית באחרונ' משום דאמר ליה אי שתקיתו ואפי' למאן דאמר שטר חוב היוצא על היתומי' שכתוב בו שבח גובה מן העידית הכא שאני. דהא מצי מדחי ליה משום האי טעמא דאי שתקיתו ור"ח אמר ש"מ דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקיתו לאו למימרא דאי איתיה למוכר וקא מדחי להו לוקח באי שתקיתו דמסלקי' להו לנזקין מעידית ולבעל חוב מבינוני' בהאי דחייתא קלישתא אלא דחויי קא מדחינן מלמיהוי טעמא. דתניא הכי ולא בריר לן ודאי בדיתמי דווקא דאם איתא הוה ליה למימ' אלא הכא היינו טעמ' משום דאמר ליה טעמא מאי אמור רבנן משום תקנתא וכו' וטעמ' דאי שתקיתו טעמא דבההיא כדאמר בפלוגתא דאדמון ורבנן נמי שאבד' לו דרך שדהו כדאית' התם דרבנן סברי אי צייתת ציית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ושמעתי שהגיה הרב אלפס בהלכות אלמא כרב נחמן סבירא לן וכאביי הילכך מיתמי או מלקוחות אפי' נזקין בעידית פשיטא מכר לוקח בינונית ושייר עידית אזלו כולהו וגבו מעידית דהא אחרונה הוא מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו סבר אביי למימר אתו כולהו לגבי מעידית אמר ליה רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכן הילכתא אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ואזיל שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב וטרפה רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עידית וזיבורית אמ' ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך: ופרשי רבוותא דווקא שמכר בבת אחת דאי בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה לא מצי בעל חוב למיגבא מבינונית דלוי וזיבורית דגבי שמעון משתעבד' ליה ובעידנא דזבין שמעון בינונית וזיבורית הוה ליה בת חורין ומה מכר לו שמעון ללוי כל זכות שתבא לידו.. וכיון דשמעון אית ליה רשות לאגבויי זיבורית לוי מדחי ליה גבי זיבורית אית ליה רשותא לאגבויי זיבורי' וכן הילכתא אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה עלי' דידי' הדר ואפי' שלא באחריות נמי דאמ' ליה וכו' לא ניחא לי דליהוי ליה לשמעון תרעומת עילואי איכא דמפרשי לה בשבח דקיימ"ל דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל לה כולה ויהיב ליה ללוקח דמי שבחא כדאמרן שלש' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואי אזיל ראובן ואמר ליה אנא פרענא לך חובך מהאי ארעא ולא תשקול שבחא דינא הוא דלימא הכי ולא מצי למימר ליה בעל חוב לראובן לאו בעל דברים דידי את ואיכא מאן דאמר משום דקיימא לן דלוקח לא מצי לסלוקי ליה בזוזי היכא דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזה ואי אמר ליה ראובן אנא שקילנא זוזי מלוקח ויהיבנא לך בחובך לא יכול בעל חוב למימר לאו בעל דברים דידי את ואית נוסחא דגרסינן ואתי בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא עלי' דשמעון לאישתעויי דינא בהדיה כלומר לסלוקיה לכל טענה דמצי לסלוק' כגון בזוזי אי נמי בההו' דתני קיני ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את ונסחא דווק' היא. ובנוסחא עתיקא דילן ואזיל שמעון וקא מישתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברי' דידי את. ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך לרבינו אלפס ודוקא דאית ליה ניכסי לאישתלומי מיניה פי' גאון אע"ג דקיימ' לן קרקע בכסף בלא חזקה. והכא אצריך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחו' דכיון דשלא באחריות הוא לא מפסדינן להו לזוזיה דיהב אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה: וכן פי' רבינו האיי ורבינו אפרים שקנאה בכסף ושטר או בחליפין או בחזקה שגדר ופרץ ומצי למימר ליה טרפא קבילית עלאי עיסקא לא קבילית עלאי ומסתברא דחזקה דעלמא אם הלך בשדה לאורכה ולרוחבה. ורבוותא פרשי אם אחר שיצאו עלי' עסיקין לא החזיק לא ניחא ליה ומקח טעות הוא ומסתברא אפי' שהא כדי שיעמוד עליהן אם יש שם ממש ואם לאו. ולא שייך הכא כדי שיראה לתגר או לקרובו כלל אבל החזיק אח"כ וצרפה עם שדותיו גלי אדעתיה דניחא ליה. ואם יצאו עליה עסיקין אחר שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. וקי"ל כאביי דאמ' אפי' באחריו' אינו חוזר. והא דקי"ל דהלכה כרב זביד דאמ' המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ואפי' נמצאת שדה שאינ' שלו אינו חוזר עליו כגון דאמר ליה בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות אי נמי בתר דאחזיק הוא ודווקא שלא באחריות סתם. דלא פירש מצי למימר ליה טרפא דבעל חוב קבליה אבל אמ' ליה הטרפא וכל עירעור תנאי ממון הוא וקיים וגרסי' התם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא ומסתברא דאפילו ידע לוקח דאפותיקי הוא לא גבי בעל חוב מיניה דלוקח דכיון דלית ליה קלא לא סמכא דעתי' עליה גרסי' בפרק קמא דבבא מציע' איתמר המוכ' שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו. אמר רב יש לו מעו' ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. ואע"פ שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר באחריו' שכותבין יהודי וארמאי איכא מאן דאמר דצריך לימלך. ואיכא מאן דאמר דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למיכתב יהודי וארמאי ומחמתי ושלא מחמתי והא דאמרי' שבח אין לו משום דקיימ' לן מעות בעלמא חוזרין דאדם יודע דקרקע אין לו. וגמר ונתן לשם כך וכך. וכן המקדש אחותו וכתב ר"ח ש"מ דלא מפקי' ממונא מחזקת מריה אפי' ליתיה בידי' באומדנ' עד דמבריר דמחלי' או דיהביה במתנה והא דלא טעין ההוא דאיתיה. מסתבר' דומיא דגזלן בהדי לוקח ואחותו שנתן לה בתורת קידושין דלא טעין כלום אלא באומדנא בעלמא קאמר שמואל מעות מתנה ולית הילכתא כוותיה ופירש רב אלפס הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא אלא שבחא דאתי ממילא כגון שלקחה באלף זוז והוקרה דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר במלוה ואי שקיל מינה שבחא השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו אי נמי משום דסב' ליה כרב דאמר אדם יודע דקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל והא דקאמר טעמא משום רבית ליתא דאם כן דלא הכיר בה נמי אלא טעמא דשבח אין לו דסבר לה כרב ומסתברא אפי' שבח דאתי מחמת הוצא' לא שקיל והא דאייתי סייעתא מהא דאמר רבא בפ' הגוזל גזל והשביח ומכר וגזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש ובעי רבא השביח לוקח מהו וכו' דמשמע דשבחא שקיל מנגזל הני מילי במטלטלין דקנינהו בשינוי אבל הכא קרקע אינה נגזלת ואפילו שבחא דאתי מחמת הוצאה לית ליה כלל דמעות פקדון נינהו וכן דעת רבי' אפרים והיכא דלא הכיר בה לאו כפקדון דמי ולא כמלוה דמי ויש לו מעו' ויש לו שבח ומסתברא דשבח דאתי מחמת הוצאה הוא דשקיל אבל שבחא דאתי ממילא לא אלא המעות שיתן לו יחזיר ורח"פ יש לו שבח שבחא דאשבח ארעא ממילא כגון שלקח קרקע בק' דינרין והוקרה ועמדה על מאתים ואע"פ שפירש לו את השבח והכיר בה שאינו שלו שבח אין לו אבל אם נטע והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקח שיעו' שבח מן הנגזל ואיכ' מאן דאמ' דהיכ' דהכיר בה שאינ' שלו ופריש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח ולאו מילתא הוא דגבי הכיר בה שאינה שלו לא מבעיא לן פירש לו את השבח מהו דהא טעמא משום דפקדון נינהו ונקטינן דינא דלוקח מגזלן היכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ולא הכיר בה שאינו שלו ואשבחא ואתי נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל נגזל ארעא ושבחא דאית בה בין דאיתא ממילא בין דאיתא מחמת הוצאה בין מחמת עמלא וחזינן לשבחא אי הוי יותר על ההוצאה שקיל לה להוצאה מנגזל דגבי נגזל הוא וטופיינא שקיל על השבח איכא מאן דאמר אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מנגזל ושארא פסיד כי היכי דמפסיד לוקח דעלמא דהוצאה יתירה על השבח דהא איכא פסידא גביה מעיקרא. ואיכא מאן דאמר אע"ג דגבי בעל חוב מפסיד התם לוקח הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתי' דילמ' איכא עליה חוב אבל לוקח מגזלן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דגזלן הוא והילכך גזלן גרים האי פסידא (ומשל') הוצאה כד שיימי בתלתא ובשבועה והדין סברא לרבינו אפרים ואע"ג דכי אקשי' לשמואל מהא דתניא אין לו אלא הוצאה. שיעור שבח מבעל חוב ומוקמי לה בלוקח מגזלן אלמא לוקח מגזלן לית ליה הוצאה היתירה על השבח. ההיא אליבא דשמואל היא דסבר לוקח מגזלן לית לי' שבחא וכל שכן הוצאה יתירה על השבח ודווקא בשלא הכיר אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפי' יש לו קרקע לגזלן או קנו מידו אין לו אלא הוצאה מנגזל בלבד ודפייש שבחא פסידא ליה כדרבנן דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו אלא הוצאת שבח מנגזל הדין הוא דינא דלוקח מגזלן ודינא דבעל חוב בהדי לוקח היכא דמסיק ביה בעל חוב שיעור ארעא ושבחא ולית ליה זוזי. לא שנא שויא ניהליה אפותיקי ולא שנא לא שויא ניהליה אפותיקי. ואית ליה נמי ארע' ושויא ניהליה אפותיקי טריף לה לכולה ארע' ושבחא בין ממילא בין מחמת הוצאה. לא שנא שבח המגיע לכתפים. ואי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי היכא דלא שויא ניהליה אפותיקי אבל שויא ניהליה אפותיקי ואית ליה זוזי ללוקח (לא) מצי מסלק ליה לבעל חוב כדאית' בפרק מי שהיה נשוי בההוא גברא דהוו מסקי ביה זוזי הוו ליה תרי קטיני וכו' וכי טריף הדר לוקח עליה דמוכ' ושקיל מיניה שבחא כוליה וגובה את הקרן מנכסים משועבדין ואת השבח מנכסי' בני חורין ואם הוצא' יתירה על השבח לא גבי לה מיתמי. אלא הוצאה שיעור שבח ודווקא שבח אבל פירות לא כדאמ' אמ' שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא ולית ליה זוזי ולא שויא ניהליה אפותיקי לית לבעל חוב למיגבא מההיא ארעא. אלא כשיעור מאי דמסיק ביה ושארא שקיל לוקח מינה גריוא דארעא אי קבעי לה ואי לא בעי לא שקיל לדמי מבעל חוב ומעלה אותה בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי גבי לה לכולה ארעא ומאי דפייש בשבחא אע"ג דלוקח קבעי לה וחזיא ליה שקיל לה בעל חוב ומעלה אותן בדמים ודווקא דניחא ליה לבעל חוב ולא ניחא ליה וחזיא ללוקח שקיל לה לוקח ואי לא חזיא ליה יהיב ליה דמי וחזינן אי השבח יתר על ההוצא' שקיל לוקח הוצא' מיני' דבעל חוב ומאי דפייש משבחא שקיל מיניה דמוכר שכך כותב לו אנא איקו' ואשפי וכו' ואם הוצא' יתיר' על השבח לא שקיל לוקח אלא שיעור הוצא' מבעל חוב והא דאמר שמואל שבח אין פירא לא פירש רבינו אפרים דאכיל להו לוקח אי נמי פירות דתליתי אבל פירי דאיתנהו מחוברין בארעא גבה להו בעל חוב והיינו דקאמ' והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתפים והן פירות שהגיעו לבצור ולינטל על הכתף ומסתברא דצריכי לארעא. מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בההיא איתתא דאמ' להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא ואמר ליה אביי לרב יוסף ואילו בעל חוב כי האי גוונא מי הוה שקיל כו' עד דצריכי לדיקלא קאמינא. ש"מ דאי לא צריכי לדיקלא בעל חוב לא גבי מינייהו וכן פר"ש שבח המגיע לכתפי' ענבי' העומדו' ליבצר ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים שאין מגיע לכתפים שלא עמל בו כדאיתא בבבא בתרא הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים או נטע בו אילנות וטרח בו בגופו ולא מסתברא: גרסי' בפ' המקבל יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. והוא הדין לוקח אומ' אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת לוקח מייתי ראיה בדינא דלוקח כדפרישית לעיל אייתו יתמי ראייה דאינהו אשבחו מסלקין בדמים ולא בארעא דאמ' רב אמ' רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות. ודווקא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא ושויא ניהליה אפותקי כמאן דקני ליה דמי והוו להו יתמי או לוקח כמאן דאשבחי בארעא דלאו דיליה ומסלק' ליה בדמים. אבל לא שויא אפותיקי לית לי' למישקל שבחא ושבח יתמי או לוקח ויהיב ליה גריוא דארעא כשיעור שבחא בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. פר"ח בשלא הכיר בה שאינ' שלו ולקחה ובא הנגזל והוציאה בדין מיד הלוקח ואחר כן חזר ולקחה מבעלים הראשונים ואמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ומוציאה מיד הגזלן והילכתא כוותיה דרב בהא. והא דאמרי' שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך קנה ליתה. וטעמא משום דהכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. גרסי' בפ' מי שמת דאקנה מהו. ת"ש וחכמים אומ' זה היה פקח שמכר לו את השדה ואסיק' מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כי קא מיבעיא לי דאקני קנה והוריש ומסקנא אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מאי. לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ואמר רב פפא הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה. רב הונא אמר יחלוקו והילכתא יחלוקו והלכך הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח חולקין המלוה והלווה ודווקא דאמר ליה דאקנה הא לא אמ' ליה לא קני ולא גבי שבחא כדמוכח התם ומדפסק הלכה יחלוקו בלוה ולוה וחזר וקנה ש"מ דאקני קנה והוריש משתעבד ולהכי כתבינן בשטרי דאקני ודקנינא ואע"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי ממכר ומתנה אבל בשיעבוד חובו או בשיעבוד מתנתו משעבד אפי' דבר שלא בא לעולם ואפי' בשטר בלא קניין גובה אפי' מן היורשין וכן הילכתא ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני קנין דאקני ולא דייק לן והילכך צריך לימלך על אחריות והאי דנהיגינן למיכתב לאיתפרעא מכל שפר ארג נכסין מסתברא דדינא כשטר שכתב בו שבח דגרסי' בפרק הניזקין אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אע"פ שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית ורבא פליג עליה ואקשו ליה ופריק והילכת' כוותיה וכן פסק ר"ב והכין שדר רב נטרונאי כרבא דהא פריק מאי דמקשו ליה ותו דקיימ' לן כר' יהודה דכל דבר שבממון תנאו קיים והילכתא כתובת אשה גובה מן העדית ואפי' מיתמי אלא דרבינו אלפס אמר איכא מאן דאמר דהלכה כרב נחמן ומסתברא דווקא מיתמי אבל לגבי לקוחות היכא דאיכא בני חרי אפי' זיבורית לא גבי אלא זבורית כי היכי דנאמנות לא מהני לגבי לקוחות הכי נמי לא מהניא גרסי' בפרשת כל שעה אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה.. וקיימא לן כרבא והילכך לא מבעיא אי זבין לוה דלכולי עלמא אתי מלוה וטריף אלא אפי' זבין מלוה לאו כלום הוא דהשתא הוא דקני וכתב ר"ח ש"מ דמאן דקבע זימנא לחברא ומטי זימניה לא יהבי ליה ב"ד זמן דאי יהבי ליה זמן היכי. אמרי כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלי מילתא למיפרע דברשותיה הוה קאי ורבא אמר השתא הוא דקני אלא ש"מ דלא יהבינן זמן למאן דקבע זמן וכתב דאביי ורבא בדאיתא לארעא במשכנתא בידא דבעל חוב עסיקי' ואי ליתה בידיה לא אמר רבא השתא הוא דקני ואביי לא אמר שפיר אקדיש ושפיר זבין דהיכא דאשכחן דקני ליה בעל חוב לנכסי דלוה כי ליתנהו בידיה לזבוני ולמגבא בלא תפישת בית דין אלא לאו ש"מ דאיתנהו בידיה והרב המחבר אמר כי בעינן שומא במקום שרוצה להחזיקו לעצמו ולאכול פירות בלא רבית והתקינו שומא שיאכל בהיתר אבל דינא מכי מטי זימנא ולא פרעיה מזבין מיהו האידנא אינו מוכר אלא בשומת בית דין וגרסינן התם אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ולא שנא מתנה כדתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' וכו' כדאסיקנא התם ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי ש"מ במתנה נמי עביד רבנן תקנתא וכן הילכתא ובפרק מי שהיה נשוי אסיקנא הילכתא אשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי ודווקא אשתדוף ממילא. אבל לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי בנכסיך אין לו על הלוקח ראשון כלום דהתם הוא דאפסיד אנפשיה והוא הדין היכא דכתב לראשון ולא חתמה לו. לשני וחתמה לו דאבדה כתובתה לגמרי וההיא שינויא דקאמר מאי אבד' משני ליתי' ולא גרסי' בספרי' אין נפרעי' מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ואין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין מפני תיקון העולם: ירושלמי בפ' הנזקין ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ובא שמעון וטרפה אין גובה שמעון אכילת פירות מלוי אלא מבני חרי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהוד' יהודה לא אזיל לגבי לוי דהוא מתנה לו אבל לגבי ראובן דהיא מכורה ולא מתנה יהיבת יכול הוא מימר בעי הוינא שיתן ליה וישלם לי טיבו (פי' נתתי לו ליהודה כי היכא דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי): גרסינן בבבא בתרא איתמר שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' בחלוקת השותפין גרסינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בעל חוב טריד חדא מינייהו כלומר טרפה וההיא שעתא לא הוו ליה זוזי לסלוקי בהו דאי הוו לי' זוזי לסלוקי הא קי"ל, דמצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי טרפא בכמה כתבינן רבינא אמ' באלפא ורב עוירא אמ' בחמש מאה ההוא גברא דהוו מסקי בי' מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי אתא ב"ח וקא טריף כו' אתא לקמיה דאביי אמר ליה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך כי טריף כדין קא טריף ואי אמרי לית הני חמשין דמי קטינא סלקוה. ר"ח ופרשי רבוותא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דאבוהון קאמר והכי מוכח בפ' כל הגט דאיכא מטלטלי דאבוהון עסיקי' ובדליכא אפי' מצוה ליכא והא דאמר בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ליתה בכי האי מצוה דמשום כיבוד אביהן הוא דמיחייבי אבל ב"ד אין יכולין לכופן. דלא דמיא האי מצוה למצות לולב וסוכה והכי פר"ש בכתובות: גרסי' בפ' גט פשוט מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה ואמרי רבוותא לא שנא מכר ולא שנא מתנה לא טריף מלוה עד דמישתבע ליה דלית ליה נכסי כלל. לרבינו האיי שטר דנפיק בגו זמניה לא גבי מנכסים משועבדין אלא בשבועה דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה גבי מיתמי בלא שבועה. ואפי' הכי אינו נפרע ממשעבדי אלא בשבועה הכא נמי לא שנא: מאמר חמישי נאמנות גרסינן בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים מכוחה. נדר ושבועה אין לי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשי' ולא הבאין ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא את יורשיה ולא הבאים ברשותה: תוספות אילו הן הבאים ברשותה כל שמכרה להן או שנתנ' להן במתנה ירושלמי יורשין שנתן להן רשות שיהיו בניה אפוטרופין וכן המשאיל שנתן רשות להשאיל ולהשכיר יש לו להשביע מי ששאל ומי ששכר מן השואל ואפי' התנה עמו שיהא פטור משבוע' אבל יכול להשביע אותו ששאל ממנו אא"כ פטרו הוא והבא מכוחו והכי איתה התם כתב לה נדר ושבועה וכו"' שבועה מאי עבידתא אמר רב יהודה אמר רב על אפיטרופסה שנעשית בחיי בעלה ורב נחמן אמר אפוגמת כתובתה דהיא גרמה אנפש' וכ"ש על אפיטרופ' (נ"י ומרמיא אנפשה תבעה פטור כל שבועות) והילכתא פטרה אפי' שבועה דעד אחד שאינה אלא כדי להפיס ואיכא מאן דאמר שבועה דעד אחד לא אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים בין דלא שבועה, בין נקי נדר בין מנכסאי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה: אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. לריש מתיבא דווקא שפטרה בשעת קידושין אבל פטרה בשעת מותו גובה הכל בלא שבועה בין להבא בין לשעבר אע"פ שהיא בבית בעלה וכתב רבינו אלפס הני מילי דכתב לה דלא נדר דלא שבועה אי נמי נקי נדר ונקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממנו בין מיורשיו אבל אי כתב לה בין ממני ובין מיורשי גובה בלא שבועה ואפילו היא פוגמת כסתם מתניתין דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי לא לך ולא לבאים ברשותך וכו' ואמרינן שבועה מאי עיבידתה אמר רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אפוגמת כתובתה ומסתברא דכי קאמר בין מנכסיי בין מנכסיא אילין כמ"ד ממני ומיורשיי דמי דאפי' בן זכאי דאמר מנכסיי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה היכא דאמר מנכסיא אילין כמאן דאמר ממני ומיורשי דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה ואתא אבא שאול למימר דנקי נדר ונקי שבועה כמ"ד מנכסי אילין דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ש"מ אפילו מנכסיא האילין דהיינו מיורשיי לא יפרע אלא בשבועה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלמא נאמנות לא מהני לדעת דאבא שאול ומתני' דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי ולא לבאים מכחי רבנן הוא דפליגי עליה דאבא שאול כדמוכח בגמ' דכל זמן שתובעת כתובתה ולית הילכתא כההוא סתמא אלא כאבא שאול ומיהו דוקא שלא פטרה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומין וכשנפרעת כתובתה מן היורשין נשבעת על הפוגמת ועל האפיטרו' על ידי גילגול והיינו דקאמר אבל מה אעשה כלו' אע"פ שפטרה מן השבועה הרי יש עליה שבועה על פריעת כתובתה ונשבעת על הכל בגילגול אבל פטרה משבועה הבא ליפרע בפירוש כגון דכתב לה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרעה אי נמי תגבה כתובתה בלא שבועה בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכסיי בין מנכסיא האילין גובה שלא בשבועה וקרובים דבריו לדברי ר"ח. וכן כתב הא דשלח ר' זכאי למר עוקבא. והא דאמר רב נחמן אמר שמואל לית הילכתא כוותי' אלא כי האי מתני' אבא שאול בן אימא מרים אומר בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכסיי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה בכל הני דמפרשי במתני' כגון שנעשה אפוטרופס וכיוצא בה מיהו למיגבא כתובה לא מהני הנ"מ עד דמפרשי' להימנה למיגבא ועלה קתני אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה: אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול קיבלתי מרבותינו דהא דאמר אבא שאול בשלא קנו מידו שהאמינה ופטרה משבועה אלא בכתיבה שהיא כאמירה דמשנתינו דאוקימנא מאי כותב אומר הכל קנו מידו מפטור שבועה גובה בלא שבועה אפי' מן היתומין ומפורש בירושלמי בהא דאמר ר' עקיבא ינתנו ליורשיו שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזה אינה תורה ש"מ שאם פטר הלוה למלוה לגבות שלא בשבועה גובה מן היתומין שלא בשבועה וכתב נמי מנכסים משועבדין ומנכסי יתומין לא תיפרע אלא בשבועה יש מי שאומר שאם פטרה מן השבועה לגבות בפירוש גובה מן היתומין ומן המשועבדין וכל שכן אם קנו מידו דתנן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה גרסינן בתוספת' אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או שנתנה להן במתנה ויש אומ' האב אינו יכול להפקיע שבועת הלקוחות ומעשים בכל יום דאין נפרעין מן המשועבדין אע"פ שיש בהן נאמנות אלא בשבועה ומן היתומין שלא בשבועה אלו דברי ומסתבר דלגבי יתומין מהני נאמנות ולגבי לקוחות לא דטעמא דנכסים משום דחיישינן לקינוניא הוא כדגרסי' בפ' שבועות הדיינין להקדש ליפרע מנכסי הקדש. תנינא מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה מה לי משועבדין להדיוט ומה לי משועבדין להקדש מהו דתימא הדיוט הוא דאדם עושה קינוניא על הדיוט אבל הקדש לא קמ"ל וכיון דמשום קנוניא הוא אפילו כתב בו נאמנות איכא למיחש לפירעון ולקינוניא והא דתניא בתוספתא אילו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או שנתנה להם במתנה דוקא הבאין ברשותה דליכא למימר שמינתה אפיטרופוס דאם כן היינו יורשיה כדאיתא בירושלמי אבל הבאין ברשותו לא שמכר ונתן במתנה אלא יורשין יורשיו ממש והבאין ברשות אפיטרופא שמינ' הבעל מאליו ואע"ג דקימ"ל כל תנאי ממון תנאו קיים ה"מ דלא קא מחייב לאחריני אבל הכא דקא מחייב לאחריני לא ומדאמר ר"ח מעשים בכל יום דלא מהניא נאמנות בנכסים משועבדים כוותיה עבדינן ואיכא מאן דאמר שטר קלא אית ליה ולקוחות אינהו דאפסדי אנפשיהו ורב אלפס אייתי ראיה מדגרסי' בפ' האשה שנתארמלה האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן כו' לעולם דקאמר מלוה וכגון שהוא חב לאחרים וכר' נתן אלמא כל היכא דמחייב לאחריני וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה והא נמי דכוותיה ולא דמי דהתם בההיא שעתא דקאמר מיחייב לוה לאחרים אבל הכא לא כדפרשי' בקיום וכתב נמי דיתומין שבאו לפרוע מן הלוה בשטר שיש בו נאמנות כגון מלוה דכתב ללוה כל אימת דאמרת פרענא ליה להאי שטרא כי אמר ליה פרענא מהימן דקיימא לן דתנאי שבממון קיים ואפי' מת מלוה ונפל שטרא קמי יתמי ואמר להו פרענא לאבוכון מהימן ואע"ג דלא כתב עליה מהימנ' עלאי ועל ירתאי בתראי מאי טעמא דשטר מיעקר עקיר דהא לא מצי למימר ליה הוה לך למיקרעיה אי נמי למיכתב תברא דאמ' ליה אנא אהימנותא סמכי הילכך מהימן מיהו נאמן בשבועה דכיון דלא כתב ליה מהימנת לי אפי' בלא שבועה לא פטרי' ליה דילמ' הכי קאמר ליה מהימנ' עלי לבטולי שטרא דידי והוי כמלוה על פה דאפילו מעיקרא כי אמ' שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי דינא הוא דמישתבע ושקיל ולא מצי איהו אישתבועי ואיפטורי אבל השתא דכתב ליה מהימנת עלאי ולא פטריה משבועה איכא למימר לבטולי שטרא כתב ליה אבל מידי שבועה לא מיפטר כדכתב בהלכות. הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפיטרופיא אין היורשין משביעין אותה. ואם נעשית אפיטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבוא. ואין משביעין אותה לשעבר. ואסיקנא על אפיטרופיא שנעשית בחיי בעלה ומסתברא דהא מתני' דלא כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומין לא ישבע כדמוכח בגמ' הילכת' ליתה דהא קיימ"ל כאבא שאול ורישא דמתני' קאמר' המושיב את אשתו חנונית או שמינתה אפיטרופ' הרי זה משביעין אותה כל זמן שירצה ליתא לא כתנא קמא ולא כר' אלעזר כפסקא דגאון אלא דרבינו אלפס חלק עליו והילכתא מסתבר' כר' שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה כרב פפא דאמר לאפוקי מדר' אלעזר ומחלוקתו וכן פסק רבינו האי בתשובה הלכה כר' שמעון דכולהו טעמ' מוקים ר' שמעון אליבא דהילכתא בב"ק כחנין בתנייתא כאבא שאול בתליתאה כאבא שאול בן אימא מרים ובכולהו הילכתא כוותיהו וברביעתא נמי דקא מפיק מר' אלעז' ומחלוקתו הילכתא כוותיהו ולא מחייבינן שבועה לאשה בטענת שמא אפי' הושיבה חנוונית. וקי"ל כרב מתנה דאמ' דאפי' בין מיתה לקבורה לא משביעין לה ומסתברא מתני' אפטור שבועה קאי והכי איתא בתוספתא וחזינן בחיבור הרב תשובה לרבינו אלפס דאיתשיל מקמיה אם היתומין משביעין את האלמנה על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה אם מת ולא השביע' והשיב חלוקה היא בין בעלי הוראה איכא מאן דאמר הלכה כסתם משנה המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרו' משביעין אותה כל זמן שירצה ואיכא מאן דפסיק הלכה כר' שמעון דאמר תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה ודעתינו נוטה שהלכה כסתם משנה שאם מת ולא השביעה גלי אדעתיה שמחל לה ומשו' הכי יורשין משביעין אותה לעתיד ואין משביעין אותה לשעבר ומשום דבעלה כבר מחל לה. ולא סבירא לן. ומסתברא דפלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים היא וכשתגבה כתובתה תשבע על הכל: גרסינן בשבועות בפרק שבועת הדיינים ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעי' באפי בי תרי אביי ורבא דאמרי תרוויהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה וקי"ל כרב פפא: ההוא דאמר ליה מהימנת לי כבי תרי אזל ופרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כתלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע תרי כמאה. ומאה כתרי. אבל אמר לה באפי תלתא ואזיל פרעיה באפי ארבעה כיון דנחת לדיעות נחת ואיכא דקשיא ליה לימא תרי ותרי נינהו והויא לה עדות מוכחשת ומסתברא לא מבעיא היכא דאיכא שטר דליכא למימר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דהתם אשטרא סמכינן ואוקים שטרא אחזקתיה אלא אפי' ליכא שטרא לא אמרי' אוקים ממונא בחזקת מריה ואדידי' סמכין דהא הימניה כבי תרי ומדהימניה כבי תרי לא מתכחשי ומסהדותא כוותיה פסקינן והני דאמרי פרעיה הוא דמיתכחשי וכמאן דפסלינהו דמי ודווקא דמסהדי דפרעיה ניהליהו באפיהו אבל אסהידו דאודי קמייהו דפרעיה מהימני וכ"כ האלפס בתשו' דכי מסהדו דפרעיה הוה לי' כהכחשה דתרוייהו בחדא מילתא קא מסהדי ומכחשי אהדדי אבל הודאה מילתא אחריתי היא ועליה דידיה קא מסהדי והוה ליה בהזמה ומכי אמרי דאודי גבייהו לא מצי למימר ליה לא אמרית להו מידי ובתשובה לרבינו האי תנאה דחרם סתם והדרת הראש לא מהני בנאמנות ואין חבירו יכול לעכב חרם סתם ולומר הוציאני מן הכלל שלא האמינו לגזול ואי לא גזל אין עליה חרם וכי מחרים סתם לימ' כל מאן דאית ליה גזילה בידיה ולא מהדר לה הכי והכי תיהוי והוו יודעין שאין אנחנו ולא אבותי' רגילין ליתן רשות כל מי שיבוא ויאמר כתבו פיתקא דלטותא ומורשית להחרים סתם בציבור אלא כך אני אומר אם אתה תובע אדם ידוע הרי הדין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך דין על גוזליך וקלל אתה ברצונך אבל יתומין שבאו בטענה הן או אפיטרופיהן אין אנו יודעין אצל מי למורישנו יש להן פיתקא דלטותא: תשובה לרבינו קלונימוס שטר בנאמנות ואמר הלה לא הלויתני יכול להחרים סתם כל מי שלא הלווהו כו' לר' משולם בר קלונימוס שטר דכתב בו נאמנות בשני עדים ואישתכח דכפר ואמר לא קבילית עיסקא פלונית מינך ואסהידו סהדי דקביל בטלה ההוא נאמנות דאיתרע ליה. מאי טעמא דאמרי כל ישראל בחזקת נאמנים קיימי והשתא הוחזק כפרן ומחייב בשבועה. ושטר שיש בו נאמנות ועידי השטר אינן ומנהג המקום שסופרין כותבין נאמנות לשופרא דשטרא והלה טוען שלא ברשותו נכתב אם כתב בו וקנינא מיניה על כל מה דכתב ומפורש לעיל אינו יכול לבטלו לאחר שנתקיים בחותמיו שכל הבא לפסול השטר עליו להביא ראיה. כמו שפסקנו במאמר ראשון אבל אם העדים אומ' לפי שבשאר השטרות כתבנו כך אע"פ שכתב בו בכל מה דכתוב ומפרש לעיל אין סומכין על הנאמנות דאין בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דאיכא למימר אשאר מילי הוא דאמרי כדאמרינן לעיל יכולין לומ' על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אבל אם כתבו בפירוש וקנינא מיניה על הנאמנות ואחר כן אמרו לא אמר לנו או טעינו וכתבנוהו: אמרי' כיון שהגיד ושוב אינו חוזר ומגיד והילכך אין לסופר לכתוב נאמנו' ושאר שופרא דשטרא אלא אם כן נמלכין בבעלים: דלא אמרי' טעות סופר אלא באחריות. וכן אחריות במתנה אין כותבין אלא ברשות הבעלים. ואי פירש בו אחריות כותבין כדגרסינן ואי אית ביה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא ומאן דמפיק שטרא דאית ביה נאמנות ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר כתבינן באות מאי דסבירא לן לרבינו האי מאן דמיקבל למיכתב בכל לשון דזכותא ולא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה ואחריות שטרא דנן קבילית עלי כחומר כל שטרי דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי קיים לכל כללי דתחות ענייניה אבל תנאין כגון נאמנות בהלואה אי נמי ביטול מודעי במתנה לא מיחשבא ביה עד דמיפרשן ושטר מעליא הוא לכל מילי דהוו בגו שטרא והיכא דלא כתב לאו כל כמיניה למימר שטרא פרוע הוא והכא דכתב ביה מהימנת עלאי וירתך בתרך עלאי ועל ירתיי. כל אימת דאמרת לאו פריעא הוא. ואתו יתמי למיגבא ביה מיניה ואמר אנא פרענא לאבוכון אפשר דהוא פקיד דפריעא הוא צ"ע. אי מישתבע ליה שבועת היורשין או לא מי אמרינן כיון דאיהו הא מית ולא קאמר לא פרענא היאך מהימן. וכי הימניה לירתיה בתריה ליכא דטעין פרענ' ליתמי. אבל אי טעין פרענא לאבוכון לא מהינוני. או דילמ' לא שנא ומסתברא יד בעל השטר על התחתונה ושמעתי מנהג נרבונא דלא מהניא נאמנות ביתומין מן היתומין היכא דמית לוה בחיי מלוה ופטור ולא נתגלה לי טעמ' ונאמנות בשבועות היורשין לא מהניא אלא היכא דפטר משבועת היורשין בפירוש ובעי למיכתב בין שמת לוה בחיי מלוה. ובין מלוה בחיי לוה. יהא רשות למלוה וליורשיו לגבות הימנו ומן יורשיו בלא שום שבועה בעולם ואפילו שבועת היורשין ואפילו על ידי גילגול. ואי לא כתב הכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי כתב הכי מהני תנאה. ובתשוב' לרבינו אלפס מי שהוציא שטר חוב על חבירו בנאמנות וקבע לו זמן עד שיפרעהו אע"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים וכל אימת דנפיק שטרא מידיה מהימן בלא שבועה ואסכימו רבוותא שטרי בנאמנות יכול להשביעו נתגלגל לו שבועה ממקום אחר וכו' ונהגו לכתוב אפי' על ידי גילגול מסתברא אי פקח הוא פורע לו חוב אותו השטר בפני עדי' ונוטל שטרו ומשביעו על מה שפרע לו כדאמרינן יהיב לה כתובה באפי סהדא ומוקים להו לקמאי בהלואה לרבי' האיי מאן דמקבל למיכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לחזוקי כראוי כיון דכתב ביה אחריות שטרא דנן הכל כתוב למעלה. מאמר ששי בשמות בעלים גרסינןבפ' כל הגט גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרין מקרין איש פלו' במקום פלו' מגרש פלונית ממקום פלו' ואמ' זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו: יותר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מיכן יש לו שתי נשי' ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה וכו' רישא במאי אמר רב ספרא בסופרין העשוין להתלמד עסיקי' ופסק רבינו אלפס כולם אין פוסלין בכהונה חוץ מן האחרון כולו כדכת' בהלכות ומסתבר' מילתיה דר' יוחנן גבי גט ליתה. והא דאמר ר' יוחנן מחזירין ביובל ליתה דחד טעמא נינהו משום דאין ברירה כמו שפירשתי באות ח' ותו גרסי' הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן שטר מכר צריך שיניח מקום המוכר ומקום הלוקח שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלווה ומקום המלווה ומקום המעות ומקום הזמן. ר' יהודה פוסל בכולן ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנא' וכתב לה. אמר ר' זירא אמר רבה בר שילא אמ' רב הלכה כר"א קרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי והילכך גזרי' טופס אטו תורף ואין כותבין טופס אלא בשאר שטרות ודווקא לכתחילה אבל דיעבד כשר'. כדאמרי' גבה מחובר משום גזירה הוא אבל רבי' שלמה פירש ר"א אפי' דיעבד קאמר והכי מסתברא דר' אלעזר אדר' יהוד' קאי: ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' זירא מפסולו את למד הכשירו אילו כתב כולו לשמה ושם האיש ושם האשה שלא לשמה פסול ה"נ אם כתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר מפני התקנה: ירושלמי אמר ר' בון מפני תקנת הלבלר כדי שיהיו חייו מצויין לו והא דתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו בתורף הוא דקאמר הא טופס כתבי וכתב המחב' לא דמי הא להא דגיטין והא פירוש דאין כותבין שטר ללוקח לא חזינן מידי לרבוות': ומילתא דצריכא עיונא רבה הוא גרסי' בפרק השולח גט בראשונ' היה משנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה התקין רבן גמליאל שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו מפני תיקון העולם איכא מאן דאמר הוא הדין לשם עירו וכל שום שיש לה מדנקט ברישא שינוי שם עירו ועירה ולהכי כתבי בגיטא וכל שום דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתראיכי ולאתרא דאבהתיכי ואיכא מאן דאמר דלא צריך אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי ומסתברא למאן דבעי שם עירו וכל שם שיש לה הוא הדין דאיתחזק בתרי דוכתי הא לא איתחזק לא בעי למיכתב ודווקא שני שמות במקום אחד ורוצה לגרש אשתו שבמקום אחר כדאיתא בירושלמי וסגי בכל שום שיש לה. וכל שום שיש לו ואיצטריך למיכתב שני שמות כגון ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. דאם איתא דמרים ושרה קא מדכר מה לי הכי ומה לי הכי אבל שני שמות בשני מקומות צריך לפרש לכל השמות דגרסי' בברייתא עד שיגרש אשתו שביהודה ושם דגליל עמו ואשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דביהודה עמו ואם יצא לו שם אחר צריך להזכיר שלשתן כדאיתא בירושלמי. והני מילי שהיה ביהודה וכתב לגרש בגליל או בגליל וכתב לגרש ביהודה: אבל היה ביהודה וכתב לגרש ביהודה או בגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת והכי איתא בירושל' ירושל' איש פלו' וכל שום שיש לו הגע עצמך שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון. אלא אני פלוני וכל שום שיש לי: ירושלמי מתני' דקתני וכל שום שיש לי במגרש על כורחו. או במגרש במקום אחר. ור"ח אייתי ליה ש"מ המגרש באותה העיר אינו צריך כלל ואיכא מאן דמפרש וכל שום שיש לה שצריך להזכיר השמות כולן כי ההיא דקאמר אבא בר חייא דמיתקרי אבא בר מרי וקשיא לן בההוא עובדא דמרים ושרה: גרסינן בפ' הזורק ומודים חכמי' לר"מ בשינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה שהוולד ממזר: ואבי האיש והאשה לא חזינן דצריך הילכך לא מיפסיל וכן אמר רב צמח דלא צריך ודווקא שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה אבל לא נכתב בו שם עירו ושם עירה ואשה ובעלה בעיר אם יש עידי מסירה הלך אחר עידי מסירה ואם לאו אם הבעל מודה ואינו מערער כשר לכתחילה דהיכא דידעינן דטעות סופר הוא ליכא למיחש ואפי' ליתא לבעל לא מעגינן לה אבל אתי בעל ומערער משגחינן ביה. ולכתחילה בעינן שם עירו ושם עירה אינה אלא משום חששא כדאית' בגט פשוט ולאו מזוייף הוא וכשר: והא דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום מי מילין וכו',. ואקשי' והא, בעינן שמו ושם עירו ושמה ושם עירה וליכא איידא דנקט שמו ושמה. נקט נמי עירו ועירה ולאו דווקא וכן מצוי אצלינו בתשובת אדוני אבי הרב זצ"ל גט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה. ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר והוא הדין לשם האשה בגט ושם האיש בשובר ירושלמי אמר ר' אבא צריך שיכיר את שניהן מתני' פליג על ר' אבא בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ואם במכירן מה צריך לשנות את שמותיהן אמ' ר' חייא בר אבא אית בר נש דחכמין לחבריהון ולא ידעין שמהתהון ואמר רבא שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וליחוש דילמ' אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך: הכי אמ' ר' כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו ר"ח שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת: ונפיק גיטא מתותיה דחד וקא טעין בעל לאו אנא כתבתיה. כיון דמעיקר' אין להן לגרש אלא זה בפני זה ואשכחינן ליה לגיטא דכתיב במתא אחריתי אע"פ דמתקיים בחותמיו חיישי' לטעותיה דבעל ואמרי דילמא אידך דלאו איתתיה הוא אזל לההיא מתא וכתב גיטא ואמטיה לאיתתיה דהאי: ומשום הכי לא אקשי' דילמא אזל חד יוסף בן שמעון למתא אחריתי דמילתא פסיקא היא דכל שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. וכיון דהאי גיטא דביד דחד מינייהו במתא אחרינא אכתיב הערמה איתעביד ביה ופסול וקמ"ל מתני' דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ואפי' בשני יוסף בן שמעון שצריך שיהא עמו חבירו בשעת כתיבה כי היכי דחד מיניהו דכתב גיטא דהוא גירש ואי נפיק גיטא מתותי ידי דהאיך לא משגחינן ביה ותו גרסי' שנים שהיו דרין בעיר ושניהן יוסף בן שמעון אין מוציאין שט"ח זע"ז ולא אחר שט"ח עליהם נמצא לא' בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין כיצד יעשו ישלשו יכתוב שם אביו ואבי אביו וכן לזה ואם היו משולשים יכתבו סימן יוסף ארוך ולבן לוה מיוסף גוץ ושחור ואם היו מסימן אחד יכתבו כהן ואם היו שניהן כהנים יכתבו דורות אביו ואבי אביו ואבי אבי אביו עד שישתנה אחד מחבירו: גרסינן בפרק המגרש כתב חניכתו וחניכתה כשר תני רבנן חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות רבי שמעון בן אלעזר אומר שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול והילכתא כוותיה בגט פשוט ההוא גיטא דנפק בי דינא דרב הונא דהוה כתב ביה אני פלו' לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך ואפי' מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא כלומ' חיישי' לנפילה אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח וכו' אלמא אע"ג דאיכא למיחש לזימנא אחרינא לא חיישי' אלא אמרינן מינך מההוא יומא דנפק מיניה משמע ולא חיישינן לנפילה דרבים וכל שכן לנפילה דיחיד כדתנן ולא אחרים יכולין להוציא שטר חוב עליהם הא הן על אחרים יכולין להוציא דלא חיישי' לנפילה וכן הילכתא כתנא דידן בכולהו והכין אסכימו כולהו רבוותא והא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין הן על אחרים איכא תרי לישני במאי פליגי ללישנא קמא תנא קמא סבירא ליה אין אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קא מיפלגי דאתמר אותיות נקנות במסירה אביי אומר צריך להביא ראייה ורבא אמר אין צריך להביא ראייה ומסתברא מדקיימא לן הן על אחרים יכולין להוציא וכו' ש"מ על כורחין אותיות ניקנות במסירה ומדאמרינן נמי בפרק קמא דבבא קמא אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא למריה ובפ' בתרא דכתובות ש"מ דבהאי סגי ולא בעי שטרא אלא במסירה לחודה וש"מ דהלכה כרשב"ג דאמ' הנותן מתנה והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו והכי הילכתא וליכא למינדא מיניה ובכתובות ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא ואמרה להו מחיי' תפישנא להו לענין מיגבא בהו קאמ' דאותיות ניקנות במסירה ומהניא בהו תפישה מחיים ולא כדברי הרב אלפס דקאמ' בתורת משכון והא דלא מהימנא משו' מיגו בדאיכא עדים הוא ולא אמרינן במשכון כי היכי דלא אמרי' באומן אלא היכא דליכא עדים ולא ראוהו כדמפרש במחאה והילכך אי איכא עדים דתפיש מחיי' גבי בהו וגבי מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דאמרי' אסמכתא לא קניא הא אי לא אמר בלשון אסמכתא והחזיר לו השטר קנה ש"מ דאותיות נקנות במסירה והנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו והכי הילכתא ואמימר נמי הכי פסק בהמוכר את הספינה וה"ג אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנות במסירה מאי טעמ' מילי נינהו ומילי במילי לא מקניין כלומר אותיות לא מקנו אלא במסירה לחודה עיקר וכן פסק בעל מתיבות.. והאי דכתב ובספרא הלכה אין ניקנות במסירה טעותא דספרא הוא דאיכא דכת' בהן אין אותיות ניקנות אלא במסירה ובפרק האשה שהלך אשכחן דאמר למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר וכו' מאי אמרת, דילמ' מסר ליה אותיות ניקנו' במסיר' ורבינו שמואל הכי סבירא ליה אלא דרבי' חננאל ור' אלפס פליגי. וקשיא להו הא דאביי ורבא וסתם מתני' ובריית' דקתני הן על אחרי' יכולין להוציא ואנן כתבינן מא' דסבירא לן וקיי"ל כרבא נמי דאמר אין צריך להביא ראייה על המסירה הילכך הן על אחרים יכולין להוציא כמסקנא דמתני' מיהו מישתבע שבועת היסת וכן הילכתא והא דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראייה אחין הוא דשמטי מהדדי הא אחר לא וכת' הרב המחבר מאי שנא מדגרסינן בפ' חזקת הבתים אחד מן האחין שהיו אונאות ושטרות יוצאין על שמו דפליגי רב ושמואל דרב אמ' עליו להביא ראייה ושמואל אמ'. על האחין והכא כולי עלמ' מודו דעליו להביא ראייה. לא דמי דהתם על שמו הן כתובין והכא על שם אביו הן כתובין ועליו הראייה. נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין ואוקימנא בפ' שנים אוחזין שנמצא בין שטרותיו פרועין דהא קי"ל סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול ואסיקנא במשלשין בשטר ואין משלשין בשובר וטעמא דאיכא סובר הא ליכא שובר לא מצי מפיק דקי"ל ולא אחרים יכולין להוציא עליהם שטר חוב. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של שמעון פרוע עליו שטרות שניהן פרועין ש"מ דאביי סבירא ליה דהן מוציאין על אחרים.. ואביי ורבא לא פליגי ומודה אביי דמשלשין בשטר ואין משלשין בשובר מצי מפיק וטובא אשכחן כה"ג בפ' בתרא דב"ק בשיירא דעמד עליה גייס ובחזקת הבתים דאמ' אביי כגון דאתו סהדי ואמרי אנן אגרינן מינך דלא פליגי וכתב רבינו שמואל שאם שני בן שמעון אלו באין בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי מודה הוא בשני שטרות ומיהו אם טעין ואמר השובר נכתב סתם על שניכם ושניכם פרעתי טענה מעליתא היא. האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ואיני יודע איזהו שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אמר שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות שניהן פרועין כל שדותי מכורין לך ושדי מכור לך. יד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראייה: מאמר שביעי כתיבת גיטין ושטרות ונחלק לשני חלקים אחד לגט ואחד לשטר חלק הראשון גרסינן בפרק המביא גט בכל כותבין בדיו ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום. ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד. ר' יוסי אומר אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים. ולא על האוכלין בכל דבר שהוא של קיימא לאייתויי מאי לאייתויי הא דתני רב חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר ואוקימנא במגילתא דלא אפצא הא עפיצא פסול דקי"ל אין מי מילין על גבי מי מילין וש"מ דגט כותבין בגט שאינו עפיץ כגון קלפים שלנו שהעיבוד שלנו דעפיץ תני ר' חייא כתבו בשיחור כשר על הקרן של פרה נותן לה את הפרה דאמ' קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה והכא ליכא למיגזר שמא יקטום כדאמרינן בעלה של עציץ נקב דהתם סתמא למיקטם קאי שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר וכן הילכתא. וכתב הר' יעקב שצריך הקלף והדיו והקולמוס משל בעל ואם אין לו נותנין לו אחר במתנה: ת"ר וכתב ולא חקק דחקיקה לאו כתיבה היא ודווקא דחק תוכות גוף הכתיבה בולטת ותוכה וסביביה שוקעות אבל חק יריכו' כתיבה היא כדתניא עבד שיצא בכתו' שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות על גבי טס של זהב כשר כי האי גוונא ואי נמי עביד כציץ מאבראי גוף הכתיבה שוקע מצד אחד ובולט מצד אחר דכשר אבל לא בכתב של כיפה ואנדוכתרי שכתב גט בכותל כיפה וטעמ' משום דמחוסר תלישה ורח"פ כיפה של צמר ארוגה ורקם באריגתה ואנדכתרי הוצין וצובעין אותן ומציינין ומציירין בהן כתב כדרך שעושין במחצלאות כתב באותיות וכגון זה שנכתב בריקמה או במעשה מחט אינו גט אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש והא אמרת רישא אין כותבין. אר"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ור"א הוא דאמר עידי מסיר' כרתי והכי קאמ' אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתב לטופס תלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר וקי"ל כר"א בגיטין דכי כתיב וכתב לה אתורף הוא דכתב ולכתחילה אין כותבין טופס ואם כתבו ושייר לתורף ותלשו ונתנו לה כשר. וכן פסק רבינו האי ובחדא נוסחא דרבי' אלפס אית בה וליתא כדבעי' לן למימר לקמן ולא בריר דאי משום דקשיא ליה הא דטופס דקי"ל כר"א דפוסל בגיטין איכא למימר דהתם הוא דפסיל לכתחילה הוא הא דיעבד כשר דומיא דגט ישן מיהו בריש גמר' דמסכתין לא מיתוקמ' כשמואל דמוקים לה אליבא דר"א אלא כר"מ ובתלוש ולבסוף חיברו ולא מבעיא לן כי היכי דמבעיא לן גבי שחיטה ומסתברא לן דכמחובר דמי דהא טעמ' משו' דמחוסר קציצה היא: ירושלמי (שמואל בר אבא בעי כתבו וחתמו בתלוש חיברו ותלשו ונתנו לה מה אמור בה רבנן ר"א אמר ר' בון בעי כתבו וחתמו בתלוש חיברו ותלשו ונתנו לה מה אר"י) (נ"א שמואל ב"א בעי כתבו וחתמו בתלוש חיברו ותלשו ונתנו לה מה אמרי בה רבנן) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה נהליה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום וקי"ל כרבא ובעל מתיבתא כתב איבעי' להו עציץ שאינו נקוב מאי ת"ש עציץ נקוב מקדש בכרם שאינו נקוב אינו מקדש ר"ש אומר זה וזה אסורין ואינן מקדשין וכתב ר"ח מדגזרי' בעלה של עציץ נקוב ש"מ בנייר כי האי גיט' אפילו קצץ כשר ומשמע דווקא עציץ נקוב: אבל שאינו נקוב לא ש"מ דלא גזרינן מחוסר קציצה אלא במחובר וכ"כ הרב המחבר בשמו אלא שכתב ר"ח גבי קרן של פרה ש"מ אפי' נייר אם מחוסר קציצה אחר כתיבה פסול וכ"ש זולתו הרי דבריו סותרין זה את זה ובתשובות שניא פרה ממגילתא. דאי פיישא ממגילתא אמרי אוירא דמגילתא מאי פגים בגיט' דפר' ודאי אי כתיב גט אגב' (נ"י או אגב דעבד) הוה ליה דבר שיש בו רוח חיים ואי נמי שחיט לה הוי ליה אוכלין וכי כתיב על הקרן דלאו אוכל מחוסר קציצה אבל מגילתא אי כתבה על אמתא דמגילתא מאי מחסר וכן הילכתא ותמיהא לן אמאי לא אייתי רבי' אלפס הא דחרס של עציץ נקוב ש"מ הא דכתבי' גט על החרס או על הנייר אבל לא על נייר מחוק כההיא דתניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך וכו'. והיכא דכתב גט על גבי ספר אחד אע"ג שיש בו ענייני' אחרים כתובין ונתן לה הכל כשר מההוא גברא דשקל ספר, תורה ויהבה לדביתהו דלא איפסיל אלא משום דאין מי מילין על גבי מי מילין הא לאו הכי כשר ר"י בן בתירא אומר, אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול לזייף וחכמי' מכשירין מאן חכמים ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי ואמר ר"א לא הכשי' ר"א אלא לאלתר אבל מכאן עד י' ימים לא דחייש דילמ' תנאה הוה ביה וזייפתיה שמעינן מיהא דכתבי' תנאה בגיטא ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים ואמר ר"א לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ור' יוחנן אמר אפי' בשאר שטרות והא דכתב למען יעמדו ימים רבים עצה טובה קמ"ל ועד כאן לא פליגי אלא לענין זיוף אבל בעלמא דכ"ע כר' אלעזר קיי"ל ובשטרות נמי כדקתני וגובה מנכסים משועבדים והלכה כמותו אף בשאר שטרות כדגר' בסנהדרין גבי ההיא מתניתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי ופסק ר"ח דהלכה כר' יוחנן בתרוייהו דרביה דר' אלעזר הוא ורבינו אלפס לא אייתי דמכאן ועד עשרה ימים ופסק הני מילי בגיטין אבל בשאר שטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף מדאמ' לעיל גבי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ושני ליה בדאפיצן ומסתברא כפסק ר"ח דהכא בגט שהוא ועדיו על המחק עסיקינן דתנא קמא סבר אע"ג דליכא למיחש ביה דהא מינכר דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים מיהו הוה ליה ניירא הכא כתב שאינו יכול להזדייף וגזרו ביה דילמ' דמי האי מחקא להאי מחקא וחכמים מכשירין דאי איכא חששא אזלינן לעידי מסירה ואי כר"א קשיא הילכתא אהילכתא דהא קי"ל שטר שבא הוא ועדיו על המחק כשר והכא פסק דאין כותבין שטרות על נייר מחוק אלא דאיכא לאוקמא אליבא דרב אלפס בעדים על החלק ואיכא למימר דרב אלפס כר"ח סבירא ליה בתרוייהו כר' יוחנן ור"א אף בשטר קאמ' אלא דלית הילכתא כוותיה בשטר: ירושלמי ר"י בן בתירא אומ' אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתרא אר"א מה פליגין בגיטין אבל בשטרות אף ר' יהודה מודה דו פתר לה שטר על החלק ועדים על המחק. ר' שמעון בן לקיש אמר לא שניא בין בגיטין בין בשטרות הוא המחלוקת. דו פתר לה שטר על החלק ועדים על המחק וקשיא על דר' אליעזר אם בעדים על המחק . בהא חכמים מכשירין בשיטת ר' אלעזר דו פתר לה שטר על המחק ועדים על החלק שמואל אומר זה וזה על המחק יאות אמר ר' יוסי מה טעם דרבנן אמר ר' אבא ניכר הוא אם נמחק פעם אחת אם נמחק שני פעמים ואיני יכול ליישבו דהא בגמרא דילן מחמיר ר' אלעזר בשטרות והכא מיקל ולישנא ונוסחא דיליה נמי לא דייקא מיהו איכא למיגמר מיניה דר' אלעזר מוקים לה בשטר על המחק ועדים על החלק וגמרא דילן בהכי אוקמ' לה וגאון אוקמה דליכא סהדי בשטרא ולא נהירא לן דא"כ היכי קאמר מאן חכמים ר' אלעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי תנא קמא נמי הכא אית ליה אלא דחייש דלמא מזייף להו וצריכא עייונא רבה מיהו משמע דנקיטי' הילכתא דבעינן כתב שאינו יכול לזייף ומסתברא דקלפים שלנו כדאפיצן דמי ואפיצן לאו דוקא אלא עיבוד מעליא קאמר כדפי' בתפילין הכל כשירין לכתוב את הגט ואפי' חרש שוטה וקטן האשה כותב את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו והא לאו בני דיעה נינהו. אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גבן. אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וסברי אע"פ שישראל עומד על גביו פסול דבעי' לשמה ונכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הכי כתב הר' אלפס ומשמע דתרוייהו בעי ובעל מתיבות אמר והוא שגדול עומד על גביו אפי' נכרי וישראל עומד על גביו ולא אייתי דרב יהודה אמר שמואל דמשמע דלית הילכתא כוותיה ומסתברא דשלש מחלוקות הן רב הונא מוקים לה למתני' כר' אלעזר בישראל עומד על גביו אבל נכרי פסול דאדעתא דנפשיה קא עביד כדקתני בברייתא ורב נחמן מוקים לה כר' מאיר ואע"פ שאין ישראל עומד על גביו ולא שייר בתורף כשר ור"י אמר שמואל מוקים לה כר' אלעזר דכי כתוב וכתב לה לשמה אתורף הוא דכתב וכי שייר מקום התורף אע"פ שאין ישראל עומד על גביו כשר וכולהו סבירא להו דברייתא ליכא לאוקמה אלא בשישראל עומד על גביו ולא שייר מקום התורף מדקתני נכרי פסול הא חרש שוטה וקטן כשר והיינו דקא משנינן ר' אלעזר היא והא ודאי נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד והילכך ישראל עומד על גביו כשר לדברי הכל והיכא דשייר מקום התורף אע"פ שאין ישראל עומד על גביו אליבא דר' אלעזר אפי' דנכרי ורבי אלפס דנקט לתרווייהו בחדא מינייהו סגיא ואע"ג דקיימא לן בטופסי. גיטין כר' אלעזר דמכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דגזר טופס אטו תורף ואיהו גופיה אמר לעיל גבי מחובר אמר ר' אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר הוא והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס. תלשו חתמו ונתנו לה כשר איכא למימר דחרש שוטה וקטן בדיעבד ואיכא למימר ה"מ בסופר דשכיח אבל כתב חרש שוטה וקטן לא שכיח ולא גזרי' טופס אטו תורף וכשר אפי' לכתחילה ובגזירת טופס מצינו ושמענו שלשה דברים במחובר לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי וגבי חרש שוטה וקטן אפילו לכתחילה כשר וגבי כותב טופסי גיטין אפי' דיעבד פסול דתני ר' יהודה פוסל ור' אלעזר מכשיר חוץ מגיטי נשים ור' אלעזר אדר' יהודה קאי ואפילו דיעבד פוסל בפי' דר"ש ואיכא למימר טעמא דחרש שוטה וקטן כדפרשי' ומחובר שכיח ולא שכיח וכתב סופר שכיח טובא ומשום הכי פסול אלא דאיכא מאן דאמר בטופסי גיטין בדיעבד וליתה אלא כפי' ר"ש ודכולי עלמא אם נתגרש תינשא לכתחילה והדין סברא דרבוותא דכולהו סבירא להו כשמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף ומודה להא דרב הונא אבל ירושלמי לית ליה להאי סברא ה"ג התם בירושל' רב הונא אמר והוא שיהא פקח עומד על גביו. ר' יוחנן בעי והא דכתב לה לשמה שמואל אמר צריך שיניח תורפו של גט עמו ואתיא כהא דריש לקיש דאמר כתב תורפו בטופס פסול ומסתברא דשמואל ור' יוחנן ורב נחמן כולהו ס"ל פקח עומד על גביו פסול עד שישייר מקום התורף וברייתא דפוסל בנכרי הוא הדין בחרש שוטה וקטן דפסול אליבא דר' אלעזר היכא דלא שייר ואפילו ישראל עומד על גביו והא דגרסי' בספרים והא נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד קושיא היא. והא דרב נחמן שינויא היא והאי דלא שני ברייתא דנכרי פסול אשאין ישראל עומד על גביו והוא הדין לחרש שוטה וקטן דההיא לא איצטריכא ליה דהיכא דאין ישראל עומד על גביו לר' אלעזר פסול וברייתא דקתני נכרי פסול הוא הדין לחרש שוטה וקטן ושמואל נמי הכי סבירא ליה: גרסי' בפרק המגרש. שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו ונתנו לכל אחת ואחת ואסיקנא נתינה לשמה מיבעי ש"מ. ספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואחר כן נותן לה גט ומגורשת מספק חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית והעדים מלמטה כולן כשירין וינתן לכל אחת ואחת היה כתוב טופס לכל אחת ואחת את שהעדים נקרא עמו כשירין היכי דמי כלל והיכי דמי טופס אמר זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד זהו טופס כגון בחד בשבת. וכן הילכתא גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. ר"י אומר ודין דיהוי ליכא מינאי ספר תירוכין ואיגרת שיבוקין לימהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין גופו של גט שחרור הרי את בת חורין הרי את לעצמיך אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין דמשמע דין אלא ודן. ולא לכתוב איגרת דמשמע איגרא אלא אגרת. דתיהוייין דתיציבייין לישדי בהו תלתא יודין דאי לא משמע תהויין תצביין. ומסתברא דאי כתב דתהוי את רשאה להתנסבא לכל גבר דחיצבי. טפי עדיף. ולישנא דתיצביין לאו לישנא הוא וליארכי לוי"ו דתירוכין ולוי"ו דשיבוקין דמשמע תריכין ושביקי' וליארכי לוי"ו דוכדו ג דאי לא משמע וכדי ולא ליכתוב למחך דמשמע חוכא אלא למהך ולא ליכתוב לאיתנסבא דמשמע לא תינסבא אלא להיתנסבא ולא ליכתוב מאני דמשמע מאני אלא מינאי בעינא ודן או לא ת"ש דאתקין ר"י איך פלוני בר פלוני פטר ותריך ית פלני' דהות אינתתי מן קדמת דנא מן יומין דנן ולעלם ואילו ודן לא קאמר ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעי' הכא נמי בעי' מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכתב ר"ח לאו משום דדחינן דר' יוסי דהא איהו אמר הלכה כר' יוסי בפ' יש נוחלין והתם בפ' מי שאחזו נמי סוגי' דשמעתא כר"י והגאונים נהגו כר"י דאפי' בשטרא צריך לכתוב מן יומא דנן ולעלם ור"נ אמר דנהיגו במתיבתא כר' יהודה כתקנת רב בגיטין ומסתברא בין בממונא בין באיסורא הלכה כר' יוסי אבל בגיטין הוא דאתקון רבנן ולא פסלינן לשטרות ולעלם לאפוקי דבעי מיניה רבא מרב נחמן דבעי מיניה היו' אי אתה אשתי ולמחר אתה אשתי מהו ומסתברא מדכתב ודן דהוי ליכי מינאי ולמהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין היינו את מותרת לכל אדם ולא צריך תו לאהדוריה ולישנא להתנסבא לשון ליקוחין הוא. בין לזנות בין לנישואין עד דאמר חוץ מתזנותיך ואפי' אמר שתהא מותרת לכל אדם להינשא כל שכן שהתיר' לזנות אבל כשאסר' לנישואין כגון שאמר ע"מ תינשאי התירה לזנות וגרסי' בפ' האשה הורוה בית דין להינשא והלכ' וקילקלה חייבת שלא התירוה אלא להינשא ואסיק' מאי קילקלה אלמנה לכהן גדול אבל זינתה לא וכן הילכת' ש"מ זינתה בכלל להינש' הוא אבל אלמנה לכ"ג לא בכלל לינש' הוא הילכך זנות כולל להיתנסב' ואלמנה לכ"ג בכלל לכל גבר דתיציביין ולי' בה שייורא ואם איתה דבלישנ' דאיתנסבת אית בי' שייורא אמאי נקט ר"י האי לישנא לימא דתיהוי רשאה ושלטאה בנפשיך ותישתרי את לכל גבר דתיצביין ותו דהא כתב ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שיבוקין וגט פיטורין והוה ליה כמאן דאמר הרי את מגורשת. וגרסי' בקידושין הרי את מגורשת. הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ותו לישנא דר"י בארמית. ולישנא הרי את מותרת לכל אדם עברית. אלא הרי את מותרת תוספת הוא. ואינו בטופס. ור"ש ורב אלפס לא כתבו והגהה היא בהלכו' שלנו ושמעתי שה"ר הלל מרומניאה פוסלו וה"ר שבתי חולק עליו ואנן כתבינן מאי דסביר' לן ודייקי רבוותא דכל הני דיקדוקי דרבא היכא דכתב ליה בעל גופיה אי נמי דכתי' ליה סופר מפומיה ובתר הכי אתא בעל ומערער ואמ' אנא הוא דפסילנא ליה בהני דיקדוקי ולקלקולה איכווני' אבל אי אמר הבעל לסופר ולעדי' לכתוב לה גט אפי' כתבו הסופר והעדי' (נ"י כאילו העדי') כאחד מאלו האותיות. והבעל אינו מערער הגט כשר ותינשא בו ואם העדים מצויין יעידו בפני בית דין דטעות סופר היה. וכ' רבינו האי דאי יהיב בעל רשותא לסופר למיכתב גט שלם וטעה בהני כולהו או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקין להו ואזלא ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ודאי אי אתיא לאינסובי וקאי בעל ומערער ואמר האי דכת' ודין דינא הוא דאמרי. אי נמי למחך חוכא היא ולהכי איכוונית ולא מנסבינן לה. אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא ומשום שלום מלכות היכא דהוולד ממזר אין ר' מאיר לטעמיה דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' בגיטין הוולד ממזר וליתה לדר' מאיר וכל שכן לעניין טעות סופר ורבי' ניסים השיב בקבלה כן מפי הגאוני' והיכא שכתב הבעל הגט אם נישאת ועירער תצא ואם האשה טוענת טעות סופר היה עליה להביא ראיה אבל אם אין שם עירעור הבעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וציוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלימה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין עירעור הבעל מועיל כלום וכן דעת הגאוני' ובתשובות לר"ח כגון אלו הדברי' שאינן מפורשת אם יבוא אדם לכתוב אלו הדברי' שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר ואין לנו אלא מן הפה לאוזן לנאמני' גיטין שכתבן זה בצד זה ושני עברים באין מתחת זה לתחת זה ושנים עדים יוונים באין מתחת זה לתחת זה את שהעדים ניקרין עמו כשר עד אחד עברי ועד אחד יווני באין מתחת זה לתחת זה שניהן פסולין תנא זעירי שניהן כשירין בין ברישא בין בסיפא ותנא דידן דילמ' גונדלית חתמו ארישא ואסיפא חתם אחד מהן גונדלית והלכה כתנא דידן שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר כתב העדים בראש הדף מן הצד או מאחוריו בגט פשוט פסול הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה. והעדים באמצע שנים פסולין ראשו של זה בצד סופו של זה או סופו של זה בצד סופו של זה והעדים באמצע את שהעדי' ניקרין בסופו כשר שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כשר אמר רב אשי והוא דידיע במתיחא דמגילתא ודווקא בדף השני בקלף אחד אבל בשני קלפים פסול ספר אחד אמר רחמנ' ולא בשני דפין כדאמ' גבי סוטה גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יוונית ועדיו עיברית עד אחד עברי ועד אחד יווני עד אחד יווני ועד אחד עברי כשר ודוקא בדידעי למיקרי מדקתני ברישא בסוף קייו' שטרות שיודעין לקרות ואינם יודעין לחתום שכתיבת עדות יווני אינו ככתיב' שלנו וכתיבתן כתיב' יווני ממש הוא אלא שכותבין מתחילין משמאל והולכין לימין ככתיב' הגוים ותמצא חתימת היווני חתום בגט שהוא משמאל והו' הדין לכל השטרות דבכל לשון כשר כדגרסי' בפ' המביא גט איש פלו' עד כשר איש פלו' בן איש פלו',. ודווקא בן איש פלו' אבל בן איש פלו' אי נמי איש פלו' ולא כתב עד פסול ומסתברא דהוא הדין לכל השטרות כתב סופר ועד כשר אמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו וכשר לכתחילה כתב חניכתו וחניכתה כשר גט מעושה בישראל כשר ביוני' פסול ואם יווני חובטין אותו ואמר לו עשה מה שישראל אומ' לך כשר גט מעושה בישר' כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל ובגוים כדין כשר ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו והשתא אע"ג דהדיוטות אנן מעשינן אגיטין לפום מאי דחזינן דאנן שליחותיה קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלוואות כדאמרינן אביי אשכחיה לרב יוסף וכו' גרסינן בפ' התקבל ההוא דהוו קרו לה נפאתא אתו סהדי וכתיבו טופאתא אמ' ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב עשו עדי' שליחותן ואסיק אמר רב נחמן כותבין ונותנים אפילו מאה פעמים בעו מיניה מרב נחמן כתבו ונתנו לשליח מהו אמ' ליה רבינא לרב אשי יוליך מהו כלומר אם אבד בדרך מי אמרי' סלוקו סלקינהו ושוב אין כותבין אחר או דילמ' לטירחיהו חייש ולעולם כותבין ואי דאמר נמי כתבו ותנו לשליח ויוליך כיון שפירש ואמר יוליך עשאן שלוחן עד שיבוא לידיה ואם אבד כותבין ונותנין עד שיבוא לידיה או לא וסלקינן בתיקו ולחומרא עבדינן והילכך אם אבד אין כותבין וסלוקי סלקינהו ורבינו אלפס פי' בתשובות דיליה כדפרש': ובהלכות פירש לעניין הולכה דלא מצי למיהוי אינהו שלוחים להולכה, דחיישי' דילמ' סלוקי סלקינהו: והא דאמר כותבין ונותנין אפי' מאה פעמים אם זכורים יום שאמ' להן הבעל לכתוב כותבין ונותנין ואם לאו כותבי' בשבוע פלו' או בחודש פלו' ומשיגיע גט לידה מגורשת כדגרסי' לעיל כתב בו חדש או שבוע מאי כשר וכו': גרסי' התם האומר כתבו גט ותנו לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לה לא אמר ולא כלום ת"ר שילחוה שיבקוה תרכוה הרי אלו יכתבו ויתנו הוציאוה עזבוה התירוה הועילו לה ולא איפשיט ולחומרא בראשונה היו אומ' בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומ' אף המפרש והיוצא בשיירא ור' שמעון שזורי אומ' אף המסוכן וקיימא לן הלכה כר' שמעון: ירושלמי אמר ר' מונא לא סוף דבר קולר של סכנה. אלא אפילו קולר של ממון: שכל קולר בחזקת סכנה ובגמרא דתפילת השחר כל הדרך בחזקת סכנה. ר' ינאי כד הוה נפיק לאכסניא הוה מפקיד גו ביתיה. ר' שמעון בשם ר' יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה וכתב רבינו אלפס דהני ארבע דתנן במתני' כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו וכן הילכתא ש"מ דכל מסוכן מחמת מיתה ואע"ג דלא מדכר שם מיתה וסתם חולה הוא שכיב מרע וגרסי' בירושלמי בפיאה בפ' א' איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי ובמסכת גיטין גרסי' תני אף החולה ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן הלכתא כר' שמעון שזורי במסוכן מה בין חולה למסוכן חולה כדרך ארץ מסוכן כל שקפץ החולי דרך ארץ הקרובי' נכנסין אצלו מיד הרחוקי' אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אילו ואילו נכנסים אצלו מיד ומסתברא דחולה אחר ג' ימי' דינו כמסוכן והוא מצוה מחמת מיתה לענין גיטין ולענין ממון כמו שפי' באות ש': מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתבו גט לאשתו הרי אילו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתו רצה לשחק בה ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג א"ר שמעון אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט ההוא גברא דעאל לבי כנישתא ואשכח מקרי ינוקי וברי' וכו' ואסיקנא משוי איניש שליחא ברא במקום אבא אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד דברי ר' מאיר וזו הלכה העלה חנניא איש אונן מבית האיסורין מקובל אני באמר לשלשה גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד אמר ר' יוסי נמנו לשליח אף אנו מקובלין שאפי' אמר לב"ד הגדול תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה וקיימא לן כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואפילו לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אם אמר תנו ואמר לאחרים חתמו פסול דמזוייף מתוכו הוא ואפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו הרי זה גט בטל כדאסיק' רב אשי לא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלא קאמר תנו אלא אפי' אמר תנו ולא היכא דלא אמר לבי תלתא אלא אפי' לבי תלתא ולא מיבעיא היכא דלא אמר אמרו אלא אפי' אמרו נמי לא ותניא כוותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבו וחתמו ונתנו לה הרי זה גט בטל עד שישמעו קולו שאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אלמא לית הילכתא כוותיהו הלכך צריך שיאמר הבעל לסופר עצמו לכתוב ולעדים ויחתומו לרבי' האי בגיטין ליתה לדרב כהנא אבל בעלמא איתה דהא פריק לכולהו פירכי לבר מעדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומסתברא דוקא חרש שאינו מדבר ואינו שומע בהא דרב הונא אבל אלים היינו נשתתק ויכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין דהא בהרכנת הראש ג"פ כותבין וכ"ש כתב ידו ומסתמ' אם אמר הולך גט זה לאשתי בפני עדים ואם אבד תכתב אחר עד שיבא הגט לידה ל"ל רשותא למימר לסופר למיכתב אחרינ' דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אבל הוא עצמו מבי' שטר שליחות ואם כתבו הוא בעצמו ומסרו לה בפני עדים תנשא לכתחילה דעידי מסירה כרתי בדיעבד אמר לעשרה כתבו גט לאשתו ילמדו ויכתבו לה אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתו אח' כותב ושני' חותמין כולכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין לפיכך אם מת אחד מהן הרי הגט בטל ואפי' אליבא דר' אלעזר דאמ' כולכם תנאה הוא דשוו בגיט' ואי לא חתימי כולהו בטל והשתא תקינו רבנן בגיטין דכולכ' כתובו כל חד מנכון אובילו כל חד מנכון והוא הדין אשה שאמרה התקבל לי גיטי צריך שיהא במעמד כולן וגרסי' בפ"ק עידי הגט אין חותמין זה בלא זה גזירה משום כולכם וכתב גאון דבתר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם אע"פ שאינו במעמד כולן כשר וכן חתומו סתם אין עליהן לחתום אלא שנים וכן הוליכו עד דאמר כולכם כתובו וכולכם חתומו והאי דאתקון עצה טובה קמ"ל כדי שלא יהא מחלוקת והיכא דמנאן כתב רבינו בן חפני לא ככולכם הוא ומסתברא לן לחומרא. ירושלמי ר' יוחנן בשם רבי אלעזר דמן רומה המונה הרי הוא ככולכם וליכא מאן דפליג והא דאמרי' עידי הגט אין חותמין זה בלא זה ומסתברא כיון דמשום גזירה הוא הוה ליה כגט ישן ובגזירה דטופס אטו תורף דקיימ"ל כר' אלעזר דאמר אין כותבין טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס תלשו חתמו ונתנו לה כשר ובעלה של עציץ נקוב אליבא דרבא גזירה שמא יקטום מסתברא דאם נתנו לה כשר הכא נמי אם נתגרשה תינשא לכתחילה בעידי מסירה ואע"ג דגט קרח משום כולכם הוא ולרבנן תצא התם לאו גזירה הוא אלא משום ספיקא דכולכם דכיון דנתרבה קשריו רגלים לדבר דכולכם אמר ותצא והכי פירשו רבוותא אבל הכא גזירה הוא ולא מחמרי' בה כולי האי דעדים גופיה כי חתימי מפני תיקון העולם הוא ומשום גזירה אחרינא לא פסלינן ליה והוה ליה כאין עליו עדים לר' אלעזר ובאין בו זמן לר' מאיר דאע"ג דסבירא ליה כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הוולד ממזר אין בו זמן כשר משום דגזירה הוא משום בת אחותו וכדאמרי' אין בו זמן בין למאן דאמר משום עדים בין למ"ד משום בת אחותו מה הועילו חכמי' בתקנתן אהני דלכתחיל' לא תינשא ואם נישאת הוולד כשר אפי' לר' מאיר דההיא אליבא דר' מאיר היא כדמוכח בפ' המגרש והיכא דאמ' לשנים כתבו גט לאשתו אין חותמין זה בלא זה אבל כתובו כותב שלא בפני חבירו ואע"ג דאמרי' הא שנים ככולכם דמי לגבי חתימה הוא דקאמר דלא מצי חתמי אלא שניהם כאחד אבל בכתיבה ליכא חששא ובהכי מיתרצא ההיא דחתי' תרי מיניהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה יומי ולקמן מפרש בפ' אחרינא וגרסי' בפ' מי שאחזו קורדיקוס ואמ' כתבו גט לאשתו לא אמ' כלום כתבו גט לאשתו ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום ואמר ר' שמעון בן לקיש כותבין ונותנין לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה והילכתא כר' יוחנן ובירושלמי גרסי' איפכא ר' יוחנן אמר כותבין ונותנין גט לאלתר וריש לקיש אמ' אין כותבין אלא לכשישתפה ואנן אגמ' דילן סמכינן והילכתא כר' יוחנן ואין כותבין אלא לכשישתפה ואע"ג דשתק ולא חזר מדבריו הראשונים הרי היא כנשתטה דאמרי לא יוציא עולמית ומסתברא לן דווקא דאמר כתבו ואחזו קורדיקוס דדעתא שגישתא הוא ואין כותבין אלא לכשישתפה ושכיב מרע שאמ' כתבו ונשתתק כותבין ונותנין עד שעת נטילת נשמה דדעתא צילותא היא וכחישותא היא דאית ביה ולא מחזקינן ליה בדעתא שגישתא דהא בשמיעת קול דק דיו פעם אחת ובנשתתק מחוליו נמי דיו בהרכנת הראש פעם אחת כדגרסי' בירושלמי. ולא מחזקינן ליה כשוטה תוספת רשב"ג אומ' הבריא שאמר כתבו גט לאשתו ונפל מן הגג ומת כותבין ונותנין עד שעת נטילת נשמה וכו' היה צלוב ומגוייד ואמר כתבו גט לאשתו כותבין כל זמן שיש בו נשמה ואיכא מאן דאמר נשתתק ספק שוטה הוא ואין כותבין ולא דייק לן דאם איתה כי בדקינן ליה תלתא זימני מאי הוי ליהוי בשעת בדיקה כחלים ובתר הכי ליהוי כשוטה וניחוש דילמ' פיקח ונשתפה הוא ולעולם יהא צריך בדיק' עד שיגיע גט לידה דהא אין כותבין עד שישתפה ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא אלא ש"מ דנשתתק לאו ספק שוטה הוא והא דאמרי' שיחיה דלאו לאו נקטיה לאו משום דשוטה הוא דהא שוטה בחדא מילתא לא סריך אלא מינא דחולי הוא ומעשה בא לידי שאמ' כתבו ותנו גט ונשתתק מתוך חוליו והיה לו אח במדינת הים וכתבו ונתנו לה אע"ג שנשתתק ואמ' כתבו גט לאשתו והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמי' אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אילו יכתבו ויתנו ואסיק' דאמר ליה בסירוגין חד לאו ותרי הין חד הין ותרי לאו דבי ר' ישמעאל תנא אומרי' לו דברים שבימות הגשמי' בימות החמה ודברים שבימות החמ' בימות הגשמים מאי הוא בפירי נשתתק היינו אילם שאינו יכול להגיד. כדאמר אילם קאמרת שאני אילם דתניא כו' שומע ואינו מדבר זהו אילם וזה וזה הרי הן כפיקחין לכל דבריהן. ש"מ נשתתק כפקח הוא אלא שאינו יכול להגיד כמו העילגים ואין אנו מבינים דעתו ומה הוא אומר אלא בהרכנתו ג' פעמי' או שכתב ידו שיכתוב לאו או הין ירושלמי ר' זעירא בעי קומי ר' מנא בד"א עד שירכין בראשו ג' פעמי' ודכוותה עד שישמעו את קולו ג' פעמי' אמר ליה לשמיעת הקול פעם אחת להרכנת הראש ג' פעמי' ש"מ כיון שהשמיע את קולו ואמר הין ולאו לא צריך בדיקה והוא הדין לשכיב מרע והכי שדר מר רב נחשון ותו גרסי' אמר ר' יוסי בר' בון בבריא אנן קיימינן ולמה אינו גט אומר מתעסק היה בשטרא תנינן בד"א בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חוליו דיו פעם, אחת ובלבד במסרגין אמ' לו נכתוב גט לאתתך והוה אמר הין לאמך והוא אמר לאו לאשתך הין לבתך לאו לאשתך הין לאחותך לאו לאשתך הין והא דבדקי ליה בגיטין דווקא שנשתתק שהוא אילם כדאמרינן אבל חרש אינו שומע ואינו מדבר לא. דאמרינן חרש לא הילכו בו אחר קריצותיו ואחר רמיזותיו ואחר כתיבת ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין וליתה לדרב הונא א"ר רב דאמ' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ודווקא לגיטין ולעדיות דאורית' כדאית' בקבלת עדות לרבינו אלפס האי חרש לא בדקינן ליה בגיטין דווקא פיקח ונתחרש אבל חרש מעיקר בדקינן ליה דקימ"ל כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ותנן נמי חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין ואמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין משמ' דסבירא ליה כבן בתירא ובהאי ובלישנא בתרא דרב נחמן ובדקינן ליה ברמיזה ובקפיצה ור"ח נמי כבן בתירא סבירא ליה דאמר כיון דאיתמר תרי לישני דרב נחמן תפשי' לחומרא כלישנא קמא ובריתא דקתני חרש לא הילכו בו אחר קריצותיו ואחר רמיזותיו אלא במטלטלין אליבא דבן בתירא היא ומסתברא כר"ח דקיימ"ל בשל תורה אחר המחמיר ובמטלטלין כלישנא דאמר מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיז' ולא בקפיצה ומיהו מסתבר דבדיעבד בקפיצה מגורשת אליבא דבן בתירה ומטלטלין אפי' לכתחילה בקפיצה וצריך רמיזה בעין וביד קפיצ' ואית דאמרי קפיצה יותר מרמיזה. ירושלמי קופץ ונקפץ שוור ומשתוור קופץ ממקום למקום: גרסי' בפ' הזורק בית שמאי אומ' פוטר אדם אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה אחר שנתנו לה גרסינן בסוף פרק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בית שמאי אומ' אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומ' צריכה הימנה וחזינא משמיה דרבוות' דסבירא להו בכל מקום שנתייחד עמה בטל הגט לגמרי וצריכה הימנו גט שני וגברא רבא פריש דהא גט ישן כגון שנתיחד עמה בלא עדים או שניהם מודים ומשום הכי אין הגט בטל ואם נתגרשה תינשא בו לכתחילה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בדאיכא עידי ייחוד מסתברא דהגט אינו בטל בייחוד עד שנתגרש' לגמרי כגון המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי שנתנו לה לידה ובעל לשם קידושין אבל גט ישן שכתבו ולא נתנו לה או נתנו ליד שליש או לידה על תנאי ועדיין לא נעשה התנאי אע"פ שנתייחד עמה בעדים אין הגט בטל לגמרי וגבי שליש גרסינן המשליש גט לאשתו ישן אין חוששין וגרסינן נמי הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום לגט ישן אין חוששין שלא נתייחד עמה ש"מ שאפי' נתנו לה. כיון שהיא על תנאי אם נתייחד עמה אין הגט בטל ודינו כגט ישן ואם נתגרש' תינשא לכתחילה וכן הילכתא וגירסת ירושלמי משמע דהא דמגרש את אשתו שייכא בהא דגט ישן וחד טעמא אית להו דגבי גט ישן גרסינן אית תנא תני אחר שכתבו לה ואית תנא תני אחר שנתנו לה מד"א אחר שכתבו לה מסייע לבי' שמאי. ומד"א אחר שנתנו לה מסייע לבית הלל וגבי לנה עמו בפונדקי גרסינן אמר ר' מני בית שמאי כדעתיהון ובית הלל כדעתיהון ב"ש דאמר פוטר אדם את אשתו בגט ישן אינון דאמ' אינה צריכ' הימנו גט שני וב"ה דאסרי אינון דאמרי צריכ' הימנו גט שני אמר ר' יוסי בר בון ב"ש כדעתיהון וב"ה כדעתיהון. ב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר אינון דאמ' מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה ואינה צריכה גט שני ב"ה דאמר דאפי' הקדיחה תבשילו אינון דאמ' אינה מזוהמת מלפניו והוא חשוד עליה לפיכך צריכה הימנו גט שני ולפום גמר' דבני מערב' משמע דבית הלל דאמרי צריכה גט שני לכתחיל' ואם נתגרשה או שהלך בעלה למדינת הים תינשא לכתחילה כדינא דגט ישן ואיכא רבוותא קמאי דמפרשי דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כגון שכתבו ולא נתנו לה וטעמא משום גט ישן ולא משום קידושין ולא נהירא לן. וגמרא דילן מסתברא דאזלא כר' יוסי בר' בון בגמרא דירושלמי ולא משום גט ישן: גרסינן בפרק המגר' המגרש את אשתו ואמ' לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני וכו' עד אם כתבו בתוכו מפרשינן לה בע"ה בתנאי שלשה גיטין פסולין ואם נישאת הוולד כשר. כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' מפרשינן לה במאמר שמיני: גרסי' בערכין בפרק האומר משקלי עלי האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה פשיטא לא צריכא דעשויי עשייה וארכי מהו דתימא בטליה קמ"ל עד דאמר בעל ביטלתיה בפירוש הילכך לית ליה למיכתב גיטא עד דבטיל כל מודעא דמסר ומסתבר למיכתב ביטול מודעא בגיטין ובמקומו נפרש בע"ה: חלק השני כתיבת שטרות גרסינןבגט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ וכו' כותבין שטר ללוו' אע"פ שאין מלו' עמו ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא הלווה עמו והלווה נותן שכר פשיטא לא צריכא אפילו בעיסקא ואיכא לעייוני מאי בגיטין ושובר דבעינן שיהא מכיר שם האיש ושם האשה והכא לא ליחוש לשני יוסף בן שמעון דילמ' כתיב שטרא ומפיק ליה לאידך ואמ' דאוזיף ליה מנה והא אוזיף ליכא למיחש דהא אין מוציאין זה על זה דילמ' האי שמעון דקאמר לוויתי מנה מראובן משום הכי קאמ' דאיהו הוא ראובן דבעי לאפוקי האי שטרא אשמעון איכ' למימ' דלא חציף איניש כולי האי כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר ואפילו מוכר שדהו מפני רעתה וכתב רבינו אבן מגש דווקא דמוכר אמר קיבלינהו לזוזי אבל לא מסהיד אנפשי' דקבלינ' איכא למיחש דילמא לא בעי לוקח להנהו זביני והילכך אם טעו סהדי וכתבי שטרא ולא ידעי נתינת דמים כשיתבע אותו לדין ליתן הדמי' צריך להביא ראייה שמדעתו היתה המכירה הא דאמרי כותבין שטר ללוה וכו' בשהעיד הלוה שקיבל המעות אבל אם לא העיד בכך אין רשאין לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהן. ומסתבר' מדגרסי' בפרק שנים אוחזין אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומסיק בשטרי אקנייתא ש"מ בסתמא אע"ג דלא אסהיד בהכי כותבין וכן הילכתא ודוקא בשטרי אקנייתא דהא שיעבד נפשי' אבל בשטרי דלאו אקנייתא אע"פ שהעיד הלוה שקיבל המעות חוששין לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואין כותבין אא"כ ראו העדים קבלת המעות (נ"י ואפילו בשטרי אקנייתא קאמ' אא"כ הלוה עמו וחוב הוא שמא לא לוה או שמא פרע) והא דגרסי' בריש גמר' דאע"פ כתובו וחתומו לא צריך לאימלוכי ביה בכתוב' הו' דלא ניתנ' כתוב' ליגבו' מחיים וכתב הרב המחבר איכא מאן דאמר צריך להעיד בפני ב"ד ואיכא מאן דאמר לא צריך ואנן כתבינן מאי דסבירא לן: אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן ואפילו צורבא מרבנן וגרסינן בפרק קמא דקידושין שטר אירוסין שנכתב מדעתה שלא לשמה רבה ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת ואיתמר שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת דאיתקוש יציאה להוויה בעל מתיבת' פסק מקודשת כרבה ורבינא וכן שדר רב נטרונאי לרבינו אלעזר ריש כלה רבה לגבי רב פפא הילכתא כוותיה ומעשים בכל יום דכתיב אינש שטר אירוסין לדעתו: ואין נמלכין בה עד שעת קידושין וכן מנהג בכל ישראל ורב אלפס פסק כרב שרביא מדתנן אין כותבין שטר אירוסין אלא מדעת שניהן ורב אשי אוקמה בפרק הנושא בשטר אירוסין ממש ש"מ כוותיהו סבירא ליה והרב המחבר אייתי ראייה מדגרסי כתב על הנייר או על החרס. אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי עצמה בין על ידי אביה מדעתה והיא שבגרה ומסתברא דליתה דמדעתה לאו אכתיבה אלא אעיקר קידושין ורב אלפס דאייתי ראייה מיהא דגרסי' בהנושא סבירא ליה. לא ניתנו ליכתב דקאמר רב אשי כלומר דאע"ג שאינן כתובין כמי שכתובין דמו. וקשיא ליה מתני' ומוקים לה בשטרי אירוסין והכין שדרי רבנן קמאי דמתיבתא ואיכא לפרושי לא ניתנו לכתיבה דלא כתבינן שטרא ולא גבי ממשעבדי אלא היכא דקנו מיניה ומתני' לרב אשי בשטרי פסיקא היא ומינה אייתי סייעתא וגמרא קא מדמי לה לשטרי אירוסין הילכך לא בריר לן ולא איפשיט ולחומרא אין כותבין אירוסין וקבלנות אלא מדעת שניהן ואפי' בבוריה ואין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר וגרסי' במועד קטן אילו כותבין במועד קידושי נשים וגיטין ושוברין דייתיקי מתנו' ופרוסבול ואיגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות בית דין ואיגרות של רשות ירושלמי זו שאילת שלום. ואין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב וגרסי' בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דליהוו סלעין עשרין אין לו אלא עשרים זוזים מאה סלעים דהוו תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים כסף סלעין דאינון ונמחקו אין פחות משני' ת"ר בכסף אין פחות מדינר כסף דינר ודינר כסף אין פחות משני דינרי' כסף בדינר אין פחות משני דינרין דהב כסף ואוקימנ' דכת' ביה מטבע ת"ר דהב אין פחות מדינר זהב דהב בדינר אין פחות משני דינרין כסף דהב אין פחות מדינר זהב דהב בדינר אין פחות משני דינרין כסף דהב דכת' ביה מטבע דאי אלו' נסכא קאמ' אמר מר דהב בדינר אין פחות משני דינרין כסף ואוקמה רב אשי רישא דכת' ביה דינר סיפא דכת' ביה דינרין איכא דמפליג בין חיר"ק לסגו"ל. ואיכא דאמרי בין נון ולא נון כתבו בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתי' מלמעל' מאתי' ומלמט' מנה הכל הולך אחר התחתון דהדר ביה מקמא לאבן מגש דווקא כו' כי האי גוונא דסתר אהדדי אמרי' הלך אחר התחתון דאמרי' הדר ביה מקמא אבל היכא דחד דיבורא הוא כגון זוזין מאה דאינון סלעין תלתין יד בעל השטר על התחתונ' וכגון ההיא דאמר בפ' השואל מעשה באחד שהשכיר מרחץ בי' זהובים לשנה מדינר לחודש גבי איסתיר' מאה מעי דאמרי' הלך אחר הפחו' שבלשונות ולא אמר תפוש לשון ראשון דדיבור זה אחר זה הואי ולא הפרי' ביניהן בדיבו' אחד אבל בשני דיבורין זה אחר זה הלך אחר התחתון, ת"ר ילמוד התחתון מן העליון באות אחת כגון חנן מחנני אבל לא בשתי אותיות דזימנין דמיתרמי ליה שם בן שלש אותיות והוה ליה רובא דשמא אמר רב פשיטא ספל מלמעל' וספל מלמטה הכל הולך אחר התחתון: בעי ר' פפא קפל מלמעלה וספל מלמט' מאי מי חיישינן לזבוב או לא ופרשי רבוותא דספל סאה ופלגא קפל קב' ופלגא ור' שמואל פי' ספל אדירים קפל טלית, הראוי לקפל וקיימא בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה דכל דבר שאין ברור לדיינין מאן דאחזיק אחזיק וליכא למימר חולקין אלא היכא דעיקר דעובדא איסתפק כגון שור שנגח את הפרה: וכגון נפל הבית עליו ועל אמו וכיוצא בהן: וזה כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ועל הדיינין להבי' ראיה: ההוא שטרא דהוה כתב ביה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביא לקמיה דאביי שית מאה איסתרי וזוזא. או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דילמ' שית מאה פריטי וזוזא ומסתברא יד בעל השטר על התחתונה ולית ליה אלא פריטי. אמר אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דילמא מזייף וכתיב ביה תלתין או עשרין ואי איתרמי ליה מהדר ליה לדיבורא תרי ותלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה: גרסינן בפ' המוכר את הבית. האי מאן דמזבין ביתא לחברי' צריך למיכתב ליה קבילת מארע' תהומא ועד רום רקיעא מאי טעמא עומקא ורומא מסתמא לא קני אהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא אהני ארע תהומא למיקני בור ודות ומחילות: גרסי' בפרק המוכר את הספינה אמר רב פפא האי מאן דמזבין שטרא לחברי' צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה רב פפא סבירא ליה כמאן דאמ' אין אותיות ניקנות במסירה ואנן פסקי' לעיל דנקנו במסירה גרסי' בפ' גט פשוט כל טירפא דלא כתיבה קרענא לשטר' לא טירפא היא וכל שומא דלא כתב בה קרענא לאדרכת' לאו שומא היא: וכך הסדר מלוה בא לב"ד על הלוה שיפרענו. ואי לא אתי משמתין אותו כדאית' בב"ק וכותבין לו שטר טירפא למלוה בקרק' של לוה ושל לקוחות וכתב ליה קרענא לשטרא דמלוה והדר כתבי אדרכת' וקרעי טירפא. והדר כתבי שומא בכמה קיבלם משום דשומא הדרא לעל' ובטופסין נאריך: גרסי' בהמוכר את הבית אמר רב מרי ברי' דרב כהנא האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למיכתב ליה לא שיירי בזביני אילין כלום: בפרק יש נוחלין שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכו' בהילכות שכיב מרע: הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא דהכי קאמ' ליה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה. ר' יוסי אומר אינו צריך קסבר זמנו של שטר מוכיח עליו. בעא מיני' רבא מרב נחמן בהקנאה מהו ואסיקנ' בהקנא' אינו צריך לא אקנייה. וקנינא מיניה ולא שנא קנינ' מיניה ואקניה בדוכרן פתגמי דהוו קדמנא פליגי ופסק רב הלכה כר' יוסי והא דאתקין רב מן יומא דנן ולעלם בגיטין הוא דאתקון ולא בשטרו' והאידנא כתבינן אפי' בשטרו' כרב נחשון דאמר נהיגין במתיבת' דר' יהודה כתקנת רב בגיטין בפ' חזקת הבתים. אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו מודע' בפני שני' ואין צריך לומ' כתובו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קניין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ונפרש כל אחת ואחת במקומה בע"ה: מאמר שמיני קיום טופסין וחותמין גט פשוט עדיו מתוכו ומקושר עדיו מאחוריו היכן עדי' חותמין רב הונא אמר בין קשר לקשר ואסיקנ' בין קשר לקשר מאבראי וליחוש דילמ' כתב ביה מאי דבעי וחתימי סהדי דכתיב ביה שריר וקיי' וניחוש דילמא וכו' לא כתבינן וליחוש דילמ' מחיק שריר וקיים א"ר יוחנן תלויה מקויימת כשר מחק פסול אע"פ שמקויים ולא אמרי' מחק פסול אלא במקום שריר וקיי' שיעור וקיים או יותר וכתב הרב המחבר דווקא במקושר דסהדי מאבראי אבל בשטרי דידן כתבי' שריר וקיים טובא ודאמרי' מחק פסול במקום שריר וקיים במקושר הוא דקאמרי' אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתו' ודין קייומיהון וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב לפי שאין למידין משיטה אחרונה ופירש דבר שאין צריך לו כלל (וכתב שיטה או שיטה ומחצה אחר קייום המחקין וכותב שריר וקיים) דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול שיטה אחת כשר וזימנין דרחקי עדי' שיטה אחת וימחוק מלמעלה מנה ויכתוב מאתים ויקיים באותה שיט' מאחים דעל המחק שריר וקיים. ואין למידין הימינה ןתקינו רבנן לחזור מעניינו של שטר. ואיכא מאן דאמר דווקא בשטרו' דאיכ' מחק אבל ליכא מחק למידין משיטה אחרונה ואיכא מאן דאמר דאע"ג דליכא מחק איכא למיחש דילמ' כתב ביה תנאה הילכך אין למידין וכתב דרובא דספרי לא חיישי למיהדר מעניינו של שטר אלא בדאיכא מחק ומקיימי מחקן בשטה אחרונה וכתבו שריר וקיים טעות הוא ומדינא פסלי להנהו שטרי וספרני דווקני הכי כתבי בשילהי דשטרות כתיבנא וחתימנ' ויהיבנא ביד פלו' לראייה תיבה או אות פלנית דביני חטי או על המחק או על הגרד או דשדי אדיוטא עם מה שכתב בזה השטר שריר וקיים ולפי שהוצרכנו לאחר כל כתיבת השטר זהו תיקון תיבות ואותיות הללו כתבנו שני שטרות אלו כדין שיטה אחרונה וחותמין העדים אלו דברי הרב המחבר ומסתבר' דלישנא קמא טעותא הוא מדאמרינן בפ' קמא דגיטין בשטרות פרסאה והא בעינן שיחזור מעניינו של שטר בשיט' אחרונ' בדמהד' אלמא בכולהו שטרי קאמרי' ומיהו בשטר שאין בו שריר וקיים דאיכא למיחש זימנין דמרחקין להו סהדי שיטה אחת מן הכתב ומזייף בה וכתיב תנאה אי נמי מאתן דעל הגרד שריר וקיים ואין אנו למידין הימנה הילכך תקינו רבנן שלא לכתוב דבר הצריך באות' שיטה ולחזור בו מעניינו של שטר דאי איתרמו ומרחקי סהדי שיטה אחר העניין ואי מזייף בה לית ביה פסידא דהא בתר עניינו של שטר אין למידין. אבל שטר שיש בו שריר וקיים לית ביה למיחש להרחקתן שיטה אחת ושריר וקיים היא הוכחת סוף השטר וחד שריר וקיים כתבי' תרי שריר וקיים לא כתבינן בין בפשוט בין במקושר ואי לית ביה שריר וקיים (פסול) ולא אדכר בשיטה אחרונה מאי דכתב בשיטה ראשונה פסול ומשום דסוגיא דשמעת' לא בעי שריר וקיים הוא דקאמר צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מדפרכינן לרב הונא וליחוש דילמ' כתב מאי דבעי וחתימי סהדי. ומשנינן דכתב שריר וקיים וכדפרי' לר' ירמיה בר אבא ליחוש דילמ' כתיב מאי דבעי מגוואי וחתימי סהדי מאבראי ואמר אנא לרבות בעדים הוא דבעאי ולא קא משני ליה דכתב ביה שריר וקיים ש"מ דלא רגילי למיכתב הילכך אנן דכתבינן שריר וקיים בכולהו שטרי במקום חזרת של שטר ליכא חששה. ולמידין מכל מה שכתב קודם שריר וקיים והא דכתבינן וקנינ' מפלו' במנא דכשר למיקנא ביה מגופא דשטרא הוא ושריר וקיים הוא החתימה. ואע"ג דלא כתב שריר וקיי' בתר וקנינא מיניה וחתימי סהדי במקום שריר וקיים לא מרעינן ליה לשטרא דכי אמר אין למידין משיטה אחרונה מידי דלא מדכר לעיל דאיכא למיחש אזיופא אבל אי אדכר לעיל מאי דכתב בשיטה אחרונה לא חייישינן למידי הילכך וקנינא מיניה מעניינו של שטר הוא ומסתמא הא דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול אע"ג דכתב ביה שריר וקיים קאמר דאיכא למיחש דילמא גייז ליה לעלאי וכתיב בשיטה אחת מאי דבעי. ומהדר מעניינו בשיטה אחרת וחתימי סהדי מתתאי ושיטה אחת מכשר אע"ג דלית ביה שריר וקיים קאמר ורבינו שמואל דקאמר שני שיטין פסולין דלית ביה שריר וקיים. ולא נהירא לן: גרסי' בירושלמי אין העדים חותמין על השטר עד שיקראו בו אני פליגי בן פלוני מקבל עלי כל מה שכתוב למעלה והכי גרסינ' אמר ר' אמי בין קשר לקשר העדים חותמין ובלבד למעלה וחש לומ' שמא זייף סבר רב הונא למימר אין העדים חותמין למטה עד שיקראו בו אני פלוני בן פלוני מקבל עלי כל מה שכת' למעל' והשלימו וחזר וזייף סבר ר' הונא למימר מקובל עלי מקובל עלי שני פעמים פוסל בו וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף סבר רב הונא מחק פסול אפי' קייום איבעי' להו שיטה ומחצה מהו ת"ש דתניא הרחיק את העדי' שני שיטין מן הכתב פסול פחות מיכן כשר ש"מ שיטה ומחצה כשר עד שיהיו שני שיטין והילכך אין למידין משיטה אחרונה וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה ומחצה והא דתניא היו עליו ד' וה' עדים נמצא וכו' ונפרש בקבלת עדות ואלו שני שורות שאמרו הן ואוירן ש"מ רבי שבתי משמיה דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר רבי אלעזר משמיה דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו כגון לך לך זה על גב זה אלמא קסבר שני שיטין וד' אוירין ופי' רבינו שמואל דלאו לאיפלוגי אדר' שבתי קא אתי רבי חייא בר אמי אמר כגון למ"ד וכ"ף בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין וג' אוירין רבי אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת אלמא קסבר שיטה אחת וב' אוירין ופסק רבינו האיי כר' אבהו דמחמיר ואם הרחיק ב' אוירין בשיטה אחת פסול אלמא קסבר שיטה אחת וב' אוירין דהיינו ב' שיטין ורבינו אבן מגש כתב יש לפרש דרבי אבהו אשטה אחת קאי (כשר) ולא נהירא לן אמר רב לא שנו אלא בין העדים לשטר אבל בין העדים לאשרתא דדייני אפי' טובא נמי כשר ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בין העדים לשטר אבל בין העדים לאשרתא אפי' שיטה אחת פסול דחיישי' דילמא גייז ליה לקמא וכתיב הוא ועדיו אשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועדיו אשיטה אחת כשר אבל בין העדים ליכתב ליכא למיחש דילמא כתיב מאי דבעי וחתמי סהדי דקסבר שטר הבא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול ואי חתום סהדי בההיא שיטה וקא טעין לרבות בעדים הוא דעבדי הא אמ' כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים של מטה אלא מן העדים של מעלה שמעינן מיהא דשני שיטו' דפסולין אע"ג דאית בהו שריר וקיים הוא ואיכא למיחש דילמא גייז ליה לקמא וכתיב שטרא בשני שיטין וחתימי סהדי ופסקי רבוותא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ובין עדים לאשרתא אפי' שיטה אחת פסול כתב רבינו יעקב מרמרוג מדקי"ל שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר צריכי סהדי לחתום בכולהו שטרי ארישא דמגילתא מצד ימין ואין מניחין חלק בצד ימין אם חותמין זה אחר זה ואם חותמין זה תחת זה רשאין להניח חלק לצד ימין כמה דבעי שאם מניחין חלק הרבה לצד ימין גייז לשטרא ומזייף מאי דבעי בההוא חלק וחתימו סהדי והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר ומיהו כי חתימי סהדי זה תחת זה לא מצי לזיופי דהו' ליה שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת ופסול: גופא שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ואם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים וכו' קסבר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נמחק בפניהם ואם לא נמחק בפניהם פסול ומסתבר' דכל היכא דאיכא למיחש חיישי' דכולהו סהדי לא בקיאי בהכי והא דתניא הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר דכתבי בין סהדא לסהדא אנן סהדי חתימנא אמחקא ושטרא אניירא אבל הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול דאי נמי כתבי אנן סהדי חתימנא אניירא ושטרא אמחקא סוף סוף מחיק ליה זימנא אחריתי ואע"ג דאמר אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים הני מילי דחתימין סהדי אמחקא אבל חתימי.. סהדי אניירא לא ידיע וכי תימא ליתי מגילתא ונדמה אינו דומה נמחק ביומו לנמחק שני ימים ולשהיה אמר ר' ירמיה חוששין לב"ד טועין והילכתא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר כרב וכן הילכתא מיהא שמעינן דהלכה כר' יוחנן דאמר אפילו בשטר הלכה כרבנן דמכשרי על נייר מחוק ואי כרב אלפס קשיא הילכתא אהילכת' כדכתבינן לעיל גרסינן בתוס' גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזיר למטה אפי' מגופו כשר ומסתב' כל שטר שמוכח שטעות סופר בו אינו צריך לקיום מדאמרינן אחריות טעות סופר הוא ש"מ שכל דבר שטעות סופר הוא אין לחוש אלא בגוף שמות הבעלים ובגוף הממון ובתשובה לרבינו נסים אי איכא בגט זכירת זמן שני פעמים או טעות ונקד אחד מהן או שעבר עליו קולמוס ומחק וכן אם טעה באותיות אין לחוש בכך אלא במקומות ידועין כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שום שיש לה בגט (מאי) חיישי' שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער על דבר זה וכן אם כתב בגט תנאו ע"מ כך וכך ונקד עליו סתם וכן תיבות שיש בהן חיסור כגון ודין ודין וכן כולן יש לחוש שמא יבא הבעל ויערער ויש לחוש לעירעורו ודווקא שלא כתב בקייומו לבסוף אבל כתב בקייומו לבסוף לאו כל כמיני' והיכא שמחזי' בסוף הגט צריך שלא יהא בשיטה אחרונ' כדגרסי'. אמ' ר' יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קייומיהון וצריך שיחזיר מעניין השטר בשיטה אחרונה והיכא שכופל כן צריך שיכתוב גיטא דנן כשר כדת משה וישראל ואי טעי ספרא באותיות שהזכרנו לא חיישי' ליה וכשר ולא תעמוד בזה עגונה ואע"ג דאיכא מילי הכא דלא נהירא לן כתבינן להו למלאכת שמים ורבי' סעדיה והגאונים דאמרי מחק שמו ושמה פסול אע"פ שמקיים ושאר מחקי' אם נתקיימו כשירין דיעבד אבל לכתחילה לא ולא בריר לן אלא אפי' לכתחילה כשר אפילו בשמו ושמה גט פשוט עדיו שנים מקושר עדיו שלשה ופשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתב בו שני עדים פסול. אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה ירושלמי בפ' האשה שנתארמל' ר' חנינא אמר ר' זעירא אחד בפה ואחד בכתב מהו שיצטרפו עד אחד בכתב' כלום הוא. לכן צריכה שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי אחד בכתב מהו לזוקקו בשבועה עד אחד בכתב כלום הוא. לכן צריכה כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כהדה אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו שניהם כאחד. ר' יהודה בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה וצריכא עייונא ומסקנא כר"ש דאמר כמלוה בשטר דמי דאית ליה קלא וגבי ממשעבדי שלחו ליה חבראה לר' ירמיה עד בכתב ועד אחד בעל פה מהו שיצטרפו שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בב"ד זה מה שיבואו אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו שלח להו אני איני כדאי ששלחתם לי אלא כך גמרא ערוכה שיצטרפו ובהלכות קבלת עדות כדפרישי' כשר ופסול בפרק המגרש שלשה גיטין פסולין ואם נישאת הוולד כשר כתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אילו ג' גיטין פסולין ואם נישאת הוולד כשר ר' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדי' אלא שנתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמין על הגט: אלא מפני תיקון העולם ואע"פ שאינו בכתב ידו כשר בעידי נתינה בין ע"י עצמו בין על ידי שליח להולכה שאמר הבעל לשליח תנהו לה בפני עדים הרי זו מגורשת והבבלי אמר ספק מגורשת ע"י שליח לא דייק יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אמר ר' עולא דוקא בכתב ידו ועד אחד. אבל בכתב סופר ועד הוולד ממזר וכי קתני מתני' כתב סופר ועד כשר חתם סופר שנינו כרבי ירמיה וכן אמר רבי יוחנן כתב ידו שנינו ומסתברא דספרי מובהק שבקדושין וגרושין לא גרע מכתב ידו אליבא דרב ואי נמי סופר דלא מובהק ואיתברר מילתא דבשליחותא דבעל כתב וקיי"ל שלוחו של אדם כמותו והוה ליה כתב ידו ועד ואם נישאת הוולד כשר וכן הילכתא ג' גיטין פסולין זימנין אמר רב תצא וזימנין אמר רב לא תצא הא כיצד יש לה בנים לא תצא אין לה בנים תצא ופליג רבנן ור' אלעזר באין לה בנים דלרבנן תצא ולר' אלעזר לא תצא וביש לה בנים פליגו נמי בלכתחלה דרבנן סברי אפי' איכא עידי מסירה לכתחילה לא תינשא ור' אלעזר מכשיר לכתחילה ופסק רב דהלכה כרבי אלעזר בגיטין ורבא אמר לעולם לא תצא וכן אמר ר' יוחנן ופלוגתא בלכתחילה ומסתברא דעד כאן לא פליגי בתצא ולא תצא אלא בג' גיטין פסולין אבל במקום שיש לחוש בפסלות גוף הגט וכל ספק מגורשת אם נשאת תצא ואם מתה יורשה ומסקנא דעידי מסירה לר"א כעידי חתימה לרבנן דמי וכי היכי דג' גיטין פסולין לרבנן ואם נישאת בעידי מסירה בלא עידי חתימה הולד כשר הכי נמי לר"א אם נישאת בעידי חתימה בלא עדי מסירה ופלוגתא בתצא ולא תצא אליבא כו' נמי איתא היכא דאיכא עדי חתימה. וליכא. עדי מסירה: וקיי"ל כרבא דאמר אם אין לה בנים אם נישאת בלא עידי חתימה לרבנן ובלא עדי מסירה לר' אלעזר לא תצא. אבל לכתחילה אם נתגרשה תינשא בעידי מסירה לר' אלעזר. ובעידי חתימה לרבנן אבל לכתחילה לא תתגרש אלא בעידי מסירה וחתימה ואפי' אליבא דר' אלעזר כדאמר אין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם ופלוגתייהו בדיעבד לר' מאיר עידי חתימה כרתי ולר"א ע"מ כרתי דע"מס עיקר והן גורמים כריתות דכי כת' וכת' אכתיבה לחוד קאי אלא שצריך עידי גירושין ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין וכתב רבינו אלפס מיהא שמעינן דלא בעינן עידי מסירה היכא דאיכא עידי חתימה דהא רב דאמר אם נישאת בעד אחד וכתב סופר הולד ממזר ואיהו אמר הלכה כר' אלעזר בגיטין. ואי ס"ד בעינן עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה והשתא היכא דליכא עידי חתימה כלל ואפילו עד אחד מכשר רב היכא דאיכא עד אחד ועדי מסירה פסול והולד ממזר אטו עד אחד מיגרע גרע. אלא מדפסיל רב בעד אחד ומכשיר היכא דאיכא עידי מסירה אפילו ליכא עד אחד ש"מ דהא דפסיל בעד אחד היכא דליכא עידי מסירה הוא. ואי איכא שני עדים בחתימה מכשר אע"ג דליכא עידי מסירה ומדקאמר נמי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וכו' כדכתב בהלכות ש"מ דבחד סגיא ומסתברא דעידי חתימה לא סגיא בלא עידי מסירה ותמיה' לן היכי אייתי ראיה מדרבנן למילתא דרבי אלעזר דהא דאמר רב כתב סופר ועד הולד ממזר אליבא דרבנן הוא דפסיל ג' גיטין אפי' בעידי מסירה אי נמי לר' אלעזר היכא דאיכא עידי מסירה כולהו ג' גיטין כשירין הא איכא עידי חתימה וליכא עידי מסירה פסול והא דאייתי ראיה מהא דגרסינן שאין העדים חותמין על הגט. הכי פי' העדים יהיו חותמין על הגט מפני תיקון העולם ועידי חתימה הן הן עידי מסירה ואי נמי אצרוכי אצרכוה אף עידי חתימה דמדאורייתא עידי מסירה לחוד כרתי ואין האשה יכולה להינשא בלא עידי מסירה ותיקנו נמי עידי חתימה מדרבנן דאי מינסב' בעידי מסירה לחוד זימנין דמייתי סהדי ואתי בעל לקלקולה ואמר לא גירשתי וליכא עידי גירושין ותקנו ליה עידי חתימה וכיון דנפק גיטא מתותי ידיה ואיתקי' חתימת ידיהו לא בעינן עידי מסירה דהא ידיע מילתא דעידי מסירה עבדי כריתות וליכא למיחש דילמא לא יתיהב ליה בסהדי. ואי איכא חתימה וליכא עדי מסירה. אלא שזרק לה גיטה וגט יוצא מתחת ידה ואי נמי איכא עדי מסירה ונמצאו קרובים או פסולין אינה מותרת להינשא דאי ס"ד בחתימה לחוד סגיא מי איכא מידי דמדאורייתא (לא) הוי כריתות ותקינו רבנן דהוי כריתות אחר אלא ע"כ תרויהו בעינן. וגרסי' בפ' המגרש שנים ששלחו גיטין ממדינת הים נותנין שניהם לזה ושניהם לזה ואמרי' דלא כר' אלעזר. דאי כרבי אלעזר הא לא ידעי בהי מיניהו מיגרשא ואי ס"ד בעידי חתימה סגיא הא איכא עידי חתימה הכא וגרסי' גבי נייר מחוק ודיפתרא וחכמי' מכשירין ואמרי' מאן חכמים רבי אלעזר, דאמר עידי מסירה כרתי ואי בחתימה לחוד סגי. היכי קא, מכשר ליחוש לזיופא וגרסינן נמי בשתי שטרות היוצאין ביום אחד דמאן דאמר שודא כר' אלעזר ומ"ד חולקין כר' מאיר אלמא לא סגיא בעידי חתימה וכן דעת ר"ש ורבינו אפרים ותו גרסי' בפרק התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עידים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע ופרכי' קיבל למה לי. אמר רבה הא מני ר' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ואי ס"ד בעידי חתימה סגי כי היכי דלרבנן סגי בלא עדים כיון דאיכא עידי חתימה בקרעים דיליה הכא נמי לר' אלעזר ואכתי לר' אלעזר קיבל למה לי והא ליכא למימר דליכא עידי חתימה דהא קי"ל העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם אלא לאו ש"מ לכתחילה לא תינש' אלא בעידי מסירה והילכת' כר"א אף בשטרות דקי"ל כשמואל בדיני ואיהו אמר בשטרות ובההוא מתנתא דחתימי עליה תרי גיסי מוכח דהכי הילכתא אלא דאיכא למימר מתנה דווקא דליכא אחריות בפ' המביא כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים ומסקנא לא הוכשרו בו אלא עד אחד וכגון דחתם ישראל לבסוף ואמר רב פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה. מ"ט משום כולכם אבל שטרות חותמין, זה בלא זה וכן הילכתא ודווקא שהזמין ג' עדים אבל גט שנחתם בשני עדים כשירין ומצא אחד מן השוק ואמר לו הבעל חתום וחתם שלא בפניהן כשר וכן השיב רבי יעקב בתשובתו שהשיב לי וקשיא לרבוותא הא דאמרינן בפ' המביא איכא בינייהו דחתום תרי מיניהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים מ"ד משום תנאי כשר ומסקנא זה בלא זה לא אתי למעוטי אלא שאין חות' זה בפני זה אבל זה בלא זה בפניו כשר והתם זה בפני זה הוה והג' בכל הספרים ובגמ' דירושלמי עידי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה גזירה משום כולכם דבעינן במעמד כולן כדגרסי' בפ' המגרש אמר לעשרה כתבו גט לאשתו אחד כותב על ידי כולן כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולן והו' הדין דחותמין כולן ורבוותא דאמרי זה בלא זה אפילו בפניו פסול איכא לפרושי אם נתגרש' תינש' לכתחלה כדפרישית לעיל וכתב רבינו אלפס האידנא אפילו בגיטי נשים פסילי כדאמרינן לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורין ומסתברא כיון דלא הכשירו בו אלא עד אחד כותי וכגון שחתם ישראל לבסוף אפילו האידנא כשר דהא פסול דרבנן הוא הילכך כיון דאיכא עידי מסירה לר' אלעזר כשר ואע"ג דאמרי מודה ר"א במזוייף מתוכו. האי לאו מזוייף הוא מדאמרי' כשר,. דאי לאו כותי חבר הוא לא הוה מחתים לוה מקמיה ולכתחלה הוא דלא אבל אם נתגרש' תינשא לכתחילה: כל השטרות העולות בערכאות של גוים אע"פ שחותמיהן גוים כשירין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ואסיק חוץ מבגיטי נשים כגון שטרי מתנה ושמואל אמר דינא דמלכותא דינא איכא מאן דאמר שינויא דשמואל שינויא הוא איתא דאידך ליתיה דהא אמרי' לעיל מילתא דאיתא בשטרא לא קתני ש"מ שטר מתנה כשר, ואיכא לפרושה הכי מילתא דליתה בכל השטרות קתני מילתא דאיתה בכל השטרות לא קתני ופסולא דערכאות ליתה. אלא בשטר מתנה והילכתא שטר מתנה העולה בערכאות לשינוייא קמא פסול. מיהו כיון דקאמר דינא דמלכותא דינא שטר מתנה כשר. אבל קידושין העולה בערכאו' דכולי עלמא כשר כדאמרי' מילתא דליתה בקידושי' קתני מילתא דאיתא בקידושין לא קתני מיהו קשיא לן אמאי מתקדשת הא שטר מתנה וקידושין כהדדי נינהו ואפי' על הנייר ועל החרס בלא עדים כשר והאי שטר חספא בעלמא הוא ואע"ג דאיכא עידי מסירה שטר מעליא בעי' והא ליכא ומילתא דבעא טעמא היא ודוקא בערכאות דלא מקבל שוחדא והו' מושב ידוע אבל כינופיא דארמאי לא ש"מ דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא אלא בערכאות דלא מקבלי שוחדא ואע"ג דקיי"ל לפניהם ולא לפני גוים ה"מ לכתחילה. אבל דיעבד כשר ואיכא מ"ד ה"מ דינין אבל שטר מכר ומתנה שאינן אלא לראייה כשר דשטר בכל לשון כשר כדאמרי' גט שכתבו עברית ועדיו יוני' יוני' ועדיו עברי' כשר ומיהו אפי' לכתחילה אסור שמשבח תורתן ומסתברא שטר הנעשה ונכתב ונחתם בחותם מושל העיר במכר ומתנה הרי הוא כערכאות של גוים ואע"פ שחותמיהן עדים כשר דלא מרעי נפשיהו לקבולי שוחדא ודינא דמלכות' דינא אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסיר' ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ודווקא בדידעי למיקרי ובאפיצן ודמהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. אבל ממשועבדים לא גבי משום דהדיוטי נינהו ולית להו קלא אבל בערכאות קלא אית להו וגבי ממשעבדים כרב פפא וגרסי' בפ' האי שטרא פרסא' דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי בדידעי למיקרי ובדמהדר מעניינו של שטר או באפיצן רב פפא כי אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של פרסיים מקרי ליה לשני גוים זה בלא זה במסיחין לפי תומן ומגבי ביה ממשעבדי וגאון אמר איכא דגרסי ממשעבדי ואיכא דגרסי מבני חרי מיהו רובא דרבנן דעליהון סמכא גרסי ואעפ"כ כיון דפליגי גרסאי לקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי ולא בריר לן ומסתברא הוא הדין בעדים שאין יודעין לקרות מקרי' כדאית' בקייום וכתב ר"ח דליכא סהדי בשטרא כלל ואיכא למימר נמי דחתמי שמות מובהקין דלא אתי למיסמך עליהו לרבינו שמואל בן חפני אין אנו עושין דין בשטרות של פרסיים בכתב שאינו יכול לזייף ויחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ויגבה מבני חרי ואסיק' כדאמרי' האי שטרא פרסאה דמסרי ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ואסיקנא בידעי למיקרי ודאפיצן ושיהיו בערכאות כדאמר רבינא סבר לאכשורי בכינופיא דארמאי וא"ל רפרם ערכאות תנן ושלא יהו עוות מדיני ישר' דכל השטרות הכתובין בפרסיים שאנו צריכין לקנויין וחליפין אין עושין בהן דין ואפי' בדיני ישראל אין עושין בהן דין וכל שכן בדיני גוים ולא בריר לן דהא דאמר רבא בשטרא פרסאה משום שנעשו בהדיוט. ומסרינן באפי ישראל אבל בערכאות דמתני' לא מקשי' האי קושיא ומאן דאמר שאין בהם קניין וחליפין מסתברא אי סבירא לן דבמתנה כשר כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא בכל השטרות עושין דין וכשירין ואנן סבירא לן כשמואל דדינא דמלכותא דינא אע"פ שאינו ישראל כדאמרינן בפרק הגוזל וצריכא עיונא גרסי' בפ' א"נ א"ר פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ואסיקנא כגון דאתו בי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי וכיון דמהדר אזויופא אימור זייפו זייף אבל נפק עלי' קלא דשטרא זיופא הוא ומקיימינן להו לסהדי ומגבינן ביה: מאמר תשיעי על המצרנין הגי' במאמר זה משובש עי' בגמ' פ' המוכר את הבית גרסינן בפרק המוכר את הבית המוכר את הבית לא מכר את היציע אע"פ שפתוח לתוכו ולא את החדר שלפנים הימנו אע"ג דמצר ליה מצרי בתראי וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע"פ שמכר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו.. ואסיקנ' אי קרו לבירה בירה. ולבית בית. בירה לא זבין ליה וכו'. בית זבין ליה ואי קרו לבירה בית הכל זבין ליה. והכא כגון דאיכא דקרו לשדה שדה ואיכא דקרו לבקעה שדה. מהו דתימא כולה זבין ליה קמ"ל מדהוה ליה למכתב לא שיירתי בזביני אילין כלום ולא כתב ליה ש"מ שייורי שייריה והני מילי דלא כתב ליה כל מה שיש תוך המצרי' האלו ואי קשיא לך אמאי לא אוקמה כדמוקמינן בריש גמרא דהמניח את הכד דרובא קרו לבקע' שדה. ומיעוטא קרו לשדה שדה ולבקעה בקעה. מהו דתימא ניזיל בתר רובא. קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב לאו קושיא היא דהיכא דמצר לו מצר החיצונה ודאי אזלינין בתר רובא ולא אמרי' מצרים הרחיב לו. אבל הכא דפלגא ופלגא הוא מצר לו מצרים החיצונים נימא כולה זבין קמ"ל כמאן אזלא הא דרב מרי בריה שיזבי. האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה צריך למיכתב ליה ולא שיירתי בזביני אילין קדמי כלום כמאן. כרב נחמן: וכן הילכתא ואי אמר ליה ארעתא. מיעוט ארעתא תרתי ואי אמר ליה כל ארעתא דאתי לי לבר מבוסתנאי ופרדסי. ואי אמר ליה זיהרא. אפילו בוסתני ופרדסי. אבל בתי ועבדי לא. ואי אמ' ליה כל נכסיי אפילו בתי ועבדי.. ומסקנא אפילו גלימא בהמה וחיה ועוף נמי איקרי נכסי. כדאמרינן בפ' מי שמת. וכר' אמר אבל מטלטלי לא כדאמרינן בשכיב מרע. מתני' מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. אמר רבא קנה הקצר. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב הילכך קונה כנגד ראש תור וכל שכן היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מהאי גיסא. ומצר ליה לראובן ושמעון ומצר לוי ויהודה מהאי גיסא ומצר ליה יהודה לראובן לחוד מדהו' ליה למכתב ודשמעון כנגד ראש תור קאמר ליה. והיכא דאיכא מצר ראובן במזרח ומערב מצר שמעון צפון ודרום. צריך למיכתב ליה מצר ראובן לרוחין תרתין. ומצר שמעון לרוחין תרתין. סיים לו את הקרנות. כגון שיש ג' שדות או ד' בכל רוח ורוח ומצר אותן שדות שהן כקרני ולא את האמצעי כמין גמא שהזכיר מזרח. או מזרח וצפון ומערב וצפון. או מערב ודרום בסירוגין שלא השלים כל הרוחות אסיק בתיקו ופר"ש מה שפירש בפירוש הרי הוא שלו. והנשאר חולקין. ומסקי' יד בעל השטר על התחתונ' והמוציא מחבירו עליו הראיה וליכא למימר הכא חולקין כדפ' בקפל וספל. מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא אמר רבא הלכה קנה, הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מבלע. אבל מבלע קנה וכי מבלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלא אבל איכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעה קבין. קנה מכלל דלא מבלע. אע"ג דאיכא עליה ריכבא דדיקלא לא קני. ואיכא דאמרי קנה הכל ואפילו מצר רביעי והני מילי דמבלע. אבל לא מבלע לא קנה וכי לא מבלע נמי לא אמרן אלא היכא דאיכא עליה ריכבא דדיקלא. והוי ט' קבין. אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי ט' קבין. אע"ג דלא מבלע קנה מכלל דמבלע אע"ג דאיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי ט' קבין קנה ושמעי' מהני תרתי לישני דבארעא לא שייר ולא מידי והיכא דמבלע ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי ט' קבין קנה ולא מבלע. וליכא עליה ריכבא דדיקלא. איתמר להאי גיסא. ואתמר להאי גיסא. שודא דדייני ואיכא לעייוני אמאי לא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה. אי נמי יחלוקו ורבי' האיי איירי בחצר. ולא בריר לן פירוש' דיליה דאי בחצר ט' קבין ריכבא דדיקלא מאי בעי התם ותו דקאמר דפלגי לה בארבעה תלתא קני ורבעא, ואי מבלע והוי ט' קבין לא קנה. והא איהו דאמר בשדה לא שייר ולא מידי ומסתברא דשדה קני כוליה חוץ מן המצר עצמו. ואין בה שייור אלא תלם המצר ובעל מתיבתא אמר בית הגדול אלימי למיעבד שודא דדייני. אבל דייני דעלמא לא.. מדקאמר גבי אמה דרב חמא בכתובות אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה שודא דדייני. אמר ליה אנא נמי שודא דדייני.. אמר ליה חדא דאנא דיינא. ומר לאו דיינא ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית. והא רב ששת חכים וסבר הוא ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן מר לאו דיינא ש"מ דלא עביד שודא דדיינא אלא בי דינא רבה. וכן כתב רבינו חננאל עיקר קבלה בידיה דלא עבדינין שודא אלא במקרקעי. אבל במטלטלי אמרי' ממון המוטל בספק חולקין. ואמר רב נחשון שודא דדייני שיתא הוו בכולי גמרא בפ' הכותב שניהן קרובין. שניהן תלמידי חכמים שודא דדייני ובפ' מי שהיה נשוי. שני שטרות היוצאין ביום אחד. אמר שמואל שודא דדייני: והא דפרק עשרה יוחסין גבי נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי. ולזה חייבתי כו'. והא דהמוכר מובלע. ואיכא עליה ריכבא דדיקלא דלעיל ובפ' כל הנשבעין. האי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד כרב ושמואל עבד. ובתפילת השחר השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. אמר רב יימר בר שלמיא. לדידי מיפרשא לי משמיה דאביי בין מצר ארעא דמיני' פליגא. בין מצר ארעא דמיניה פסיקא. ייחד ליה ארעא בד' מצרנהא לא ייחד לה ארעא בית ט' קבין: גרסי' בפ' שני דייני גזילו' העורר על השדה והוא חתום עליה בעד כו' חכמים אומ' אבד את זכותו חנין אומ' לא איבד את זכותו.. עשאה סימן לאחר אבד את זכותו כלומר המחזיק עשאה סימן לאחר. ואמר מצר פלו' שדה פלו'. והעורר חתום עליה בעד ואמר אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד את זכותו דאמר ליה אי לאו דעבדי הכי לא הוה מצינ' לזבונה לה. ודייקני' להאי פירושא מדקאמר עלה דעשאה סימן לאחר שכיב מרע ושבק אפיטרופס. אתא לקמיה דאביי. א"ל אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו נאמן זיל הב ליה תלם אחד מיהא מדקאמר זיל הב ליה תלם אחד. מכלל דהמחזיק הוא עשאה סי' לאחר והא דכתב רב אלפס בגירסא דירושלמי. לא סוף דבר עשאה סימן העורר לאחר אפי' אחר לאחר ליתא בנוסחא וכו'. אלא הכי איתא בירושלמי לא סוף דבר עשאה סימן אחד לאחר וכו' אמר ליה ודילמא אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו הימנו אמר ליה שפיר קאמרת. דאמר ר' אי טעין ואמר חזרתי ולקחת' הימנו. וטעמא משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומדקתני והוא חותם עליה בעד: שמעינן דחתו' עליה בעד. הא עשאה סימן אחד לאחר. לא איבד את זכותו. דלא אמרי סהדי אכולה מלתא קא מסהדי כדפרישית במאמר ראשון: מאמר עשירי שטרות היוצאין גרסינן בפרק מי שהיה נשוי. איתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדיינא ומותבינן מהא דתניא שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין הא מני רבי מאיר הוא. דאמר עידי חתימה כרתי וכתב רב אלפס הני מילי בשטר קרקעות אבל בהודאות והלוואות חולקין. כסתמא דמתניתין כדתנן היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה חולקות בשווה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין: דהוה ליה לאקשויי ממתני' ולא מבריתא ומסתבר' דשמואל אפי' בהודאות והלוואות קאמר דומא דהוי כולן יוצאות ביום אחד פליגי דאם איתא דמוקמינן לה לבריתא כר' מאיר לוקמה בהודאות והלוואות ודברי הכל אלא לאו ש"מ בכולהו פליגי והאי דלא פריך ממתני' משום דפשיטא ליה דמתני' איכא לאוקומא כרבי מאיר ופריך מבריתא דליכא לאוקמה כר' מאיר דהא קתני סיפא כתב לאחד ומכר לאחר זה שמכר לו קנה ובגמ' ירושלמי אקשי מינה לשמואל והכי גרסינן התם שמואל אמר שוחדא לדייני לשני שטרות היוצאין על שדה אחת איזה מהן שירצו ב"ד להחליט מחליטין מתניתין פליגא אשמואל אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולא שודא ועוד הא אוקימנא לפלוגת' כתנאי דתניא וחכמי' אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה והא לא שטר קרקע הוא הילכך בתרוייהו פליגי וקיי"ל כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דרב נחמן עבד עובדא כוותיה דשמואל באמיה דרמי בר חמא הילכך שודא עדיף בין בקרקעות בין בהודאות ומתני' דהוי כולן יוצאו' ביום אחד ליתה דכר' מאיר אזלא ומיהו כתבי רבוותא דלא עבדינן שודא אלא במטלטלין כך הוא קבלה בידינו וכן כתב בעל מתיבתא כי עבדינן כשמואל במטלטלין אבל בהלואו' כרב עבדינן דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין ומאי דקשיא ליה לרבנן הא דגרסי' בפ' חזקת הבתים ואם איתה דשמואל אפי' בהודאות דהלוואו' קאמ' מ"ש דגבי המחליף פרה בחמור שני התם איכא דררא דממונא למר ודדרא דממונא למר ובב' שטרות היוצאין ביו' אחד קא משני התם ליכא למיקם עלה דמילתא לישני ליה התם איכא דררא דממונא הכא ליכא הא לאו תיובתא דמשום דליכא למיקם עלה דמילתא שינויא הוא דקא משני לקרקעות והלוואות הוא דקא משני הכי ועוד דהתם אי דמר לאו דמר ואי קשיא לך לווה וחזר ולווה וקנה דקיי"ל יחלוקו אמאי לא אמרי' שודא התם משום דשיעבוד דתרוייהו בהדי הדדי קא אתו וכי היכי דשני שטרות היוצאין ביום אחד אליב' דר' מאיר עידי חתימה כרתי דחולקין הכא נמי חולקין ובמטלטלי נמי איכא מרבוותא כגון מר רב נחשון ומר רב נטרונאי דאתשיל מקמיהו ושדא דמן תמנין ותרתין שנין דשני ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני דבבל וריש גלותא דלא למיגבא בעלי חובות ממטלטלין וכו' ועד האידנא מטלטלי כמקרקעי נינהו ואית בהו דינא דקדימה וכל הקודם שטרו קודם וגובה אפי' ממטלטלין וספיקא הוא ויחלוקו אבל היכא דשיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי אתו כגון שטרות. שני שטרות של הלואות היוצאין ביום אחד אמרי' בהו שודא לדעת שמואל והלכך הא דגרסי' בפ' הכותב אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית לי' זוזי וליכא חד מיניהו דקדי' איכא לאוקומ' כגון שיוצאין שניהן ביום אחד דהוא שודא דדייני ואשמעינן דהיכא דחד מיניהו בעל חוב וחד כתובת אשה ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקין ליה בזוזי ולאשה בארעא ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא. אבל היכא דשטר חוב וכתובה כגון לוה ולוה וחזר וקנה דליכא שודא אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיי"ל חולקין ולא אמרי' לאשה לא יהבינן והוה לה כתובה בשטר חוב ואע"ג דליכא אלא לחד מינייהו חולקין וכן דעת ר"ח מיה' מסתברא כרבינו האיי ורבינו אלפס דליכא דינא דקדימה וליכא אלא שיעורא דחד מיניהו לאשה לא יהבינן דהא טעמא קאמר דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא ולאו משום שודא. ומקולי כתובה שנו כאן ועוד דליכא למימר דרמי בר חמא אליבא דשמואל אמר למילתיה ולא אליבא דרב ואיכא למימר נמי דאפי' איכא דינא דקדימה קאמר רמי בר חמא דנא יהבינן לאשה דהא לוה ולוה וחזר וקנה מדינא יחלוקו ומשום האי טעמ' לא יהבינן לה לאשה הכא נמי לא שנא ומסתבר' דווקא מנה מאתי' אבל תוספת לא אמרי' ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ להנהו דמנינן בפ' אע"פ אבל אינך לא והיכא דתרוייהו בעלי חוב נינהו ושניהן יוצאין ביום אחד שודא דהיכא דלוה וחזר ולוה וחזר וקנה אי נמי מטלטלין בזמן הזה דליכא שודא יחלוקו תשובה לרבי' האיי לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם מלוה על שטר קודמת לגבות מבני חרי בשיעבודא דאוריתא ושני מלוין בשטר וכתב בעל חוב למאוחר דאית ליה לאיפרועי כל אימת דבעי לא מהני ליה תנאה ומלוה בשטר המוקדם לעולם קודם: גרסינן בפ' נערה שנתפתתה איתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות: אמר ר' באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון: ג' מאות גובה מזמן שני מדלא כתב לה אוסיפית לך תלת מאה אמאתן הכי קאמר לה אי מזמן ראשון קא גבית גבי מאתן ואי מזמן שני קא גבית גבי תלת מאה גרסינן בפ' הכותב שני גיטין וב' כתובו' גובה ב' כתובו' ב' כתו' וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה (נ"י גובה שתי כתובות) ואיבעיא בהאי גביא דווקא בדאוסיף לה אבל לא אוסיף לה קי"ל כר' נחמן דאמ' שני שטרות בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ואמ' רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסף ביה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנ' לייפות כוחו הוא דכתביה משום דינא דבר מיצרא וכ' וודאי שניהן במכר שניהן במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמ' רפרם אמר אודויי אודי ליה שעידי השטר פסולין רב אחא אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודא קמא ואיכא בינייהו אורועי סהדי ומיכנש פירי וטסקא ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו ולקולא כתב רבי' אלפ' ביטל שני את הראשון דווקא בשטר קרקעות ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה. אבל הודאות והלואות גבי תרויהו כל חד וחד לפום שיעבודא דיליה ולא אמרי' האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרויהו סכום אחד כדגרסי' בפ' גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שוויוה ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה וכו' אלמ' גבי תרויהו ואמ' רב אסי האי מאן דנקיט שטר בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהלי תרי בר חמשין חמשין לא משוינן ליה וכתב הרב החסיד קרובינו מדקאמ' לאורועי סהדי ולא קאמר למיפסל שטרא ש"מ דלא קרעינן לשטר' אלא מוקמינן לממונ' בחזקת מרי' ולא מגבינן ליה ומסתמ' מ' מדקאמר ביטל השני את הראשון דקרעינן ליה דהא בין מר ובין מר שטר' קמא חספא בעלמא הוא דלית ביה ספיקא. אלא אימור אודוי אודי ליה הילכך גובה מזמן שני ממה נפשך מיהו מיפסל לא מיפסלי סהדי דאיכא למימר אחולי אחלי' לשיעבודא. אלא אורועי מרעינן ליה. דא"כ דאכתי איתיה לשיעבודא דשטרא קמא מזמן שני אמאי גבי לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו אלא לאו ש"מ דליתיה לשטרא כלל: גרסי' בשבועות בפ' כל הנשבעין איתמר שתי כיתי עדים המכחישין זו את זו שני מלוין ושני לוין היינו פלוגתיהו וקי"ל כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה. וזו באה בפני עצמ' ומעידה כדכתב רבי' אלפס ורבי' האי הכי פסק בסוף ימיו ודלא כרבינו סעדיה.. מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות אחד בק' ואחד בר' יד בעל השטר על התחתונה נוטל מאה ונשבע על השני ופטור שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' ושניהן נשבעין ונוטלין הדין פי' ר' אלפס והכין פרושא דרבנא אבא מרי זצ"ל דשני מלוין ולוה אחד שניהן נשבעין ונוטלין. ור"ש פי' שני מלוין ולוה אחד לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה קאמר. וכי היכי דשני מלוין ולוה אחד אע"ג דחד מינייהו פסול לוה פרע ליה לתרוייהו וכל חד חד ממלוין מפיק לשטריה בחזקת כשר ולוה לא מצי מדחי לשני מלוין דהא מתני' דשני מלוין ולוה נינהו ולא מצי מידחי ליה בעל הבית דהא לוה לשני מלוין הילכך שניהן גובין כי היכי דגובין שני מלוין ושני לווין וקשיא לי אמאי לא פריך ממתניתן לרב חסדא דהשתא לוה אחד כשר שני לוין מיבעי' שני לוין ומלוה אחד לא איפשיט ומסתברא כרב אלפס דאמ' דלא אמרינן חולקין אלא היכא דליתי' לממונ' בידיה דחד מיניהו אי נמי תפשי תרויהו כהדדי אבל איתיה בידא דחד מינייהו המוציא מחבירו עליו הראיה הילכך מישתבע שבועת היסת דלית ליה גביה ולא מידי וכתב הרב אלפס הני מילי היכא דאתי כולהו לבי דינא בהדי הדדי אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מיניהו גבי מיניה דהיינו כרב הונא דאמ' זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפי' לרב הונא עדותן בטילה דוודאי אחד מהן פסול לרבינו אפרים אי טעין לוה לית לך גבאי כלום דסהדי דהאי שטרא שיקרי נינהו אישתבע ושקול משתבע ליה ואי בתר הכי אתי לאישתבועי אשטרא אחרינא אמרי' ליה ממה נפשך אי קמאי קושטא בתראי שקרי נינהו ואפילו בשבועה לית לך ואי הני סהדי דקושטא אהדר לי מאי דשקלית מיני ולא גבי אלא חד והיינו דקאמ' בהדי חד מינייהו גבי אלמא בחד הוא דגבי וקרעינן לאידך ומישתבע שבועת היסת ומיפטר ואיכא למימר לאו כל כמיניה לאשתבועי דטענה דקא מבטל לשטרא כדקאמ' בהא דמפיק שטרא אחבריה ותו כתב היכא דידעינן דאיכא תרי שטרי בידא דראובן על שני לוין בעדות שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו כל חד מיניהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן אפילו קרעיה לחד מיניהו מצי למימר ההוא דקרעת דקושטא הוה. ודאי ליכא לאוקמה דאתו כולהו לבי דינא אלא בראיה ומכל מקום לא דמיא לדרב הונא בפ' הנזקין: שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומ' כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכולם אבל אם אמר אחריו לפלוני ואחריו לפלו' כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו בפ"ק דבבא מציעא שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו ומצאתיו יתקיים השטר בחותמיו וקיי"ל כר' ודיוקא שאינו מקויים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל במקוים יחלוקו ולאו דפסקי לשטרא אלא לדמי אי תפסה אחד בפנינו לא איפשיט גרסינן נמי התם שטר שכתוב בו סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. קיי"ל כר' עקיבא דאמר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור והיכא דאמר לוה שתיים דברי הכל פטור משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וש"מ אם אמר מנה לי בידך בשטר וחמשים על פה וקא מודי ליה כו' כדאיתא בהילכות רב אלפס: גרסי' בפ"ק דבבא מציעא ת"ר מצא שטר חוב אם יש בו אחריות נכסים אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בו אחריות נכסים בזמן שלוה מודה יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים דקיי"ל אחריות טעות סופר כדרבנן וכתב רבינו אלפס בשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון שניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקינוניא וליתה לדשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכו' כדכתב בהלכות גדולות ואפי' כתיב בו הנפק לא יחזיר לבעלים ואפי' הוחזק כפרן כר' יוחנן והא דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דאוקימנ' בשטרי חלטאתא ואדרכתא ומסתבר' מדחזינן בכמה דוכתי וסוגי' דשמעת' דאוקימנ' בשחיי' מוד' ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ר"י נמי דאמ' המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים ואקשינן עלה ממתני' ושמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ש"מ דטעמ' דר' יוחנן דאוקים כמתני' בשחייב מודה לאו דחיישינן לקינוניא אלא משום שמא כתב ללוות ולא לוה ומתני' בשטר דלאו אקניית' הוא וברייתא דקתני אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה משום שמא כתב ללות ולא לוה וכו' ולא משום קינוניא דלא חיישי' לפירעון ולקינוניא והאי פירושא דכתיב' בספרים ישנים תיובת' דר' אלעזר בחדא ודשמואל בתרתי. פי' דרב יהודאי הוא וליתא בספרים דהא קיי"ל מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ש"מ דלא חיישינן לפירעון ולקינוניא כיון דרמו שבועה עילויה כדגרסינן בשבועות הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ליכא למיחש לקינוניא וכן הילכתא אבל לפירעון לחוד באין חייב מודה חיישי' והיכא דאיכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה נמי חיישינן ובשטר אקנייתא אי נמי היכא דכתב בו הנפק דליכא למיחש לא חיישי' והא דכתב ר' אלפס אהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ליחוש לקינוניא ואוקימנא בשטרי אקנייתא לא דייק לן וכן הילכתא: וכפרן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צא תן ואמר פרעתי נאמן וליתא וכדרב זביד קיי"ל דאמר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב לו. אין כותבין ונותנין לו וכתב רב אלפס אע"ג דקיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה בשטר דמיא כדאמרינן לעיל מלוה על פה ואינה ניגבית ממשעבדי ופרקי' הכא במאי עסיקי' שעמד בדין. אלמא העמדה כמלוה בשטר דמי הני מילי היכא דלא ציית דינא ואי נמי ציית לדינא ואמר פרעתי ואיתברר לן דלא פרע. אבל היכא דציית ונפיק ליה מבי דינא אדעת' למיפרע דקבלי' לדינא ואמ' פרעתי נאמן דחיישי' דילמ' פרע ליה ומסתב' כדאמ' העמד' בדין כשטר דמיא הני מילי גבי משעבדי דאמרי' מעשה ב"ד קלא אית ליה אבל לגבי פרעתי נאמן ומישתבע שבועת היסת ומיפטר ורבינו חננאל דחה להא דרבינו אלעזר ואמר דיעו' בעלמא הוא וליכא למיעבד בהו עובדא ואוקמה דהא דרבה בר רב הונא דעמד בדין. כגון דכתבי ליה מעשה ב"ד והא דרב זביד שלא נכתב כדאמרי' בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו: ירושלמי הוה ערב לכלתי' והוו דינין קומי רב חמא ובר קפרא מן דאודי לומר ליה יהבית שאלון לר' חייא רבה שאל ר' חייא לר' אמר ליה ממתחייב בב"ד לא הכל הימנו מאי לא הכל הימנו ר' אבהו בשם ר' יוחנן אם מפי עצמו משלם נאמן לומר נתתי אם מפי אחרים לא הכל הימנו אף בשבוע' אם מפי עצמו נשבע נאמן לומר נשבעתי אם מפי אחרים לא הכל הימנו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים ד דיתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך שלא ליתנם טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה ורמינן המביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר וכו' והאי דלא פריך ממתני' וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר משו' דמגט אגט אלימא ליה לאקשוי ואסיקנא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופסקי רבוותא אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו העיר ושכיחי שיירות אי נמי הוחזקו אע"ג דלא שכיחי שיירות לא מהדרינן כדר' זירא כלישנא בתרא דתרויהו בעינן. ואי נמי כר' ירמיה כגון דאמ' עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון ולא חיישי' דילמ' איתרמי עדים בעדים ושמא בשמא אי נמי כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלני' אי נמי ה"ה אי אמר בעל האי סימן מובהק ודווקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא: ירושלמי בפ' כל הגט עי"ש פירושו ולא כן כן קתני אין סימן בגיטין כההוא דמר תרתי תלת שורין הכא האומר שבו נקוד היה ר' זעירא בעי קומי ר' מונא הכא אחד היה שם והיה שמו כשמו הגע עצמך שבדקו כל אותו המקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו אלא חומרא הוא בעריות. והא תנינן הלכו וכו' אמר ר' מונא כן אמר שמואל בר' אחא האיש הזה שני גיטין היו בידו אחד כשר ואחד פסול אבד את הכשר ומשליך את הפסול בשעה שמצ' אני אומר שהפסול מצא ואיכא למימר דר' ירמיה ור' אשי פליגי עליה דרבי זירא אע"ג בלא הוחזקו ולא שכיחו שיירתא פסול משום האי חששא דירושלמי ולא מהדרינן עד דאמר נקב יש בצד אות פלונית כרב אשי לחומרא אפי' שאין השיירות מצויות. ורב אלפס לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקו' שהשיירות מצויות אלא כדר' ירמיה או כר' אשי דאמר נקב יש בצד אות פלונית כלומר דהו' להו סימן מובהק ובמקום שהשיירות מצויות והוחזקו ומהדרינן אפי' לזמן מרובה כגון שעבר אדם שם כדאיתא בשלישו', גט ורבינו חננאל פסק לחומרא ומסתברא נמי דווק' אות אבל תיבה פלונית לא דמספק' לן סימנין דאורית' או דרבנן וא' ובאיסורא אזלינן לחומרא ובעינן סימן מובהק והיכ' שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבע' או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר ואם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר וצרפתים אומרי' דבעי תרתי דלוסקמא ומכירו דהוי סימן מובהק והילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו ואוקימנא דחיוורי וסומקי ליתא לההיא אוקימת' אלא אליב' דמאן דסביר' ליה סימנין דאורי' אבל לדידן דסביר' לן סימנין דרבנן אע"ג דאית בהו סימנ' אחרינא דכליו לאו סימן מובהק הוא אלא בצורת פנים עם החוטם וכן הילכת' גרסינן ביבמות בפרק האשה ההוא גיטא דאישתכח בסור' וכתב ביה בסור' מתא דעל רכיס נהרא אנא ענין בר חייא נהרדעא פטרית ותריכית פלנית אינתתי ובדקו רבנן מסורה לנהרדע' ולא הוה ענין בר חייא לבר ענין בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעי ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב גיטא כו' אמר רבא חיישי' לגמלא פרח' אי נמי לקפיצ' אי נמי מילי מסר כדאמר להו לספרי' כי יתביתו בשילו כתובו בשילו אע"ג דמסרו לכון מילי בהיני וכו' והלכה כרבא ואיכא דדייק מהכא דהתם לאו משום דשיירות מצויות הוה דהא כתב ביה ענן מנהרדע' וליכא שום ענן אחרינא בנהרדעי אלמ' הוחזק לחודיה פסול וקשי"ל דהא אמר רבא היכא דתרו כיתנא דלא שכיחי שרייתא ודקיה דידיה לא איתברר והא שכיחי שיירתא בנהרדע' ת"ר מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה והיכא דיהבה איתתא סימנא אע"ג דלא קא מודה הבעל יהבינן לה כדקאמרינן הוא אמר סימני הגט והיא אמרה סימני הגט ינתן לה איכ' דאמרי אינו נאמן הבעל משום דאיבעי אמר גירשתי למפרע הוא דהא אמרי התם בעל שאמר גירשתי נאמן להבא אבל למפרע לא ואשה נמי משום מיגו דאיבעי' אמרה גירשני לא מהימנא דכיון דאיכא עד דמסייעה מעיזה ומעיזה ומסתבר' דאיכא עידי גירושין ונמצ' הגט חזקה הגט מיד האשה נפל והכא במאי עסקינן דליכא עידי גירושין ונפל הגט מיד הבעל או מיד השליח הילכך לא מהימן בעל וטעמא דבעל שאמר גירשתי נאמן מפני שבידו לעשות הוא והואיל איכ' מיגו ליכא אבל במיגו לא שרינן אשת איש שהוחזקה באיסור דדילמ' הוא גופיה לא ידע ומצא גט בשוק דומיא דמתני' היא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם הא היו כתובין ונפלו ממנו ונמצאו ואמ' ליתנם נותנין כדפרישית ואיכא למימר נמי דלא אמרינן בעל נאמן והאשה נאמנת אלא למישרי לעלמ' אבל לאפקועי ממונא לא כדגרסי' בסוף גמר' דהכותב הכא במאי עסיקין בשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתי ש"מ דלא אמרי' נאמן אלא למישרי לעלמ' שיחרורי עבדים דייתיקי מתנו' וכו' כדאית' בגמר' עד סוף הפרק ופרישנא באות במתנת בריא בפ' המפקיד חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלו' פרשי' לה בעיסקא: בפ' יש נוחלין שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוצי' שט"ח על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידים אותו שפרע כולו נשבע שבועת התורה וגובה מלוה מחצה שהודה מנכסים בני חורין אבל ממשעבדי לא דאמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואתון קינוניא עבדיתו לרבי' אבן מגש שמעי' מיה' דלא אמר הוה ליה שטר שיעבוד קרקע אלא וודאי איכא שטר כגון שטר שכתב בו סלעים דמיעוט סלעים שתיים אבל ליכא שטר כי האי דסהדי אמרי' פריע' הוא אע"ג דקא מודה לי' בשטר הוה לי' כמלוה על פה ואי נמי שטר הוה לי' ואירכס ואי נמי דאודי וקנו מיניה דסתם קניין לכתיבה עומד כיון דהשתא ליכא שטרא אי אודי במקצת וכפר במקצת מישתבע. וליכא הכא כפירת שיעבוד קרקעות וגרסי' התם מי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על יריכו אינה כלום זיכה בה לאחר קודם מיתתו דבריו קיימין וכו' בשכיב מרע בפ' מי שהי' נשוי ג' נשים כתובה של זו ק' ושל זו ר' ושל זו ג' מאות ואין שם אלא מנה חולקין בשוה. היו שם מאתים של מנה נוטלת נ'. ושל מאתים ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב וכו' רב אלפס פריש לה. אלא דקשיא בבא תניינא דמוקי' לה בכותב' בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אמאי קא מפסדא בעלת ג' מאות תמניא ותלתא משום כתובה דבעלת מאתים מדינ' אית לה למישקל תלתין ותלתא ותילתא ובמנה תניינא חמשה. והשתא לא שקיל אלא ע"ה ולענין פסקא קיי"ל כר' דאמר חולקות בשוה. ותיטול כל אחת ואחת בשוה עד שתטול כל אחת ואחת כתובתה ובעלת מנה נוטלת כבעלת ג' מאות ולא דמי לשלשה שהטילו לכיס. שחולקין לפי מעות. דהתם שבח מעות קא שקיל אבל הכא כל נכסיו משועבדים לכתובה דכל אחת ואחת: נשלמו עשרה מאמרות אזנים וידים לשטרות תהלה ועוז לקורא הדורות אשר ברא עולמו בעשרה מאמרות ואילו הן טופסיהן וקצת מהילכותיהן וחותמיהן: ת"ש"ק"ף ב"ג"ז"ע ח"כ"מ"ה אות תי"ו תנאי שטרי התנאין תנאי ממון וגיטין ועבדים וכתוב' ותמורה. תמצא עיקר התנאים על ארבעה עשר ענינים שבהן מתקיים התנאי ומתבטל: הראשון שיהא דבר היתר. כדתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי כסות ועונה. הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר רי"א בדבר של ממון תנאו קיים וקיי"ל כרבי יהודה. ירושלמי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים על מנת שאם אמות לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל ודווקא כגון שאר כסות ועונה דוודאי קא עקרו אבל אם אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתאכלי דבר איסור לאו איהו קא עקר דאטו מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלת לא תיכול ולא תתגרש כדתניא הרי זה גיטיך על מנת שתאכלי בשר חזיר ואם היתה זרה ע"מ שתאכלי בתרומה ואם היתה נזירה על מנת שתשתי יין נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט וגרסי' בהכותב כתב לה דין ודברי' אין לי בנכסייך בפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך הרי זה אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רש"בג אומר אם מתה יורשה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ואמר רב הלכה כשמואל: ירושלמי אמר ר' יוסי אילין דכתבין אין מיתת בלא בני כל מה דיליה תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקים: זה הלשון בהלכות רב אלפס ולשון אחר מצאתי לית הילכתא כרב דקי"ל דדבר שבממון תנאו קיים ור"ח נמי קשיא ליה הילכתא אהילכתא וסמך על הירושלמי דגרסי' התם הלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה אבל לא לעניין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי גוף אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה תנאו ממון הוא ולמה אמרינן תנאי בטל שבסוף הוא זכה בהן ומסתמא אי איתא להאי טעמא לא הוה שתיק גמרא דילן מינה והל"ל ולאו מטעמיה משום האי טעמא דירושלמי וטעמא אחרינא הוא דאיכא ואליבא דרב ליכא לפרושה אלא כפי' דגמ' דהא סבירא לי' מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וירושת הבעל דרבנן והיינו דאמר הלכה כרשב"ג. אבל אנן סבירא לן דמתנה על מה שכתב בתורה תנאו קיים ובדרבנן תנאו בטל וחכמי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וירושת הבעל דרבנן והיינו דאמר הל' כרשב"ג דאמר אם מתה יורשה ולאו מטעמי' דאילו רשב"ג סבר תנאו בטל ואנן סבירא לן תנאו קיים ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והיכ' איתה לדרשב"ג ואיתה לירושלמי דתיהדר פורנא לגבי נשא דהוה ליה כמתנה על מנת להחזיר ואיתה לדרב כהנא דאמר מתנה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה בירושה דרבנן ונהי דאינו יכול להתנות בירושה דאוריתא כדאמר בפ' יש נוחלין האומר בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר ולא כלום ואפי' לר' יהודה משום דלא ידע למחיל אבל איתיה לבן וידע ומחיל יוכל להתנות שסמך על הירושלמי ואנן לא נהירא לן ואיתה נמי לדרבא דאמר כל האומר אי איפשי בתקנת חכמי' כגון זאת שומעין לו ודוקא כגון זאת דמצי למימר טעמא מאי משום תקנתא דידי והוי נמי תקנתא דרבנן כגון פירות ומציאה וזולתן אבל ירושת הבעל דאתיא מדרשא דרבנן אין אדם יכול להתנות דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה: והגהה שבהלכה דליתה לדרב ליתה דהלכה כר"שבג. וכן פסק ר"ח ובעל מתיבות. והכי שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים ודוקא דאוריתא אבל בדרבנן תנאו בטל כדאמר בפ' אע"פ ר' יהודה אומר רצה כותבין לכתחילה וכו' טעמא דכתב ליה הא לא כתב לא והא שמעי' ליה לר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים. קסבר ר' יהודה כתובה דרבנן וחכמי' עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וקיי"ל כר' יהודה ואפילו בדבר של ממון תנאו בטל ואע"ג דר' יהודה סבר במלתא דלא שכיח לא עבדי רבנן חיזוק לדברי' דוקא פירות דאמרי' לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות אבל ירושה דומיא דכתובה היא שכל אדם יורש את אשתו כשתמות ומיתה שכיח. כדאמר בפרק כל הגט חברך מית אשר איעתר לא תאשר וכי עביד רבנן תקנתא במילתא דשכיח והא דאמרי' בדבר של ממון תנאו קיים דוקא דידע וקא מחיל כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אבל היכא דלא ידע כגון איש פלו' בכורי לא יטול פי שנים תנאו בטל והאומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה בידע אבל בסתם יש לו עליו אונאה כדתניא בד"א בסתם אבל במפרש כגון מוכר שאמ' לו ללוקח חפץ שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ואית דמפרשי דהא דרבנן דאם מתה יירשנה דלא ידע דמחיל הוא דהא לא ידע מי מאית ברישא ודכולי עלמא תנאו בטל ולא קשיא הילכתא אהילכתא: השני תנאי כפול דתנן ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וגרסי' בפ' מי שאחזו הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבי שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי אם תניקי אם לא תניקי דברי ר' מאיר וחכמי' אומר' נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיים התנאי אינו גט ופסק רבינו אלפס הילכתא כרבנן ואע"ג דקיימ' לן דבעי תנאי כפול הני מילי באם תשמשי ואם לא תשמשי אבל על מנת כאמר מעכשיו דמי ולא בעי' תנאי כפול ולא להקדים תנאי למעשה ולעולם תנאו קיים וכן כתב הבבלי ותמיהא לן חדא דפלוגתא דר' מאיר ור' חנינ' בן גמלי' בתנאי כפול בעל מנת הוא בקדושין והכא נמי בעל מנת הוא דקאמר לפי שלא אמר לה אם תשמשי ואם לא תשמשי וקאמרי רבנן נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיי' התנאי אינו גט לאו טעמ' משום כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (אלא) משום דלא בעי' תנאי כפול ועוד השתא דאם בעי' תנאי כפול ואי לאו כפליה ואי נמי מעשה קדו' לתנאי אע"ג דלא אתקיי' תנאי נתקיי' המעש' ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא כ"ש ואע"ג דלא איתקים התנאי תתקיים המעשה ומסתברא דאפי' בעל מנת נמי בעי' תנאי כפול וכל דיני תנאין והילכתא כר' מאיר בעל מנת שתשמשי ולא כפליה דאע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט כדאיתא הכא וכדגרסי' בירושלמי תני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת לא ירדו גשמים אינה מקודשת עד שיכפול תנאו ולר' מאיר היכא דכפלי' לתנאי' ולרבנן היכא דלא כפלי' לתנאי' קיימ' לן כר' דאמ' כל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי כלומ' כאילו אמר מעכשיו תתקיים המעשה אם תתקיים התנאי נתקי' התנאי איגלאי מילתא למפרע דמההוא שעתא איתקיי' ליה המעשה ונפקא מינה למה שאירע בנתיים כדמפרש לעיל והא דאמ' הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שתחזיר לי את הנייר הרי זו מגורשת ואסיק עלה מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר אביי רבי מאיר היא דאמר בעי' תנאי כפול וכו' ורב אשי אוקמה לעולם רבנן היא ולא בעי תנאי כפול וסיפא היינו טעמ' דמגורשת דהוה ליה כאילו אמר מעכשיו תהא מגורשת על מנת שתחזירי לי את הנייר כאילו אמר מעכשיו תהא מגורשת על מנת שתתני לי מאתים זוז דקיימ' לן והיא תתן ומגורשת מעכשיו אע"ג דנתקרע הגט או שאבד הכא נמי מגורשת מעכשיו באותו הגט על מנת שתחזירי לי את הנייר ואם אבד או נשרף משלם דמיו ואי נמי הוה ליה כמתנה על מנת להחזי' וכשיחזיר לו דמיו או הנייר אגלאי מילתא למפרע דגיטא הוא. ולעולם בין באם בין בעל מנת בעי' תנאי כפול וליכא בינייהו אלא בעל מנת כשיתקיים התנאי יתקיים המעשה וכן מצאתי בתשובת הר' יעקב זצ"ל מי שנתן גט על תנאי ליד האשה ואומר לה מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש אינו יכול לבטלו דהא על מנת מכח מעכשיו קא אתי ותנן על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ואסיק' התם אם נתקר' הגט קודם גמר התנאי א"צ גט אחר ואין משגיחין עליו וכ"ש אם בטלו וההוא עובדא דמותיב אביי לרבא דההוא דאמר לה אי לא אתינא עד תלתין יומין אתא ואמר חזו דאתאי ואמ' לא שמי' מתיא ופריכ' ר' אבהו התם לבטולי מיכוין דמשמ' דמצי לבטולי בפי' הכא מוקים לה בדלי'. ביה מעכשיו או שנתנו ביד שליח. וצריכא עייונ' דאיכא למימר דעל מנת ומעכשיו לא מהני אלא בנתקיי' אבל קוד' גמר התנאי מצי לבטולי ויכול לחזור בו כדפי' לעיל במאמר שלישי ומסתבר' בין בגיטין בין בקידושין בין בממונא בעינן תנאי כפול וכל דיקדוקי התנאי וכן כתב בתשובת ר' משה הגאון וכן הורו הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות ותשובת רב אלפס דקאמר דווקא בגיטין וקידושין אבל בממונא לא בריר לן דהא כל תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן והתם ממונא הוא ואדרבה בממונא בעי' באיסורא לחודה לא בעי' כדגרסי' בסוף פרק שבועת העדות אל יככה יברכך ויטיב לך ר' מחייב ור' יהודה פוטר גמ' והא לית לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן וכו' ור"ח ורבינו אלפס פסקו הילכתא כסתם מתני' דהשוכר את הפועלים בתנאי שיש בו מעשה בתחילה ולא אוקמה בגיטין וקידושין ורבוות' קמאי בנוסחא דתנאי כולה דיקדוקי כתבי וכן הילכתא וגיטין וקידושין אע"ג דאיסורא הוא לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הין ואזלינן לחומרא דגרסי' בירושלמי ואיתא נמי בעירובין בהאי לישנא כולה ירדו לסמפון כשיטת ר' מאיר בקידושין ר' חנינא חברוי דרבני' בעי למה לי כר' מאיר אפי' כרבנן לא כן אמר ר' אבהו בש"ר יוחנן סדר סמפון כך הוא אנא פלו' מקדש ליך אנת פלנית בת פלו' ומכניסך ליום פלו' ואי אתא יום פלו' ולא אכנסיך לא יהוי לי עלך כלום ויאמר ע"מ שלא לכפול תנאו אילו לא כפל תנאו מעקר לקידושין אמר ר' יוסי בר בון בכל אתר אית לר' מאיר ממשמעות הין אתה שומע לאו וממשמעות לאו אתה שומע הין וכה לית ליה אמר ר' מתני' חומר הוא בעריות והכי פירושא ויאמר ע"מ שלא לכפול תנאו ומכלל לאו אתה שומע הין אילו לא כפל תנאו מעקר קידושין שאם בא אחר וקידשה קודם קיו' התנאי אינה מקודש' לא לראשון ולא לשני דלחומרא אמרי' ר' מאיר כדאמר התם בע"מ שירדו גשמי' לראשון אינה מקודשת שהרי לא ירדו גשמי' ולב' אינה מקודשת שהרי לא כפל הראשון וכיון דלא כפל תפשי קידושי אמר ר' יוסי בר בון בכל אתר אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הין כלומ' באיסורא כדאמר בשבועות אל יככה ויברכך וייטיב לך ר' מאיר מחייב ותנן נמי אלו הן במיתה שתויי יין ופרועי ראש וסתמ' כר' מאיר והכא דאיסור' לית ליה דאי אית ליה קידושי ראשון קידושין גמורין נינהו ומשני חומר הוא באיסור ערוה מאיסור אחר והילכך בממונא אי לא כפליה לתנאיה המעשה קיי' ותנאי בטל באיסור שאינו איסור ערוה אין המעשה קיים עד שיתקיים התנאי דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הין בגיטין וקידושין אם לא כפל מקודשת לחומריה ומשום חומרא בעי' תנאי כפול וכן הילכתא ובעל מתיבתא אייתי להאי ירושלמי ורבינו שמואל כתב בפ' יש נוחלין כרב אלפס קבעינן בגטין תנאי כפול לרווחא דמילתא אבל בממונא אזלינן בתר אומדן דעתא כר' שמעון שזורי. וגבי אתרוג לא בעי' תנאי כפול ורבינו יעקב אחיו חלק עליו בתשובתו ואיכא דקשיא ליה הא דתנן אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא דהתם לא כפליה לתנאיה וניחא דהתם לא מקני ליה ולא מידי דהא לא קאמ' ליה מילתא יתירתא ומשום הכי מיחייב לקייומי לתנאיה ואע"ג דאמר בלשון אסמכתא ומסתבר' דתנאי דאי' ביה כפילא הוא. דהא כתב לה אנא אישפי ואקום כריא קמך ואם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ותנאה מעליא הוא ולא אסמכת' הוא דלא קאמר ליה מילתא יתירתא. השלישי דתנן בהשוכר את הפועלים כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו תנאי בטל. הרביעי כל שאפשר לקיים בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים הא אי אפשר לו לקיים בסופו תנאו בטל ואמר רב זו דברי רבי יהודה בן תימא אבל חכמי' אומ' תנאו קיים דתניא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע ע"מ שתבלעי קנה וכו' רבי יהודה אומר כזה גט כלל אמר רבי יהודה בן תימא וכו' אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה בן תימא: ירושלמי לבעל מתיבתא כל דבר שאי אפש' לקיים בסופו והתנה עליו מתחילתו לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כל המתקיים בפה מתקיים בכתב ורישא בתנאי שיש בו מעשה בתחילה ליכא מאן דפליג וכן הילכתא וכתב ר"ח אע"ג דלא אשכחין לה אלא אליב' דר"מ דאמ' תנאי קודם למעשה תנאי קיים מעשה קודם לתנאי תנאי בטל הילכתא כר' מאיר דתני לה גבי הילכת' דהא מתני' סתמא היא וכולהו הילכת' היא: גרסינן בירושלמי ר' חייא בש"ר יוחנן כל תנאי שהוא מעשה בתחילתו מקודשת לחומריה רבי חייא בש"ר יוחנן קידושי מלוה לחומריה ובקרקע לא קנה ובמטלטלי' אין מוסרין אותו למי שפרע. ואיכ' דקשי' להו הא דתנן כתבו גט ותנו לאשתו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כתבו בתוך י"ב חודש ותנו לאחר י"ב חודש אינו גט. ר' יוסי אומר בזה גט וכו'. ואמרינן עלה לימא קסבר כתב גט על תנאי כשר לא שאני התם מתוך דהוה ליה למיכת' אם לא באתי כתבו ותנו ואמ' כתבו ותנו אם לא באתי הכי קאמ' כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי ל"ש הכי ול"ש הכי והתם דמעשה קודם לתנאי והוי תנאה ואיכ' למימ' תנאה דהוי על ידי שליח לא מצי לשנויי ביה שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום אע"ג דמעשה קודם לתנאי והא דתנן הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו'. ולאו דווקא הרי זה גיטיך תחילה אלא דינא אתא לאשמועי': ומסתבר' הא דגרסי' במסכ' יום טוב ההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלו' ולינסיב ברתיה ואמרינן עליה טעמא דאמר הבו ליה ואינסיב משום דמעשה קודם לתנאי קאמ'. אבל אינסיבה והבו ליה תנאי קודם למעשה ואי נסיב שקיל ואי לא לא ואיכא דקשיא ליה סדר סמפון דגרסינן בירושלמי דמעשה קודם לתנאי הוא כדכתב לעיל: החמישי הין קודם ללאו דתנן כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי והא דברי הכל וכי פליגי רבי חנינא בן גמליאל ורבנן בכפילה לחודיה הוא דפליגי כדמפרש התם ר' חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו וכולהו תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן להו ובעינן הין קודם ללאו כעניין שנאמ' אם יעברו ואם לא יעברו: הששי תנאי בדבר אחד ומעש' בדב' אחר לעשותו השביעי תנאי שאפשר לעשותו על ידי שליח אבל אי אפשר לעשותו ע"י שליח כגון חליצה ודומה לה לאו תנאה הוא וכן כתב ר"ח בגיטין סוגי' דשמעת' בעי' תנאי כפול והין קודם ללאו ותנאי קוד' למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח. ומסתייעא נמי מדגרסי' בפ' רשב"ג דכולי עלמ' יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קא מיפלגי. וגרסינן בסוף פרק מצות חליצה גבי יבמה שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ובתר דחלץ לה לא אמ' זיל הב ליה ואמרו ליה משטה אני בך עבדי מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וכו' אלמא איבעי אמר משטה אני בך וכן הלכה. ור' יוחנן נמי אמר בפר' המדיר תנאה שאפשר לקייומי על ידי שליח כהתם הוי תנאה ואי לא לא הוי תנאה וביאה אע"ג דלא אפשר לקייומי על ידי שליח הוי תנאה משום דאיתקוש הוויות להדדי: השמיני בדבר שבא לעולם תנאו קיים ואם לאו תנאו בטל וכל תנאי שהתנה על דבר שלא בא לעולם ואינו בידו תנאי דברים וקניין דברים הוא כגון ההוא דתגרי דכתבינן במאמרי קניין והא דגרסי' בירושלמי בפ' שבוע' העדות אילין דכתבין על מנת שיש לו רשות לגבות מן המטלטלין לא גבי משו' האי טעמא הוא ואינו גובה מן המטלטלין המשועבדין דמתנה הוא בדבר שלא בא לעולם. ואמר ר' מנא אין כתב ואמר אע"ג דלית ביה דינא יהב גבי והא דאמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה ממך הרי היא קנויה לך מעכשיו ליתה אבל האי דבעא שמואל מרב חזר ולקחה מבעלי' הראשונים מהו ופשט לו מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואסיקו רבוותא דהילכתא כוותיה כדפרישת התם סמכא דעתיה וניחא ליה דליקום בהימנותיה ולא אשכחן דבר שלא בא לעולם קני אלא התם אי נמי משום כבוד אביו או משום כדי חייו ובההיא דזבינתא לכתובתה דאימה בטובת הנאה משום טעמה דמפרשי רבוותא כדאיתא במאמ' קניין אבל מתנה דבר שאין בידו הוא וסברא דילן במכירת קרקע תשיעי בדבר שיש, בו ממש אבל בדבר שאין בו ממש לאו תנאה הוא כגון אויר וכיוצא בו כדפ' בקניין: עשירי תנאי בלא פטומי מילי כדגרסי' בפ' איז' נשך ההוא גברא דזבין ליה ארע' לחברי' שלא באחריות חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי את עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי אמר אמימר פטומי מילי נינהו אמר ליה רב אסי לאמימר והאמ' רבא וכו' ופי' רב אלפ' בתשובות לפי שרוב בני אדם מוכרין באחריו' וזה לא רצה למכו' אלא בתנאי שלא יהא עליו אחריות גלי אדעתיה שלא אמ' אלא להשביע ואמר הלכה זו נחלקת לשני חלקי' אחד קודם גמר המעשה והוא שאמר מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירה לי אסור וכן שקפץ הלוקח ואמר לכשיהיו לך אחזירם לך וכן שקפץ המוכר ואמ' לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסמכתא היא ואסור מאחר שלא נגמר המעשה אלא בתנאי ותנא לכשיהיו לי מעות דאסור והוא הדין לכשיהיו לך מעות: והחלק השני הוא תנאי שלאחר המעשה והוא סיפא דקתני לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר בין שהתנה הלוקח ובין שהתנה המוכר מותר לפי שלא התנה אלא לאחר המעשה לאחר שבאו הנכסים ליד לוקח ותנא חדא והוא הדין לאידך ורח"פ על זו הדרך ולא נהירא לן ומסתבר' רישא וסיפא בשעת מעשה ורישא דווקא במוכר דמוכר הוה ליה לאתנויי ואתני לוקח ותנאו קיים ואסור דהוה ליה ריבית וסיפא דווקא בלוקח דכיון דמוכר איבעי ליה לאתנוי ולוקח אתני לאו תנאה הוא אלא פטומי מילי נינהו ומשום הכי מותר. והיינו דקאמ' נעשה כאומר לו מדעתו כלומר כיון דמוכר אתני ולא לוקח כמד"א ליה מדעתך אם רצונך תחזיר לי ולאו תנאה הוא והילכך כל היכא דמוכר בעי אתנוי ולוקח הוא דאתני אי נמי לוקח בעי אתנוי כגון אחר וכיוצא בהו אתני מוכר פטומי מילי נינהו ואינו תנאי אא"כ עשאו מי שעליו להתנות אפי' התנה בשעת מעשה ונוסחא דר"ש הכי איתא לכשיהיו לך מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לי אחזירם מותר: אחד עשר תנאי בלא אסמכתא כלשון אי כדאמר כל דאי לא קני וכתב רב האיי במקח וממכר אם לא הזכיר בעיקר המעש' על מנת ומעכשיו אלא אמר אם בלשון קודש ואי בלשון ארמית אסמכתא היא בין בממון בין בגיטין ואע"פ שמתקיים התנאי המעשה בטל כדגרסינן הרי זה גיטיך אם מתי הרי זה גיטך אם לא באתי מיכן עד י"ב חודש ונתקיים התנאי ולא בא הרי זה גט אע"ג דאמר בלשון אם ודברי רבינו אלפס כתב בתשובות בכל מילי הוי אסמכתא לבר משכירות ואומנות דלא אתני בהו גוזמא ואם גיזם ואם אוביר ולא אעביד ומתפיס זכוותיא וקנו מיניה בב"ד חשוב ומסתברא דלא מיקרי אסמכתא אלא היכא דקאמר מילתא יתירתא ואי נמי דלאו בידו הא דקביל לאו מילתא יתרתא אי נמי בידו לא אסמכתא היא כדאמ' בפ' המקבל ההוא דקביל ארעא מחבריה אמר ליה אי מוברינא לה יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תילתא אמרי נהרדעאי דינא הוא דיהב ליה ג' מאה ותלתין ותלתא ותילתא רבא אמר אסמכתא הי' ואסמכתא לא קניא ולרבא מאי שנא מיהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשל' במיטב' התם לא אמ' מילתא יתירתא הכא אמר מילתא יתירתא אלמא היכא דלא אמר מילתא יתירתא אע"ג דאמר בלשון אם לאו אסמכתא היא וגרסינן נמי באיזהו נשך אי טרפא לה מינך אשלם לך מעידי עידית דאית לי לא מגבינא לך מעידית מגבינא לך ואמר רב חמא האי מאן דיהיב לי' זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזיל בפרוותא דבי אלשפט ואמר אמימר אמרית לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ואמר ליה מסתבר' מילתי' דרב חמא ביין סתם אבל יין זה לא מי יימר דמזבנא ליה ניהליה רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי אסמכתא היא ולא קניא ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו והכא לאו בידו ש"מ אע"ג דלא אמר מילתא יתירתא בעינן בידו והיכא שהוא בידו תנאו קיים ואם לאו תנאו בטל וערב נמי אי לאו טעמא דבההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ואסמכתא היא דקא משעבד נפשיה במידי דלא מיחייב ועובדא דרב בר שבא דהוה מסיק בי רב כהנא זוזי ואמ' ליה אי יהיבנא לך ביום פלו' מוטב ואי לאו שקול חמרא בזוזך דמילתא יתירתא הוא דזוזי הוא דמיחייב ליה ולא חמרא ומשעבד ליה חמרא דלקמיה שויא טפי דומיא דהלוה על שדהו ואמר לו אי אתה נותן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו ואוקימנא בדאמר ליה מעכשיו הא לא אמר ליה מעכשיו לא קני והילכתא כל דאי לא קני דווקא, מילתא יתירתא ולאו בידו וכתב גאון אי נפק כתובה דאיתא כאסמכת' אע"ג דכתב בה דלאו כאסמכת' שטר בטילה היא דהשתא לענין גיטין גרסי' בטל הוא אי איפשי בו פסול הוא אינו גט לא אמר ולא כלום וכ"ש לענין ממון וכל היכא דאמר מלוה מעכשיו או על מנת לאו אסמכתא הוא ופרישנא לעיל בפלוגתא דר' יוסי ורבנן בדלא קנו מיניה ולא אמר ליה מעכשיו הא קנו מיניה אי נמי אמר ליה מעכשיו קני כדגרסינן בנדרים ורבוותא כתבי דההיא בדאתפיס זכוותיה לחודיה היא והיכא דתפיס ב"ד משכונו' של בעלי דינין ואמר להו אי לא עבידנא כפסק' וכפשר' דלכון ליהוי דיליה כל מה דאית לי גבייכו איכא דמדמי לאתפוסי זכוותיה בבי דינא ואיכא מ"ד אסמכתא הוא ולא קני ומסתמא דלא מיקריא אסמכת' ואע"ג דלא אמר ליה מעכשיו דלאו מילתא יתירתא היא ועוד דכיון דאדעתא דהכי יהיב משכונות להו בב"ד כמ"דא להו מעכשיו דמי כמלוה על המשכון דגרסי' בתוספ' לקמן ובשני' עוררין על הבית ועל השדה דאע"ג דא"ל כלישנא דאסמכתא איבד את זכותו וההוא דגרסי' אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך אדעתא דמקנא יהב ליה לזוזי ולא אדעתא דמהדר ואסמכתא היא וההיא דפסחים בגמר' דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואוקימנא בהרהינו אצלו התם נמי מוכח אע"ג דאמר אם לא באתי בלישנא דאסמכתא הוא ישראל מישראל וישראל מגוי קני אבל גוי מישראל לא קני עד דאמר מעכשיו כדאיתא התם ודמיא למשחק בקוביא דאמר התם כל כי האי גוונא לאו אסמכתא ואמר רבינו יעקב דלא מיקריא אסמכתא אלא דחד סמוך אחבריה וחבריה לא סמך עילויה אבל הכא כל חד וחד סמיך אחבריה אי נמי כההיא דאמרי' במס' שבת מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה ואמר כל מי שילך ויקניט את הלל יקנה ד' מאות זוז כל חד וחד אמר אנא ידענא טפי וכל חד גמר ומקני הוא הכא נמי כל חד וחד אמר אנא טענינא טפי ואזכינא בדינא והא דגרסי' בע"א ההוא דאמר לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל זבנה לאיניש אחרינא וכו' כתבי רבוותא דווקא פסק וקנו מיניה בלשון מעכשיו הא לאו הכי לא דקי"ל אסמכתא לא קני ודווקא דקיימא ארעא בידא דלוקח דומיא דפירקן והכניסן לתוך ביתו דאמרינן דהיכ' דפסק עד שלא מדד קנה. ומסקנא דלאו אסמכתא היא דלא קאמר מילתא יתירתא אלא לדידך מזבנינא לה במאה מאותן מעות שהוא חייב לו ומכר לאחר במאי קנה אע"ג דלא קנו מיניה ואיכא למימר דהאי עובד כה"ג הוא ואי אמר להו כדשיימוה בתלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמרי בתלתא עד דאמר תלתא ולא אמרי' זיל בתר רובא כדשיימי בארבע עד דשיימו בארבעה וכ"ש דאמר כדאמ' ארבע' כדשיימו בתלתא ואתא תלתא ושיימוה ואמר ליה אידך ליתו תלתא אחריני דקים להו בשומא טפי וקיי"ל כרב הונא דלא מצי מעכב והני תלתא דיתבי בדינא ואתאן בהדיהו תרויהו למיעבד פשרה מסתברא דהוה ליה כמ"ד בתלתא ואי חד פליג עליהו לאו פשרה. תוספ' משכן לו בית. משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן נתקיימו התנאין דברי ר' יוסי אמר ר' יהודה היאך זוכה בדבר שאינו שלו אלא יתננו מודה רבי יהודה בשנים שהיו עוררין על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא באמת שאבד את זכוותיה הערבין וכו' המלוה על המשכון לחבירו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן לו הגיעו המשכון בין רע בין יפה: ירושלמי בפ' גט פשוט עצומים ר' אבהו גבי ר' אבא גבי ר' חמא. גבי ר' יונה ור' דוסא לא גבי. אמר ר' מנא אע"ג דלית ר' יוסי גבי גבי עיצומים מידי בההוא דיהב בריה גו אומנתא ועצימין ביניהון דו גבי ומסתברא דעצומים אסמכתא ועל משנת מי שפרע מקצת חובו הוא וטעה הסופר וכתבה על משנת כותבין שטר ללווה. שנים עשר תנאי בגט דבעי דלישבוק רווחא בתנאה דליקיים תלימות דאי אמר ע"מ דעבוד הא מילתא לעולם לאו גיטא הוא דת"ר הרי זה גיטיך ע"מ שלא תשתי יין לעולם ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כל למ"ד יום הרי זה כריתות. ואמר רבא הרי זה גיטיך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייך אין זה כריתות כל ימי חיי וחיי פלו' הרי זה כריתות וכתב ר' שמעון קיירא וודאי אמר לה כל ימי חיי פלוני דאינסבא ליה לאלתר והוה ליה בני מבעל שני ומית ליה בעל ראשון והוה ליה בני לאחר מיתתו ועדיין ההוא פלוני דתליה לתנאיה בגוויה קיים ואי אישתי יין בחייו לאחר מיתתו דבעל בטל גיטא למפרע ובני קמאי ממזרים ובתראי לא הוו ממזרים ואסירא לשני והוי פליגי רבנן בה דכיון דבחייו דבעל לא עבד עליו תנאיה ולאחר מיתה הוא דעבד כיון דמית בעל בטל ליה תנאיה ולא בטיל גט למפרע: שלשה עשר חצאי בגט בלא שייור כדתנן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלו' ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ואוקימ' בחוץ שיש בו שייור. אבל על מנת דברי הכל כשר מידי דהוה אכל תנאה דעלמא ואי אמ' על מנת שתינשאי לפלוני הרי זו לא תינשא לא לו ולא לאחרים כדמפרש טעמא בגמר' ואם כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול ואמר רבא לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה פסול ואזדא רב' לטעמי' וכו': ארבעה עשר שלא יהא בו אונס שכל תנאי שאיר' בו אונס התנאי בטל לבד מגיטין וקידושין: גרסי' בפרק מי שאחזו זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה לאחר מיתה לא אמר ולא כלום מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט כו' אמר אביי שתי לשונות משמע אמר לה מהיו' כמעכשיו דמי לא אמר לה מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי מהיום ולאחר מיתה מספקא לן וחולצת ולא מתייבמת אתקין שמואל בגיטין דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט בעינן הין קודם ללאו. והאי דלא אדכר הכא מעכשיו משום דהא כתב בגיטא מן יומא דנן ולעלם דאי לאו הכי הא קיי"ל אם מתי כלאח' מיתה דמי ולא אמר כלום עד דאמר מעכשיו זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו וכו' אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו נמי וכו' ואפי' בסתם בלא תנאי חוזר ותקנתא דשמואל לבהכי איצטריך דלא פסול וליתא לדרב הונא כדאמר ורבא ורבה לא סבירא להו הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו אין גט לאחר מיתה כדגרסינן באיזהו נשך בההוא דאינגיד ואיתנח ואמר ליה אמאי מתנחת וכו' ואמר פטומי מילי נינהו ואינו חוזר ודוקא בסתם אבל אם פירש ואמר מתי דכולי עלמא אם עמד חוזר ומסתמא דליתה לדרב הונא דהא מתני' אם עמד חוזר דוקא במתנת שכיב מרע כדאיתה ובתשובת לרבינו אלפס הנותן גט על תנאי כדי שלא יוכל לבטלו ולא ימסור אותו ליד שליש ושטר התנאי ביד הבעל או ביד שליש. אבל לכתוב התנאי בסוף הגט או מאחור' אינו רשאי שאם כתבו הויא ליה לבעל זכותא בגויה ואינו כריתות ואם בא הבעל בתוך הזמן אפי' ריח הגט אין בו וכן כתב הרב המחבר ומסתברא אם נתנו ליד האשה יכול לבטלו קודם שנתקיים כדפרישי' ואליבא דהילכתא בין לרבה בין לר' זירא לאחר התורף כשר אלא כי היכא דלא ליטעי אינשי בין לאחר התורף לא רגילי למיכתב תנאי בגיטין וכן כתב רבינו האיי בתשובות ואנן נמי הכי סבירא לן ומסתברא נמי מדגרסינן בפרק כל הגט אבל מכאן ועד י' ימים חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזיופתיה וגרסי' נמי גבי אם מתי הלכה כר' יוסי בעל פה אי לא ש"מ דתנאה בין בעל פה בין בכתב הוא ואם הוא על פה מוסרו בפני עידי מסירה. וה"ג בפרק המגרש כל התנאים פוסלין בגיטין דברי ר' וחכמים אומרים כל שפוסל בעל פה פוסל בכתב כל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב ופסק רבינו אלפס כרבה דאמר מחלוקת לאחר התורף והילכתא לפני התורף פוסל לאחר התורף כשר אם נתקיים התנאי כדתנן ולפני התורף פוסל אפילו נתקיים התנאי דוקא בכתב דפסול לפני התורף משום גזירה דעל מנת אטו חוץ אבל על פה אפילו לפני התורף כשר וה"מ על מנת אבל חוץ וכל דאיכא שייור בכתב פסל אפילו לאחר התורף ובעל פה לפני התורף פוסל לאחר התורף לא כדרבא דאמר רבא לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא להנהו דכתבי גיטא שתקו לבעל על דכתיב טירפא דגיטא שמא יזכיר להם תנאי שיש שייור בגט כגון חוץ מפלו' ודומה לו והדין סברא לפסק הרב אבל גאוני מחסיא ותשובות פסקו כר' זירא בהאי לישנא אע"ג דפליג רבא על ר' זירא אכרע אבוה דר' אבין קמיה דר' זירא ואמר כתב גט על תנאי דברי הכל כשר והיכי דמי לאחר התורף ולפני התורף נמי פוסל בעל מנת ורבנן מכשירין הלכה כרבנן דרבנן דמתני' דבהדי ר' אלעזר ורבנן דבריתא דבהדי ר' ור' זירא וברייתא דתני אבוה דר' אבין כולהו מכשירין בעל מנת בין לפני התורף בין לאחר התורף בין בכתב בין בעל פה ולא חזיא לרבי' חננאל סבריה ומסתמא כפסקא דקמאי דרבי זיר' הא מיפלג פליג ולא אמר ליה אבוה דר' אבון דברי הכל פסול כרבה דאמר לפני התורף פוסל לאחר התורף כשר ש"מ דלית הילכתא כרבה ופלוגתא דרבוותא דאזלינן לחומרא ובעל מתיבתא דלא אייתי דרבה ור' זירא סמך על הירושלמי דאייתי בפ' השוכר דכת' לעיל בדרך התנאי כל המתקיים בפה מתקיים בכתב: ירושלמי מה פליגין בשביטל תנאו אבל לא ביטל אף ר' מודה הדא אמרה כל התנאין דתנינן בגיטין דלא כר' אמר ר' חנינא בכותב על מנת כן ברם הכא בנותן על מנת כן זעירא בעי קומי רבי מנא הדא אמרה אין תופשין כר') אמר ליה מה את בעי מר' ר' כר' יהודה דר' יהודה פוסל בטופס' ומשמע דסבירא ליה לירושלמי דהיכא דהגט נכתב בעל מנת ובשעת מסירה בטלו הוא דפסול משום דכתיבה ונתינה אין שוין. ובעינן שיהא כרות לשמה משעה ראשונה כדאית' התם אבל כתיבה ונתינה שוין בעל מנת דברי הכל כשר מידי דהוה אכל תנאים דעלמא וצריך עיונא: גרסינן בפר' השוכר את הפועלים מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ושואל פטור מלשלם ונושא שכר והשוכר שיהיו פטורין משבועה ומשלם תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל במאי בדברים ואסיקנא אע"ג דלא קנו מידו בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן הילכתא ועדים שאמרו תנאי היו דברינו איתה בקייום ואלו הן טופסי התנאין: תנאי ממון בששי בשבת בכך וכך ימים לירח פלו' למניין שאנו מונין בו כאן במתא פלו' איך פלו' בר' פלו' אמר אלינו הוו עלי עדים וקנו ממנו וכתבו ותנו לו לפלו' בר' פלו' להיות בידו לזכות ולראיה שרציתי ברצון נפשי בלי אונס והתניתי עמו על זה השותפות והעסק כך וכך תשוה ואי מקיי' לי תשוה דילי מעכשיו יהא כך וכך ואי לא לא ותנאו זה הין מלפני לאו וכל הדיקדוקים כתנאי בני גד ובני ראובן ולא יהיה לי רשות לערער על תנאי זה ואחריו' וחומר שטר זה קיבלתי עלי ועל יורשיי אחריי כאחריות וחומר כל שטרי תנאי דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלו' לפלו' בכל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה והכל כותב לפי התנאים שביניהן וכתב הרב המחבר דהכין כתב בכולהו נוסחי עתיקי הין קודם ללאו ומעשה קודם לתנאי ומסתבר' דסביר ליה כסבר' דילן דבממונ' נמי בעינן כולהו דיקדוקי. תנאי גט בכך וכך בשבת כו' איך פלו' בן פלו' אמר לנא הוו עלי סהדי דתריכנא פלנית בת פלו' אינתתי בגט דמסרנ' קדמיכון בתנאה דאי לא אתינא עד תלתין יומין מעכשיו ליהוי גיט' ואי אתינ' עד תלתין יומין לא ליהוי גיטא ואנן סהדי דקבלת אינתתיה ההו' גיטא על תנאה ולפום דלא חזו רבוותא למיכתב תנאה בגו גיטא כתבי ליה באנפי נפשיה ויהבינן ליה בידא דפלו' למיהוי בידה ואי גיטא דשכיב מרע הוא כתב אי לא מייתנא לא הוי גיטא ואי מייתנ' ליהוי גיט' מעכשיו ואי לא לא ליהוי גיטא ואנן סהדי וכו'. ושטר תנאה דא כחומר כל שטרי תנאין דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי ותיהוי בידא דפלוני לזכות ולראיה: תנאי עבד בכך וכך כו' איך פלו' אמר לנו הוו עלי סהדי וקנו ממני וכתובו וחתומו והבו ליה לפלו' דהיה ריבוני מקדמת דנא דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא וקבילית על נפשאי למיפלח ליה כך וכך כי היכא דפלחית עד השתא ולא יהא לו רשות לעכובי ולמיעבר על דעתיה ומודינא קדמיכון דאית לי' לפלו' ריבוני פולחן שניא אילין וחומר שטרא דנן כחומר כל שטרי יזפתא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא וכו' וקני' מפלוני וכו' ורובא דהדין נוסחא כנוסחא דקמאי ונוסחא דילן בגיטין דעלמא אנא פלוני בר פלוני שחררית פלו' עבדי בגיטא דחירותא דמסרנא קדמיכון על תנאה דפלח יתי כך וכך שנייא ואי פלח לי שנייא אילין ליהוי גיטא דחירותא גיטא מעכשיו ואי לא ליבטיל גיטא וקביל פלו' גיטא על הדין תנאה ולפום דלא חזו רבוותא למיכתב תנאה בגו גיטא וכו' כדכתבינן לעיל. ומסתברא דלא בעי קניין. תנאי כתובה בכך וכך בשבת כו' איך פלוני בן פלו' ופלנית בת פלו' אמרו לנא הוו עלנא סהדי וכתבו וחתמו עלנא בכל לישנא דזכותא והבו לכל חד וחד מיננא למיהוי בידא דכל חד וחד לזכו ולראיה דצביתי אנא פלנית בת פלו' ברעות נפשי בדלא אניסנא למיהוי ליה לפלו' לאינתו ברעות שמייא ליום פלן וקבילית עלי למיתן ליה עד יום פלן כך וכך ותכשיטין ומקרקעי ומטלטלי. ואי מעכבנא ולא מקיימנ' ליה ההוא תנאה אקניתי ליה מהשתא ד' אמות בחצירי ואגבן ארשיתי למיגבי מינאי ומיירתאי כל תנאה דכתיב לעיל. וכך קנסא מכל מה דאי' לי תחות שמיא דקנאי ודקנינא כולהו יהון אחראין וערבאין עד דתתקיים תנאה דילי וכך אמר לנא פלו' בר פלו' אף קבילית עלי למיכנסה לפלוני ברתיה ליום פלן ולמיכתב לה כתובה במנהגא דילן ואי מעכבנא אקניתי ליה מהשתא ד' אמות קרקע בחצרי ואגבן אקניתי להון כל מה דאית לי תחות כל שמיא למיגבא מינאי כך וכך קנסא ולמיתן יתיה לכל מאן דבעי עד דתתקיי' תנאה דילי ואחריות וחומר שטרא דנן קבילנא עלנא ועל נפשנא כחומר כל שטרי תנאה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלו' לפלו' ומפלנית לפלו' בכל מה דכתב ומפרש לעיל. תמורה כגון שהחליף בית בשדה או שדה בבית או בית בבית כדגרסינן בהזהב וזאת לפני' בישראל על הגאולה ועל התמורה גאולה זו מכירה תמורה זה חליפין וכבר פירשתי עניין חליפין בשער קנין וחליפין הרי הן כמכר לרבינו אבן מגש ראובן החליף בתים לשמעון ומצא בהם מומין וטען שלא ידע בהן ולא הודיעו וראובן אומ' הודעתיך ועוד אומ' אני אתקן כל המומין אם המומין נראין לעין כל הנכנסין ובאו עדים שנכנס ראובן בבתים אין לראובן על שמעון כלום אם לא ישבע ראובן שלא עבר ולא ראה ובטל החליפין ומה שאמר לתקן המומין אם המומין אינן בגוף הבתים כגון אמת המים העוברת בהן או שיש בהן לאדם אחר תשמיש עליהן החליפין קיימין אבל אם בגוף הקרקע כגון בגוף כותל שנראה שלם ונמצא רעוע כותל הנראה של סיד ונמצא של טיט שצריך לסתור ולחדש פנים חדשות באו לכאן והחליפין בטילין כדאמ' לענין סנדל שניטלו שנים מתרסיותיו ותיקנן טהור משום דפנים חדשות באו לכאן וכדאמ' הלכה אצל רופא וריפאה אינה מקודשת כתב בכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלו' בן פלו' ופלו' בן פלו' הוו עלנא סהדי וקנו מכל חד וחד מיננא וכתובו וחתומו עלנא בכל לישנא דזכותא דצבינן ברעות נפשין ועבדנ' חליפין ביננא בההוא ביתא ודרתא דאית ליה בדוך פלן בסימנהא ובמצרנהא וחליפנא יתיה בההוא דירה דפלוני בסימנהא ובמצרנהא והשתא ליזל פלו' וליחזיק בדירתא דילי וליהוי לנפשיה וכך אמר לנא פלו' בר פלו' דניזל וליחזיק בדירתא דיליה וליהוי לנפשיה דאנא מסתלקנא רשותי מינה לגמרי מיני ומיירתאי בתראי ולא אישתייר לכל חד וחד רשותא בדירתא דהות לי' עד השתא דכל חד וחד מינן החליף רשותה בדירתא דאידך ולא אישתייר לנפשיה שום שיורא בעלמא וכל חד וחד ליזכי לנפשיה במתנא דידיה ואם מחזירין ממון זה לזה יכתבו חלוקה דפלוני דהויא שויא טפי מחלוקה דאידך דאהדר ליה כך וכך וכל דייתי ויקום ויערער וכו' כדכתב בשטר זביני. אות ש"ין ש'וב'ר ש'יתו'ף ש'לישו'ת. שטרו'ת שימו'ש ש'ליחו'ת שובר הוא הנקרא סימפון ולשון סימפון סימן פירעון כדתנן מי שפרע מקצת חובו. ר' יהודה אומר יחליף. ר' יוסי אומר יכתוב שובר ואסיקנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר ה"מ אכוליה אבל אפלגא לא ולא היא אפי' אכוליה נמי כותבין שובר כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בי רבי אבא אתא לקמיה דרבי חנינא בר פפי אמר ליה הב לי זוזאי. אמר ליה הב לי שטרא אמר ליה שטרא אירכס לי פרען ואכתוב לך שובר ואסיקנא מסתבר כותבין שובר והילכתא אפי' אכוליה כותבין והא דגרסי' בכתובות פרק האשה וניחוש דילמא מפקא לכתובה וגביא בה זמנא אחריתי קי"ל נמי כרבי אבהו דאמר זאת אומרת כותבין שובר והא דרב פפא דאמר במקום שאין כותבין כתובה עסיקינן ליתה דאפי' במקום שכותבין כתובה אי אבדה כתובתה כותבין שובר וגביא כתובתה ובעל חוב נמי גבי בשובר וה"מ כשחייב מודה אבל אין חייב מודה גבי חוב נאמן לומר פרעתי ופטור בשבועת היסת אם אמר פרעתי אע"ג דלא נקיטא כתובה גביא אלמנה וכתבה שובר ובעידי מיתה וגרושה בגט כדגרסינן בפרק שנים אוחזין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כגון כתובה ומזון האשה והבנות שהן תנאי ב"ד ודומה להן ואם טען ואמר פרעתי לא אמר כלום. והא דגרסינן באלמנה ניזונית יתומים אומ' נתננו והיא אומרת לא נתנו וכו' ואמ' ליה רבי חייא בר אבא לר' יוחנן לאו משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וקי"ל נמי התם כותבין שובר אבל הוציאה כתובה ואין עמה גט אע"ג דאיכא עידי גירושין לא גביא אלא בגט וכתובה וכיון דלא נקיטא גיטא אפשר דפרע לה בגיטא וכתבו ליה בי דינא שובר אגביה והיינו דקאמר אבד שוברי דגיטא לאו מעשה ב"ד הוא אבל כתובה מעשה ב"ד הוא ואע"ג דליכא כתובה כמאן דנקיטא לה דמיא. וגט בלא כתובה כגט וכתובה דמי. וכתובה בלא גט לאו כלום הוא כדתנן הוציאה כתובה ואין עמה גט הרי אילו לא יפרעו וכתב רבינו בעי אביי לאוקומה למתני' במקום שאין כותבין כתובה והדר ביה וסלקא שמעתא דאפילו במקום שכותבין הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. וה"מ עיקר כתובה אבל תוספת אינה גובה אלא בשטר ואע"ג דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ להנך דמנינן פר' דאע"פ ומדלא מנינן לך בהדי הנך ש"מ בכה"ג לא אמרינן תנאי כתובה ככתובה הכין כתב רבינו אלפס בכתובות אבל רבינו אבן מגש כתב בפ"ק דכתובות אע"ג דלא נקיטא כתובה גביא מאתים משום טוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותוספת נמי כיון דקי"ל לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים כמאן דנקטא שטרא בידיה דמיא ונביא נמי תוספת: בתשובת שאילה דאיתשיל מקמי רבינו שרירא כי אמרי' לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ה"מ בעיקר כתובה וקא בעיא למישקל ומיפק אבל כי טענה הב לי מאי דכתוב בכתובתי דאיעביד ואותיב תחותין ואישמעך דינא הוא דיהב לה כל מה דכתב לה והכי מסתברא וגבי ההוא עובדא דירושלמי גרסינן אי גדי לה אטבאות אי לא אנא מחשיבנא מן פורני והכין חזינא לרבוותא קמאי לרבינו שרירא ולרבינו האי בתשובות ובעל מתיבתא הכין כתב אשה שאיבדה כתובתה ונתאלמנ' או נתגרשה לא מיבעיא מאתים זוז דחזו לה מדאורי' דגביא אלא אפי' תוספת גביא וכיצד עושין מוציאין שתים ושלש כתובות מקרובות ומגבין לה בפחות מהן ובשבועה ומה שתמצא בתשובות לרבינו דגרושה אם טען פרעתיך לאחר גירושין תישבע כל מי שיש בידו שטר ובתשובות אחרות אלמנה שאיבדה כתובתה אין לה כתובה דאיפשר שמחלה לבעלה. אי נמי אתפסה צררי מסתברא דליתה ובתשובות אחרות תמצא בשמו דגובה והיכא דחייב מודה לא חיישינן לצררי דהא קי"ל כמד"א פוסקין מזונות לאשת איש ולא חיישי' לצררי והא דגרסי' בגט פשוט ובער' אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. דרב הונא ברי' דרב יהושע אמ' אימור צררי אתפשה מאי ביניהו איכא ביניהו בשחייב מודה אי נמי בששמתוה ומית בשמתיה דשלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ותו לא אלא דשמתוה ומית בשמתיה. לאו למימרא דהילכתא כוותיה דחיישינן לצררי דא"כ הול"ל הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ותו לא אלא דשמתיה יה ומית בשמתיה והילכתא כוותיה דדמי לגזלן דקי"ל דחייב להחזיר משום כבוד אבותיו ואפילו קטנים חייבים אבל בעלמא אפילו חייב מודה לא איפסיק הילכתא כחד מינייהו ואתא רבא ואמר טעמא משום שובר. ולצררי לא חיישינן והילכתא קי"ל כרבא כהילכתיה וכטעמא דפסק אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר תנו נזקקין והוא הדין בחייב מודה דהא רבי אסי ורבי יוחנן ורב הונא כולהו סבירא להו בשחייב מודה נזקקין דלא סבירא להו כרב פפא וכן פי' רבי' שמואל דאמר חדא והוא הדין לאידך. ואע"ג דגרסינן דרב אלפס גרס דהילכתא כרב הונא בנוסחא דילן לא אשכחן ורבינו שלמה בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתי' נזקקין אבל בעלמא אפי' חייב מודה אין נזקקין דאיכא למימר מודה דחייב לה אבל איכא למימר דמשכון או צררי אתפשיה והילכתא כרב הונא דחייש לצררי ואיכא לפרושי כר"ש שמתיה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא כלומר בההוא פליגי אבל מודה דחייב לא פליגי דאפי' לרב הונא איכא למיחש וחייב מודה ומת בגו זמניה איכא בין רב הונא לרבא טעמא משום שובר וקי"ל הילכתא כרבא שפסק הילכתא אין נזקקין וכטעמא וכהילכתא ובחייב מודה נזקקין והיינו דאמר תנו נזקקין ותמיהא לי לרב אלפס דאייתי רב הונא ורבא ואפילו למאן דחייש לצררי ה"מ בקטנים אבל בגדולים לא ובשבועה גביא וכתבה שובר ורב אשי נמי סבירא ליה כדגרסינן בפ' גט פשוט אמר רב האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר להו שויוה בר חמשין חמשין לא משוינן ליה דאמר ליה פרעיני ואמר ליה הב לי שטרא ואמר ליה שטרא אירכס לי וכתב ליה תברא והשתא קא מפיק ליה להאי והכין פסקי כולהו רבוותא וזה כמה שנים שבא מעשה לידי באשה שאיבדה כתובתה ופסקתי לה מאתיים וחלקו עלי רבוות' והיום ראיתי תשובה אחת מר' שמואל ל מאוטרנטו על ידי מעשה שהשיב לר' שילה בנו של ר' יצחק מסיפונט זצ"ל ופסקו לגבות לה כתובה בין ממנו בין מיורשיו בשובר שכותבין ורבי שילה שמצא במפתחות דרבי אבהו ורב פפא הלכה כרב פפא ליתה דקי"ל כותבין שובר ומיהו מזוני לית ליה דכיון דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה לא אמרי נכסי בחזקת אלמנה קיימי: גרסינן בפ' שנים אוחזין אמר רב חמא בר אבא אמר רב סמפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרות קרועין יעשה מה שבסימפונות: ירושלמי לבעל מתיבתא סימפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול שאני אומר מתעסק בשטר היה והתנן שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הוא הא נמצא ביד מלוה פרוע מאי כדון אמר בר בון תיפתר בדייתיקי שאין אדם מצוי לפגום דייתקי שלו ובנוסחא דילן אמר רב סימפון היוצא מיד המלוה בכתב ידי המלוה פסול שאני אומר וכו' מתחת ידי אחר כשר ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל אמר לעולם אין סימפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה והא תנינן שלא מצינו וכו' סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא לאחר חיתום שטרות כשר: בפ' השותפין ההוא שטרא דיתמי דנפק עליה תברא. אמר רב חמא לא אגבויי מגבינן ליה ולא מיקרע קרעינן ליה וכו' ואסיקנא הילכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון אימר זייופא זייפו איכא מד"א דווקא דאפיק אבוהון שטרא עליה דלווה למיגבא מיניה ולא אפיק עליה האי תברא ומדלא אפקיה סהדי שקרי נינהו הא לאו הכי לא אמרינן זייופי זייף דהא קי"ל בערכין הלכה בכולהו נזקקין לבר מנמצ' שדה שלו דאחזוקי סהדי שקרי לא מחזקינן ואיכא מד"א סהדותא על פה היא ולא מחזקינן בשקר' אבל בשטרא מחזקינן ואיכא, למימר אי בעל פה היכי מקבלינן הא אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והתם קטנים נינהו: שובר בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלוני בן פלוני הוו עלי סהדי וקנו ממני וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' למיהוי בידיה לזכו ולראיה דצביתי ברעות נפשאי ובטילית ליה לההוא שטרא דהוה ליה גבאי כך וכך וזמניה זמן פלוני ואירכס והשתא לית לי גביה דפרע לי פלו' כל מה דכתב בההוא שטרא ולא פש לי גביה ולא מידי אלא כך וכך וכל היכא דאיתיה ליבטיל ההוא שטרא וליהוי כעפרא וכל מאן דאתי מחמת' בהרמנא דילי ולא דילי ליקום ולערער וישתעי דינא בהדי פלוני דנן או על מאן דאתי מחמתיה מחמת ההוא שטרא דזמניה זמן פלוני וכתב ביה כך וכך ליבטיל לההוא דינא ולא ליהוי ביה מששא וכל שטרי דיפקון מתחות ידאי ודאתי מחמתי על פלוני דנן ועל דאתאי מחמתיה ליבטלן וליהוי כחספא לא שרירין ולא קיימין וכל מודעי דנפקין על שטרא דנן ליבטלן כחרס הנשבר וחומר שטרא דנן כחומר כל שטרי דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלוני לפלוני בכל מה דכתוב ומפורש לעיל: אות שני שיתוף דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי המעות.. ואמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אמר רבא מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ופירש רבינו אלפס שור לחריש' ועומד לטביח' כגון שנמלכו עליו לשוחטו לחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו כשהוא חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואלו טבחוהו וחלקוהו באיבריו זה היה נוטל שליש מגופו וזה היה נוטל שני שלישים ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו עדיין השותפות קיימת והשכר לאמצע ותיובתא דמתניתין משלשה שהטילו לכיס מקשי בין לרבא בין לרב המנונא ומשני הותירו זוזי חדתי פיחתו איסתרי דציניתא וקמה לה מתני' הכי והילכתא כשמואל אליבא דרב המנונא ואפילו לקחו שור לחריש' ועומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע כי טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כעומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה סבירא ליה כיון דסופי' לטביחה הו"ל כשור לטביחה ועומד לטביחה לד"הכ וחולקין לפי מעו' ותיובתא דמתניתן דשלשה שהטילו לכיס לרב המנונא אחיא ורב' מוקמה לה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא ליכא לאוקומה בשור לטביחה ועומד לטביחה. דההוא לא איצטריך לאשמועינן ואוקימ' הותירו זוזי חדתי פיחתו איסתירי דצינייתא והילכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל שותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטי' הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוה לדברי הכל לפי מעות הן חולקין אבל שור לחרישה אפי' עומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו והרויחו הילכתא כשמואל ואליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות זה בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחד או מרגלית אחת שאינה ראיה ליחלק השכר לאמצע: הא דנקיט שור משום דאיכא לאיפלוגי בין חרישה וטביחה והוא הדין לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע והא דגרסי' בפ' שור שנגח ד' וה' רבי שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מאה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים ושנים דינר זהב ואוקימנא כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וקיי"ל כוותיה וחולקין ההפסד לפי המעות. והוא הדין לשכר ומסתברא דהוה ליה כשור לטביחה ועומד לטביחה. דחצי נזק מגופו משלם וליכא לאקשויי מינה לשמואל כלל הדין היא סברא דילן לגמרא דילן וגמ' דניזיקין ירושלמי אית לה סברא דילן והכי גרסי' התם בפרק שור שנגח תמן תנינן ג' שהטילו לכיס. רבי בון בר חייא נראין דבריו שנטלו מרגליות כו' יכול למימר אילולי עשרת דינרין לא הוה מזביננא לך כלו' אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין רבי אלעזר אמר אפילו דבר שדרכו ליחלק בו יכול למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואנא פרגמטיא דידי קליל ואנא הפך ומתהפך ומטובך וכו': וגמרא דילן אזלא כרב חייא וגמר' דירושלמי סבירא ליה דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה והשאר לאמצ' רבי אלעזר הוא דפליג עליה כדאיתא התם. אמר ר' אלעזר הד"א כשהיתה הסלע או חסירה או יתירה אבל לשבח ולהפסד חולקין בשוה וקשיא הדין יהב מאה דינרין והדין יהב עשר ואת אמר הכין חברין אמרין יכיל למימר ליה על ידי מינאי סלקת פרקמטי' שלך עד כדון הות זעירא והות רובא יכיל הוא אמר ליה עד דאת מזבין חד זמן אנא אזביננא עשר זימנין עד כדון מקום קרב זה היה מקום רחוק אמר ר' הילא יכיל הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין תמן תנינן חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מאה ושלפניו חמשים ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ר' שמואל בשם ר' זירא וכן לשכר אמר ר' יוסי הדא דרבי זירא פליגא אדר' אלעזר ואמר רב מנא קשיתא קומי ר' יודה ולא מודי רבי אלעזר שאם התנו ביניהן שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו שוורים כמו תניי הם חזר ואמר קומי רבי יוסה אמר ליה בפירו' פליגין סתמן חולקין בשוה ר' זעירא אמר זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו וגמרא לית ליה להאי סברא דקאמר יכיל למימר ליה ורבה ורב הונא מתרצי להנך קושייתא דקאמר מסתברא בשור לחרישה הא לאו לחרישה איכא לאקשויי הדן יהב מאה והדן יהב עשר ואת אמר הכין ואטעמא דגמרא דילן וכר' בון בר' חייא דירושלמי סמכינן וכדכתיבנן ורבינו שמואל בן חפני כתבא בספר השותפות אע"פ שלא נתערב ממון השותפות זה עם זה נכנס לכלל השיתוף והריוח לאמצע והרב אלפס חלק עליו בתשוב' ואמר דדוקא שהטילו שניהם לכיס אחד ונתערב הממון. הא לאו הכי לא והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהן שיתוף עד זמן פלו' בכל מה שיזדמן להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעול' הוא ואיכא מאן דאמר דמהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל חד וחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמיא להא דאמר ששכרו ללקט מציאות ומסתבר' טעמא דרבינו משולם בר' קלונימס מלוקא שהשיב לבית דין שבארלדי על שלשה אחים שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו שלשתם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההוא הנאה דקא סמכי להדדי כדאמר' באחין שחלקו בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו ובפסקא אמרינן בההוא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו וגבי שומר אמרי נמי בההוא הנאה דקא סמוך עילויה ומהימן ליה גמר ומשעבד הילכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא משתתפי אהדדי גמרי ומקנו. וכל שכן אי אתני בהדי דלא ליזבון באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקתא בלא הירמנותי ותהימן לי כבי תרי סהדי וכל תנאי דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא ובתשובות הצרפתי' אם נתפס אחד מן השותפין עם הפרקמטיא אין על חבירו כלום שאחריות גופו לא קיבל עליו והביא ראיה מהא דשטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' ותו הא דגרסי' בירושלמי האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנו' וכו' בהדא רבי נחמן בריה דר' שמעון בריה דר' נחמן נתפש לכילי אתא עובדא קומי ר' אמי אין אית בניכסוי דר' נחמן דנתפש לכולי ינתן לו מנכסיו ואם לאו ינתן לו משל אמצע ודווקא דאתני אהדדי אבל מסתמא כגון סתם אחין שהם שותפין במציאות כל אחד ואחד לעצמו כדגרסינן בירושלמי אמר רבי חייא בר אבא סתם אחין שותפין עד ג' דורות והכי גרסינן התם בירושלמי אמר ר' אסי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסיגל לעצמו סיגל כהדה חד בר נש איתעבד חד סופר בעא אחיה לפלג עימיה אתא עובדא קומי רבי אמי אחר כך אנו אומרי' אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו וכך אנו אומרי' לשון אתמהא היא בגמר' דירושלמי כדאי' בגמר' דערלה כך אומר ענים חייבין במעשר ובמסכת משקין פקדון אינה גובה מנכסי יתומין ובמסכת ביצה כך אנו אומר אסור לישתמש על גבי קרקע ובעל מתי' אייתין ליה בפ' הנושא את האשה בהאי לישנא ירושלמי אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו אדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו ובירושלמי כאריסה דבר זיזא מהו דיימרון דקיקיא ללרביא נחלוק עמכון יכולין למימר ליה מציאה אשכחן ש"מ מציאתן לעצמן עד שישתתפו בתנאי ולהאי לישנא דקאמר בהדה ואיכא לפרושי בן שנרא' חלוק בחיי אביו כגון שסיגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסיגל לעצמו סיגל דאזילנא בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל כהדה בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום אתא קומי רבי אמי וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקו הכי מחל וכן מי שיצא בליסטיות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל וכן מי תגר' דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום מה שסיגל סיגל לעצמו והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין חולקין והיכא שהטילו לכיס שניה' אפי' הטיל א' יותר אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן ר' אלעזר מהגרוניא הוה ליה אריסיה יהיב זוזי וזבין תורי וכו' ושכר עמלו ומזונו בשכר עיסקא גרסינן בפ' כל הנשבעין אלו נשבעין שלא בטענה וכו' ואחין נשבעין בטענת שמא מאי טעמא משום דמודו ודווקא בנכסים שטרחו והרויחו מודו במה שלא טרחו לא מודו ואמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהן שתי כסף בשמא אתה חייב לי שתי כסף זה מודה לו במקצת שהוא כעין דאוריתא ש"מ דלא מחייב שותף שבועה אלא אם כן מודה במקצת דווקא שנתעסקו שניה' בממון אבל אם אין האדם מתעסק בו וחבירו מודה אינו יכול להשביעו בשמא ואם זה אומר נתעסקת וזה אומר לא נתעסקתי נשבע שבועת היסת על טענת בריא ומגלגל עליו טענת שמא אבל לכתחילה אינו יכול להשביעו ולומר לו כיון שהיית שותף עמי בממון שמא נשאת ונתת בו אלא נעשה זה משועבד לזה וזה אינו משועבד לזה ואינו נשבע אלא אם כן שניהם נתעסקו בממון והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהם מן הממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון בתורת עסק ונתן שמעון ממנו ללוי בעסק משביע ראובן שבועת השותפין דאמר ליה ממונא דידי הוא. ושליחותא דידי עבד ואם שמעון השביע ללוי קיימא לן שבועה לאחד שבועה למאה ואיכא מאן דאמר אפי' אשת שותפו משביע כדין אשה נושאת ונותנת בתוך הבית כדאמרינן אפילו אשתו של שומר נשבעת דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד דאם כן נמצאת אשה גובה לממון השיתוף ועוש' הודאה בממון השיתוף ולאחר חלוקה מחזרת לבעלה ואם התנו מתחילה שלא להשביע נשותיהן תנאי ממון הוא וקיים ואין עליה אלא חרם סתם ואיכא מאן דאמר דלא עדיף שותף מבעל דהא בעלה אינו יכול להשביעה אלא בסוף. אבל בטענת בריא משביע לה ואע"ג דקיי"ל שוטה וקטן והאשה דאמרינן פגיעתן רעה ה"מ בחבלה אבל גניבה וגזילה והוא ידוע בידה משביעין אותה ה"מ בטענת בריא אבל בטענת שמא לא וכתב הרב קרובינו דינא דשבועת שותף עם אשת שותף כדין אשה עם בעלה ופסק רב אלפס דהלכה כתנא קמא דאם הושיבה חנוונית או שמינית אפיטרופוס הרי זה משביע' ואם לאו אינו יכול להשביעה בשותפות נמי היכא שבעלה יכול להשביע כגון שמינת אפיטרופוס מאותן נכסים שותף משביעה אשת שותפו על טענת שמא. ואם לאו אינו יכול להשביעה ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית בין אלמנה בין אשת איש ומסתברא דאפי' פטר ראובן לשמעון משבועה ואי נמי פטר שמעון את לוי (אין) ראובן משביע ללוי אלא אם כן פטר הוא והבאים מכחו כדתנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל משביע הוא את יורשיה ויורשיה שנתן לה רשות להיות אפיטרופוס כדפר' בנאמנות דמשאיל שנתן רשות להשאיל וכו' ואע"ג דקיי"ל תנאי ממון קיי' ה"מ דלא קא מיחייבי לאחריני כדאיתא התם בפרק מי שהיה נשוי אמר רב הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינ' לא מצי אידך למימר לא הוה ניחא לי דתישתעי את דינא בהדיה אלא שליחות עבד ודוקא דאיתיה דאיבעי ליה למיתי אבל ליתיה במתא לא מצי למימר ליה אי הואי אנא התם הוה טעיננא טפי: ירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחיש א' מן האחין ולאחד מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אמר ר' יוסה הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה הן ולא עבדין כן. והילכתא אם מת אחד מהן או העני או כפר אחד והודה אחד מהן אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדות על חבירו וכן מי שהודה לאחד מן השותפין או פרע לאחד מהן כאילו לא פרע ולא הודה: גרסינן בפרק חזקת הבתים אמר שמואל השותפין מחזיקין ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה ודווקא דאמר ליה שמר לי היום ואשמר לך למחר כדאוקמ' התם הא לאו הכי מסתמא שמירה בבעלים היא ופטור אפילו בפשיעה דקיי"ל כמאן דאמר פשיעה בבעלים פטור והוא הדין לאחין וליורשין דקיימ': גרסינן בפרק כל הגט בשלשה פרקי' מוכרין את היין וכו' למאי הילכתא לשותפי ש"מ שותף אינו רשאי למכור שלא מדעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשות דחבריה איכא פלוגת' ביני רבוותא ומסתבר' כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומהדר עיסקא בימא דאורחא דתגרא ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אע"ג דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב וכן שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק ובתשוב' תרין שותפי דמית חד מנהון ולא אישתבע. אי נמי חשיד חד מנהון לית דינא לאישתבעי לאידך: ירושלמי. אמר רבי יוסה בר בון הדה דתימר בנושא ונותן שלא בחשבון אבל נושא ונותן בחשבון לא בדא ואסיק' בן בית הוא נושא ונותן חשבון. פר"ש שלא תיקנו שבועת השותפין אלא כעין דאורית' וכי אית ביה מההוא עיסקא הוה ליה מודה מקצת ומישתבע. ואי לא לא והיינו טעמא דבעינן שיהא ביניהן טענת שתי כסף. דאי משום מחילה כי נתגלגלה שבועה ממקום אחר אמאי משביעין ואיכא מאן דפריש טעמה משום מחילה ונפקא מינה להיכא דלא ידע דמחיל דמשבעי' ליה וכתב הרב החסיד ז"ל וחכמי נרבונא פסקו דינם דטעמא משום מחילה בתשוב' לרב האיי גאון חלקו אין בו זמן אלא בחלוקה בלבד דמחל ואמר רב אלפס אם אמר הנתבע חלקתי וזה אמר לא חלקנו ואית לי גביה כך וכך משביע לו על טענת בריא שבועת היסת ונשבע על טענת שמא בגילגול ובתשובות דיליה מאן דאמר לא חלקתי אי אתא בטענת שמא לית ליה עליה דהאיך אלא חרם סתם דלא אישתייר גביה מידי ופטור וסברא הוא דלא משבעי' שבועת היסת אלא על כפירת ממון והאי טענה כפירת שבוע' הוא ואי לאחר שחלקו אתא ותבע ליה בטענת שמא מחרימינן ליה חרם סתם על מאן דגזל ליה מההוא שותפותא נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר איכא מאן דאמר דווקא שחלקו בסתמא אבל פטרו זה את זה משבועה אינו יכול לגלגל ואסכימו רבוותא דלא מהני נאמנות לגבי גילגול כדאיתא בנאמנות ואיבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ואפילו מגלגלין ירושלמי חד בר נש אזל בעי וכו' בחוב: כתב בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלו' ופלו' הוו עלנא סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד וחד מיננא דצבינא ברעות נפשין ואישתתיפנא ויהיבנא כל חד וחד מינן כך וכך למיעבד ביה עיסקא וכל רווחא דאתי לן מן שמיא בממונא דא או בממונא אחרינא בימא או ביבשתא במציאה או במתנ' או בדורון כל מה דרחמנא יהיב לן בין באגר בין בהפסד ניפלוג כחדא פלגא דידי ופלגא דידיה וזמן השותפות עד יום פלו' ועד ההוא יומא לא יהוי לן רשותא למיפלג חד בלא הרמנא דחבריה ובתר הכי אי צבינן לאוגודי ההוא שותפותא לחיי ואי לא יהא רשותא לכל חד מינן לאיפלוגא בעל כרחיה דאידך וכל חד מינן קביל עליה הימנות' דשמיא דלא ליערים ולא ליכסי ולא ליטמר מחבריה שום מידי אלא בקושטא ובהימנותא ליזיל כל חד וחד לחבריה וחמר שטרא דנן קבילנא עלנא ועל ירתאנא בתרנא אגב ארבע אמות קרקע כחומר כל שטרי וכו' ואם יש בו תנאי וקנס כותב כמו שכתב בכתב התנאי: אות שי"ן שלישות ממון כדתניא בפ' עשרה יוחסין הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומ' כך שליש נאמן אימתי בזמן שהשלישו' יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם כלו' הרי הוא כעד אחד ונתבע חייב שבועת התורה וכתב הרב המחבר שליש שהוא כשאר בני אדם ומחייב שבועה לנתבע כגון ששניהן נסתלקו מעל השליש ואין להם עליו שום תרעומת ובתשו' לרבינו האי שליש נאמן בלא שבועה דחזקה אין אדם חוטא ולא לו אטו ההוא דנפק שטרא מתותי ידיה ואמ' ידענא ביה דפריעה הוא והימנוה מי אצרכוה שבועה ומעשים בכל יום כשהשלישות יוצא מתחת ידו נאמן בלא שבועה לבעל מתיבתא אמור רבנן שליש קרוב נאמן דהא אמרינן שליש נאמן משניהם מאי טעמא דהא הימנוה ותנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אינו יכול לחזור בו וכו' וכל זמן שהשלישות בידו נקרא שליש ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזיר לאחד מהן ולא החזיר עדיין הוא שליש ונאמן ומסתברא דאם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר אין לו ליתן אלא בפני שניהן ויבוא בפני בית דין ויפרש בפניה' עניין השלישו' שמא יפול ביניהן מחלוקת ויצא השלישית מתחת ידו ולא יהיה נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו ב"ד ויחתמו הענין או שיודיעוהו תחילה כי היכי דכתבינן בנפרעת שלא בפניו בכתוב': גרסינן בגט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' ואסיקנא דלית הילכתא כר' יוסי דאמ' אסמכתא קניא והלכתא אפי' החזיר לו את השטר לא קני כדרב נחמן דאמר השתא דאמר אסמכתא לא קניא הדר' ארעא והדרי פירי וכתב ר"ח דאי אמר ליה בלשון אסמכתא ולבסוף אמר ליה לשליש הב ליה שטרא בסתמא לא קני אבל היכא דקנו מיניה ומקני ליה ההוא שטרא וכל זכותא דאית ליה ביה ואמר לו תן ונתן לו דסתם קניין לכתיבה עומד והוה ליה ככתיבה ומסירה ומסתברא בלא קניין נמי קני: גרסינן בפרק הגוזל ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו בהן חיטין ולקח שעורין שעורין ולקח חיטין תני חדא אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אמר רבי יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה וכו' אלא אמר ר' אלעזר הא והא ר' מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחור' הילכך לכולי עלמא נתן לו בתורת שותפות לסחורה ושינה אם פיחתו פיחתו לשליח' ואם הותירו הותירו לאמצע בשליחות שלא יטול בה שליח כלום לבעל המעות בשליחות לאכילה פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה וקיימא לן כר' יהודה ואם פיחתו פיחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות דלא קנו להו בשינוי ודינו כשליחות לסחורה הדין היא סברא דרב אלפס ולסחורה דקתני הכא למחצית שכר הוא ולא נהירא לן מדקתני לשלוחו שליחות הוא ולא שותפות ותו לא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ותו מדקאמר אימר דשמעת ליה לר' מאיר מידי דחזי ליה לגופיה כו' ש"מ הא מידי דלא חזי ליה לגופיה מיתרצא מתני' הא ר' הא ר' יהודה אלמא אע"ג דלאו למחצית שכר הוא דומיא דאומן והשכר לאמצע תניא הוסיפו לו אחת יתירה לשליח ר' יוסי אומ' חולקין וכו' אמר רב ספרא הילכך דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית כדגרסינן בירושלמי וכן הילכתא הנותן מעות לשלוחו לפרוע לגוי והטעהו בחשבון כדבר שיש לו קצבה הוא וחולקין באמצע ואסיקנא היכא דאמר לשליח זיל זבין לי ליתכא ואזל וזבן ליה כורא מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני אבל אמר ליה זיל וזבין לי כורא ואזל וזבן ליה ליתכא איבעיא לן ולא איפשיט וכתב רבי' אפרים דמעביר על דבריו סוגיין ולא קני והיכא דאמר ליה זבין לחד קפידא סתמא בעיא ואסיק לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפי' למאה ודווקא דלא טעה שליח אבל טעה אפי' כל שהוא לא קני דכי אמרינן אין אונאה לקרקע ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואפי' טעה בכל דהו מכרו בטל. כדפס' בפ' אלמנה שליח כאלמנה שאם מכר שוה מנה ודינר במנה מכרן בטל כתנא קמא וגירסת רבינו חננאל ור' אלפס כדכתב אבל בנוסחא דילן פשיטא אמר לאחד ולא שנים קפידא סתמא מאי ולא נהירא לן דהא אלמנה בסתמא ממש היא דלא אמר לחד ומסתמא למחצה שכר לא איירי תנא כלל ובשליחות ממש איירי ובשליחות לסחורה לא פליגי דאי יהבינהו ניהליה לחצאין ולא אשכח חיטין וזבן שעורין כיון דאילו אהדר ליה לזוזי לא הוה ביה רווחא השתא דאפקינהו בשעורין וארווח הוה ליה כדבר שיש לו קצבה וחולקין כי פליגי לאכילה לר' מאיר קני ליה בשינוי והותירו לו כר' יהודה לא קני להו בשינוי והוה ליה כשליחות לסחורה והותירו לאמצע וקי"ל כר' יהודה דאפי' בשליחות לאכילה הותירו לאמצע ולא אמ' הותירו לבעל המעות אלא היכא דלא שינה כגון חיטה בחטין ושעורה בשעורין ובהוסיפו לו אחת יתירה בדבר שאין לו קצבה ובעל מתיבות משמע דסבירא ליה כהאי סברא והכין כתב הנותן מעות לשליח וכו' לא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה אבל חיטי בחיטי הכל לבעל המעות: ירושלמי אמר ר' דוסא בשקיים שליחות נתכוון מוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחות נתכוון לזכות לוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה על ידו חולק עמו לבעל מחיבא הא דאמר בקידושין רב הונא יהיב ליה זוזי לרב ואמר ליה זיל זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה התם רב בזוזי דנפשי' זבן ובאות בכי' נאריך גרסי' בפ' איזהו נשך אמר רבא הני תלתי דיהבי לחד למיזבן להו מידי ואזל וזבן לחד ואיצטרי' לכל חד וחד למאן דזבן זבן והוא הדין דלא ידע חד מחבריה לראש ישיבה ראובן דאמר ליה לשמעון אית זבונתא בדוכתא פלנית זיל זבנה שמעון לנפשיה ואמר ליה ראובן פלג לי ואמר ליה שמעון לא פליגנ' אי דיהב ליה זוזי ראובן לשמעון למיזבן ביני הדדי וקני מיניה מחייבי ליה בי דינא למיתן ליה מנאתי' מן ההוא זבינא ואי לא שקל זוזי שמעון ודברי' בעלמ' הוא דהוה ביניהון והשתא הוא דהדר ביה מודעין ליה בי דינא עונשא דקא עבר אדאוריתא דכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק דמתבעיה לקייומיה למימריה וכ"ש היכא דקנו מיניה ולא לוקי' בחזקת רמאי לנפשיה כי ההוא דרבין חסידא בריש גמר' דהאיש מקדש: גרסי' בפרק מציאות האשה ת"ר המשליש מעות ליקח שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי מן האירוסין יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כו' ומסתבר דגדולה מן האירוסין איכא ביניהו דרבי מאיר סבר אע"ג דגדולה הוא יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר בד"א מן האירוסין אבל מן הנישואין הרשות בידה בד"א בגדול' אבל בקטנה: אין מעשה קטנה כלום ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' מאיר וקיי"ל כר' נחמן בדיני ותניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנין להן סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל וכו' אם מתו ירשו אחרים תחתיהן אין נותנין אלא שקל ואמר רב חסדא הילכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להם כל צורכם והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואמ' רפרם לא שנו אלא במקום שאין להן אפיטרופ' אבל יש להם אפיטרופו' אין מקחן מקח ואין מכרן מכר ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום. ש"מ בין במקום שליש בין במקו' אפיטרופוס וכן הילכתא: גרסינן בפ"ק דגיטין האומ' תנו גט זה לאשתי שיחרו' זה לעבדי רצה לחזור בשניה' יחזיר דברי ר"מ וחכמי' אומ' חוז' בגיטי נשי' אבל לא בשחרורי עבדי' ואמ' ר' יוחנן התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כגון ההוא דיימר בר חשו דאמר ליה לשליח' זיל תפשה ניהלי כגון שליח או אדם מן השוק דומיא דמי שליקט את הפיאה אבל התופש לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה התופש לבעל חוב במקום שיש עליו כתובה אשה לא קנה וחייב לחלוק הממון ביניהן לכל אחד ואחד כפי שחייב להם אלא אם כן עשה ברשות הלוה כגון האומר הוליך שטר שיחרור זה לעבדי האדון חוזר בשליחות והשליח מחזיק בגט שיחרור ותופשו העבד בעל כרחו ומשנתנו דקתני לא יחזיר משום דאמר תנו כאומר זכו דמי והוא הדין בהוליך למאן דאמר כזכו ור' לוי פירש במקום שחב לאשה בכתובה דייקי רבוותא תנו כזכו דדבר שהוא ברשותו. אבל דבר שאינו ברשותו כגון מציאה לא כדגרסינן בריש גמרא דבב' מציעא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ומסתבר' דהתופש לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים לא שוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה וכיון דקנה נפטר הלוה והתופש חייב באחריות והולך מנה שאני חייב לו לא דמי לתופש לבעל חוב והילכך לוה שפרע לערב הוה ליה הערב כתופש לבעל חוב במקום שאינו חב כתב בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלו' בר פלוני וכו' דצביתי ברעות נפשאי ואשליטית ואשלישית לפלו' על ידיה כך וכך זוזי דליתן יתהון לפלו' בר פלו' או דניזבון בהון ארעא וניתהימן בשלישות דאכל מאי דעבדי בהון דאדעתא דהכי יהבית בידיה ואשליטתיה דיהוי מהימן דלא יהא לי רשות לערעורי עליה וליתהימן כתרי בכל מאי דאמ' ועביד בהאי ממונא ושטר שלישות דא קבילית עלאי כחומר כל שטרי אשלטתא והימנותא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא כו' וקנינא כו' ואם הם שנים שנותנין ממון ביד שליש כותב איך אמרו לנא פלו' ופלו' וכו' ומנינא לפלו' בר פלו' שליש ושוינן בידיה כך וכך למיעבד עיסקא ובכל מאי דהוא עביד בהון לית לן רשותא לערעורי עליה אי נמי לא יהא ליה רשותא למיתן לחד מיננא עד דניתי קמי דייני פלו' ופלו' והכל לפי התנאי: שלישות גט שנעשה שליח לקבלה והולכה והוא הנקרא שליש כדאמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכן שלישו' קידושין וממון כולן נקראין שליש כדאמ' בהא לך מנה לפלו' וכאן אמר מה שירצה שליש יעשה וגרסינן בפרק המביא המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא עד י"ב חדש וכו'. גרסי' בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו שליח מנא לן. דתנו רבנן ושלח מלמד שהאיש עושה שליח לקבלה ושליח ושלח ושלח ושלחה מלמד ששליח עושה שליח לקבלה בין להולכה דקיימא לן שלוחו של אדם כמותו וכי היכי דבעל נותן בעל כרחה הכי נמי שליח אשכח' בגירושי' בקידושין מנא לן. אמר קרא ויצאה והיתה שמעינן מיהא דשלישות גיטין וקידושין בהדדי נינהו מקבלתן והולכתן: גרסי' בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהן חוזר דברי ר' מאיר וחכמי' אומרים חוזר בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים שזכין לאדם אין חבין לאדם שלא בפניו אבל משהגיע גט לידה אינו יכול לחזור כדתנן בהשולח גט משהגיע גט לידה אינו יכול לחזור ולבטלו וכתב רב אלפס דווקא לחזרה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה. כדתנן גט זה לאשתי ושיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ור"ש הכי סבירה ליה דחזר בו והגיה בפי' הגמ' תנו גט זה לאשתי ולא גרסי' תן שלא מסרו ביד שליח בחייו דלא ציוה ליתן לו כאילו אמר כתבו ותנו ולפיכך לא חלקו חכמים לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד שיהא משוחרר וקשיא לרבינו שלמה הא דירושלמי תנן שטר שיחרור זה לעבדי ומת ר' אומר לא זכה וחכמי' אומר זכה כופין את היורשין לקיים דברי המת. אמר ר' זעירא בסתם הן חולקין מה אנן קיימין אם באומר שיחררו אף ר' יהודה מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אבל אלא כן אנו קיימין באומר תנו ר' אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו וחכמי' אומר האומר תנו כאומר שיחררו ובגמ' דילן גרסינן האומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישי' שמא זיכה לו על ידי אחר ש"מ היכא דאמר בלשון זכייה בן חורין אע"ג דלא נפיק גיטא מתותי ידיה והכי נמי קיי"ל כל האומר תנו כאומר זכו: גרסינן בפ' האשה המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו ואסיקנא תניתוה וחוששין לדבר וחולצין ולא מייבמין והמזכה גט לאשתו במקום קטטה אסקי' נמי דחוב הוא לה דאמ' ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וכו' ש"מ דאי סבירא לן דזכות הוא לה אע"ג דלא מטי לידה מגורש' וגבי עבד נמי משוחרר: גרסינן בפר' כל הגט המבי' גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר. איזהו לאלת' כל זמן שלא שהא אדם שם וכו' ופסק רבינו אלפס האי מילתא דאיסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעינן סימן מובהק כרב אשי ואנן כתבינן דאפי' לא הוחזקו ולא שכיחא שיירתא פסול והכי מסתברא מדקאמר אם לא עבר פסול ולא בעינן שיירתא ירושלמי עבד גוי מהו נשמעינה מן הדה רבה בר בר חייא אייתי גיטא אייבד מיניה ואשכחי' חד סרקויי אתא עובדא קומי ר' ואכשריה הדה אמרה עבד גוי כשר גרסינן בפרק קמא המביא גט ממדינת הים וכו' ובפרק שני אמר בפני נכתב ובפני נחתם אבל בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו בפני נכתב חציו ובפני נחתם חציו פסול כתבי רבוותא כל המדינות לגבי ארץ ישראל מדינת הים קרי להו וצריך לומר בפני נכתב ובפני, נחתם בין מביא בין מוליך ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לבבל לא צריך ואי אמרי' מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה עד שיביא ראיה שהוא מזוייף ואם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם מסתמא כשר ומותרת להינשא בלא קיום ואם הבעל מערער יתקיים בחותמיו ואם עדים מערערים עליו שהוא פסול אע"פ שנתקיים בחותמיו פסול עד שיתברר דתרי ותרי נינהו ואסיק' טעמא כרבא דאמר טעמא משום קייום. והיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך משום לשמה אבל ליכא עדים צריך והיכי דאתיוה תרי ותרויהו שלוחים נמי לא צריך אבל אחד שליח ובא אחר שמסרו לו צריך ירושלמי מתוך חומר שהחמרת עליו מתחיל' שיהא צריך: לומר בפני נכתב ובפני נחתם היקלת עליו בסופו שאם בא ועירער עירעורו בטל וחזינא לגאון דאמר אם בפני נכתב ובפני נחתם ואתי בעל ומערער בעי קייום וטעותא היא כדלקמן וקיי"ל כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא או קן מגילתא ואינו צריך לעמוד על כל אות ואות בפני כמה יתנו לה ר' יוחנן אומר בפני שנים ותניא נמי הכי המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנו ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם ודוקא כהשליח כשר. אבל אם היה גנב או גזלן לא ומסתברא דפלוגתא משום דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ובעינן קיום ב"ד אבל היכא דלא בעי השליח למימר כשר ועד אחד סגייא ודוקא למ"ד עידי מסירה כרתי אבל למ"ד עידי חתימה כרתי לא צריך כלל וכי מפקינן גיטא מקיים ליה בחותמיו וכשר ושריא והיכא דאין עדים מצויין לקיימו וכו' בתשו' לרב אלפס המביא גט והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים ודוקא חולה שרוב חולים לחיי' אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא יהבינן ליה בחזקת שהוא קיים ומסתבר' מדאיצטריך למעוטי הניחו גוסס ש"מ דגוסס דיהב לאיתתיה גיטא מעליא הוא וכדתניא במסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואפילו נשתתק כדאיתא בכתב גיטין ושטרות ודוקא גוסס אבל זקן לא שנא הגיע לגבורות לא שני לא הגיע נותנין לה בחזקת שהוא קיים דהא מותיב לה אביי וסלקא בתיובת' ואע"ג דשני שינויא דחיקא הוא וכן פסק רבינו שמואל בן חפני וגרסי' בפרק האשה המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו ואסיק' תניתוה וחוששין לדבריו ולא מתייבמת ומזכה גט לאשתו במקום קטטא אסיקנ' נמי חוב הוא לה דאמר ריש לקיש וכו': ש"מ דאי סבירא לן דזכות הוא לה אע"ג דלא מטי גיטא לידה מגורשת וגבי עבד נמי משוחרר. גרסי' בפרק כל הגט המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתו לא ישלחנו ואמר רב כהנא חלה תנן ותניא הולך גט זה לאשתו הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתו לא ישלחנו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח ואוקימנא לברייתא כלישנא בתרא בלא חלה באת הולך וחלה שאני איכא מ"ד הולך משלחו ביד אחר: ואע"ג דלא חלה את הולך לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה או נאנס כרשב"ג דמסקינן דסתם מתניתין כוותיה ולא איכפת לן כמחלוקת דבריית' וכן דעת רב אלפס ומסתברא דניחא לאוקמה בפי' דאת הולך וחלה שאני ורבנן מלאוקומה בפירוקא בתרא ואליב' דרשב"ג הילכך חלה אע"ג דאמר ליה את הולך משלחי ביד אחר כסתמא דמתני' את הולך ולא חלה דברי הכל אין השליח עושה שליח בהולך ולא חלה פליגי וקי"ל כרבנן ואותבינן עליה מיהא דתנן אמר לשנים תנו גט לאשתו או לשלשה כתבו ותנו הרי אלו יכתבו ויתנו והתם הולך הוא. ול"ש חלה ול"ש לא חלה לא משוי שליח ואביי ורבא מתרצי לה דהתם טעמא מאי משום ביזיון דבעל ורבא אמר משום דמילי נינהו ש"מ דסביר' להו היכא דליכא ביזיון דבעל לא קפיד ולאו מילי נינהו כגון הולכת גט וקבלתו משוי שליח אע"ג דלא חלה כרבנן והא דתני' ושילח מלמד שהשליח עושה שליח מסתברא אליבא דרבנן הוא ואע"ג דלא חלה והילכתא כוותיהו וכן פסקו בעלי מתיבת' ור"ח ז"ל ושליחות דקידושין נמי שליח עושה שליח לקבלה ולהולכה אע"ג דלא חלה דומיא דגירושין ומדקאמר אדאביי ורבא מאי ביניהו. א"ב שליח מתנה ולא קאמר א"ב שליח קידושין ש"מ דבקידושין ליכא טעמא דבזיון ודכ"ע משוי שליח ור"ש פי' שליח מתנה שאמ' לעדים כתבו שטר מתנה לפלו' והמקבל נותן שכר וליכא ביזיון אבל בגט עליו לכתוב הגט ואיכא ביזיון שאינו יודע לכתוב הא הגט לפירוש דיליה קשיא דאמרינן. לעיל דילמא אקנוי אקני רבנן ליה. ש"מ האשה נותנת שכר ומסתברא כר"ח שפירש שאין רצונו לגלות אלא להם ובמתנה ליכא קפידא וכן בקידושין וקי"ל כרבא ושליח מתנה הרי הוא כגט ואין יכול לעשות שליח וחביבי פירש שליח מתנה להוליך מתנה לאהובו או לקרובו ולמ"ד משום ביזיון איכא. דבהאי ניחא ליה טפי מד"א מילי מתנה הרי הוא כגט כאומר הולך גט זה דמצי משוי שליח ולא נהירא לן ומסתבר' מדלא קאמר שליח מכר ש"מ כיון דשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים קיבל דמים ואמר כתבו שטר מכר לפלו' משוי שליח וה"ה במתנה בקנין דכיון דעיקר המעשה בדמים ובקנין הנהו מילי ממסרן לשליח דלא אלימי כולי האי וכתב ר"ח היכא דמשלחו ביד אחר בארץ ישראל לא צריך בי דינא במדינת הים צריך בי דינא ושלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו ומסתברא במדינת הים וארץ ישראל לענין הולך ואת הולך כי הדדי נינהו והיכא דיהב בעל רשות לשליח ליהוי שליחא אחריא ושלוחא שליחא אחרינא עד דמטי גיטא לידה וודאי משוי שליח ושליח שליח עד דמטי גיטא לידה ובלבד שיהא הבעל קיים ואי מית חד משלוחיו והבעל קיים לא חיישינן כדאמר בסוף פרק קמא בי מטית התם שוית שליח להולכ' עד דמטית התם לא חיישינן למיתת שליח קמא דכולהו מחמת הבעל קא אתו מכח' איתיה לבעל איתנהו לכולהו ורבינו האי גאון כתב בתשוב' כיון דמשנינן ביה כמה שינויי ומילתא דאיסורא לחומרא עבדינן ותיקנו רבנן לרווחא דמילתא לאיסתלוקי מספיקא ולימא בעל לשליח אית לך לשוי שליח' ושליחא דשליחא עד דמטי גיטא לידה אבל אליבא דהילכתא כדפרישי' ושליח שלא ניתן לגירושין לא משוי שליח ההוא דאמ' לה אי לא מפייסינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר ר' יוסף מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה אלמא קסבר אין אונס בגיטין וכן הילכתא וטעמא בכתובות משום צנועות ומשום פרוצות ואיתשיל קמי ריש גלותא יש אונס בקידושין או לא ולא איפשיט וגרסינן בירושלמי סדר סמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקרא ליך כו' אירע לו אונס ר"י אמ' אונסא כמאן דלא עבי' רשב"ל אמר אונס כמאן דעבד אליבא דרשב"ל איך בעי למיכתב אי אתי יום פלן ולא הוית כניסה לי לא יהוי ליך עלי כלום ר' יוחנן כד מך פקד לבנתיה דהוון עבדין שמא יעמוד ב"ד אחר ויסבור דכוותיה ונמצא בניו באין לידי ממזרות: גרסי' בפרק השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט ששלחתי לך בטל הרי הוא בטל קדם הוא אצל אשתו או ששולח אצלה שליח ואמ' לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו והיכא דשוי תנאה בגיטא אי מצי לבטולי מקמי דליקים תנאיה כתבינן לעיל באות תנאין ת"ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום אמר אביי נקטינן שליח מתנ' כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לא כזכי ומדאמר הא מילתא בי מצעי דבטיל ש"מ הא מתני' קאי כדפרי' בזכי ותו לא סלקא דעתן כדפירשו רבוותא, קשיא הילכתא אהילכתא. הכא נקטינן כאביי דהולך לא כזכי דמי ובפרק התקבל פסקי' הילכת' כרבא דאמר חולצת אלמא מספקא ליה אי הולך כזכי או לא וקי"ל בכל דוכתא הלכה כר' מחביריו והל"ל התם מחלוק' בגט כך מחלוקת במתנה אלא לאו ש"מ כדפי' והילכת' היכא דאמר בעל לשליח זכי אינו יכול לבטל השליחות וכן מצאתי לבעל מתיבתא עתיקת למאי נפקא מינה להולך לא כזכי שאם אמר לשליח הולך גט זה לאשתו רצה לבטלו מכלל דאי אמר ליה זכי זה לאשתי אינו יכול לבטלו וזו הורית רבי' ואבינו ראש ישיבה גאון יעקב שער ישיבה של ימין והורה תיקון שלא יהא הבעל יכול לבטל גט אשתו ומסתברא דכיון דאמר זכי והאשה רצונה לקבל כאלו אמר האשה התקבל אבל בעל כרחה אינה מתגרשת ואמר רב ששת מקבל מתנה וכו' כדכתב במתתנה. אמר רב ששת ואמרי לה במתני' גט זה לא יועיל לא יעזוב לא יתיר לא ישלח לא יגרש יהא חרס יהא כחרס דבריו קיימין והרי הוא חרס דבריו קיימין אינו מועיל אינו מתיר וכו' חרס הוא הרי הוא כחרס לא אמ' כלום איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו רב נחמן אמ' חוזר ומגרש בו וקיי"ל כוותיה והא דגרסי' בפר' האומר לחבירו צא וקדש לי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה וכו' לא בא אחר וקידשה וחזר בו מהו. ר' יוחנן אמר חוזר וקיימא לן כוותי' דאתי דיבור ומבטל דיבור. ואע"ג דאיכא נתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי התם דיבור ודיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור הכא נהי דבטליה מתורת שליח גיטא לא בטליה וש"מ דכל שליח קודם שלא נעשה יכול לבטלו דאתי דיבור ומבטל דיבור ורבוות' אמרי דאפי' שליחא בקניין לא עדיף מנתינת מעות ליד האשה דלאו מעשה הוא וקניין נמי לאו מעשה היא והא דתנן וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדש וחזרה בה דחוזרת אפילו בקניין הוא וכן בגט אם עשתה שליח לקבלה בקניין חוזרת קודם שנעשה השליחות דכל מעשה שאין בו גמר אינו מעשה וקניין לשליח כנתינ' גט לשליח דכמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא והכי מסתבר כדפ' לעיל כמעשה ממש דמי. כדאמר גבי מחשבה דטומא' בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחד ומבטלו התקין רבנן שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם ואיתמר בפני כמה מבטלו. רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה וקיי"ל כרב נחמן ת"ר בטלו מבוטל דברי ר' וא"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' בשתיהן ולא אמרי' מה כח ב"ד יפה אלא בממונא אבל לאיסורא לא ובחלוקת השותפין פרישנא לה וכיון דקיי"ל כר' באמר לעשרה הוא הדין לכולכם דכי קא מיבעיא לן אליבא דרשב"ג והילכך לא שנא כולכם ולא שנא אמר לשנים לא שנא עידי כתיבה ול"ש עידי הולכה יכול לבטל זה שלא בפני זה דכולהו חד טעמא נינהו והרב המחבר כתב הילכת' אמר לשנים תנו גט אינו יכול לבטלו ולא נהירא לן וקיימא לן כאביי דאמר גלויי דעתא לאו מילתא היא ולעולם אינו בטל עד שיאמר בפניהם גט שנתתי לך בטל הוא: ירושלמי עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים עשה שליח להולכה גט אתה צריך להחזירו בפני שנים ואין השליח משום שנים הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים ש"מ אין ביטול מועיל בלא עדים והשליח נאמן כדגרסינן בגמ' דילן השליש נאמן משניהם אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר כל אדם והכא פרכי' ונהימניה לשליח מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה וש"מ מדקאמר אין השליח עולה במקום שנים אבל בעד אחד עולה. ש"מ שליח נעשה עד כדגרסינן בפ"ב דקידושין והלכה שליח נעשה עד. דאמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו קדשו את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וכדאיתא התם וכתב בעל הלכות אי בטלי' לגיטא קמי סהדי ואזל שליח ויהבי' לאיתתא ואזלת ואיקדשא לגברא אחרינא כיון דגיטא בטולי בטליה הוה לה כאשת איש ואין קדושין תופסין בה ולא צריכא גיטא מיניה ושריא לבעלה קמא ואי אינסיבא אסורה לבעלה קמא. דכיון דלרצונה נבעלה הויא לה בעילת זנות ואסירא ליה כדגרסינן והיא לא נתפשה אסורה כו' וכשם שאסורה לבעל כך אסור' לבועל ונפקא מגברא קמאה ושריא לעלמא ומסתב' דווקא דידעה ואינסיבת הא לא ידעה אונס הוא ושריא לגברא קמא: גרסינן בפ' כיצד המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו: גרסינן בפ' המביא הכל כשירין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והסומא והנכרי ואסיק' סומא דפסול דווקא בחוצה לארץ דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר אבל בארץ ישראל כשר אע"ג דלא ידע לה אלא בטביעות קלא: צרפ' מיהו טביעות קלא בעי' ודווקא מנה שליח שיודעה ומכירה אבל אי לא ידע לה כלל פסול וכדאמ' לקמן ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמ' ליה שליחא לא ידענא לה. אמר ליה כי מטית התם כו' ש"מ דעל ידי שאלה והגדת אחר לאו כלום הוא וסומא דפסול דלא מצי למימ' בפני נכתב ובפני נחת' ולא דייק לן ומסתברא דבהגדה נמי סגיא ע"י עדים וההוא עובדא הכי הוה ואי הוה אמר ליה זיל שיילי' ע"י סהדי לית דינא ולית דיינא ובחוצה לארץ נמי פקח ונסתמא דמצי אמר כשר אבל פקח ונתחרש ושוטה וקטן כולהו פסילי עד שיהא תחילתן וסופן בכשרות דלאו בני ידיעה נינהו והא דכתב בחיבור הרב ליתיה ואמר ר' יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין: ירושלמי עבר וקיבל ר' יעקב בשם ר' הושעיא מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו חכמים משום ריח הגט ואמר ר' יוחנן נראין דברים שהעבד מקבל גט חבירו מיד רבו של חבירו: קיירא בעו רבנן קומי ר' חנניא גאון בכלה רבתי נכרי לאו בר שליחות הוא מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לגוי אמטייה להאי מנא לפלו' ישראל וליתביה לאינתתיה ואמר להו רבנן ביד גוי כלל לא ורבנן דהשתא קאמרי דאע"ג דאייתי גוי לגיטא ויהביה לישראל וההוא ישראל יהביה בעידי מסירה לאיתתיה לכתחילה לא מינסבינן לה דנכרי לאו בעל ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר' שמעון דאמר אף אלו כשירין ואמר ר' זירא ר' שמעון אזיל לשיטתיה דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקי"ל הלכה כר' אלעזר ואנן דכתבינן דר' אלעזר אפי' לכתחילה מכשר מסתבר' הכא נמי אם נתגרש' תינשא לכתחילה בעידי מסיר' אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה מה בין גיטא למיתה כת' מוכיח ודוקא בחוצה לארץ. דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה מהימניה.. אבל בארץ.. דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה לא מהימני כדאוקמה אביי מיהא שמעינן דאי אתי בעל ומערער לא בעי קיום ולא משגחינן ביה עד שיביא ראיה שהוא מזוייף: ירושלמי ואפי' בכתב ולא מפיה מאמינים אותה שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף אי אתה מתירה לינשא אתייה כדר' אבין דאמר אינו חשוד לקלקלה בידי שמים בבית דין חשוד לקלקלה שמתוך שהוא יודע שאם בא לערער עירעורו בטל אף הוא מחתמו בעדים כשירין: האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקימ' דאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימרי קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם וא"נ בפני נכתב אבל לא בפני נחתם כולהו פסילי כדתנן בריש פירקין תניינא ואי ליתה לשליח שיחזור ויתננו לה אפי' נישאת תצא ואע"ג דליכא בעל דמערער והא דאמר הוי לא הוצרכו להחמיר עליה אלא להקל עליה ואוקימנא בשנישאת ולא מחמרינן עלה לאפוקה בשנתקיים בחותמיו כדקתני עלה דההיא נתקיים כשר הא לאו הכי מפקינן לה ודווקא דליתנהו לעדים אי נמי דליתיה לגיטא אבל איתיה לעדים ואיתיה לגיטא קי"ל כחכמים דאמר יחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם ולענין בניה הוו ספק ממזרים דלא איתברר דלא נתברר דהוי גט מזויף ולא שנכתב שלא לשמה וחששא הוא והנך פסולי דקתני בהו פסול כגון ההוא דריש פירקן תצא והולד ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל וליכא גט פסול והוולד כשר לבד מהני דמנינן גבי גיטין פסולין ומקשי' ותו ליכא והא איכא גט ישן התם תינשא לכתחילה הכא דיעבד ש"מ דליכא גט פסול והולד כשר אלא הני דמנינן ושמעי' נמי דכל דתנינן פסול אם נישאת תצא בר מהני לאו למימר דהנך דקתני בהו פסולין כולהו ממזרין נינהו אלא דלא הוו כשירין ואיכא דהוו ממזרים ואיכא מינייהו ספק ממזרים וכתב ר"ח איכא מ"ד קי"ל כר' מאיר בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דלא חלקו חכמים אלא בהאי דהא קיימן סהדי בנפשיהו דאיתיה ליה לגיטא וצריך עיון בהני מילי דכתב רב אלפס דהא גבי שלום מלכות היה סובר וכתב בע"מ דהא משני התם תצא ואמרי' עלה זו דברי ר' מאיר אבל חכמי' אומ' הוולד כשר והא לאחר שלמדו לרבה פסול משום גזיר' שמא יחזור דבר לקילקולו ואם נישאת לא תצא וחזי' לתשובת רב האי לענין היה סופר במזרח וכתב במערב לא תינשא לכתחילה ואם נישאת לא תצא. ואיכ' לעייוני בהני דגמר' דפסילי משום דגזירה שמא יקטום וכגון מחתם לכתחילה קרוב או פסול וכגון גזירה טופס אטו תורף מאי דינייהו וכתב אחד מן המחברי' הא ידעינן דכל פסלות שהיה גזירה לכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא כמו שמפורש בסוף המס'. ומסבר' דלא אמ' רב אלפס אלא בקיו' הגט דאיכא חששת פסלות בגוף הגט. אבל במקום דליכא פסלות בגופו הוולד כשר וודאי כגון שלום מלכות וזולתן: גרסינן בפ' התקבל האומר התקבל גט לאשתי או הולך גט לאשתי אם רצה לחזור יחזור האשה שאמר' התקבל לי גטי אם רצה לחזור לא יחזור לפיכך אם אמר הבעל אי איפשי שתקבל לה אלא שתוליך לה ותן לה אם רצה לחזור יחזור רשב"ג אומ' אף האומ' טול לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור ת"ר טול לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן ובנוסחא דילן שא לי ירושלמי אמר ר' חנינא הלכה כרשב"ג הוא שא לי הוא טול לי הוא יהא לי בידך חד בר נש שלח גיטא לדביתהו אמר ליה יהא לי בידך אתא עובדא קומי רב אמר אם רצה לחזור לא יחזור מהו פליג שניא היא בידך שניא הוא יהא לי בידך. ההיא איתתא דקא לישא ואמרה ליהוי בידך והילכתא איש ואשה נעשין שליח לקבלה ולהולכה וה"ה שנעשין שליח לקידושין לנתינה ולקבלה ונקטינן משמע בעל שאמר לשליח התקבל או הולך או הילך והאשה לא עשאתו שליח אם רצה לחזור ולבטלו בטל דחוב הוא לה ואין חבין לו לאדם אלא בפניו אבל משהגיע גט לידה מגורשת וחזיא למאן דכתב דאי אמר ליה תן או זכי כיון דחוב הוא לה ליתיה לשליחות כלל ואפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת וליתה דמתני' דקתני האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור ודווקא חוזר אבל לא רצה הגט גט ואנן כתבינן לעיל דהיכא דאמר הבעל זכי אינו יכול לבטלו אם האשה רוצה לקבלו ואם האשה עשאתו שליח לקבלה ואמר לו הבעל התקבל או הולך קיי"ל כזכי הוא וכיון שקיבלתו השליח בעדים מגורשת ותן לה קי"ל כל האומר תנו כאומר זכו אבל אמר הולך לה מספקא לן אי כזכי או לא ומחיים אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ואם רצה לחזור אינו חוזר ואם מת הבעל ולא הגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת ודוקא דאמר ליה הבעל סתמא אבל אמר ליה אי איפשי שתקבל לה אלא הולך לך ותן לה עקר ליה לשליחות האשה ואם רצה הבעל לחזור יחזור. וכן האשה שאמרה התקבל לי גיטי רצתה לחזור חוזרת קודם שקיבלתו השליח דאתי דיבור ומבטל דיבור ת"ר טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן. וכתב ר"ש בן חפני חמשה ענינים בקבלה אחד צריכה האשה להיות גדולה ולא קטנה כדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ב' שתאמר בלשון קבלה צריכה עדים בשעת השליחות כדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עידים. ג' שיאמר בפנינו אמרה כו' ד' שיתרצה הבעל בשליחות אבל אי אמר אי איפשי שתקבל לה בטל ה' שלא תקבלנו מיד שליח בעלה: כרב דאמר אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ובעל מתיב הכין סבירא ליה וקאמר דכל רב ור' חנינא הלכה כרב ור"ח ורב אלפס סבירא להו כר' חנינא דרב לגבי ר' חנינא תלמיד הוא כדכתב בהלכות גדולות ואייתי סייעתא מדאמר רב נחמן אם איתה לדר' חנינא עבדנא ביה עובדא ואמר ליה אם איתה לדר' חנינא עבידנא בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ומדלא איסתפקא ליה אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דאיפשטי להו לכולהו דהלכה כר' חנינא ומסתברא דהאי טעמא קלישא הוא חדא דאי פשיטא ליה דהלכה כר' חנינא לא הוה קאמר אם איתא לדר' חנינא עבידנא בה עובדא ומדקאמר הכי ש"מ דמספקא ליה ועוד דעביד בה עובדא התם הוא משום דליכא ביזיון דבעל דהא לא קיבלה לגיטא משום דקליש' הוא ורב נחמן אמר משום חצרה הבאה לאחר מיכן לא היה חייש כר' חנינא אבל היכי דאיכא ביזיון חיישי. ורב אלפס בסוף גמרא דהמביא בתרא דסבירא ליה כרב דקא פסיק שינויא דמשנינן כויתיה והילכ' מספקא לן אי כרב או כר"ח וספיקא הוא ולחומרא מיהו היכא דקדמה איהי ושויא שליח מעיקר' משוויה שליח דטעמ' מאי משום ביזיון דבעל הכי לא ידעה בשליחו' דבעל דהא קדמה לי' ואית דמפר' דקדמה איהי ושויה שליח קודם שיבוא הגט מיד הבעל ליד שלוחו ביזיון דבעל איכא חצרה הבאה לאחר מיכן ליכא אי נמי דאמר ליה בעל לשליח תן לה או לשלוחה ואי משום ביזיון ליכא ואי משום חצרה הבאה לאחר מיכן נמי ליכא דכי היכי דליכא למיגזר בהאשה מקבלת מיד שליח בעלה דכיון דשליח נותנו לה מדעת הבעל לא דמי לחצרה הבאה לאחר מיכן הכא נמי ל"ש: ירושלמי אשה עושה שליח לקבל גיטה משליח בעל' אתא עובד' קומי רב אמר אם רוצה לחזור לא יחזור מוחלפת השיטה דר' נחמן אמר רב הונא אני אומ' אחר הדלת היה עומד ושמע קולה וכתב ר"ח מסתבר' דלא אמ' רב אלא משום בזיון דבעל וכתב גאון שאלה אשה שעשת' שליח וחלה אותו השליח עושה שליח אחר או דילמא עד דאמ' ליה בפי' שוי שליחא בתר שליחא והיכא דשויתיה שליח להולכה ולא פירשה לו אי מצי משוי לשוויי שליח או לא אי נמי שוי שני שלוחים לקבלה ואמ' להם איזה מהן שיתבענו יהא שליח לקבל' יש מן הדין אחד מהן או לא וכן אם עשתה שליח לקבלה וחששה שמא לא ימצאנו אותו השליח ועשתה שליח אחר לקבלה מהו מי אמרינן ליתבטל הראשון או לא והסכימו חכמי הדור עמו נהי שידו כידה לענין קבל' לענין לשויי שליח לא מצי לשויי עד דאמ' ליה בפירו' ודוקא לקבלה אבל להולכה מצי משווי שליח דהולכ' מכח בעל אתיא וכאילו בעל עצמו עשאו אלו דברי גאון ומסתב' דבמקו' שהבעל עושה שליח ושליח עוש' שליח אף האשה עושה שליח ושליח עושה שליח ואם שילחה ב' שלוחים או שליח אחר שליח כיון דלא ביטל' בפי' קבלת השליח קבלה היא ומשהגיע גט ליד השליח מגורש' דהא שלוחה מושלח ושילחה איתרבי בין לאיש בין לאשה כדאמר בפר' האיש מקדש ובפ' המביא גט אטו שליחות מידה איתרבי מושלח ושילח' איתרבי אלא תרוייהו כהדדי נינהו וכן הילכתא: איתמר הבא לי גיטי וכו' והוא אומ' הא לך כמו שהיא אמרה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת דעקר ליה שליח לשליחות לגמרי דאמ' אנא שליח לקבל' הוינא להולכ' לא הוינא ודוקא דאמ' הבעל הא לך כמה שהיא אמר' הלא"ה לכשיגיע גט לידה מגורש' דשליח להולכה משוי ואם אמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמה שהיא אמרה כיון דשליח אוסופי קא מוסף אשליחותא מספקא לן אי אדיבורא דידיה קא סמיך ומשיגיע גט לידה מגורש' או אדיבורה דידה קא סמיך ומשהגיע גט לידה מגורשת ומספקא לן אי הולך כזכי כר' או כר' נתן בסוף גמרא דהמביא והילכך משום דאיסורא דאשת איש אזלינן לחומרא ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ואם בא לחזור אינו חוזר ואם מת עד שלא הגיע גט לידה חולצת: איתמר התקבל לי גיטי ואשתך אמר התקבל לי גיטי והוא אמר הולך ותן לה אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת אבל זכי והתקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור והילכך אפילו לר' נתן כזכי דמי וכן הילכתא שמעינן מיהא דאי פשיטא לן דהולך כזכי וא"ל האשה התקבל משהגיע הגט ליד השליח הרי זו מגורשת הוא הדין נמי היכא דאמר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי כיון דקיי"ל זכות הוא לעבד הרי הוא כמי שעשאו שליח לקבלה תנו נמי כזכו ומשהגיע גט ליד השליש הרי זה משוחרר כדפרי' לעיל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שני' שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואפי' הם הראשונים והן האחרונים או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהן מסתברא דוקא דליתיה לשליח כשר אבל איתיה לשליח כשר נעשה לקבלה כדגרסינן בירושלמי שנים אומ' בפנינו אמרה ואין שנים אומרים בפנינו קבל וקרע והוא מודה שנים אומ' בפנינו קבל וקרע ואין שני' אומ' בפנינו אמ' והוא מודה יצטרף השליח תיפתר שהיה קרוב הוא אמ' שהקרוב נעשה והוא הדין לפסולין שכשירין בעידי הולכה ובעידי קבלה דהא בר דעת ובר ברית הם אבל הרב הבבלי אמר נשים וקרובים ואפילו פסולין מדברי עבירה מדברי סופרי' כשירין לשליחות אבל הפסולין בעביר' מדברי תורה אם הביאו הגט פסול בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על פסולין בעבירה מן התורה אינו גט וצ"ע לדבריו אי מהימני למימר בפני נכתב ובפני נחתם איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב הונא אומר בעל נאמן דאם איתה דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה רב חסד' אמר שליש נאמן דהא הימנה ואי שויתיה איתתיה שליח לקבלה ואי נמי יהביה ניהליה כבר מגורשת ומסתבר' דשליש נאמן היכא דבעל מודה השלישות אבל אמר מזוייף וליכא עידי קיום אע"ג דאמר שליש כשר הוא ולגירושין נתנו לי אינו נאמן ודייקי' נמי מינה היכא דאיתתא ליתה בההוא דוכתא, דבעל דכולי עלמ' מודו דשליש מהימן דהא ליכא למימר אם איתא דלגירושין יהיבי' ניהלה לדידיה הוה יהיב ליה והוה ליה כמ"ד לדידי יהביה ניהליה כי פליגי דאיתא בהדיה והא דמותיב רבי אבא הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם ממשנה יתירה קא פריך דקתני זה אומר כך וזה אומ' כך שליש נאמן ש"מ ולא מצי לשנוי הא דגיטין כגון דליתה ההיא איתתא בההוא דוכתא דא"כ תרתי למה לי ומסתבר' כפסק דר' האיי וככולהו רבוותא דבעל נאמן כר' הונא דר' חסדא תלמידא דרב הונ' הוה והא דקאמר רב אלפס דסוגיין כותיה לא בריר לן דסוגיא דשמעתא היכא דאיכא למימר טעמא דאם איתה דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה דכולי עלמ' שליש מהימן והא דלקמן דאמ' ניהמניה לשליש משום דבעל לא קא מערער הוא ואי נפיק גיט' מתותי ידיה דכ"ע הוה מהימן שליש וכי פליגי היכ' דבעל קא מערער דר"ה סבר שליש לא מהימן אע"ג דנפיק גיטא מתותי ידיה משו' טעמא דאי איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה והלכתא כותיה ומודה רב הונא דאי אמר קמאי דידי דלגירושין יהבי' ניהליה מהימנה מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה בעל וכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה מהימנה ולא אמרי' כיון דאיכא גט דקא מסייע מעיז' ומעיז' ש"מ היכא דלא נפיק גיטא מתותי ידה דאיתתא אע"ג דכולהו מודו לא מיגרשה אלא בעידי קבל' והיכא דקא נפיק גיטא מתותי ידה ואמר לגירושין יהביה ניהלי בעל מהימנא אע"ג דליכא עידי מסירה והכין כתב ר"ח ומסתבר' לסברא דילן דוקא דהיא טענה בעידי מסירה יהביה ניהליה דקי"ל עידי מסיר' כרתי וכיון דנפיק גיטא מתותי ידה אין צריך להביא ראיה דקי"ל כרבא דאמ' אותיות ניקנות במסיר' ואין צריך להביא ראיה הא לא טענה הכי אע"ג דאיכא עידי חתימה כיון דליכא עידי מסירה פסול כדפס' לעיל ודווקא דאתי בעל ומערער אבל היכא דלא קא מערער וגיטא נפיק מתותי ידה כשר ותנש' לכתחלה מדגרסי' הכא והיא אמ' נתן לי ואבד הלא"ה אע"ג דליכא עדים מהימן ובטוענת בעידי מסירה יהביה ניהלי וצריכא עיונא רבה דאיכא למימר כל הני מילי אליבא דמאן דאמר עידי חתימה כרתי. אבל אליבא דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דין שליח המורשה לקבלה כדין האשה שמקבל גיטא ובעינן עידי מסירה לכתחלה והיינו דאמרי הכא קבל למה לי כלומר הרי אנו רואין שקיבל והקרעים בידו ועדים חתומין עליו ומשנינן הא ר' אלעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי. ואין גט כשר בלא עידי מסירה ש"מ דסוגיין דשמעתא קס"ד אליבא דרבי מאיר הוא אבל אליבא דר' אלעזר אפילו יוצא מתחת ידה או מתחת יד שליש לעולם אינו גט בלא עידי מסירה כסתמא דמתני' שנים שיאמרו בפנינו קבל אפילו איכא עידי חתימה: איתמר בעל אומר לגירושין ושלי' אומר לגירושין והיא אמרה נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב'. וטעמא דידן לשליש לא מהימן משום דלא נפיק גיטא מתותי ידיה הא לאו הכי שליש מהימן ואע"ג דקי"ל חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא אבל לקולא לא. והילכך אם בעלה כהן הוא איתסרא ליה ולא מישתרי' לעלמא עד דיהי' ליה גיטא אחרינא ואי מאית בלא גיטא חולצת ולא מתייבמת. ואיהו נמי לא מהימן דלא אמר גירשתי הא אם אמר גירשתי מה חוששין כדאיתא ביש נוחלין ורב אלפס לא אייתי בעל שאמר גירשתי נאמן ואשה נמי לא מהימנא דאע"ג דקי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ה"מ היכא דליכא דמסייעי לה אבל היכא דאיכא בעל ושליש דמסייעי לה מעיזה ומעיזה שלא בפניו נמי מעיזה וכן הילכתא וכי מהימנא דוקא לאישתרויי לעלמא אבל לאפוקי ממונא מידא דבעל לא מהימנא ולא גביא לא כתובה ולא תוספת ואע"ג דאיכא מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי הכא לא שקלה כלל מידי דהא נשים דמסרן כתובה ותוספת ושריין לעלמא ואיכא מד"א עיקרא גובה משו' מדרש כתובה ולא תוספת ולא אשכחן אלא חדא ופלוגתא דרבוותא ובפ' הבא ע"י תשובה לרב אלפ' אשה עושה שליח לקבל גיטא מבעל' ולהביא לה ונותנו לה בעידי מסיר' והגט יוצא מתחת ידה אלא שלא נתקיים בחותמיו ובא הבעל ואמר גט מזוייף הוא והשליח אומר אני הייתי שליח לקבלה והבעל מסרו לי על דעת כן. והשיב הגט בטל שלא נתקיי' בחותמיו שאין השליש נאמן אלא לאשה: כשהבעל מודה שכתבו אלא בתורת פקדון נתנו לה אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בעידי חתימה או בעידי מסיר' שהקבלן ידו כיד האש' וכשם שאין האשה נאמנת אלא בעידי חתימה או בעידי מסירה אם טען הבעל מזוייף הוא כדאמרי' אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דזימנן דמייתי סהדי אי נמי אזלי למדינת הים והצריכו עידי חתימה במקום עידי מסיר' כך שלוחה אינו נאמן כשם שאם הודה הבעל בכתיב' הגט שטען שלא נתנו לה אינו נאמן אלא היא נאמנת כדאמרינן ומודה רב הונא אי אמר קמאי דידי יהביה ניהלי מהימנא מגו דמיבעיא אמרה לדידה יהבית ניהליה כך שלוחה כשהגט יוצא מתחת ידו וטוען הבעל שלא נתנו לה אין הבעל מהימן וזה שאמרה המשנה צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע בפנינו אמרה הוא דצריך אבל בפנינו קבל וקרע אין צריך אלא משום שאמר וקרע אבל אם הגט מצוי ביד הקבלן לא היינו צריכין לאותן עדים שכשם שאין האשה צריכה לעידי מסירה כשהגט יוצא מתחת ידה אין הבעל מודה שכתבו כך אין שלוחו צריך עדים ואמרה נמי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב חסדא אמר שליש נאמן ואע"ג דרב הונא רביה דרב חסדא הלכה כרב חסדא ובזה הגט אם נתקיים בחותמיו לא היינו חוששין לדברי הבעל אבל כיון דאמר מזוייף הוא ד"ה בטל ואע"פ שיש בתשובות דברים שסותרין דברינו כתבנום למלאכת שמים והרב המחבר כתב היכא דיהב גיטא בידא דשליש ואמר ליה אי לא אתינא עד זמן פלו' הב לה. אי יהב לה בגו זימנה בטל הוא. ואי לבתר הכי כשר ומשהגיע גט לידה מותרת. ואם מת בעלה מקמי דלימטי גיטא לידה לאחר מיתה הוא ופסול ואי לבתר הכי כשר ואי ספק זהו שאמרו מגורשת וחולצת וגט בטל דקאמר צריכה עיונא: תנן התם נערה המאורס' היא ואביה מקבלין גיטה ר' יהודא אומר אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אבי' ולא היא. וקי"ל כרבנן וכל שאינ' יכולה להתגרש לא ע"י אביה ולא ע"י עצמה. אתא לד"ה כדגרסינן ביבמות ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יוצאת זו שמשלחה וחוזרת אבל יכולה לשמור את גיטה מתגרשת בקידושי אביה דאמר רבה צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ומסתברא כי היכא דפליגי רבנן ורבי יהודה בנערה הכי פליגי בקטנה שיודעת לשמור את גיטה והאי דפליגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה וריש לקיש אמר כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין בין בנערה בין בקטנה קאמר וסבירא ליה לתנא קמא או היא או אביה והא דפליגי במאמר בקטנה ונערה דקטנה אין עושין מאמר אלא מדעת אביה ונערה בין מדעת עצמה איכא למימר בקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה וקידושין קאמר. ואי נמי יודעת לשמור את גיטה אין עושין בה מאמר אלא מדעתה משום דקטנה לא ידעה במילי דיבמה כלל. וקי"ל כרבנן דבין היא ובין אביה מקבלין את גיטה ואפי' היא בחיי האב והיא ברשות אביה מתגרשת ע"י עצמה. מדגרסינן בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעל ואמר ליה אין עושה שליח. ואותיבנא עלה קטנה שאמרה התקבל גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה וקס"ד ביש לה אב ודייקי' מינה הא נערה הרי זה גט ש"מ דבקטנה כ"ע מודו דמשהגיע גט לידה מגורשת בשיש לה אב דאם איתה תיבעי ליה קטנה אם מתגרשת בקידושי עצמה או לא ועוד כי קא מתרץ לה בחסורי מיחסרא וקאמר בד"א בשאין לה אב. אבל יש לה אב אם אמר אביה צא וקבל לי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור הוה ליה למיפלג בקטנה אבל יש לה אב אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת. אלא ש"מ דפשיטא ליה כל היכא דיכולה לשמור את גיטה מתגרשת בקידושי אביה משהגיע גט לידה אבל שליחות אין לה ונערה בחיי אביה אין לה שליחו' אבל לאחר מיתת אביה משהביאה שתי שערות עושה שליח לקבלה וקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה וכן דעת ר"ש ואסיק' מחלוקת בגירושין אבל בקידושין אביה ולא היא ורב אלפס פי' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי' כגון שמת אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה. אביה מקבל גיטה ולא היא ורב האיי כתב בתשובה כי פליגי בנערה פליגי אבל נערה ברשות אביה אינה מתגרשת ע"י עצמה. ודברי הכל אביה ולא היא ואפי' יודעת לשמור את גיטה אבל מן הנישואין או שמת אביה מן האירוסין ויודעת לשמור את גיטה מתגרשת ע"י עצמה וכדתנן כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת אע"פ שאינה יודע' לשמור את גיטה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה לחזור יחזור שאין הקטן עוש' שליח ואם א"ל אבי' התקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור האומר תן גט לאשתי במקום פלו' ונתנו לה במקום אחר פסול וכו' ור"א אמר וכו' לית הילכתא כוותיה דשיטה הוא. גרסי' בפ' המביא ת"ר המשליש גט לאש' ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים. משנתנו לה מותרת להינשא מיד: ולגט ישן אין חוששי' שהרי לא נתייחד עמה ולשמ' פייס לא חיישי' אלא היכ' שנתנו לה לזמן קצוב כגון שנתנו לה בתנאי אם לא באתי שרגלים לדבר שנתן לה זמן. אבל בגיטין הבאין ממדינת הים שהוא סתם אי נמי כגון נכתב ביום ונחתם בלילה נמי קימ"ל כר' יוחנן דאמר אפי' מכאן עד עשרה ימים דאם איתא דפייס קלא אית לה למילתא ואיכא למישמ' דהיכא דאיתיה בעיר לא חיישי' בפ' ב' מאימתי מונין לגט. רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה ותניא כוותיה דשמואל המשליח גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת להינש' מיד. ואע"ג דתניא נמי כרב וכו' הא איפסיק' הילכתא כשמואל דאמר משעת נתינה: כתב שלישות גיטין בכך וכך בשבת וכו' איך פלו' אמר לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו דאנא מניתי ית פלו' ואשליטית יתיה דליהוי שליחא דילי לקבל לי גיט' מידא דפלו' בעלי וקיבלתי' דגיטא דידי' כקבל ידי מיד' דפלוני בעלי וליזיל וליקבל גיטא וליהוי ליה רשותא לשווי שליחא ושליחא שליחא אחרינא עד דתתקבל לי גיטא ותותי ותימטא לידא דפלוני שליח' דידי דאנא פלונית מניתיה וארישיתי למיהוי שליחא כשליחא דידי וקבלתיה כקבלתי והורמנותיה כהורמנותי וקבלית יתיה עלי כחומר כל שטרי אשלטותא והירמנותא דנהיגין בישראל ולא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא וכו' בכל מה דכתיב ומפרש לעיל. ואם מרשהו לגבות קנסא או כתובה יכתוב כדכתי' בשטר הרשאה ואם הבעל עושה שליח להולכה כותב לאמטוי גיטא דפלו' אינתתי ויהא ליה רשותא לשוויי שליחא ושליחא שליחא אחרינא עד דמימטי גיטא לידה ואם הוא שליח קידושין אומר לקבולי כסף קידושין מידא דפלו' דשדיך יתי וקבלתיה כקבלתי ויהא ליה רשותא לשוויי שליחא ושליח' שליחא אחרינא עד דתתקבל קידושי וכו' והרב המחבר כתב בשליחות אגב ארבע אמות קרקע לשופרא דשטרא ומסתברא דלא שייך ביה ובתשו' לרבינו שרירא אין צריך קניין כשהבעל נותן רשות לסופר לכתוב אלא בדיבור בעלמא וכשמבטל מודעא אין צריך קניין: אות שין שימוש והוא שטר שעושין ב"ד כגון שכותבין על האפטרופוס סך עזבון הנפטר ונותנין ביד נאמן. וכן אם יש בו ב"ד והוצרך לאחר הדבר מפני עיון הדין וזולתן: כתב אנחנא דייני דחתימי תתאי כך הוה דאתא קדמנא פלו' ואייתי קדמנא לפלו' או אחדתי' אישתא אי נמי מטא עידן צלויי ואישתמיט הדין פלו' ואזל לדוכתא פלן ואיחרנא לדינא עד דמעיינן ביה וכתיבנא הלין מילי דאישתמישו בהון קדמנא ביום פלן כתיבנא וחתימנא ואחיתנא בבי דינא למיהוי לראיה ומה דהוה קדמנא ביום פלן כתיבנא וחתימנא ואחיתנא בבי דינא: אות שי"ן שכירות גרסינן בפרק שור שנגח את הפרה כשם שקרקע ניקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה והוא הדין לשואל שאם נתן כליו ותשמישיו לתוכו הרי זו חזקה כההיא דגרסינן בירושלמי דקידושין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנה כדלקמן או כדכתב בחזקת הבתים כיון שצבר לתוכו קנה אמ' שמואל ובלבד שיהו ראויין לציבור ומסתבר' דהו' הדין למטלטלין דאין נקנין אלא במשיכה ולא במעות משום גזיר' שמא יאמרו נאבדו ולא טרח: גרסי' בקידושין דף כ"ו מעשה ברשב"ג וזקנים שהיו באין בספינה ואמ' עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לו וכו' עד ונטלו שכרן זה מזה ש"מ דשכירות נקנה בכסף וש"מ מכי שכרו כחצירו דמי וקנה מה שבתוכה באגב אבל בלא אגב לא קני. והא דאמרי' גבי בהמה בשוכר את מקומו מסתברא דאמר ליה אגב דאי ס"ד בשכירות לחודיה קני וכחצירו משוינן ליה כי קא מיבעי' לן שדה במכר ומטלטלין במתנ' מהו ואמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון לרב יהושע ומקומו מושכר לו למה ליה למימר ומקומו מושכר תיפוק ליה דקנ' משום שכירות דהוה ליה כשוכר את מקומו אלא לאו ש"מ דלא קני אלא באגב וש"מ כי מקנינן אגב ארעא לא בעינן דליהוו במתנה אלא בשכירות כל דהו קנו מטלטלין אגביה ורבי יהושע ששכרה לרבי אלעזר בן עזריה כשנתן לו רשות רבן גמליאל. דהא קיימא לן אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אלא אם כן נתנו לו הבעלים רשות גרסינן בפ' השואל המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח בימות החמה שלשים יום ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים י"ב חודש וחנות אחד כרכים ואחד עיירות י"ב חודש רשב"ג אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים ואפילו צריך להודיע קתני והכי קאמר המשכיר לחבירו סתם אינו יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג עד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום מעיקרא וכתב בעל הלכות גדולות דליתה לדרשב"ג בחנות ותנן התם כשאמרו ל' יום וכשאמ' י"ב חודש לא אמרן אלא להודיעו וכשם שהמשכיר צריך להודיע כך השוכר צריך להודיע דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא גברא מעליא. אמר ר' אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מאותן שלש שנים אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח אמר רב הונא אם בא לרבות בדמי' מרבה והוא דאייקור בתי: ירושל' תני לינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין ואין פחות משלשים יום לשכיר' ואם השכירו זמן ידוע והגיע זמנו אפילו בתוך ימות הגשמים מוציאו מאי טעמא כיון דידיע זמנו בטבת או בשבט כאילו הודיעו דמי: תשובה לרבינו האיי ראובן דאוגר דרתא לשמעון בכך זוזי לשתא ולא אדכר כמה שני ודר ביה שמעון חדא שתא, ושלשה ירחי אמר ליה פוק מינה דבעינא לאוגורה ללוי דאנא סתמא אוגרית ושמעון אמר ליה לא נפיקנא מינה עד מישלם שתא הכין חזינן דלענין שכירות יד בעל הקרקע על העליונה ומצי לאיגורי לאחרינ' דליכא בלישנא דא בכך וכך זוזי לשתא טפי מן הדא שתא דכל דבר שבסתם יד בעל השטר על התחתונה וכן בתר מישלם שתא ליכא שכר קצוב ובעירעור ארעא יד שוכר על העליונה ואם שכר יותר שנים מקצבת הדמים אין על השוכר אלא לפי הקצבה ואם הוא פחות מן הקצבה נותן לו כמה ששוה שכר באותה שנה ובאותו מקום פשיטא נפל ביתא משכיר אמר ליה לא עדיפת מינאי ור"ש משמ' דסבירא ליה דוקא בסתם אבל לזמן ידוע לא מצי זבנה אורתא יהבה במתנ' לא עדיפת מגבר' דאתיא מיניה כלליה לבריה חזינא אי אפשר לאודועיה ולא אודעיה איבעי ליה לאודועיה ואי לא אפשר לאודועיה אמר ליה לא עדיפת מינאי וההוא דהוה ליה חמרא וקדיש לההיא איתתא ויהביה גו ביתיה אזל לביתיה ושדר ליה גיטא וגירשה אזלא היא ואגר אגירי מיניה וביה ואותביה בשבילא ואמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו ואפילו ביתא דקיימא לאגרא ואיתתא דעבידא לאיגורי פטורה דאמר ליה דמית עלאי כאריא אדבא: ירושלמי המשכיר בית לחבירו ורצה למוכרו אמר ר' אמי לא עלתה על דעתו שימו' ברעב ור' אילא ורבי זעירא אמרי הכל קנוי לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד ימלא אוקלוסים דידיה אתא עובדא קומי ר' נסא ולא קביל עליה מה פליגי ולא אלא ברתיה דמשכיר הוה ממשכנה גביה חד רומי ולא הוו ליה דמי לאפוקה והורי כר' אמי שימכר וגרסינן בפסחים פרק מקום שנהגו בעון קומי ר' אמי נצרך לדמיו מהו אמר ליה לא עלתה על דעתו שימות ברעב ורבי זעירא ורבי אילא דאמרי תרוייהו מסתיוסים כאומנות הוא ונקנית במקח וכו' ביומוי דר' מנא הוה כומריא בציפורין והוה בניהון דציפורא משכונין גביה מדאתי מיזל לון אפיק ר' מנא בריה כההיא דרבי אמי אמר לא דאנא סבר כוותיה אלא בנין דציפוראי דלא יחלטון בניהון המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת נגר ומנעל ובכל דבר שהוא מעש' אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושה ת"ר המשכיר חייב להעמיד דלתות לפתוח חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה שוכר חייב בסולם ובמרזב ולהטיח את גגו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ומקום מזוזה על השוכר דאפש' בגובתא דקניא הזבל של בעה"ב ואין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה ואסיקנא בחצר דמשכיר ותורי דאתו ליה מעלמא מסייע ליה לר' חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ודוקא בחצר המשתמרת וכן הילכתא ושברפת ושבחצר הרי אלו של בעה"ב אמר רב ששת זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה: גרסינן בריש גמרא דפסחים המשכיר בית לחבירו בשלשה עשר בניסן על מי לבדוק ואסיקנא אמר להו רב נחמן תניתוה המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר. על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. איכא מרבוותא דאמרו משום דמפתח לחודיה קני כדאמרינן בפרק שור שנגח המוכר בית לחברו כיון שמס' לו מפתח קנה אלא בתר חזקה והוה ליה כמד"א לך חזק וקני כדאמר התם היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני ואי מסר לו מפתח כמד"א לו לך חזק וקני: ואי אחזיק בתר הכי קני ואי לא אע"ג דאחזיק לאו כלום הוא עד דאמר ליה לך חזק וקני. ומסירת מפתח לא הוי אלא שמירת מפתח כדאמר בע"א גבי יין נסך ובתשובה לר' אלפס המוכר בית לחבירו ומסר לו מפתח ולא קנו מידו אם רצה לחזור חוזר. ירושלמי בפ"ק דקידושין המשכיר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנה. ר' יודה בן פזי בעי מסר לו מפתח מהו אמר ר' זכריה חתניה דר' לוי מחלוקת ר' שמעון וחכמים דתניא תמן המוס' מפתח לעם הארץ הבית טהור שלא מסר אלא שמירת מפתח ותניא ר' שמעון מטמא וקיי"ל כרבנן ובפ"ק דפסחים גרסינן בירושלמי ובעו מיניה מר' נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק וכו' והמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק ואסיקנא דלא הוי מקח טעות והמשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים ונתעברה נתעברה למשכיר מעשה באחד ששכר מרחץ לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמר יחלוקו את חודש העיבור אמר רבי אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר קא סבר תפוס לשון אחרון ושמואל אמר בבא באמצע חודש עסיקינן ור' נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואע"ג דאתא לבסוף כוליה למשכיר ואע"ג דאפיך מיפך ואמר מדינר לחודש מי"ב זהובים לשנה לא אמרינן תפוס לשון אחרון וכולו למשכיר וקי"ל כרב נחמן דמספקא ליה אי אמרינן תפוס לשון אחרון או לא והכי אמרינן בחזקת בעליה וגבי מטלטלין כגון איסתירא מאה מעי. מאה מעי איסתירה הלך אחר פחות שבלשונות דמספיקא לא מפקינן ממונא: ואי תפס לא מפקינן מיניה ודוקא מילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל מילתא דעבידא לאגלויי לא דהא קי"ל בפ' המקבל פירות בחזקת המקבל בעו מיני' מר' ינאי השוכר אומר נתתי והמשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא: דתנן כל שלושי' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר ל' יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. לא צריכה דאתי יומא דמשלם זמניה מי עביד איניש דפרע ביום משלם זימניה או לא אמר ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל ל שכיר הוא דרמו רבנן שבוע' עליה אבל הכא שוכר מהימן ובשבועה. אמר רבה אמר ר' נחמן האי מאן דאוגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטר לשוכר פרשי רבוותא דליכא זמן בשטרא ואמר ליה נקיטת לך חמש נאמן. דאמר ליה האי דכתבית לך שטרא כי היכא דלא תחזיק עלי הוא ומפרשי לה שאכלה שלש שנים. וכגון שמיחה דליכא למימר דמהימן שוכר משום מיגו דאי בעי אמר לקוח היא בידי ואיכא למימר שאכלה ב' שנים ואי נמי לאחר ג' שנים דכיון דאפיק שטר שכירות לא אמרינן מיגו. ואיכא נוסחא דכתב בהו פרעתי דחמש שנים שוכר הוא דקאמר ליה הכי ומהימן דאמר ליה הא דכתבית לך שטרא כי היכי דלא ליחזיק עלי הוא. והמשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן. אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יוסיף ולא יפחות חלונות אלא מדעת שניהם. ואפי' דקאי אגודא דנהרא דאמר לו בית כזה אני משכיר לך. אבל אמר לו בית זה ונפל אינו חייב לבנותו. ואי אמר לו בית סתם שנים יעשנו אחד: והוא שקרוי בית גרסינן פרק השותפין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בכירה גדולה משתמש בזיזיה ובכותליה עד ארבע אמות ובעובי הכותל מקו' שנהגו אבל תרבץ אפרני לא. ורב נחמן אמר אפי' תרבץ אפרני. אבל רחבה שאחורי הבתים לא. ורבא אמר אפילו רחבה שאחורי הבתים וכן הילכתא וגרסינן בפ"ב דבבא קמא אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר שנ' ושאיה יוכת שער. ורב יוסף ואיתימ' רב הונא אמר בית דמיתבא יתיב. מאי ביניהו איכא ביניהו דמשתמש ביה בתיבנא וציבי. וכתב רב אלפס דוקא בחצר דלא קיימ' לאגרא ואע"ג דגברא עביד למיגר מאי טעמא זה נהנה וזה לא חסר. אבל בחצר דקיימא לאגרא אע"ג דגברא לא עביד למיגר חייב דהא חסריה ומסתברא טעמא דחצר דלא קיימ' לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר לאו משום דזה לא חסר הוא אלא משום דשאיה יוכת שער. דזה נהנה וזה נהנה הוא. והיכא דבעל הבית משתמש ביה בתיבנא וציבי דליכא משום ושאיה יוכת שער צריך להעלות שכר. ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא: כתב בכך וכך בשבת וכו' איך פלוני בר פלוני אמר לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלוני דצביתי ברעות נפשאי ואגרי ליה ביתא פלן בסימנהא ובמצרנהא בכך וכך דינרין בשתא וקבילית מיניה אגר ירחא קמא וקביל עליה למיפרע לי אגרא דילי בכל ירחא וירחא ולא יהא לי רשותא ולא לכל מאן דאתי מחמתי לאוסופי עליה אגר ביתא דכתב לעיל עד דמטי זמניה ולא לאפוקי מגו ביתא. כי יהב לי אגרא. ואע"ג דאיצטריכו לי זוזי לזבוניה וכדו השתא סלקית נפשאי מההיא ביתא לגמרי עד מישלם זמניה ועלי ועל ירתאי בתראי לפצויי ליה ולסלוקי מעליה ומעל ירתיה כל מאן דיקום ויטעון ויערער עליה ועל מאן דאתי מחמתיה ולאוקומי בידיה ובידא דאתי מחמתיה עד מישלם זימנא ושכירות דא שרירא וקיימא דלא להשנאה ודלא למיהדר ביה לעלם בביטול כל מודעי וחומר ואחריות שטרא דנן כחומר כל שטרי שכירות דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא וכו' אות שין שומא הא דאמרינן בגט פשוט אמר רב כל טרפא דלא כתב ביה קרענא לשטרא לאו טירפא הוא וכו' וכל שומא דלא כתב ביה קרענא לאדרכת' לאו שומא היא גרסי' בפ' בית כור. שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרי' במאתים בטל יחיד במיעוטו אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחיד ברובו אחד אומר במנה ואחד אומר במאתים ואחד אומר בשלשה. גרסא אחרינא אחד אומר במנה וא' אומר בעשרי' סלעי' וא' אומר בל' סלעי' נידון במנה ר"א בר צדוק אומר בתשעים אחרים אומרי' עושין שומא ביניהן ומשלשי' והילכתא כתנא קמא והא דאמר רב הונא הלכה כאחרים דחאה רב אשי גרסי' בע"א פ' בתרא אמר ליה כד שיימי תלתא ואתו תלתא ושיימוה ואמר ליה אידך ליתו תלתא אחריני דבקיאי בשומא טפי אמר רב פפא דינא הוא דמעכב מתקיף ליה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהני בקיאי בשומא טפי דילמא הני קים להו טפי והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע גרסינן בפ' המפקיד ההוא גברא דאפקיד גבי חברי' אמר ליה הב לי כיפאי. א"ל לא ידענא היכא אותבינהו: אתא לקמיה דר' נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעות' זיל שלים לא שלים אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה לסוף אשתכח כיפי ואייקור טפי אמר רב נחמן הדרי כיפי למריה והדרא אפדנא למריה לימא קסבר רב נחמן שומא הדרא לעלם. שאני התם דשומא בטעות הואי ומסתב' הילכתא שומא הדרא לעלם פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה אמר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה זבנה אורתא יהבה במתנה אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי ולא הדרא כיון דאיהו גופיה לא הדרא אלא משום ועשית הטוב והישר לוקח ויורש נמי לא מחייבינן ליה לאהדורי ולא דמי לדינא דבר מיצרא דמחייבינן ליה ללוקח כדאיתא באות מכירת קרקע שמו לה לאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדר ולא מהדרינן ליה אגביה איהו מדעתיה בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא וקי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ואי אגביה הלוה למלוה מדעתיה דנפשיה שלא בב"ד לא הדרא: מאימת אכיל פירי אמר רבא מכי שלמי יומי אכרזתא וכן הילכתא וכותבין שטר שומא ללוקח ב"ד הוציאו זה השדה בכך וכך דינרין ופדאו משלו לר' אלפס שומא של בעלי חובות דינו כשליחות ואם טעו ב"ד אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ושום הדיינין שפיחת שתות דמכרן בטל בנכסי יתומי' קאמר ולא בריר לן וכתבתי בחלוקת השותפין ואתה מוצא חמשה שטרות זה אחר זה למי שמסרב לבא לב"ד ואלו הן. פתיחא ואדרכתא ואכרזתא ושומא וכולן לגבות ממשעבדי ופעמים שהן ארבע למי שאינו סרבן שאין בו פתיחא ופעמים שהן שלש למי שיש לו נכסים בני חורין אדרכתא ואכרזת' ושומא ואי נמי כגון שהי' שדה ממושכן בידו וכגון מאן דלא ציית דינא דלאלתר כתבי אדרכתא אניכסיה ואכרזינן ושיימינ' להו ובשיש שם נכסי' בני חורין ויש שם לקוחות ואין שם אלא שטר אדרכתא בלבד ואלו הן חמשה שטרות כדכתב בשאילתא עתיקתא דרב נטרונאי גאון דאיתשיל קמיה טרפא ואדרכתא ושומא מאי פירו' כך הוא ראובן אוזיף לשמעון מאה זוזי בתשרי וכתב ליה שטרא בתר הכי זבין שמעון ארעתא מתשרי ועד ניסן לניסן תבע ליה ראובן לשמעון זוזי ולא אשכח ליה לא מקרקעי ולא מטלטלי דאי הוה ליה מטלטלי הוה גבי מינייהו אפי' מגלימא דעל כתפיה השתא דלית אורחא דראובן על נכסי דזבן שמעון לבתר דיזיף מן ראובן ודינא דאזיל ראובן וטריף להנך לקוחות וכי אייתי ראובן לשטרא קמי בי דינא וקרעי ליה וכתבי ליה טירפא: פלוני תבעיה לשמעון בבבא דמתיבתא וכו' ובתר הכי דכתב ליה טירפא תבע ליה לדינא לההוא לוקח אי מסתלק מארעיה לחיי ואי לא משמתינן ליה תשעין יומין. תלתין יומין קמאי לא נחתין לנכסיו דילמא קא טרח ההוא לוקח אזוזי לא אתא ולא פרע כתבינן פתיחא עילויה ומשמתינן ליה תלתין יומין בתראי. אי לא הדר ביה כתבינן אחרמתא עילויה אי לא הדר ביה כתבינן אדרכתא לראובן אניכסי דההוא לוקח וכדכתבינן אדרכתא מייתי לטירפא לבי דינא ליה וכתבי ליה אדרכתא וכתבי כתבא טירפא על לוקח ולא קביל דינא לא לסלוקי מארעא ולא לאיפרועי זוזי ואישתמיט שלשים יום וכיון דלא הדר אישתמיט ל' יום בפתיחא ואשתמיט ל' יום ולא הדר ביה וחזינן למיכתב אדרכתא באחרמתא וכו' כדכתב בשאילת' ולפום סוגיא דשמעת' ליתה לפתיח' ושמתא אלוקח וההיא דגרסינן בהגוזל אי אמר קבעי לי זימנא אחרינא אדמייתנא סהדי ומרענא ליה לשטר' קבעינן ליה ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא אתא כתבינן פתיחא עילוי' ומשמתינן ליה תשעין יומין תלתין קמאי לא כתבי אדרכת' אניכסיה כו' אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל לפתיחא לא ממונא הוא דבעי מיתב זוזי דפתיחא ואמר רבא קבעי' זימנא אפומא דאיתתא ואפומי דשיבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא מאי טעמ' לא אמרי' ליה מימר אמ' אשכחיה שלוחא ואמר ליה ואע"ג דליתי' במתא לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא ואמר ליה ואמר רבא האי מאן דכתב פתיחא עילוי על דלא אתא לבי דינא כד אתא לבי דינא לאלתר שרינן ליה על דלא צאית דינא עד דצאית דינא ולא היא מדאמר צאיתנא שרינא ליה פתיחא אמר רב חסדא קבעינן זימנא שני וחמישי ושני זימנא וזימנא ובתר זימנא ועד למחר לא כתבינן פתיחא אמר רב לא קבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אבל מניסן לבתר ניסן קבעי אבל ממעלי שבתא לבתר לא קבעינן משום דטרידי בשבתא ואמר רב נחמן לא קבעינן זימנא לא לבני כלה בכלה ולא לבני ריגלא בריגלא והיכ' דאיכא רמאי חיישינן וה"מ למשמתין ליה תשעין יומין למיגבי מבני חרי אבל ממשעבדי בל' יום סגיא וכן כתב רבי' האי בספר מקח וממכר. אבל רבינו אלפס כתב האי דמשמתינן ליה צ' יום למאן דטעין דאית ליה לבטולי שטרא ויהבינן ליה זמן צ' יום דילמא מייתי סהדי ומרע ליה לשטרא ואי לא אייתי בגו זימניה כתבינן ליה אדרכתא אבל איתא במתא לא יהבינן ליה אלא ל' יום דהא לית ליה אחריתי למימר. וזהו שטר פתיחא במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר. ואמר לנא פלוני דנן קבען לי זמן עד דמרע ליה לשטרא וקבענא לי' יום פלן ולא אתא קדמנא ונטרנא ליה תרי בשבא וחמשא בשבא ותרי בשבא ולא אתא והשתא כתבנא פתיחא עליה ושמתינן ליה ל' יומן ובתר הני ל' יומן פתיחא ול' יומן אחרמת' ולא אתא קדמנא וכתבנא אדרכת' אנכסיה ומה דהוה קדמנא כתבנא וחתמנא וכו': ובזמן שאין ללוה מבני חורין ובא לטרוף משועבדין כותבין שטר טירפ' למלוה וקורעין שטר חובו כל טירפא דלא כתב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא וכך הדין מקיימא שטר למלוה ומשבעינן ליה ללוה שאין לו נכסים בני חורין לא בידו ולא ביד אחרים ונשבע המלוה שלא נפרע כדתנן הבא ליפרע מנכסי יתומין וכו' לא יפרע אלא בשבוע' ואחר השבוע' קורעין שטר חובו וכותבין לו שטר טירפ' על הלקוחות שקנה אחר זמן השטר ואחרון אחרון טורף אין לו טורף משלפניו אין לו גובה משלפני פניו: טירפא במותב תלתא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהוה ליה על פלו' בכך וכך דינרין דאוזיף מיניה ביום פלן ואישרנוהי וקיימנוהי ולא אשכח בני חרי למיפרע מיניה דפלוני ואשבעינן דלא הוה ליה ניכסי והדר אשבעיניה למלוה דלא פריע וחזינן מדינא דליטרוף ממשעבדי וקרענא לשטרא וכתבנא ליה הדין טירפא דליזיל וליטרוף ההיא ארע' דזבן פלו' בתר זימנא דשטרא ואי אית ליה זוזי למיפרע ליה ליפרע ליה ואי לא ליטרוף לההיא ארעא וליתי קדמנא לדינא ואיניש לא ימחי בידיה מיומ' דנן ולעלם ומה דהוה קדמנא וחזינא מדינא כתבנא וחתמנא ויהיבנא בידא דפלוני לזכות ולראיה: ורבינו סעדיה כתב שטר טירפא ללקוחות וקורע שטר שביד הלקוחו' וליתה ואי בעי לוקח אגבוייה ליה ההיא ארעא ולא לאיפרועי זוזי ולסלוקי וכתב רבינו האיי משמתינן ליה ל' יומין. לרב נטרונאי צ' יומין. משמתינן ופתיחא ואחרמתא כדאיתא בשאילתא ולא משמתי' צ' יומין אלא למי שרוצה לירד בנכסים שהן מצויין בידו ושמא עוסק בפריעתו ומסתברא כרב נטרונאי דלגבי לוקח נמי איכא למימר האי טעמא ל' יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא דילמא אזוזי קא טרח ובעי לסלוקי בזוזי מציעאי לא אשכח זוזי למיזף וקא טרח למיזבן מנכסיו בתראי לא דילמ' ההוא דזבין קא טרח מכאן ואילך כתבינן אדרכתא: אדרכתא פתא במותב תלתא ואפיק פלו' שטרא טירפ' דיליה על פלו' בכך וכך זוזי ואישרנוהי וקיימנוהי וקבענא ליה זימנא ולא פרע ליה וקרענא לה לההוא טירפא וכתבנא ליה הדין כתבא דמתקריא אדרכתא וליחות ולידרוך בההיא ארעא דזביננא ליה וליתי וליחזוק וליכול פירי דההוא ארעא עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוה ליה על פלוני ואיניש לא ימחי בידיה ומאי דהוה קדמנא וכולי כדאתי לדינא ואמר לית לי זוזי זילו וזבינו לההיא ארעא ופרעי ליה בשומא ב"ד מכריזין כדגרסינן. אמר אמימר משמיה דרב נחמן ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזר ואי אכרוז ופיחתו והותירו אפי' שוה מאתי' במנה מכרן קיים. ודוקא בדברי' שמכריזין ובמקום שמכריזין אבל בדברים שאין מכריזין ובמקו' שאין מכריזין ל"ש אכרוז ול"ש לא אכרוז פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים כדאוקי התם רישא וסיפא בדאכרוז לאו דוקא אלא כדאכרוז דמי דלא בעי הכרזה ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין כאן בדברים שאין מכריזין ורבינו האיי פירש רישא וסיפא רישא בדברי' שמכריזין עליהן וסיפא בדברי' שאין מכריזין עליהן ורבינו כתב איפכא ונוסחא אחרינא רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז ולא קשיא ואילו שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין וכי היכי דמכריזינן בנכסי דיתמי הכי נמי בשאר בני אדם. ואיכא מאן דאמר דלא מכרזינן שלשים יום אלא כמנהגא דנהיגי בכל אתר ואתר. דאמר רב הונא לקבורה ולמזוני מזבני' בלא אכרזתא וכתב גאון למזון הבנות והאשה ואחר ההכרז' כותבין ונותנין ביד הלוקח שטר הכרזה איגרות בקורת והיא באות בי"ת: הכרזה במותב תלתא הוינא ואפיק פלוני שטר' דאדרכתא על פלו' ואכריזנא על ההיא ארעא ל' יומין כדחזי לנא ובתר הכי אתא פלוני דנן ואוסף על דמי ארעא דפלוני כך וכך וזביננא ליה אנחנו בי דינא לפלוני להאי ארעא ואשלים הלין זוזי דמי זבינא לדינא ויהבינן לבעל חוב ומיומא דנן לא יהא רשותא לפלוני למיתבע מידי בהאי ארעא להאי פלוני ואחריות ההיא ארעא על פלו' כחומר כל שטרי זבינא דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי ומאי דהוה קדמנא וכו' ואם לא מצאו למוכר' כותבין שלא מצאו שמוכרה ועושין שומא. שומא במותב תלתא הוינא ואפיק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני ואכרזנא לההיא ארעא ולא אסיקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי ושדרנא מבי דינא אינשי מהימני בקי בשמא ושמו לה הדין ארעא בכך וכך זוזי וליהוי דיליה למיכל פירי דההיא ארעא בהתירא בלא נכיתא ולמיעבד ליה כל רעות נפשיה למיבני ולמיסתר לזבונה ולאורתא ולמיתנה במתנה לכל מאן דיצבי ולשוויי אריסי וחכירי ואיניש לא ימחי בידיה מיומא דנן ולעלם לא לפלוני דהוה דיליה מקמי הכין ולא ירתוי ולא הדין דטרפה מיני' בדינא ולא איניש מעלמא דהכין איתפסקת דינא קדמנא אנחנו דיינא דחתימי מתתאי ואי אתי אינש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותא על הדין פלוני דהוה דיליה מקמי הכי ובתר דשיימינהא לההיא ארעא קרענא לשטרא דאדרכתא וכתיבנא להדין שטרא ומאי דהוה קדמנא אנחנא בי דינא ביום פלוני כתבנא וחתמנא ויהבנא ליה לידא דהדין פלוני למיהוי ליה לזכו' ולראיה. אות קוף קיום הנקרא אשרתא והוא על שבעה דרכים האחד אם העדים מעידין על כתב ידם כותבין במותב תלתא כחדא הוינא והנפק שטרא דנא קדמנא וחתימי עלוהי פלו' ופלו' ומדאתו פלו' ופלו' ואסהידו כל חד וחד אחתימות ידיהן ואיתקיים שטרא דנן מיניה וביה והרי הוא שריר וקים: השני אם אחרים מעידים על כתב ידן כותבין מדאתו פלו' ופלו' ואסהידו על חתימות ידיהון דפלו' ופלו' דחתימי בשטרא איתקי' שטרא דנן כראוי. השלישי אם כתב ידם יוצא ממקום אחר כותבין איתקים שטרא דנן קדמנא בחתימות סהדי אילין דחתימי עליה דאינון פלוני ופלוני מתרין שטרא כד חזי ואישרנוה וקיימנוהו: הרביעי אם העדים החתומין קיימין ואינן יודעין לקרות צריכין ב"ד לקבל עדותן על פה ואם נמצאת עדותן מכוונ' מקיימין אותו וכותבין שטרא דנן נפק קדמנא בהדין סהדין דאינון פלו' ופלו' דחתימו לעיל ולא הוו ידעו למיקרי אלא בשטרא ואסהידו אחתימות ידיהו ומדאתו ואסהידו לנא בפומ' ואיכוון סהדותיהו כמה דכתב בשטרא איתקיים האי שטרא כד חזי והכל שריר וקים: החמישי עד ודיין מצטרפין כותבין מדאתא פלו' דחתים בשטרא ופלו' דיינא דחתים באשרת' ואסהידו כל חד וחד אחתימות ידיה איתקים האי שטרא כד חזי: הששי היכא דליתא לחד מינייהו ואיכא חבריה דידע חתימו' ידיה אחספא כדאי' לקמן והדר אתא איהו ואחרינא ואסהידו אחתימות ידיה דהאיך דליתיה איתקים שטר' כדחזי. השביעי שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר כותבין. במותב תלתא כחדא הוינא ומדאתינן אנן פלו' ופלו' ואסהידינן כל חד וחד דהו' חברין דהוא נינהו חתימו' ידיהן דהלין תרין סהדי דחתימי לעיל איתקים שטר' דנן כדחזי והרי הוא שריר וקי' לגאון והיכא דליכא בנייר כדי לכתוב בו קייום מלפף ביה ניירא אחרינ' וכתב בקים וקייומי מלפף בגויה וכתיב ביה סימן מובהק גרסינן בפ' האשה שנתארמלה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע ואע"ג דעדי' החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדגרסי' בריש גמ' דמס' גיטין בדין הוא דקיום שטרא לא ליבעי כר"ל הכי ליכא למימר כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דכיון דקי"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ליכא גמר הגדה כלל וליכא למימר נחקרה עדותן הילכך אמרי' אנוסין היו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים ואמר ר' יהודה אמר רב האומר שטר אמנה זה אינו נאמן ואסיקנא אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן ומסתברא דלא מהימן משום מגו דאי בעי מחיל ליה וקושיא דרבינו אבן מגש נהי דמשום מיגו מהימן אנפשיה סהדי מי מהימני למימר אשיקרא חתימי ומסתבר' דוקא אמנה דמבטל ליה לשטרא אבל פרוע הוא נאמן דאיכ' למימר כיון דלגוביינא קאי מהימן ואמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנים מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ודוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקו' אחר אבל כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' במודעא אין נאמנין דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ומסקי רבוותא כולהו כמר בר רב אשי דבתר' הוא אלא דרב האי פסק כר' נחמן דהילכ' כוותי' בדיני ירושל' הן אומרי' אין כתב ידן ואחרים אומרי' כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידין אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהו' כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין והא דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ליתה כדגרסי' מר היכי סבירא ליה אמר ליה אתו לקמן אמרי להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמאן קא משוי ליה שטרא הוא וכו' ועדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנין ודוקא בדאין כתב ידם יוצא ממקום אחר עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי קימ' לן כאתקפת' דר"ה בריה דרב יהושע דאמר אי הכי אפי' תרויהו נמי אלא אמרי' למיעקר סהדותא אתו באמר כתב ידינו אלא שעל מנת כן חתמנו וכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהימני ושטר כשר בקיו' התנאי הכא נמי חד דקאמר תנאי היו דברינו למיעקר סהדותיה לכתב ידו קא אתי ולומר על מנת שיתקיים חתימתי וחד הוא ומכחשי אהדדי ובטל השטר והוה ליה כעדות בלא שטר עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי וכן שני' אומרי' תנאי וב' אומרים אינו תנאי העמד קרקע על חזקתו והדין סברא דרבוותא ור"ש ז"ל כ' דתנאי היו דברינו וכולהו נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר ומסתבר' דאין נאמנין דלא נאמנין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כגון אנוסין היינו קטנים היינו דעקרי שטר' לגמרי דהוו ליה כמאן דאמר לא חתמנו כלל לשום דבר אבל היכ' דניתן ליכתב כגון מודעא למר בר רב אשי וכגון תנאי היו דברינו דאמרי חתמנו ועל מנת כן חתמנו אע"ג דכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. דקיימא לן דאתי על פה ומרע לשטרא והכין מוכח בירושלמי והלכתא כוותיה בדיני ודוקא הנהו סהדי דחתימי בשטרא אבל אי סהדי דמודעא לאו הנהו סהדי דחתימי בשטרא אתי על פה ומרע לשטרא אף על גב דליכא כתב כיון דאמר להו כתובו כמאן דכת' דמי כדאמרי' מודעא בפני שני' ואין צריך לומר כתובו ומסתברא כרבינו האיי דבעיא דתנאי היו דברינו אליבא דרב נחמן אזלא דאי למר בר רב אשי כיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דנאמנין ודיקא נמי דהא בחזקת הבתים מקשינן מדרב נחמן לרב הונא אלמא הילכתא כותיה. וליתא למר בר רב אשי ושמעי' מהתם דכי אמר רב נחמן אין נאמנין בעל פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא אבל אי כתב מודעא בשטרא אתי מודעא דשטרא ועקר שטרא כדאמרי התם ואי לאו מודעה דחתם אשקלת' שפיר חתם וכן הילכתא: ירושלמי האומר וכו' עד דהוא צריך לקיימו דהא קיימא לן סתם מתני' ומחלוק' דבריתא הלכה כסתם אבל איהו לאו כל כמיניה דקיימ' לן במשנת בר קפרא דאמר מודעא דשטרא אין צריך לקיימו דיד בעל השטר על העליונה כדגרסינן הרי שהיה אוכל ובא וכו' עד אם אמ' שטר אמנה הוא זה שטר פייוס הוא זה אם יש עדים הלך אחר עדי' ואם לאו הלך אחר השטר. דהא רבי יוחנן וריש לקיש שקלי וטרי ומפכי למתני' ומתני' ומוקמי ההיא דבר קפרא בשינויא קמא אליבא דדברי הכל ולר' זירא אליב' דרבנן כדאית' התם הילכך הלכתא כותיה ודוקא כגון שטר אמנה ושטר פיוס או שמכר ולא נתן דמי' והדומה להן דליכ' חזק' גבי אידך אבל לא כתב בה שהוא שכיב מרע היה והוא אומר בריא היה דאיכא חזקה גבי נותן מתנה דהוה ליה למיכתב כדמהלך בריגלוהי בשוקא ושניא משאר שטרות דעלמא לא סגי לקיום דקי"ל כרב דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראייה שיהא שכיב מרע כדפרישית התם במתנ' שכיב מרע ואע"ג דפלוגתא דר' ורש"בג הוא גבי שנים אדוקי' בשטר דר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ליתה וכרשב"ג דאמר אין צריך ס"ל והלכה כרש"בג דהא רב אלפס אמר בגיטין בפ' הניזקין גבי אפיטרופו' הלכה כר' מחבירו ולא מאביו וכן בהלכו' קצובות דבני מערבא דר' ורש"בג הלכה כרש"בג. והא דאמר ר' אלעזר מחלוקת בשניהם אדוקין בשטר ור' יוחנן אמר לעולם חולקין אליבא דרש"בג אזלא וגרסינן באיזהו נשך לאו היינו דרב אשי דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדין השקלי וטרו אליבא דרב אסי ש"מ דהלכת' כרב אסי ובפ' המוציא איכא נוסחא דכתב בה אין צריך לקיימו ואיכ' נוסחא בנוסחא דרבינו שרירא דלית בה אלא אמר רבא בכותבין שובר קא מיפלגי דהילכתא לעולם אין צריך לקיימו וכן פסק הרב חביבי זצ"ל בספרו במשנ' בר קפרא וליכא למינדא מינה ועדים שאמרו תנאי היו דברינו שהעדים נאמני' גבי שטר חוב המוקד' שיכולין לומ' ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו במאמר ראשון ובפ' השולח גט גרסינן בירושלמי צריך שיהא מכיר לאיש בגט ולאש' בשוברה ר' בון בר חייא בעון קומי ר' אילא הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגרש בה אמר לי' לכשיבו' ויעיד העדי' יודעין דלא כן אמר ריש לקיש עשו עדים החותמין על השטר כמי שנחקרה עדותן תמן באותן שאמרו לא חתמנו ברם הכא יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. כתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דווקא בתוך כ"ד אבל אסהידו אחתימות ידייהו בבי דינא ולאחר כדי דיבור אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו לא מהימני דמכי אסהידו נחקרה עדותן בב"ד ושוב אינן חוזרין ומגידין: ירושלמי וכן עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן אמרו עבדין היינו אין נאמנין. ת"ר שנים שהיו חותמין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו. נאמנים אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין נאמנין ואוקים תרי לבהדי תרי ואוקים ממונא בחזקת מריה והילכך לא מיקרע קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ואם הוא שטר חוב בחזקת הלוה ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל רישא מיקרע קרעינן לשטרא וכן הילכתא ורבינו א בן מגש דאמר דלא מיתוקמא הוא אלא על אנוסין היינו בלחוד אבל קטנים היינו פסולי עדות היינו אין נאמנים. ומגבינן ביה ולא דייק לן אלא ל"ש וכן הילכ': אמר מר אם יש עדים שהוא כתב ידן משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד הוחזק אין לא הוחזק לא קרא עליו ערער אין לא קרא עליו לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימי' את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין מדקתני בברייתא קרא עליו ערער ולא קתני משטר שהוחזק בב"ד ודיקא מינה קרא עליו אין לא קרא עליו ערער לא אלמא אם לא קרא עליו ערער אין מקיימין אע"פ שמקוים גרסי' ר' אלפס אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד משמע דהיכא דלא קרא עליו ערער מקיימינן: אין מקיימינן את השטר אלא או משתי שדות או מב' כתובו' והוא שאכלו בעליהן ג' שנים ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא ומסתברא מדקאמר שדות וכתובות ולא קאמר שני שטרות סתמא. ש"מ דוקא מכר וכתובה קאמר דאע"ג דלא קרא עליו ערער ולא הוחזק בב"ד מקיימין כיון שאכלום בעליהן ג' שנים אבל ב' שטרות של הלואה דליכא למימר הכי בעינן שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד כדלעיל ורבי' אבן מגש אמר דהא דאמרי' משטר אחד בשקרא עליו ערער והוחזק בב"ד והא דבעינן ב' שטרות בשלא קרא עליו ערער ולא קשיין אהדדי ולא נהירא לן דה"ל שני שטרו' סתמא ותו למה ליה אכלום בעליהן ג' שנים לימ' והוא דאיתחזק בבי דינא והא דבעינן שתי שטרות דליהוו תרי סהדי ומסתברא דווקא מתחת ידי עצמו לא דאמרינן זייופי זייף וכתב חתימת כנגד חתימה שאם ידוע שיש שטר בביתו או ספר מכתיבת אותן עדים החתומין בשטר והאחד מקויים אין מקימין השני אפי' משטר אחר ואפי' ע"י עדים דאמרינן זייופי זייף ואיכא מד"א אימור זייף הכל אבל אות באות לא זייף אבל רבינו יעקב פי' טעמא דשתי שדות לפי שבשטר אחד ליכא הכירא דזימנין דשביק רווחא וזימנין דדחיק ליה עלמא ומשום הכי בעינן ב' שטרו' דדילמא בתרי זימני מכווני ידיהו. ובדין הוא דאפי' בהכי לא סגי לן אלא כי היכא דלא ליפסדו בעלי חובות הילכך ביוצא מתחת ידו אמרינן זייופי זייף אבל קיום השטר ע"י עדי' אפי' יש למלוה כמה שטרות מכתב החתימה לא אמרי' זייופי זייף שהעדים בכוונת הלב ובטביעותן הן מעידין וכחוט השיער הן מכירין השינוי. מה שאין כן במדמין חתימה לחתימה ולדבריו ע"י עדים מקיימין אותו השטר אבל לא בקיום חתימת אחרי' ואנן כתבינן מאי דסבירא לן: ירושלמי רבי יודא אמר למידין מספר מוגה כגון אלו דאמרינן שפרויי דאסי ובאילין איגרתא צריכה ואמר ר' יוסי ובלבד ג' שטרות של ג' בני אדם זה אומר זהו כתב ידי וזה אומר זהו כתב ידי צריכין לצרף אחר עמהן מן השוק דברי ר' וחכמים אומרים נאמן אדם לומר זה כתב ידי וקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והילכתא על מנה שבשטר הן מעידין ונאמן אדם לומר זהו כתב ידי והיכא דמית חד מיניהו אי נמי דליתיה קמן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו דא"כ נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא ודוקא רחוקים אבל איכא אחוהי דהאי דקאי ואחרינא לאסהודי אההיא דמיתנא לא דקא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דאחי. כדגרסינן בחזקת הבתים וש"מ עדים הקרובים זה לזה מעידין על הקיום כגון רחוק בחתימ' אחת ורחוק בחתימה אחרת דהיינו מתניתין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן. הרי אלו שלשה עדיות. אבל בחתימה אחת עדות אחת היא ושני אחין פסולין בה והיכא דליכא אלא חד היכי נעביד ניכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ולא צריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה דאפי' למד"א דיינין המכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפניהן התם הוא דאיכא למימר מזוייף הוא ואין זה חתימ' ידי עדים אבל הכא לא צריך דלא תהא שמיעה גדולה מראייה ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלאו מעליא וכתב עליו מאי דבעי ותנן הוציא כתב ידו וכו' אמר ר' יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין ופרכה רבא והילכת' אין מצטרפין ירושלמי בפ' דיני ממונות אשרתא דדייני מהו שיהא צריך ב"ד. ר' אושעיא ור' שמואל אומרי' יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי דיינים וחרנה אמר אפי' בכתב עד אחד ודיין אחד מקיימין והיינו פי' עד ודיין מצטרפין. א"ר יהודה אמר שמואל שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי עדים ואחר אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם לא מיבעיא עדים מן השוק אלא אפי' חביריו מעידין ואע"פ שהעידו חוזרין ויושבין לדין משיחתומו אין מעידין בפניהם אפי' אחרים דלאו במותב תלתא הוו כחדא ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין אע"פ שהגיד בדרבנן וכן הילכתא אבל בדאורייתא משהגיד אינו נעשה דיין ועד שיודע עדות ולא הגיד אפי' בדאורייתא נעשה דיין. דהא אמרי' בעדות החודש ויוסיפו מחבריהן אצל היחיד והא יחיד דיין הוא וכ"ש עד חתום בשטר. וכתב אחר יוצא ממקום אחר כשר. אבל בדיני נפשות אפי' יודע אינו נעשה דיין כר' עקיבא דתנן סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ר' עקיבא אומר כולן עדים ואין עד נעשה דיין ותרי גוונא נינהו ואין זה מקום להאריך. וש"מ דיינים שאין מכירין צריך להעיד בפניהם וקשיא להו לרבוותא למ"ד צריכין להעיד בפניהן למה לי לא תהא שמיעה גדולה מראייה ומסתבר' דהא ידיעה הוא ולא ראי' וידיעה לאו הגדה היא ולא דמי לראיית לבנה דהיא עצמה נראית ומגדת אבל כי מחזי חתימות ידיה בבי דינא כההיא דלעיל התם איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה ורבוותא פרישו פירש אחרינא והא דאמר רב פפא האי אישרת' דדייני דכתיבה מקמי דליחזו סהדי חתימות ידיהו פסולה ליתה כדאמרינן בפ' הכותב ובפ' כל הגט דלמחזי כשיקרא לא חיישינן. ואיכא לעייוני הא דאמרינן לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ודאמר בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו סתמא משום דמיחזי כשיקר' אי דמיא להאי אי לא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו. פירשו רבוות' משום דנוגעין בעדותן הן והילכתא הן אינן מעידין אבל אחרים מעידין ורבי' אפרים פירש כרב אלפס משחתמו הוה ליה כמאן דליתיה בהדיהו. דהא בעידנא דחתום תרויהו בחזקת פסולין הוו עד שמעיד עליו ועד ההיא שעתא לא מתכשר. והרי קיימו השטר בשנים ואפי' אחרים מעידין עליו שהוא כשר פסול השטר ואין לו תקנה עד שיחתכו ממנו אותו הקיום ומחברין קלף או נייר אחר וכותבין הקיום דמלפף ומזכירין לפופי' ומעידין לפניו ואחר כך חותמין: צרפתים משחתמו בא ערער ובטל מושב ב"ד ואע"פ שמעידין עדים שחזר בתשובה. כיון שבטל בטל ודוקא דגזלנותא אבל ערער דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא ואפילו חתמו מעידין לפניו וחותם ואפילו ערער דגזלנותא נמי דוקא דאמרי ידעינן ביה דעבד תשובה אבל אי אמרי תרי אחריני ותרי נינהו וכ' ר' אלפס דהוה ליה ספק פסול ולא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה ור"ח אמר דלא מיפסיל דאוקים גברא אחזקתיה ומסתברא כר' אלפס דומיא דהא דלעיל דאמר שנים חותמין על השטר וכו' דמקשינן ומגבינן ביה. ואמאי תרי ותרי נינהו אלמ' מוקים ממונא בחזקת מריה אמר ר' זירא הא מילתא מר' אבא שמיע לי: ואי לאו ר' אבא דמן עכו שכחת' שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין למיכת' במותב תלת' כחדא הוינא וחד ליתוהי שאם חתמו שנים יאמרו בשנים היו והו' הדין אי אזיל לדוכת' אחריתי ואי כתב ביה דיינא לא צריך ודילמא כשמואל סבירא ליה דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף ואסיקנא דכתב ביה אמר רבנא אשי ואמרי ליה לרבנא אשי ש"מ דליתה לדשמו' דאמר שנים שדנו דיניהן דין אלא כר' אבהו דהוא בר פלוגתיה דאמר לדברי הכל אין דיניהן דין. ושמעי' מיהא דכי כתב ביה דינא ואמר לנא רבנא אשי אע"ג דלא כתב ביה וחד ליתוהי ולא חתימי אלא תרי כשר וכל שכן אי כתב ביה במות' תלתא הוינא לחוד וחד ליתוהי לאו דוקא ולא אשמועינן ר' זירא אלא דאי לא כתב במותב תלתא כחדא הוינא דפסול היכא דחתימי תלתא אע"ג דלא כתב במותב תלתא כשר. והכי גרסינן בדיני ממונות בתרא ההיא אוריכתא דהוה כתב בה וכו' עד ולא הוה כתב בה במותב תלתא וכו' ש"מ מותב תלתא דייק. דאי הוה כתב ביה במותב תלתא הוינא אע"ג דלא חתימי אלא תרי סהדי תו לא צריך דהתם ודאי לא חתימי עלה אלא תרי סהדי ואיכא מאן דאמר דאפי' חתימי ג' ולא כתיבי במותב תלתא הוינא פסול והיכא דמת א' מהן איצטריך לאשמועינן דבעינן למיכתב וחד ליתוהי דילמא ערער דפסלנות נפיק על האי דלאו חתום ואיבטיל ליה צריפא דידהו דאוצטריפו בהדיה אבל אי כתיב בה וחד ליתוהי איגלי מילתא דלאו משום פסלנותא הוא דלאו חתימי אלא משום דלא הוה תמן ולא בריר לן: ירושלמי שלשה שדנו ומת אחד מהן חותמין בשנים וכותבין אע"פ שחתמנו בשנים בשלשה היינו והיכא דקרא ערער על הדיינים אי כתב ביה במותב תלתא הוינא וחתימי תלתא ונתקיימו חתימת שני הדיינין פשיטא דכשר אבל אי לא כתיב במותב תלתא ולא איתקיים אלא תרי מינהון צריך עיון דאיכא למימר כיון דקייו' שטרא בשלשה והכא ליכא אלא תרי לא מגבינן ביה ומסתמ' מדאמרי' עד ודיין אחד מקיים ש"מ דבתרי דייני' סגיא גרסינן בפ' הגוזל אמר רבא הילכתא מקיים את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרעא ליה לשטרא קבעינן ליה אי אתא וכו' הילכך הא דאמר יבוא בעל השור ויעמוד על שורו ליתה ודוקא בקייום העדי' החתומין על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד אבל קבלת עדות ע"פ אין מקבלין: גרסינן בסוף פרק האשה אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של אחי והוא הדין לקרובים ולרחוקים אע"ג דלא שכיחי ולית להו אימתי דומיא דאחין אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמהם דכיון דקייו' שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. ומסתברא דמתני' אפי' במקום דאיכא עירעור הוא וש"מ אפילו הכי מדאוריתא כשר ומדרבנן הוא והא דאמרי' בדין הוא דאפי' קייום שטרות לא בעי אפי' במקום עירעור קאמר ורבנן איצטריך אפילו במקום דליכא ערער ואמר התם חד אתי בעל ופסיל ליה בעדי' הוא דקאמר הא שלא בעדים אינו יכול לפוסלו מדאוריתא דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך אפילו במקום דליכא ערער כגון הנפרע שלא בפניו וזולתו דהא המביא גט ממדינות הים וליכא ערער ובעינן בפני נכתב ובפני נחתם במקום קייום ש"מ כדאמרינן הוא. והא דגרסינן בירושלמי אילו המביא שטר מתנה במדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הכי פי' כלומר וכי הצריכו בפני נכתב ובפני נחתם ולא הצריכו קיום אע"ג דהמביא גט בארץ ישראל לא צריך משום עגונה אקילו בה רבנן אבל בקייום שטרות דעלמא אפילו באותה מדינה צריך כדגרסי' התם עבד שהביא גט וכתב בו עצמך ונכסי קנויין לך מהו ואמרינן בשלמ' עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא ליקני מידי דהוה אקייום שטרות דעלמ' ש"מ אפילו במקו' דליכא ערער אפילו שכיחי עדי' בעינן קייום מדרבנן וכן הילכתא וצריך בדאיכא ערער בדאוריתא בעי קייום ובמתנה היכא דליכא ערער לא בעי קייום ופירש דירו'. וכי במתנה צריך קיום אלמא במתנה לא צריך קייום אבל שטר הלואה ומכר דאינון חובה ללקוחות טענינן וגרסי' בפרק דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ועיבור החודש אין מונין להן אלא אחד וכתב גאון איכא מאן דאמר מדלא חשיב בהדיהו קייום שטרות בקרובין כשר ולא היא דלא מתכשר אלא כי האי גוונא זה אומר זהו כתב ידו של אבא ואיכא אחר בהדיה אבל אם הדיינין קרובין זה לזה או למלוה או ללוה בכל דיני ממונות הוא כדלקמן בקבלת עדות והלכתא אין עד מפי עד כשר בקיום שטרות ואיכא למימר הא דאמרי' והוא שיש גדול עמהן משום דאיכא קטן עמו הוא דקאמר לאפוקי שני גדולים שראו בקוטנן דלא להימני אבל אילו היה אותו גדול קרוב לעד כשר מדלא קאמר והוא שיש רחוק עמו והילכתא גדול שרא' בקוטנו חתימת ידי רחוק ועמו גדול שמעיד על כתב ידו של אחיו ושל אביו כשר אבל קורבא אחריתי פסול וצריך עייון כתב רבינו האיי קבלה בידינו אם יש עדים שהוא כתב ידם אע"פ שלא ראו כשחתמו או כשכתב ידם יוצא ממקום אחר. וזה דומה בעינינו אין נאמנין לפסול והיינו דאמרינן בגיטין התם יודעין אנו הכא בפנינו ש"מ סתם קיום לא בעינן בפנינו ומדגרסי' התם אטו הכא אי אמר בפנינו מי לא מהימני ש"מ ל"ש יודעין אנו בפנינו כשרין ומסתבר' דהיכא דמכירין רוב החתימה של שמו או של אחיו. או של אביו כשר ואינו צריך שיכיר כל אות ואות. דהא רב הושעיא חתים עי"ן ורב חסדא סמ"ך. ש"מ שבאות אחת ניכרת החתימה ובירושלמי נמי גרסי' ר' אבהו חתים אל"ף. והכל לפי שמכירין שדומה להן לרבינו האיי לא על כל אדם ראוי לסמוך כשאומר זה דומה לן שהמזייף טרח לדמות עד שאותו שזייפו דומה בעיניו דהוא כתיבתו כדאמר רבא אין חתימת ידי מיהו מיקמי דרב אחא לא חתמי ואמר ר' זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא חזינא דמא בין טיבעא לטיבעא לא ידענא כל שכן בין דמא לדמא. וצריך אדם שידע סודות הזיוף. ויש הפרש בין שטר היוצא מתחת ידי נאמן שאינו חשוד אבל מתחת ידי חשוד יש לדקדק הרבה כדאמר רב פפא האי שטרא ריע לא מגבינן ביה ומסקנא כיון דמיהדר אזייפא. אימור זייופי זייף. גרסינן בגיטין אבל בשטרות אם יודע לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין וכן הילכתא ומסתברא דאי מקרי להו תרי דידעי למקרי במסיח לפי תומו כדאמרינן בשטרא פרסאה והילכת' היכא דחתומי סהדי בשטר ולא קי"ל אי ידעי למיקר' אי לא. בחזקת כשרין קיימי ומקיימי ליה בי דינא ומגבינן ביה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואי קים לן דלא ידעי למיקרי אע"ג דמסהדי אחתימות ידיהו דייקי בסהדותא ע"פ אי מכווני אשטרא מקיימי' ליה כדכת' לעיל והכין כתבי רבוותא והא דאמרינן בשטרא פרסאה והא לא ידעי למיקרי דוקא בשטרא פרסאה. אבל דידן חזקה דידעי. ודווקא בליתנהו קמן אבל איתנהו קמא בדקינן להו אי אמרי אקרינן להו למאן דידעי למיקרי סמכינן עליהו ואי לא לא ודווקא רב נחמן וספרי דדייני. אבל רב נחמן וספרי אחריני אי נמי ספרי דדייני ואיניש אחרינא לא: גרסינן בירושלמי גיטין אמר רב הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו אבל אין העדים חותמין אא"כ יודעין לקרות אמר יבא עלי אם עשיתי' מיומוי אמר ר' חגאי קומי ר' יוסי לא אתא קומי רב כתב יווני מיומוי וקיימי' בחתימו מתני' פליגא על רב גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יוונית ועדיו עברית כשר פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעין את שניהן וחתמו באיזה מהן שרצו רב אמר צריכין הדיינים לכתוב אישרנוהו וקיימנוהו במעמד פלו' ופלו' למה כדי (שלא) יהו מצויין להזמה ומעתה אפי' באיזה יום ובאיזו שעה ובאיזה מקום גזר דין נפק מן קומי רב ולא כתב כן גרסינן בפ' גט פשוט הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול היו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר. ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ותמצא לסמוך: אות קוף קבלת העדות תנן התם שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ות"ר ועמדו שני האנשי' בעדי' הכתוב מדבר. וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה כו' אבן מגש ש"מ דין הוא שלא להוציא הנשי' לב"ד אלא לשלוח להם דיינו על שלוחי ב"ד וכן מנהג ואמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה ואמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה ואמר רבה בר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לא ליזיל שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך וכו' השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת גמרינן מינה סהדי דשמיתי באפיהו תרי ותלת זימני וכבשי סהדותא ולא אסהידו כלל בב"ד ובתר הכי אסהידו בב"ד מקבלינן להו ובכבישת עדותן לא מיפסיל אבל כפרו בב"ד ואמר לא ידעינן והדרי ואסהידו קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודוקא כפירה בב"ד אבל שלא בב"ד לא מיפסלי כדאסיקנא שבועה חוץ לב"ד וכפירה בב"ד לרבינו שרירא אי יהבי אמתלא לדבריהן יכולין לחזור ולהגיד גרסינן בפ' הגוזל אמר רב אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדותן שלא בפני בעל דין תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין קיבלה מיניהו ר' יוסי בר' חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולין או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא איכא דגרסי או ששלחו אמר ר' יהודה אמר שמואל מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחן ליה בדינא אמ' לב"ד הגדול אזילנא וכי פתחו ליה נמי אמ' לב"ד הגדול אזילנא א"ר הונא כגון דנקט דיסקיא מב"ד הגדול ומסתברא הא דשמואל אשלחו לו ולא בא ולא פליגי אהדדי ומודה שמואל בשהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים וה"ה עדים שאין יודעין לחתום או שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לו לצרף עדותן. וכן דעת הגאונים ודעת ה"ר יעקב אבל כולן בעיר אין מקבלין אלא בפני בעל דין ואיכא מד"א דוקא עדות בלא קנין אבל בקנין מקבלין ולא מסתברא וה"מ בקבלת עדות אבל קיום מקיימין שלא בפני בעל דין דלא אמרי' יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדלעיל ומסתברא כי היכי דמקיימין הכי נמי גומרין שלא בפניו אפילו לרבנן דאמרי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו. הני מילי שור משום דכתב בעליו דמיתתו בעשרה ושלשה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל בממונא אע"ג דבעלים בני טענה נינהו ואי אית ליה טענתא מעליתא הדר ליה לדייניה אבל הכא לא אפשר והילכתא גומרין וכתב הרב ר' יהודה הני מילי למיגמר דינא. דלא פסקינן על סהדותא אלא בפני בעל דין כדאמרינן בגמרא דפתחו ביה בדינא אבל קבלת עדות שלא בשעת גמר דין לא שייכ' בהא שמעתא צריכה עיונא והיכ' דאיתקבל סהדות' שלא בפני בעל דין איכא מ"ד עדותן עדות וגמרינן לדיניה ומסתברא דאי אתו ומסהדי זימנא אחריתי באפי' ואיתכוון קבלינן ליה וגמרינן לדיניה אי לא לא גרסי' בירושל' מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ועבדין לה גזר דין ואם עירער עירעורו קיים וכ"ש אנן דקיי"ל דאין מקבלין שעירעורו קיים: ירושלמי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ועבדין ליה גזר דין כהדא דמך ושבק ירותא לר' יאשיה קביל ר' אלעזר סהדי בלא אפוי וזכי לר' יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרא כתב ר' אליעזר ליורתיה ספרים שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותו לחוץ לארץ כתב ע"מ להוציא מוציא כו' ר' ירמיה הוה לי' עם חד בר נש קבלין סהדי דלא באפוי דר' ירמיה וחייבין לר' ירמיה והוה יתב ר' ומצטער ואמר איפשר מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואפי' עמהן באותה שעה אמר חמית דעתם דרבנן תשובה לרבינו אלפס אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות והעדים באותה העיר רואין אם אותן מקבלי עדות בקיאין בדיקדוק עדים ובחקירתן הולכין אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים אם לאו אין סומכין על קבלת עדות וכתיבה אלא סומכין על העדים והילכתא קבלת עדות צריך שלשה מומחין יודעין הילכות עדות כשרין ולא פסולין וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד ואחד כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומחדש התחילו ההדיוטות לקבל עדות ומטים עקלקלותם וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון מקבל עדות שקר ואין ראוי לדון ע"פ אותו השטר גרסינן בפרק מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב אמר אביי עדות קא אמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי הכתב והא דתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושות ולעדיות בעדות אשה דאקילו בה רבנן ירושות ירושת בנו הבכור משאות ומתנות דידיה אבל בעלמא אפי' בקרקע לא מסהיד כלל בכתיבה ולא בבדיקה ואפי' שומע ואינו מדבר אבל לגבי מקח וממכר ולענין גט. דכ"ע הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל אינו שומע ואינו מדבר קיימא כתנאי ואסי' הילכתא במאמר גט. וש"מ שאין לעדים לכתוב עדותן באיגרת ולשלוח. וכן כתב ר"ש בפי' חומש. ובירושלמי הכי מוכח מצאו כתב בשטר מת פלוני נהרג פלו'. ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ר' בון אמר אין משיאין מתניתין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבן לא על פי תורגמן ולא עד מפי עד ועכשיו משיאין עד מפי עד ודכוותה על פי כתבן משיאין ומתני' מסייעא לר' בון בר כהנא יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתב בשטר מת פלו' נהרג פלו' אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר שהמלוה בעדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדי' ורבי' יעקב אמר מנהג הוא לשלוח באיגרת והא דירושלמי כגון ההוא דאמרי' מהו להעלות משטרות ליוחסין שכתב בו ביום שמת פלו' לוה פלו' מפלו' והא דמי שאחזו דוקא שאינו ראוי להגיד כגון אלם שאינו יכול לדבר אבל פיקח עדותו עדות כדאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' ומסתבר' הא דמי שאחזו לא דמיא לעדות בכתב. דההוא לאו הגדה היא ולא ידיע בעל הגדה דלא מצי למימר זה כתב ידי. אבל היכא דידיע דמצינן למיחקר כיון דראוי להגדה הא מקיימא לכתב ידן וכשר ודמי למחאה בפני שנים דכותבין עדותן ומודיעין למערער: גרסי' בפ' ב' דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים ואמ' ר' הונא והוא שזוכה מעצמו ור"י אמר אע"פ שאינו זוכרה מעצמו כלומ' שאינו זוכר שיהא לו עדות וכשרואה הכתב זוכר שהיה לו עדים וזהו שמעיד על פי הכתב בכל ענין העדים אבל אם אינו נזכר כלל היינו מפיהם ולא מפי כתבם ור"ש פי' שאינו זוכר כל העדות אלא זוכר קצת העדות וא"כ רב הונא דקאמר והוא שזוכרה מעצמו שזוכר כל העדות פשיטא אלא כדפרישית אמר רבא ש"מ מדר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מיניהו מדכר ליה חד לחבריה ומדכר אבל לעצמו לא ואי צורבא מדרבנן הוא אפי' לעצמו וקי"ל כרבא אליבא דר' יוחנן ורבינו אבן מגש כתב עד כאן לא פליגי אלא דמדכר ליה בתר הכי מיהו לא אידכר ליה הוא מודיעו. אבל לא מדכר ליה כלל אלא דסמיך אשימוש השטר כל שכן למיסמך אחברי' ליכא למ"ד דהויא עדות והא דאמרינן התם ש"מ האי סהדותא עד שיתין שנין אדכר ליה טפי לא מדכר, ליתה אלא גבי טומא' אבל בעלמא אפילו טובא: ירושלמי אתיא דרב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן וברירנא ליה בשער ראשון. ומסתברא מדקאמר ר' יוחנן אע"פ שאין זוכרה עדותו עדות משמע שאינו זוכרה כלל אע"פ כן מעיד כדפרישית טעמא על מנה שבשטר הוא מעיד: גרסי' בפרק זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו' אלו הן הפסולין משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא כשר משחק בקוביא דפסול דהוה ליה אסמכתא ורב ששת אמר כה"ג לאו אסמכת' היא אלא מפני שאין עוסקין ביישובו של עולם אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה: ירושלמי ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' אלפס ר' אבא בר זבדא דאמ' שמועה משום זעיר מיניה ומלוה בריבית אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות ומתני' דקתני מלוה מלוה הבאה לו ברבית קתני ומסתברא דלוה פסול דרבנן, הוא אבל מלוה לא אצטריך דההוא פסול דאורייתא ודר' פי' דאפי' מלוה פסול מדרבנן הוא ואשמעינן אע"ג דמעלמ' קאתי ליה רשע מיקרי ועוד כתב לי כל הני חייבי לאוין דפסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שהן בני מלקות פסולין לעדות ואמרי רבוותא בלא התראה ובלא הכרזה ותמיהא לן מילתא ומסתבר' דלא מיפסל אלא לאו שבכללות רשע דחמס כגון מומר לאכול נבילה להכעיס שעובר על לאו דלא תאכלו כל נבילה ובכלל רשע דחמס שאוכל נבילה לתיאבון בון שמצאה בזול וכגון מועלין בשבועת שוא בכלל בשבועת שקר דממון ועד זומם רשע דחמס הוא לדברי הכל שבשכירות הדמים על לאו דלא תעשה כל מלאכה ומאכלים וחשוד על העריות אע"ג דרשע דחמס מיקרי דהא כי מלאה הארץ חמס מפניהם. וכתיב ביה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ובכל מקו' שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"א,. ובראשית רבה חמס זו ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים אפי' הכי כשר לעדות אליבא דרב נחמן דיצרו תוקפו ורב ששת פסיל ליה דאי איתא דלאו רשע דחמס הוא ומשום הכי מכשר רב נחמן אם כן רב נחמן אליבא דלאו כהלכתא אמר הא לא בעינן טעמא כחכמים היכי פסקי רבוותא הילכתא כרב נחמן. אלא מסתברא דחשוד על העריות רשע דחמס הוא מהכא וגזל ועריות חמס הוא ומוכח לן בפ"ק דר"ה דמלוה ברבית רשע דחמס פסול דרבנן הוא וקשיא לן, ורבא מאי קמ"ל הא תניא לקמן בבריתא אחד הלוה ואחד המלוה משום הכי ניחא לן כדפר' דרבא לא אתא לאשמעינן אלא פי' דמתני' לוה קאמר דמלוה פסול דאוריתא הוא: תשובה לרבי' האי דנקט מלוה ולא נקט שאר חייבי לאוין משום דמלוה ברבית מצוי מכל עוברי עבירות וה"ה לשאר חייבי לאוין דההוא גברא דנפק טריפתא מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה תנא הוסיפו עליהן הגזלנין כגון מציאת חרש שוטה וקטן וחמסן וגבאי מוכסין כל הני כיון דחמדי ממון וקא שקלי גזרו בהו רבנן: ירושלמי הוסיפו עליהן הגזלנין וכל החשוד על הממון משחק בקוביא מאימתי חוזרתן משישברו פסיפיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי ומלוה בריבית משיקרעו שטריהן ואפי' לגוי לא מוזפי. ומפריחי יונים משישברו את פי גמיהן ואפי' בהפקר לא עבדו סוחרי שביעית משיגיע שביעית אחרת ויבדלו ואמר ר' יוחנן לא חזרת דברים אלא חזרת ממון והחשוד על הטריפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב: ירושלמי החשוד על השבוע' מאימתי מקבלין אותו משיבוא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמ' חשוד אני ירושלמי לבעל מתיבת' כדאזיל למדין קומי ב"ד ולא חכמין ליה ומעלין ההוא גברא חשוד הוא לר' אלפס החשוד על הגניבה אם החזיר בתשובה בלא יראה ופחד וקיבל עליו שלא לגנוב לישראל וגוי מקבלין עדותן וחשוד על השבועה כדתנן בפ' כל הנשבעין אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא. וליתני שבועת ביטוי כי קתני שבועה. דכי קא מישתבע מישתבע בשיקרא. אבל שבועת ביטוי, דכי קא משתבע איכ"ל בקושטא קא מישתבע: כגון אוכל ולא אוכל פר"ש דלא מיפסיל ומס' נהי דלא קתני מיהו. אם עבר על השבועה מיפסיל וש"מ עובר על גזירות קהל מיפסיל. דהיינו שבועת ביטוי וכן הורה הר' יעקב בר' משולם. גרסי' בפ"ק דע"א וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי ר' מאיר ר"י אומ' חזרו בהן במטמוניו' אין מקבלין אותן ר' יהושע בן קרחה אומ' בין כך ובין כך מקבלין אותן. שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה ועל כל חשוד קאמר ור' ניסים אמר על כל הפושעים קאמר. וגרסי' בב"ק בפ' הגוזל הגזלנין ומלוי ברבית אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמי' נוחה הימנו ודווקא בשאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת מקבלין ומסתבר' דוקא בשהירהר תשובה בדעתו ומחזיר כל גזילותיו אבל לא הירהר תשובה בדעתו אלא שבא הנגזל ותבע ממנו את ממונו מקבלין הימנו דאי לא תימא הכי קשיא ההוא דגזל פדנא דתורא דעבדי טובא וכמה מעשיות דתניא בגזלן בראש השנה אילין הפסולין וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין לה הא אשה כשירה לה אף הן כשירין לה. זאת אומרת גזלן דדבריהן כשר לעדות אשה וש"מ פסול מדברי תורה פסול לעדות אשה אבל פסול מדבריהן כגון משחק בקוביא וחבריהן כשירין ומיהו פסול מדברי תורה לא גרע מגוי דאם הוא מסיח לפי תומו כשר ועוד דהא הוסיפו עליהן הרועים והגבאין והמוכסין אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ואמר רבא סתם רועה פסול סתם גבאי כשר ודוקא ברועה דידיה אבל דעלמא כשר חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בריש גמר' דב"מ ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כולן צריכין הכרזה בב"ד ורועה נמי קי"ל כמ"ד בעי הכרזה ודוקא פסולין דרבנן אבל פסולין דאורייתא לא בעי הכרזה כגון עבד ואשה. וחרש ושוטה וקטן וסומין וקרובין וגנבים אע"פ שאינן בני מלקות וחייבי מלקות כגון אוכלי נבילות שקצים ורמשים וכיוצא בהן דאסורין מן התורה ומסתברא איסור עשה אבל דבר שאיסורו מדברי סופרים כגון גבינת גוים ובשר עוף בחלב או שחילל יום טוב שני של גליות וכיוצא בהן אינו פסול לעדות אפי' מדבריהן ואיכ' מד"א פסולין מדרבנן הן ולא נהירא לי דלא אשכחן פסולין דרבנן אלא בחשד ממון וסבר' דילן איתא לעיל ואמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות ומאי נינהו מקבלי צדקה מן עכו"ם ודוקא בפרהסיא ודאיפשר לאיתזוני בצינעא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא וכשר אמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול ואמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה כשר ואיתשיל קמי' ואמר הכין חזינא דהא איפסיק מודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול. ואמר רבינא ואיתימ' רב פפא לא אמרו אלא לאפוקה אבל לעיולה לא והכי הילכתא וכתב רבינו אלפס ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול בין לאפוקא בין לעיולא וכן כתב בעל מתיבת' ולא בריר לן דהא בנוסחא דידן גרסינן כדכתבינן לעיל: והילכתא כוותיה דרב ששת באיסורי ואיכא מד"א הני דיני נינהו והילכת' כר' נחמן בדיני ואע"ג דקי"ל כאביי דאמר לא בעי' רשע דחמס ומומר אוכל נבילה להכעיס ומועלין בשבועות והנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט ראשון כולהו פסולי עדות נינהו שאני דיצרן תקפן ובעל מתיבתא כתב הכין ארבעין וכשר התם יצרו תוקפו ומס' כרב נחמן דסוגיא דברייתא כוותיה אזלא בנוסחא דילן ואיכא מאן דאמר דווקא חשוד דלוקה משום לא טובה השמועה אבל בועל וודאי פסול אפי' לרב נחמן ולא נהירא לן דחשוד על העריות דומיא דחשוד על ממון וחשודא על השבועה כדגרסי' בירושלמי ועוד דהא טעמא משום דיצרו תוקפו הוא ובתשובה לרבינו אלפס שאין כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם שהן בני מלקות ומסור נמי פסול לעדות ואמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה"מ ברישא ודבר מועט ודבר שנגמר מלאכתו: מומר אוכל נבילה לתיאבון דברי הכל פסול להכעיס אביי אמר פסול והילכת' כוותיה דלא בעינן רשע דחמס ואשה ועבד פסולין לעדות אבל גר כשר כדאיתא בבבא קמא וסומא וחרש ושוטה וקטן נמי פסול לעדות דהא חרש שוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו וסומא לאו בר הגדה הוא והפתאין והנחפזין ואנשים שאינן יודעין להבין עיקר דבריהן צריכין חקיר' ודרישה לב"ד שאף הן בכלל שוטין דלאו בני דיעה נינהו: בפיסקי הדיינין כר' אלעזר גרסי' בהגוזל בתרא א"ר יוחנן בן ברוקה נאמנין אשה וקטן לומ' מכאן יצא נחיל של דבורים זה אמרי אשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשהיו בעלים מרדפין אחריהן והן משיחין לפי תומן ואמר מכאן יצא נחיל זה של דבורים ודוקא כדאיתא בירושלמי ובפרק האשה אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא כו' בקייו' השטר ירושלמי הא בקוטנן לא תמן תנינן נאמנין אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה של דבורים והכא את אמר הכין ר' אחא בשם ר' יוחנן לא א"ר יוח' בן ברוקה אלא על נחיל של דבורי' שאין גזלן תורה תני ר' אושעיא ובלבד במפריח אבל בשכן לא ר' זעירא בעי קומי ר' מנא לא מסתב' אלא על אתר. אבל לאחר זמן לא אמר ליה אף אנן סברי כן ואני כן בד"א בזמן שהעדים במעמדן. אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני היראה ומפני הפיתוי אמרו ואמ' רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה ובשבויה ונחיל של דבורים שהוא קניין דרבנן הקילו והכשירו בהן וגרסי' בפ' חבית שנשברה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה ולעדות בכור. גרסי' בפ"ק דבבא מציעא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ודווקא דאסהידו ביה דההיא שעתא הוה גביה ואי לא לא מיפסיל עד דמישתבע דאמרי' דילמא איגניב ליה וסבר אי כפריה עד דבחישנ' ומשכחנא ליה אבל כופר במלוה לא מיפסיל אלא בשבועה וקשיא ליה לרבינו יעקב הא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. והעדי' מעידים אותו שיש לו וחזר ואמ' פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ואמאי לימ' ליה אישתמוטי הוא דקא מישתמי' ואמרי' דבכפריה בב"ד לא אמרינן אישתמוטי הוא דקא מישתמי' ליה דהא מודה במקצת הטענ' משבעי' ליה משום דאישתמוטי קא מישתמיט ליה ואיכא דמוקמי לההיא בפקדון ואיכא מאן דאמר במלוה כשר לעדות דווקא במודה במקצת דאיכא למימ' אישתמו' הוא דקא מישתמיט ליה אבל כופר בכל ליכא למימ' אישתמוטי קא מישתמיט ופסול לעדות מדמקשינן אלא הא דאמר ר' נחמן משביעין אותו שבועת היסת לימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא קא משנינן אישתמוטי קא מישתמט ליה ש"מ דכופר במלוה דקאמר מודה במקצת הוא ומסתבר' דאפילו כופר בכל כשר לעדו' והאי דלא שאני התם אישתמוטי קא מישתמיט ליה משום דהא איתיה בעיניה בידיה ואמר ליה כלי זה שבידך שלי הוא ואמר לו חבירו לא היו דברים מעולם שלי הוא משביעין אותו שבועת היסת אע"ג דליכא למימר אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה ומיהא נמי שמעינן דרב נחמן ארישא דמתניתין אע"ג דליכא דררא דממונא ומסתברא לאותו ממון דווקא קאמר דהוחזק כפרן שאינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי אלא אם כן פרעו בעדים דאיכ' למימ' כי היכי דאישתמוטי קא מישתמיט ליה בטענת' קמייתא דאין לך נמי בידי הכי נמי מישתמיט ליה בטענתא בתרייתא דאמר פרעתי ואינו נאמן שפרע אבל בממון אחר אינו פסול לעדות דאמרינן אישתמוטי קא מישתמיט ליה והוחזק כפרן דקאמר גבי פקדון דווקא דקאמ' בב"ד לא היו דברי' מעולם ועדים מכחישין אותו אבל הודה מעצמו אי נמי אמר אין לך בידי או שלא בב"ד לא הוחזק כפרן דמצי למימר פרעתי קאמינא והא דאמר ר' יוחנן והלה אומר אין לך בידי ועדים מעידין אותו כו'. לא היו דברים מעולם קאמר כי ההוא דר' שבתי בר מניומי בפרק הכותב ההוא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמר' ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה וכו' וכתבי רבוותא דחזיא דהוה מפקא שם שמים לבטלה ואמר ר' פפא השתא דאמור רבנן קים לי בה מילתא היא. כגון אבא מרי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה דלא מיפרע מינה אלא בשבועה. אע"ג דאית בה נאמנות אי נמי בשודא דדיינא והא דאמר רבינו אלפס והאידנא לית לן למימר קים לי בגוויה ולית לן לאפוכי שבועתא ולאורועי שטרא אלא בעדות ברורה ע"פ עדים נאמנים מחמצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיצא לאמיתו: גרסינן בקידושין כל שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן, ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק דומה לכלב. ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים: ירושלמי בסוף גמרא. רשב"ג אומר הוא אכיל בשוקא. אמר ליה והאמר רבי יוחנן פסול לעדות. ובטל גרמיה מנע עצמו שלא לאכול ובנסחא דרבינו ברוך אמר ליה ובשל גרמוה. פירש שאוכל משלו בשר. עד זומם. אביי אמר למפרע הוא נפסל. רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. וקיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם והלכתא כר' מאיר דאמר עד זומם פסול לכל התורה כולה ומס' הזמה דעדות ע"פ ומשעתא דאסהיד הוה ליה פסול אבל בעדות בשטר ליכא הזמה כדגרסינן בשטר שזמנו בשבת או ביו"ד בתשרי כשר דאמרינן אחרוהו וכתבוהו. גרסינן בפרק מקום שנהגו י' דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ולית הלכתא כוותיה והיינו דגרסי' בחגיגה כמאן מקבלינן סהדות' מעם הארץ האידנא כמאן כר' יוסי דאי כרבנן אין מקבלין ורבי' אלפס פסק כרבנן דאין מקבלין וה"מ בעם הארץ דליתיה במקרא ובמשנה וחשוד אשבועתא וגזלנותא אבל הא דחגיגה דליתה במקרא ובמשנה אבל איתיה בדרך ארץ ובמצות ולא חשוד אשבועתא וגזלנותא ומסתבר כדכתבינן דאי חשיד אשבועתא וגזלנותא ליכא מאן דמכשר. ובתשובת הגאונים מי שאינו זריז בתפילה ובמצות ובד"א פסול לעדות והא דחגיגה עם הארץ שעוסק בתפילה ובמצות אלא שאינו בן תורה. אלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו. ובעל אחות אמו ובעל אמו וגיסו הן וחתניהן וחורגו לבדו א"ר אסי זו משנת ר' נתן אבל משנה אחרת דודו ובן דודו. וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה. אמר רב אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי. ותנא תונא בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו הן וחתניהן אחי חמיו מהו. בן אחי חמיו מהו בן אחות חמיו מהו. תניתוה אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן. רב איקלע לגינזק בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי בעל כאשתו גרסי' ולא גרסי' אשה כבעלה בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה. אמר רב הונא מנין שהאשה כבעלה דכת' ערות אחי אביך לא תגלה ואל אשתו לא תקרב דודתך היא אשת דודו היא אלא מכאן שהאשה כבעלה. ובעלי קרובת כגון בעלי בנות אחי האב ובעלי בנות אחיות כתבי רבוותא דאין בכלל בעל כאשתו וחזינן בתשובות דאין בעלי קרובות פסולין להדדי אלא בעל האם עם בעל הבת ותמיה לי אי משום דבתרי קדושי מתקרבי הא אשת חורגו וחתן גיסו כולהו תרי קדושי התקרבי להו ופסולי ולא איתברר טעמא ואפי' רב חסדא מכשר באחי האח ומתני' דקתני בעל אמו הוא ובנו תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם ואמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה כשירין לדון ואפילו הוא דין קבוע. יכול לומ' לו בעל דינו אינו מקובל עליו ולאשתו ארוסה לא מסהיד כלל הא מקרבה דעתיה לגבה ובתשובה לרבינו אלפס אשתו ארוסה אם הוא מעיד לקריבותה לא מכשרי' לכתחילה ואי מסהיד לא פסלי' ליה גרסי' ביש נוחלין הלכה שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. והלכתא אבות להדדי כגון אחיו באחיו או שתי אחיות ראשון בראשון בניהן להדדי זכרים או נקבות שני בשני בניהן שלישי, בשלישי וכשירין אף בראשון כלומר באחא דאבא ולית הלכתא אבל באבא דאבוה גופיה לא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דאבא דאבוה לאו שלישי מיקרי דלא קרינן שני אלא היכא דאיכא הפסק ביניהו כגון ראובן ושמעון ראשון בראשון. וחנוך שני לשמעון. שהפסיק ראובן ביניהן אבל ראובן לחנוך אין הפסק ביניהן הילכך לא מיתכשרי אלא אבוה דאבא דאבוה שאב עם הבן ראשון בראשון ועם בן הבן שלישי בראשון וכשר ושלישי בראשון אפי' פסול דרבנן ליכא ואם קידש אשה בפניהם קידושין גמורין הן ובתשובות כל הני דפסילי מדרבנן כגון הרועים והגבאין והמוכסין אם קידש אשה בפניהם אפי' שניהן מודים לא תפשי קידושין כלל ואינה צריכה הימנו גט. דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה ורב אחא כתב דצריכה הימנו גט מהא דגרסי' נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברי הואיל ומדרש חכמים הוא ורבוותא אמרי אם כן קרובים נמי מדרש חכמי' הוא דכתב לא יומתו אבות בעדות בנים ומסתבר' דהדרי וקדשי קדושי תורה ואי לא בעי יהבי גט מספק ואפי' הכחישה האשה את העדים צריכה גט מספק וכן דעת רבינו האיי. וחורגו לבדו ת"ר חורגו לבד ור' יוסי אומר אפי' גיסו לבדו. וכ"ש חורגו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי וקי"ל כר' יוסי דבריתא ולא קי"ל כר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסו כדאמרי בההוא מתניתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכו'. ועוד דהוה ליה ר' יוסי דמתני' יחידאי לגבי ר' יהודה ורבנן ור' יוסי דבריתא וקי"ל כוותיהו וכתב רבי' אלפס הא דאמר וגיסו לבדו לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת. אבל בן גיסו מאחות אשתו פסול דהיינו בעל אחות אמו הוא ובנו כדגרסי' בירושלמי. וגיסו אית תניי תני. יש לו בנים וחתנים ואית תניי תני אין לו למ"דא יש לו מאחות אשתו. ומד"א אין לו מאשה אחרת ור"ש פי' דר' יוסי דאמר גיסו לבדו לא ממעט בנו אלא חתנו דבן גיסו היינו בעל אחות אמו ומשום ההיא קורבא הוא דפסול אבל משום קורבא דגיסו לא מיפסל וחתן גיסו כשר הוא והא דירושל' איכא למימר אליבא דר' יהודה קאמר דאית תנא דקאמר משמיה דר' יהודה יש לו ואית תנא דתני אין לו ולא פליגי דמאן יש לו מאחות אשתו אבל לר' יוסי אפי' מאחות אשתו כשר דאם איתא דגיסו דמתני' גיסו מאשה אחרת קאמר מ"ש דפליגי בגיסו הא בכולהו אבות א איכא לאיפלוגי דהא רב חסדא מכשר באחי האח כדאמר לעיל וכן הילכת' דחתן אפי' מאחות אשתו כשר אבל בן יש לו דהיינו בעל אחו' אמו ואיכא לעייוני מ"ש גיסו דלא דמי לא לשמונה אבות דיש להן בנים וחתנים. ולא לחורגו דאין לו בנים וחתני' וגיסו יש לו בנים ואין לו חתנים או משום דתרי קידושי מקרב להו גיסו נמי תרי קדושי מקרב להו: ההיא מתניתא דהוו חתימי עלה תרי סהדי גיסי וכו' ש"מ דהלכה כר' אליעזר אף בשטר דעידי מסיר' כרתי (ואיכא מתני' דווקא דליכא אמרי' ואינך לא). לרבי' אלפס ש"מ דשטר דחתימי עליה סהדי והי מיניהו קרוב או פסול אע"ג דאיכא עידי מסירה מזוייף מתוכו הוא ופסול אע"ג דלא איברי סהדי אלא לשקרי וכתב בעל מתיבתא דלא מגבינן ביה אבל משבעינן ביה אפומא דכשר דאתי לאסהודי סהדי על פה מסתמא דלא משבעינן אפומא דכשר דכי קתני נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי קאמר. דאי לא תימא הכי אף שלשה דקתני עדותן בטלה. למאי הא איכא תרי. אבל בתשובות לרבינו אלפס עדים החתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ואמ' חבירו לא הייתי יודע שהוא פסול רואין אם אינו רגיל עמו עדותן כשירה ומשביעין אותו על פי העד כשר ונאמן הוא לומר לא ידעתי שהוא פסול כי היכי דמקבלינן ליה כדאמרי למיחזי אתינן ולא לאסהודי אבל כי רגיל בהדי' אינו נאמן ואם היו שני עדים עם הפסולין ואמרי לא היינו יודעים שהיה פסול הרי השטר מקוים דמספיקא לא מבטלינן לשטר ומסתבר' היכא דליתנהו לסהדי קמן מכשירין ליה דאמרי' דילמ' לא הוו ידעי דהדר ביה אפי' יודעין שיש בו שלשתן להעיד ירושלמי בפ' האשה שנתארמלה עד בכתב מהו לזקקו לשבועה עד בכתב כלום הוא כדכת' במאמר היה קרוב ונתרחק כשר. ר' יהודה אומר אפי' מתה אשתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב ואסיק אין הלכה כר' יהודה ורחוק בשעת עדות כשר כדגרסי' ביש נוחלין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ומתה בתו הרי זה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר תחלתו בפסלות וסופו בכשרו' תחילתו בכשרות וסופו בפסלות פסול שמעי מיהא דחרש וסומא פסול ואילם הא פסול לעיל וש"מ בעידנא דקבילו סהדותא בעי' ראויין להגדה ואע"ג דהשתא בני הגדה פסול והיכא נמי דכי חזו סהדותא לאו בני הגדה נינהו והשתא רחיקא תחילתו בפסלות וסופו בכשרות ופסול וכן כתב בההי' בעיא דאיבעי קמי גאונים מי שציוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו וקא פשיט ליה דכשר הוא לאו דווקא כדכת' בהלכות וקשיא להו לרבוותא הא דאמרינן בחזקת הבתים שותפין מעידים זה על זה וכו' ואמר עלה וליסלקו בתרי מיניהו ולידיינוה וכי מסלקי מאי הוי התחלתו בפסלות וסופו בכשרות הוא ופסול ופי' רבי' אבן מגש ה"מ מחמת קורבא וגזלנותא דהוה ליה פסולא דגופא דסהדי אבל היכא דליכא פסולא דגופא אלא משום דמטי ליה הנאה כיון דאסתלק ליה מיניה כשר דכיון דסליק נפשיה איגלי מילתא למפרע דכשר מתחילה ועד סוף גרסי' בפ' מי שמת היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין עליו וקשיא לן עלה הוא לא מהימן אחרים מהימני ואוקימנא בשהוחזק בב"ד כתב ידו ופרשי רבוות' כגון שהוחזק אותו כת' עצמו בב"ד קוד' שנעשה גזלן היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין על כתב ידו ואע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד מאי טעמא גזירת מלך הוא ומס דווקא שנחתם בשטר קודם שנעשה חתנו. אבל היה יודע לו בעדות ע"פ בקנין עד שלא נעשה חתנו אינו חותם בשטר משנעשה חתנו והיכא דאתו בתרי לדינא ואייתי סהדא ואישתכח דקרוב הוא ואיפסיל ופסקו לדינאי ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוה מסהיד ההיא שעתא כשר הוה מסתבר' כיון דאיפסיק ההוא דינא איפסיק ולא סתר דינא דעבי' איניש לאחזוקי דיבורי': גרסינן בפ' כיצד העדים ר' עקיבה אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו וכו' מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ר"י אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו ב' אחין שראו באח' שהרג את הנפש גמר' היכי אמום להו למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אי אמרי לאסהודי אתינן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה כו' ורב נחמן אמר הלכה כר' וכתב רבי' אלפס משמיה דגאון ה"מ עדות ע"פ. אבל שטר שיש בו ג' עדים ושנים מהן קרובין זה לזה אם לא נודע בעדות ברור' שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמי לכמאן דאמ' לאסהודי אתינן לא מבטלינן לשטרא מספיקא אלא יתקיים העדות בשאר דאמר חד שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה קרוב וחתם שלא מדעת חבירו ואיכא דאמרי טעמא משום תנאה חתמי ואייתו רבוותא סייעת' מיהא דגרסי' בפ' גט פשוט הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מיכן כשר היו ארבע' וחמשה עדים חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ובשם רבי' אלפס ורבי' יעקב זצ"ל בין בתחילה בין בסוף בין באמצע כשר ונוסחא של ה"ר שמואל ונמצאו הראשונים קרובי' או פסולין והא דאמר מסייע לחזקיה דאמר מלאוה בקרובים כשר דחתים קרוב ברישא ומשמע דסבירא ליה הא באמצע פסול ובתוס' הראשונים כתב הכי: ירושל' שטר שחתמו עליו ד' עדים ונמצאו הראשונים קרובים כשר ונתקיים העדות בשאר ויעשה בהרחק עדות שלא באו אלא להכשירו של גט ובתשובות ר' משה בר חנוך כשהשוו ג' לב' לבטל עדותן כשהן חתומין פסולין באמצע או בסוף וזו הוא ששנינו תתקיים בשאר כשהן חתומין בראשונה לשום עדות ודוקא בשאר שטרות הוא דפסול אבל בכתובה נהגו העולם להחתים קרובים וקטנים לפי שכתובה דבר פרסומי הוא ופעמים שהראשונים קרובי החתן ופסולין וחותמין לשם כבוד ואין העדות נפסלת בכך וקשיא לן הא דגרסי' בגיטין מחתם בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר תנאה הוא ואמרי לה פסול דילמא אתי לאיחלופי בקייו' שטרות דעלמא ומשמע דשטר דעלמ' בתחילה פסול אבל בסוף כשר דכיון דחתימי סהדי ברישא ההוא בתראה לתנאה אתי ואמרי נמי בגט קרח דילמ' אתי לקיימי בשני קרובין וחד כשר הילכך כיון דקי"ל מכל תלתא מקיימינן בגט פשוט לגזור ואיכא מאן דאמר כי גזרינן בגט קרח דילמא אתי לקייומי בקרובין ה"מ בגט קרחי אי נמי בכולכם חתומו דכולכם כשנים דמו ולא סגיא דלא חתימי אבל ג' דחתומי דאיכא למימר תנאה או רווחא שבק לא גזרינן דילמא אתי לקיומי אלא בכשרות ומסתבר' בשטר שנמצאו הראשונים קרובים או פסולין. ספיקא דרבוותא הוא ולא עבדינן ביה עובד' עד דאיתברר דלאו לאסהודי אתו כגון אלו החתומין בשטר כתובה. כיון דמרי שטרא לא טעין רווחא שבק אבל גבי יורש טענינן ליה דקי"ל טוענין ליורש ובעל מתיבתא הכין כתב דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא מיהא שמעי' דקרוב דחתים אע"ג דאיכ' כשר פסול בשטר וגבי גט קרח כתב ש"מ האי קרוב חתים בגט קרח המקושר בתחילה בין בסוף בין באמצע והכי סביר' לן והא דתנאי בגט פשוט איכא למימר במקושר ואיכא למימר נמי ר' יוסי היא דאמר במסכ' מכות בד"א בדיני ממונות התקיי' העדות בשאר אבל לר' ל"ש בשטר ול"ש ע"פ פסול וקי"ל כר': גרסינן בפרק כיצד העדים אילעא וטובי קריביה דערבא הוה וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע אי לית ליה ללוה מי לא אזלי בתר ערבא וקשיא להו לרבוות' אע"ג דגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו ליהוו כשנים שלוו מן האחד וליפסלו דהא גרסי' בירושלמי דאייתי רבי' אלפס ראובן שכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והעדי' קרובים לזה ורחוקים לזה. רבי יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר אמר ר"א מתני' מסייע לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ומניין אפי' הן מאה. ת"ל עדים ותו קשיא נמי הא קי"ל בתרי גופי פלגינן דיבורא כדאסיק' ביש נוחלין לר"א גמרא דבני מערבא ליתה. דקי"ל בתרי גופי פלגינן דיבורא. ומסתברא דהא דירושלמי כגון שכתב נכסיו לשני בני אדם דליכא למיפלג דיבורא דומיא דהכותב נכסיו לשני עבדיו דגרסי' אין הנכסים מוחלקין והוא הדין לב' שלוו מן האחד דאחראין וערבאין זה לזה וליכא למיפלג נכסים של זה ונכסי' של זה אבל כתב שדה פלו' לפלו' דאיכא למיפלג ואע"פ שהעדים קרובים זה לזה כשר והא דאילעא וטוביה דגופין ונכסים מוחלקין אבל בעבד המביא גיטו וכתו' בו עצמך קנויין לך פלגינן דיבורא חזינן פי' אחרינא ולא נהירא לן כיצד בודקין את העדים מכניסין אותן ומאיימין עליהן ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו איך אתה יודע שזה חייב לזה אם אומר הוא אמר לי איש פלו' אמר לי שהוא חייב לו לא אמר ולא כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו ואחר כן מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהן מכוונין נושאין ונותנין בדברי': היכי אמרי' להו אמר לי רב נתן בר אמי סהדי שקרי אוגריהו זולי: למה ליה למימר בפנינו הודה לו מסייע ליה לרב יהוד' ונפרש בהודאה גרסי' בפ' ד' מיתות והשני אומר אף אני כמוהו אמר ריש לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ומעלה הוא דעביד רבנן בדיני נפשות והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאוריתא ש"מ דאף אני כמוהו פסול אפי' בדיני ממונות מדרבנן עד שיפרש כל העדות ומדאורייתא הוא דכשר ומעלה הוא דעבוד רבנן אפי' בממון. ירושל' ר' סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנא' ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וזאת אומרת זה בני החי גמרו את הדבר מכניסין אותן לבעלי דינין גדול שבדיין אומר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב והיינו גמר דין דאמרי בכל דוכתא היכי דמי גמר דין. אר"י אמר שמואל איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב תניא אין עדותן מצטרפת בב"ד עד שיראו שניהן כא' ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיגידו שניהם כאחד. ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו וקי"ל כר' נתן וכר' יהושע בן קרחה וכנהרדעאי דאמרי בין הודאה אחר הודאה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלוואה אחר הודאה מצטרפי כר' יהושע בן קרחה וכנהרדעאי דאמרי אפי' מנה שחור ומנה לבן מצטרפי כמאן כי האי תנא.. דתניא אר"ש בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כיתי עדים. אחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה לא נחלקו אלא על כת אחת שב"ש אומר נחלקת עדותן. וב"ה אומר יש בכלל מאתים מנה. וכן הלכתא: גרסינן בגט פשוט אמימ' אכשר בעד אחד כו' כדכת' במאמר שביעי בחלק שני אחד אומר חבית של שמן ואחד אומר חבית של יין מצטרפ' ודווקא דאמר לדמי הא לאו הכי לא א' אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה מעשה בא לפני ר' וצרף עדותן דקי"ל עדות מוכחשת בבדיקות כשירה בדיני ממונות:. ומאן דאסהיד בבי דינא תוך כדי דיבור מצי למיהדר ביה לאחר כדי דיבו' והלכתא כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבד מע"א וקידושין ותוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב וגרסי' בפרק האשה שנתארמל' אר"א אין מזימין את העדים אלא בפניהן ומכחישין את העדים שלא בפניהן והזמה שלא בפניהן נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הויא. וגרסי' בשבועו' שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כו' במאמר עשירי ת"ר שנים אומרי' מת ושני' אומרי' לא מת שנים אומרי' נתגרשה ושנים אומרי' לא נתגרשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת לא תצא ר' מנחם אומר תצא כו' ואוקימנא בשנישאת לאחד מעדיה ובאומרת בריא לי. ואמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נישאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומר לא נתגרשה הרי זו לא תינשא. ואם נישאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמר רב פפא תירגומא בעד אחד ואוקמה רב אשי כו' כדכ' למטה ומסתבר' מדלא קא משני ליה לעולם תרי ותרי נינהו ורישא כיון דתרויהו קא. מודו בפנויה אוקים איתתא אחזקה ולא תצא אם נישאת לאחד מעדיה וסיפא נמי אוקמה אחזקה דהיתירא וסוף דאיכא הכחשה תרי ותרי נינהו ואם נישאת לעלמא תצא לאחד מעדיה לא תצא בין במיתה בין בגירושין בין בנישואין בין בקידושין כרבנן. וה"מ דאיהו אמרה לא נתקדשה אי נמי נתגרשה. אבל אמרה נתקדשה שויא נפשה חתיכא דאיסורא ודוקא דאמרי סהדי בפני עדים קיבלה קידושיה וגירושין ביום פלו' וסהדי אחריני מכחשי והלא האשה ביום פלוני עמנו היתה ולא נתקדשה. ואוקמה רב אשי דאמרי עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרי לה אחוי גיטיך וקי"ל הא לא אמר הכי ל"ש מיתה ולא שנא גירושין היכא דקא מכחשי אהדדי אם נישאת לא תצא ולית הילכתה כרבי מנחם ור' יוסי לא במיתה ולא בגירושין והני מילי דנישאת לאחד מעידיה אבל לעולם תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי ותצא תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תינשא וכו' ואוקמה רב פפא בעד אחד: ודינא הכי הוא ורב אשי אמר לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא ואפי' נישאת לאחד מעידיה שמשנה שלימה שנינו בעדיות לא ראינוה אינה ראיה ואשמעינן אע"ג דדיירי כולהו בחד חצר נמי לא אמרינן אי איתא דקדיש קלא אית לה למילתא הילכך לא ראינוה אינה ראיה כלל וכן לא שמענו אינה ראיה והיכא דאמרי סהדי אנחנא הוינא תמן ודייקנא במילתא שפיר ולא חזינן גירושין וקדושין צריכא עייונא אי אמרי בבי דינא הא לא ראינוה אינה ראיה אלא היכא דאיכ' למימר זה ראה וזה לא ראה כגון דדיירי בחצר אחת וכה"ג לאו הכחשה היא. אבל היכא דתרויהו בהדי הדדי קיימי כי אמר לא ראיתי כאילו אמר לא ראית קאמר וקא מכחיש ליה והוה ליה כעד אחד אומר ראיתי ההורג ועד אומ' דתנן גבי עגלה ערופה והויא ליה הכחשה ובתשובו' עדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף ב"ד מלקין אותן ועדות הראשונה והאחרונה בטלה: גרסי' במכות אמר רב יהודה אמר שמואל עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות משום דכתיב לא יומת על פי עד אחד ומאי אחד אחד אחד ובדיני נפשות הוא דלא הא בדיני ממונות כשר ואיכא דקשיא ליה מאי קמ"ל השתא הלואה אחר הלואה מצטרפין עדות מיוחדת מיבעיא ומוקמינן לה כי ההיא דאיתא בשבועות מנה מניתי לך בפני פלו' ופלו' ועדים רואין אותו מבחוץ ואשמעינן דהיכא דמינה לו מנה סתם ועדי' רואין אותו בעדות מיוחדת אי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן כאילו חזו בבת אחת כדכתב הרב ומס' דהא אתא לאשמעינן דאפי' לתנא קמא דר' יהושע בן קרחה דפסיל בזה אחר זה וקאמר עד שיראו שניהן כאחת ה"מ כגון הלואה אחר הלואה דאימעוט מלא יקום עד אחד באיש עד שיראו שניהם כאחד. אבל עדות מיוחדת כגון אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כשר דהא חזו תרויהו כחד וגרסי' בפ"ק דסנהדרין אמר רב חנין דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תסגור דלת בפני לוין הילכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות ותשלומי ד' וה' דליכא משום נעילת דלת בענין ואין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה וכן פסק רבי' האי דלאו הילכתא כר' טרפון ור' עקיבא ועוד דפלוגת' קודם שהוחזק להשיא עד מפי עד אבל לאחר שהוחזקו אין בודקין והילכתא משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי שפחה ומפי קרוב גרסי' בפ' האשה עד אחד במלחמה מהו ואתינן למיפשט מדתניא מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה שטבעו והשיא ר' את נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמו ומאה נשים כעד אחד דמיין וקתני ר' והשיא ר' את נשותיהן אלמא עד א' במלחמה נאמן ואקשינן ותסברא מים שאין להן סוף נינהו ומים שאין להן סוף אשתו אסורה לעול' אלא היכי דמי הכא כגון דאמרי אסקינהו מיא קמן וחזינינהו לאלתר וקאמרי סימנין דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין קא סמכינן והילכתא עד במלחמה לא איפשיט וכתב ר"ח עד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימן וכ"ש גוי אפילו מסיח לפי תומו ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנין דידהו וסוגיא דשמעתא הכי איתה כדאמר לקמן מי דמי התם אמרי סימנין וכו' וההו' גברא דטבע בדיגלת ואסבה רבא לדביתהו אפומ' דשושבינ' כגון דאמר אישתמודע ליה בסימנין כגון דאמר זה מקלו וזה תרמילו אבל עד אחד במים שאין להן סוף לא מהימן: אבל רבי' אלפס אמר בתשובו'. דהא דסימנין איכ"ל דחייתא בעלמא היא מההוא גברא דטבע בדיגלת.. ולא צריכינן לסימנין אלא בעד מי שאינו מכיר אותו כדכתב בתשובותיו תשובה מי שטבע במים שאין להן סוף אין היתר לאשתו עד שיבא מי שיאמר אני עמדתי עליו לאחר שהשליכוהו המים כשהוא מת והיכרתיו שהוא זה. ואם לא אלא מת בלבד ולא אמר ראיתיו מת והיכרתיו אסורה להינשא לכתחילה ואי אינסיבא לא מפקינן מיניה וכל זמן שלא תינשא לא תיטול כתובתה. ואין הבנים יורדין לנחלה. והרי הן כנכסי שבויין דקיי"ל אין מורידין קרוב לנכסי שבוי וכיון דבחזקת קיימין הן מסתברא דלא נהגי אבילות והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתיאשו לבקש איכא למימר שנפל מת. אי נמי שנפל למים שיש להן סוף ובתשובו' דיליה לר' אלפס כיון דלגבי גט וקדושין ונישואין כי הדדי נינהו נתקדשה נמי לא תצא ומדברי ר"א נראה שחולק עליו דאפי' אמר הכרתיו לא תינשא וצ"ע ועד אחד בקטטה איבעיא לן ולא איפשיט אין מעידין אלא על פרצוף פני' עם החוטם ואפי' יש בו סימני' בגופו ובכליו. מאי קרא הכר' פניה' ענתה בם וגו' ומסתבר' דליכא סי' מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיי"ל סימנין דרבנן ואפי' שומא לאו סימן מובהק הוא ואין מעידין עליה וההיא שינוי' דמשני גופו דארוך וגוץ אליבא דמד"א סימנין דאוריתא ודחייתא היא דלא סמכינן בשום סי' אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאה אבל במקום שנפשו יוצאה מעידין אין מעידין אלא עד ג' ימים: ירושלמי כל תלתין יומין נפשא טייסא על גופא כו' ודווקא ביבשה אבל במיא מיצמת צמית היכא דליכא מכה. ואפי' עד כמה ימים מעידין. כההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא בתר ה' יומין והנ"מ דכי אסקיה חזיוה בשעתיה אבל אישתהי מיתפח תפח הילכך אפי' אישתהו שעה אחת ולא ראוהו כשיצא מן המים אין מעידין ר' יהודה בן בבא אומ' לא כל האדם ולא כל המקומות שוין ולא כל השעות שוות ירושלמי הלכה כר' יהודה בן בבא ומסתברא דלחומרא פליג ואפילו יום אחד אין מעידין. וגרסינן בירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י"ז ימים והכירוהו שצרפתו הצינה והשיאו את אשתו ומשמע דה' ימים דאמר בגמרא דילן לאו דווקא הכל נאמנים להעיד: ירושלמי. ר' אבא בשם רב הונא צריכין העדים להיות עומדין בשעה שמקבלין העדות שנא' ועמדו האנשים אשר להם הריב לפני ה' ומסתברא דע"י הדחק כדגרסי' בירושלמי מי שאחזו. וכדאית' במתנת שכיב מרע לא יומתו אבות על בנים והלא כבר נאמר איש בחטאו יומת אלא שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין: ומניין שלא יהו העדים קרובין לדיינין הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו זה הלשון מצאתי ואיפכא מסתברא ומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה אמרה תורה הרוג על פי דיינין הרוג על פי עדי' מה עדים אין קרובין זה לזה אף הדיינין אין קרובין זה לזה והילכ' אם העדים קרובין בין ללוה בין למלוה ובין לערב פסולין כדאסיקנ' כעילא' וטובי' ושמעי' מיהא אם עידי קייום ודייני קייום קרובים זה לזה.. בין למלוה בין ללוה פסולין.. שבהן מתחייב הלוה ושלא יהיו העדים קרובין זה לזה בחתימה אחת ולא העדים ולא הדיינים. ולא העדים לבעלי דינין. דהא שייכא הזמה בעידי קיום אם אמרי בפנינו חתמו ביום פלו' והוזמו אלו משלמין על פי אלו כת' גאון וה"ה אם קרוב לעידי השטר כדכתב לעיל בפ' החובל דייקי' מינה מדלא כתב לא יומתו אבות על בניהם ש"מ דדרשינן ביה נמי לא יומתו על פי אבות שאין להן חייס בנים ועבד פסול לעדות אבל גר כשר דנהי שאין לו חייס למעלה אבל יש לו חייס למטה גרסינן בפ' מי שמת אתמר קטן אימתי מוכר בנכסי אביו אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח שנה ורב הונא אמר מבן עשרים שנה ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותן עדות כלומר משהביא שתי שערות אע"פ שאינו בן עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי דהוו זביניה זביני אבל למקרקעי דלא הוו זביני אין עדותן עדות: אע"פ שהביא ב' שערות עד שיהא בן עשרים שנה והפעוטות כדפרישית כבר שבע אע"ג דזבינייהו זביני אין עדותן עדות דבעי' שני האנשים הילכך קטן בן י"ג שנה ולא הביא שתי שערות לאו כלום הוא הביא שתי שערות עדותן עדות במטלטלין אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן. אבל יודע בטיב משא ומתן אפי' בן י"ג שנה והביא שתי שערות עדותן עדות ואפי' במקרקעי זבינייהו זביני כדאמר שלח גידול בן מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנים ויום אחד ויודע בטיב משא ומתן מהו. שלח ליה אם יודע בטיב משא ומתן מקחן מקח וממכרן ממכר ופלוגתא דר' הונא בריה דרב יהושע ורבא בשאינו יודע בטיב משא ומתן דאינו מוכר עד שיהא בן עשרים אפי' הביא שתי שערות והילכתא תוך זמן כלפני זמן והילכתא כגידול בר מנשיא ביודע בטיב מ"ומ ואפי' בנכסי דאבוה זביניה זביני ועדותן עדות. והא דאמר חליצה וכו' לאו למכור בנכסי אביו קאי דלא תלי בבדיקה כרבוות' דאמר אכולהו דאיכא עלייהו כמה פירכו' וכן כתב רבינו אלפס אבל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים והוא הדין לנכסי מורישין והא דאמר רבא בפ' התקבל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. בשאינו יודע בטיב משא ומתן וכולה שמעתא אליבא דהילכתא ואתה מוצא בה שלש' מדות יודע ואינו יודע ושוטה והא דאמר רבי אלפס לא סבירא לן וקשיא דרב גידל בר מנשיא ליתה גרסינן בפרק חה"ב המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד עליה מפני שמעמיד' בפני בעל חובו וכגון דלית ליה ארעא אחרינ' דלא ניחא ליה דתיהוי לי' לוה רשע ולא ישלם. אבל גבי לוקח ליכא לוה רשע דהא זבין ליה שלא באחריות ודוקא שלא באחריות כלל אפי' דאתי מחמתיה דאי קביל עליה אחריות דאתי מחמתי' מעיד לו עליה דסוף סוף גבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא דלאו נוגע בעדות הוא. אבל היכא דאיתיה ארעא אחרינ' ללוה אי נמי למוכר מעיד לו עליה כדאמרי' אית ליה ארעא אחרינא ללוה או למוכר עלה הדר וכו' אבל מכר לו פרה או מכר לו טלית מעיד לו עליה ואפי' עשאה אפותיקי לב"ח דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה הימנו ומס' האי דלא חשיב מכר גבי חמץ והקדש ושיחרור דמפקי' מידי שיעבוד כיון דאיכא מכר דלא מפקע כגון מכירת עבדים וקרקעות לא איפסיקא ליה ואיכא מד"א דהנך אפילו אקני ליה מטלטלין אגב קרקע נפקע אבל מכר לו פקע תוספו' לקח הימנו בית או שדה והיה יודע לו עדות אין מעיד לו עליה שאין אדם מעיד ע"י עצמו בפ' חה"ב שלח ליה ר' נחמן לר"ח ילמדינו רבי' אריס מעיד או אינו מעיד ואסיק' אי אית פירי בארעא אינו מעיד לית ליה פירי בארעא מעיד סימן עמלק ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי וה"ה לוקח שני ללוקח ראשון אי אית ליה אחרינ' למוכר קבלן אמרי לה מעיד והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואמרי לה אינו מעיד דניחא ליה דלקיימ' תרויהו בידיה ולקולא: תשוב' אפיטרופיס מעיד בריש גמרא דהכונס ארבעה דברי' העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב לשלם בידי שמים השוכר עידי שקר להעיד והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואוקימנא בחד בפ' הגוזל האי בר ישראל דידע סהדותא דתוגר על ישראל חבריה ואזיל ומסהיד ליה משמתי' ליה אבל אי דייני ביה למומתא כדיני ישראל אי אית ליה לאישתמוטי מישתמיט ליה ואי לא שרי נוסחא וכו' בקבלת עדות: כתב במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלו' בר פלו' קדמנ' ואמר לנא פלו' בר פלו' סהדא דילי ולא ידע למיחתם בשטר אי נמי בעי למיזל אי נמי אית ליה כך וכך ובמטותא מינייהו לקבולי סהדות' מיניה וכדו אתו לנא ההוא פלוני סהדא דיליה ואסהיד לנא בסהדותא מעליא בכך וכך ואנחנא קבילנא סהדותיה וכתבנא וחתמנא כמא דאסהיד לנא ובדקינן וידעינן ביה דהוא מהימנא וכך וכך אמר לנא וכמה דשמענא מפומיה כתבנא וחתמנא ויהבנא לידא דפלוני בר פלו' דנן למיהוי ליה לזכו ולראיה בכך וכך ואם קיבלו עדות שני עדים כותב עדות שניהן אם עד א' כותב ולכשיצא חבירו מקבל כמו ששומע לא פחות ולא יתר: אות קוף והוא על שליש קבלנות והוא על שלש דרכים הדרך הראשון קבלנות קרקע ששנינו בפ' המקבל ומתחלק לשלש חלקים למקבל ולשוכר ולחוכר לשליש ולרביע בלא שכר ועוד מתחלק לשתלא ותניא במס' דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעו' וחוכר בפירות ומקבל וחוכר שניהן בפירות אלא שהמקבל נותן לבעלים מפירות הקרקע אבל חוכר אפי' פירות מן השוק והלכות מפורשות בפ' המקבל כתב בכך וכך איך פלו' ופלו' אמרו לנא הוו עלן סהדי וקנו מיננא וכתבו וחתמו והבו לכל חד מיננא למיהוי בידיה לזכו דאנא פלו' צביתי ברעות נפשאי ויהבית ארעא פלן לפלו' למיפלח ולמיטרח בה עד זמן פלו' וכל פירא ושיבשא ואעא דיפוק מינה ניפלוג כחדא בכל שתא וכך אמר לנא פלו' דנן אנא איקום ואפלח ואיטרח ואישפי ואזרע ואחצד ואעמר ואידרי ואכנוש פירא ותיבנא ושיבשא ואעא וכל מאי דסליק מארעא דא ואיקום קמי פלו' דנן וייתי ויטול לפלג' ואנא בעמלותי ובתנפקות ידיי פלגא ואי אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ובשטר חכירות כותב כך וכך פירי ובשטר שכירות כותב כך וכך זוזי בשתא וצבי פלניא דנן וקביל ארעא דא ושטר תנאה דנן שריר ומקוים ככל שטרי תנאה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מפלו' לפלו' בכל מה דכתוב ומפרש לעיל וכו': הדרך השני קבלנות צאן ובהמה וכיוצא בהן ומתחלק לד' ענינים. א' ששנינו באיזהו נשך. אין מושיבין תרנגולין ואין שמין עגלין וסייחין למחצה. אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ושימתן הן דמים שמלוה לו ומקבל עליו אחריות למחצה שכר ולמחצה הפסד אם ימותו הב' אבל מקבלין עליו עגלים למחצה ומגדלין אותן עד שיהו משולשין אם יחיו השכר לאמצע אם ימותו לא ישלם כלום הג' שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל : הד' ששנינו בברייתא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל השם בהמה מחבירו ואמ' לו פרתך עשויה עלי בל' דינ' ואני אעלה לך בסלע בחודש מותר ולפי שאינו מצוי אצלינו לא הארכתי באלו הענינים: כתב בלשון המחבר איך פלו' בר פלו' אמר לנו הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו והבו לי' לפלו' למיהוי בידיה לזכו דאנא פלו' צביתי ברעות נפשאי וקבילית מינך כך וכך צאן בכך וכך דינר ואפטם יתהון ואטרח בהון י"ב ירחי שתא ובתרכן נישומיכון ונזבינונין וכל רווחא דיהוי בהון על כך וכך זוזי אשקול אנא פלגא בעמלי ובליאות ידאי והדין פלו' פלגא בממוניה ואי מטי פסידא ולא שוי כך וכך קבילית עלאי לשלומי מפלגא וכדו השתא משעבידנא ליה כל נכסאי דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקנינא כולהו יהון אחראין וערבאין עד דאשלים ליה פלגא דקרנא ושטר קבלנות דנן קבילית עלי ועל ירתאי בתראי באחריות וכו' וכתב הרב המחבר האי דכתבינן בשטרא פלגו באגר ובהפסד דפסיק שכר עמלו ומזונו לכולהו יומא רשות ומסתב' דבעי למיכתב בגו שטרא ויהיבנא ליה בה באגריה כך וכך דינרי לכלהו יומא ואי לא שטר שיש בו רבית דיינינן ליה ואי לא כתב ביה איפליגא באגר תרי תלתי בהפסד: הדרך השלישי הוא ששנינו אין מושיבין חנווני למחצית שכר אא"כ נותן לו שכרו כפועל. ואמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וצריכא דאי אשמעינן חנווני משום דלא נפיש טירחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחייהו וכו' ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודה אומ' אפי' טיבל עמו בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ר"ש בן יוחי אומ' נותן לו שכרו משלם ופסק הרב אלפס הלכה כר' מאיר דסתם מתני' כותיה בכל דוכתא ובתוספ' גרסי' המושיב את חבירו למחצית שכר הרי זה נותן לו שכר כפועל בטל דברי ר' מאיר ובין מרוב' ובין מועט דקאמר לפי שהוא אומנתו גדול או קטן דיהיב ליה כפועל בטל כל יומא עד ששלם שותפותא. ואי בעי למיפסק לכל יומי דשותפותא פוסק כדרבא דאמר באגר תרי תלתי בהפס' וההו' טופיינ' דשקיל ממנתיה דמלוה הוי לשכר עמלו ומזונו וה"מ לחנווני וכיוצא בו דלית להו עיסק' אחרינא כדתניא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם הוא אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו באותה שעה שעוסק באומנותו אבל מאן דאית ליה עסק אחרינ' ולא קא בטיל מיניה ולא בעי באוגריה כולי האי מותר שליש בשכרך מותר וכו"' ואסיקנא כגון דאית ליה לדידיה בהמה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי. והאידנא דקא יהבי פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא יהבי כפועל בטל אהאי טעמא קא סמכינן דכיון דאית ליה עיסקא אחרינא ולא מבטל ליה מותר ואית דיהבי טעמא אחרינא בההוא הנאה דקא פטר ליה בשבועה דלא ארווח ביה טפי יהיב ליה פלגא באגר ופלגא בהפסד ורבינו ברוך אמר דוקא גבי בהמה הוא דאמרינן האי טעמא גביל לתורא אבל בסחורה לא אמרי הכי דלא בכל זימנא משכח סחורה במפואנ' רבה הילכך טרח בהאי עיסקא אבל רבינו יעקב אמר דוקא דאית ליה עיסקא מההוא מינא אבל אית ליה אומנות אחריתא לא סגי במותר שליש דהא טרח בהאי עיסקא ופירש בתשובות דמתני' דקתני למחצה שכר הוא הדין לשליש ולרביע פירוש בלא שכירות אלא מחשב עמו שכר בטילה ש"מ מחצית שליש ורביע דינן שוה והא דאמור רבנן פלגו מלוה ופלגו פקדון ה"מ למחצה שכר ואם לא רצה ליתן לו אלא השליש או הרביע לא יהא בתורת מלוה אלא השליש או הרביע והשאר בתורת פקדון ויש ממפרשי דורינו שפסק הלכה כר' שפסק הלכה כר' שמעון נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר' מאיר: קשי' ליה מאי כפועל בטל דקתני בטל במתני' בסיטני ומעות דברי הכל היא ואפי' לר' יהודה מפני שהוא עומד כל היום בחנותו ובטל מאומנותו ואפי' מתנה עמו בפחות רבית הוא והיינו דקתני גבי חנוני כפועל בטל וגבי שומא שכר עמלו ובריתא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון כשומת עגלים וסייחים הוא דקתני שכר עמלו ומזונו. וקאמר כמה הוא שכר עמלו בין מרובה בין מועט כלומר או קוצץ לו דינר או ריש עגלא כפי תנאה ר' יהודה אומר אפי' גרוגרת אחת ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם כפי טורחו ומפני שיכול לעסוק באומנותו ועינו עליהם לא נפיש אגריה כולי האי כחנוני: והא דרב שליש שומת עגלים הוא והילכתא סוגיא דשמעתא אזלא כר' מאיר דהא רב הונא ריש עגלא ור' אלעזר מהגרוניא נמי אית לה ושמואל נמי קוצץ לו קאמר והכי הילכתא דהיכא דלית ליה בהמה לדידיה יהיב ליה כדאמר אבל היכא דאית ליה בהמה לדידיה אפי' אמר ליה מותר שליש מותר ואי איכא מותרא שקיל ואי לא לא שקל מידי דאמרי אינשי גביל לתוראי אבל בחנוני ומעות לעולם יהיב ליה כפועל בטל אי אית ליה אומנותא אחריתי והיכא דלית ליה כדרבא דאמר אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד דאי לא מיחזי כרבית מההוא פלגא דאית ליה בתורת מלוה: ירושלמי הנותן מעות לחבירו ליקח פירות למחצה שכר לאחר זמן אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ומסתברא דוקא למחצית שכר דאין לו עליו אלא תרעומת שיכול לומר ראיתי בו הפסד ולא רציתי לקבל אבל שלוחו משלם כדאמרי' באיזהו נשך האי מאן דיהב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם ליה א"נ התם תנאה הוה ליה לשלם הכא ליכא תנאה אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח ומכר מוציא ממנו בעל כרחו הנותן מעות לחבירו ליקח פירות למחצית שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים פי' רבינו יעקב דוקא דאמר ליה פירות. אבל אמר לו חיטין ולא שעורים ידו על התחתונה כדאמר בפ' הגוזל ירושלמי הנותן מעות לחבירו ליקח פירות למחצית שכר ורצה אחד מהן ליישנן חבירו מעכב על ידו וכו' אמר ר' יצחק הדה אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו שדה וכתב הר"ח המבטל ספינתו של חבירו וחנות של חבירו עלה בתיקו ולקולא וחולקין וי"א פטור ירושלמי בפ' הגוזל ש"מ בר נש דיהיב לחבריה חד דינר דיזבון ליה חיטין מן טבריא ואזל וזבן מן ציפורי אמר ליה אילו זבנת לי מן טבריא הוו עשרין וחמש מודוי וכדון דזבנת לי מן ציפורי לית אינון אלא עשרין מודויי אנת אובדת דידך אנא לא אובדי דידי: אות פה פותיקי וסתםפותיקי היא משכונא עד מיפרש לא יהא לך פירעון אלא מזו ולשון פותיקו פה תהא קאי. גרסי' בפרק השולח גט ת"ר העושה שדהו אפותקי לאחר. ושטפה נהר. גובה משאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים ופי' רבי' אלפס אפי' מבני חרי אבל בסתם מבני חרי גבי ממשעבדי לא גבי דאמרי ליה לקוחות זיל בתר שיעבודך תניא אידך העושה שדיהו אפותקי לבעל חוב ולכתובת אשה ומכרה גובה משאר נכסים כתובת אשה אינו גובה משאר נכסים אלא רצתה מאפותקי גובה רצתה משאר נכסים גובה והכי איתא בתוספת' דכתובות רשב"ג אומר העושה שדיהו אפותקי לכתובת אשה ומכרה ידה על העליונה: ירושלמי בפ' אלמנה לכהן גדול. ר' יוחנן אומר מכרן אינן מכורין. אמר ר' אלעזר אמרו אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת הכין וכו'. מה פליגין בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה אין תימא בשמכרן לעולם מכרן לשעה דברי הכל הוא דמכורין אין תימא מכורין לשעה אבל אם מכורין לעולם דברי הכל אין מכורין. נשמעינה מן הדא העושה שדיהו אפותיקי לאשתו ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתוב' אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמר ר' אתיא דר' אליעזר כרבנן ודר' יוחנן כרשב"ג הוי בשמכרן לשעה הן קיימין. אבל אם מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין כלומר מדקאמר הלוקח יחוש לעצמו ש"מ שמכרן לשעה עד זמן אפותקי ולפיכך צריך חשש ללוקח לסלק הפירות קודם שיבא בעל חוב לאותו זמן ויטרוף ורבי' אלפס פירש והלוקח יחוש לעצמו יפייס לבעל חוב שיתבע חובו כל זמן שיש ללוה נכסי' בני חורין שמא ימכור כל נכסיו ובעל חוב גובה שדהו שעשה לו אפותקי ויפסיד הלוקח קרקעו וקי"ל ר' יוחנן כרשב"ג וה"מ באפותקי סתם וגבי בעל חוב מכורין לשעה וגבי אשה אינן מכורין לשעה דידה על העליונה אבל במפרש גוף הקרקע למלוה ואין יכול לסלקו ממנו ואפי' אשה אינו גובה אלא ממנו. כדגרסינן בירושלמי בפרק השביעית משמטת המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה אם רצתה לגבות ממנה ומשאר נכסים גובה אמר ר' אילא הורי ר' אלעזר בהן תנוא כו' מתני' בשלא אמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזו אבל אמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה אלא ממנה המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה. רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דרבי יוסי מן הדא שור מצוי להבריח שדה אינה מצוי להבריח: הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר ר' יודן אבוה דר' מתניה מצויין הן ליפול בעלי זרוע: תני הכותב שדהו לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' בשאמר לו יהא לך פירעון מזו מה פליגי בשאמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו ואיתשיל רבינו אלפס אברייתא ואירושלמי אי באפותיקי גמורה או לא והשיב דברית' וירושלמי באפותיקי סתם. הא באפותיקי גמור בלא יהא לך פירעון אלא מזו לא אמרינן ביה גובה משאר נכסים אלא בסתם הוא ואפילו הכי אמר ר"ג לא מצי למימר לאשה הנחתי לך מקום לגבות ממנו וירושלמי באפותיקי סתם הוא ואם מכרה מכורין עד זמן הבעל חוב והלוקח יחוש לעצמו שלא יקנה אותו אלא א"כ יודע שיש ללוה נכסים שיפרע למלוה ורשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה ואפי' מת בעלה של אשה והיה לה קרקע בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין והכי מסתבר'. אבל באפותיקי גמור אפילו בעל חוב אינו גובה אלא ממנה ואינה מכורה לשעה והכי גרסי' בירושלמי והילכך איכא למיגמר מיהא גמרא דבני מערבא. דאותן שלש שדות הכתובין בכתובתה שאין עליו צאן ברזל הרי הן כאפותיקי גמורה לא יהא לך פירעון אלא מזו ואפי' לשעה אינן מכורין וכ"ש שדה נדוניא עצמה שאם מכרו הבעל שאינו מכור אבל כתובה שאין בה אלא אחריות הרי הוא כאפותיקי סתם ועבדא נמי כמקרקעי דמי כדגרסי' בבבא קמא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא הא אית ליה קלא הא לית ליה קלא ואפותיקי סתם דינו כמשכונא וכתב הרב זצ"ל משכונא המוחזקת ביד המלוה בחיי לוה נפרעת שלא בשבועה דכמאן דגבי ליה דמי אבל אם לא החזיק בה בחיי לוה אין יכול להחזיק בה לאחר מיתת הלוה בלא, שבועה ואם הגיע זמנה מחיים נמי אי אמר ליה הלוה שטרא פריעא הוא ואישתבע ליה מישתבע ליה. והא דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ליתה במשכונא המוחזק ביד הלוקח שקנה השטר חוב והמשכון דכמאן דתפיס דמי ורבינו אבן מגש סבירא ליה דאפי' הוחזק לא גבי אלא בשבועה דכיון דמצי לסלוקי ליה בזוזי לאו לאשבועי קאי ולא גבי אלא בשבועה ואפי' מת לוה בחיי מלוה ולא נשבע אין אדם מוריש שבועה לבניו ולסברא דיליה אם מכרה מכורה וגובה משאר נכסים. וה"ר יהודה זצ"ל כתב דאיכא מ"ד דלא גבי אלא בשבועה ומסתמא כיון דאי שטפה נהר גובה משאר נכסים אע"ג דהוחזק בה לא גבי אלא בשבועה דקרקע בחזקת בעליה קיימי ויכול לומר לו טול משכונך ופרע לי את שלי כל היכא דלא אמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו ואע"ג דאמרינן גבי כתובה ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא בלא שבועה כתובה שאני דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים אבל בעל חוב בשבועה ושמעתי מנהג נירבונא דמשכונא מוחזקת הרי הוא לא יהא לך פירעון אלא מזו ואפילו שטפה נהר אינו גובה (אלא) משאר נכסים ומנהגם שאינו יכול לכופו לפדות המשכונא ואיכא מאן דמייתי ראיה מהא דגרסי' המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט כדאיתא בפרוזבול ומסתמא מדאיצטריך כדי גאולתו דשדה אחוזה דאינה נגאלת לחצאין וגבי עבד איבעיא לן. ש"מ משכונא דלעלמא נגאלת לחצאין ואפשר דפרע ליה מקצת חובו ולא גבי אלא בשבועה וגרסי' בפ' איזהו נשך המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצר ולא ישכור הימנו בפחות. אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ אעפ"י שא' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר וכ"ש הלוני ואפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והא דקתני מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא עסיקינן וכן הילכת' מדגרסי' רב יוסף בר חמא הוה תקיף עבדא דאינשי דהוה מסיק ביה זוזי ועביד בהו עיבידתא וכו' ומסיק כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלוהו ודר בחצירו צרי' להעלות לו שכר ואמר ליה הדרי בי ש"מ דהלכה כלישנא קמא. וכתב רב אלפס להוציא ממנו בדיינין בהלוני ודר בחצרי מפקינן מינה אגרא דרבית' קצוצה אבל הלוהו אבק רבית הוא והוה ליה כרבית מאוחרת ולא מיבעיא היכא דפרעיה זוזי דאוזפיה והדר תבע לוה לאגר' דביתא אלא אפילו תבע ליה מקמי דלפרע ליה לא מחייבינן ליה לנכוי ליה שיעור אגר ביתה כדאמר' לקמן השתא דאמר' אכל טפי לא מפקי' מיני' אכל שיעו' זוזי לא מסלקינן ליה מאי טעמ' כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא התם. ור"ח ז"ל חלק עליו: ירושלמי חד בר נש אשאיל לחבריה דינ' אשרוניה גו ביתא אמר הב לי אגר ביתא אמר לי' הב לי דינרי אתא לקמיה דרבא וקיים ליה מה דחמי למישרי ומס' הלווהו ודר בחצרו רבית קצוצה היא דאע"ג דאמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא הוא התם כדמפרש טעמא השתא דאמרת אכל טפי לא מפקי' מיניה אלמא רבית קצוצה הוא אכל שיעור זוזי לא מסלקינ' ליה מאי טעמא אבק רבית הוא אבל הלווהו ודר בחצרו דאי אכל טפי מפקינן מינה דהא צרי' להעלות לו שכר אי מסלק ליה בלא זוזי רבית מעליא הוא וכי פרע מגבי ליה אגר ביתא ודוקא בחצר דקיימא לאגרא אבל בחצר דלא קיימא לאגרא דאי אכיל טפי לא מפקינן מינה אכל שיעור זוזי אבק רבית הוא ולא מגבינן ליה ודוקא הלווהו אבל הלוני אפי' בחצר דלא קיימא לאגר' רבית קצוצה היא ולא דמי למשכנת' בלא נכיתא דהוי אבק רבית דמשכנתא כזביני דמיא מאי טעמא כדאמרי' מאי משכנתא דשכונה גביה והוה ליה כמוכר את השדה ונתן לו מקצת דמיו שהמוכר אסור ולוקח מותר היכא דאמר ליה ארעא ליקני ליה מעכשיו וזוזי ליהוו הלואה גבך אבל הלוני ודר בחצרי לא אקנו ליה החצר כלל והוה ליה רבית קצוצה ההיא איתתא דאמר ליה לההוא גברא זול זבין ליה ארעא וכו' ואסיק' ארעא הדרא פירי מאי אמר רבה בר רב הונא אבק רבית הוא ואינו יוצא בדינים וכן אמר רבא אמר ליה אביי לרבא משכנתא מאי אמר ליה התם טעמא מאי דלא קץ ליה הכא נמי לא קץ אמר רב פפי ועבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא וכתב רב אלפס קיימא לן כרבינא בזביני וכל שכן במשכנתא ודוק' במשכנתא בלא נכיתא אבל במשכנתא בנכיתא אליבא דרבינא שריא ואיהו גופיה קא אכל אבל רב הונא ורב פפי לא אכיל דסבירא להו דאסור ואליבא דידהו אבק רבית הוא וקיימא לן כוותייהו וליתה לדרבינא ואלא במאי ניכול במשכנתא דסורא והדין סברא לר"ח דלית הלכתא כרבינא דאכיל בנכיתא ובלא נכיתא רבית קצוצה היא ותמיהא לן הא דגרסינן בריש פירקין אמר ליה רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכיתא דבדיניהן מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מוציאין ממלו' ללוה ש"מ דרבינא ורב אשי משכנת' בלא נכיתא אבק רבית הוא והכא אפיק פירי דלא כרבא בר רב הונא ומסתבר' באתרא דמסלקי הוא ובלא נכיתא הוי רבית קצוצה דברשו' לוה קיימי כדאמרינן האי משכנת' באתר' דמסלקי לא ניכול אלא בנכיתא דכיון דלא מסלקי לי' עד מישל' זימניה קייץ ליה ורבית קצוצה היא אבל באתר' דלא מסלקי לא קייץ ליה והוי אבק רבית ואנן איפכא אמרי'. ויש מפרשין דהשיעבד רבינא דאפיק פירי בזביני דאסמכתא ובמשכנתא דאסמכתא הוא כההוא דהלוהו על שדהו וכו'. דהוי אסמכתא והילכתא כותיה בתרוייהו כיון דאסמכתא היא ומחילה בטעות לא הויא מחילה והא דקי"ל דהויא מחילה בזבינה כמימרא דרב נחמן בפירות דקל שאני הכא דכיון דהדרא ארעא למריה והדרי זוזי למריה הויא ליה כהלואה ואסור אמרי משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי כדמייתו ליה זוזי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה ואמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה מאי טעמא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין וכתב רבינו אלפס האי משכנתא בנכיתא היא דלא תיקשי הילכתא אהילכתא משום דמשכנתא בלא נכיתא רבית קצוצה היא ור"ח הכי אוקמה אליבא דמאן דשרי בנכיתא או בקציצות ואנן נמי הכי סביר' לן דהא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא ונראין דברי הרב אדונינו אבינו זצ"ל והאי משכנתא בלא נכיתא היא ואמר רב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכיתא ואי צורבא מרבנן הוא אפילו בנכיתא לא ניכול והיכי אכיל במשכנתא דסורא דכתבי הכי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנו ואין הבכור נוטל בה פי שנים. והשביעית משמטת ובאתרא דלא מסלקי וכו' כתב רבי' אפרים והכא אנן סהדי דגופא דלוה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מצי מסלק ליה עד מישלם שניי' הויא לה ההיא ארע' לגבי מלוה מוחזק ולגבי לוה ראוי' כמו כותב כל נכסיו לבנו במהיום ולאחר מיתה אע"ג דגופא לבן ופירא לאב כיון דבן לא מסלק ליה לאב כל כמה דאיתיה בחיים לגבי כתוב' ולגבי בכור הוו להו אותם נכסים ראויין לגבי הבן ואין אשתו נוטלת מהן כתובה ולא בכור פי שני' ואע"פ שאם מכרן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ואחרי כן מת האב קנה לוקח כר"ש בן לקיש דאמר ביה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דבמקום בן קאי לוקח ומקנה ולא קני אלא שיעבוד בעלמא הוא תדע דהא אילו איתיה לבן לא הוה מסלק ליה ללוקח בזוזי ושיעבודא דאשה אי בעי לסלוקה בעל זוזי מי לא מצי מסלק לה: והיכי פשיט מר דינא דשיעבודא מדינא דמיקנא ממש והא לא דמי אהדדי ועד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באש' דאי לא תימא הכיא קשיא הילכתא דקיימא לן כריש לקיש וקיימ' לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדלא מסלק והכין גמרא להא מילתא מפומא דרבוותא ועבדו בה עובדא וכל שכן בירושה דאורייתא וכתובה דרבנן ואי קשיא הני הילכתא אהדדי ולא ידעי' פירוקא מוקמה אדאורייתא ואמרינן לאשה מייתי ראיה ושקול עד כאן לרבינו אפרים ובאתרא דמסלקינן מסלקינן ליה ואפי' מתמרי דעל בודיא פשיטא באתרא דמסלקי' ואמר לא מסלקנא בעי קנין דכמאן דקניא ליה מלוה דמי. הילכך כזביני דמיא ובעי קנין רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלו בנכיתא ורבינא אכיל בנכיתא ופסקי רבוותא בלא נכיתא רבית קצוצ' היא ובנכיתא אבק רבית והלכתא כמאן דלא אכיל ובעל מתיבתא משמיה דרב כהן צדק גאון מנהג דילן למיכל בנכיתא כרבינא וביומי דרבי שמעון קיירא הכי נהוג וכתב בהלכות אבק רבית דמשכן ליה דיקלא ואכיל פירייהו ואי נמי ביתא ויתיב בה ואי מנכי' ליה שרי ואי לא לא מפקינן ליה מההוא ביתא רבנן דבבל לא מפקי רבנן דבי חוזאי מפקי ומסתמ' כוותייהו דבנכיתא שריא ומנהגא דילן למיכל בנכית' והכי הילכת' באתרא דלא מסלקי אבק רבית הוא כרבינא ורב אשי בריש פירקין ובנכיתא שרי לכתחילה באתרא דמסלקי בלא נכית' רבית קצוצה הוא ויוצא' בדייני' כדאמר עבד רבינא עובדא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא וקיימא לן כותיה בזביני וכל שכן במשכנתא אבל בנכיתא שריא דהא רבינא אכול וצורבא מרבנן לא ליכול אלא במשכנתא דסור' ור' פפי דלא אכלי בנכית' בצורבא מרבנן מחזיק להו ולאו משום דסבירא להו דאסור ורבינא לא מחזיק נפשיה בצורבא מרבנן ואי הוה חשש איסור לא הוה אכיל. דהא אמרינן עליה בסוף גמרא דאיזהו נשך קיים רבינא כל מאי דאמור רבנן ורב כהנא ורב פפי הרחקה יתירה עבדי ואיכא מאן דאמר דהא נכיתא דילן דינא בכל שתא כמשכנת' וכתב בעל מתיבתא משמיה דרב יעקב גאון ההוא דמישכן חצר או כרם ומנכה מהלואתו עד רביע מות' פחות מיכן אסור ולא בריר לן טעמא ואמר רבא לית הילכתא לא בטרשי פפונאי כשטרא מחוזנאי ולא כחכירות נרשאי פלניא מושכן ארעא לחבריה וכו' והאידנא דכתבי הכי ושהינן כמה עידנין והדר אחכר' ניהליה וכו' עד ולאו מילתא היא הילכך אותם שממשכנין בית או שדה וחוזרין וקונין הפירות שיצאו מהן בכל שנה והן אוכלי אותן פירות אסורין דאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם ומשכנתא לית בה היתיר' אלא כמשכנתא דסורא או בנכיתא כמנהגא דאתרא מסתבר' דכל דמקבל משכנתא אדעת' דמנהג' מקבל ודמיא להא דכתב רב אלפס בכחישותא וביתר דמים אע"ג דמדינא מחייב כיון דלא נהיגי עלמא בהכי דכל מאן דמקבל משכנתא אדעתא דמנהגא קא מקבל ולא מחייב אלא לפום מנהגא ה"נ מדפסק לעיל דמצי לאכפויי ולימפרק משכנתא מינכי ואכיל ואיכא מאן דקשיא ליה למאן דאכלי בנכיתא הא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי התם לאו משכנת' היא ולא גרע מרבית דרבנן דאסור: אבל הכא משכנתא היא וכזבני דמיא וכוון דנכיתא היא שריא ורבינו אלפס אמר הכא בעת הלואה קא מתני וזלזולי בשכירות הוא ושרי.. אבל בחוב שקדם דכולי עלמא אסור אפי' בנכיתא משום דטעמא פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומסתבר' דמשכנתא כי האי גוונ' לאו כלום היא דהא מצי הדר ביה ובמכר לא קנה. כדגרסינן בפרק האיש מקדש ושווין במכר שקנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני ש"מ המוכר במלוה לא קנה והו' הדין במשכנת' עד דכתי' ליה שטר ולימא ליה בפי' בשטרא קני ואם לא לא קנה ור"ש כתב יש ללמד מכאן שאסור להלוות על בית ולדור בו בנכיתא מדתנן ולא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונת' של כרם דהתם זימנין דלא שקיל ביה מידי ואפי' הכי מינכי ליה והוה ליה כקונה הפירות בנכית' זו על הספק אבל בית תמיד נהנה ואין בו ספק נמצא שוכרה בפחות ולא נהירא לן אמר רב אשי אמר לן סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה דאי אכיל לה שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא. וצ"ע מי מצו מכפי ליה למפרע ליה לזוזי עד שתא או לאו אמר רב אשי אמר לי סבי דפומבדית' מאי משכנתא דשכונה גביה למאי נפקא מינה לדינ' דבר מצרא ופרשי רבוותא דאי זבין מריה דמשכנת' למשכונתא לההוא דמשכנה גביה לא מצי לאפוקי מיניה בר מצרן דלית ליה לזבוני לאחר אלא למלוה ואי קדים בר מצרן וזבנה מיני' אתי מריה משכנתא ומפק' מיניה השתא איהו מפיק מבר מצרן בכדי שיעו' זוזי דמשכנתא אבל מאי דשויא טפי אי קדים בר מצרן וזבין הוו להו כתרי שותפי ואית דינא דגוד או איגוד והא ליתה דאי אמר בהאי לישנא בר מצרא לאו ממריה משכנתא הוי תיזבת אבל הכא מילתא מכלל חבירתה איתמרא כדאמר למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרן ומשום הכי אמר משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא דהויא חדא דשמעינן מינה תרתי כלו' בר מצרא רחיקא הוא לגבי מריה דמשכנת' דשכונה גבי' וקנאה במעותיו ואדרבה אוקימנא להך גיסא דלא קנאה למריה דמשכנתא כי היכי דאמר בכולהו לאשה וליתמי ולשותפות אלא משכנתא סתמ' קאמר כלומר במשכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא דרחיקא גביה ודומיא דמתנה היא וטעמא דמילתא משום דקנו להו זוזי ואדעתא דהכי יהב להו והילכך בר מצרא לא מפיק מינה ממריה משכנתא ואיהו מפיק מבר מצרן דמשכנת' כזביני דמיא לגבי בר מצר' כמשכנת' דמטלטלי דבעל חוב קונה משכון ושמעינן מהכא דבר מצרא יוכל לעכב שלא ימשכננו לאחר וכללא דמילתא משכנתא עדיף מבר מצרא וכן פסקו הגאונים אבל הרב המחבר אמר דמשכנת' ובעלים הראשונים לא מפקי מבר מצרא והרב רבי' יעקב השיב לפני משכנתא דשכונה גביה ולא גבי אחר ואפי' לגבי בר מצרן ואין טעם זה דומה לאשה וליתומים ולשותפות משום דהנהו לאו בני מעבד הטוב והישר נינהו אבל הכא בר מעבד הוא אלא ששכונה גבי' היא וקנויה לו וכן הילכתא ולהאי פירושא דפרשי רבוותא איכא דקשי' להו האי דאמרי מישכן לו בית מישכן לו שדה ואמר לו כל זמן שתרצה למוכרה לא תמכרנה אלא לי בדמים הללו אסור וכו' ואי דינא דבר מצרא אית ליה גביה למה ליה למימר הכי ומפרשי רבוותא דשכונה גבי' דלית ליה בגווה מידי אלא דשכונה גבי' לחוד ולא מצי תבע ליה בדינא דבר מצרא ול"ק היא דהת' איסור רבית אתא לאשמוע' דבדמי' הללו אסור ונהי דרבית ליכא דהא אי פרע ליה במישלם זמניה לא יהיב ליה אלא מאי דאוזיף ליה דומיא דמי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו מיהא אסמכתא הוא הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ל' יום הרי הוא שלי הרי הוא שלו ואוקימנא דאמר ליה מעכשיו ואפי' שלא בשעת מתן מעות קנה הכל דלא אסמכתא היא. ואיכא מ"ד לא קנה אלא כנגד מעותיו דכיון דיהיב זוזי הוה ליה כמעכשיו וכדפרי' בתנאה והוה ליה כמ"ד ערבוני יקון והרי הוא שלו דקתני מתני' לגמרי משמע ומשום הכי אמר ליה מעכשיו. הא לאו הכי הוא דלא יהיב ליה זוזי תנאי אסמכתא הוא. ול"ש קפיד אדמיה ול"ש לא קפיד אסמכתא היא ולא קניא ואפילו אפותיקי לא הויא למיגבא מיניה עד דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו. ואמר רבא אי קפיד אארעא קני דמוכחא מילתא דדעתיה לזבונה ואע"ג דאמר בלשון אי לאו אסמכתא היא וכן הילכתא ודוקא באמירה בלא קנין אבל בקנין לא בעי מעכשיו כדכתיבנא לעיל ואיכא למימר דשוויהן קאמר וקנה הכל דאמר לאו בדמים הללו. אלא יפרע לו השאר בשוויו ירושלמי תני היה חייב לו מעות ועשה שדהו מכר מוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מותר ר' יוחנן ור' אלעזר ור' אושעיא מבתי ערי חומה למד ר' יהודה דתנ' שנה האמור בבתי ערי חומה הרי היא כרבית ואינה רבית ותני אחר' הרי היא רבית אלא שהתור' התירה אלא הא ר' מאיר הא ר' יהודה. ואמר ר' אידי כד סלקא סליקית מגלות' אשכחי' עובדא קומי ר' אמי אמר הרי זו רבית ואינ' רבי' אמר ר' חזקיה לא אמרו אלא זו רבית שהתירה תורה כאן התירה תורה. אבל במקום אחר לא התירה תורה אפי' כן לא אשגח ביה ר' אמי אמר ביתא עם דיורי' דאיר בפ' המקבל ההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין קש לחמש שנין וכו' ואסיקנא קש בזמנו ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כרבא דאמר קרנא הוי וכ"ש בלא זמנו דהא לא פירא היא לדברי הכל דלאו אדעתא דהכי נחת אלא אדעתא דפירא נחת ולאו אקרנא והוה ליה כגופא דארעא וטעמ' לאו משום דכלינן קרנא כר' אלפס דהא קיי"ל כשמואל דאמר מכלינן קרנא בפ' השוכר וקושיא דרב אלפס מיתרצא דאי משום טעמא דלא מכלינן קרנא ליפרך הא לדברי הכל מיהא דיבש האילן כי היכי דפריך בפ' השוכר ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אומר חמש קדים מלוה ואכיל פירי מי נאמן. ר' יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיימי ורב כהנא אמר פירא בחזקת אוכליהון והילכת' כרב כהנא ואע"ג דקיי"ל כרב נחמן דאמר בפ' השואל אע"פ שבא בסוף החדש כולו למשכיר דהקרקע בחזקת בעליה התם לאו מילתא דעבידא לאיגלויי היא הכא מילתא דעבידא לאיגלוי היא ואטרוחי ביה דינא תרי זימנא לא מטרחינן מלוה אומר חמש ולוה אומר שליש אמר ליה היכא שטרא ואמר ליה אירכס לי. אמר רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. ואמר ליה רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מ"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכבשיה וסבר אוכלה תרתין שנין יתירתא ובעל מתיב' ור"ח ורבי אלפס כר' יהודה סבירא להו ומסתב' כר' זביד ור' עוירא דרב יהודה יחידאה דשטר' לגובינא קאי כגון שטרי הלואות לא אמר מיגו ולא מהימן למימר אירכס לי שטרא אלא בשטר זביני דמצי טעין לקוחה היא בידי ושטרא אירכס לי דההיא לאו לגוביינא קאי והכי קיי"ל ומיהו בכל דוכת' דמהימן למימר לקוחה היא בידי דאיבעי ליה למחויי ורבינא דהא מקשי אלא מעתה ורב אשי דאמר איבעי ליה למחויי מלקוחה היא בידי הוא דקאמר: אבל לא אמרי' כרב זביד ורב עוירא ורבי' ברוך הכין פסק דרבינא קאי כותיה ושמעי' משכנתא דליכא שטרא דכ"ע מצי טעין לקוחה היא בידי ושמעי' מינה דאי מישכן לחבריה לעשר שנין ולבתר דאשלימו שטרא אירכס לי ואמר מלוה כ' דינר אית לי גבי לוה אפי' אחזיק ביה לוה מהימן ולא אמרינן בה מיגו ואי מפיק שטרא לחיי ואי לא מישתבע ליה כדין מודה מקצת ואע"ג דבמשכנתא מישתבע ושקיל התם כיון דמשכנתא תפיס בידיה הואי כשטרא כדאיתא בכתב חוב ואיכא למימר ביה מגו אבל הכא קרקע בחזקת בעליה קיימ' וליכא למימר בה מיגו. דהא לגוביינא קיימא וכן פסק ר' משה בר חנוך כר' זביד ורב עוירא ופי' דשטר לאו לגוביינא קיימא כגון משכנתא דסורא דכתבי בה במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא. בלא כסף. ואע"ג דבמשכנתא אתא לידיה בארעא דלית בה טסקא וכריא נאמן לומר לקוחה היא בידי דקי"ל איבעיא ליה למחויי ואי אמר שטרא הוה לי ואירכס נאמן משום מיגו אבל משכנתא בנכייתא לגוביינא קאי ומזהר זהיר ביה ומיכבש הוא דכבשיה ולא אמרי' ביה מיגו ובעי לשטרא: יתומין אמרו השבחנו כו' באחריות וחוב: כתב בכך וכך איך פלו' בר פלו' אמר לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתיבו וחתומו והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי וקבילי מיניה כך וכך דינרים מכך וכך באונקיא ומשכנית ליה ארעא פלו' ואילין מצרנא בצפון מצר פלו' ובדרומא מצר פלו' ובמערבא מצר פלו' וכל מאי דאיכא בגו מצרהנא אילין מתהום ארעא ועד רום רקיעא עם כל עמלא ושבחא דאית בסימנהא משכנית לפלו' בהלין זוזי ואי לא פרענ' לזמן פלו' יהא ליה רשות' מהשתא למיעבד בהאי משכנתא כל רעות נפשיה ולאחזקי לנפשיה ולמיכל פירא דיליה בנכייתא כך וכך בשתא ומהשתא סליקית נפשאי אנא וכל דאתי מחמתי ממשכנתא דא ולא שיירית קדמאי כלום לא לי ולא לירתאי בתראי עד דליתפרע מהלין זוזי הוא ומאן דאתי מחמתיה מינאי ומאן דאתי מחמתי וכל אימת דנפיק האי שטרא מתותי ידיה וממאן דאתי מחמתיה בדלא קרע או בדלא כתי' אגביה דפריעא הוא ליתהמן עלאי ועל ירתאי הוא וכל מאן דאתי מחמתיה כתרין סהדי בלא חרם ובלא גילגול שבועה ולא כל כמיני' למימר שטרא פריעא הוא ואנן סהדי אתרינן ביה בפלו' ואמרנא ליה כי פרעת ליה לפלו' פרעיה באפי סהדי ושקליה לשטר מינה דאי לא כל אימת דאמר לא פרעת לי מהימן איהו וכל דאתי מחמתיה. וכל מאן דאתי ויקום וישתעי ויערער על משכנתא דא לא יהי בהון מששא. ועלאי ועל ירתאי בתראי לסלוקי מיניה וכל מאן דאתי מחמתיה כל עיסקא וטענת' דנפיק עליה ולאוקומה בידיה ודאתי מחמתיה בלא שום פסידא וכל שטרא דיפוק על משכנתא דא ליבטלון דלא למילף מנהון לעלם וכל מודעי דיפקון על משכנתא דא בטילת יתהון ביטול עולמי' ואחריות וחומר שטרא דנן קבילית עלאי ועל ירתאי בתראי כחומר כל שטרי משכנתא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכת' ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלו' לפלו' בכל מה דכתיב ומפרש לעיל ובאפותקי מפורש וקבילית מיניה כך וכך זוזי ושויתי ליה ארעא פלניא במצרנהא אפותיקי למיתבא מיניה הלין זוזי דאוזיפית מיניה דאי לא פרענא ליה לזמן פלוני מהשתא ליהוי ארעא לזבונה ולאיפרועה מינה הלין זוזי ויהא ליה רשות' לזבונה בלא שומא ובלא אכרזתא ולא שחודי שחדה עד מישלם חובא וכל פסידא ושחדא עלאי לשלומי כי היכי דלא ליפסד פלוני מידי וכל היכא דמפיק וכו'. אות פ פסיקתא הנושא את האשה ופסק עמה כדי לזון את בתה ה' שנים נישאת לאחר ופסק עמה שיזון את בתה חמש שני' חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך את המזונו' למקום שהיא אמה זאת אומרת בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה וה"ה לגירושין ואלמנו' שבנות אצל האם אבל בן גדול אצל האב וקטן אצל האם. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחת זנה ואחד נותן דמי מזונות א"ר גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך ועמדו וקדשו הן הן דברים הניקנין באמירה והאלהים אמר רב אפילו בוגרת דבההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי ואיבעיא לן דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ואסיקנא דלא ניתנו ליכתב בלא קנין ואם קנו גובה מנכסים משועבדין והוא הדין לצוואת שכיב מרע ולא קנו אעפ"י שכתבו אינו מועיל לגבות מן המשועבדי' כדתנן חמשה גובין מן המחוררין המקבל עליו לזון בת אשתו וכו' והיינו דגרסינן בירושל' תנאי כתובה שכתובין בשטר רבי יוחנן אמר לחזוק כתובין דאנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין אלא בשטר אף הכא בשטר אמר ר' חנינא מינה מפני שהוא כבעלת חוב מה התם בשטר אף הכא בשטר ובכתיב' שטרא סברא אחרינא וכתבי רבוות' דכל תנאי שהוא בשעת קידושין נקרא פסיקת' ונקנה באמירה אעפ"י שלא בא לעולם ואעפ"י שאין בידו הרי הוא כאילו הוא בידו ואפילו הוא מטבע ובלשון אסמכת' בין מקרקעי בין מטלטלי אבל לא זכה בפיר' עד כניסתה לחופה בין שהתנה אבי החתן ובין שהחתן התנה וקיבל על עצמו איצטריך קנין וכתב רבינו משמיה דגאון שכותבין על החתן שאם יחזור בו ולא יכנוס יהא עליו קנס כך וכך אעפ"י שקיבל יותר ממנהג ידוע שבמקומו מחוייב באותו קנס מדרב גידל שלא בשעת קידושין הרי הוא כתנאי בעלמ' לכל מילי וא"נ אינו מועיל על דרך תנאי שהוא אמר מעצמו הרי הוא כתנאי דעלמא: ירושלמי הפסיק לזון כלתו זנה ומעש' ידיה לבנו הוא רוצה שתבוא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה היא אומרת מזונות והוא אומר פירות הדין עמה דתניא והוא נותן לה דמי מזונות חלתה כמי שנישאת מתה כבר מתה לרבינו חננאל אם חייב לתת לה מזונות יעשה לה סגולה: תוספתא כתב לזון את בת אשתו ובן אשתו הרי הן כבעלי חוב והן קודמין לכל. ולא יאמר צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הן יושבין ומעלה להן מזונות כתב לזון בת אשתו ומכרה האשה לבעלה לא כל הימנו זכין לקטן ואין חבין לו פירוש שברה שכתבה לו שובר ומחלה לו מזונות בתה תני כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב מזכ' בדברים וכו' עמדו וקידשו זכה הבן בין הבנים ובת בין הבנות ובלבד מן הנישואי' הראשוני' והא דקתני שהבעל מזכה בכתב קשיא לגמרא דילן דהא תנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שני' ואוקימנא אומ' ירושל' האב פוסק על ידי בתו אפילו היא בוגרת אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה אפילו היא קטנה גרסי' בפ' מציא' האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמי' יכול הוא לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ואפילו ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם: ירושלמי ולאו דברים הניקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא פירש רבינו אלפס כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שלא כנס כאילו לא פסק ואיכא לפרושי מתניתין פוסק ע"מ לכנוס לא פסק בשעת קידושין ורבינו האי ורבי חננאל פירשו בפוסק במפר' אם תכנוס בתי אתן לך כך וכך אבל בסתם זכה הבת וזכה היבם ולפירוש רב אלפס זצוק"ל ניחא ולרבי' האי קשה תני בר קפרא דהוה ליה למימר פרש בה כתב גאון בטלו הקידושין בטל הפסק ול"ש יבם ול"ש אחר ואפי' נתן לו מקצת מעות חוזרין לאב ובין אם מתה היא ובין אם מת הוא האב יכול לחזור בו אבל אם נתן במתנה סתם לבתו כשתינשא ולא הזכיר לפלוני וכיון שנתקדשה אעפ"י שבטלו הקידושין ונתקדשה לאחר אין האב יכול לחזור בו פסק להכניס לה אלף דינרים הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש: ירושלמי. מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת האש' שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן אחד ומחצה אמר ר' יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ומסתבר' מדנקט רישא דמתניתין הפוסק מעות לחתנו וסיפא נקט פסקה להכניס לו אלף דינר דייקינן מינה דווקא פסק שכותב ומוסיף אחד ומחצה אבל פוסק מעות לחתנו ולחתנו נותן ואינו יכול לכופו לכתוב בכתוב' שרוצ' האב ליתן כמה ליקרות פלוני חתנו כגון אלו שמרבין בממון לרבות כבודן ואינו כופהו אלא אם כן התנו בשעת קידושין: בפ' מציאת האשה המשיא את בתו סתם לא יפחות לו מחמשה זוז אעפ"י שהוא יותר מעישור ועד כאן (אין) כופין מכאן ואילך בדעת האב ומסתברא עד עישור רוח חכמים נוחה הימנו אבל טפי לא והיינו דאמר ליה רב יהודה לשמואל לא תיהוי בר עבורי אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא וכו' כדאמרי' מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עישור נכסים לאחר מיתת האב שמין דעת האב כדאמרינן לקמן לפרנסה שמין באב כדאית' פסק להכניס ערומה לא יאמר לכשתבא אצלי אלבשנה אלא מלבישה ועודה בבית אביה וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה: ירושלמי אין אומרים לפרנסים ללוות יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שהיה ראוי לינתן לה. רבי יהודה אומר אם השיא הבת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה וקיימא לן הלכה כרבי יהודה וכשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ול"ש השיא ול"ש לא השיא אזלינן בתר אומדנא דאב וה"מ דידעינן לאומדנא דדעתיה שעמד בינינו והכרנו דעתו. אבל לא עמד ולא אמדינוהו יהבי עישור ניכסי דברי ר' ואמר רבא הלכה כר' ואסיק' ההוא דלא אומדיניה והא דאמ' הלכה כר' יהודה דאמדיניה דהיכ' דידעינן מאי אומדן דעתיה אזלינן בתר אומדן דעתיה ואסיקו רבוותא ל"ש לאוסופי ול"ש לגרועי מעישור ניכסי וכן הילכת' א"ר בנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן: דברי ר' ר' שמעון בן אלעזר אומר אף איבדו פרנסתן וא"ר נחמן הלכה כר' ואוקימנ' הא דמחאי הא דלא מחאי בין נישאו בנערותן בין בגרו איבדו פרנסתן כדתנן יתומה שהשיאוה וכו' הא גדלה ויתרה ודוקא דלא מיתזנא מיניהו אבל מיתזנא מיניהו אע"ג דלא מחאי לא איבדה אא"כ בגרה ונישאת ואמר רב אדא בר אהבה בגרה ולא נישאת אינה צריכה למחות נישאת ולא בגרה אינה צריכה למחות בגרה ונישאת צריכה למחות ואוקימ' דמיתזנא מינייהו ונערה דלא בגרה ולא אינסיבא אי נמי קטנה ואינסיבא אע"ג דלא מיתזנא מינייהו לא צריכה למחוי וכן הילכתא וחזי' לרבי' אבן מגש דפירש נישאת ולא בגרה אע"ג דלא איתזנא מינייהו אינה צריכה למחות ואמר על רבי' אלפס אגב שיטפא אמרה וצריכה למחות וליתה לפרושא דיליה אלא כרבי' אלפס וכדפרישית ונישאת אנישאת קשיא ולא מיבגרה ודקא מקשינן הא גדולה ויתירה בנישאת דומיא דיתומה שהשיאתה אמה או אחיה קאמרי ובקטנה שנשאת כולי עלמ' לא פליגי דלית בה פלוגת' ואדרבה איכא למימר בגרה ולא נישאת אע"ג דלא מיתזנא מיניהו צריכה למחות אלא בגרות ונישואין חד דינא אית להו. אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה כדתני' האומר אל יזונו בנותי מנכסי שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו והכי גרסי' בחדשים וישינים וכן כתב ר"ח אע"ג דתנו לה להאי מתניתא בהיפוך לא משגחינן בהו וכן הוא ודברים ברורים הן דמזונו' אינן בחייו ופרנסה איתא אפי' מחייו מתחייב ועוד יכולין האחין לאחר מיתת האב להפקיע מזון הבנות ואינן יכולין להפקיע הפרנסה נמצא בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב כח הפרנסה גדול מכח המזונו' והכי מסתבר לן דהא בתרי טעמי קמאי קס"ד דפרנס' חמירה ממזונות דפרנסה טרפי ממשעבדי וגביא ממטלטלי והאי טעמא נמי חומרא הוא דפרנסה והכי פירושא אל יזון שומעין לו כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו וזו מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות ניזונת מה הבנים אינם יורשי' אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. הילכך בת יורש' היא לגבי מזונות כבנים בתנאי ב"ד ומה בנים אם אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין אף בנות נמי אמר יירשו בניי כל נכסי ולא הבנות דבריו קיימין אבל פרנסה חוב הוא שחייב האב בחייו מחיובא דקרא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשי' זוז ולאחר מיתת האב חוב האחים הוא כדאמ' לקמן ואין אדם יכול להתנות שלא יפרע את חובו ונותנין לה נ' זוז וכן הילכתא אבל ר"ח כתב ולית הילכת' כותי' ובתשובה לר' אלפס אין כופין האב בפרנסת הבת מיהא דאמר אל יתפרנס שומעין לו תלה ליה רב לר' חייא ביני חטי ירושלמי בפ' הניזקין רב הוה כתיב לר' חייא ביני שיטיא עמדו ושיעבדו מהו וקיי"ל בין מכרו בין מישכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכן הילכתא: מי שמת והניח ב' בנות ונטלה הראשונה עישור ניכסי ומת הבן א"ר יוחנן שנייה ויתרה א"ל ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שנייה ויתרה ירושלמי ר' חנינא סבר מימר אף השנייה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה וכו' ר' זעירא קומי ר' דוסא היך עבדין עובדא א"ל כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא ומסתבר' כיון דלא איפסקא הילכתא סמכינן אפסקא דירושלמי דנפיק עובדא כר' חנינא וליתה לדר' יוחנן דתלמיד הוא לגבי ר' חנינא. אבל ר"ח ורבי' אלפס פסקי כר' יוחנן כדכתב בהילכו' אמר אמימר בת יורשת הויא ורב אשי אמר בעלת חוב הויא ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה ואסיקנ' בעלת חוב דאחין היא: רבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית ושלא בשבועה ומבריה דרב שימי בר אשי זיבורית ובשבועה וכן הילכתא וכתב רב האיי אם מת האב בלא נכסים ומת אבי האב ואח"כ נפלו להם נכסים אין נוטלת עישור נכסים מן האחין וראוי הוא והאי דאמר מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה אפילו מיניה דידיה כדגרסי' בפ' ר' אליעזר אפילו אתה מוכר שער ראשך וכו"'. והא דתניא שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וכו' צריכין ב' גיטין לגבות כתובה מן החבילה ואוקמנא כר' מאיר דאמר מטלטלי מישתעבדי לכתובה ש"מ לרבנן לא מישתעבדי אפילו מיניה דידיה מה שאין כן בב"ח. דאמרי' אפילו מגלימא דעל כתפיה ומההיא דגרסי' בערכין ההוא דבעא לאפקועי לכתוב' דאיתתיה זבנינהו לניכסיה והדר גירשה לדביתהו אמר לה מטלטלי לכתוב' לא מישתעבדי שלחה רב יוסף וכו"' וקאמר רב פלטוי ריש מתיבתא ה"מ דלא משעבד מטלטלי לכתובה אבל שיעב' מקרקעי ומטלטלי וקנו מיניה גבה מטלטלי. ואנן דכתבינן האידנא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות בין בכתובה בין בב"ח גבי מטלטלי מיניה דידיה ומיתמי בתקנתא דרבוותא ומסתמא כי ליכא מקרקעי אבל איכא מקרקעי לא גביא מטלטלי אפילו בתקנת' דגאוני' תנאי כתובה ככתובה דמי ופרנס' נמי גביא מעמל' דבתי שהן מטלטלי' ורבי' האיי איתשיל מקמיה בהאי עיניינא ושכר מזון האשה והבנות ממטלטלין כתקנתא דמתיבתא אבל פרנסת הבת קאמרי רבנן לתקוני בהא מילתא תקנתא ולא תקינו ומשום דקי"ל בפרנסתא שמין באב משנינן אילין מילי כאסמכת' ודרך בקשה מן הבנים דמי שיש לו מטלטלין הרבה ואין לו קרקע אי אפשר שלא לתת לבנות וכל הני שנין הכין קא רנפא מילתא. ומסתברא דהא דפסק רבא לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי דוקא דכולהו ניכסי מטלטלי אבל איכא עישור נכסים מקרקע ואינן מטלטלי יהבינן מקרקעי ואי נמי דוק' דלא אמדיניה לאב אבל אמדיניה לאב לפרנסה שמין באב כשמואל וכי אמר שמואל ממטלטלי נמי קאמר כדאמר רב זן מחטי דעללה לימא כשמואל ס"ל וכו' כדמוכח התם ירושלמי ארמלתא דרב הונא גבי לה כרובה ממטלטלי ממנהג מקומה שמעון בר' נהוג בסוריא לגבות כתובתה מנחשת וממצע ר' יונתן נהוג בערביא לגבות מבשם ומגמלים גרסי' בפ' שני דייני גזירות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שתלבין את ראשה אדמון אומר יכולין לומר אם אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין את ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון וכן הילכתא: ירושלמי מתני' בשפסק האב במעמדן אבל לא פסק האב במעמדן אף רבנן מודו וכתב רבי' שרירא במורדת ובתר רבנן סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול להן גיטין מבעליהן באונס ויש שכותבין באונס ומסתפקי בגט מעוש' בדין או שלא כדין וקא נפיק מינה חורבא תקיני ביה מר רבא בר רב הונא נ"ע למורדת ולתובע' גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה שתטלם ומה שכותבין על עצמו אפילו תפשה מחזירין לבעל וכופין אותו וכותבין גט ויש לה מנה מאתי' ומנהג מקומינו בידינו היום כשלש מאות שנה. והכא נמי כי אמרי' או כנוס או פטור אפי' פסקה היא לעצמה כייפי' ליה ויהיב ליה גט כדכתב רבינו אלפס גרסינן בפרק מציאת האשה המשליש מעות לחתנו וכו' כדכתב' באות ש"ין בשלישות: כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' בן פלו' הוו עלאי סהדי והבו לכל חד מיננא למיהוי בידיה לזכו' וכך אמר לנא פלו' דנן פלונית ברתי שדיכית לפלו' בריה ויהבנ' ליה בהדה כך וכך מאני תשמישי ושימוש ערסא כך וכך ודוכתא פלו'. בסימנהא ובמצרנהא ופלו' בן פלו' אמר לנא בההיא שעתא יהיבנא לבריה פלוני דנסיב פלו' ברתיה דפל' כך וכך זוזי כך וכך מאני. ועל הדין דעתא קדשה פלוני דנן לברתיה דפלוני דנן ובתר דקדיש בעי מיננא סהדי למיכתב מאי דפסקו ביניהון דניהוי בידא דכל חד וחד מינהון לזכו ולראיה: אות פה פקדון גרסינן בפ' שני דייני גזירות שלש ארצו' לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל וגרסינן בתוספתא בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס אשה ביהוד' או בן גליל ואירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת. ש"מ כופין האשה לצאת ואם לא רצתה מורדת היא ודוקא מעיר גדולה לעיר גדולה או מעיר קטנה לעיר קטנה או מכרך לכרך דאין כל כך סכנה. אבל מנוה היפה לנוה הרע לא: תנן התם ארבעה שומרים הן שומר חנם נשבע על הכל וכו' גרסינן בפ' כל הנשבעין שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה. ואוקמינא דאפקיד ליה בשטר ומסתמא מדפסקי רבוותא התם הילכתא כרב נחמן אמ' שמואל דאמר גבי שכיר ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים לא דאמר מיגו על כרחין דאפקיד ליה בשטרא הילכתא היא ושבועת השומרין ליכא בשבוע' חמורה אלא בשטרא וההוא שינויא דקאמר רבי' אבן מגש דלא אמרי מיגו לאפטורי שבועה לא בריר לן דא"כ לא הוה שתיק גמר' מיני' והילכת' אפילו בשבועת השומרין אמרי' מיגו. לאפטורי שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן גרסי' בפ' המוכר הפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהו וא"ל מיגו דאיבעי אמר נאנסו מהימן כי אמר החזרתיו לך מהימן ולא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי והא דאמר בפ' כל הנשבעין מכלל דתרוייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ה"מ לענין שבוע' דאי איכא עדים לא מיחייב שבוע' אבל לאפטורי ממונא כי ליכא עדים נמי מיפטר דהא אמר מהימן ומאי מהימן מהימן בשבועה דכי היכי דכי אמר נאנסו מישתבע שבועה חמורה כי אמר החזרתיו לך מישתבע שבועה כעין דאוריי' וכיון דכת' אחריות בשטר מסתמא דלא אמרי' באחריות פשיעה לחודה היא וקביל. דהא בלא אחריות נמי חייב וקיימ"ל דמילתא דלא צריך לטפויי אתא והילכך כל חייובי בשמירה קביל אפילו אונסא דלשון אחריות כללא הא לכל מילי דשמירה כדגרסי' בפ' המקבל ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו על כל קרבן שהיא חייבת אפי' אכלה חלב ואפי' חיללה שבת אחריות דהלואה שלוותה כשהוא ארוסה קביל עילויה אלא אפילו אחריות קרבן קביל עילויה. ה"נ הכל בכלל ולא אמרינן מיגו דיכיל למימר נאנסו הילכך אינו נאמן החזרתיו לך דאפילו בשבועה הא לא כתב אחריות נאמן בשבועה חמורה. ומסתבר' דבכל דוכתא דמהימן במיגו מיחייב ההיא שבועה דהוה מישתבע אי הוה כעין ההיא טענה אי הויא דאורייתא אי היסת ואפי' לאפטורי משבועה חמורה לשבועה קלה אמרי מגו דומיא דלא שכרתיך מעולם ובעובדא דרבה בר שרשו בחזקת הבתים ודקי"ל גבי משכנת' דיכול לטעון עד כדי דמיה משום מיגו דשבועת היסת היא והא דגרסינן במס' קידושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי עדים דיהבינהו ניהליה כיון דההיא שבועה משום מיגו דיכיל למימר אהדריניה למלוה היא וההיא שבועת היסת היא האי נמי שבועת היסת היא אבל שבועה דלוה איכא למימר דשבועה כעין דאורייתא היא כחנוני על פינקסו וצ"ע וכן כתב רבינו אפרים דמאן דאית ליה משכון לא דמי לכל הנשבעין ונוטלין דהאי דרמו רבנן שבועה עליהן מקצת' משום דמורו היתיר' ומקצתן משום דבעו אפוקי ממונא אבל האי לא מורי ולא בעי אפוקי ממונא ובדין הוא דלא מישתבע כלל. וכיון דתקון שבועת היסת מישתבע שבועת היסת ומילי דסמכא נינהו למיעבד עובדא דליכא לחייובי שבועה דאורייתא אלא בראיה ובשטר חוב נאריך בע"ה והילכתא לא מיבעיא המפקיד אצל חבירו שלא בעדים דמצי למימר לא היו דברים מעולם אלא אפילו בעדים נמי מיגו דיכול למימר החזרתיו לך כי אמר נתתם לי במתנה ובמכר ובמשכונא אחר כן מהימן בשבועה דרבנן ודוקא היכא דלא ראה אבל ראה אינו נאמן. וכן פר"ח והיכא דכפר בפקדון ותפוס המפקיד מיניה בלא סהדי מישתבע דלית ליה מידי ממונא דיניה כדין מלוה איכא מ"ד אם הנפק דטעין אין לך פקדון אצלי אין נשבע שמא רצה לומר שנאנס ואיכא מ"ד אטענת היה לך אצלי ונאנס אינו נשבע אבל בטענת אין לך אצלי כלום יכול לישבע שאם היתה טענתו נאנס היה טוען ואמר נאנס וכתב גאון מי שיש לו ממון אצל חבירו ויש לו תחת ידו מחבירו מלוה או פקדון דמיא כמאן דעביד איניש דינא לנפשיה והכין חזינא דאית ליה למיתפסיה על מאי דאית ליה ואתי לב"ד אמר להו למילתא אית ליה לוותאי פקדון ואית לי עליה כך וכך ותפשתיה על מאי דאית לי ואי יהיב לי יהיבנ' ליה פקדון דיליה בעיניה ודינא הוא מגו דיכיל למימר לית לך לוותי פקדון אי נמי אהדרתיה ניהלך יכל לטעון עד כדי דמיו ושקיל כההוא דחבל סכינא דאשכבתא וכל היכא דמצי למימר אין לך בידי או דילי הוא כולי עלמא מודו דתפיס ומישתבע ובתוספתא גרסינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי או שהיה לך בידי והחזרתיו לך או שיש לך בידי במנה כסות במנה פירות פטור וכו' בחובי ואנן כתבינן במחת דלא אמרינן בפקדון מיגו אלא היכא דליכא עדים ולא ראה כדכתבי' במחאה ולפי ששטר פקדון אינו מועיל ובשבוע' נאמן מה שאין כן בשטר לא כתבנו בו טופס. תנן בפ' המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שפקדון אצלו נשבע ולא רצה לשלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבע וחמש' למי משלם לבעל הפקדון: ירושלמי וישלם למי שהפקיד אצלו: ר' ניסי אומר בשם ר' יונה חיים שנים ישלם למקו' שהקרן מהלך הכפל מהלך שילם ולא רצה לישבע אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שילם ממש. אלא כיון שאמר הריני משלם אעפ"י שלא שילם ואמר רב פפא שומר חנם כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילה ושומר שכר כיון שאמר נגנבו מקני ליה כפילו אבל שואל עד שישלם כרב זביד מאי טעמא הואיל וכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא ואע"ג דהשתא לאו דייני דיני קנסות נפקא מינה דאי תפש לא מפקינן מיניה פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם כיון דאמר הריני משלם מקני אלא אמ' הריני משל' ואיני נשבע וחזר וא"ל כפיל' אינו מהו מי אמ' מיהדר קא הדר ביה וכו' ש"מ דבעל דין שאמר איני נשבע בב"ד יכול לחזור פר"ש ודוקא בב"ד. אבל קיבל בב"ד ויצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו והא דאמרינן בריש גמרא דשבועת הדיינין פוטרין אותו מיד משמ' אם רצה לחזור יכול לחזור והא דגרסינן ביש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי וכו' עד רצונך הישבע וטול נשבע אינו יכול לחזור בו מפני שכבר נשבע הוא. ועוד דההיא שבועה לא רמיא עליה דאין נשבעין על העבדי' ודומי' דדור לי בחיי ראשך הוא ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן: אמר הריני משלם ומת ואמרו בני' אין אנו משלמין מה שלמו בני' שלם לבני' שילמו בנים לבנים שלם מחצה שאל שתי פרות ושילם אחת מהן שאל מן האשה ושילם לבעלה אשה ששאלה ושילם בעלה מהו. ועלה בתיקו וכתב רבינו אלפס ממון המוטל בספק חולקין וה"מ בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ואי קדים חד מינייהו ותפש לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בארץ ישראל גרסינן בפרק הגוזל תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם ואח"כ נמצא הגנב קרן לשומר כפל למי שהפקידו אצלו כרבא וגרסי' התם אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ואוקימנא דאתו סהדי ואמרי בעידנא דכפר איתיה לפקדון בביתיה הא לאו הכי לא מיחייב באונסין עד דמשתבע דלא אפקיד גביה מידי ואמר ר' חייא בר אבא הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא אמר קרא כי הוא זה ופליג אדרבי חייא בר' יוסי דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתב כי הוא זה אמלוה הוא דכתב וקי"ל כר' חייא בר יוסף ופרש"י ור' אלפס לגבי מלוה הוא דאינו מעיז אבל גבי פיקדון מעיז ואפי' כפר בכוליה רמא רחמנ' שבועה עליה הילכך ליתה להא דרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה במקצת ורבינו יעקב פירש פירוש אחר בישר וקשיא לן כיון דגבי פקדון מעיז וכופר בכל חייב אלא הא דתנן עשר גפנים טעונות מסרתי לך וכו' והנה אומר אינן אלא וכו' והא דתנן בית מלא מסרתי לך וכו' וההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא בסהדי וחד יומא מסרו ליה בלא סהדי וכו' ואם איתא לר' חייא מישתבע הא כולהו פקדון נינהו ואפי' ליכא הודאה מישתבע ומסתבר' דלית ביה טענת השומרין דינו כמלוה וכי קאמר אמלוה הוא דכתב דלית ביה טענה אחרית' אלא כפירה והודאה ומינייהו ילפינן כל הדומין לה כגון פקדון וכל השומרין הילכך ד' שומרין לא בעו ג' פרות אלא בחדא מיחייב ובתרי נמי היכא דכפר בכולן פטור כפר בא' והודה בא' חייב דילפינן ממלוה וכי קאמר רמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת על טענת השומרין קאמר כגון גניבה ואביד' ושבורה ושבויה ומתה דבעינן כפירה והודאה לבד מטענת השומרין כי היכי דבעינן במלוה לדברי הכל ובספרי הישני' לא גרסי' אבל בפקדון מעיז וקרובי' דברינו לדברי רבינו יעקב זצ"ל ואיכא למימר נמי דר' חייא ורמי בר חמא דאמר אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצ' על התשלומין קאמרי שאם נשבע בלא כפירה והודא' אינו חייב תשלומי כפל דכתב כי הוא זה שנים ישלם אבל שבועה במודה במקצת לעולם חייב כמלוה: ירושלמי אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיוד' במקצת וכל חברוי פליגין עלוי מ"ט דרבי יוחנן אשר יאמר כי הוא זה מה מקיימין חברוי כי הוא זה בטוענו ממון. ובהא ישלם שנים.. עירוב פרשיות כתיב כאן. ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה אמר ליה הב לי כיפי. אמר לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דר' נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעות' היא זיל שלים ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי וקיי"ל כאמימר דאמר שומא הדרא לעולם ואע"ג דליתה בטעות והכא כיון דאטרחיה לבי דינא לא שילם ולא רצה לישבע הוא אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה והיכא דאמר שומר סלע היה שוה והלה אומר שתים משביעין אותו כמודה מקצת ופטור ואי איכא עדים שאבד משביעין אותו שבועת היסת ומיפטר. ואי אמר שומר לא ידענא כמה הויא שויא ובעל הפקדון אמר אנא ידענא. אמר רבי' אבן מגש כיון דקא מודה נתבע דחייב. ולא ידע כמה הוה ליה מיחייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם כדאמרי' מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והילכך כל מה שתובע ששוה משלם ואם רצה הנתבע להחרים על מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין הרשות בידו ומסתב' דהאי דינא כדינא דשק צרור הוא דלקמן ולא שייך ביה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כדאיתא לקמן ונשבע ונוטל וכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע מישתבע ושקיל והיכא דמפקיד ונפקד לא ידעי כמה שויא המוציא מחבירו עליו הראיה ואי נמי ליכא סהדי דאבד ומפקיד לא ידע ונפקד חשוד על השבועה הוה ליה כדינא דשניהם חשודי' על השבועה ופלוגתא דרב ושמואל ור' אלעזר ואיפסיק לקמן מתוך שאינו יכול לישבע משלם השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם ונשבר או מת אע"פ ששומר שכר פטור הכא חייב דגרוע גרעה לשמירתו אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבה או אבדה דשומר חנם פטור בשבועה והכא חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והילכך מתניתין דהשוכר לא איצטריך לאוקומה בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל אי שומר קמא מצי משתבע אנטירותא דבתרא כגון דחזא איהו לאונסא אי נמי איכא סהדי דנטרא שומר בתרא כאורחא ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי מידי. דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מהמנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והילכך הא לאו הכי מיחייב דכי מחייבינן ליה משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא היכא דלא מצי מישתבע דליכא למתני' בשנתנו לו רשות וכו' וכתב רבינו אלפס ואע"פ דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמרינן בהשולח ואמרינן עלה כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ה"מ לכתחלה אבל דיעבד אע"ג דאינו רשאי אי איכא עדים דלא פשע בה לא מחייבינן ליה דהא גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מיחייב השוכר לשלומי מדיליה ואע"ג דהשאילה לאחר וש"מ דלא סבירא לן כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד של בעל הבית נקרא וכ"כ רב אחא משבחא ובעל מתיבות ומיהו סברא דרבוותא. אם עבר והפקיד או השאיל לאחר יכול לחזור בו משום טעמא דאין רצוני שיהא ביד אחר אלא דהוחזק כפרן כדגרסינן בפ"ק דגיטין. והיכא דשומר קמא לא מצי לאישתבועי אנטירותא דבתרא. א"נ ליכא סהדי דנטרא כי אורחא ואמר ליה שומר ברשותא דידך יהיבתיה לשומר בתרא ואית ליה סהדי בהכי אי נמי שהוחזק כפרן דלא מצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדגרסי' בהשוכר אי נמי איהו גופיה מסר ליה לשומר בתרא מעיקרא לנטירותא מישתבע שומר ומיפטר דהא לא מצי למימר ליה האיך לא מהימן לי בשבועה כהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי דההיא סבתא יומא חד אפקידו גבי חד מינייהו שמע קל הילולא ואפקדיה גבי סבתא ואיגניב ופטריה רב משום דאינהו גופייהו גבי ההיא סבתא הוו מפקדי והוא הדין אי אפקדיה לבקרא דליה כדאמרינן לקמן בההוא בקרא דלא הוו ככי ואי אפקדיה לבניו ולבני ביתו גדולים פטור ולא מצי למימר ליה את מהימנת לי בשבועה וכו' מאי טעמא אמר רבא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואמו כיוצא בהן ירושלמי בפ' המפקיד מעות אם שמר כדרך השומרין פטור ואישתמע מיניה בר נש דיהב לחבריה פילוסורין בשוקא ומסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או אבדו פטור מלשלם שאנו אומרים לא עלתה על דעתו לטעון פילוסורין בשוקא אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו נתנה בשידה תיבה ומגדל נגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם אם יש עדים אף משבועה פטור נעל שלא כראוי קשר שלא כראוי נתנה באפונדתו צררן במקוטרין והפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייב לשלם נתנן למקום שראוי ליתן את שלו. אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ש"מ דברים שאין דרכן להצניע שמירתן בשיד' תיבה וש"מ דאזלינן בתר דעתא דאינשי איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אמר אביי משמיה דרבה חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור. ומודה רבא דאי גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה חייב,. דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא וקי"ל כרבא. ואע"ג דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור.. מאי טעמא מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם כדפרישית טעמ' והא דאמר בפ' השוכר את הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרי' אילו היה שם היה מציל ומוקים לה רבא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופרכינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב ואייתי לה רבינו אלפס ומדמי לה להא דפשע בה ויצאה לאגם דהא איתניס מחמת פשיעותא הוא ואפ"ה חייב וקאמר ההיא מימרא דאביי ורבה הוא ולא עדיף מההיא מימרא דאית להו הכא וכבר דחיא רבא כדאיתא בהלכות ומסתברא דלא דמיא אונסא דמלאך המות לאונסא אחרינא דלגבי מלאך המות ליכא נטירותא כלל ואיכא למימר מה לי הכא מה לי התם אבל גבי רועה כיון לתחילתו בפשיעה הוא מיגו דהוי פושע לנטירותא הוי פושע נמי להא דהוה ליה לנטורה מההיא אונסא דהא מצי לנטורה לקדום ברועים ומקלות והילכך כיון דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא נמי חייב והיכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אפי' אין יכול להציל חייב ומת יא דעאל בעדנא דעיילי אינשי ואם יכול להציל חייב ואם לאו פטור וקי"ל כרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא סבירא להו להא דרבא דאמר להכי יהיבנא ליה אגרא לנטורא נטירות' מעלי' והילכך עאל בעידנ' דעיילי אינשי וגאני פורת' בעידנא דגאנו אינשי חייב אלא אי קשיא הא קשיא הא דבבא קמא דאמרי' בפרק שור שנגח את הפרה דלא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה ולא אמרי' מיגו דהוי פושע לגבי חרש הוי פושע לגבי פקח דמשמע דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומפרשי רבוותא דלא דמו דהתם בהנהו זוזי דפשע לענין נורא אינהו גופייהו איגנוב אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא היה הנזק ובפקח לא פשע ולא מידי ולא איתברר שפיר ומסתברא דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא באונסא דשכיחא כגון נטירותא דגנבי אבל אונסא דלא שכיחא כגון התלעה וכגון פקח ביום לא ואפי' למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו חייב באונסא דלא שכיחא פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיח וכדאמרינן בבבא קמא בגמרא דהכלב וגדי הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימ' כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפלי לבראי נפלי וליכא לאסוקי אדעתיה להאי אונס' אמר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה שהרי הוד' מפי עצמו ורמינן עלה מההיא דקתני סיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא ופריק רבא רישא נעשה כמו שהפקיד בשתי כריכות.. דהו' ליה. למידק שמא דגברא דאפקד גביה ומשום פשיעות' דילה מפסד מנה ומדאקשינן לרבא משנים שהפקידו בהמה אצל רועה שמניח בהמה ביניהן ומסתלק ול' ליה מתני' בבא לצאת ידי שמים ש"מ אפי' (בלא בא) בחד זימנא דאמר להון אתון גופייכו לא קפדיתו אנא קפידנא הילכך נפקד לא פשע אינהו הוא דפשעי ואפילו לצאת ידי שמים לא מיחייבי כיון דלא עבדי איסורא בהוצאת ממון מידו סגיא והוה ליה כאיני יודע אם הפקדת אצלו ואם לאו דפטור אפילו לצאת ידי שמים וכן הלכה ולקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח קשיא לן לדמוייה לשנים שהפקידו אצל רועה דאוקימנ' כגון שהניח בעדרו של רועה שלא מדעתו הא לא"ה משלם לכל אחד ואחד דהוה ליה למידק ה"נ משלם לכל אחד ואחד דהא שתי כריכות נינהו. ומסתברא דלא אמרינן הוה ליה למידק אלא בפקדון שצריך להתרחק ממנו אבל בזביני מאן דזבין אית ליה למידק על זביניה ולמימר ליה דידי הוא והב לי דמי. אי נמי זבוני כיון דבההוא שעתא אית ליה ללוקח לאיפרועי לית ליה למידק אבל פקדון דלא מהדר ליה אלא לבתר שעתא חד יומא ותרין אית ליה למידק ואית דמפרש דלא קיימא שינויא דרבא אלא שינויא דשמעתא בבא לצאת ידי שמים הוא. והא דרבא ליתה המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד אמר רבה בר בר חנה מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד דברי הכל. ירושלמי בפרק המפקיד רבי אבהו בר' יעקב בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג כהדא יוחנן חקוקא אפקיד גבי ר' חייא רבה חד דיסקא מלא חמץ אתא שאיל לר' אמר ליה ימכר על פי ב"ד בשעת הביעור וביבמות ירושלמי ר' אבא בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ומה והא בדמים רב יהודה אמר חלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא. תני ב"ד לא יקחו ר' עקיבא אמר ר' חייא בר שבתי מקשי הכא איתמר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנ' מפני שהוא בית דין. ואיתמר הכין תמן המקח דרכו להשתלש הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד ופסקי רבוותא כר' נחמן דאמר הלכה כדברי חכמי' דלא חיישי להפסד מועט והילכך הא דתניא המפקיד אצל חבירו פירו' והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן וחכמים אומ' עושה להן תקנ' ומוכרן טעמייהו דרבנן קא סברי להפסד מועט דקנקני' חששו ולית הילכתא כוותיה דהא דייקי' כחכמים דמתני' דלא חיישי לכדי חסרונן וכל שכן לקנקנים אלא כר' מאיר דקם ליה כחכמי' דמתני' דקתני פירות והרקיבו בכדי חסרונן ושמן והבאיש לא יגע בהן דלא חיישינן לקנקני' בשמן ודבש ולא בכדי חסרונן בפירו' שהרקיב' והכין פסקי רבוותא קמאי והכי משמע כדאמר רב נחמן בפסק כחכמי' דמתני' ור"ח ורבינו אלפס פסקו כרבנן דברייתא ביין והחמיץ דבש והדביש שמן והבאיש דחיישינן נמי להפסד מועט וכרבנן דמתני' בפירות בכדי חסרונן דהתם לרב כהנא אפי' הפסד מועט ליכא. ולרב נחמן בר יצחק אע"ג דאיכא הפסד מועט חיישינן שמא עשאן תרומ' ומעשר על מקום אחר והאי דקא מיבעיא לן אמאי קא מיפלגי ביין והחמיץ הוא דקא מיבעיא לן אבל בפירות והרקיבו פלוגתי' כטעמא דמתני' ומסתמא כשמואל דאמר הלכה כרשב"ג בפסקא דירושלמי כעובדא דיוחנן חקוקא' וכחכמי' דברייתא דחיישי' נמי להפסד מועט בקנקנין והוא הדין לפירות והרקיבו בכדי חסרונן דמוכר' בב"ד ובעל מתיבות הכין פסק וכן עיקר: גרסי' בפסחים מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מליאה חמץ וכו' עד חמשה אמר ליה צא ומוכרו בשוק ירושל' חד בר נש אפקיד ביה רבי חייא בר אבא חד גרב דכותחא בבליתא שאל לרבי אמי אמר ימכר על פי ב"ד בשעת הביעור ובסוף גמר' דגט פשוט אמרינן הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה אמרין ובלבד משנתנו ר' אמי קרחת בשם רב ולמה אמרינן הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו המפקיד פירות יוציא לו חסרונו לאורז ולחיטין תשעת חצאי קבין וכו' תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה ירושלמי אילין עכבריא רשיעי' כד אינון חמון פירא סגי קריין חבריהון ואכלין עמהון ותניא בד"א שעירבן עם פירותיו אבל ייחד להן קרן זוית אמר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו דוקא דאיסתפק ולא ידע כמה אבל ידע כמה חזינן דידיה כמה הוי ודחבריה כמה הוי וההוא חסרונן יהבינן לכל סאה לפום חושבנא ואי מדד בימו' הגשמים והחזיר לו בימות הגשמים לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות: המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום אם מתוך ידו נשברה לצורכו חייב לצורכה פטור אם משהניחה בין לצורכו בין לצורכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה ונשבר' בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא ותרגומא ר"י בר אבא קמיה דרב ור' נתן קמיה דרב ור"ש כולהו מוקמי לה אליבא דר' ישמעאל וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה ומסתברא כותיהו ואפי' ר' יוחנן דקאמר הניחה במקומה משמע לאו דסבירא ליה הכי דהא לא קאמר ר' יוחנן אלא דמאי דקשיא ליה קאמר ובתר דתרגומא למתני' ניחא ליה לאוקמה למתני' בהכי מלאוקומה בתרי אמוראי כדאמרינן בסוכה. אמר ר' יעקב שמעית מיניה דר' יוחנן תרתי וכו' ובמסקנא ור' יעקב מי לא איכא למימר ובגיטין בפ' השולח בהא דרב ענן ועוד דרבי יוחנן יחידאה הוא הילכך סתמא דמתני' כר' ישמעאל והוה ליה סתמא כמתני' ומחלוקת בברית' והלכה כסתמ' דמתני' ולא בעינן דעת בעלים ואם הניחה במקום שייחדו לה הבעלים מקום אפי' טילטלה לצורכו פטור והיכא דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה מקומה הוא ואפי' לצורכו פטור ורבינו אלפס פסק כרבי עקיבא אליבא דר' יוחנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן והא דאמר רבי אלעזר הכל צריך דעת בעלי' בשומר חנם הוא דקאמר כשמחזיר. א"נ בבעלי חיים בגניבה וגזילה כשגנב מבית הבעלים. והא דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא לעולם אפי' איכא עדים וא"נ אהדריה לדוכתיה ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמר לא בעיא דעת בעלים ליתה דהא רבא פליג עליה ואמר הלכה כבית הלל וכי היכי דאידחי לעולם דקאמר רבי יוחנן בדאיכא עדים הכי נמי אידחי דאהדרה לדוכתה ואיתברר דלית הילכתא כותיה כלל וה"מ בשומר שגנב מרשותו כגון המפקיד חבית אצל חבירו דהכי אוקימנא בפ' הגוזל דקי"ל כר' ישמעאל אבל בגנב שגנב מבית בעלים לא איפליגו בה ר' ישמעאל ור"ע ומתני' היא בפרק הגוזל הגונב טלה מן העדר וכו' ואיפלגו בה רב ושמואל ורב חסדא ורבי יוחנן ומסתברא דכולי כרב חסדא דרבא הוא דפריש טעמא התם ורב זביד משמיה דרבא אמר בשומר שגנב מרשות בעלים דכולי עלמא כרב חסדא ש"מ הילכתא כותיה ולדעת מנין פטור שלא לדעת צריך דעת ודוקא בעלי חיים משום דנקיטו להו רגלי בריתא אבל בלא בעלי חיים קי"ל כר' יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא בעי כדגרסינן בפרק איזהו נשך. האי מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא וכו' עד והבליע לו בחשבון יצא. ודוקא בשומר שגנב מרשות בעלים אבל שומר שגנב מרשותו צריך דעת בעלים לדעת ר' יוחנן כדפסקי' לעיל דהלכה כר' עקיבא וניחה כדפרישית והילכתא שליחות יד אינה צריכה חסרון. ושואל שלא מדעת גזלן הוא. המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים נעל בפניה שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרין צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הוסיף בידך אף עפ"י שצרורין יהיו בידך ומסתבר' דוקא מעות כגון פרוטו' שניתנו להוצא' אבל כספי' וזולתן שלא ניתנו להוצאה קיימא לן כשמואל דאמר כספים אין להן שמירה אלא בקרקע כדגרסינן לקמן והא דגרסינן בירושלמי דאיתינן לעיל נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור במעות הוא. ואיכא מ"ד דשמואל בשומר שכר קאמר אבל שומר חנם לא בעי כולי האי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן ואי שהה למוצאי שבת שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב ואי צורבא מרבנן הוא פטור אמר דילמא בעי זוזי לאבדלתא והאידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי אין להם שמירה אלא או בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קור' ובעי עפר' עילואי סיכרא טפח ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה ואותבינהו בקרטינתא ואיגנוב אמר רבא מישתבע ההו' גבר' דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומישתבעא אימיה דאותבינהו בקרטינתא ואיגנוב ואיכא מאן דאמ' דאיהו מישתב' שבועות היסת ואימי' מישתבע שבועת השומרין ומסתברא דאיהו נמי מישתבע שבועת השומרין שלא פשע בהן והפקידן מידו לידה בחזקת שלו ובשבועה דאימיה לא סגיא ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרבא אמר כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים ההוא אפיטרופא דיתומים כו' כדאיתא ואיזה היא אבידה ששומר חנם פטור עליה כגון דאמר כאן הנחתי' ונעלתי כראוי או שמסרתי לאשתי ובני ולא ידעתי עד שנפתח הדלת ונידחת הבהמה או שהיתה הבהמה רועה בשדה וברחה והלכה לה ומעות וכלים נמי שהניחם במקום ידוע בביתו וכשבא לא מצאם ורבי חננאל כתב בפ' השואל גניבה שקרוב' לאונס שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה בדבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ונאבד וכליו וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחם במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה לשון הרב החסיד קרובינו זצ"ל המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן בצרורין וחתומין שנו רב מרי אומר בקשר משונה איכא דאמר בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו ולא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא אפילו נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לא בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא וזבין בהו הוה ליה עליהו שומר שכר וחייב בגניבה זהו טעמו דמאן דאמר נאנסו לא ופסקי רבוות' כרב נחמן ודווקא דלא אישתמ' בהו. אבל אישתמש בהו הוו להו הלוואה וקמו להו ברשותיה וחייב באונסין וקשיא ליה לרבינו אפרים מ"ש מדמי אבידה דקי"ל כר' טרפון דאמר לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ואע"ג דלא אישתמש בהו ומשני משום האי קושיא איכא מרבוותא דדחו לה להא דרב נחמן ופסקי כרב הונא ואיהו אמר דלא דמי דאבידה מעידנא דאשכחה הוה ליה עלה שומר שכר מדר' יוסף וקא מיתהני פרוטה דרב יוסף אע"ג דלא מיתהני וכי קא מזבין לה ואהני מינה נפקא ליה משומר שכר והוה ליה שואל אבל פקדון דשומר חנם הוא עליה ולית ליה בה הנאה כי הוו זוזי ומיתהני מינייהו מפקי להו משומר חנם לשומר שכר וכללא למילתא דלא מפקא משומר חנם לשואל אלא משומר חנם לשומר שכר ומשומר שכר לשואל וקשיא לן הניחא לרב יוסף אלא לרבה מאי איכא למימר והרב תירץ דדמי אבידה חכמים התירו לו להשתמש בהן ושויוה שואל אבל הכא מאן אושליה סתמא אפקדינה ניהליה ונהי דשרי ליה לאישתמושי בהו אבל שואל לא הוי עד דאישתמש בהו. ומסתברא דמי אבידה כי טרח בהו אדעתא לאישתמושי בהו טרח וההיא שעתא אושולי אושלינהו ולצורכו ולצורכה קא מזבין הילכך הוה לי' שואל עילויהו אב"ה אדעת' דנטירות' קבלינהו ואי לא אישתמש בהו שומר הוא דהוי שואל לא הוי חנווני כבעל הבית דברי ר"מ ר"י אומר חנווני כשולחני והילכתא כוותיה: השולח יד בפקדון ב"ש אומר ילקה בחסר וביתר. ובית הילל אומר כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת תביעה ואוקימנא בשבח גזילה הא מיפלגי בית שמאי סבר דנגזל הוי ובית הילל סברי דגזלן הוי ובפלוגת' דהני תנאי הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' ואת ולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזילה חוזרת: בעיניה ופירש רב אלפס הכא כגון שנטענת אצלו או נתעברה אצלו וגזזה וילדה וב"ש כר' מאיר וב"ה כר' יהודה וכי דייקי' בבבא קמא לא איירי ר' מאיר אלא בטעונה וגזזה ור' שמעון בנטענה אצלו ותו דהוה ליה למימר בשבח שעל גבי גזילה קא מיפלגי כדאיתא התם. ומסתברא דבתרויהו פליגי בשבח גזילה שהיה עליה והוציאה ובשבח גזילה שעל גבה ב"ש סברי ילקה בחסר בשבח שהיה עליה בטעונה וגזזה כר' מאיר וביתר בשאינה טעונה ונטענה כר' שמעון וב"ה כר' יהודה ובין חסר ובין יתר חוזרת בלא גזיזי ובשעת הוצאה דקאמרי ב"ה בשעה שהוציא השבח ממנה כי היכי בעיניה אבל ביוקרא וזולא לא פליגי דקיי"ל כרבא דאמר האי מאן דגזל חביתא מחבריה מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעא תברא או שיהא משלם ארבע' כשעת הוצאה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא וכן הילכתא דיקא נמי דקתני ילקה בחסר וביתר ופירשו רבוותא ולא קתני בזול וביוקר. ומסתברא מדדייק בגמר' ילקה בחסר וביתר דברי ב"ש וב"ה אומר כשעת הוצאה מבית בעלים מבית הלל דייק דאם איתא דפלוגתא ביוקר ובזול וביתר כולי עלמ' לא פליגי הוה ליה לב"ה למימר ביתר אבל לא בחסר אלא לאו ש"מ בתרויהו פליגי ור' עקיבא אומר כשעת תביעה ול"ש רחל טעונה וגזזה ול"ש רחל ונטענה כמות שהיא בשעת תביעה בב"ד בין חסר בין יתר הוא משלם לו ומודה ר' עקיבה במקום שיש עדי' שתבעה ממנו כשהית' טעונה ואח"כ גזזה שילקה בחסר ומשלם דמי פרה הראויה לילד ועומדת ליגזז דעדים כתביעת ב"ד דמי וחזינן לרבוותא פי' אחרינא ורש"פ במקום שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה ראו שגזלה ממנו דמשלם כשעת הגזילה וכתב ר"ח אע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבא. ובגמ' ארץ ישראל פסקו כר' עקיבא אנן לא סמכינן אלא אהא דאמר רבא הלכה כב"ה דהוא בתרא דרבא והכי נמי סבירא לן דקמו להו כר' יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה כדפסקי' בבבא קמא כר' יהודה ואליבא דרב פפא ופי' ר"ש דאמר הלכה כב"ה דאמר בשעת הגזילה לא דייק לן והכין שדרו גאוני מחסיא כר' יהודה וכב"ה דשבח גזילה דגזלן הוי כרבא דקיי"ל כל הגזלני' משלמין כשעת הגזילה ובגזילה דאיתה בעינא למחצ' לשליש ולרביע לא יהיב ליה כר' יהודה דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומסתבר' למחצה לשליש ולרביע נוטל כמנהג המדינה כר' שמעון דסוגיא דשמעתא כוותיה דהא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן לר' שמעון מסלק ליה בגופא או בדמים מסלק ליה מדקא מיבעי' לן בסוגי' דשמעת' אליבא דר' שמעון ש"מ הילכתא כוותיה ורבא נמי דאמר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש לוקח נוטל מחצה שליש ורביע. ודאמר נמי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו אליבא דר' שמעון הוא ור"ש הכי סביר' ליה דאי איתה דגזלן הוי כוליה קשיא דרבא אדרבא דהא רבא פסק הלכה כבית הלל דגזלן הוי וגרסי' בפ' הניזקין כי אוקמה רבנן ברשותיה משעת גזילה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ואסיקנא משעת הקדישה ש"מ דשבח גזילה דגזלן הוי אלא לאו ש"מ למחצה לשליש ולרביע נוטל ואיכא מד"א דרבא התם אליבא דעולא קאמר דאמר ייאוש כדי לא קני אבל לדידיה משעת גזילה קני לה והאי כללא דר' יהודה ור"ש לאו כללא הוא כדאיתא בעירובין אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי. דהא רב לא סבירא ליה להני כללי והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ואזלינן בתר סוגיא דשמעתא. ומצאתי בהילכות קצובות ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' שמעון ואנן כתבינן מאי דסבירא לן למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה כר' יהודה דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה (הא קיי"ל דר' יהודה ור"ש הלכה כר"ש) החושב לשלוח יד בפקדון בית הלל אומר אינו חייב עד שישלח בו יד היטה את החבית ונטל הימנה רביעית כיון שלא הגביה ונשבר אינו משלם אלא דמי רביעית החמיצה משלם את כולה הגביה ונטל הימנה רביעית משלם את כולה אמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אע"פ שלא נטל דקי"ל שליחות אינה צריכה חסרון והגביה ארנקי ליטול ממנה דינר ונגנב או אבד חייב והאי דקא מתמה גמרא לימ' קסבר שמואל שליחות אינה צריכה חסרון משום דרב ולוי פליגי בשליחות יד ושמואל בר פלוגתייהו לא פליג עליה משמע דסביר' ליה כרב ולית הילכתא כרב: גרסינן בפ' השוכר את האומנין כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והבא המעות שומרי חנם וה"ה לגמרתיו הא הבא מעות וטול את שלך כשומר שכר וכן הילכתא שמור לי ואשמור לך שומר שכר שמור לי ואמ' לו הנח לפני שומר חנם הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר לר"ח הנח סתמא לא איפשיט ופטור והא ביתא קמך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר כדגרסינן בהזהב המעביר חבית ממקום למקום וטילטלה ונשברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע ר' יהודה אומר נושא שכר משלם שומר חנם ישבע ר' אליעזר אומר תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע אמר ר' חייא בר אבא שבועה תקנת חכמי' היכי מישתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה וכתב רבינו אלפס הא דרבא אליבא דר' מאיר הוא דקאמר נתקל פושע הוא אבל לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא משביעין אותו שבועה שלא בפשיעה שברתיה. ובעובדא דריסתקא דמחוזא אמר מדאצרכוה רבנן לאייתי ראיה דלא פשע ש"מ דהיכא דאיכא שבועה דלא פשע משביעין ליה והא דאמר רבא שלא בכונה שיברתי', לטעמי' דר"מ קאמר וליה לא סבירא ליה ומסתבר' דר' חייא דאמר שבועה זו תקנת חכמי' הוא בין למאן דאמר נתקל פושע הוא קאמר ומסתמא דקאמר בין במקום מדרון בין שלא במקום מדרון ישבע דברי הכל וקא מיבעיא לן היכי מישתבע בין שומר חנם בין שומר שכר אליבא דר' מאיר אפילו במקום מדרון ולש"ח לר"י אפילו שלא במקום מדרון דהא לא מצי מישתבע שלא פשע ואמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ועובדא דריסתק' דמחוזא בנוסחא דילן דווקא גרסי' אייתי ראיה והיפטר ולית בה ולא פשעת ולעול' מישתבע שלא בכוונה ואפי' בנוסחא דילה היכא דמצי מישתבע שלא פשע כגון במקום מדרון מישתבע דלא פשע והא ליכא למימר למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דשלא במקום מדרון דלא מצי מישתב', דלא פשע ישלם דאי איתה לוקמ' למתני' במקום מדרון ור' יהודה נמי אדפליג בין שומר חנם לשומר שכר ליפלוג בשומר חנם גופיה בין מקום מודרון למקום שאין מדרון. אלא ש"מ שבועה דמתני' אפילו שלא במקום מדרון איתה מידי דהוה אנושא שכר לר' מאיר דפטור בשבועה וקרוב אני לומר דאפי' במקום מדרון דמצי מישתבע שלא פשע שלא בכוונה משביעין ליה דשמא שלא במקום מדרון היה ותקינו רבנן שבועה השוה בכל והיינו דקא פריך תינח במקום מדרון היכא שידוע שלא במקום מדרון מא"ל כלומר שמא שלא במקו' מדרון היה ואינו יכול לישבע שלא פשע דשמא פשע ומשום האי טעמא ליכא לתרוצי מתני' במקום מדרון ולהאי פי' נ"ש נתקל פושע הוא. ול"ש נתקל לאו פושע הוא לעולם שלא בכונה מישתבע ולפירוש' קמא אי סבירא לן נתקל לאו פושע הוא כרבנן במקום מדרון מישתבע שלא פשע כי איכא לספוקי שתב' שלא בכוונה ודוקא היכא דליכא ראיה אבל איכא ראיה לא מיפטר בשבועה כאיסי וכפי' דגאון. מיהו קשי' לישנא דתו לא מידי. ראיתי בספרים דלא אשכחן כי האי גוונא בכולה גמר' ומסתבר' כסברא קמא יביא ראיה ותו לא מידי: כלו' שאין עליו לא שבועה ולא תשלומין דאם איתה הוה ליה לאיסי למימר הא יש רואה צריך להביא ראיה אלא מדקאמר יביא ראיה ויפטר זכותו הוא שאמר יביא ראיה שלא שיבר בכוונה ופטור ובעל מתיבות כתב בעובדא דריסתקי דמחוזא הא יש ראיה יביא ראיה ותו לא מידי. אמר ליה כאיסי וסבירא לן כוותיה וסייעתא דעובדא דשקולאי דאמר ליה רבא דינא הכי ולא אמר ליה אין ואף לא אמר ליה שבועה אית לך גבייהו מסתמא דבתר תקנתא דרב יוסף הוה עובדא דליכא שבועה אלא תשלומין ופטריה מלמען תלך בדרך טובים וסייעתא דקאמר משום תמיהא הוא דקא מתמה כמאן כאיסי לאו היינו טעמא לתימהא אלא משום דשביק ר' מאיר ור' יהודה דמתני' דלית להו דאיסי ועביד כאיסי ואמר ליה אין כאיסי וסבירא לן כוותיה ולענין הילכתא כיון דר' אלעזר אמר גמרא כר' מאיר הלכה כר' מאיר ובין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע וכרבא דאמר שלא בכונה שברתיה. ולפי' בתרא לכולי עלמא מישתבע שלא בכוונה בכל מקום. ולפי' קמא קי"ל דנתקל לאו פושע הוא כרבנן והיכא דליכא ספיקא מישתבע דלא פשע והיכ' דלא מצי מישתבע מישתבע שלא בכוונה מיהו הלכה כר"מ וכרבא וכפסק דר"ח ורבוותא פסקי בב"ק גבי נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה כרבנן דפטרי מדיני אדם דנתקל לאו פושע הוא אבל היכא שהיה יכול לעמוד ולא עמד משוינן ליה פושע כדאמרינן בשני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה דמהדרי ר' יוחנן ורב נחמן בר יצחק לאוקמה אפי' לרבנן. והא דאמר רבא התם ראשון חייב בנזקי שני ואמרינן התם ראשון וודאי פושע הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד הוא. ומשוינן ליה פושע בשעת נפילה כההוא דהוחלק אחד במי' בשעת נפילה ופליגי בנתקל פושע וכן הילכתא. גרסינן בפרק הכותב ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשין וקא תבעי מינה אמר אנא מחיים תפיסנא להו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דמחיים תבעתינהו להו ניהלך ולא יהבתינהו ניהלייהו אמר' ליה לא אמר לה אם כן הוה ליה תפיסה דלאחר מיתה ולאו כלום היא ופירש רבינו אלפס דליכא למימר מיגו דלקוחין היו משום דקי"ל אין אותיות ניקנות במסירה ואנן פרשינן לעולם בדאיכא עדים הוא וליכא למימר מיגו כלל ואפי' החזרתיו לך כדאיתא במאמר ששי וש"מ אע"ג דאתיא לידה בתורת פקדון (נ"י לא) מצי למיתפשינה בתורת משכון וליכא משום שליחות יד בפקדון צרפ' פי' שהפקיד לו בשטר אבל בעדו' מהימן מיגו דיכול למימר החזרתיו לך ולא בריר לן דהא בשטר נמי מהימן הכי כדפרשנן לעיל ההוא דאפקיד כסא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר' נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא וכו' עד איניש אחרינא אפקיד והוא מיחזא חזא ושב מרגניתא ומניסכא דבי ר' אמי. וכולהו פסקו כר' נחמן וכתב רבי' אלפס ש"מ דאי אפקיד איניש גבי חבריה מידי ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה שקיל ליה ואפי' מיתמי ולית להו ליתמי למיטען דילמא בתר הכי זבנינהו זבינא מינך ודוקא היכא דראה והן הכי כי איתיה בידיה לא יכול למיטען הדרית זבנית מינך ומסתייעא נמי מדגרסינן בחזקת הבתים אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים ש"מ דאי איכא עדים וראה אין לו חזקה ובזה הלשון כתב ר"ח בהכותב אלא דלא אמר ודוקא היכ' דראה התם ובחזקת הבתים הוא דכתב ואיכא דקשיא ליה מנא להו לרבנן דאית ליה סהדי אי משום דקא יהיב סימנא דילמא איהו גופיה דקא יהיב סימנא זבניה לאבוהון והשתא קא יהיב סימנא וקא טעין דאפקדי' ניהלי' וניחוש כי היכא דחיישי' באיניש דרגיל אלא משמע דהני עובדי דוקא דלא אמידי הנפקדי' והאי דקאמר ועוד לאו דשביק טעמא דלא אמיד אלא הכי קאמר מתרי טעמי יהבינן ליה להאי חדא דליכא למימר האי גברא זבניה לאבוהון וליכא למימר דאבוהון הוא ועוד דאי חיישת דילמא מאיניש אחרי' היא ולאו דהאי הא קא יהיב סימנא הילכך יהבי ליה מידי דהוה אאבידה דמהדרינן בסימנין ואי הוה אבוהון אמיד אע"ג דקא יהיב סימנא אמרינן דאיהו גופיה זבנה לאבוהון וצריכא עיונא היכי גמרא דרבוות': ירושלמי בפ' הכונס חד בר נש אפקיד גבי חד שק צרור אירעו אונס אתא עובדא קומי ר' אמי הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא הרי זה נשבע ונוטל אירעו אונס לאו דוקא דשומר חנם פטור מן האונס וקשיא לן לרבינו אבן מגש ולימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא ישבע התובע והא דקאמר סיגין הוה מלא בשמא קאמר דאי בבריא כי האי לא קאמר נשבע ונוטל אלא הנתבע נשבע ומיפטר הילכך הוה ליה מחויב שבועה דהא קא מודה ולא ידע כמה. וניחא ליה כיון דהאי סיגין קא טעין בשמא. והאי מטכסין קא טעין דאי הוה אמר בריא סיגין הוה מלא לא מחייבינן ליה שבועה דמה שטענו לא הודה לו כי טעין בשמא ולאו מחויב הוא הא דידע מישתבע ושקיל. והא דירושלמי קשיא חזי לן דדמיא לבית זה מלא מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל דלאו מחויב שבועה הוא ועוד דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דקא משלם שכנגדו נשבע ונוטל ודקאמרי' לדמיא למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור דהתם משום דמוקי' ממונא בחזקת מרי' והכא דליכא חזקה בריא ושמא בריא עדיף וחייב ורבינו החסיד זצ"ל אקשי עליה הא קא מודי ליה שק דהאי קאמר סיגין והוה ליה כטענו חיטין ושעורין והודה לו בחיטין ושעורין אמר לו איני יודע. ואי נמי בטענו כדי יין וכדי שמן ואודי ביין ושמן אמר איני יודע וניחא ליה דלא אמר מחויב שבועה אלא דקאמר מנה לי בידך ואת ידעת ואמר ליה אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דטענה רעועה היא דקא בעי למיפטר נפשיה באיני יודע אי נמי אמר ליה חייב אתה לפלו' מנה והלה אומר איני יודע אבל שק גופיה דמפקיד ידע והאי קושטא קא טעין ליכא למימר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אלא נשבע ונוטל והילכך גבי שומר ופקדון אי מודי מפקיד דנפקד לא ידע ואמר ליה נפקד לא ידענא כמה שוי מישתבע מפקיד ושקיל בתר דאישתבע שאינו ברשותו אבל אמר לו מפקיד אנא ידענא דאת ידעת כמה שוי ואמר ליה אידך לא ידענא אלא כך וכך מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואי נמי אי אמר נפקד בבריא דלא חסר מידי אי נמי דלא ידענא ביה כלל אלא מה שהנחת אתה נוטל מישתבע ומיפטר אבל בשק צרור ובכל מידי דלית ליה ידיעה לנפקד דנשבע ונוטל ומסתברא אע"ג. דהודאה דשק ליכא דמפקיד מטכסין תבע שק לא תבע ומה דהוה בגוויה איגנב שק לא איגניב אי נמי איגניב ולא תבע מיהו סבר' הכי איתה וטעמא דנשבע ונוטל. משום דהיכא דהאי ידע והאי לא ידע כגון בנזק וגזילה ובמדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה לדברי הכל ומישתבע על דברי' שדרכן להטמין דר' יהודה דמחייב אפי' על דברים שאין דרכן להטמין עשו תקנת נגזל באושא והאי דמטכסין דומיא דהמדליק את הגדיש וחד טעמא אינון והמוציא הוצאות על נכסי אשתו דנשבע ונוטל מהאי טעמא הוא ואפי' הודה במקצת ולא ידעי בכולהי נשבע ונוטל כדגרסינן בשבועות וכגון דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא במידי ליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משל' אלא נשבע ונוטל ירושלמי אהא דשק צרור בעי ר' יוחנן מהו מטענתיה מילין דמפלגין ייבה כהדא דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן חד בר נש עתיר גו שוקא ומיסכן גו ביתיה עתיר גו ביתיה. ומיסכן גו שוקא יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב ר' אבא מישתעי אהן עובדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל מאי דאית ליה לאריסיה דבר זיזא דבר זיזא הוא איתיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין רברבין ודקיקין. אמר יסבון רברבין פלגא וכד דקוקין רבו יסבון פלגא דמך ר' ישמעאל בר' יוסי אתא עובדא קומי ר' אחא אמר לית את שמע מינה אית בר נש דלא בעי מיפרסמה נפשיה ותיהבון לבנוי, דאריסא אמר מריה דפקדתא כבר יהבית פלגא אמר לו מה שנתת ע"פ ב"ד נתת ומה שאתה נותן ע"פ ב"ד אתה נותן מהו דיימרון בנוי דאריסיה לבנוי דבר זיזא הבו לן מה דנסיבתון יכלין למימר מה שנעשה על פי בית דין נעשה מהו דיימרון דקוקין לרברבין נחלוק עמכון יכלין למימר להון מציאה מצאנו. אמר ר' יצחק לית בין דקוקין לרברבין אלא כמי שניתן לו במתנה גרסינן בפרק הכותב אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר היזהרי בו של כסף הוא הזיק משלמת של זהב פשעה בו משלמת של כסף דאמר ליה נטירות' דכספ' קבולית עילואי נטירות' דדהבא לא קבילית עילואי כדתניא חטי' וחיפן בשעורין אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד וכו' רבי' אפרי' שאמר על ר' ישמעאל בר' יוסי דטועה בדבר משנה הוה דהא תניא אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' עד מת יחזיר לבניו אלמא הא שאר אינשי יחזיר למפקיד חס ליה לרבינו דלימא הכי דהאי עובדא מילתא דתליא בסברא הוא ר' ישמעאל בר' יוסי סבר כיון דאריסיה דבר זיזא ידעינן ביה דלא אמיד דכולהו אמרי דכל מה דאית ליה לאריסיה דבר זיזא הוא הוה ליה כקיבל מן העבד דאריס הוא כעבד ואם מת יחזיר לרבו והאי דינא דגמרא דילן כדאמרינן חדא דידעינן ביה דלא אמיד אית בר נש דלא בעי מיפרסמא נפשיה דיש מתרושש והון רב מתעשר ואין כל והוה ליה אריסיה כאיניש דעלמא. ואם מת יחזיר למפקיד והיינו דקאמר בגמרא דילן ועוד דר' חייא לא אתא בטענת משנה אלא בטענת דיש מתרושש והון רב: גרסינן בהגוזל בתרא ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עילויה שקליה ויהביה ניהליהו. אתו לקמיה דרבא פטריה אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממונו של חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינא אי אמיד הוא עליה אתו ואי לא אמיד הוא אדעתא דההוא כספא אתו שמעינן מהכא דהיכא דאנסוהו נכרים על ממון חבירו לא שנא אנסוהו להראות. ול"ש אנסוהו להביא בכולהו פטור כרב אשי בפסקא דר"ח. ורבינו אפרים זצ"ל והא הכא משום דלא אמיד אמרי' על ההוא כסא אתו ואע"ג דנשא ונתן ביד פטרינן ליה כל שכן היכא דידע מילתא דאנסוה אממונא דחבריה דפטור והאי דקתני ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור. נשא ונתן ביד חייב: דוקא שאנסוהו מחמת עצמו על ממון סתם: והיכא דנשא ונתן ביד מציל עצמו בממון חבירו הוא וחייב וכי הראה גרמא בעלמא הוא ופטור ורבינו אלפס פליג בהא ומסתבר כרבוותא קמאי. והכי גרסי' בירושלמי תני תוגרמי' שאנסוהו ונטלו ממון חבירו פטור נטל הוא ונתן להן חייב. אמר ר' יוסי הדה דתימר באומר להן תנו לנו ממון סתם אבל אמר להן ממון פלוני פטור ורב אלפס אייתי סייעתא מההוא גברא דאחזו אחמרא דחבריה דרב פנחס ורב מרי ואמר ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטא בהדיהו דקשיא ליה ה"מ היכא דלא אניס. אבל האי אנוס הוא ליתה נהי דאנוס מעיקרא בממון סתם בתר דאחוי להו מי אנסוהו הא ודאי ליכא אונס והוה ליה כמי שאנסוהו בממון סתם ונטל ונתן ביד חייב ומשום הכי איצטריך לשנויי כיון דאוקמינהו עילויה מיקלא קלייה והא דתניא אמר לו אנס הושיט לי פקיע של עמיר זה לא מסייע ליה כלל דהתם ליכא אונסא דכיון דקאי בתרי עיברי נהרא מצי לאישתמוטי מינה אבל היכא דאנסוהו על ממון חבירו וליכא לאישתמוטי מינה אפי' נשא ונתן ביד פטור וכן הילכתא גרסי' בפ' אלמנה ההוא גברא דאפקידו גביה כסיתא דחבריה אזל שמא לנפשיה בארבע מאה זוזי לסוף אייקור וקם בשית מאה ואמר ליה רב אשי מאן שם לך גרסי' בפרק חזקת הבתים אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדי' ולא מן התינוקות קיבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעל קיבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קיבל מן התינוקות יעשה להן סגולה וכולן שאמרו בשעת מיתה של פלוני הן. אי מהימני יעשה כפירושן ואי לא יעשה פירוש לפירושן איכא דאמרי אי אמידי יעשה כפירושן ואי לא יעשה פירוש לפירושן מסתברא כאיכא דאמרי דקי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה ירושל' יעשה מפורש כפירושן אמ' ר' ובלבד בעדי' כהדה איתתיה דר' אבא כד דמכ' אמרה אהן קדשה דברתי והוא אמר לית הוא אלא דידי אתא לקמיה דרב אמר אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה תשלו' תוספ' האומר תנו מאתים דינרי' לבית הכנסת תנו ספר תורה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל ואם היה בשניה' ינתנו לשניהם האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר ינתנו לעניי עולם רב אלפס אייתי הא דר' אחא ומסתברא הא דאמרינן בבבא קמא בההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו' וליתבו לעניי אמר רב יוסף אע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן משום האי טעמ' דאי הוו עניים הכא זכו בהו עניי' דהכא כתנא קמא דהכ' דאמר ינתנו לעניי אותה העיר השתא דליכא עניי' הכא אנן זכינו בהו לעניי דעלמא ולא משום טעמ' דרבוות' קמאי דאמר דינא דעניי כדינא דהדיוט דמי ולא מבעיא במעמד שלשתן דהא קי"ל בפיך זו צדקה כדכת' רבי' אלפס ולא כטעמא דידיה דאמ' משום דלא הוה ברשותיה לההוא זוזא הוא דקאמר הכי דאע"ג דקי"ל במטלטלין אפי' ממון שיכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הכא שאני דהא אפקיה ולית דינא ולית דיינא דאי איתה אפי' איכא עניי הכא לא קני אי לאו דיד עניים אנן טעמ' כדפרשית לרבי' אפרי' ההוא זוזא מטא ליד רב יוסף וקאמר האיך איברי נפשאי דכעניא דמינא ואמ' ליה ר' יוסף אע"ג דעני את לא מצי אמרת הבו לעניי כבר זכו ביה שאר עניי ואע"ג דקי"ל תנו כזכו דמי בלא ב"ד ובלא עדים משום דמזכי לאדם ידוע אבל הכא אמי' מצי הדר ביה קמ"ל רב יוסף דמשע' דמטא לידי' כמאן דמטא ליד עניים דמי: גרסי' בתוספ' גנב אחד אין אונס שני גנבי' אונס ר"י אומר אם היה מזויין אף גנב אחד אונס זאב אחד אינו אונס שני זאבין אונס וכו': אות פ פשרה גרסינן בפ' דיני ממונות תניא כתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך אחד לדין ואחד לפשר' הא כיצד שתי ספינות עוברות בנהר אחת טעונה ואחת שאינה טענה וכו' תוספת' חמרין שהיו רגליו של אחד מהן רעות אין רשאין לעבו' מעליו נפל רשאין לעבור מעליו היה אחד טעון ואחד רכוב מעבירין רכוב מפני טעון אחד טעון ואחד ריקן מעבירין ריקן מפני טעון היו שניהן טעונין היו שניהן רכובין היו שניהן ריקנין עושין פשר' ביניהן וכן שתי ספינות שהיו באות זו כנגד זו אחת טעונה ואחת פרוקה אם עוברות בבת אחת שתיהן טובעות זו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים במעלו' בית חורון כיצד יעשו טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונ' מפני טעונ' קרוב' ושאינ' קרובה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה שתיהן טעונות שתיהן קרובות שתיהן רחוקות הטיל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו ירושלמי כדי לחוס על ממונן של ישראל תניא רשב"ג אומ' הדין בשלשה פשרה בשנים שנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן בלא קנין שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן וקי"ל פשרה צריכה קנין ואפי' חד נמי דעביד פשרה באפי סהדי בקנין אין יכולין לחזו' בהן וכתב רבינו אלפס דשלשה צריכין קנין כשנים. ר' יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנ' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם אמר רב הלכה כר' יהושע בן קרחה ומאי מצוה לבצוע מצו' למימר' בהו אי דינא בעיתו אי פשר' בעיתו וה"מ מיקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין. אמר רב יהודה אמר רב מכי אמר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב וליתה לדר' שמעון בן מנסיא דאמר עד שלא תשמע דבריה' ואי אתה יודע היכן הדין נוטה כו' ובתשובות הר' הקדוש זצ"ל דבתר קנין פשרה לא מצי טעין חד לחבריה משו' קנין בטעות ואע"ג דלא אודעינהו לפשרה מעיקרא מידי דהוה אקבל עליו קרוב או פסול וקנו מידו דאין לאחר קנין כלום ומעשים בכל יום שקונין על כל מה שיאמר להן ב"ד הן דין הן פשרה ומקיימין אותה. אבל פשרה שנעשית מפני שאין לו ראיה או שטר ואחר כן מצא ראיה ושטר ההוא ודאי קנין בטעות הוא וחוזר והני בתלתא דיתבי בדינ' וקנו מכל חד למיעב' פשרה ותרי מיניהו אמרי וחד מיניהו פליג עליהו מסתמ' דלאו כלום הוא והוה לי' כמד"א כדאמר בתלתא דאמר בפ' בתרא דע"א כדשיימי בתלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמ' בתלתא עד דאמ' בתלתא ומסתברא פשרה בלא קנין ופרע ליה ההוא פשרה בקנין הוא לגבי תובע ונתבע לא מצי הדר ביה אבל תובע מצי הדר ביה לרבינו אלפס בתשובות מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהן פשרה ואחר כן ראו ב"ד שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיכול לומר אילו הייתי יודע שאין עלי שבועה לא הייתי מתפשר והוא ליה כקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואחר כן מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבוע' אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת: כתב בכך וכך וכו' איך אמר לנא פלו' הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתבו בכל לשון של זכות והבו ליה לפלו' בן פלו' דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא וקבילית מיניה כך וכך דינרי' ופטרית יתיה מהשתא מההוא עיסקא ביננא או מההוא שותפותא ולא פש לי גביה ולא מידי ולית לי רשותא למיבעי מיניה ולא מירתיה מההו' שותפותא מכל קבלתא וחמירת' ומגילגול שבועה מיומא דנן ולעלם ומחלית ליה כל טעותא ושלותא דידיע לי השתא ודאיגליא לי לבתר שעתא ולא יהא לי רשותא למימ' בטעות' הואי וכל דייתי ויקום ויערער על פלו' דנן או על מאן דאתי מחמתיה לבטולי פשרה ומחילה דא כולהון יהון בטילין כחספא תבירא דלית ביה מששא וכל שטרא דיפקון מתחות ידאי ודאתי מחמתי על פלו' דנן דאתי מחמתי' לבטולי פשרה דא יהון בטיל ועל ירתאי בתראי לפצויי ולסלוקי מיניה כל טענת' דאתי עלי' ולאוקומי בידיה בלי שום פסידא. וכל מודעי וכו' כדכת' בשובר: אות פ פרוזבול גרסינן בפ' השולח הלל תיקן פרוזבול מפני תיקון העולם ואוקמה אביי בשביעי' בזמן הזה ור' היא כדתני' וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטו' הכתו' מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספי' בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים ובזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספי' ותקינו רבנן דתשמיט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלות ועוברים על מה שכתו' בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו' עמד והתקין להן פרוזבול ורבא אמר הפקר ב"ד הפקר. ומתני' אפי' בזמן השמטת קרקע הוא אי נמי אפי' בזמן הזה ואליב' דרבנן. וכתב הרב המחבר איכא מאן דאמר הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוצה לארץ לא צריך פרוזבול עולבנא דדייני הוא לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דלאחר חורבן הוא ומסתמא דאפי' לר' השמטת כספי' נוהג בזמן הזה בחוצה לארץ מדרבנן דארץ ישראל וחוצה לארץ לגבי שמיטה כי הדדי נינהו דחובת הגוף הוא דהא סבירא ליה לר' דאפי' במקום שאי אתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים. וכי אמר ר' בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בחוצה לארץ קאמר ובזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספים אפילו בארץ ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית ואוקמוה אדאוריתא והילכך לר' אתה משמיט כספים אפי' בחוצה לארץ מדרבנן דהא רב אשי דמקני להו גדמא בדיקלא ורבנן דבי רב אשי מבבל נינהו ומסרי מילייהו להדדי ולרבנן דפליגי עליה דר' אפי' מדאורייתא. אבל יובל לא נהיג דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה למדנו מדגלו שבט יהודה ושבט גד וחצי שבט מנשה פסקו יובלות ומסתמא דאיכא למימר דאורייתא כרבנן מדגרסי' בהניזקין הנוטע בשבת בשוגג יעקר וכו' ואמרי' עלה מיכדי הא דאוריתא והא דאוריתא מ"ש בשבת ומ"ש שביעית כו' גרסי' במשקין יכול ילקה על תוספת שביעית ש"מ דכולהו סבירא להו דאוריתא וקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והא דמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעיתא משום ארנונא ופריש ר"ש דס"ל כר' דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא דייק לן דאפי' לרבנן דאמר מפני האונסין מותר והכי מוכח בירושלמי בסנהדרין ובשביעית בראשונה שהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהא חורש חריש ראשונה חד משמר הוה איעבר בשמיטה וכו' עד לא אתאן אלא למיגבי ארנונא וכו'. ר' יונה ור' יוסי הורון למאפי לארם יקנה בשבתא אמר רבי מונא קושייתא קומי ר' יונה לא כן אמר ר' זעירא נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל עבירות שבתורה אם יאמר גוי לישראל וכו' ולא קיבל מהן אמר לא אתון משמרתון אלא מיכול פיתא חמימא שמעינן מיהא דר' ינאי אפי' בשביעית דאורית' קאמר והיינו דגרסי' בע"א א"ר הונא בריה דרב יהושע האי מאי דלא ידע כמה בשביעתא וכו' נפקא מינה לשמיטת כספים האידנא. ירושלמי בפ' בתר' דשביעי' את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה ופרוזבול מן התו' כשהתקין הלל לדבר תור' קשייתא קומי ר' אחא : כמאן דאמר מעשרות מדבריהן ברם כמ"דא מעשרות מדברי תורה התקין הלל על דברי תורה אמר ר' יוסי וכי משעה שגלו ישראל לבבל כלום נפטרו אלא מן המצוות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה חזר ר' יוסי ואמר כלו' בשביעית בזמן הזה הוא דכתב וזה דבר השמיט' שמוט בשעת שהשמטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל דב' תורה וכו' עד מדבריה' וש"מ דתקון פרוזבול אפי' בחוצה לארץ הוא תמן אמר אפי' למ"דא מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם: תנן וזה דבר השמיטה שמוט ר' אומר שתי שמטו' שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה: פסקו היובלו' שמיטה נוהג' מדבריהן ובפר' ששי בשביעית הוקש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף בימי עזרא: ממה נתחייבו ר' יוסי בר' חנינא אמר מדברי תורה נתחייבו דכתיב והביאך ה' אלהיך וגומ' מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו' ר"א אומר מאיליהן קיבלו המעשרות וכו' ותניא תמן שביעית משמט' מלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרויהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ואע"גב דתני' אינו משמיט אפילו הכי הלכה כריש לקיש דהא ר' יוחנן גופי' לא עביד בה עובדא וקא דחי לה דילמ' ההיא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי: ירושלמי אתא עובדא קומי רבי יוחנן בשטר שיש בו אחריות והורי משמט אמר מפני שאנו למידין מן ההלכו' אנו עושין אותו מעשה מדקאמר דילמ' ב"ש היא דאמ' שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ש"מ דלית הילכתא כוותיה והכי נמי גרסינן בפ' כל הנשבעין הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ולית הילכתא כוותיה והא דגרסי' בפר' האשה מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתוב' ב"ש קסברי ב"ש שטר העומד ליגבות כגבוי דמי דמשמע דהלכה כוותיהו דאי כב"ה כיון דאית להו מדרש כתובה דהא חזרו להורו' כב"ש איכא למימר אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה ליגבות מחיים וקשיא הילכת' אהילכתא ולא היא מיהא ליכא למישמ' מינה כלל דב"ה אית להו ניתנה כתובה ליגבות מחיים דיבם ואית להו מדרש כתוב' דיבם כאחר דמי ומיהו לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים דבעל ואפילו דברי הכל ליגבו' אינה עומדת ולא אמרי שטר העומד ליגבו' כגבוי דמי אלא בשומר' יבם. ועל שטר שעבר עליו זמן השמיטה אמר רב יהודה אמר שמואל נאמן אדם לו' פרוזבול היה לי ואבד ומותבינן עלה מיהא דתנן וכן בעל חוב שהוצי' שטר חוב ואין עליו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ואוקימנ' בתנאי וקי"ל דסתם מתני' ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם דמתני' והילכך אינו נאמן ואיכא מאן דפסיק כרבנן ונאמן ואפי' למ"ד נאמן בשבועה הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמט' לר' יהודה דאמר הראשונה משמטת וכו' השוחט את הפרה וחולקה בראש השנה אם היה חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואוקימנא בפ' השואל למ' דא הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע סיפא דאי יהיב ליה שקיל ולא צריך למימר ליה משמט אני רישא צריך למימר ליה משמט אני ומסתבר' דיהב ליה ביום טוב דאי לאחר יום טוב מושמט הוא דשביעית סופא משמיט והא דתנן המחזיר חוב לחבירו צריך לומר לו משמט אני דווקא בשביעית אבל לאחר שביעית לא וכן פר"ש בתוספת' דגיטין האונס והמפת' ומוציא שם רע וכל מעשה ב"ד אינן משמיטין המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינן משמטין: ירושלמי פשיטא דאמר מילת' מלוה שהוא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שנעשית מלוה משמטת. הפרוזבול אינו משמט וזה אחד מן הדברי' שתיקן הלל וכו' וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלו' ופלו' הדיינין שבמקום פלו' כל חוב שיש לי על פלו' שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשירין וגרסינן בתוספת' כשר בגט פסול ל בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט כשר באשה פסול ביבמה.. כשר ביבמה פסול באשה כשר בגירושין פסול בחליצה כשר בחליצה פסול בגירושין. תשובה לרבינו נסים: על שני עניינים האחד שצריך כתיבתו אחר הלואה מדגרסינן במשנה כל שיש לי ולא קתני שיהיה לי. והא דתני בתוס' כל מלוה שלאחר פרוזבול אינו משמיט אין סומכין אלא על משנת' והשני שיכתוב אותו קודם השמטה כדתנן אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית והיכא שהלוה בניסן בשנה אחת של שביעית והלוה לו מלוה אחרת בניסן בשנת ו' של שביעית והודיע לדיינים שתי הלוואות אלו והדיינים הקדימו הפרוזבול שני באדר שלפני ניסן דהוה ליה פרוזבול מוקדם למלוה שניה כשר לפי שהן הריעו כחו שלפי מה שעשו אין מן הדין שיגבה אלא למלוה ראשונה אבל למלוה שניה אין לו לגבות לפי שזמן פרוזבול קדם למלוה שניה ואין ראוי שיפרענו לאחר השמטה: נמצא שהוא כשר לגבות בו מלוה ראשונה אבל אם הודיע לדיינין באדר בשנה ששית והלוהו הממון בניסן של ששית: ואיחרו הדיינים את הפרוזבול וכתבו זמן הפרוזבול באייר שלאחר ניסן מניסן של שנה ששית הרי זה פסול ואפילו מלוה ראשונה אין גובין בו לפי שאיחרו זמן הפרוזבול וייפו את כוחו שהרי הפרוזבול אומר שלאחר שתי הלואות היו ומשום הכי פסול לגמרי ואפילו למלוה הראשונה אינו ראוי כדגרסינן בגמרא דבני מערבא פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כוחו והאי פירושא לא בריר לן. ומסתברא דכל מלוה שנעשית אחר זמן הפרוזבול אינה משמטת בשעה שמוציא הפרוזבול בב"ד כתב בו וכל חוב שיש לי ולישנא מעליא נקט והא דרשב"ג דתוספתא עיקר ופרוזבול שעושה הלוה למלוה בשטר חוב שכותב ללוה ונותנו למלוה כדתנן וליתומים ולנכסי אפיטרופוס והתם לווין נינהו והיינו דתנן פרוזבול המוקדם כשר שאם הלוה לוה ממנו בניסן וצוה הלוה לדיינין לכתוב הפרוזבול באדר שלפניו ואם לוה בניסן ואיחר זמן הפרוזבול באייר פסול מפני שהלוה מייפה את כוחו שבהלואה שהיה קודם הזמן בפרוזבול משמע והא דגרסי' אימתי כותבין פרוזבול ערב שביעית לא בא למעט אלא שאין כותבין אותו משנכנס שביעית אבל קודם שביעית כותבין אותו בכל שעה עד ערב שביעית וכותבין זמן ההלואה או כותבין כל חוב שיש לי משנה ראשונה של שמיטה שאגבנו כל זמן שארצה וההיא תוספת איתשיל קמי גאון ופי' כשר באשה פסול ביבמה האשה שאמרה מת בעלי תינש' אבל אינה נאמנת לומר מת יבמי שאינשא כשר בחליצה פסול בגירושין חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול חליצה מעושית פסולה גט מעושה כשר ולא פירש פסול באשה כשר ביבמה: ומס' גט כשר באשה ופסול ביבמה חליצה כשירה ביבמה ופסול באשה כדגרסינן בקידושין ותהא אשה יוצאה בחליצה מקל וחומר ותהא יבמה יוצא בגט מקל וחומר. תנן התם אחד לוה מחמשה כותב פרוזבול לכל אחד ואחד חמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא היתה לו שדה מושכנת לו בעיר כותבין עליו פרוזבול ר' חוצפית אמר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומי' על נכסי אפיטרופוס ודוקא יתומים שלוו כותבין פרוזבול אבל יתומים שהלוו אין צריכין פרוזבול כדאיתא בגמ' ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים אמר ר' חייא בר אשי אמר רב אפי' קלח של כרוב ירושלמי בשם רב מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין עליו פרוזבול והא תני השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להן פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפו' הוא ברם הכא שלו הוא מהו לכתוב לאפיטרופוס על נכסי יתומין נשמע מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמע מן הדא וכן ליתומי' על נכסי אפיטרופו' ואמ' ר"י השאילו מקו' לתנו' ולכירי' כותבין עליו פרוזבול ת"ר אין לו קרקע ולעדי' יש להן קרקע כותבי' עליו פרוזבול לעדי' אין להן קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן ירושלמי רב אמר והוא שיש לו קרקע למלוה וללוה ר' אחא אמר למלוה אע"פ שאין ללוה ללוה אע"פ שאין למלוה אבל ר"ש פי' ללוה ואיכא למימר טעמא משום דלא שכיח הוא דלית קרקע לחד מיניהו ומסת' דוקא שלא בשעת הלוואה אבל בשעת הלואה אינו משמיט: גרסי' באיזהו נשך האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה הימנה ואין השביעית משמטה וכו' ש"מ דמשכנתא סתמא דמצי לסלוקי בזוזי שביעית משמטתה ודוקא משכנתא דארעא דליכא למימר דקני ליה מדר' יצחק דלאו בני השבה נינהו אבל משכנתא דמטלטלין קני להו מדר' יצחק ואין שביעית משמטת' לעולם ואפי' בשעת הלואה קני משום פרוטה דרב יוסף ומצא רבינו יעקב בתשובת הגאונים המלוה מעות על ביתו ועל חצירו שביעית משמטתו המלוה בשטר ושלא בשטר ואנא חזינא בתשובת הגאונים השמטת כספים בזמן הזה בחוצה לארץ צריך המלוה לומר ללוה משמט אני שלא תשתכח תורת השמטה ירושלמי שמואל אמ' אפי' על המחט שלו שנא' ואשר יהיה לך לא המוסר שטר לב"ד רבנן דבי רב אשי מסרי מלייהו להדדי ר' יונתן מסר מילי לר' חייא בר אבא אמר ליה מי צריכ' מידי אחרינא אמר ליה לא תנן התם המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמיט אני כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו אומר להן רוצח אני אמר רבא ותלו ליה ללוה עד דאמר ליה הכי וכשיאמר לו במתנה אני נותנם לך ירושלמי אומר בשפה רפה והימין פשוטה לקבל כיוצא בו כו' ירושלמי אמר ר' יוסי הדא חד בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך למימר להו חדא מיכלא אנא חכים תנן התם המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו ומסתברא מדקאמר המחזיר שאינו רוצה ליהנות בממון חבירו אבל לכתחילה אין לו להחזיר אמר שמואל אין כותבין פרוזבול אלא כגון בי דינא דסורא או בי דינא דנהרדעא ואמר האי פרוזבול עולבנא דדייני הילכך לא מיבעיא למ"ד לדריה תקין דלא מהני אלא אפי' למ"ד לדרי דעלמא תקין האידנא ליכא בי דינא ועולבנא הוא לן למיכתב פרוזבולא ולא מהני ולא כתבינן לטופסיה. גרסי' בפ' כיצד העדים אר"י אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטת ואע"ג דאתי לידי לא יגש השתא מיהא לא קרינא ביה לא יגש ואר"י אמר שמואל המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמיטתו ואסיקנא ע"מ שלא תשמיטנו שביעית אין שביעית משמטת ע"מ שאין בו השמטת שביעית הרי יש בו השמטת שביעית. וכן הילכתא. ורבינו האי זצ"ל כתב בטופסי דשטרי בדלא שמיטתא והלל דתקין פרוזבול לא תקין ע"מ דתקנתא דהתירא תקין. תקנתא להתנות על דבר איסור לא תקין ואר"י אמר רב נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ומסתברא דנאמן בשבועה. גרסינן בתוספתא. ר' שמעון אומר הוא משמיט ואין יורשין משמיטין שנאמר שמט כל בעל משה ידו גרסינן בפ"ק דע"א אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשביעי לישייליה לתנא כמה תני וליתקול מכל מאה תרתי וליחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וידע כמה שני בשבועי' ותנא הוא דחשיב מחורבן הבית הוא וקע"ב שנה אחר חרבן הבית נשלמו ארבעת אלפים ושנה של חרבן הבית בכלל קע"ב כי היכי דמנינן ארבע עשרה שנה אחרי שהוכתה העיר דשנה שהוכתה העיר בכלל שנה של חרבן קא חשיב ומדקאמר לישקול מכל מאה תרתי ש"מ דהלכה כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וקי"ל דמוצאי שביעית חרב הבית נמצא למנין שאנו מונין לבריאת עולם תתקמ"ט לפרט שהוא לחרבן הבית אלף וקע"ב היום היא שנה ראשונה של שמיטה אלא דאיכא לישנא בנוסחא טובא ואיכא דלא גרסי בהו נישקול מכל מאה תרתי אלא נישקול מינייהו תרתי וליכא לאוכוחי אי הלכ' כר' יהודה אי לא ולפום סוגיא דשמעתא שקלינן וטרינן דכי תיקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית אפי' בחוצה לארץ בזמן הזה תיקון ורב אסי ורבנן דבי רב אשי ורבה נהגו שמיטה בבבל מיהו האידנא נהוג עלמא כר' דהא ר' יוסי קאי כוותי' כדגרסי' אמר ר' יוסי וזה דבר השמיטה שמוט בזמן שהשמיט' נוהגת בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה ור' אלעזר בר' שמעון בקידושין נסיב לה כוותיה הילכך השמטת כספים כדין חובת קרקע כגון שמיטת קרקעות ותרומה ומעשר וכשבטלו תרומות ומעשרות בטלה השמטת כספים וגרסי' בירושלמי רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים וביטלום מאן אינון הרובים תרגומניא ובימי רב אשי ורבה הוו נהגין תרומות ומעשרות והשמטת כספים בבבל ופסקו אילו פסקה שמיטה ושדרו ממתיבתא רבותי שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומו' ומעשרות לאחר חרבן הבית כדגרסינן רב טובי בר קיסנא הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו': ואמר רבא תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ורבינא כי הוה מיתרמי ליה חמרא דתרומה הוי רמי תרין נטלי וכו' וודאי תרומה לא נהגא בזמן הזה וליכא הפרשת תרומה אלא רבנן קמאי שאנו אומ' שמועה מפיהם היו מחמירין לעצמן אע"פ ששרוין במקום טומאה היו נוהגין טהרה וקדושה ואוכלין חוליהן בטהרה ומפרישין תרומות ומעשרות כישראל השרויין על אדמתן. וכן לעניים מתנות עניים. גרסינן לוי זרע בכישר לא היו עניים למישקל לקט שכחה ופיאה וכו' וכישר כלום חייבת לקט שכחה ופיאה הרי מעשים בכל יום בכל השנים ובכל הדורות שאין מתנות עניים אלא בבבל ולא בשאר ארצות אלא מי שרצה להחמיר על עצמו. ואין לנו מרבותינו הראשונים ראיה מהם וכן יש לנו לומר שאין לנו ללמוד מהן לענין שמיטה וכמו שפסקו תרומות ומעשרות בגולה בזמן הזה כך פסקו השמטת כספים דהשמטת כספי' איתקיש להשמטת חובת קרקע אבל אליבא דהילכתא נהגא בחוצה לארץ וחכמי הדור שתלו הטעם ביובל אמרו שיובל היה נוהג בחוצה לארץ ועל זה השמטת כספים קשר אחד ומה שאמרו נמי דלא נהגא שמיטה בחוצה לארץ אלא בזמן שבתי דינים קבועין בארץ ישראל ולא חסר אלא יושבן שאילו לא היו כל יושביה עליה לא היה היובל נוהג אין השמטת כספים נוהג בחוצה לארץ לא בריר לן ועל כרם רבעי שאלתי לרב קרובינו החסיד כיון דגמרי קודש ממעשר נימא מה מעשר אינו נוהג בזמן הזה אפי' בארץ כדאיתא בתמורה יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה וכו' כדאית' התם כרם רבעי לא יהא נוהג: ובירושלמי לא גרסי' מה מעשר אינו נוהג בסוריא והשיב דסבירא ליה כמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא כדקתני בבחירתא אמר ר' יהושע בן לוי שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית ומעשר שני אע"פ שאין חומה שקדושה ראשונה וכו' ור' אלעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ובמסכת זבחים גרסינן אמר רבה אמר ר' יוחנן שלשה נביאים עלו מן הגולה וכו' ובכל מקום הלכה כר' יוחנן וקי"ל דמשנת ר' אלעזר בן יעקב קב ונקי ור' יצחק דאמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה הא הדר ביה ור' אלעזר בר' יוסי דריש אע"פ שאין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן ור' יוחנן וריש לקיש פליגי ביבמות בפ' הערל דאמר ליה ר"י לר"ל מיסבר קא סברת תרומה בזמן הזה דרבנן ואיהו סבירא ליה כמ"ד תרומה בזמן הזה דאוריתא והילכ' אפי' מעשר שני נוהג בארץ ישראל וצריכא עיונא דהא אשכחן דר' אליעזר בפ"ק דחגיגה כך מקובלני מר' יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני וכו' וטעמא משום דקדוש' ראשונ' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא משמע דהכי הילכתא ור' יצחק דהדר ביה משום קושיא דרב מרי אמר האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה וההיא קושיא דרב מרי היא דאוקמה כתנאי ורבא סבירא ליה כמד"א לא קידשה לעתיד לבוא והילכתא כרבא: אות פא אפיטרופוס אפיטרופוס הוא ששנינו יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפיטרופוס דומה לשליש אלא שהשלישות הוא בידו והוא דבר ידוע כדתנן המשליש מעות לחתנו ליקח שדה לבתו ואפיטרופוס אינו בידו ומינהו על כל צורכי היתומים לשמור הנכסים ולהאכיל היתומים ולהכניס להן פועלים ולהוציא: ודוגמתו אתה תהיה על ביתי והכי גרסינן בירושלמי את תהא אפיטרופא על ביתי. והוא על שלשה עניינים. אפיטרו' שמינהו אבי יתומין ואפיטרופוס שמינהו ב"ד ויתומים שסמכו אצל בעל הבית שלא נתמנה לא מאביהן ולא מב"ד כדגרסינן הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הויא לה תורתא שקל זבנתה ניהלייהו אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמר להו מאי עיבדתה דמזבנה אמר להו יתומין שסמכו אצל בעל הבית תנן כדתנן יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפיטרופוס חייבין לעשר פירותיהן ומסתברא מדקתני להו גבי הדדי ש"מ לענין שבועה הרי הוא כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומין ולא ישבע ת"ר אפיטרופסין חייבין להפריש תרומות ומעשרות להאכיל אבל לא להניח ומוכרין בהמה עבדי' ושפחות שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושין להן סוכה וקונים להם לולב שופר וציצית. ולוקחין ספר תורה תפילין ומזוזה ומגילה ואין פוסקין עליהן צדקה,. ואין מפדין עליהן את השבויין ולא תנחומי אבלים ואין אפוטרופין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות בניכסי יתומין אם יבא בעל דין לערער על נכסי יתומין אין לאפיטרופוס לדון עמו אם מינה להן אביהן אפיטרופוס ואם דנו ונתחייבו אין היתומין מפסידין הילכך אין להן לפרוע חוב אביהן אלא בב"ד. גרסי' בפ"ק דקידושין מנין ליתומים שבאו לחלוק בניכסי אביהן שמעמידין להן אפיטרופוס לחוב על מנת לזכות ת"ל נשיא אחד נשיא אחד וכו' ש"מ לכתחילה מעמידין אותו ע"מ לזכות ואם נתחייבו נתחייבו ירושלמי בתחיל' אין מעמידין אפיטרו' ליתומין לחוב להן אלא לזכות להן ולבסוף אם חבו חבו ר' יוסי בר' חנינא אמר אין מעמידין להן בין לזכות בין לחובה מתניתא פליג' על ר' יוסי בר' חנינא מעמידין להן אפיטרופו' ומעידין בהן בפני אפיטרו' בשור שלא יזיק אבל אפיטרופס תובעין זכותן לאחרי' ודנין אותן ואין אפיטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה: ואינן רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכר עבדים ולוקח שדות רשב"ג אומ' אף לא ליקח שדות דילמא לא משפיין ומוכרין שוורים ולוקחין שדות. ש"מ אין רשאין למכור אלא להאכיל ולא אפי' מקרקע רע לקרקע יפה וכל שכן לעשות בהן סחורה שמא יגנבו ויאבדו אלא ברשות ב"ד וצוואת אביהן: ואם יארע בו אונס אין היתומין מפסידין ואם הניח אביהן מעות ואין להן נכסים אחרים להאכיל היינו דגרסי' בפ' איזהו נשך אמר ליה רבא לרב יוסף זוזי דיתמי היכי עביד להו מר חזינן איניש דמהימן ויהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד ופרשתי באות כיס וכשמוכרין קרקע מכריזין ואין מכריזין על העבדים והשטרות וכו' בבקורת וגרסינן בפ' אלמנה מטלטלין של יתומין שמין אותן ומוכרין לאלתר ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותן לשוקין ולא פליגי הא דמקרב לשוקא והא דמרחק לשוקא ואם לא מכרן ונגנבו או אבדו אפיטרו' הוא דאפסיד וחייב רבינא הוה ליה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה הוה ליה לדידיה נמי חמרא הוה קא מסיק ליה לסיכרא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מהו למישקליה בהדאי לישקליה דילמא מיתנס נישבקיני' מפסיד דילמא מיתקיף אמ' ליה זיל לא עדיף מדידך ומסת' דווקא חמר' דמדי דאי שביק ליה מפסיד. אבל דבר שהוא יכול לעמוד אין לשנותו במקום דאיכא חשש אלא ברשות ב"ד וצריך לחשוב עמהן באחרונ' דברי ר'. רשב"ג אומר אין צריך לחשוב עמהן ואין עושין אפיטרופין נשים ועבדי' וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו ופסק גאון כרשב"ג דאין הלכה כר' אלא מחבירו אבל מאביו לא ומסתברא דפלוגתא דרבי ורשב"ג כפלוגתא דאבא שאול ורבנן שייכא דמ"דא צריך לחשוב כמ"דא לא ישבע וכיון דאיפסיקא הלכה כאבא שאול כאפיטרופוס שמינהו אבי יתומין צריך לחשוב כר' ומינהו ב"ד אין צריך לחשוב כרשב"ג ודוקא באחרונה אבל בראשונה צריכין ב"ד לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וכל דבר שבא לידן דהא על טענת בריא משבעינן ליה כדלקמן והילכך צריך שידעו מה קיבלו וכתב הרב ב"ד כותבין ב' שטרות אחד לאפיטרופוס ואחד לקרובים אות באות והוא נקרא שטר שימוש הכתב בש"ין וב"ד שמינו אפיטרו' ולא חשבו צריך להוציא הכל מידם בשבועה כתחילה ולכתוב הכל: ומסתמא שאין בית דין יכול למנות אפיטרופ' להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובה ליתומין לכתחילה עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו לו קא לביש ומיכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה קא אכיל ושתי ולא אמיד אימור מציאה אשכח והא קא מפסיד אייתו לי סהדי דקא מפסיד ומסליקנא ליה ש"מ שמקבלין עדים שלא בפני אפיטרופוס דהא עמרם צבעא לא אתא לקמיה דר' נחמן וזיכהו שלא בפניו וכי קאמרי ליה קרובי' הא קא מפסיד לא אתא לגביה דרב נחמן ולא אמר ליה היכי הוה עובדא: ואמר להו זילו אייתו ראיה דקא מפסיד ואסליק ליה משום דזכות היתומין הוא מיהו לענין תשלומין לכשיתברר חייב בתשלומין כדאמרינן בההוא בקרא לימא ליה לאפיטרופו' זיל שלים. אמר אנא לבקרא אשלימתיה ש"מ אי ליכא בקרא חייב בתשלומין: איתמר אפיטרופו' דאפסיד רב הונא אמר מסלקינן ליה אפי' אבי יתומין וליכ' בין מינוהו ב"ד למינהו אבי יתומים אלא שבועה ואמרי רבוותא מיגו דמסלקין ליה משבעינן ליה ואע"ג דקי"ל כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומין לא ישבע הני מילי דלא אישתכח פסידא אבל אישתכח פסידא מסלקינן ליה ומשבעינן ליה וכי לא מפסיד נמי בשמא לא משבעינן ליה אבל בטענת בריא משבעי' ליה לכי גדלי ומינוהו ב"ד וסמכו אצל בעל הבית אפי' על שמא משבעי' ליה ומסתבר' כל אפיטרופו' שומר הנכסים ואינו מפרנסן כראוי להן מפסיד הוא ומסלקי' ליה ואם אין בו הפסד אין הקרובין רשאין לסלקו עד שיגדלו היתומין וידעו בטיב משא ומתן כדגרסי' המשליש מעות לחתנו ליקח שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א בגדולה. אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' מאיר ואסיקנא מדקאמר אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו כדקתני בגדולה ש"מ אין מעשה קטן כלום בין במקום שליש בין במקום אפיטרופו' ש"מ דגדולה יש לה כח אפי' במקום שליש שיכולה לומר ינתנו לבעלי אבל קטנה אין לה כח אפי' במקום אפיטרופו' ואינה יכולה לומר ינתנו לבעלי ודוקא במקום שיש אפיט' אבל במקום שאין אפיטרופ' מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כמו שכתוב בשלישו' ובמתנ' וגרסי' בתוספ' דאייתי רבינו חננאל אפיטרופו' עד שלא החזיק בניכסי היתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו אין יכולין לחזור בהן: גרסי' בפ' איזהו נשך אמר ליה רבא לרב נחמן הני זוזי דיתמי היכי עביד להו מר וכו' כדכת' באות כ"ף לבעל מתיבות מעות קטן ממנין עליהן אפי' קרוב כדאמרי' בדקינ' איניש דמהימן ולא פלוג רבנן בין קרוב לרחוק ואף רב הונא דאמר ולא קרוב בנכסי קטן במקרקעי אמר ולא במעות ומסתברא הא דאמר רב הונא ולא קרוב בנכסי קטן דווקא בניכסי שבוי משום דאתי לאחזוקי בהו ודוקא שחלקו אי נמי לא חלקו והקטן אינו מתפרנס כעובדא דמרי בר איסק שלא חלק כדאמרי' התם קטן הוא ואין מורידין וכו' אבל אפיטרופ' בניכסי יתומין דלית ליה הנאה מיניהו מוקמינן אפי' בקרקע דהא תנן האחין והשותפין והאריסין אין להן חזקה אי נמי אחים המתפרנסין כא' שאין חלוקין בעיסתן הגדולים משביחין הנכסי' לאמצע ומטלטלין ומעות אפי' בנכסי רטושין אין מוציאין מהן אם תפשו ואם לא תפשו מוקמינן אפיטרו' כדאמרי' לקמן בקמה לקצור וענבי' לבצור דמוקמי' אפיטרו' דקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו: ירושלמי מטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין והלכה מורידין קרוב לניכסי נטושין בקרקע ובשמעו בו שמת אפי' לנכסי רטושין אבל לא שמעו בו שמת ואינו ידוע להיכן הלך מוציאין אותן מידן ובמטלטלין אין מוציאין וכולן שמין אותן כאריס אבל אפיטרופו' לא מוקמי' דאפיטרופ' לדיקנני לא מוקמינן שאפיטרופו' נכנס לשום מצוה אין לו הנאה אחרת אלא דקא טרח קמי יתמי ולגדולים לא נמצא שיכנס אלא בשכר וכל אפיטרו' שנכנס בשכר אין לו דין אפיטרופו' ואם מינהו אבי יתומין למחצה לשליש ולרביע ולא פטרו מן השבוע' מסתברא נשבע והמחזיק בנכסים ידועין לאביהן של יתומים בפני אפיטרופ' ונסתלק האפיטרו' וגדלו היתומין ועירערו על אותו המחזיק מסת' דין אפיט' כדין אביהן שהרי רשאין למכור ולהאכיל ובמקום אביהן קיימי ולא אמרי' אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל ויכול לטעון מאפיטרו' לקחתיו והחזקתי בו וחזינא לרב המחבר סברא דיליה דאמר לגבי מחאה אין דין אפיטרו' כדין אביהן דאפיטרו' דמפסיד מסלקי' ליה וזה כיון שלא מיחה הפסיד ואפיטרופסין שלוחין הן ויכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא בריר לן טעמא: גרסי' בפ' שום היתומין אמר רבא הילכת' אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם רבית אוכלת בהן כו' בשובר ובקורת וטעמ' כרבא דאמר משום שובר ותשובה לרבי' אלפס כל היכא דליכא נזקקין גרסי' בפ"ב דקידושין יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפיטרו' בחלוקת השותפין: כתב במותב תלתא הוינא לאוקומי אפיטרו' להלין יתמי דפלו' בן פלו' דחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ואשכחנ' ליה מקרקעי כך וכך ומטלטלי ומאני כך וכך וחובות כך וכך ובדקינן איניש מהימנא ואשכחנ' הדין פלו' דגברא זריזא הוא וידע לאפוכי בזכותא דיתמי ומנינן ליה אפיטרופוס ומנינן ליה כל הלין נכסי למיעבד בהון כאפיטרו' בקי ומהימן ויהא ליה רשותא למיעבד ולמיזבן כל מידי דמצטריך ליתמי מיומא דנן עד דגדלי יתמי ומאי דאיתגלי לנא מנכסי דיתמי יהבינן לדידיה כאפיטרו' בשנת כך וכך שאנו מונים ופלו' ופלו' עדים: אות פא פסק דין ומתחלק לכמה דרכים: גרסינן בפ' דיני ממונות תנו רבנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי א"ר נחמן כגון אנא דייננא דיני ממונות ביחידי תניא רשב"ג אומר הדין בשלשה ופשרה בשנים וכו' ושנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן הני מילי בשאין מומחין ולא קבילו עליהון בעלי דינין אבל מומחין אפי' חד וקיבלוהו עליהו בעלי דינין דיניהן דין ירושלמי ר' אבהו יתיב דיין בכנישתא דקיסרין לגרמיה אמרו ליה תלמידים לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי אמר להון מכיון דאינון חמון לי דאנא יתיבנא לגרמי ואתיין לגבאי כמי שקיבלו עליהון דמי ותני כן בד"א שלא קיבלו עליהון אבל קיבלו עליהון דן אפי' ביחידי ושנים שדנו דיני ממונות קי"ל כרבי אבהו דאמר אין דיניהן דין וליתה לדשמואל דאמר דיניהן דין כדאסיקנא בקיום ושדר רבינו שרירא יחיד מומחה דחשיב בדורו כרב נחמן דפקיע במשנה וגמר' ופקיע נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שני ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חזו ליה טעות' כגון ההוא מומחה לרבים ועיקר לשון מומחה כדתנן ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ומפרש בגמר' היכי מיתמחו קמיעא הילכך דין מומחה לרבים מנוסה לרבים וחכמתו מתפורסמת וגלויה לרבים בפרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ואוקימ' בדין מרומה פי' רבי' סעדיה שנראה לדיין שהוא מרומה כגון שהעדי' שהעידו בשקר שצריך לחקור ובירושלמי גרסינן חד קרא כתב ודרשת וחקרת וחד קרא כתב צדק צדק תרדוף כיצד בשעה שאתה רואה את הדין שהוא יוצא לאמיתו חקרהו ואם לאו צדקהו רב הונא כד הוה חמי סהדי מכוונין הוה חקר יתהון וגרסינן התם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ורמינן דן את הדין זכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשוי עשוי ומשלם מביתו אמר רב יוסף לא קשי' כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ופי' רבי' אלפס כי קתני מחזירין בשאינו מומחה ומה שעשוי עשוי במומחה וקא פריך מומחה הא קתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם וסביר' ליה דכל היכא דקאמר פטור הדר דינא וקשיא לי בה טובא חדא דהוה ליה למיפרך והא מדסיפא במומחה הוי רישא בשאינו מומחה ועוד אי איתה דכל היכא דתני פטור הדר דינא דקארי לה מאי קארי לה דהא בהדיא קתני אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם דהיינו מומחה ואם כן לישני ליה מתני' במומחה דן את הדין בשאינו מומחה ותו דקאמר בריש פירקין אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשנינן עלה אתה נועל דלת בפני לווין ואם איתה דפטור מלשלם הדר דינא מאי נועל דלת איכא ותו דקאמר אם קיבלוך עליהו לא תשלם והדר, דינא ואם לא קיבלוך עלייהו קם דינא ומשלם אדרבה כלפי לאי מדלא קיבלו עלייהו כ"ש דהדר דינא ותו דגרסי' האי מאי דבעי למידן דינא וכי טעי מיפטר מומחה משמע ואיהו סבירא ליה דבמומחה קאמר והדר דינא ואי בשאינו מומחה הא מודה דקם דינא מהא דדן את הדין אלא פשיטא לן דכל היכא דתני פטורין לענין שלומי הוא אבל דינא, קם ליה ונוסחא עתיקא דוקא וחדתא רחיקא ומשבשת' והכי איתה בכולהו נוסחי צרפת וספרים מומחין מחזירין והא דקתני אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ומגיהי ספרים מחקו מחזירין והכי פירשו מתני' במומחה דן את הדין בשאינו מומחה ומומח' מחזירין והכי קתני אם הוה מומחה לב"ד פטור מלשלם.,. ומדקתני פטור אלמא קם דינא. דאי הדר דינא תשלומין ליכא וש"מ דאפי' מומחה קם דינא לרבינו אפרים שפיר קאמר אדונינו גאון דהא לא תנן ואם היה מומחה לב"ד מחזירין אלא פטור ועל מה שעשה עשוי קיימא ומסתברא דלא אדכר הכא רבי אילעא ולא משני הא איתמר עלה אמר רב יהודה שנטל ונתן ביד כדמשנינן בפר' הגוזל קמא בההוא עובדא דריש לקיש אחוי דינר לר' אילעא ובפ' בתרא בההיא עובדא דאחוי אמטכסא ובבכורות גבי מומין אי לו לא קאמר וכן אמר ר' אילעא ש"מ דאפי' לר' אילעא קא פריך ור' אילע' לא אתא לאשמעינן אלא דרב לא דיין דינא דגרמי ור' אלע' פטר מההוא דינא וההוא גברא מאמטכסא ואמשלם מביתו קאי אבל לענין דינא לא איירי כלל ודכולי עלמא מדקתני פטור קם דינא וקשי' לר"י דאמר קם דינ' ומשנינן מתני' כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ולא קשיא מתני' בשיש גדול הימנו בחכמה ובמנין וליכא פלוגתא דבכולהו מחזירין ופר"ש שהגדול מחזיק את טעמו ואומר שטעה ויש בו כח לגדול ולא מצי למימר ליה בעל דינא לא טעית. אין גדול הימנו בחכמה ובמנין לענין דינא ליכא פלוגתא וכולהו קם דינא אלא בשאינו מומחה קם דינא וחייב לשלם בשנשא ונתן ביד אליבא דדברי הכל. אבל לא נשא ונתן דינא דגרמי הוא ופטור אליבא דר' אילעא ולמאן דדיין דינא דגרמי חייב ומומחה קם דינא ופטור וטעמא דקם דינא דמצי למימר ליה טעם הראשון יפה מן האחרון ומסתברא דרב נחמן אמתני' דעדיות סמיך שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, ומשום הכי אם יש ממנו גדול בחכמה ובמנין יש בו כח לבטל ומחזירין וכן הילכת' ולית בה פלוגתא כלל ורב ששת אמר אידי ואידי בשאין גדול הא יש גדול ליכא פלוגתא ולא קשיא מתני' דקתני מחזירין בדבר משנה ושאין גדול כיש גדול בכולהו מחזירין דן את הדין דקתני שאין מומחה ומומחה קם דינא כשטעה בשיקול הדעת ולענין דינא ליכא פלוגתא דכולהו קם דינא אלא מומחה פטור לעולם ושאינו מומחה חייב ול"ש נשא ונתן ול"ש לא נשא ולא נתן חייב למאן דדיין דינא דגרמי אבל לר' אליעזר פטור היכא דלא נשא ונתן והיכי דמי שיקול הדעת כגון תרי אמוראי דפליגי אהדדי וכו' וסוגי' דשמעתא כאידך לאו טעות הוא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ורב נחמן ורב ששת מודו בשאין גדול הימנו בחכמה ובמנין וטעה בשיקול הדעת ל"ש נשא ונתן ול"ש לא נשא ונתן בכולהו קם דינא ורב חסדא פליג עלייהו ואמר אידי ואידי בשאין גדול ואידי ואידי טעה בשיקול הדעת דאי יש גדול לכולי עלמא חוזר וליכא פלוגתא כלל ולא קשיא מתני' דקתני חוזר בשלא נשא ונתן דהתם ליכ' פלוגתא ל"ש הדיוט ומומחה ול"ש שיקול הדעת ומשנה ל"ש אין גדול ויש גדול בכולהו מחזירין ודן את הדין. בשנשא ונתן ביד ומומחה והדיוט קם דינא אלא שמומחה פטור ושאינו מומחה חייב אבל לא נשא ונתן הדר דינא והשתא פליגי רב ששת ורב חסדא בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד בין במומח' בין בשאינו מומחה לרב ששת קם דינא ולרב חסדא הדר דינא ורבינו אלפס פסק כרב חסדא ואייתי ראיה מדר' אליעזר דאמר והוא שנשא ונתן ביד וההיא לאו סייעתא דאיכא למימר לכולי עלמא אית להו ואיכא למימר לית להו דאיהו לא איירי אלא בשאינו מומחה לענין חיובא ופטור אבל במומחה לענין חיובא ופטור קם דינא והדר דינא סבירא ליה כרב נחמן או כרב ששת ומתני' דקתני במומחה מחזירין ל"ש נשא ונתן ביד ול"ש לא נשא ונתן ביד והא דבכורות נמי דקאמר מומחה קם דינא ופטור אפי' לא נשא ונתן ביד ומוקמינן לה כרב נחמן או כרב ששת דאם כן דסבירא ליה כרב חסדא התם גבי בכורו' כרבי אילעא הוה ליה לאקשויי כולהו קשייתא דקא מקשי הכא אלא מתני' דקתני מחזירין היכי משכחת לה והתם לא קא משני אלא דקאמר ישלם היכי משכחת לה ומשני כגון שהיה לו משכון וכו' ומסתבר הלכתא כר' נחמן ור' ששת דתרוייהו סבירא להו ל"ש נשא ונתן ול"ש לא נשא ונתן ל"ש מומחה ול"ש שאינו מומחה שטעה בשיקול הדעת.. קם דינא דרב חסדא יחידאה הוא. ולית הילכתא כוותיה אלא טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר אפי' לא נשא ונתן ביד. ועוד מדקאמר ליה רב ספרא לר' אבא דטעה במאי אי לימא דטעה בדבר משנה והא אמר רב ששת טעה בדבר משנה חוזר אלא דטעה בשיקול הדעת וסלקא התם שמעתא כרב ששת ואם איתה הוה ליה כשיקול הדעת נמי וקאמר ליה רב חסדא כי לא נשא ונתן ביד חוזר אלא לאו ש"מ בשיקול הדעת קם דינא. אפי' נשא ונתן ביד ולית הילכתא כרב חסדא. ועוד דאמרי' האי דיינא דאשתבע באלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הא בשיקול הדעת אינו חוזר ואמאי הא לא נשא ונתן ביד אלא לאו ש"מ לית הילכתא כרב חסדא וטעה בשיקול הדעת לעולם קם דינא וליכא פלוגתא אבל לענין חיובא ופטורא ושאינו מומחה חייב לשלם ומומחה פטור ואליבא דר' אלעזר איכא פלוגתא בשאין מומחה בין נשא ונתן בין לא נשא ונתן דאליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי אינו חייב אא"כ נשא ונתן ביד ולמאן דדאין חייב ואנן השתא דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי הא דר' אלעזר ליתה והא דאמר ר' אמי כי אית ליה לר' מאיר דינא דגרמי בניזקין אבל גבי דינא לית ליה. מסתברא דליתה מההוא עובד' דריש לקיש אחוי דינר לר' אלעזר וכו' דקאמר הי ר' מאיר. אי לימא ר' מאיר דדן את הדין. והא אמר ר' אלעזר והוא שנשא ונתן ביד ש"מ דלא דיינינן דינא דגרמי וכיון דהתם לא דיינינן התם גבי דינר נמי חייב לשלומי אמטכסא דרבי אבא דהוו מחייבי ליה ממתני' דדן את הדין ומדינא דגרמי וקאמר להו ר' אלעזר והוא שנשא ונתן ביד ואמר ליה זיל לקמיה דריש לקיש דדאין דינא דגרמי וחייב מיהא מתני' ומדחייבוה מיהא מתני' על כרחיך הא דדן את הדין אפילו לא נשא ונתן ביד הוא דלית הילכתא כותיה דר' אלעזר אמר רב למאי דקשיא ליה לרב דטעה בדבר משנה אמאי חוזר ליהוי כדינא דגרמי התם כיון דאילו איתיה בעינא הדר ודינא לאו דינא הוא לאו כלום עבד ולא מיחייב כדאמרי' גבי פרה דר' טרפון ש"מ כל היכא דהדר דינא לא עבד ולא כלום ולא מיחייבי' ליה משום דינא דגרמי ובהלכות מצאתי דלית בהו האי קושיא דטועה בדבר משנה וההיא נמי ליתה דהא מראה דינר לשולחני לא מיכוין לאזוקיה ממונא דחבריה והא דאייתי ראיה מרב חסדא דאוקמה למתני' בנשא ונתן ביד כרבי אילעא לאו ראיה הוא כדפרישית וליתה לדר' אלעא וסברא דקאמר רבינו משמיה דגאון נטיא לפי' דילן ול"ש מומחה ול"ש שאינו מומחה ל"ש נשא ונתן ביד ול"ש לא נשא ונתן ביד מה שעש' עשוי ופטור ואליבא דר' ששת הילכתא כוותיה ואליבא דר' אלעזר הוא דקאמר הלא דאין דינא דגרמי אבל למסקנה קאמר דחיי' למאן דדאין דינא דגרמי ואנן אשכחי' בהני מתני' בארבע בבי בבא קמא הדר דינא תיניינא קם דינא וחייב תליתאה קם דינא ופטור רביעאה קם דינא והדר דינא. בבבא קמא חמשה פרקים פרק א' מומחה שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין וטעה. לעולם חוזר לד"ה ואפי' בשיקול הדעת וליכא פלוגתא כלל ב' מומחה שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין וטעה בדבר משנה דינו כמי שיש גדול הימנו לעול' חוזר ואפי' קיבלו עילויהו ירושלמי הא טעות משנה הוא טעות זקנים שלישי שאינו מומחה ולא קיבלוהו בעלי דינין בין טעה בין לא טעה מחזירין כרבי אבהו דאמר ר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין ואוקימנא דלא קיבלו והילכת' כותיה כדאסיק' לעיל ירושלמי ר' יוחנן וריש לקיש תרויהו אמרין שנים שדנו אין דיניהם דין. רביעי שאינו מומחה שטעה בשיקול הדעת וקיבלוהו בעלי דינין ולא שנא נשא ונתן ולא שנא לא נשא ונתן ביד לרב חסדא הדר דינא ולית הילכתא כוותיה: חמישי שלשה לא שנא מומחה ולא שנא שאינו מומחה לא שנא קיבלוהו ולא שנא לא קיבלוהו וטעה בדבר משנה חוזר לעולם בבא תיניינא ג' פרקים פרק א' אינו מומחה וטעה בשיקול הדעת וקיבלו בעלי דינין חייבים לשלם לדברי הכל בנשא ונתן ביד כדתנן דן את הדין וזכה את החייב מה שעשה עשוי. ואוקימנא בדקיבלו עלייהו תשובה לרבינו האי אפילו נשא ונתן ביד אם ישנו לבעל הדין מה שנטל דיש לו להחזיר יש מן הדין להוצי' ממנו ואם אינו או שישנו ואין לו להחזיר משלם הדיין מביתו בזמן שנטל ונתן ביד ירושלמי תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב וכו' ר' אבא בשם ר' אבהו כשאמר לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה וטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי מפני שטעה ודנן בשיקול הדעת וישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה דתנן אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר ר' יהודה בן פזי אפי' הקב"ה אינו דן יחידי דכתיב כל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינין לזכות ואלו משמאילי' לחובה ואע"פ שאין דן יחידי חות' יחידי דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת שני שאינו מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד וקיבלוהו למאן דדאין דינא דגרמי קם דינא וחייב ולאפוקי מדר' אילעא ואיכא נמי פלוגת' דלרב חסדא הדר דינא ולרב ששת קם דינא וחייב והלכה כרב ששת שלישי מומחה דלא נקיט רשותא ולא קיבלוהו וטעה בשיקול הדעת מדרב המנונא דרב המנונא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב ואמר אי קיבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלם דכי קתני מתני' אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם דקביל עלייהו הא לאו הכי חייב רביעי שלשה הדיוטות ולא קיבלוהו עילוייהו במומחה יחידי ואם טעה בשיקול הדעת קם דינא מדמתמהינן בגמ' אלא מעתה טעו לא ישלמו והיינו טעו בשיקול הדעת. דאי בדבר משנה הדר דינא כדפרישית . בבא תליתאה.. ארבעה פרקים פרק א' מומחה וטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד וקיבלוהו עלייהו ר"ע קם דינא ופטור מדר' המנונ' דאמר אי קיבלוך עילויהו לא תשלם וכדתנן אם הי' מומחה לב"ד פטור מלשלם וקם דינא ירושל' אמר ר' עקיבא אני איני יודע לדון דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן אנשים מקבלין אתון עליכון מה דאנא אמר שני מומחה וטעה בשיקול הדעת וקיבלוהו עילווייהו ולא נשא ונתן ביד. פלוגתא דרב חסדא ורב ששת לרב ששת קם דינא ופטור לרב חסדא הדר דינא והילכת' כרב ששת דאמר בשיקול הדעת לעולם אינו חוזר לענין חיובא ופטור לרבי אלעזר דלא דאין דינא דגרמי פטור ומסתבר' דחייב כדפרשי' שלישי שאינו מומחה ומומחה דנקט רשותא מבי ריש גלותא וטעה בשיקול הדעת קם דינא ופטור כדאמר האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעה ליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא רביעי שלשה בין מומחין בין שאינו מומחין וקיבלוהו עילויהו בשיקול הדעת קם דינא ופטור בבא רביעאה קם דינא והדר דינא בחד דינא. כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא כחד מינייהו וסוגיא דשמעתא אזלא כחד מינייהו כגון הני דאמרי' בגמ' השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד. ודעבד כמר עבד כדאמרי' בשבועו' האי דיינא דעבד כר' אלע' עבד כרב ושמואל עבד ואמרי' בירושלמי מה שנעשה ע"פ ב"ד נעשה כגון הא דר' יהושע בן לוי בההוא דשכיב אתרקבא דדנרי באדם עשוי שלא להשביע את בניו וכגון אריסא דבר זיזא דירושלמי דאמרי' התם מה שנעשה על פי ב"ד נעשה דה"מ דסברא נינהו גרסי' בפ' דיני ממונות כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. אמר לו כל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן עד ל' יום אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשי' יום ומצא לאחר שלשים יום. אמר רבה בר בר חנא הלכה כרשב"ג ואפי' דיעבד מהדרינן ליה. אמר לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה הבא עדים אין לי עדים לאחר זמן מצא עדים והביא ראיה. הרי זו אינה כלום רשב"ג אומר וכו'. ואמר רבה בר בר חנה הלכה כדברי חכמים וכ"ש אם אמר קרבו פלו' ויעידני או שהוצי' מתוך אפונדתו אינה כלום ואם אמרו לו הבא ראי' ואמר אין לי ראיה ובאו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא שלו מופקדת ביד אחרים מביא וסותר לרבי' אפרים דוקא דאתו בי תרי ואמרי אנן ידעינן דההיא שעתא דאמר בבי דינא לא הוה האי דיסקיא גביה וקטן דלא ידע במילי דאבוה אע"ג דאמר אין לי עדים לעולם מביא ראיה וסותר אבל גדול כיון שאמר אין לי עדים אינו סותר ודוקא דאמרו לו הבא עדים אבל אמרו לו יש לך עדים. ואמר אין לי עדים ולא אמרינן לו הבא לעולם סותר והיינו רישא דמתני' דקתני כל זמן שמביא ראיה סותר ואתה מוצא בו ו' שערים ד' שערים שסותר וב' שאינו סותר כדפרישית: מתניתין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת כו' הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין ירושלמי אסור לדון דיני ממונות בערב שבת. והא מתני' פליג אין דנין דיני נפשות בערב שבת אבל דיני ממונות דנין כן להלכה כן לדבר תורה: גרסי' בפ' עשרה יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן ואוקימנא דקריעא זכוותיה ולא נהדר נידייניה ושודא דדייני ואיכא דדייקי כיון דאין בעלי דינין עומדין לפניו עד הוא ועדים שנצטוו מפי ב"ד שאין יכולין לכתוב ציווי ב"ד אא"כ שמעו העדים בשעה שפסקו הדין והיה להם לכתוב ואם לאו עד מפי עד הוא ומסתמא כיון שקיבלום לדון ויכולין לחזור ולדונם כדאמרי' נהדר נידנייה ומהדרינן שודא דדייני ש"מ הא לאו שודא דדייני הוה דיינינן להו ודיינים הן יכולין לצוות לעדים ולכתוב שטר על פיהם ומנהג אבותינו שטר ציווי בית דין ב"ג"ז"ע אות בי"ת בירורין תנן דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן אחד וחכמי' אומרי' שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואסיקנא זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שמתוך כך יוצא הדין לאמיתו וקי"ל כרבנן דדעת דיינים בעינן דעת בעלי דינין לא בעינן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. אחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינין עד כמה מוסיפין שני' שנים ומסת' סופו כתחילתו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדי שיצא הדין לאמיתו ירושלמי א"ר חני צריכים הדיינין שיהו מכירין את הנידונין. מעשה הי' וזייפו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' אימתי בזמן שמביא ראיה שהן פסולין או קרובין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן ואוקימנא בערכאות שבסוריא שנו. וקי"ל כרבנן דאם (לא) היו כשרין אף על פי שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין מפי בית דין ואין יכולין לפוסלן והילכך אפילו ערכאות שבסוריא כיון שהמחוהו רבים עליהן הרי זה כמומחין שהמחוהו עליהן ואפי' לוה כופין אותו ודן בעירו ודוקא שהמחוהו רבים עליהם וקבעו לבית דין מדקתני לא כל הימנו שיפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם אבל לא קבעוהו אפי' הן מומחין שני' יכולן לפוסלו אפילו בעירו כי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימ' כגון דקאמר לוה משום דר' אלעזר שלא יוצי' מנה על מנה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכופין לוה לילך לבית הוועד ולכל מקום שיש חכמים גדולי' ומומחין מהן והא דאמר בבבא קמא כגון דפתחו ליה בדיניה אבל לא פתחו לי' בדיני' מצי אמר לבי' דין הגדול אזלינ' דמשמע אפי' לוה מצי אמר לבית דין הגדול אזלינא מסתברא הני מילי דאיתיה לבי' דין הגדול במתא אי נמי דלא קיבלו לבעלי דינין עילוייהו אי נמי בית הוועד דקאמר לאו בית דין הגדול אבל איכא בית דין הגדול אפילו לוה מצי אמר התם אזלינא ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל תביעה אחרת לא מצי אמר נלך לבית הוועד ורבינו האיי כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר חוב אבל בעל חוב אחר כופין אותו ודן בעירו ואם נצרך הדבר לשאל כותבין ושואלי' ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ומסתבר' כל היכא דליכא יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הוועד הילכך מלו' לאו דוק' אלא כל תובע אפי' נזקין וגזילה והוא שיש עדים בהלואה וגזילה אבל בטענתיהו לחודה לא והיכא דקאמר לוה אנא עבינ' אונזיקא דילי' לילך לבית הוועד כופין המלוה והולך לבית הוועד והיכא דאמר נכתוב טענתא לבית הוועד מסתבר' דמלוה מצי מעכב אע"ג דלית בי' אונזיק' מדגרסי' בפ' קמא שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן והוא הדין מפי הכתב דחד טעמא נינהו כדאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד והילכ' כופין אותו ודן בעירו ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיינין יכולין לחקור הדבר על פי הכתב: ירושלמי תרין בני נש הוו להו דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מהו דר' אמ' מקבלין עלון שמע ר' יוחנן אמר לאו כל כמיניה מטרפא בעל דינא אלא שמעין מיליהון תמן ומה הוה צרכה כתבין ומשלחין עובדא לרבנין לא קאמר ושמעינן מליהון בכתב ומשלחין לרבנין אלא הדיינין שומעין וחוקרין הדברים וכותבין ודנין מה שיכולין לדין והספק שולחין ובתשובה לרבינו האי זצ"ל דידו שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותן ובא אחר ואמר אני לא הייתי בזמן שהתנ' עם בני המקום ואפי' הייתי אין לי לקבל הדין עמו ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם ואין להמתין עד שיראה לרב אלא עושין בו דין אחר ומסתבר' דלא מצי אמר מאיזה טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין ולוה אמר נלך לבית הוועד דכופין אותו לדון כאן אבל מלוה לא כל הימנו. א"נ כשנתרצו שניהן לדון כאן לא מצי אמר חד מיניינהו אא"כ התנו לרבי' האי בתשובה לא חלק בהן לרב שר שלום ריש מתיבתא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בב"ד הגדול נאמר שאין למעלה הימנו אבל שלא בב"ד הגדול אין להכניס עצמן בספק שגורמין לעצמן ולכל ישראל ירושלמי אמר ר' יוסף בר חלפתא אתון בר נש מדון קומי ואמרי ע"מ שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע לדון דין תורה. אלא היודע מחשבות ייפרע מאותן האנשים מקבלין אתון מה דאנא אמר לכון מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ואוקימנא שלשה רועי בקר לדינא וכולהו בין לדין בין לעדות והילכך קיבל עליו קרוב או פסול לדין או שלשה רועי בקר או שלשה שאין יודעין דין דומיא דרועי בקר אע"ג דשכיח בישוב קי"ל כרבנן שאינו יכול לחזור בו. וה"ה לעד כשר דקבילו עלייהו כתרי ואינו יכול לחזור בו והיכא דקיבל קרוב או פסול כשנים. כתב רבינו אלפס איכא מ"ד אפי' קנו מיניה מצי הדר ביה דרחמנא אמר על פי שנים עדים ורבוותא אמרי קנו מיניה לא מצי הדר ביה ומסתברא כותיהו דהא אי קבליה לבעל דיניה וקנו מיניה לא הדר ביה כדגרסי' בפרק שבועת העדות לרבי' אפרים קיבלוהו עלייהו בחד מכלל כי קיבלוהו בי תרי אפי' לאחר גמר דין מצי הדר ביה דכיון דמילתא יתירתא קאמר גוזמא בעלמא היא וצריכא עיונא דאיכא למימר דהא דאמר רב דימי כגון דקיבלוהו עלייהו בחד רבותא הוא דאשמעינן אליבא דר' מאיר אע"ג דאיכא תרי רחיקי בהדיה לדינא מצי הדר ביה אבל לרבינו אפרים קיבלוהו עליה כתרי ולא קנו מיניה ולא מצי הדר ביה לאחר גמר דין שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או קודם גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כחכמים וקי"ל כתרוויהו לישני ואי קנו מיניה אין לאחר קנין כלום ואפילו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו וכן אם קיבלו עליו דבר שאין עליו מן הדין כגון מי שלא היה חייב לחבירו שבועה ואמר אשבע שבועה חמורה או מי שנתחייב שבועת היסת והיפכה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם לאו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין ואמר רבינו יעקב זצ"ל אפי' אמר בב"ד נאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך או הישבע וטול כל זמן שלא נגמר הדין או לא דר בחיי ראשו או לא נשבע יכול לחזור בו אבל אם גמרו דינו דאם יתן וכן אם דר בחיי ראשו או נשבע יתן כדאמרינן בב"ב. עבדי גנבת וכו' עד ונשבע אינו יכול לחזור בו וגרסי' בפרק המפקיד כיון דאמר הריני משלם מקני ליה כפילא ומיבעיא לן חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קא הדר ביה וכו' מכלל דמצי למיהדר ביה והתם בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילה והא דאמרינן בשבועות כיון דאמר איני נשבע פוטרין אותו מיד משמע שיכול לחזור בו וממהרין הדבר שיפרע קודם שיחזור בו ומסתמא לפני גמר דין דיכול לחזור בו דוקא שקיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל קיבלו עליהן כשירין וביררו אותו משטענו בפניהן אינן יכולין לחזור דאי איתא אמידפלגי בקרובים ליפלגו ברחוקים דהא נאמן עלי אבא לדינא קאמר כדפר"ש ובגמרא נמי גרסינן בהא קאמר ר' מאיר משום דלא גמר ומקני. דאמר מי יימר דאתו ומסהדי ומדלא קא מיפלגו ברחוקים ש"מ משטענו בפני ב"ד אינו יכול לחזור בו כדגרסינן גבי הודאה דכי אמרינן הוו עלן דייני וכנפינהו הוה ליה כגמר דין וגרסי' נמי בב"ק לא אמרן אלא דפתחו בדינא אבל לא פתחו בדינא מצי אמר לב"ד הגדול אזילנא: לרבי' אבן מגש מי שברר לו ברור לדון לו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין אינו יכול לחזור בו וסדירן בפומא משמייהו דרבוותא קמאי דמן בתר סבוראי כי היכי דסדר גמ' היכא דקבילו מבעלי דינין וקנו מינייהו בכל מה דפסקו בי דינא עלייהו בין לזכות בין לחובה ופסקו מאי דפסקו או דינא דאוריתא או דינא דרבנן אפי' שודא דדייני פסקו לא מצי למיהדר אבל אי לא פסקו אלא מאי דחזי להון מדעתהון ההוא קנין לאו כלום הוא והדרי ואיכא דמשוי בדינא דאסמכתא ונאמנות לא מהני וכפסולין דמי. כמו רועי בקר אלא לישוינהו ככשירין ולמיהוי נינהו בי דינא במילתא דלית ביה טעותא אבל מילתא דאית ביה טעותא. אפילו בכשירין עצמן דקבלינהו למידן דינא כי טעו בשיקול הדעת חייבין לשלם לא עדיפי הני מינייהו מיהו אי אמר מעכשיו מחלית לך האי תביעותא או האי שבועתא וקנו מיניה בב"ד חשוב נתקיימו התנאים: אילו הן הקרובים ואלו הן הפסולין האהוב והשונא איזהו אהוב זה שושבינו ואפי' מיום ראשון שונא שלא דיבר עמו שלש' ימי' מחמת איבה אמר לו לא נחשדו ישראל על כך והילכתא אהוב ושונא כשר לעדות ופסול לדין כדאסי' ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה חד לדיין דפסול למידן למאן דסאני ליה ולמאן דרחים ליה כדגרסי' בכתובות אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ולא למאן דסאני ליה איכא דתניא איסי אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני דיינים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין והאי דלא נקט אושפיזא כדגרסי' בפרק בתרא דכתובות אושפיזיה דרב אתא לקמיה לדינא אמר ליה פסילנא לך לדינא וטובא איתה התם בכתובו' מסתברא התם משום דמיחזי דשוחדא הוא ובעל דין מצי למיפסליה בטעמא דדמי להנך ואף על גב דקיימא לן לא נחשדו ישראל על כך הני מילי לגבי עדות אבל לדין לא דהא אהוב ושונא דפסולין לדון וכשירין לעדות ודיין גופיה אית ליה למימר פסילנא ולרחוקי מחשדי ירושלמי הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין כיני מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטילין חד בר נש אזל מדון קומי רב הונא אמר ליה וכו' ותני כן לדיין שכר בטלו לעד שכר עדותו לרב אלפס סופר החתום בעד ברוב שטרות אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליו כדאמרינן החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לרב נחשון כות' שטרות אע"פ שנעשה דיין ונוטל שכר כתיבה ובתשו' לרבי' האיי שמואל ור' ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל בן אלישע ורב ענן וכיוצא בהן. מידת חסידות עבדי אבל מן דינא לית ליה לנתבע למיפסליה ואי קדים תובע ואורחיה לב"ד. או אי נמי דשדר ליה מנחה לא מיפסיל: ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא מסתבר' דסומא באחת מעיניו הוה דסומא בשתי עיניו פסול לדון ולעדות דומיא דלילה דאין דינא וכדגרסינן היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לדון אבל סומא באחת מעיניו כשר ואע"ג דאמרי' יש כשר להעיד ופסול לדין ואמר ר' יוחנן להביא סומא באחת מעיניו ור' מאיר היא לית הילכתא כוותיה דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח. דתניא דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ש"מ דלית הילכתא כר' מאיר וכרבנן קי"ל דלא מקשו דינין לנגעים מה נגעים ביום אף דינין ביום וכי היכי דלא מקיש בהא ה"נ לא מקיש בהא ואע"ג דסומא באחת מעיניו בנגעים פסול דכתב לכל מראה עיני הכהן בדינין כשר ורבינו האיי אמר סומא בשתי עיניו כשר ור"ש דפי' סתמא אחרינא אשכח דסבירא ליה סומא בשתי עיניו כשר וה"ר אלפס דפי' סומא באחת מעיניו ביום דומיא דכל אדם בלילה תמיהא לן מילתא א"כ סומא היכי מצי למידן דהא תחילת הדין בעינן ביו' כדגרסי' יום לתחילת דין לילה לגמר דין אלא לאו ש"מ כדפרישנא וסומא באחת מעיניו ביום כשר ושאר כל אדם ביום ודנין ביום אליבא דרבנן דלא מקשו ריבים לנגעים ודר' יוחנן דאמר לאייתוי סומא באחת מעיניו ליתה וסומא בשתי עיניו פסול והא דלא אמר לאייתוי אוהב ושונא אליבא דרבנן דכשר לעדות ופסול לדין ומסתברא כיון דכשר לעלמא לא פסיקא לן ירושלמי מניין שאם טעו בלילה שדיניהן דין. שנאמר ושפטו את העם הכל כשירין לדון דיני נפשות הכל לאייתויי מאי אמר רב יהודה לאייתוי גר וחדא לאייתוי ממזר ומדלא קאמר לאייתוי בן י"ג שנה ש"מ דכשר לדון וכשר להעיד ואע"ג דאמרי' כי רבים חללים הפילה וכו' עד כמה עד ארבעים שנה באיסור והיתר קאמר אבל דין תורה הוא ואשכחי' דר' אלעזר בן עזריא בן י"ח שנה היה ורבה מ' שנה ולא בעי' אלא מה שהוא בן י"ג שנה כשר לדון. ירושלמי אף פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערו' כשר לדון דיני ממונות. ומשמע מבן י"ג ולמעלה אע"פ שלא הביא ב' שערות כשר. והא דגרסינן בפרק במה בהמה שכל דין שדן מבן ז' עד בן י"ח החזיר להן ואמר דמייתי ראיה מיניה דפחות מבן י"ח אינו ראוי לדון: וליתה אלא משום הכי נקט י"ח שנה משום דבי"ח שנה מצא חלקיה את הספר ועיין ודיקדק בתורה בכתב ובעל פה כמו שפר"ש. והרב המחבר כתב שצריך עיונא וכתב רבינו אלפס דגר כשר דוקא דאמו מישראל דגרסינן בפרק מצות חליצה גר דן את חבירו דבר תורה דכתב שום תשים עליך מלך וכו' ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל כדכתב בהלכות בסוף גמ' דגיטין: תניא היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוראות של נכרים אע"פ שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם שנא' לפניהם ולא לפני נכרים ד"א לפניהם ולא לפני הדיוטות ודוקא גזילות וחבלות דלא שכיחי אבל דינא שליחותייהו קא עבדינן. לר' שרירא מי שחייבוהו ב"ד בחובות או בפקדון ואין יכולין להוציא על חבירו יש רשות לזקנים ותלמידים לכוף את העדים שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן דאפי' נגזל גוי לגזלן ישראל מעידין לפני השופט שאינו חומס. כדגרסינן מכריז רבא דסלקין לעילא ונחתין לתתא. האי בר ישראל דידע סהדותא דתוגר על ישראל חבריה ואזל ומסהיד בי נכרים משמתינן ליה ולא אמרינן אלא בחד וכו' עד אינהו נמי למומתא שדו ליה ופירש דינא דמגיסתא ב"ד של קערה שלוקחין שוחד וכל המורד בדין מתרין בו תחלה ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין הימנו דכי אמור רבנן לפניהם ולא לפני נכרים במקום שאתה יכול לגבות החוב בישראל מומחה אל תיזקק להן ולא להדיוטות אבל במקום שאין דיין מומחה ואין יכול לגבות החוב בישראל מומחה נדון בהדיוטות ואל יאבד הממון ובמקום שאין גזלן חוששין לישראל וגובה החוב בדין נכרים וכן הדין ומנהג לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו כך מנהג שלנו תנא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ואין מעידין זה על זה ולא זה בפני זה הכין לישנא דבעל מתיבות ורב אלפס לא גריס ברישא זה בפני זה. ופירש בירושלמי כדכת' בקבלת עדות אין דיין דן קרובו ואין דיינין קרובין זה לזה ואין דיין דן על עדות קרובו ואין העדים קרובין לנידונין ולא העדים קרובים זה לזה ולא העדים קרובין לדיינין ויש מפ' זה על זה שלא יהא עד מעיד פלוני קרובי פסק זה הדין ולא זה בפני זה שלא יהו העדים קרובין לדיינין ויש מפרשים זה בפני זה על הערב שלא יהא קרוב לא לעד ולא לדיין: גרסי' בפרק שור שנגח מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנא' אשרו חמוץ ולא חומץ ופי' רבי' האי כיון שיבואו בעלי דינין לפני ב"ד מי שיבוא קודם להתרעם לפני ב"ד מקדימין לשמוע טענותיו ולחתוך דינו אבל אם יהיה הנתבע מתרעם על תובעו ואמר אם יש לפלוני זה שום טענה או תביעה עלי יתבעני אין הדיינים צריכין לכוף את התובע ולומ' לו בקש תביעה אצל פלו' אלא אם יטעון הנתבע בשום מאורע שאירע באיחור התביעה כגון שיש לו קרקע למכור ומתיירא שמא ישמעו הקונים שיש לו עליו חובות בשטר ויהיו מתייראין מקניית הקרקע שמא יוציאנה בעל חוב בשטר וכשיתברר לזה לדיין צריך לכוף התובע ולומר לו באר טענתך אצל זה או אסהיד על עצמך דלית ליה עילויה שטר חוב אבל אם יאמר התובע יש לי עליו טענות שלא בשטר ואין רצוני עכשיו לתובעו אין הדיין רשאי לכוף אותו על זה כי אין בעל חוב מוציא מיד הלקוחות אא"כ יהא חובו בשטר כדאמרינן על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין והיינו דאמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דזילי ניכסי ור"ש אין נזקקין אלא לתובע תחילה כגון ראובן טוען לשמעון מנה והלה אומר הן ונתתי לך משכון בהן שוה מאתים זוז והפסדתו שלם לי מה שהפסדת ואחר כך אתן לך מנה שלך אי נמי אמר לו הן ונטלת מהן מטלטלין וראובן אמר לא נטלתי ממך כלום נזקקין בתחילה לטענת ראובן ואמרי לשמעון פרעהו ואח"כ נזקקין לטענת שמעון וה"מ דנזקקין לטענת ראובן תחלה כגון שיש לראובן שטר מן המנה שחייב לו שמעון. אבל אם אין לו שטר מן המנה אין נזקקין לו תחלה דמתוך שיכול לומר אין לך בידי כלום ואי נמי פרעתיך כי מודה ואמר יש לך בידי אלא שנטלת ממנו מטלטלין או שנטלת ממנו משכון נאמן ובכה"ג נזקקין אפילו לטענת שמעון תחלה. היכי דמי כגון דזילי נכסי.. יש מפרשים שעכשיו באו תגרים בעיר ליקח מטלטלין ואמר לו שמעון לראובן תן לי המטלטלין שבידך ואמכרם עכשיו בדמי' יקרים ואם לא אמכרם יזלזלו לאחר זמן ולפיכך נזקקין לנתבע תחלה ומוציאין המטלטלין מידו וימכרם שמעון לאותן תגרים ואח"כ נזקקין לטענת ראובן ולהאי פירוש' הוה לן למימר והיכי דמי כגון דלית ליה שטר' לתובע דמהימן משום מיגו ירושלמי הדיינין יושבין והנידונין עומדין ותובע מיד חבירו פותח בדברים ראשון שנ' מי בעל דברים יגש אליהם ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע שנ' מי בעל דברים יגש אליהם: כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' ופלו' הוו עלן סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכות' והבו לכל חד מיננא למיהוי בידי' לזכו דצבינ' ברעות נפשין וברירנא עלנא וקבילנא על נפשתנא פלו' ופלו' ושוינא יתהון עלנא לדייני ומאי דפסק' בדינא ואיתחזו להון מן שמיא קבילנא עלנא אי לדינא אי לפשרה ולא יהא רשות' לכל חד מיננא לבטולי פסק דינייהו ודינא דידהו כדינא דבי דינא רבא דלא להשנאה ביה ואחריות וחומר שטר בריר' דא קבילנא עלנא כחומר כל שטר בירורין דנהיגין בישראל מן יומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלוני: אות ב ביקורת והיא הכרזה: כדגרסינן אמר רב נחמן מעולם לא עשו איגרות ביקורת בנהרדעאי בערכין שום היתומין שלשים יום ושום הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים אמר שדה פלו' בסימני' ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שוה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו אמר רב חסדא בא להכריז רצופי' שלושי' יום שני וחמשי ששים יום ואמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אא"כ רבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום חינא וקי"ל כר' יוחנן: ירושלמי בשבועות ויש אומרי' אף לגזילה ונזקין לגזילה כדתנן מי שהניח להם אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם ונזקין אין ניפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ובפ' שור שנגח גרסי' ר' יוחנן סבר דהוא הדין למזיק ואמר הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין קטני' ואם אמר תנו נזקקין ואין מעמידין אפיטרופו' ומסתמא דאפי' מלוה בשטר קאמר כדגר' רבא בערכין והילכתא כרבא כהילכתיה וכטעמיה דאמר משום שובר ואפי' בשבועה לא יפרעו ובשחייב מודה ובמית בגו זימניה נמי נזקקין אפי' ביתומי' קטנים ונפרעין שלא בשבועה ותנא תני והוא הדין להנך כדפ' בשובר דכל היכא דליכא ספיק' נזקקין וליתה לדרב פפא דאמר משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא כרב הונא דחייש לצררי וכן פסק רבי' אלפס בתשובות ורבי' האיי נשאל אם נזקקין לנכסי יתומין והשיב שאין נזקקין אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופו' לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי אינשי בשיקרי לא מחזקינן אמר רב אשי איזקוקי' לא מיזדקיקינן דהאמר רבא אין נזקקין ואי מיזדקיקינן מוקמינן אפיטרופוס דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיט' לבר מנמצאת שדה שאינה שלו ודוקא עדות על פה דלא מחזקינן להו בשקרי אבל עדות בשטר אמרי זייופי זייף וקי"ל כוותיה דאמרי' בריש גמ' דב"ב בכולהו הילכת' כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשיקרי לא מחזקינן ומר זוטרא בריה דרב ששת אמר בהא נמי הילכתא כרמי בר חמא דאי איתה דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקא זייופי זייף וקי"ל כותיה וכי היכי דמכרזינן בדיתמי הכי נמי מכרזינן בנכסי' אחרים כמנהגא דההוא אתרא ואיכא מד"א שלושים יום כדכתב בשומא ובהכרזה ירושלמי במועד קטן כך אנו אומ' פקדון אינו נגבה מיתומים קטנים: כתב בכך וכך איך פלו' מזמין ליתמי דפלו' לדינא ואפיק שטר חוב וכתובה דהוה ליה על אבוהון וחזינא מדינא למיגבי מנכסי דיתמי מדינא לרווחא דידהו ואפיכנן אזכותא דידהו ואכריזנן על ארעא דהיא זיבורית דילהון תלתין יומין ולבתר הכי אתא פלו' דנן ואוסיף עלנא דמי דההיא ארעא כך וכך וזביננא ליה אנחנא בי דינא לפלו' בן פלו' והוא דילי' ואשלים אילין זוזי לידנא ויהבינן להו לבעל חוב כמה דאיתחייבו יתמי מדינ' ואשלימנ' הדא ארעא לפלו' דנן לי' ולירתוהי בתרוהי ומן יומא דנן ולעל' ולא ליהוי רשותא ליתמי לערעורי בההיא ארע' מידי ואחריות דהאי זבינא איתמי כחומר כל שטר זביני דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וכו': אות ב ביטול מודעי ותמצא בשטר מודעא אות ג גט והלכות בחמשה מקומות האחד על הכתיבה במאמר השני בכתיבת השטר השני בפסלות גוף הגט במאמר השלישי באות שי"ן בשלישות הרביעי בקבלת האשה עצמה. כדתניא הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת וקי"ל גיטה וחצירה באין כאחד וכדעולא דאמר והי' שעומדת בתוך ביתה או בתוך חצירה דכיון דחוב לה אין חבין לאדם אלא בפניו כדפי' רב אשי בפרק' קמא דב"מ הילכך בעינן שתהא נעורה ולא ישינה והיכא דזרקו לחצר חבירו ואח"כ קנאתו פסול משום חצירה הבאה לאחר מיכן אבל זרקו בחצירו ואח"כ הקנתו לה החצר מגורשת כדאית' בפ' שני וכדאמר' ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא לא איספיק למיתבה ניהלה וכו' ופי' רבי' משום דגט לאו בר טילטול הוא וקשיא לי מכדי טילטול וקנין החזקה תרוייהו אסירי מדרבנן מ"ש קנין החזקה דשרו ומ"ש טילטול דאסירי ומסתבר' דגיטא הוה בדוכתא דלא אפשר למיתבה ניהלה דרשות הרבים מפסיק ביניהן וסופר הוא שכתבו והניחו שם הא לאו הכי שרי לטילטוליה ולמיתביה ניהלה דהא ביטול רשות לב"ש אסור בשבת משום דמקנה רשותא הוא וקנין אגב קרקע נמי מקנה רשותא הוא ואפ"ה משום עגונא אקילו בה רבנן טילטול נמי משום עגונא אקילו בה רבנן ומעש' בא לידי והתרתי וכן פי' גאון שלא היה שם ועיקר זרקו לה לתוך חצירה או לתוך חצירו אפילו עמה במיטה אינה מגורשת אמר רב לא שנו אלא במיטה שלו אבל במיטה שלה מגורשת ודוקא במטלטלין דגביהי עשרה ואע"ג דאיכא מקום רגלי המיט' מקו' כרעי המטה לא קפדי אינשי לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך וכו': היתה עומד' ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת היכי דמי קרוב לה כל שתשוח ותיטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכתב ר"ח קיבלנו מרבוותא אפי' זרקו לה בחצר לא משתרי' לעולם עד דמטי גיטא לידה דגרסינן בירושלמי החוור שבכולן עד שיתננו לידה ומילתא תמיה' הא דירושלמי וגמר' דילן לאו חדא מילתא היא ואת לא תעביד עובדא ברשות הרבים קאמר שמא יאמר על רחוק קרוב אבל בביתה או בחצירה ליכא מאן דאסר וכולהו שמעתתא הכי איתנהו דמסתבר' דמשתריא לעלמא אבל ברשות הרבים עד דמטי גיטא לידה אבל תוך ארבע ברשות הרבים צריכה חליצה וצידי רשות הרבים וסימטא כרשות הרבים דמי לחומרא ובעל מתיבתא כתב את לא תעביד עובדא ברשות הרבים עד דמטי גיטא לידה וכן הילכת' וכן לענין הקידושין ודוקא בחצר דקביע אבל חצר מהלכת כגון עבד לא מיגרש' לה עד דכפית ליה והוא ישן דאמר רבא כתב לה וכו' ואמ' רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו רואין אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת דבעינן כריתות ואם לאו מגורשת ב"ש אומ' פוטר אדם אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין אמר ר' אבא אמר שמואל אם נישאת לא תצא ואיכא דאמרי אם נתגרשה תינשא לכתחילה כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו'. ואנן השתא דמנינן לבריאת עולם לכתחילה מותר כדפרשי' במאמר ראשו ובכולו הולד כשר מדרבנן חוץ משינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה כתב הסופר וטעה ונתן שובר לאיש וגט לאשה והן נתנו זה לזה לאחר זמן הרי זה גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה ר' אלעזר אומר אם לאלתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט דכיון שלא הוציא לאלתר קינוניא עשו והחליפו ומשהוחזקו הגירושין בפני עדים מגורשת היא כדאיתא בירושלמי לקמן וסוגיא דשמעתא כר"א וקי"ל כוותיה ואיכא מ"ד בשל תורה הולך אחר המחמיר וכתב רב אלפס מסתברא כרב אדא בר אהבה דלא סמכינן אשינויא דפריק שמואל ירושלמי מה אנן קיימין אי בשלא טעה אף רבנן מודו אי בשטעה אף ר' אלעזר מודה אא"כ אנן קיימין בסתם ר' אלעזר לא חשש שמא טעה ורבנן חששין שמא טעה. אמר שמואל נתן נייר חלק ואמר לה הא גיטיך פסולה לכהונה חוששין שמא במי מילין כתבו. ובדקינן ליה במיא דנרא אי לא פליט לאו כלום הוא ואי פליט חוששין. ותניא הרי זה גיטיך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר לה שטר פסים הוא מגורשת. ירושל' כיון שהוחזקו גירושין בפני שנים לא כל הימנו לפוסלה ואוקימנא בדקריוה סהדי ובתר הכי עייליה לידיה ואפקיה דלא חיישינן לאיחלופי ומסתברא לן מדאיצטריך ליה לשנויי הכי ולא קא משני בדלא קריוא ואפ"ה כשר. ש"מ דהא דאמרי צריך למיקריה אי לא קריוה פסול והא דאמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך פסלה מן הכהונה משום ריח גט הפוסל בכהונה הוא דקאמר ולא בריר לן מאי טעמא לא אייתי לה הרב אלפס דההוא עובדא דההוא דזרק גיטא לדביתהו ביני דני ואשתכח מזוזתא וכו'. אבל תרי מדההיא הוה האי נמי הוה. חששא הוא ופסולה לכהונה ואיכא מ"ד דאי לא קריוה סהדי כשר. מיהא דגרסי' לעיל נתן גט לאיש ושובר לאשה וכו' עד אם לאלתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט ולא היא. דהתם איתיה גיטא קמן ולא חיישי' אלא לאיחלופי ואע"ג דלא קריה כשר.. אבל כי ליתיה קמן איכא למיחש שמא שטרא אחרינא הוא ופסול ההוא דעאל לבי כנישתא דאבי גובר שקל ספר תורה יהב לה לדביתהו אמר לה הא גיטיך למאי ניחוש לה אי משום כריתות איתה לגיטא.. וה"ה לגירשתי ולכל לשון כריתות. ואע"פ שכתב בו עניינים אחרים כיון שכתב בו שמו ושמה ואמר לה הרי זה גיטיך.. יש לחוש לגירושין ומגורשת מספק. כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומ' פסלה מן הכהונה וב"ה אומר אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה ירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין בה אלא משום זיהום כהונה ואין ב"ד מזהמין אותה. עבד ר' חייא עובדא כב"ה.. אמר ליה מה ראית להכניס עצמך לספק זה המרובה. אמר ליה ר' שמעון בר יוחאי הוה עמי וקרא עליהון טובים השנים מן האחד. בפ' בתרא יצאה שמה בעיר מגורשת הרי זו מגורשת. מדקא מקשינן בגמ' מגורשת ואסרינן לה אגברא ולא קאמר למישרה לעלמא ש"מ משום קלא שריא ומתני' לחומרא. ואמר רב אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא שהן חוקרין הדבר פלו' מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפלו' והלכו למדינת הים ילמדנו רבינו יצא קול איש פלו' כהן כתב לגרש את אשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמרתו. מהו שלח להו תצא והדבר צריך למוד. ומאי תצא דקתני משני. גרסי' בערכין בפ' האומר משקלי עלי.. מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה כו' עד קמ"ל עד דאמר בטלתיה הילכך לית ליה לממסר גיטא עד דמבטל לה בעל כל מודעא דמסר וכתב הרב המחבר צריכין העדים לקנות מן הבעל בשעת ציווי הגט קנין בביטול כל מודעי דמסר וכותב שטר בפני עצמו קנו מינאי בדלא אניסנא דכל מודעי ותנאי ומודעי דנפקין מיגו מודעי דמסירין ליה אנא פלו' בן פלו' על גיטא דפלו' ליהוון בטילין ומבוטלין בכל לישנא דאמור רבנן דמיבטלי בהון מודעי ומסתבר' דקנין שופרא ואי לאו דחזינא לכולהו רבוותא קמאי בהאי אמינא למיכתב ביטול מודעי בגו גיטא וחזינא דאיתשילו קמאי בהאי תשובה לגאון דלא צריך קניין. ומודעא דגט ומתנה הוא כגון שאמר לעדים דעו שאני כותב גט לאשתי. או מתנה לפלו' ואין דעתי נכונה לזאת. הגט והמתנה הרי אלו הדברים מבטלין הגט אא"כ אמר בפני עדים ביטלתי המודעא ואין צריך קנין לא כשנתן רשות לסופר לכתוב ולא ביטול מודעי. וכן הילכתא וכן כתב רבי' האי דאין צריך אלא בפיו מבטל המודעא ודאי לכתחיל' תיקנו שמבטל המודעא ואם לא מסר מודעא ולא ביטל מודעא הגט כשר: כתב בכך וכך למיניינא דרגילנא למימנא במתא פלו' אנא פלו' בן פלו' דממתא פלנית וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתיי ולאתרי ולאתריהון דאבהתיי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא בביטול כל מודעי ופטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנת פלנית בת פלו' וכל שום וחניכה דאית ליכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחה בידייכי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכא מינאי ספר תרוכין ואיגרת שיבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ראובן בן יעקב עד: אליצפן בן עוזיאל עד. לרבינו חננאל צריכין עדי הגט לכתוב כתב ידן קרוב לכתב הגט כדי שיהו נקרין עמו ומסתבר' כי היכי דלכתחילה כתבינן איש פלו' בן פלו' ולא כתב עד כשר בפ' הניזקין מעדותו של ר' אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת ש"מ דלא בעינן שיאמר לה הא גיטי. ולא בטיל ליה עד דמבטל ליה בפי' באפי סהדיך ומסתברא דקאמר לעדים דווקא ראו גט זה הא לא אמר לעדים ואמר לזה כנסי שטר חוב זה אפי' עסוקין באותו ענין צריך שיאמר לה הא גיטיך ולא בטיל. הא נתן מסתמא בידה לא צריך למימר לה הא גיטיך: והא דגרסינן בפרק הזורק שאינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דווקא שבא לידה בלא הכשר כגון שלפתו מאחוריו או נתן בידה והיא ישינה או כגון שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלו' בעינן שיחזור ויתננו לה.. ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אבל נתן ביד או ביד שליח. ועסוקין באותו ענין אין צריך למימר לה מידי אלא שיתן הגט בידה. או ביד שליח להולכה או לקבלה. אבל עסוקין באותו ענין אפי' מענין לענין ובאותו ענין צריך לפרש כדאיתא בירושלמי צריך שיאמר לה זו גיטיך ובתיקון הגט לרבינו כשנותן לשליח בין לקבלה בין להולכה או התקבל גט זה או הולך גט זה לאשתי והרי את מותרת לכל אדם. והמוליך יאמר הא גיטיך והרי את מותרת לכל אדם. ויש לי לעיין למה לי הרי את מותרת לכל אדם ונהגו לכתוב בו י"ב בגמטור ומפרשי טעמא כנגד ג' שיטין בין כל ספר וספר של חומש והן י"ב שיטין ולכך נקרא כריתות. ולפי המנהג צריך לדקדק לכתחילה ואם הוסיף או פיחת אין בכך כלום וכפילא דלישנא לא נהירא לן אלא לכתוב בדלא אניסנא וכדו נטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנא פלו' בת פלו' וכל שום וחניכ' דאית ליכי ולאבהתייכי דהוית אינתתי מן קדמת דנא דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי ואי אית ביה מחקא וטעותא מקיים ליה: אות ג גט חליצה גט חליצה והלכות חליצה ויבום לא יספיק ספרנו זה ובאנו בקצרה וכתבנו סדורה כדאיתא בפ' חליצה מצות חליצה בג' דיינים ואפי' שלשתן הדיוטות תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה בג' שיודעין להקרות ר' יהודה אמר בה'. אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ש"מ הואיל וסתם לן תנא כוותיה במקום מחלוקת וכו'. אבל מיאון בשנים.. דתניא ר' יוסי אומר בג'. ר' יהודה ור"א מכשיר בב' וא"ר יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתב ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בה' לפרסומי מילת' ולענין חליצה אינו דן עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי ישר' כתיבי.. חליצה במנעל חליצתה כשרה באנפליא פסולה בסנדל שיש לו עקב כשר ואין לו עקב פסול ופר"ש מנעל כמנעל שלנו אמר רבא אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל לכתחילה שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל: ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ומנעל מאי טעמא לכתחילה לא משום מנעל המרופט. אי נמי משום חצי מנעל: גרסינן בשבת בפ' ר' אליעזר דתולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצה כשירה ופי' בעל הערוך מנעל רפוי שהוא גדול וליתה דהיינו מנעל גדול דתנן חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו חליצתה כשירה אלא מרופט בלוי עפר"ש ומסתברא מדקאמר אילימ' משום דפנתא מעל וערקתא מעל דמעל והן הרצועות ש"מ דסנדל לית ביה פנתא והוא כגון אלו שקורין ארקוקש ובאותן הסנדלין חולצין לכתחילה במיתנא דקטרינן והתם ליכא משום מנעל המרופט לפי שהוא קשה וחזק ואינו יכול ליישבו על הרגל אבל במנעל אין חולצין לכתחילה לפי שהוא רך ואע"פ שהוא בלוי ומרופט יכול ליישבו ופסול לכתחלה אבל משום מעל דמעל לא מיפסיל והאי דנהיגי האידנא מנעל הוא ואיכא משום מנעל המרופט ומשום דאין סנדל במקומינו חולצין ובמנעל שלנו נמי מיתכשר אע"פ שיש תחתיו עור שקורין שונא ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן ומפני הדחק שאין סנדל נהגו לעשות כן לרב נטרונאי סנדלא דילן כיון דקשור ביה מתנא כסנדלא דטייעי הוא ובירושלמי בההוא עובדא דקאמר ליה בסנדל או במנעל השיב וכי יש סנדל במקום ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחילה וכן הילכתא. והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קשרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעליא אר"י אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב. מסייע ליה לר' ינאי דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא וכן הילכתא ותניא בין שנתכוון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן וה"מ למישריה לעלמא אבל לאחין מיפסלא. דאר"י אמר רב יבמה הגדילה בין האחין מותר' לינשא לאח ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהן טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיונה אר"י סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש. ובעי' עור בהמה טהורה מדכתב תחש והוא של עור ותסיותיו של שיער כשר.. אבל הוא של שיער פסול. והא דתנן באנפליא של בגד. אבל של עור חליצתה כשירה ואיכא מאן דאמר קרא אסמכתא בעלמא ותניא החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתה כשירה גרסי' במשקין קריעה דמעומד מנא לן אי לימא מהאי קרא דכתב ויקם חזקיהו ויקרע את בגדיו אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה התם לא כתב ויעמד ויאמר הכא כתב ויקם ויקרע שמעי' מיהא דקריע' וחליצ' כי הדדי נינהו ולא בעי' מעומד ורבוותא כתבו אין אומרין דבריו אלא מעומד וכתב הרב נקיטינן לחומרא מעומד: אמר אמימר האי מאן דסגי אלוחתא דכרעא לא ליחלוץ אמר רב אשי למאי דאמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוץ חליץ ובעל מתיבתא אפקא מהילכתא מיהא דתנן מארכובה ולמטה חליצתה כשירה ומסת' כרב אלפס דהילכתא כאמימר. דאי פליג אמתני' הוה מותבינן תיובתא מינה ומתני' טעמא אחרינא הוא כפי' דרב ניסי' דהא דתני מן הארכובה ולמטה שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה ולא שנחתכ' רגלו כדגרסי' בירוש' כיני מתני' בקשור מן הארכוב' ולמטה והדין נמי טעמא דרב אלפס והלכה דאיפסיק רגליו או דאיתהפכו לא ליחלוץ דהלכה כאמימר ורש"פ טעמא אחרינא ולפי' דילן מאן דאיפסיק רגליו חליץ ולא דייק לן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירה חלצה בגדול שהו' יכול להלך בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה חלצה בלילה כשירה ור' אליעזר פוסל בשמאל חליצתה פסולה. ור' אליעזר מכשיר וכולהו בדיעבד אבל לכתחילה לא ומהאי טעמא מנהגא דאית להו לבי דינא סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא תפיר בכיתנא ומקנו ליה לחולץ להא בעינן לכתחילה בסנדלא דילה והיינו דגרסינן בסנהדרין אלו כלי הדיינין ומאי נינהו שיפור' רצועה וסנדלא וכתב הרב האי דלא נהגו בכל אתר משום דרובא דעלמא לא אזלי האידנא בלא סנדל ולא צריכי לב"ד סנדל וסנדל של עץ דכשר דווקא במחופ' עור. אבל אינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא והוא הדין בסנדל של שעם במחופה עור דאי לא תימא הכי קשיא הא דגרסינן בפ' יום הכיפורים דאמרי התם יוצאין בסנדל של שעם דלאו מנעל הוא רבא בר חייא עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה ולית הילכתא כוותיה חלצה ורקקה ולא קראתה חליצתה כשירה קראתה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראתה ולא רקקה ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה ר' עקיבה אומר חליצתה כשירה ותניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדי' רקיקה לחליצ' מה שעשה עשה שלחו לה לאבוה שמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסילא לה מאחין ומסתברא דהכי הילכתא כדתניא בברית' חלצה ולא רקקה ולא קראתה חליצת' כשירה רקקה ולא קראתה ולא חלצה חליצתה פסולה ומדאיתמר' בבי מדרשא לא משבשתא היא וסוגיא דשמעת' הכי איתא דאקשינן ולר' עקיבה מאי שנא קריאה ומאי שנא רקיקה אמר קריאה דאיתה בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דלבסוף איתה בתחיל' ליתה אתי למימר רקיקה דלבתר חליצה היא ואתי למישרא חלוצה לאחין ודווקא בפני ג' דקבעי דוכת' וחזו לרוקא אבל בפני שנים לא מיפסלא דשנים נמי משום גזירה הוא ולא גזרינן רקיקה לחודה בשנים אטו רקיקה דבתר חליצה דכולי האי לא גזרינן אבל בשלשה פסולה ואיכא דאמרי לא אתו לאשמועינן דכסידרן לא מעכבי ויבמה שמוצאת ורקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק אבל שותת לא וגידמת כתב בעל הלכות דלא תחלוץ והילכתא חולצת בשינה ירושלמי בני סימונא אתו לקמיה דר' אמר ליה אנן בען דתתן לן חד בר נש לריש דיין חזן ספר מתיין ויהב להון לוי בר סיסי וכו' אמר לון חזיתון בר נש רבותי יהבית להון שלח אייתיה ושאל ליה רקקה דם אם יש בו ציחצוחית הרוק כשר גידמת במה היא חולצת אמר ליה בשיניה כו' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה א"ר ינאי שאינן יכולין בו אמר ואמרה ומתני' דקתני ולא קראתה חליצתה כשירה בשיכולה לקרו' כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצת' כשרה החולצ' מן הקטן חליצ' פסול' אלא עד שיה' בן י"ג שנה ויביא שתי שערות אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר וכו' והילכך עד שתביא שתי שערות חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חלצתה פסולה ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ואיצטריך לאשמועינן דלכתחילה בג' ולא בעינן חמשה ודווקא למצוה דליכא איניש אחרינא אבל איכא איניש אחרינא בעינן חמשה ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדי בחמשה לפרסומי מילתא הוא דעבדי וכן כת' בעל הלכות צריכי למיתב בההוא דוכתא בית דין ה' וכדכתי' גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא וכן נמי אמר מר רב חפץ גאון. ת"ר חליצה מוטעת כשירה ואיזו חליצה מוטעת כל שאומרין לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז וקי"ל אין תנאי בחליצה כדפרשית בתנאי דתנאי דלא אפשר לקייומי ע"י שליח לא הוי תנאה וגט מוטעה פסול חליצה מעושת וגט מעושה ואמר רוצה אני שניהן כשירין לא אמר רוצה אני שניהן פסולין והלכה אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד ונותנין לו עצה ההוגנ' לו שנאמר וקראו לו זקני עירו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו אומרים ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו. רוק הנר' לדיינים וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. עד כאן היו מקרין אותו כו' עד הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה כולה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מה היא עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה אומר לו מה לך אצל זקנה הוא זקן והיא ילדה אומר לו מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך ירושלמי היא טליתא והוא סב אומר לו טליתא היא ומכלמה לך הוא טליא והיא סבתא אומר לה טליא הוא ומכלים לך הוא רוצה והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו כללו של דבר כל המעכב שומעין לו ומסתברא דווקא למשנה ראשונה דמצות חליצה קודמת למצות ייבום אבל השתא דמצות ייבום קוד' למצות חליצה ואיפסיק דכותבין איגרת מרד על שומרת יבם דין שומרת יבם כאשה שתובעת גירושין דתקינו בתר רבנן סבוראי דמפסדא לכתובתה ופלוג' היא דתרתי מתיבתא בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה ולא שקלה אלא מה דאתיא מבי נשא אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לית לה ופומבדית' מגבו לה מדשמואל דאמר אין כותבין איגרות מרד על שומרת יבם ורב אלפס פסק דאין הלכה כשמואל ור' אפרים חלק עליו בסוף פ' בית שמאי תשובתו היכי פסק גאון ופשיט מינה ר' אלפס דליתה לדשמואל הא שמואל גופיה הוא דאמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט. וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג עליה דרב דאמר יבם אינו כבעל והוא דקאמר אין כותבין איגרות מרד על שומרת יבם ואם איתא דכופין ומבקשין דהא מתני' שייך במורדת קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי קא שתיק גמר' מיניה אלא וודאי ליתיה להאי דייוקא וליכא למישמע מינה ואיכא למימר דרב ושמואל אליבא דמשנה ראשונה פליגי ומ"ה קאמר שמואל דיבם הרי הוא כבעל ומבקשין וקי"ל כמשנה ראשונה דהא לבסוף חזרו ותו גרסי' התם עד שכופין אותו לחלוץ ניכפיהו ליבם ש"מ דמצות ייבום קודמת למצות חליצה, וכן הילכתא ואמ' אין כופין כי אתו לקמיה אמר ליה אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ וכן אמר רב יהודה אין כופין גרסי' בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם להתירה. אמר ר' אמי אפי' מטברי' לציפורי שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה בתשובות רבינו משולם בר קלונימוס מדגרסי' בירושל' זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאומר בטבריא ומסקנא כגון דהוון יתבין בחדא משכנא דמכאן ולהכא ט' מילין ומכאן ולהכא ט' מילין נראין הדברים שי"ח מילין מטבריא לציפורי אבל לענין יבמה אפי' יותר מכשיעור הזה היבמה הולכת אחר היבם כדכתב זקני עירו ולא זקני עירה והאי דנקט טבריא וציפורי לפי שטבריא מקום ישיבה וציפורי אינו מקום ישיבה ואעפ"כ כיון שהיבם הוא בציפורי היבמה הולכת אחריו. אמר רב חסדא מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה ואי אפיך לית לן בה רב אשי אשכח לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לההיא יבמה לא אבה יבמי בבת אחת אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא אסוקי מילתא הוא ולית לן בה אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא ואם ראוי' למקריי' בבת אחת קריאתה לא מעכבא ואי לא מעכבא אמר אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצה צריך למיכתב אקריוה לדידה מן מאן יבמי ועד יבמי ואקריניה לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה מן ככה עד חלוץ הנעל. מר זוטרא משרטיט וכתב לכולה פרשה והילכתא כוותיה אמר אביי רוק שקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום הילכך הוא ארוך והיא גוצה וקלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן דמטי להדיה אפיה והדר איזיל. אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כד נפיק מפומה דיבמה דכ' לעיני הזקנים וירקה ומצוה בתלמידים ועל כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל כר' יהודה ותניא נמי הכי כו' גרסינן בפרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג' חדשים אחת ארוסה ואחת נשואה אחת בתולה ואחת בעולה ירושלמי עד כמה הכרת העובר. סומכוס אומר משום רבי מאיר עד ג' חדשים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי כמשלש חדשים וגו' ותניא מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי וכו' קרא עליו המקרא ואם לא יחפוץ הא חפץ מייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ת"ר יבמה שחלצו לה בתוך שלשה צריכה להמתין שלשה חדשים וג' חדשי' שאמר משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת יבם ואם נמצאת שאינה מעובר' אינה צריכה חליצה אחרת: גרסי' בפ' האשה. אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב היבמה קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואם נתקדשה לאחר קודם חליצה אינה נאסרת על יבמה ואם יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו ליבם ואם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ והראשון אם רצה לקיימה מקיים ולא קנסינן ליה אלא בנישואין כך פי' רבי' יעקב בתשובות אבל ר"ח והלכו' גדולות אמר אפי' בנתקדשה אסורה להחזירה לו עולמית. אבל נישאת נאסרת על יבמה שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה. ונמצא מחזיר כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאסורה לחזור לו מזה הטעם ותצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה והכי נמי זה חולץ וזה מגרש נמי בעל כרחו. ירושלמי יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים. ור' יוחנן אמר תצא ור' אילא אמר תצא וכו"' ר' יוסי שאל ר' פנחס איך ר' סבר אמר ליה כר' ירמיה אמר לו חזור בך ואי לא כתיבנא לך זקן ממרא וקי"ל כר' יוחנן דאמר תצא וגרסי' נמי בגיטין הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת זה איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואמרי' עלה נישאת דוקא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ומדקאמר הולד ממזר מזה ומזה ש"מ דאפי' יש לה בנים תצא ובתוספתא יבמה שנישאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים אנשי מזרח כופין יבמה שיחלוץ ומתקיים עם הבעל ובני ארץ ישראל מוציאין אותה מזה ומזה לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגה עד דחליץ לה אותו מומר. וכתב רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם מומר לא בעי חליצה מיניה ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרתו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה לר' פלטוי חלץ ליבמתו ואח"כ קידשה חייבי לאוין היא ותפשי בה קידושי וצריכה גט בתוספתא אמרו לה מת יבמך ונישאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת לא שהיתה ראויה להינשא אלא להתייבם הרי זו יוצאה בגט וכל הוולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא וחכמים אומרי' אין ממזר מיבמה. עד כאן לא פליגי אלא בממזר אבל לצאת דברי הכל תצא ומדר' מאיר נשמע לרבנן דהא הכא דמת ואפ"ה קנסינן ותצא לרבנן נמי אע"ג דאין ממזר תצא משום קנסא ומסתברא דאפי' נישאת ומת היבם תצא ומילי דאיתמו' משמיה דרב יהודאי דפליג בבני' ליתה כדכתב רב אלפס והא דאמר אם מת היבם מותר לבעלה נמי לית': סידור חליצה דרבוותא עיין אח' הקדמה אות גימל גט מיאון גרסינןבריש פ' בית שמאי ב"ש אומר אין ממאנין אלא ארוסה וב"ה אומר ארוסה ונשואה ב"ש אומר בבעל וב"ה אומר בבעל וביבם בית שמאי אומר בפניו ובית הילל אומ' בפניו ושלא בפניו ב"ש אומר בב"ד וב"ה אומר בב"ד ושלא בבית דין וע"כ לא קאמרי בית הלל אלא דלא בעינן מומחין אבל ג' בעינן דתנן החליצה והמאונין בשלש' ותניא אלו ואלו מודים שצריך ג' ולית הלכת' כוותייהו דהא איפסיק הלכת' כר' יוסי בר' יהודה ור"א ור"ש דמכשירין אפילו בשנים דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג ופר"ח דיעבד אבל לכתחילה לא ודייקינן מדקתני מכשירין דיעבד קאמ' ומסת' דהא אמרינן בפ' כיצד הא קמ"ל דמיאון בשלשה ולאפוקי ממ"ד בשנים וכן הילכתא איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאת' אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ר' חנינה בן אנטיגנוס כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ירושלמי איזו הוא לדעת' עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר איזהו שלא לדעתה עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר תשובה לר' אלפס שכת' הרב המחבר זה שאמ' המשנה השיאתה אמה או אחיה ולא אמר שקידשה שקידושי קטנה אינן כלום ואין מועילין קידושין אלא הנישואין ואחר הנישואין צריכה למאן ובקידושין לחודייהו אינה צריכה מיאון ומסתב' דליתה דהא בין ב"ש ובין ב"ה מודו בארוסו' דממאנין ורב נמי הא אמר וכנגדן בקטנה מתקדש למיאון וברייתא קתני תרתי אי איפשי בפלו' בעלי אי איפשי בקידושין שקידשני אמי ואחי אלמ' מתקדש' למיאון ובירושלמי לקמן הא אירוסיך עבר אמרה תלך אמי ותינשא לו וכן מצאתי בתשו' ראשי ישיבות כי שכב אבוה דקטנה ומתקדשי לה אמה או אחיה תקינו רבנן אי מצטביא תפשי בה קידושין ואי לא מצטביא ממאנה ונפק' ואי לא מצטביא וקידשה שלא לדעתה לא תפשי בה קידושין ולא בעיא מיאון ת"ר איזהו מיאון כל שאמרה אי איפשי בפלו' בעלי אי איפשי בקידושין שקידשני אמה או אחיה יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו הושיבה באפריון ירושלמי מעשה בתינוקת שניכנסה ליטול פשתן מפשתני אמר לה הא אירוסך עבר אמרה תלך אמי ותינשא לו אמרו חכמי' אין לך מיאון גדול מזה תנא קטנ' שלא מיאנה ועמדה ונתקדש' משום ר' יהודה בן בתירה אמרו קידושיה הן הן מיאוניה והילכתא כוותיה אפי' הות נסיבא לקמא ותניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום וכו' ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום והרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט ופסקו רבוותא הלכה כר' יהושע והלכה קטנה שלא מיאנה בעלה יורשה הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור וכו' והיכא דמיאנה בבעל מותרת לאביו. אבל מת בעלה ומיאנה ביבם אסורה לאביו משום דבשעת נפילה מיתחזיא ככלתו אבל לאחיו דאביו שריא: אבל מי שיכולה למאן ולא מיאנה אינה ממאנת משום דבשעת נפילה מיתחזיא כצרת בתו צרתה חולצת ולא מתייבמת נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונישאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו מיאנ' בו והחזירה ונתן לה גט ונישאת לאחר ונתארמל' או נתגרש' אסור לחזור לו זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו הממאנת באיש ונישאת לאחר וגירשה לאחר ומיאון בו כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו וכן הילכת' דמיאון דידיה מבטל גיטא דחבריה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה וא"ר יצחק בר אשיאן אמר רב כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו גזירה אחיו אטו הוא וכן הילכתא שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנו' ומת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה ומת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן וכו' ואמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר וכן אמר ר' אלעזר מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנו' בא יבם על הראשונ' וכו'. ר' אליעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה הימנו גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני ואוקימנ' בשבא עליה משהגדילה והביאה סימנין דגמר ובעל לשם קידושין אבל לא בא עליה ונישאת ד"ה צריכה גט משני אע"פ שאינה יכולה למאן משהביאה שתי שערו' כדאיפסי' הילכתא לקמן ואע"ג דלא בעל תפשי בה קידושין של שני שהיא צריכה גט ומסתברא כרב חדא דהילכתא כוותיה באיסורי. ועוד דהא קי"ל כרב בקידשה על תנאי וכנסה סתם. דצריכה הימנו גט. דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דתרויהו חד טעמא נינהו וצריכין כדאמר התם הילכך כשבעל אינה צריכה הימנו גט משני. וקנאה ראשון קנין גמור בשלא בעל והגדילה ועמדה ונישאת ועמדה ומיאנה אינה יוצאה במיאון אלא בגט. ומיהו תפשי בה קידושי שני ומגרשה שני בגט. והא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלוין כשינויא דרב דאמר מילתא דקטנה מילתא תלי. וקי"ל אי בעל אין. ואי לא לא וליתה לדשמואל דאמר כל הבועל על דעת נישואין הראשונים הוא בועל. ואע"ג דשמואל מצי לשנוי לברייתא הכי דמילתא דקטנה מיתלא תליא עד שעתא דמייתי דהא תפשי בה קידושי שני אפ"ה הילכתא כדפסקי'. וכן פסק בהלכות גדולו' בהילכות מיאון. ובעל מתיבות שכתב מיהא שמעינן דהיכא דלא בעל אע"ג דאייתי שתי שערות והגדילה נמי ממאנת. ליתה דעד כאן לא פליגי אלא אי צריכה גט משני או לא. אבל למיאון לא. כדאמרי' עד מתי הבת ממאנת: עד שתביא שתי שערות ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן. אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן ש"מ דר' מאיר ור' יהודה בלא נבעלה וקי"ל כר' מאיר. והא דאמר ר' ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואיזו זו: זו שקידושיה קידושי טעות שאע"פ שבנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת לה ליתה.. וכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיאנה שוב אינה יכולה למאן: וכתב רב אלפס דרבוותא קמאי מספקא להו עבדי בה לחומרא. ואע"ג דשנינן הא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין: אשינוי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה והאי סברא סברא מעליא היא. דגרס' בהדיא וכו' עד אינה יוצאה במיאון. אלא צריכה גט מדרבנן. ותפשי בה קידושי שני וצריכה הימנו גט ואם רצה השני לכונס' מגרש' ראשון ונושא שני. אבל מגרשה שני ונושא ראשון. לא כההוא דגרסי' בגיטין וכו'. וצריכא עייונא ומסתברא דמדקאמר שמואל צריכה גט משני. ש"מ ראשון כדקאי קאי. ומותרת לשניהן דומיא דיצא קול עליה מזה בגיטין ודומיא דאשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת שלא ברשות דמותרת לחזור לו. ובנתקדשה ואח"כ בא בעלה ולא גזרי' בה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכיון שנישאת שלא ברשות קלא אית ליה. ועוד דקי"ל במקום אמתלא חוששין לאמתל' והכא נמי קידושי טעות הוא ומאי דקאמ' רבי' דעבדי' לחומרא. ואשינוי לא סמכינן. לא בריר לן לישניה דכיון דעבדינן לחומרא סמכינן אשינויא מיהו הלכה כדפס'. גרסי' בפ' בא סימן. איבעיא להו תוך זמן שהוא תוך שנת שתי' עשרה לתינוקות ושלשה עשרה לזכר כלפני זמן או לאחר זמן ואסקה רבא תוך זמן כלפני זמן. ואמר רבא קטנה כל שתים עשרה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת. ואסיקנא לעולם לא בדקינן. ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין למיאונין אבל לחליצה בעיא בדיקה. אמר רב דימי מנהרדעא הלכה חוששין שמא כשרו. וה"מ דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן. דהוי ספיקא דאורייתא. אבל מעיקרא לא. בת עשרי' שנה שלא הביאה ב' שערות. תביא ראיה שהיא בת עשרי' והיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת. בן עשרי' שלא הביא שתי שערות. יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם. והוא שנולדו בו סימני סירוס עד רוב שנותיו ואמר רבא בכולהו פירקין הלכה מעת לעת ועולא אמר דתנן תנן. דלא תנן לא תנן (ושנת עשרים דלא תנן לא תנן) ושנת עשרים דלא תנן בה ויום אחד לא בעינן מעת לעת והילכתא כעולא. דתניא כוותיה דר' יוסי. בן כיפר אומר שנת עשרים שיצא ממנה ל' יום. הרי הי' שנת עשרים לכל דברי'. וכתב הרב יום אחד בשנה חשוב שנה. ואיכא למימר בעינן שלשים כר' יוסי בן כיפר ולחומרא. וגרסי' בפ' מי שמת. אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמיאונין וכן הילכתא. בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתייבמת. בא העליון עד שלא בא התחתון. או חולצת או מתייבמת והילכתא כוותיהו ת"ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו. ור' ישמעאל מוסר לאמו. ר' אומר תוך הפרק. אין נשים בודקות אותן: שאין משיאין ספק על פי נשים. ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל ואסיק' פלוגתייהו דר' יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק לאחר הפרק דאיכ' חזקה דרבא סמכי' אנשי' ובדקן נשים ור"ש סבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעי' בדיקה ואי משתכחן לאחר הפרק שומא נינהו ונאמנת אשה להחמיר ולא להקל אבע"א ר"י ואתוך הפרק.. ואבע"א ר' שמעון ולית ליה חזקה דרבא. ופסקי רבוותא הלכה כר' שמעון דהא רבא פסק תוך זמן כלפני זמן הילכך כל הנבדקו' נבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאונין בין תוך הפרק בין לאחר הפרק דסמכינן אחזקה דרבא ונאמנת האשה להחמיר ולא להקל ר' יהודה קתני לה ואתוך הפרק וקשיא לן כי איבעיא לן תוך זמן או כלאחר זמן מאי קא מיבעיא לן דהא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ור' נחמן דאמר התם כתנאי ומדחי ליה לימא כתנאי מיהא דהא ליכא לדחוינהו כלל ואיכא למימר דלא מיבעיא ליה אלא לענין עונשין כדאמרינן התם והתם הוא דפסקינן תוך זמן כלפני זמן. אבל לענין חליצה ומיאונין לא קאמר. ואיכא למימר דהלכה כר' יהודה כדקי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"י וצריכא עייונא מיהא דקי"ל כרבא דאמר קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה. חזקה הביאה סימנין למיאון אבל לחליצה לא. ולחליצה נמי היכא שיצא קול עליה שהגיע לכלל שנותי' והוחזקה בסימני' בשכינותיה אינה צריכה בדיקה והא דאמ' ר' נחמן אמר שמואל בודקין למיאונין וקי"ל דהילכתא הוא לא קשיא ליה לרב אלפס למאי הילכתא היכי משכחת לה אי תוך זמן ולפני זמן שומא נינהו ולא עבדינן בהו עובדא. ואי לאחר זמן האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סימנין ואע"ג דבדקינהו לאחר זמן ולא אשכחינן בה מידי הא אסיק' הילכת' דחוששין שמא נשרו ופריק דהאי דפסק' חוששין היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן כדכת' לעיל. וכל היכא דלא בעל אחר דהוו ליה נישואין דרבנן לא אמרינן חוששין שמא נשרו. ולא אמר רבא דלא בדקינן דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנין אלא איסורא דאורייתא לחומרא כו'. כדאי' בהלכות וטעמא ברירא הוא. ומסתברא נמי דכי אמרי' חזקה הביאה סימנין הני מילי דידע מילתא שהגיע לכלל שנותיה הא לא ידעינן בדקינן לה. ואי אתיא שתי שערות לא ממאנה דחזקה הגיעה לכלל שנותיה ואי נמי דידעינן שנותיה בדקינן לה תוך זמן ולפני זמן דאי משכחינן להו אחר זמן שומא נינהו דממאנ' אי נמי בודקין למיאונין ולאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן הוא דאתא וכיון דאשכחי' לה שתי שערות לא ממאנה דלא כר' יהודה ואע"ג דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ליתא הילכתא כוותיה כדאשכחינן בברייתא כשבאתי אצל ר' עקיבה אמר לי בילבול זה איני יודע בן שלקית איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות וכן הילכתא ואמר רב הונא שתי שערות צריך שיהא בעיקרן גומות ורב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומא אע"פ שאין שיער והוא דלא איתנון מקטנותה דאי איתנון מקטנותה שומא נינהו וקי"ל כרבנן דאמרי עד שתביא ב' שערות במקום אחד וכמה שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן ר' עקיבה אומר כדי שיהו ניטלות בזוג אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ וגרסינן התם ת"ר אלו הו סימני בוגרת ר' אליעזר בר' צדוק אומר משיתקשקשו הדדין רבי יוחנן בן ברוקה אומ' משיכסיף ראש החוטם וכו' ר' יוסי אומר משיתקיף עטרה ר' שמעון אומר משיתמעך הכף וכן היה ר' שמעון אומר שלשה סימנים הן מלמטה וכנגדן מלמעלה וכו' והלכה כדברי כולן להחמיר קידשה עצמה בחיי אביה צריכה גט ואם קידשה אביה נמי שלא לדעתה צריכה גט: גרסינן בפ' האיש מקדש. קטנה שנתקדשה על ידי אחיה ואמה וקרוביה מדעתה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמר רב צריכה גט וצריכה. מיאון עולא אמר אפי' מיאון אינה צריכה ואע"ג דשדיך ופסקי רבוותא לדרבינא דהוא בתרא אמר דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל הילכתא כוותיה דעולא וליתה לדרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה ואי קדיש נפשה נערה או קטנה בלא דעת אביה אפי' נישאת אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין ואם מת אינה זקוקה ליבם. ואפי' מיאון אינה צריכה כעולא וכן פסק ר"ח. אלא דתמיהא לן מאי דקאמר דלא הוו קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. דאם נתרצה האב מסתברא דחיישינן לקידושין למפרע כדכתב בחלק ששי בקידושין וכן כתב הרב רבינו אבן מגש שפסק משמייהו דקמאי. בין שנתרצה בין שלא נתרצה לא הוו קידושין. לא איתברר לן מהיכ' דנפק האי פסקא דעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא היכא דחיישי' שמא נתרצה האב אבל היכא דנתברר לן בהדיא שנתרצה לא שמעינן להו דפליגי וצריך הדבר עיון. ובעל מתיבות פסק דליתה לדרב ושמואל בקטנה אבל בנערה הילכתא כוותיהו ומסתברא כוותיה. ואיכא מ"ד מדלא קאמר רבינא סבר לה כעולא לשמא נתרצה האב לא חיישינן. אבל מיאון צריכה דקידושין דרבנן נינהו ולא דייקא לן ואיכא מ"ד מדלא קאמר רבינא סבר לה כעולא לשמא נתרצה דחייש לשמא אביה קידשה במקום אחר וליתה דא"כ מת אביה תתעגן עולמית: איתמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב. רב אסי אמר אביה ולא היא וקי"ל כרב. דהא רב הונא קאי כוותיה. והיכא דקידשה. אפילו היא קטנה בת יום אחד אינה יוצאה במיאון אלא בגט עד שתגדיל כדרבא דאמר רבא שלש מידות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה אפי' בחיי אביה כדפרישי' בשלישו' גט ויכולה לשמור את גיטה היא ובפחות מיכן אינה יודעת לשמור את גיטה: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והן כבר ששית לקטנה וכבר שבע לקטן וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ובפחות אפי' מיאון אינה צריכה דאינה יודעת לשמור קידושיה וכל שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן כר' חנינא בן אנטיגנוס וכדפסק הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשן הקדש והיא שנת שתים עשרה לקטנה ושלש עשרה לקטן וכנגדן בקטנה חולצת. ורבא לטעמיה דאמר בפרק מצות חליצה עד שתגיע לעונת נדרים ואיפסיקא הילכתא עד שתביא שתי שערות ואיכא נוסחא דגריס איפכא בצרור וזורקו וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ובפעוטות מתגרשת בקידושי אביה: וליתה דיש קטנה יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור קידושיה והיכא שקידשה האב כשהיא קטנה ומת האב מסתברא אם לא נתגרשה אינה יכולה למאן ואם נתגרשה והיא יתומה בחיי האב ונישאת יכולה למאן בקטנותה כדמוכח בקידושין בפרק האיש מקדש ירושלמי קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ונישאת אפי' כן חוזרת וממאנת והולכת. והרב המחבר דכתב צריכא עיונא רבה לא בריר לן גרסינן בפרק אלמנה ניזונת הממאנת והשנייה והאילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. ירושלמי ויתומה אין לה אב תיפתר ביתומה שמיאנה כשם שקנסו בה כך קנסו בו שאם קידשה בליטרא זהב תאבד הכל ותניא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון הממאנת והשנייה והאילונית אין להם מנה מאתים אבל תוספת יש להן וקשיא ליה למר בר מרנא ניסים מ"ש ממאנת ממורדת דמפסדא כתובתה ופריק מדכתב לה תוספת כשהיא קטנה. קניא ליה על חיבת לילה הראשון וליכא עליה תנאי אישות וגמירי דקטן מיקנא קני אקנוי לא מקני אבל גדולה דאיכא עליה תנאי אישות מפסדא. רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה ויוצאה בגט יש לה כתובה וקי"ל כשמואל וממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים ולא פירות. ירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ולא מזונות. בפ' שני דייני גזירות כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שבעלה הלך למדינת הים ולוותה ואכלה שמעינן מיהא דאשה שלוותה ואכלה הבעל חייב לפרוע ולא בלאות בין דאיכא ניכסי מלוג בין דאית נכסי צאן ברזל דינן שוה ואי דאיתנהו לבלאות אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לית לה ודוקא ממאנת אבל שנייה נכסי מלוג לית לה נכסי צאן ברזל אית לה דקנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה וכו' כדאיתא בפ' אלמנה בדין ממאנת ואילונית. אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתני' בראשונה היו כותבין בגט מיאון לא רעינא ליה ולא צבינא ליה ולית אנא בעי להיתנסב' כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלונית באנפאי ולא דמיא מיאון לגט דממאנת באיש היא מותרת בקרוביו והא מותר בקרובותיה כתב איך פלונית בת פלוני אתת קדמנא לבי דינא ואמרת לנא דאמה או אחיה אטעיי יתי וקדישית יתי להדין פלו' בן פלו' ואנא ינוקתא אנא ולא ניחא לי בהדין גברא ולית אנא בעי' ליה ואנא ממאנת ביה וכדאמ' לנא הכי בדקנא אנחנא בהדין פלני' ואסהיד' סהדא קדמנא דינוקתא היא וכתיבנן לה דנן ויהיבנ' לה בידה למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין כדת משה וישראל: ואינש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידה למיהוי לה לזכו ולראיה ומסתב' דהאי דיבור' נפיש טפי ואתי לאיחלופי בגיטא והוי בעי למיכת' בכך וכך במותב וכו' איך פלנית בת פלו' דהיא יניקתא דקידשוה אמה ואחיה מיאנה בפל' בן פלו' באנפנא וכתיבנא שטרא ויהיבנ' לה למהך להתנסב' לכל גבר דתיצבי כדת משה וישראל ואינש לא ימחי בידה מיומא דנן ולעלם: עדים: אות ג גט חירות מי שיש לו עבד או שפחה שהטבילן לשם עבדות וחייב במצות צריך גט חירות לבוא בקהל וכתב הרב איכא מד"א דבעי ביטול מודעי וקנין וכתבא באנפי נפשה כדכת' בגט נשים דחד טכסיס אינון ותנן בגיטין בפ' המגרש גופו של גט שיחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך וגרסי' בפ' קמא דקידושין עבד כנעני קונה עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו וכו' ואסיקנ' מתני' ר' שמעון בן אלעזר אבל חכמים אומרי' עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ע"י עצמו שמסר לו השטר דקי"ל גיטו וידו באין כאחד וע"י אחרים שזיכה לו ע"י אחר דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכן הילכת' תנא יוצא בשן ועין וראשי איברי' שאינן חוזרין ותניא כולן עבד יוצא בהן וצריך גט שיחרור דברי ר' שמעון וכו' והמכריעין לפני חכמי' אמרו נראין דברי ר' טרפון ודברי ר' עקיבא בשאר איברים ואע"ג דקי"ל הלכה כדברי המכריע ה"מ במתניתין אבל ברייתא לא כדכתב בהלכות ומס' דהאי הכרעה שלישית כדאמרי' בפסח ראשון בבית תעשה זילוף בשדה תישפך הכל ואמר הכרעה ג' אינה מכרעת דאי הוו אמרי בין בבית בין בשדה תעשה זילוף או תשפך הכל ומינהו אכרע בבית תעשה זילוף בשדה תשפך הכל הוי הכרעה הא לאו הכי דעת שלישית הוא וכגון הא דאמר בשבת לא ישתטף אדם כל גופו במים בין בחמין בין בצונן ר"ש מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר וכן קולי מטלניות דת"ק קאמר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור ר' עקיבא אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור הא לאו הכי דעת ג' הוא וגבי חמץ דאמר ר"ג חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ואמרי' התם ר"ג לאו מכריע הוא דהא לא איירי ר' מאיר ור' יהודה בתרומה וה"נ אי אמר אחד שן ועין ואחד אמר שאר איברי' צריך ואין צריך הויא הכרעה והערוך שפי' הכרעה חצי דבר מזה וחצי דבר מזה לאו הכרעה היא ליתה ור"ח שפירש כגון חכמים ובן זוגן שקול כמותן לא הוי הכרעה לא דייק לן ועוד לאו הכרעה ולאו מחלוקת היא אלא הלכה פסקו והילכך הוו להו מכריעין תרי והוו להו ארבעה לגבי תרי והלכה כמכריעין. ורב אחא ממשבחא משמע דהכי סבירא ליה דאייתי ראייה מיהא ואמר דהיכא דקדיש בפני פסולי דרבנן לעדות להתירה דגרסינן נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים אלמא כוותיה ס"ל ופסק רבי' אלפס כר' שמעון ור' עקיבא וכו' כדכתב בהלכות ובפ"ק דגיטין אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא. ות"ר בג' דרכים שוו גיטי נשים ושיחרורי עבדים ואיכא נמי הא דתנן תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וצריכה נמי לשמה ומחוב' דלא תניא ואין שני עבדים מתגרשין בגט אחד כאשה ועבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך עצמו קנה ונכסים לא קנה והוא הדין לכל נכסי קנוין לך דקי"ל כרבא דאמר פלגינן דיבורא ואחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה והא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות: שייר קרקע כל שהו לא יצא לחירות ר' שמעון אומר וכו' אין הלכה כר' שמעון ושדר רב פלטוי גאון עבד שברח מן האירוסין יצא לחירות כרב שמן בר אבא א"ר יוחנן וכופין את רבו וכותבין לו גט שיחרור ודוקא לאחר יאוש ועבד שברח מחוצה לארץ. יצא לחירות וצריך גט שיחרור ועבד שברח מן האיסורין יצא לחירות דוקא לארץ בשמיה דרב הינאי והמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור וליתה כשמואל והמפקיר עבדו ומת נמי כופין את היורשין וכותבין לו גט חירות וליתה לדאמי דאמר אין לו תקנה ועבד שהשיאו רבו אשה או שהניח לו רבו תפילין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור והמוכר עבדו לנכרים או לח"ל יצא לחירות ובכולן צריך גט שיחרור ואם עבר ונשא בת ישראל מוציאין אות' הימנו אלא שצריכה גט והולד כשר דקי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש והמוכר עבדו לנכרים דאסור דוקא עבד מהול שקיבל עליו מצות אבל רשע שחשוד ומחלל שבתות בפרהסיא ואינו מקיים המצות מותר למוכרו לכתחי' לעכו"ם והלוקח עבד מן השוק צריך למולו ולהטבילו בפני שלשה תלמידים שמודיעין לו המצות מקצת קלות וחמורות והרי הוא עבד כנעני שחייב במצות וכשמטבילו מטבילו לשם עבדות: כההיא עובדא דמנומין עבדיה דרב אשי דמסרה ניהליה לרבינא וכו' ואע"ג דרב אחא ורבינא תני לחוד הוא איכ"ל אחרינא הוא בהדייהו ומשום כבודם לא חשיב ליה ולרבינא ולרב אחא מסר ליה משום דהוי מומחין. ואיכ' מ"ד דלא צריך שלשה מיהא ומסתב' דצריך ג' ואיהו עיקר טבילה וכתב הרב שהרב מברך על הטביל' לפי שרבו צריך לאותה טבילה ולא העבד ומסתב' שהעבד מברך שלא מצינו שזה מקיים מצוה וזה מברך והעבד הוא טובל כטבילת גר שהוא מקבל עליו המצות והרי הוא כעבד ישראל אלא שאסור בבת ישראל וכשרוצה לשחררו אינו צריך לקבל. שכבר קיבל וטבילה צריך ואותה טבילה כת' הרב שצריך בפני שלשה ולא נהירא לן דגר דבעי ג' משום קבלה הוא אלא עבד משוחרר וגר לא שוו אלא לטבילה לחוד והרי היא כטבילה דעלמ' שצריך עדי' דאי איתה הא דגרסי' בקידושין גר נמי לאו בידו הוא מי יימר דמיזדקק ליה בי דינא גבי שיחרור נמי לישני ליה שלשה בעינן לטבילה ואיכא מ"ד דטבילה לא מעכבא ואם קידש בת ישראל קידושיו קידושין: כתב בכך וכך איך אנא פלו' וכל שום וחניכא דאי' לי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושחררית ושבק' יתך אנת פלוני דהוי עבדי מן קדמת דנא והשתא אקניתי לך נפשך דתיהוי בר חורין ותישתרי למיעל בקהלא דישראל למיסב ברתהון ולמילף את וזרעא דילך בדאוריתא ולעיולי יתהון בכנישתא דישראל ואינש לא ימחה בידיהון מיומא דנן ולעלם ורשו איניש לית עלך ולא על כל מאן דעתיד למיפק מינך ודין דיהוי לך מינאי איגרת חרורין וגט שחרור כדת משה וישראל ואית דכתבי ביטול מודעי ואיכא נוסחי דכתב בהו קנין ולאו מילתא היא: אות ז זיכוי כתב הרב המחבר (כגון) מאן דבעי למיתן זוזי או מטלטלי לאיניש אחרינא וליתיה למקבל מתנה ולית ליה ארעא דליזכי ליה אגב ארעא א"נ דלא בעי למיזכי ליה אגב ארעא ולא בקנין ומטלטלין איכא מאן דאמר דאי יהיב ליה בקנין אע"ג דליתיה גביה קני להו בקנין אבל זוזי לא דאין מטבע נקנה בחליפין מזכי להו על ידי אחר ומסר להון בידיה ואמר ליה זכי בהלין זוזי לפלוני והאי שטרא איתי' בלא קנין מסתבר' זיכוי ושלישות חדא הוא ורבינו האיי שמנה זיכוי עם ההקנאה ליתה דזיכוי לחוד לאו כלום הוא וזיכוי ע"י אחר הוא משיכה במטלטלין ואמר לו זכה באלו ומשוך אותן לפלוני שנתתי ומכרתי לו אי בקרקע בחזקה אומר לו חזק וקנה קרקע זו לפלוני אי נמי שזיכה לו השטר. כדתנן מי שמת ונמצא דייתיקי חגורה לו על מתניו אינה כלום זיכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין בדא' זכו בשדה זו לפלו' וכתבו לו השטר וכו' אבל בקנין לית' כדגרסי' בקידושין וליקנינהו ניהליה ע"י אחר סבר שמיט ואכיל להו ש"מ כי ליתיה למקבל מתנה לא מצי לאקנויינהי ניהליה בחליפין ע"י אחר דכליו של קונה בעינן וליתיה ורש"פ בקידושין דליתיה למקבל מתנה. ואין אחר שם חפץ ומשמע שאם אחר רוצה להקנות כליו להנאתו של קונה הרי הוא ככליו של קונה ואע"ג דליתיה למקבל מתנה מזכה לו ובגיטין נמי גרסינן גבי נתתי שדה פלו' לפלו' והוא אומר לא נתת לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר ע"י שטר וקנין. וצריך עיון ומנהגא דקנין שלא בפני המקבל ולא אשכחן בה טעמא. והא דנהיגין בכליו שאינו של קונה טעמ' כדכת' במאמר אגב וזיכוי כדקאמר דווקא שיהא הזוכה בן דעת והמקבל ילוד כדגרסי' בפרק התקבל אמר ר' יהודה אמר רב אסי אגוז ונוטלו. צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' עד שיביא שתי שערות. וכן הילכתא ודוקא גבי ממונא אבל גבי עירוב דרבנן לא בעי' שתי שערות אלא בחפץ ומניחו. ולאחר שעה נוטלו סגיא כדמוכח בפ' התקבל והא דגרסינן זכין לקטן ואין זכין לגדול ר"י אומר לגדול אמרו ק"ו לקטן וקטן שאין מכיר בין צרור לאגוז ואי מכיר זוכה לעצמו הוא: ירושלמי תמן אמרי בשם רב נחמן בר יעקב נותנין לו אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוציא מידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו צרור וזורקו גזילו גזל מפני דרכי שלום אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומניחן ומביאן אחר זמן גזילו גזל גמור וזוכה לעצמו אבל לא לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו כך זוכה לאחרים הכל מודי' שאין מתנתו מתנה שנאמ' כי יתן איש אל רעהו וגו' איש נותן ולא קטן ר"י בר פזי בשם ר' יוחנן לעולם אין גזילו גזל עד שיביא שתי שערות ושאינו ילוד נמי לא קנה כדגרסינן המזכה לעובר לא קנה וכתב ר' אבן מגש דאפילו בירושה הבאה מאיליה ומת העובר איכא למימר לא קנה מדפליגי אביי ורבא בגר שמת וביזבזו ישראל נכסיו ושנינו אביי אמר ירושה הבאה מאיליה שאני ורבא אמר שאני התם דרפויי מרפייא בידיה מעיקרא אלמא דרבא סבירא ליה דאי לאו רפויי מרפיא אע"ג דירושה הבאה מאליה היא היכא דמת העובר קנה וקי"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא ומסתברא מדגרסינן מאי ביניהו איכא ביניהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת ולא קאמר איכא ביניהו ירושה הבאה מאיליה ש"מ דרבא מודה בירושה הבאה מאיליה דקני אפי' מת העובר אבל אביי לית ליה טעמא דרפויי מרפיא בידיה וכן פירש ר' שמואל ורב יוסף דקאמר אינו ממעט בחלק בכורה הכי סבירא ליה וכן הילכתא ומתנת האב נמי קני כדגרסינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וסברא דרבינו אלפס (ליתה) בהלכות דיליה משמע דהכי הוא והילכתא המזכה לעובר לא קנה בעובר דאחריני אבל בעובר דידיה קני וכן דעת הגאונים וכן כתב רבי שמעון קיירא ומסתברא אפי' בתוך מ' יום של יצירת הוולד לא בעינן הכרת העובר ואי אמר לכשתלד אפי' בעובר דעלמא נמי קני דרב יחידאה הוא ורב נחמן ורב ששת מודו דקנו והיכא דמזכה למי שאינו בעולם כגון דאמר לבני דהוו ליכי מינאי אפילו למאן דאמר המזכה לעובר קנה הכא לא קנה.. אבל רבינו האיי אמר בין עובר דיליה בין עובר דעלמא לא קנה בכולהו וה"מ בשכיב מרע אבל בבריא לא שנא בעובר דיליה ל"ש בעובר דעלמא אפי' לכתחילה לא קנה ואע"ג דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דעובר לא פסיל כדפסק רבינו אלפס בהלכות ה"מ גבי תרומה אבל בממונא מודו דעובר יש לו זכייה דאם איתה אדפריך מדתנן בסיפא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ליפרוך מרישא תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה כדאיתה ביוצא דופן דש"מ דעובר אית ליה זכייה אלא לאו ש"מ שאני תרומה מממונא אבל לר' יוסי דאית ליה דעובר קני גבי תרומה כל שכן גבי ממונא וקי"ל כרב גבי תרומה וגבי ממונא קי"ל ירושה הבאה מאיליה קנה: גרסינן בפ' יש נוחלין אמר רב נחמן בר יצחק היכא דזיכה לו על ידי אחד ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן כו'. ואמר רבא ואיתימא ר' נחמן בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי דלא קנה שתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק קננהו ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ומסתב' מדגרסי' בפ' שני דחולין השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א וכו' שחט ואח"כ חישב עלי' זה היה מעש' בקסרי ולא אמרו בה לא איסו' ולא היתר ואמר רבינא לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג דעבדים דמספקא ליה אי הלכה כרשב"ג אי לא וה"נ אזלינן לקולא ושדר רב שר שלום משום חומרא בעלמא חשו לה אבל לענין דינא כרבנן קי"ל דהכי איפסיקא הילכתא בהגהה בספרד ודווקא דאמר ליה זכי או הילך אבל אמר ליה הולך חפץ לפלו' שנתתי לו במתנה ושמכרתי לו יכול לחזור בו דהולך לאו כזכי וכתבי רבוותא וה"מ במתני' ומכר וגט וכדאסיקנא בפ"ק דגיטין הולך לאו כזכי והתם מתנה הוא וממתנה ומגט רגילי אינשי למיהדר אבל בהלוואה ופקדון שהוחזק כפרן שעליו לפרוע קי"ל דהולך כזכי כדגרסי' התם הולך מנה שאני חייב לו חייב באחריו' ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר. ואסיקנ', דכ"ע הולך כזכי כלומר היכא דשליח קיבל עליו אחריות והכא במיגו קא מיפלגו. מר סבר אמרינן מגו ומ"ס לא אמרי' מיגו ותניא כוותיה דרב הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ובנוסחא דין ש"מ הולך כזכי דילמא בהילך. ומסתמא מדקאמר דכ"ע הולך כזכי והכא במיגו קמיפלגי ש"מ כל היכא דליכא למימר מיגו כגון מתנה וגט אי נמי בהלואה ושליח קיבל עליו אחריות אפי' שמואל מודה דהולך כזכי. ורב דאמר הולך כזכי בהלואה כ"ש במתנה. ועוד אי מתנה דינה כגט כי אייתי ליה תנאי דהולך ממתנה לייתי פלוגתא דר' נתן ור' בהדיא דפ' המקבל דליכא לאדחויי ועוד קשיא דר' אדר' דקי"ל דר' יהודה הנשיא היינו ר' והכא גבי מתנה ס"ל הולך לאו כזכי וגבי גט הולך כזכי ותו דגרסי' בפרק המקבל איתמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה א"ר הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי או לא והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק איסורא לחומרא ואי ס"ד דרב בהלואה ופקדון לחוד קאמר לישני לי' גבי הלואה פשיטא וגבי גט ומתנה דהדדי נינהו מספקא ליה והילכך הא דקי"ל כרב (דאמר) דידעינן דעתא דמקבל כגון דשוי שליח מעיקרא לגבי ממונא לקולא וגבי גט נמי דשויתיה שליח לחוד סבירא ליה דחומרא ונעשה שלוחו ושלוחה וחולצת. וכן הילכתא וצ"ע גבי ממונא אמאי לא אמרי' יחלוקו דהא גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד סבירא לרב כחכמים דאמר יחלוקו דמספקא להו והא דאמר אביי נקטינן שליח מתנה לאו כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי איכא למימר אפי' לרב דאמר הולך כזכי קאמר ואמתני' דהשולח גט קאי דכי היכי דשליח גט יכול לבטלו עד שלא הגיע גט ליד האשה דחוב הוא לה עד שתעשה האשה שליח לקבלה. ה"נ שליח מתנה אע"ג דמתנה זכות הוא לו יכול לבטל השליחות קודם שיגיע ליד המקבל שמא יאמר אי איפשי בה ויכול לחזור בו. עד שיעשה המקבל שליח לקבלה והיכא דלא ידעינן דעתא דמקבל מתנה קי"ל הולך לאו כזכי וכן בבעל מתיב' הישן כו' כדכתב בשלישות גט קי"ל דהולך כזכי ורב יוסף דפסק הלכה במתנה בהולך מתנה לפלו' ובנוסחא דרבינו אלפס גרסי' בהא כרב. אם מת חולצת ולא מתייבמת, מספקא לן אי הולך כזכי או לא ותו לא ואישתכח בנוסחא אחרינא דליתי' לדרב דקי"ל כר' נתן דאמר הולך לאו כזכי דהא אמר אביי נקיטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח גט למאי נפקא מינה להוליך לאו וליתה לההיא נוסחא דהילכתא כרב דאמר אם מת חולצת ולא מתייבמת וליכא מאן דפליג עליה בההיא סוגיא דכולהו רבוותא הכי סבירא להו הולך מנה לפלו' והלך וביקשו ולא מצאו כר' שמעון הנשיא דאמר יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי היא כגון דלא ידעינן דעתא דמקבל מתנה ובההיא הוא דפשיטא לן דהוליך לאו כזכי הוא אבל היכא דידעינן דעתא דמקבל מתנה דומיא דגט הולך כזכי בממונא לקולא וגבי גט לחומרא והיינו דלא אתיא ליה תנאי דגט מפלוגתא דר' נתן ול"ק נמי דר' אדר' דכי פליגי הכא במתנה. ולא גלי דעתי' דמקבל פליגי והיינו נמי דאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט להולך לאו כזכי כדפרישית: וכתב רבי' אלפס דאי אמר זכי במנה זה לכל שניהן משועב' לאותו שנשתלחו לו וכן עיקר מת משלח יחזיר ליורשי משלח יחזרו וכו' לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. ופירשתי בשלישות גט ושלישות ממון ירושלמי בריש גמרא דפ' התקבל ר' זעירא בעא ר' מונא אף לענין מתנה כן עושה אדם שליח לקבל דבר שאינו שלו. אמר ליה תמן התורה זיכת' אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לן מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ועוד מן הדה דאמר ר' יוסי. ר' יעקב בר זבדי ור' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו כו'. כתב בכך וכך דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא משכית ליה כך וכך זוזי בידיה ואמרית ליה זכי בהון לפלו' דיהבית יתהון ליה מהשתא במתנה שרירא וקיימא מתנת עלמא מתנת פרהסי' וקבילינון פלו' ואצנעינון ליה ואודי לנא דקביל להנהו זוזי וזכי בהון לפלו' ואמר לנא הוו עלן סהדי וכתובו וחתומו בכל לישנ' דזכות' דאנא פלו' חייב לפלו' כך וכך זוזי דקבילית מידן דפלו' ואינון תחות ידי. בפקדונא וכדאתי פלו' איהו וכל דאתי מחמתיה יהיבנא להון בידיה בלא שום סרבנותא ומה דהוה קדמנא כתבנא ויהבנא לפלו' למיהוי בידיה לזכו ולראיה. אות ע ערב וערב קבלן גרסינןבפרק גט פשוט המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה וקי"ל לא יתבע הערב תחילה עד שיתבענו הלוה לדין ואם אמר פרעתי נשבע שבועת היסת והערב פטור ואם אמר אין לי נכסים ישבע בב"ד שאין לו נכסים וכתב הרב החסיד זצ"ל אם הלוה גברא אלמ' הערב פטור עד שיכפהו בב"ד להתקרב לדין ואם הודה שחייב נשבע שאין לו הערב חייב ואם הערב חושש לקנוניא יגלגל על השבוע' שהוא חייב ואין לו מה יפרע אבל הרב ר' שמואל כתב לא יתבע לערב תחילה שלא נעשה ערב אלא אם ימות או ימאן לדין וכשיחייבוהו ב"ד ואין לו מה יפרע דמשמע דסבירא ליה אם ממאן לדין הערב חייב מסתברא כדקא משנינן בפ' הניזקין דהוו ליה נכסים ואישתדוף ש"מ דאי לא אישתדוף והוא גברא אלמא לא משתע' כלישנא קמא לרב צמח ריש מתיבתא אם ברח הבעל חוב וערב אמר תנו לי זמן שאביאנו לדין נותנין לו זמן אי ידיע היכא איתיה יהבינן ליה זמן כשיעור דאתי ואי ידיע יהבינן ליה ל' יום. ואי מיגליא מלתא היכי איתיה יהבינן ליה זימנא עד דמייתי ליה. ואי לא מייתי ליה,. אי אית ליה נכסי לבעל חוב פרע ליה ערב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו וילך לו למדינת הים. ואי אייתי ערב לבעל חוב לבי דינא אי נמי לבית הכנסת נפטר הערב ממנו וכן הילכתא ובתשובה לרב נחשון אי אמתוייה כד נפיק חדא כוכב' שפיר דמי לקבולי מינה. ואי לא קיבליה איהו דאפסיד אנפשיה נפטר הערב. ואי בתר דנפקי ג' כוכבי שבת הוה ואיפסיק מחויב ערב וכן אמר רב צמח. ולרב נחשון דאית ליה ממונא על שמעון ואוקים ליה ערבא עד ל' יום אם לא יפרע שמעון אתננהו משלי ועברו ל' יום ויותר ולא הביא שמעון הממון לבתר ל"ג יום אתייה הערב לשמעון ואמר לו ראובן ערב לא מקבילנא תן לי הממון אמר ליה ערבא אי אמרת לו כד ערבי' אי מייתית לבתר ל' לא מקבילנא מינך לא הוינא ערבא טענתיה טענה או לא כיון דאית ביה מעכשיו הכל לפי תנאו ורב צמח פליג עליה ואמר אע"ג דאית ביה מעכשיו כיון דהדר אמר ליה אמר אי מייתית ליה לל' יום פטרת ואתייה ואע"ג דאתייה לאחר ל' יום ומסתב' כרב צמח ואם אמר על מנת שאיפרע ממי שארצה יפרע מן הערב בד"א שאין נכסים ללווה כלומר שאין נכסים ידועין ללוה אבל יש לו נכסי' ידועין אע"פ שאמר לו על מנת שאיפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב וקיימא לן כתנא קמא ודייקא מתני' כרבי שמעון בן חפני מדלא קאמר קבלן אע"פ שלא אמר על מנת שאיפרע ממי שארצה יפרע מן הקבלן ש"מ אעל מנת שאיפרע ממי שארצה קאי וליכא פלוגתא בין ערב לקבלן. אלא ביש נכסים ללוה דקבלן שיש נכסים ללוה כערב באין לו נכסים אבל בעל מנת שאיפרע ממי שארצה כהדדי נינהו ורבוותא פרשו דקבלן אע"ג דלא אמר על מנת דינו כקבלן רבי' אבן מגש פירש הא דקתני בד"א שאין נכסים ללוה אריש' דמתני' קאי.. דלא אמר על מנת שאיפרע ממי שארצ' וקאמר בשאין נכסים ללוה לא יתבע לערב עד שיתבע ללוה. ואחר התביעה יתבע הערב אבל יש נכסים ללוה אפי' לאחר תביעה לא יפרע הערב כלום ואין לי רשות ליפרע מן הערב תחילה.. כל זמן שיש נכסים ללוה והני מילי דלא אמר על מנת אבל אמר על מנת אף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב וכיון דאתני אתני. וקבלן אע"פ שיש לו נכסים ולא אמר על מנת יפרע מן הקבלן אמר רב הונא הלוהו ואני עפ"חן כולן לשון ערבות הן ותן לו ואני קפ"חן לשון קבלנות הן איבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לי ואני ערב מאי אמר ר' יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנית רב חסד' אמ' כולן לשון קבלנו' הן לבד מהלוהו ואני ערב ורבא אמ' כולן לשון ערבות הן לבר מתן ואני קבלן וההי' הי' נוסחא עתיק' ונוסחא דכתב לבד מתן ואני נותן לאו דסמכא היא דלא פליגי אלא בהלוהו ואני ערב ותן ואני ערב וקיימא לן כרבא דאמר הלוהו ואני ערב הלוהו ואני קבלן ותן לו ואני ערב קאמ' דהוי לשון ערבות כהלוהו ואני עפ"חן לבר מתן לו ואני קפ"חן שהן קבלנות ומדריש מילתא נקט וכן פסק רב אחא ורבינו שמואל בן חפני אמר בארבעה קבלנות ושתי לשונות איבעיא לן ורבא סבר כולן לשון ערבות הן וקיימא לן כרבא אבל רבי' אלפס סבירא ליה כולן דקאמר רבא אכולהו דלעיל קאי ותן לו ואני נותן לחודיא הוא דהוי קבלן ומסתברא כרב אחא אמר ליה ר' אשי לאמימר תן לו ואני נותן אין ללוה על המלוה כלום לא שנא אמר על מנת ולא שנא לא אמר על מנת דכיון דאמר אני שוי נפשיה בעל חוב ופטריה ללוה ולא היא אלא תן לו ואני נותן קבלן הוא ודינו כקבלן ולא מצי למימר ליה למלוה לך אצל ערב וקבלו אלא עד שישא ויתן ביד דשוי נפשיה בעל חוב ופטרוה ללוה וכתב רבינו אלפס תרי גווני קבלן הוו תן לי ואני נותן הוא ניהו קבלן דאית ליה למלוה ליפרע ממאן דבעי נשא ונתן ביד הוא ניהו קבלן,. דלית למלוה על הלוה כלום. תן לו ואני פורע תן לו ואני קבלן תן לו ואני חייב מסתברא לן דהלכה כרבא דאמר לשון ערבות הן ורבוותא קמאי פסקי כרב הונא דאמר לשון קבלנות הן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן הילכך בעי למיכתב בשטר לישנא דקבלנות דאמר ליה הב ליה ואנא קבלן. אי נמי אנא יהיבנא ואי לא כתב בשטרא הכי אלא קבלן סתמא אי נמי לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי דילמא הלוהו ואני קבלן קאמר ואית ליה דין דערבות וכל היכא דאיכא כפירה בין מלוה לערב נשבע ערב שבועת היסת ופטור ומסתברא דאי אמר תן לו ואני חייב ליתן לך ערבות הוא ולא קבלנות עד דאמר אני אתן לך דחייב אני לאו מילתא פסיקא היא כדאמרינן בצא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שפרע דקרי ליה מילתא פסיקא אבל חייב אתה ליתן לו לאו מילתא פסיקא היא: ההוא ערבא דיתמי דפרעיה אפיטרופוס מנכסי דיתמי הכי גרסינן בנוסחא עתיקא ובנוסחא דהשתא גרסינן ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמי דליתבעיה ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו: רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה וקשיא לרבוותא מאי איריא מקמי דליתבעינהו ליתמי אפילו מעיקרא נמי מה"ט דאין נזקקין כדאמרינן בערכין אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו רבית כו' והרב הקדוש זצ"ל מוקים לההוא דערכין ביתומין קטנים והכא בגדולים ולא נהירא לן דאטו גדולים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ומסתברא אידי ואידי בקטנים והאי דקאמר מקמי דליתבעינהו ליתמי דאי תבעינהו ליתמי ויתמי לא פרעי' אית להו לבי דינא לאוקומי אפיטרופס ולאיפרועי מן הערבו': כדתנן לא יתבע לערב תחילה אלא ילך לו אצל לווה ואם אינו רוצה לפרוע יפרע מן הערב הכא נמי כיון דיתמי לא מצי פרעי אית להו לבי דינא לאיזדקוקי ולאוקומי אפיטרופוס כדאמרי' התם אי מזדקיקינן מוקמינן אפטרופוס אבל השתא דפרעיה מקמי דליתבעינהו לא תימא כיון דערב פרעיה נזקקין כי היכי דלא נפסיד הערב קמ"ל דאין נזקקין עד דגדלי יתמי שיהיו בני שלש עשרה שנה דאימור צררי אתפסה ולאו בני מיעבד מצוה נינהו ואסיקנא דשמתוהו ומת בשמתיה הילכתא כרב הונא אבל בשחייב מודה לא איפסיק הילכתא ורבא פסק הילכתא בערכין משום שובר וקשיא לי מאי טעמא לא אמר איכא ביניהו גדולים למ"ד משום מצוה איכא ולמאן דאמר משום צררי ליכא דלא מיתפיס איניש צררי בגו זמניה דאי איתא דאתפיס בגו זימני הא דקיימ' לן הילכתא כריש לקיש בהקובע זמן אפי' מיתמי הניחא למ"ד משום מצוה מוקים לה בגדולים אלא למ"ד משום צררי הא איכא למיחש לצררי אלא לאו ש"מ ליכא למיחש בגו זימניה והדין סברא דרבינו יעקב: ומס' דלא חיישינן לצררי דהא ידעי במילי דאבוה והילכך לא הוה ליה למימר איכא ביניהו גדולים: ומית בגו זימניה ליכא בין מר ובין מר בגדולים נזקקין בקטנים אין נזקקין והא דקיי"ל הילכתא כריש לקיש בגדולים אבל בקטני' מת בגו זימניה לא גבי משום צררי דהא גבי אלמנה דהיא תוך זמן חיישינן לצררי אבל רבא דאמר משום שובר לא שנא גדולי' ולא שנא קטנים גבי וכן הילכתא ותו הקובע זמן פלוגתא הוא. וכתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה במלוה על פה היא דליכא שיעבוד נכסים. אבל מלוה בשטר דאיכא שיעבוד נכסים בי דינא מגבי להו בעל כרחיה דלווה והכא דערבא פרע ליה לשטרא הוי ע"פ ומסתבר' דבשטר' פליגי מדקאמ' בערכין אין נזקקין אלא לשטר שיש בו רבית: ומפרש טעמא משום פריעת ב"ח מצוה ש"מ לשטר שאין בו רבית אין נזקקין ותו רבא נמי דקאמר משום שובר אי במלוה ע"פ מי כתבינן שובר ותו תיפוק לו דאין מקבלין עדי' אלא בפני ב"ד כדאמרי' בבר חמוה דר' ירמיה בב"ק אלא לאו ש"מ בשטר קאמר ומקיימין את השטר שלא בפני בע"ד כדפרשי' בקייו' וחייב מודה דקאמר שהודה בפני ב"ד אי נמי שמתו' בב"ד דלא בעינן עדים ועוד כי פריך התם משום היתומים לר' פפא היכי משכח' לה לוקמה במלוה בשטר אלא ודאי במלוה בשטר פליגי ואפי' למאן דאמר שיעבוד' דאוריתא ה"מ בגדולים אבל בקטנים לא רמיא שיעבודא אבל מלוה ע"פ דאין נזקקין לאו משום פריעת ב"ח מצוה הוא דתיפוק לי כיון דליכ' שטר' אימור פרעיה אבוהון דמלוה ע"פ דגוב' מן היורשין הא פירשו רבוותא כגון דמית בגו זימניה וכגון דאיתבר' דלא פרעיה כדאיתא בירושלמי לקמן וכן כתב הרב צרפתי דפריעת ב"ח מצוה אפילו בשטר משום הין צדק וכן השיב רבינו האיי דאפילו מלוה בשטר אין נזקקין ההוא ערבא דעכו"ם דפרעי' לעכו"ם מקמי דליתבעי ליתמי אסיקנא אפי' למאן דאמר לא חייש לצררי ה"מ לישראל אבל עכו"ם אי לאו דאתפסיה לצררי מעיקרא לא מקביל ליה הילכך אע"פ דמשום פריעת ב"ח מצוה ליכא משום צררי איכא ולא פרעי ההוא דיינא דפרעיה למלוה מקמי דליתבעיה ללווה סלקיה רב נחמן בריה דר' ייבא אמר רבא מאן חכים למיעבד כי האי מילתא אי לאו רב חנן קא סב' נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וקיי"ל המלו' את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה ודווקא דאיתיה במתא או בדוכתא דאפשר לשדורי ליה ולאודועיה הא לא אפשר נפרע שלא בפניו דקי"ל כרבא אמר רב נחמן דאמר בפ' הכותב אפילו ב"ח שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו ויושב במדינת הים והא דירושלמי דאתמר וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו דחאה רבינו אלפס הילכך הוא הדין ליתיה ללוה נפרע מן הערב תחילה בשבועה וה"מ ביתומין קטנים אבל בגדולי' בין מר ובין מר נזקקין ואי מלוה ע"פ נמי גבי והוא דאיתברר דלא פרעיה כגון בשחייב מודה ומית בגו זימניה ושמתי' ומית בשמתי' ודוקא מקרקעי ומן הזיבורית ומנכסי דאבוהון כדאיתא בחוב: גרסינן בפרק כל הנשבעין ההוא דשכיב ושבק ערבא ומית לוה בחיי מלוה וכו' עד אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל ומסתברא דערב קבלן הוה דאי ערב דעלמא הא קי"ל לא יתבע לערב תחילה ומלוה הוא דאזיל קמי יתמי אלא בקבלן עסיקי' ואפילו הכי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ופטירי בחזקת הבתי' ההוא ערבא דאזל ללוה אמר ליה הב לי מאה זוזי דפרעית למלוה והא שטרא אמר ליה לאו פרעתיך אמר ליה לאו הדרת שקילתינ' מינאי שלחה רב אידי וכו' עד הילכתא כרב יוסף בזוזי וה"מ דאמר ליה שקלתינהו מינאי בהלואה אבל אמר ליה הדרתינהו ניהלך מחמת שיפי וסומקי אכתי איכא לשיעבודא אשטרא איתמ' ערב דכתוב' דברי הכל לא משתעבד קבלן דב"ח פליגי והילכתא בין אית ליה נכסי בשעת הלואה בין לית ליה נכסי משתעבד: ואפילו קבלן דכתובה ומסתבר' דקבלן כערב דב"ח דמי ואי הוה ליה ואישתדוף משתעבד ואי לא אישתדוף אינו רוצ' לפרוע לא משתע' כדמוכח בפר' הניזקין מדקא משנינן התם בדהוה ליה ואישתדוף אבל ערב דכתובה אע"ג דאיכא ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה ודוקא מנה מאתים דלא חסרה ליה אבל נדוניא שנותנין זה לזה משתעב' ואבא לגבי ברא שעבודי משעבדא נפשיה ור' לוי פירש שקיבל הערב הנדוניא שהביאה ולא משתעבד עצמו אלא משום מצוה ולא מידי חסריה אבל אם היה ערב במתנה לחבירו דליכא מצוה משתעבד הילכך לסברא דרבוות' דסבירא להו דערב בכולהו בעי קנין אפילו מבני חרי ערב דכתוב' אע"ג דאיכ' קנין לא משתעב' ואבא לגבי ברא בקנין משתעבד שלא בקנין לא משתעבד וקבלן דכתובה סבירא להו אע"ג דלא קנו מיניה משתעבד אבל בקנין בכולהו משתעבד כדאית' לקמן ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסי' בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אמר לו ר' ישמעאל למה אמר הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו הלוהו ואני אתן לך חייב זמנין אמר רב קודם חיתו' שטרות גובה מנכסים משועבדין לאחר חיתום שטרו' גובה מנכסים בני חורין ולא קשיא הא דכתב ביה פלו' ערב והא דכתב ביה ופלו' ערב וכן אמר ר' יוחנן וכן הילכתא אמר ר' ישמעאל הרוצה שיתחכ' יעסוק בדיני ממונות וישמש את ר' שמעון בן ננס אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אע"פ שקילס את ר' שמעון בן ננס הלכה כר' ישמעאל איבעיא חנוק מאי ת"ש חלוק היה ר' שמעון אף בחנוק וגובה מנכסים בני חורין: אמר רב יהודה חנוק וקנו מידו משתעבד וגובה מנכסים משועבדין וכי אמרינן דגובה מנכסים בני חורין היכא דלא קנו מכלל דערב דעלמ' לא בעי קנין לגבות מנכסים משועבדין כיון דשייך נפשיה דשיעבודא בשטרא ופליגא דרב נחמן דאמר דערב דב"ד לא בעי קנין ערב דעלמא בעי קנין למיגבי ממשעבדי והילכתא ערב בשעת מתן מעות וערב דב"ד לא בעי קנין ואיכא דגרסי דכולהו בעי לבד מערב ב"ד ומסתבר לגבי משעבדי קאמר. אבל לבני חרי לא בעי קנין ואפילו בע"פ דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבדי דאי משתעבד דקאמר רב הונא מבני חרי קאמר מאי אירי' קנו אפילו לא קנו מיניה נמי דהאמר הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק ואי רב יהודה לאיפלוגי אתא הוה ליה למימר והוא דקנו מיניה ואי נמי רב יהוד' אמר שמואל חלוק וקנו מידו משתעבד ואי בדקנו מידו מתני' מאי אתא לאשמועינן ועוד דגרסי' בפ' הנושא בכתובות גבי חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב וכו' ואמר על זה לימא כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות וכו' ואי אית' היכי מדמי לה לפלוגתא דרב יוחנן וריש לקיש לימא ליה התם קנו מיניה הכא לא קנו מיניה ולא איצטרי' למימר ליה דשייך נפשיה בשיעבודא דאורית' אלא לאו ש"מ ערב דמתני' דלא קנו מיניה מטא לי תשוב' דאיתשיל מקמי רבינו נחשון ומאן דשאיל אית ליה סברא דילן ואיהו שדר ליה פירושא אחרינא. ואמר דמתני' בדקנו מיניה ורב יהודה נמי בדקנו מיניה ולא בריר לן ולסברא דרבוותא ערב בלא קנין דפרע ליה למלוה ולא אודועי' ליה ללוה לא מחייבינן ליה דלא משעבד ושמעתי שמנהג זקנים בנרבונא שעושין ערבות בלא קנין ורבינו חננאל כתב הני כולהו בעי קנין ולא גבי אלא מבני חרי בר מערב בשעת מתן מעות וערב דב"ד דלא בעי קנין והא על כרחין ערב ב"ד גבי ממשעבדי כדאסיקנ' בבבא מציעא דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמי לגבות ממשעבדי והילכך הנך דבעו קנין כערב ב"ד בלא קנין וגבי ממשעבדי ובלא קנין מבני חרי ובתשובה מי שנעשה ערב בקנין או שנעשה קבלן יכול לחזור בו קודם נתינת המעות דלא שיעבד עצמו בקנין אלא לאחר נתינת המעות והיכא דעבד ערבות' לישראל מעכו"ם בעי נמי קנין ואי לא קני לא משתעבד ואי טעין עכו"ם ואמר פרעתי הערב פטור אם לא התנ' המלוה על דעת כן תעש' הערבות שאהיה נאמן עליך כל זמן שאומר לא נפרעתי ואם כפר עכו"ם עיקר ההלואה והערב מודה שהלוה והוא היה ערב מסתברא שהוא חייב וב"ח דפרט לערב באפי סהדי. צ"ע אי מיפטר מיניה דמלוה אי לא. ומסתבר' דהוה ליה כתופס לב"ח במקום שאינו לאחרי' כדפרשתי בשלישות וערב שהודה ערבות ללוה ולוה אמר לא היו דברי' מעולם ערב אינו יכול לחייב הלוה וגוב' המלוה מן הערב והלוה נשבע שבועת היסת ומפסיד הערב ואם טוען הלוה פרעתיך והוצאתי הערב מן הערבות נשבע הלוה שפרעו ונפטרו הלוה והערב דיש לו רשות לפורעו בלא רשות הערב אבל אם אמ' פרעתיך בתוך הזמן אינו נאמן. ואם מת הלוה אחר זמן ואמרו היתומין אין אנו יודעי' נשבעין שבועת היורשין ופטורין והערב נמי פטור והיכא שהוא ערב קבלן וכפר הלוה המלוה גובה מן הקבלן ואם טען הלוה פרעתיך לאחר הזמן והוצאתי הקבלן מן הקבלנות וקבלן מודה הקבלנות אבל אינו יודע אם פרעם לוה ואם לאו. איכא מ"ד נשבע לוה שפרעו ונפטר הוא וקבלן. ואיכא מאן דאמר כיון שהוא קבלן נשבע מלוה שלא נפרע וגובה מן הקבלן וקבלן חוזר וגובה מן הלוה שלא היה לו לפורעו אלא בעדים ואיכ' מאן דאמר שאין גובה הקבלן מן הלוה אלא בשבועה מפטר הוא מן הלוה והקבלן שהרי לא התנה לו שלא יפרע לו אלא בפני קבלן או בעדי' וכיון דשייך הלוה בחוב שהמלוה יכול לתובעו נשבע לוה ופקע לוה וקבלן מן התביעה וצ"ע לרב המחבר. אבל דקבלן שאין לו על הלוה כלום יש לדון הלוה בדין שליח. כתב בכך וכך איך אמר לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי והויתי ערבא דפלו' על פלו' דאוזיף מיניה כך וכך ולא הוה ליה לאיפרועי יתהון וכדו השתא אנא משעבדנא ליה דאי לא פרע ליה ליום פלו' אנא פרענא ליה מן דילי בלא שום טעותא וסרבנותא ולא יהא לי רשות לעכובי ולאחורי יתהון ואי מעכבנא יהא לי' רשותא לפלו' דנן לאמנוי יתי לשחוד ולאשחודי בממונא ועלי לשלומי כל פסידא ושוחד' דעביד על ממונ' דא כי היכי דלא ליפסוד וכל אימת דלא קריע שטרא או דלא כתיב אגביה דפריע הוא לאו כל כמיניה דפלו' למימר שטרא פריעא הוא וליתהמן פלו' וירתיה בתריה עלי ועל ירתאי בתראי לאיתפרע' מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין על שטר' דא כחומר כל שטרי ערבותא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופס' דשטרי וקנינא מפלו' וכל מה דכתב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ואי בשעת מתן מעות דלא בעי קנין כותב הוו עלי סהדי וכתובו וחתומו דצביתי ברעו' נפשאי והויתי ערב לפלו' על פלו' דאוזיף מיני' כך וכך על פומי ובהרמנות' דילי ואנא משתעבדנ' ליה עד דפרע יתהון ליה ואי לא פרע ליה כו'. ואי ערב קבלן הוא כות' והויתי ערב קבלן על פלו' דאוזיף מיניה כך וכך בהרמנות' דילי ואמרי' ליה הב ליה ואנא קבלן ואי לא פרע כו' ותמיהא לי בחיבור הרב שכתב בערבות בשעת מתן מעות נעשה קבלן והרי הוא אינו קבלן אלא בלשון קבלנות אות עין עיסקא והוא באות בית ח"כ"מ"ה אות חית חוב והוא נחלק לג' חלקים. חלק א' מלוה בשטר: גרסינן בפ' גט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסי' משועבדים ע"י ערב גובה מנכסים בני חורין. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. גובה מנכסים משועבדים ואסיקנא מלוה בשטר גובה מן היורשים: גרסי' בפרק שבועת העדות. אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה ואי טעין ליה אין ואי לא לא. ואי צורבא מרבנן לא מיזדקקינן ליה ואי תרוויהו צורבא מרבנן צריכה. וכתב רב אלפס מסתברא כמ"ד שבועה דרב פפא כעין דאורייתא היא דומיא דפוגם את שטרו ומסתברא דוקא דאמר בטענת בריא דפריעא הוא אבל בטענת שמא לא והיכא דאתי לוה בטענת בריא ומלוה בשמא ואמר איני יודע איכא מ"ד אין נשבעין על טענת שמא כדגרסינן מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו: אלמא אין בו כח לתובעו וליכא על הלוה אלא חרם סתם ואיכא מאן דאמר נשבע מלוה שאינו יודע וגובה כי היכי דיורשים נשבעים שבועת היורשין שאינן יודעין בפירעון ואיכא מאן דאמ' לא דמי ליורשין דהוה ליה כחשוד דמפיק שטרא שאינו יכול לישבע דפקע שטרא ונשבע הלוה שבועת היסת ופטור ומסתבר' כלישנא קמא דלא דמי לחשוד דהתם בטענת בריא אתי ולא גרע ממלוה אבל הכא דטענת שמא הוא איתרע שטרא: וליכא שבועה כלל והיכא דתרויהו אתו בטענת בריא ואמר לא בעינא אישתבועי בחפנא דל לשטרא תישתבע ותיפטר אע"ג דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לגבי תובע הני מילי כעין דאורית' אבל הכא לא גרע ממלוה על פה והו' הדין לכל הנשבעין ונוטלין דקאתו בטענת בריא וכן כתב רבינו האיי ואי אמר ליה אידך לא בעינא לאישתבועי תישתבע את ושקול דינא קאמר ליה ותשובה לשר שלום ור' שמעון קיירא היכא דמית מלוה וטעין לוה פריעא הוא ואי הוה אבוכון קיים מישתבע ליה כיון דליתיה למלוה מישתבע לוה ומיפטר ואי בעי לוה מישתבע יורש שבועת היורשין ומסתברא כדגרסינן בסוף פירקין וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ואקשינן יתומין ממאן אלימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו בעי שבועה: ואיצטריך לאוקומה יתומין מן היתומין ולא אוקמה כדקס"ד. וכגון דאמר להו אישתבעי ש"מ דאינהו לא שקלי בשבועת היורשין. אלא דתשובת רבינו אלפס אמר כל זמן שתבעו היתומין לאחר עם שטר וטען פרוע הוא נשבע שבועת היורשין בין שתובעין יתומין בין שתובעין אינן יתומין: ירושלמי מת הלוה המלוה נשבע ליורשין ואפי' מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה כלומר יורשי לוה וכשמת לוה אחריו. אבל מת לוה תחילה ואחר כך מת המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו שמע ר' יוחנן ואמר ויאכל הלה וחדי וכתב רבינו אבן מגש דטעין שטרא פריעא הוא אבל אם יטעון דאית ביה צד רבית או שלא נטלתי כך מזה הממון ואי נמי שטר מחילה זה לאו כל כמיניה לאשבועי. ומסתמ' אי פקח אידך נימא שטר' פריעא הוא ולגלגל כל טענתא. ואמר רב צמח גאון משכון ביד מלוה דינו כשטר כדכת' בחלק ג' והמוכר שטר לחבירו ואמר ליה פרוע הוא וכו' במחילה גרסינן בפרק הכותב אבימי בריה דר' אבהו הוה מסיק זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד רב חמא אזל פרעינהו. אמר לי' הב לי שטרא. אמר ליה סיטראי נינהו וכו' ולענין שלומי שליח בין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי ובין אמר ליה הב זוזי ושקיל שטרא משלם ודווקא דאמר ליה שקול שטרא אבל לא אמר ליה שקול שטרא לא מיחייב ואי נמי לא אמר ליה פרעינהו באפי סהדי לא מיחייב למפרע באפי סהדי. דהא בעל הבית דאמר לחנווני תן לבני סאתים חיטין ויהיב להו לפועלי' דלאו באפי סהדי לא מחייב דקתני התם הו' נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וגרסינן נמי בקידושין האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנא מישתבעי עדים דיהיבנא ליה ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה ש"מ דלא מחייב מלוה למפרע באפי סהדי מאי טעמא כיון דאיהו גופיה איפרע להו לא בעי סהדי שליח נמי לא מחייב. וברירנ' לה בפקדון ומסקנ' הוא הדין דעד אח' שליח דמישתבע דפרע ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה גרסינן בפרק שבועת העדות ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנ' בך והא שטר' אמר ליה ולאו פרעתיך אמר ליה הנהו סיטראי נינהו. אמר רב נחמן איתרע שטרא רבי' האיי ורבינו שרירא בטיל שטרא לגמרי ומישתבע שבועה דלית ליה גביה ולא מידי ומיפטר והני מילי דפרעיה באפי סהדי אבל לא פרעיה באפי סהדי מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו והוה ליה כמאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך פריעא הוא דלאו כל כמיניה ואע"ג דקיימא לן דלא אמרי' מיגו אלא לאוקמי כדאיתא בפרק חזקת הבתים הכא נמי כיון דלאוקמי שטרא הוא אמרינן מיגו ואכתי איתיה לשיעבודא דשטרא דהא דאמר התם הילכתא כר' יוסף בזוזי משום דהאי שטרא חספא בעלמא הוא. הא לאו הכי אמרי' מיגו לקייומי שטרא וכן הילכתא וכתב רבינו אבן מגש דוקא דהני סהדי דפרעינהו קמייהו אמרי דבתורת פירעון יהבינהו ניהליה אבל אי לא ידעי אי לפקדון או למתנה מיגו דאי בעי אמר פקדון או מתנה הוו כי אמר סיטראי נינהו מהימ' גרסינן בשבועות העדות מנה מניתי לך בפני פלו' ופלו' ועדי' רואין אותו מהו אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען. אי אמר במתנה יהבינהו כי עדים רואין אותו מאי הוי אלמא אע"ג דאיכא סהדי דיהב ליה זוזי כיון דלא ידעי במאי יהבינהו ניהליה אי במתנ' או לא מצי למימר מתנה הוו ואוקים ממונא בידיה הכא נמי לא שנא דמוקמינן שטרא אחזקיה וצריכא עייונא דאיכא למימר דלא אמר מיגו. כי האי גוונא סתמא לא עביד איניש דיהיב מתנה לחבריה מקמי דליפרע ליה לחוביה דילי' דטענת' דמיחזי כשיקרא הוא כההיא דאיתא במחאה בהילכות אומן גרסינן בכתובות בפ' בתרא המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע מפני שיכול למשכנו עליו ומסתמא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא דכולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך ליפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא אשטרא. ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וקי"ל כרבנן וש"מ דכתבינן מודעא כי האי גוונא כדאיתא באות מם שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר יכול לומר לו אילו חייב הייתי לך כיצד אתה אומר לוה ממנו וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ורב ששת אמר אפוכי מטרתא למה לי וכו' ירושלמי שנים שהוציאו שטר חוב זה מנה וזה מאתים חלוקת רב נחמן ורב ששת. רב ששת אמר יוציא מנה כנגד מנה ויפרע מנה ויליף לה מן הדא דתנן שנים שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה יליף ליה מרבנן ואדמון דרבנן ואדמון מודו שיוציא מנה כנגד מנה אלא בגין דתנינא אדמון אומר וכו' לפיכך צריך מימר זה גובה שטר חוב וזה גובה שט"ח מחל של ר' בק' ושל ק' לא מחל מ"ד יוציא מנה כנגד מנה שכבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד זה גובה וזה גובה אותו שמחל אין גובה ואותו שלא מחל גובה כתב של מאתים בשטר ושל מנה לא כתב מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד זה גובה וזה גובה אותו שכתב גובה אותו שלא כתב אינו גובה ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבל מגבהו ממעות בבל בא"י מגבהו ממעות א"י ואעפ"י שהוציא במקום אחר דבתר שיעבודא אזלינן כתב בו עיר סתם במקום שהוציא מגבהו כתב בו כסף סתם מה שירצ' מגבהו ודכתוב בו מטבע משא"כ בכתוב' אהייא אמ' ר' משרשי' ארישא ומפורש בכתוב' גרסינן בפרק שנים אוחזין סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע ר"ש אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ואסיקנא התם שתים נמי פטור דשטר הילך הוא והילך פטור כדאית' במלוה על פה וש"מ דאי אמר ליה מנה לי בידך נ' בשטר ונ' על פה. ומודה נ' בשטר. וכפר ליה נ' דעל פה הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות. והודה בקרקעות וכפר בכלים ונשבע שבועת היסת על שכפר ופטור ועדות בקנין נמי כשטרא. גרסינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו ומלוה אומר לא פרעת כלום וכו'. במאמר בית. גרסינן בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין כו' בכתיבת שטר מי שבא ואמר אבד שטר חובי בהתפסת שטר. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מסתמא כגון אני פלו' לויתי מנה מפלו' בשנת כך וכך אע"פ שלא נחתם או שכתב אני החתום לויתי מפלו' וחתם לבסוף והא דפליגי בהנושא חייב אני לך מנה בשט' לא כתב לויתי אלא בלשון הודאה. כתב בשטר אני פלו' חייב לפלוני מנה או שכתב אני חייב לפלו' מנה וחתם. ובהא הוא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש דמחייב נפשיה במאי דלא חייב. ולא דמי כלל להוציא עליו כתב ידו. אבל רבינו שלמה פירש. הוציא עליו כתב ידו חייב אני לך מנה וחתם לבסוף ומסר לו בעדים ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש שלא חתם לבסוף ומסר לו בעדים ולא דייק לן מה לי בתחילה מה לי בסוף ועוד דהוה ליה לאקשויי מיהא מתני' לר' יוחנן ולתרוצה ואסיקנא אעפ"י שהוחזק כתב ידו בב"ד גובה מנכסים בני חורין דכמלוה בע"פ דמי ואי מודי פרע ואי לא מישתבע שבועת היסת ומיפטר ואע"ג דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה התם חתימי סהדי כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא הוה משהי ליה בידיה אבל הכא לא חש ביה ואי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפי' מיתמי ואיכא מ"ד כיון דליכא קנין בנאמנות לא מהני והרב המחבר כתב צריך עיון והיכא דלא הוחזק כתב ידו ואית ביה נאמנות איכא מ"ד מיגו דאי בעי אמר לאו חתימת ידאי הוא מישתבע ומיפטר ומסתמא לא מיבעיא למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא למימר מיגו אלא אפי' למאן דאמר צריך לקיימו לא מיבעיא אי כתב ביה מהימנת לי כבי תרי דמלוה גופיה תרי סהדי הוו. וליכא למימר מגו ואפילו למ"ד מה לי לשקר כעדים דמי תרי ותרי נינהו וסמכינן אתרי דהא פסליה לכולי עלמא אלא אפי' כתב בו מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא המלוה נאמן דלא אמרי' מיגו חדא דטענה דידיה סתרה הודאה דידיה דהא קא מודי בנאמנות ופטריה משבועה כל זמן ששטר בידו. ועוד כיון דכתב ביה כל זמן ששטר זה בידך מיזהר זהיר ביה ולא פרע עד דמהדר ליה שטרא וכל היכא דאיכא למימר מיזהר זהיר ביה לא אמרי' מיגו דאמר גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דאמרי' התם רב יהודה ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב הונא מ"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה והוא הדין לשטר חתום בעדים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימנן ליה משום מיגו וכן הילכתא. וכתב רבינו שרירא כי אמרי' פרעתי דנאמן. דוקא דלא מסר לי' שטרא בסהדיא אבל מסר ליה שטרא בסהדיא עידי מסירה כרתי. ואי אמר פרעתי לא מהימן ומסתמא לא עדיף מהוחזק כתב ידו בב"ד דנאמן דהא קא מדמינן ליה לסהדי: בסוף גמר' דגט פשוט דמותבינן לר' יוחנן מיהא דגרסי' ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לו בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ומפרשינן התם בשאר שטרות קאמר דעדי מסירה כרתי: ש"מ דהוחזק כתב ידו בב"ד כמסירת עדים דמי ועוד דלית הילכתא כר' אלעזר בשאר שטרות. ואפשר דסביר' להו לרבוותא כשמואל דאמר אף בשטרו'. והיכא דאמר לאו חתימות ידאי היא. ולא איתחזק בבי דינא איכא מ"ד מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמינן לה ואיכא מ"ד כיון דמצי לאיערומי בעי כתב ידו יוצא ממקום אחר. ואי לא מיגו דאי בעי אמר פרעתי מיפטר בשבועה השתא נמי מישתבע ומיפטר ואי אמר אין חתימות ידאי היא. מיהו לא יזיפנא מעולם. דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואי אמר אין חתימת ידי הוא. ואפשר דחתימא בסופא דמגילתא וכתב עליה כה"ג נמי חייב. אבל אי אתי בטענת בריא איכא מ"ד בהא נמי אמרינן מיגו ומיפטר בשבועה. והא דאמר אביי האי מאן דמחוי חתימות ידיה בבי דינא לא ליחוי בסופא דמגיל' דילמא משכח לה איניש דלא מעלי. וכתב עליה מאן דבעי עצה טובה קמ"ל דילמא טעין דלא אוזיף מיניה כלום. אי נמי לאו כתבא דידי הוא דחייב אבל אי טעין הכי הוה מעשה מישתבע ומיפטר ואיכא מ"ד דלא מיפטר דאם איתה דאביי כי היכי דלא אתי לידי שבועה בלאו הכי מצי לאשבועי וכתב הרב צריכא עייונא ומסתברא כלישנא קמא ובשאלה לרבינו שרירא כתב בכתב ידו ואמר לעדים חתומו ומסרו לי' הרי הוא כשטר וגובה מנכסי' משועבדין ואי אמר פרעתי אינו נאמן אבל אם חתם בפני עדי' ולא נתן רשות לחתום זהו שאמר הוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי וכן כתב בשם רבינו האיי שאם ציוה לחתום על הודאתו דינו כמאן דמפיק שטרא אחבריה אבל אם לא כתבו חתימתן אלא להחזיק כתב ידו הוא כהוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי ומסתמא הוא הדין לעדות בקנין אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ לענין מהדר אבל מיכתב לא כתבינן בלא דעתא דיליה ואי לא כתבו סהדי שטרא ולבתר תלתין יומין דהוא סתם הלוא' או בתר זימניה טעין פרעתי כמלוה על פה הוא ומישתבע ומיפטר דלא מצי למימר ליה שטרא בידי מאי בעי כדכתב בחלק כתי' השטר וכן מצאתי ל"ש שכיב מלוה ול"ש שכיב לוה כל הסמוך לקנין כותבין אבל ודאי משך מילתא ולא קבע ליה זימנא למיכתב איכא למימר דלמפרע וכל סתם הלואה ל' יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה ועל הדיינין ומיהו עדות בקנין כשטר דמי לגבות ממשעבדי כדגרסי' בפ' הכותב אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו' והפוגם את שטרו, שלא בעדות ופוגמת כתובתה ואסיקנא לא מיבעיא קאמר והוא הדין בעדים ופוגמת פחות משוה פרוטה סלקא בתיקו ולקולא ופוחתת כתובתה ופוחת את שטרו גובה שלא בשבועה. ואי אמר אישתבע לי מישתבע ליה כאומר אמנה היה לי ביני לבינו ונאמן במיגו בהיסת וגרסי' בפ' כל הנשבעין וכן היתומי' לא יפרע אלא בשבוע' ואסיקנ' יתומין שבאו לגבות מלוה נוטלין שלא בשבועה דהא אבוהון שקיל בלא שבועה היכא דלא אמר אישתבע לי והיכא דאמר אישתבע לי דאבוהון לא שקיל בלא שבועה איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד מישתבע לוה ומיפטר ואיכא מ"ד נשבעין שבועת היורשין ונוטלין כדאיתא לעיל ואיכא מ"ד כיון דקילא שבועתא דהאי אי טעין אין ואי לא טעין שקיל בלא שבועה ורבינו האי כתב בתשובה שאין לסמוך על רב שר שלום ור' שמעון קיירא דאמר כסברא קמא ויתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה אפי' בשבועה לא שקלי דקיי"ל כרב ושמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל אם מת מלוה בחיי לוה לא יפרעו אלא בשבוע' כדתנן וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה ואמרי' לא שנו אלא שאמרו יתומין אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמר לא לויתי נוטלין שלא בשבועה וכתב הרב קרובינו זצ"ל הא ביתומין גדולים קיי"ל דאי בקטנים לא מצי אישתבועי שאמר לנו אבא והא דגרסי' בסוף גמרא דמסכת שבועות אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל לא מישתבע אלא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע והכא ביתומי' גדולים קיימא והיכא דטעני יתומי' דלוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי לאבוכון הוא דנשבע שבועת היסת וכו' אבל לא טעני יתמי כלל אמרי' דילמא פרעי אבוהון ליתומים שהן גדולים ולא מיפטר משבועת היורשין עד דמישתבע שלא נפרעו היתומים ומסתמא דל"ש גדולי' ול"ש קטני'. וטעמ' דאמרו אמר לנו אבא לויתי ופרעתי. אבל לא טענו אינהו לא טענינן להו שאין טועני' בזכותן של אלו שיהא חובתן של אלו וש"מ שאין טוענין ליורשין במקו' יורש אחר ודינן כדין לוה ומלוה. ובתשובת הרב קרובינו זצ"ל. יתומין מן היתומין שבאו ליפרע בשבועה שלא פקדנו אבא. ומת אחד מן האחין אין שאר האחין גובין חלקן בשבועה שמא לאותו האחר ציוה אלא הן נשבעין ונוטלין חלקן וצ"ע דהא יכולין לישבע שלא פקדנו אבא ואחינו. ויתומין של יתומין נמי יכולי' לישבע שלא פקדנו לא אבינו ולא אבי אבינו והיכא דאמר אחד מן האחין אמר לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחין אומרי' לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידו איכא למימר כיון דתפסיל דילי' קושטא קאמר כדאמר בהניזקין מתוך שאת' נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה כו'. וצ"ע: הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. ולא אמרי' דכי נקיט שטרא אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בהא דרב ושמואל ביתומים מן היתומי' משו' תקנת יתומי' בני לוה שלא יפרעו ממון אלא בשבועה וודאי אבל פוגם שטרו בלאו יתומין מן היתומין היא ונקיט שטרא. והוא הדין לכל דנקיט שטרא כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע. ומנכסים משועבדים לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו: ולעול' נשבעין שבועת היורשין. ומסתמא דווקא שכיר ונגזל כולהו דלא נקטי שטרא. ושבועתן שבועת תקנה. וכן שבועת היסת שנהפכה לנתבע ומת. אין היורשין נשבעין ונוטלין. ירושלמי פשיטא הא מילתא מת בעל הבית שכיר נשבעין ליורשין בע"ה כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשין: תוספת יורש שפגם אביו שטר חובו נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח היורש מכח האב אמר ר' אלעזר ונשבע שבוע' יורש שלא פקדנו אבא נתחייב שבועה בב"ד ומת. אין בנו גובה.. רב חסדא בעי אילין תרתין פסיעתא הוא מפסיד חוץ לב"ד את אמרת גובה מפני שפגמו בב"ד איתמר אינו גובה ש"מ בין בב"ד בין שלא בב"ד יורשין נשבעין שבוע' היורשין ונוטלין. גרסי' בפ' הכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ואמר רב לא שנו אלא כתובת אשה משום חינה. אבל בעל חוב לא. ורב נחמן אמר אפי' בעל חוב נמי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו במדינת הים וכן הילכתא. ומסתמא ה"מ דמודעינן ליה ושדרינן קמי' הא לאו הכי אין נפרעין וה"ג בירושלמי ונפרעין מן האדם שלא בפניו תיפתר שהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית תיפתר שערב לו מן עכו"ם כהדה אלכסה אמר לר' מנא אנן עבדין טאבות סגין מנכון אנן כתבין דיוטמרון אין יאתא טאבות. ואי לא אנן מחלטין נכסיא. ואמר ליה אנן עבדין כן אנן משלמין בתריה תלת זימנין אי אתא הא טאבות ואי לא מחלטין נכסיא. אמר ליה הגע עצמך דהוא באתר רחיקא. אמר ליה אנן משלחין תלת אגרן חדא גו תלתין וחדא גו תלתין. אי אתא הא טאבות ואי לא אתא מחלטין נכסיא. ואמר ר' מתניא והוא שעמד בדין וברח. אבל לא עמד בדין וברח לית כאן מחלטי' אלא מכריזין והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני לוה. וכן השיב ר"ח בתשובה הדין כמו שכתב רבינו האי ואנחנו מעשי' בכל יום באים לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בעל חוב בנכסי הלוה כשהוא במדינת הים עד שמודיעין ואפי' יש לו נאמנות בשטר יש חשש שמא יש בידו שובר ותו שכתב רבינו האי ואדאייתינן הא גמרי' דבני מערבא דקאמר שערב לו מן עכו"ם מסתבר' דגמרי' מינה ישראל שלוה מן התוגר מעות ברבית. ישראל נעשה לו ערב דבין בדיננו בין בדיניהן כי שקיל רביתא גוי הוא דקא שקיל ליה מישראל ולא מיתסר ערבות אלא בנכרי שלוה מישראל דבדיניהן עיקר האחריות על הערב הוא וישראל הוא דפרע הקרן והרבית לישר' ואישתכח דישראל הוא דקא שקיל רביתא אבל בדינינו עיקר האחריות על הלוה הלוה פורע וישר' נוטל רבית לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ומשום הכי בעי' שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. והכי איתה לישנא דגמ' דילן בנוסחי דווקני אלימא ערב דנכרי כיון דבדיניהן בתר ערבא אזיל אישתכח ישראל הוא דקא שקיל רביתא ולא גרס ערב לגוי ולא גרסינן נמי אישתכח ישראל דקא מוזיף ברביתא ודייקא נמי דקא פרכי' אי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לישקול אי אמרת בשלמא ישראל הוא דקא מלוה היינו דקא פריך רבית נמי לא לישקול אלא אי אמרת דמלוה נכרי הוא. היכי מקשי רבית לא לישקול אטו משום דנכרי קיבל עליו שלא יתבע הערב לא יטול רבית אלא ודאי בישראל עסיקינן שהוא מלוה אבל בעכו"ם שהוא מלוה לישראל אפי' לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהעכו"ם נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא איצטרוכא לברייתא למימר אבל אתה עושה ערב מעכו"ם המלוה ברבית אבל רבותי הגיהו בספרים אלימא ערב לעכו"ם וישראל הוא דקא מוזיף ברביתא: תוס'. עכו"ם שלוה מישראל וישראל שלוה מן העכו"ם ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש ועכו"ם שלוה מישראל בשקיבל לדון בדיני ישראל וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל: גרסי' בפ' הנזיקין בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. והני מילי מיניה דידיה אבל מיתמי כולהו בזיבורית כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אע"פ שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' באחריות ואיפסיקא הילכתא יתומין שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזיבורית: ובעל חוב דתפש בינונית בחיי אביהן תפש כדמוכח בפ' בתרא דכתובות ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דשבק אבוהון מדינא לא מגבינן כלל ואפי' בשטר דקי"ל מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אבל מיני' אפי' מגלימא דעל כתפיה. והאידנא תקנתא דרבוותא למיגבי ממטלטלי בעל חוב אפי' מיתמי ובשם רבינו יעקב דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה לא גבי ממטלטלי והא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון אבל נכסי דקנו יתמי אפי' מצוה ליכא: כדמוכח בב"ב בגמ' נפל הבית עליו ועל הבן והיו עליו כתובת אשה ובע"ח כו' וכן דעת ר"ח דאמר לא תימא הכי תקנתא דבתראי למגבי ממטלטלי מאי מצוה איכא והא דגרסינן נמי בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דאמרינן דינא הוא וכו' כיון דמצו' על היתומי' לפרו' חוב אביהן ממטלטלי דשבק ותפיש להו לישתעבדי למיגב' מיניהו ומסתבר' דמצו' על היתומין בדאיכ' מקרקעי דאבוהון קאמר ומשום נעילת דלת וכן דעת רש"י דפירש בפ' כל הגט יורשין שירשו קרקע שעליהן מוטל לפרוע חוב אביהן והיינו דגרסי' בפ' מי שהיה נשוי הנך נ' קמאי מצוה קא עבדיתו. ואידך כדין קא טריף. ואי אמר הנך נ' דמי קטינא סלקיה והיכא דליכא מקרקעי אפי' איכא מטלטלי ליכא מצוה כלל וכת' רבינו אפרים במלוה בשטר הוא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל במלוה על פה דליכא נעילת דלת אוקמה לדרב ושמואל אדאורייתא וכבר איפסיקא הילכתא דמלוה על פה גובה מן היורשין ואיתמר עלה משום נעילת דלת ואיתמר שיעבודא דאוריתא אלא למאן דאית ליה דמלוה בשטר מצוה משום נעילת דלת היא ורבי' אבן מגש מלוה בשטר חוב הוא כדאיתא בערבות והיכא דטעין בעל חוב דלית ליה לאיפרועי תקינו רבוותא לאישתבע שבועה כעין דאורייתא דלית לי' לאיפרועי והכי אסכימו ונהיגי: גרסי' בפ' הכותב א"ל רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמי' דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואמר ליה שקול ארעא ואמר ליה זיל את טרח וזבון והב ליה וכו' עד ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה כלו' היו לו מעות והוא אומר של עכו"ם הם שמעינן מהכא דהיכא דאית ליה זוזי אית ליה לאיפרועי זוזי. ואי לית ליה אלא ארעא או מטלטלי יהיב ליה ולא מטרחינן ליה לזבוני בתשובה היכא דלא ידע אי אית ליה זוזי ואמר האיך דאית ליה ואידך אמר לית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משבעינן ליה אלא חרם סתם דבתרי דיני לא דיינין ליה והיכא דאית ליה ארעא ואית לי' מטלטלי איכ' מאן דאמר אי בעי מלוה שקיל מטלטלי שהן כסף ולא קרקע דשוה כסף הוא ככסף ואי אית לי' ארע' וזוזי או מטלטלי וזוזי ולא בעי מלוה זוזי הרשות בידו של לוה ומאי דבעי יהיב ליה ולכתוב' אי אית ליה ארעא וזוזי יהיב לה ארעא ואפי' בעיא היא זוזי ואפילו בעי הוא למיתן לה זוזי כדאמר התם לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולא בארעא (ואפי' הוא בעי למיתן ליה ארעא ואפי' הוא למישקל ליה ארעא לאשה לא מסלקינ' ליה בזוזי. ואפי' בעיא היא והוא לא בעי אי נמי בעי הוא והיא לא בעי') ואי אית לי' מטלטלי יהיב לה מטלטלי ואי אית לי' מטלטלי וזוזי יהיב לה או זוזי או מטלטלי הדין הוא דינא דבעל חוב וכתוב' אבל השוכר את הפועל אית ליה דינא אחרינ' דמטרחינ' ליה לזבוני כדגרסי' בבבא מציע' השוכר לעשות עמו בתבן ובקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואסיקנא בגמ' צריכא דאי אשמעינן רישא דלית ליה אגרא גבי' אבל הכא דאית ליה אגרא גבי' אימא שומעין לו ממרי רשותך פארי איפרע קמ"ל דלא ונזקין נמי אית להו דינא אחרינא כדכתב רבינו אלפס דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל מילי מיטב הוא. ואית ליה זוזי ומטלטלי פרע ליה מידי דיהיב ליה וצ"ע. א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד האי מצוה מאי תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ואפילו מלוה בשטר וכתב ר"ח וכן דין היתומין שירשו מטלטלין דקיימ' לן מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן. גרסי' בפ' השוכר את האומנין אמר רבא האי מאן דמסיק ק' זוזי בחברי' ופרעי' זוזי זוזי פירעון הוא אלא שיש לו עליו תרעומת ש"מ דלא מצי לעכובי ואית ליה לקבולינהו. דאם איתה לא ליקביל מיניה ולא תרעומת ליהוי. ועוד מדגרסי' בפ"ק דקידושין מוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין, אף בית אינו נגאל לחצאין ש"מ דאי לא כתב גאולתו נגאלת לחצאין גרסינן ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ופסק ר"ח בכמה דוכתי דהילכתא כוותיה ודווקא מחיים. אבל מת ונפל נכסי קמי יתמי מטלטלין נינהו ומטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב והשתא דתקינו דמטלטלי מישתעבדי אפילו מיתמי מפקינן כר' נתן. ומסתמא דלית ליה נכסי לאיפרועי אבל אית ליה נכסי לאיפרועי לא מפקינן. חלק השני מלוה על פה גרסינן בגט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדי' גובה מנכסים בני חורין. ואסיקנא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כו'. כדכתב באחריות: ירושלמי. בפ' המקבל ר' אבהו בשם ר' יוחנן ובלבד שירשו קרקע הדא דתימר בדקאי גביה עד שעתא דמית אבל אי עאיל ונפיק אמרי' פרעיה וכתבי רבוותא אי נמי דמית בגו זמני' א"נ דמית בשמתיה דשמתיה הא לאו הכי לא גבו. ומסתברא לא מבעיא היכא דליכא אלא מטלטלין דליכא שבועה כלל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. אלא אפילו איכא מקרקעי שבועה שלא פקדנו אבא ליכא דליתה אלא היכא דאיכא שטרא ומשתבעי ושקלי ושבועת היסת נמי לדידיה תקינו רבנן לבריה לא תקינו רבנן וליכא שבועה אלא היכא דאתי בטענת בריא שאביהן ציוה לפרוע וגבי יורש שפגם אביו שטר חובו גרסינן בירושלמי בדין היה שאפילו אביו לא ישבע תקנה תיקנו בו תיקנו בבנו לא תקינו. וכיון שמת אביו העמדת בנו על דין תורה: גרסינן בפ"ק דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר ושאילת כלים נמי סתמן ל' יום מדגרסי' בטלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ומסתבר' שאלה לא מדגרסינן גבי שואל אדם השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב ש"מ הלויני לזמן מרובה השאילני זמן מועט ול' יום דטלית שאולה משום דכת' כסותך ולא של אחרים כדגרסי' וכל ל' יום פטור דילמ' חבריה תבע לי' (בזמן שאלה לאו זמן מועט הוא וחייב) גרסי' בפרק השותפי' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתי בתוך זמנו אינו נאמן ולוואי שיפרע אדם בזמנו וקיימא לן כריש לקיש אפי' מיתמי הילכך לא שנא מלוה על פה ולא שנא מלוה בשטר ואודי קמי סהדי ויהיב לי' זמן ומית בגו זימניה שקיל מיתמי בלא שבועה דחזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ולמאן דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין משום פריעת בעל חוב מצוה בגדולים עסקינן ולמאן דאמ' משום צררי ומשום שובר אפילו בקטנים דבגו זימניה ליכ' למיחש והיינו חייב מודה כדפריש' בערבות ומסתברא דינא בגו זימניה כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי ואי אמ' ליה אישתבע לי מישתבע לי' ואיכא מאן דאמר שבועת היסת ואיכא מאן דאמר חרם סתם ור"ח אמר דחיקא מילתא לדחויה משבועות דרבנן ודווקא דאוזפיה קמי סהדי וקבע לי' זמן ואי לאו מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אי נמי לא הוה ביה זמן יכיל למימר פרעתיך בגו זמני ופטור בשבועת היסת דומיא דתבעו לאחר זמנו ודווקא שתבעו בזמנו בתחילת היום אבל בסוף היום מיגו דאי בעי אמר פרעתי בתחילת היום דהא עביד איניש דפרע במישלם זימניה כי אמר פרעתי בתוך זמני נאמן והמלוה את חבירו סתם דאינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אי אמר פרעתי בתוך ל' נאמן מדלא קבעו זמן דעביד איניש דפרע בגו ל' יום ופטור משבוע' היסת וכולן לא גבו מיורשין אלא בגו זימניה או חייב מודה או שמתיה ומית בשמתיה אי נמי דאמרי יורשין. אמר לנו אבא לא לויתי ועדים מעידין אותו שלוה ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ ואבוהון נמי אי אמר לא לויתי והעדים מעידין אותו שלוה וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרי' מה לי לשקר ומסתמא לר' נתן דאמר מה לי לשקר כחזקה דמי קא מבעיא לן דאי כר' דאמר כעדים דמי פשיטא דאתו עדים ועקרי חזקה ומשום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא והילכתא כוותיה קא מבעיא לי מי אמרינן מה לי לשקר דאוקי ממונא בחזקת מריה או דילמ' במקום חזקה לא אמר מה לי לשקר דלא אתי חזקה ועקרא חזקה ואיכא למימר דאפי' לר' קא מיבעיא ליה דמה לי דהתם בידו לפוטרה ועדיף מיהא דהכא ולא איפשיט בעיין וכל כה"ג קולא דנתבע ופטור בשבועת היסת וש"מ דאפי' במקום חזקה אמרינן מיגו: וטעמא דמודה מקצת הטענה לא אמרי' מיגו לאו משום חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אלא משום אישתמוטי דקא משמיט לי' כדרבה ואיכא דמדקדקי מדקא מיבעיא ליה תבעו לאחר זמנו ש"מ דריש לקיש בתבעו בזמנו והיכי דמי אי תבעו בסוף היום סמוך לשקיעת החמה לימא מיגו דאי אמר פרעתי בתחלת היום כי אמר פרעתי בסוף זמני נאמן ומפרשי כגון שתבעו בתחלת היו' ואיכא מ"ד וכן המגרש את אשתו ואמר פרעתיך אי נמי אתפסתיך צררי קודם גירושין אינו נאמן דלא ניתנה כתובה ליגבות תחתיו דבעל ואי טעין פרעתיך אחר גירושין תישבע ותיטול הכל עיקר ותוספת כמי שיש בידה שטר ואנן כתבינן לעיל דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים בעיקר כתובה ולא בתוספת ובעיקר כתובה אינו נאמן משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואיתשול מקמי רב יהודה ואמר המלוה את חבירו וביקש לצאת למדינת הים ולא הגיע זמנו לפרוע ואין לו לתובעו ואין לו לומר תן לי ערב ובתשוב' הקובע זמן לחבירו שיפרענו בכל שנה כך וכך ועברו זמני' ולא פרע ותבע לו מכל הזמני' ואמר לא יפרע אלא מזה הזמן אפי' ששניהן מצויין בעיר ולא תבע חובו חייב לשלם לו הכל וסתומה היא: גרסינן בפ' שנים אוחזין תני ר' חייא מנה לי בידך והעדים מעידין אותו שיש לו נ' זוז חייב שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ותני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך חייב ורב ששת אמר הילך פטור ומסתמא אי יהיב משכון כהילך הוא דהא שטר כהילך הוא וכ"ש משכון. אבל רבינו אבן מגש כתב בקידושין גבי נסכא מנה אין כאן משכון אין כאן ש"מ דמאן דאודי במקצת וכפר במקצת ואנח ליה משכון בההוא מקצת דאודי לאו הילך הוא מדאמר הכא מנה אין כאן משכון אין כאן ומעשי' בכל יום דמחייבים בה שבועת התורה ואנא ברירנא לה בירושלמי מנה אין כאן משכון אין כאן בתרי לישנא במאמר שני ולא דמי להאי ולא דייק לן האי דיוקא ואיכא פלוגתא דרבוותא רבינו ברוך אמר לית הילכתא כר' חייא לא בקמייתא ולא בבתרייתא בקמייתא דהא דחה לה ר' זירא ותו דאשכח בגמרא דבני מערבא דר' יוחנן פליג עליה בבתרייתא דהא גרסינן בפ' השואל ועוד הילך הוא אלמא הילכתא פסוקה דהילך פטור ומדרב עמרם ורבינו האי זצ"ל פסקי הילכתא כר' חייא דר' יוחנן קאי כותיה דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ור"ח פסק כר' חייא וכרב ששת בבתרייתא כרב אלפס. וכתב אם במערים לדחות השבועה מעליו חייב כדגרסי' בשבועות בקדם והודה ור' אלחנן פסק כר' חייא בתרויהו ולא איתברר לן שפיר משום דאי משום טעמא דרבינו אלפס מהא דכתב בספר למ"ד הילך פטור. פי' דמר רב יהודאי הוא כדכתיב בנוסחא דילן ולאו פירכא הוא משום דקרא בש"ח הוא ולא איצטריך למודה מקצת ואי משום הא דגרסי' בפ' השואל לאו משום הכי הילכתא אלא אליבא דדברי הכל מתרץ לה למתני' ודכותה גרסי' בקידושין קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וליתה דהא פסקי כולהו רבוותא הילכך לא פסיקא לן: גרסינן בפ' שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. וקי"ל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדפסיק רב פפא חדא כרב וחדא כשמואל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף וכשמואל דאמר טענו חיטין ושעורים והודה לו בשעורים חייב ועוד דהא תני ר"ח לסייועי לרב ודוקא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד וכולהו טענתא נמי אפי' כפר בפרוטה מישתבע. ושתי כסף דקאמר כסף מדינה הוא כדגרסי' בפ"ק דקידושין והן עשרים גרגרי חיטין כסף במשקל והוא משקל פשוט מלגוייר יפה פחות ב' גרגרין ולא מיחייב שבועה עד דטעין ליה בהכי ובשויו וכפר ליה בעשרה פחות חצי גרגר ומודה בחצי גרגר דהיינו פרוטה ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורי' והודה לו באחת מהן חייב וה"ה לכל שני מינין אפילו מלוה ופקדון וכן הילכתא ומסת' דוקא בבת אחת וגרסי' בהמניח את הכד אמר רבה בר נתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ואסיקנא אף מדמי שעורים ומישתבע שבועה על החיטין ומיפטר מיהו אם תפס ליה לא מפקינן כדאיתא התם. וכתב הבבלי אם טענו חיטין ואמר הלה איני יודע אם חטין או שעורי' נשבע שבועת שאינו יודע ומשלם שעורים ולא בריר לן דהא בפ' המניח את הכד אילימ' דקאמר מזיק בריא וניזק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתיה דרבה בר נתן ש"מ היכא דנתבע טעין נמי שמא פטור מדמי שעורין מיהו בבא לצאת ידי שמים חייב כדלקמן ואמר רב ענן אמר שמואל טענו חיטין והודה לו בשעורין אם כמערים חייב אם כמתכוין פטור וכתב רבינו אבן מגש טענו חיטין והודה לו חטין ואח"כ טענו שעורים וכפר פטור דכיון דלא טעין חיטין ושעורים כאחת לאו מודה מקצת הוא וכל חד וחד טענה באנפי נפשה הוא והוא הדין לשתי עסקין דטעמא דפטור דמין טענה עצמה בעינא ואי ס"ד לאתויי ראיה מיהא היא אומרת בתולה נישאתי ויש לי מאתיים והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה ולא היא דהתם ליכא מודה מקצת כדגרסינן בירושלמי בכתובות היא לקמן ואמר רב ענן אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב. לכך יצאו כלים למה שהן. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת והוא הדין לאיני יודע וצרפתי אמר כל היכא דאיכא תרי לישני בדברי סופרים הלך אחר המיקל והא דגרסי' בריש גמרא דשני' אוחזין גבי ההוא רעיא דמשמע דרב נחמן אאין לך בידי כלום קאי לכולי עלמא קא פריך והילכתא כמאן דמתני לה אסיפא ולא בדיק לן ומנהגא על כל טענתא דקא טעין בבריא משביעין אותו שבועת היסת ומר רב צדוק משמא דרבוותא הכין פסק מההיא דשנים אוחזין ואי לאו דחזינא לרבוותא דאמרי שבועת היסת בלא נקיטת חפץ אמינא שבועה כעין דאוריתא הוא מדגרסינן בב"מ אם איתה לר' חייא קמייתא משלם ומישתבע אשארא. ומקשינן השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן אלמא חדא טכסיסא נינהו אלא דלא חזינן לגאון דאמר הכי ואי בתר דמישתבע אייתי חד סהדא כתב רבינו אלפס זצ"ל בתשובות דהדר מישתבע שבועה דאורייתא בחפץ וכל מקום ששניהן מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואי מחמת שבועה מודה במקצת נשבע שבועה דאורייתא ואי נמי אי בתר דאישתבע אודי במקצת הוה ליה חשוד ופרע נמי מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל על השאר. לרבינו שרירא ואי אודי מדעתיה בתשובה דעבד אינו נפסל ואין לו להשביע על הודאה שעשה מתוך תשובה ובתשובה ראשונה נפטר ואם אינו מודה נשבע שבועת היסת על השאר. ואי בתר שבועה אייתי תרי סהדי משלם דליתה לדרב דאמר כיון שקיבלו בעלי שבועה שוב אין משלמין ממון. ואסיקנא מישתבע שבועה דאורייתא אפומא דחד סהדא ובתר הכי אתא סהדא אחרינא מצטרף לקמא ומחייב לשלומי: לרבינו אבן מגש מי שחייב שבועה ואמר לא אשבע עד שתבטל עדות הבאה לאחר מיכן אין לו לבטלו ואעפ"י שרבינו היה סומך יד הנתבע בכך לא ללמד הלכה למעשה תקנת דורו היה אבל לא מן הדין תשובה לרבינו אלפס מנה לי בידך והלה אומר מנה לי בידך כנגדו נשבע שבועת היסת בכך ופטור דתניא מנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי יש לך בידי ונתתי לך יש לי בידך כנגדו כסות או פירות פטור והכין פסק רבינו האיי וכן הילכתא דאמר מיגו דאי בעי אמר פרעתי מהימן כי אמר יש לי בידך כנגדו מהימן. ירושלמי חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה הב לי קיתונא דאית לי גבך אמר ליה הב לי דינר דאית לי גבך א"ל הב לי קיתונא והא לך דינר. אתא עובדא קומי ר' מונא אמר ליה את מודית לי' בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא הב לי' דינר אמר ר' בר אחא מודי ר' אמאי במה דין לא כן אמר אלא בדיל דלא יכפור לי' בדינר לא חייב ולא בירר לנא שפיר מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא מפכינן בדרבנן לא מפכינן: תשובה לרבינו שמואל בן חופני איכא מ"ד דבדאוריית' לא מפכינן כלל אפילו שניהן רוצים שבועה דרבנן מפכינן בשניהן רוצים או שרצה הנתבע להשביע בעל דינו וליתן לו מה שתובע עליו אבל רוצה התובע לישבע וליטול ולא רצה הנתבע להשביעו ולא ליתן לא אפכינן. ואיכא מאן דאמר שבועה דאוריתא לא מפכינן בעל כרחו דתובע שניהן רוצים מפכינן ופסק כלישנא קמא ובתשובה לרבינו אלפס דאוריית' לא מפכינן אלא א"כ נתרצו שניהן וכתבי רבוותא לית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבוע' וחיורי והכי חזינן למר רב יהודאי דלא מפכינן אלא או מישתבע ומפקע או משלם בלא שבועה אבל צרפתי כתב בשם רב יהודאי הלכה כמר בר רב אשי ור' ליאון ורבינו גרשום מייתי לה מקל וחומר יש לך לומר איזה כח מרובה מי שיש בידו שטר או מי שמוד' לו בעל דינו בפרוטה הוי אומר מי שבידו שטר אם אמר פרעתי ואישבע אין שומעין לו ומשלם בעל כרחו ומודה מקצת משלם ונשבע על השאר והרי הדבר קל וחומר ומה מי שבידו שטר שאין יכול לומר אישבע ואיפטר יכול לו' הישבע וטול כדרב פפא דאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה אי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה זה שמודה מקצת שיכול לומר אישבע ואיפטר כל שכן שיכול לומר הישבע וטול אבל הנתבע יכול לומר לו הישבע וטול ומסתמא שבועת היסת דמפכינן אי תובע חשוד הוא דלא מצי נתבע לאפוכי עליה נתבע פטור וליכא עליה אלא חרם סתם ושבועת היסת בהיפוך דנשבע ונוטל אי אמר התובע איני נשבע אלא אחרם סתם הרשות בידו ויכול הנתבע לומר לו או הוציאני מן הכלל או הישבע וטול אבל אינו יכול לומר לא תחרים עד שתוציאני מן הכלל ואפילו יש לו שטר כדכת' בנאמנות: תשובה ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שנתרצ' בהיפוך שבוע' ומתו העדים ונתקיים אחד מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבוע' היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבועה דעד אחד ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהיפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואיכא בינייהו נמי למיחת לנכסיה בדאוריית' מחתינן לנכסיה בדרבנן לא ולית הילכת' כרבי יוסי דאמר מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל גמור מדבריהן להוציא בדיינים והיכי עבדינן משמתינן ליה עד דמטי עידן שמתיה מנגדינן ליה ושבקינן ליה ובעל מתיבות לא אייתי הא דמיחת' לנכסיה ומשמ' דסבירא ליה כר' יוסי ודוקא בשבוע' דרבנן משמתינן. אבל חרם סתם לא דאין בו לא שם ולא זמן והתובע מחרים שלא בפני הנתבע אם לא רצה לבוא ואיכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאוריית' מפכינן בדרבנן לא מפכינן דתקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ואין על הנתבע לא פירעון ולא שבועה וכתב רבינו אלפס אם רצה התובע להחרים סתם הרשות בידו ואם יבוא ממון לידו כנגד חובו שלא בעדים יחזיק לעצמו ומשתבע שבועת היסת ומיפטר מיהו אסור לגבות מחבירו אפי' כנגד חובו כדגרסי' בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך שלא ברשות וכו' והילכת' כוותי' דהא הלכה כרב נחמן דאמר עביד אינש דינא לנפשיה ומסתמא דינא דתפישא הכי אי איכא סהדי דתפס וראה דליכ' מיגו כלל מיהדר ליה וקם בדינא בהדיה כההוא דחבל סכינא דאשכבתא ונסכא דרבי אבא דאי איכא סהדי משלם ואי ליכא סהדי ואתי בטענת בריא מיגו דיכול למימר לא היו דברים מישתבע שבועת היסת דלית לי' גביה מדיליה מידי ואי לא אתי בטענ' בריא נאמן בלא שבוע' דהפה שאס' הוא הפה שהתיר ואי איכא סהדי ולא ראה מיגו דיכול למימר החזרתיו לך נאמן לומר בחובי תפשתיו ובשבועה ואי ליכא סהדי וראה נמי מהימן והני מילי בשאין עשוי להשאיל ולהשכיר אבל דבר העשוי להשאיל ולהשכיר כדינא דאומן דיינינן ליה והיכא דאיכא עד אחד ליכא למימר מיגו כדאמר גבי נסכא דר' אבא והיכא דשניהן חשודין פסק רבינו אלפס חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דהא קי"ל בכל דוכתא כר' אבא וכרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ותו דאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואוקימנא כגון דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא והא דר' נחמן דעבד עובדא יחלוקו ליתה כדאיתא בהלכות ותמי' לן מילתא טובא דעל כרחין רב נחמן דכרבא סבירא ליה כדגרסי' בפ' השואל לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואוקימנ' רב נחמן גופיה כרבא ש"מ איתא לדרב נחמן ואיתא לדרבא. ואיתא לדר' אבא ור' מאיר ור' יוסי כר' אבא סבירא להו: אלא דר' מאיר אזיל בתר מעיקרא דהוי שבועה דאורייתא. ואע"פ שחשוד הוא ואינו יכול לישבע משלם והילכך חזרה שבועה למקומה ור' יוסי סבר ה"מ דרמיא שבועה גבי חד אבל גבי שניהם חשודין דאי אזלינן בתר מעיקרא הוי מחוייב שבועה דאורייתא ומשלם כוליה ואי אזלינן אשכנגדו דתקנתא דרבנן מפסיד דכי היכא דאינו יכול לישבע שבועה דאורייתא משלם הכי נמי אינו יכול לישבע שבועה דרבנן מפסיד כגון הנשבעין ונוטלין כשהן חשודין הילכך יחלוקו וכן דעת רבי' יעקב: והילכתא כרבא בהשואל ובנסכ' דר' אבא דכל שאינו יכול לישבע משלם בשבועה דאורייתא משלם הכל ובשבועה דרבנן מפסיד הכל ושאינו חשוד כגון הפוגם את שטרו ומת וכל הנשבעי' ונוטלין דמתני' דנקיטי שטרא ונפלי קמי יתמי כיון דאיכא שבועה גבי יתמי יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בדינא דרב ושמואל ביתומין מן היתומין דמית לוה בחיי מלוה כדאמר הבו דלא לוסיף עלה. ועלה אמרינן האי דיינ' כר' אלעזר עבד כרב ושמואל עבד ובמפיך שבועה אחבריה ומית איכא פלוגתא ביני רבוותא כדפרישי' לעיל ויתמי דיתמי שבאו ליפרע מנכסי יתומין בשבועה שלא פקדנו אבא איכ' דדייק מדקאמר לא שנו אלא שמת מלוה וכו' ולא פליג בדידה אלא ביתומין אבל יתומין של יתומין אין נשבעין ש"מ כה"ג אדם מוריש שבועה לבניו דטעמא דאין אדם מוריש שבועה לבניו לפי שאינן יכולין לישבע שבועת אביהם אבל שבוע' שלא פקדנו אבא ולא אבי אבא שיכולין לישבע נשבעין ולא היא דעדיפה מינה נקט והרב המחבר אמר דהכי אסכימו רבוותא דיתמי דיתמי אין אדם מוריש שבועה לבניו ומסתמא דטעמא משום דדבר שאין בו ממש הוא כדפי' לעיל. והא דאמר בנשבעין ונוטלין דנקיט שטרא. נשבעין שבועת היורשין איכא מ"ד אפי' יתומין מן היתומין ואיכא מ"ד דוקא מיניה דידיה אבל יתומים של יתומין דיניהן כיתומי' מן היתומין דאיירי רב ושמואל. דאי לא תימא הכי הבו דלא לוסיף עלה דקאמר הילכתא בלא טעמא הוא הכי סלקא לן שמעת' וכתב רבינו ברוך כל שאינו יכול לישבע משלם מיהו מישתבע האיך שבועה דרבנן ונוטל. ומסתמא מידי דהוה אחשוד על השבועה דכשנגדו נשבע ונוטל ולא אמרי' מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואסכימו רבוותא דכל הנשבעין ונוטלין כגון שבועת המשנה ל"ש חשוד ול"ש שאינו חשוד לא מפכינן דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לתובע אבל מתובע לנתבע לא וכשהוא חשוד כתב רבי' אלפס חזרה לשבועת היסת ומסתמ' דחשוד שכנגדו נשבע ופטור. כדגרסי' בגמ' דבני מערבא גבי שכיר היה משכון לעבד היה חשוד וב"ד מוסרין שבועה בידו נוטל בלא שבוע' היה עבד ובית דין מוסרין שבועה לחשוד היו שניהן חשודין פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי וש"מ דהיכא דנשבעין ונוטלין חשודין מפכינן אשכנגדו ולא תקנת' לתקנת' היא דהא שבועה עליה דבעל הבית רמיא ועקרוה אשכיר אבל שבועה דר' נחמן ליתה כלל אלא מדרבנן ויש מחכמי דורינו שאומרי' הפוגם שטרו דנקיט שטר בידיה וחשוד שקיל בלא שבוע' כיון דלא מוספין אדרב ושמואל אבל שכיר ונגזל וכל דלא נקיטי שטרא וחשוד אינן נשבעין ונוטלין לא דייק לן ואסכימו רבוותא הנשבעין על שבועת שמא כגון השותפין והאריסין. וכולהו דנשבעין ולא משלמין כיון דעל טענת שמא הן לא מצי לאפוכי אתובע תשובת רבי' אלפס שבועת היסת דמפכינן דוקא דלית בה גילגול שבועה אצל הנתבע. אבל אית בה גילגול שבוע' לא מפכינן ושבועה דאוריית' כגון ד' שומרין. ומודה מקצת ועד א'.. ודר' חייא קמיית' לא מפכינן כדאמ' ושבועת המשנה דינה כשבועת התור' בשם או בכינוי ולאנקוטי חפצא בידיה דנתבע. אבל שבועת היסת נקיט ליה תובע או שלוחי' ומשבע ליה בשם או בכינוי וכן דעת הגאוני' ועל כל טענ' ברי'. דינא כהיסת כדאמר ועל שמא חרם סתם. ונתבע שאמר איני נשבע אלא איפרע הכל. ואחרים סתם על כל מי שנוטל ממני ממון שלא כדין הרשות בידו. ואי נמי אמר איני נשבע עד שאחרים על כל מי שמשביע אותי שלא כדין רשאי. ואע"פ שיצא מבית הכנסת חרם חלה עליו שכל חרם שבית דין גוזרין אין צריך בעל דין לענות אמן. לרבינו אלפס מי שנתחייב שבועה ואמר טול שבועה או פטור אותי משבועה. או מתביעה זו. ואמר לו איני משביעך עכשיו ואיני פוטרך הדין עמו שמא תחזור שבוע' למקומ'. וכתב רבינו בכתוב' אי פקח הו' מייתי לי' לידי שבוע' דאורייתא נפק' מינה דאי לא בעי אישתבועי וקדמה ותפשה לא מפקינן מינה דקיימ' לן בדרבנן לא נחתינן לניכסיה כו' כדאיתא בהלכות.. ומשמע דסבירא ליה דהאי דאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בשבועת המשנה קאמר. ומסתמא דשבועת המשנה ושבועת התורה חד דינא אית להו לכל מילי ואפילו למיחת לניכסיה. ולא אמרינן לא מגבינן ליה ושבקינן ליה אלא בנשבע ולא משלם וגבי שבוע' היסת הוא דשיילינן מאי בינייהו. אבל כעין דאורייתא ודאורייתא כהדדי נינהו וליכא בינייהו אלא דאי שבועה דרבנן מפכינן לה לשבועת היסת ואי שבועה דאורייתא לא מפכינן ליה אפילו לשבועת היסת עד דפרע ליה מיהו בתר דפרע ליה מצי לאשבועי כדין שבועת היסת והיינו דקאמר אי פיקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא ויש מחכמי דורינו שכת' נ"מ דאי חשידא אשבועתא בדרבנן לא מפכינן ושקלא בשבועה ואי דאוריית' מפכינן לה ומישתבע בעל ושקיל וליתה דאי דרבנן היא חזרה לשבוע' היסת ולא שקלה כדאיתה לעיל וכל מי שאינו יכול לישבע אם הוא מן הנשבעין ונוטלין מפסיד ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין משלם. ועוד קושיין לא מיתרצא דמתני' לאו בחשודה מיירי ורש"פ שבועה דאורייתא בשם או בכינוי ושבוע' דרבנן אלא כשבוע' שלנו בארור: בתשוב' הגאוני' מאן דמפקיד זוזי גבי איתתא ולא איתא גבר הוית מינסבא ואינסבת ותבעו מינה לבי דינא ואיתרמי שבוע' עילויה לית מן דינא לאשבועה בדיתבא תותי גבר' ואי אמר בעל' לא מפיקנא איתתי לבי דינא הדין עמו והיינו דאמר העבד והאש' פגיעתן רעה וכו' ואי מצבי למיכתב ליה פסק דינא דאי היה פנויה מישתבע ליה כתבינן כדקתני נתגרשה חייבת לשלם ואי אמר ניחא ליה לשמותיה כל מאן דאפקיד גבה והיא כפרה בית דין לא יהבי ליה רשותא ואי עביד מנפשיה עבד לרבינו שרירא דוקא חבלות אבל הלואה ופקדון וגזל אם הוא בידה וברשות' חייב' להחזיר ומזמינין אותה לדין עם בעלה אם הודה אלא שאין לו עכשיו משביעין שניהן שמא קינוניא עשו על נכסיו על זה ואם כפרה נשבעין כשאר בני אדם לרבינו אלפס דוקא חובות וחבלות שאינ' חייבת כלום תחת בעלה. אבל תבעה בפקדונות או דברים שאפשר שהן ברשותה חייבת ואם כפרה נשבעת ומסתמא חבלות וגניבות ופקדונות וחובות דינן שוה כדגרסי' בפ"ק דבבא מציעא האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דלא מחייב שולחן ש"מ גניבה כחבלה ואי יתבה תותי בעלה לית לה לשלומי ודוקא דליתיה בעיניה: מנה לי בידך. אמר לו הין למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור משביעין אותו שבועת היסת אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדי' אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרע אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתי' בפני פלו' ופלו' והלכו להם למדינת הים אינו נאמן ולא שנא אמר ליה בשעת הלואה ולא שנא אלא התראה הויא ולא מהימן אלא בסהדי וכת' רבינו אבן מגש אי ליכא סהדי שקיל בלא שבועה ואי בתר דפרעיה תבע ליה בהנהו זוזי קמאי דיהב ליה בלא סהדי משביע ליה שבועת היסת וכדגרסי' בכתובות יהיב לה כתובה באפי סהדי ומוקים להו לקמאי בהלואה והיכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלו' ופרע ליה באפי סהדי אחריני ומסהדי ליה לא מהימני ופרע ליה דקיימא לן כרבא דאמר להכי אמר ליה פלו' ופלוני לא דלא לידחייה דאפילו אסהידו ביה בתר דפרע כפסולין דמו להאי הלואה ומישתבע שבועת היסת ופטור והדין היא סברא דרבינו אלפס וסברא דלא לידחייה קשיא לן דהוה ליה למימר הא פסלינהו ומסתמא כפי' קמא דליתנהו קמן ולא נטרינן להו עד דאתו אלא אמרינן פרעיה השתא ואי אתו ומסהדי דפריעה מיחייב לאהדוריה ומאי דקשיא ליה בההוא עובדא דאי לא אמר ליה ראובן ושמעון מצי מדחי ורבא הא קאמר לא מצי מדחי ליה ואנן גרסינן בנוסחא דילן נאמן בהא דרבא ואינו מוגה וסברא דקמאי נאמן סבירא להו דאי אינו נאמן קשיא דאביי וקשיא דרבא כקושיא ואפשר דאיתה לההיא גירסא ונאמן ורבא דאמר כי היכי דלא לידחייה דליתנהו קמן הא איתנהו קמן לא מצי למיפסלינהו ולאחזוקי בשקרי ולא דמי לההוא דאמר ליה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא דהתם הא הימניה אבל הכא טעמא משום דלא לידחייה הוא והכין הוא פירוש' דה"ר משה דאבא מיון זצ"ל והיכא דאמר לא היו דברים מעולם ואתו סהדי דאוזפיה חייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואע"ג דסהדי אמרי אוזפיה ופרעיה אוזפיה מקבלינן פרעיה לא מקבלינן כיון דאודי בבית דין דלא פרע אודי ולא מצי למימר אישתלאי בההיא אודית' ואע"ג דאיכא סהדי דקא מסייעי ליה ובתר דפרע מישתבע אזוזי קמאי וגרסינן נמי ביש נוחלין מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרע וכו' כדאמר לעיל. גרסינן בכתובות מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור וקיי"ל כרב נחמן בדיני ואמרי רבוותא מישתבע דלא ידע ופטור דלא עדיף שמא מבריא ודוקא דקאמר אינו יודע עיקר ההלואה אבל אמר איני יודע אם פרעתי חייב כדאמר בפ' בתרא דבבא קמא האומר לחבירו גזלתיך. הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו חייב ומההיא לא פרכינן לר' יוחנן ודכולי עלמא חייב והרב המחבר פסק פטור וליתיה והא דגרסי' בהשואל משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ומותבינן מינה לרבי יוחנן התם נמי כיון דקי"ל דשואל לא מחייב באונס אלא בשעת אונסין כי אמר ליה האיך איני יודע אי בעידן שאלה מתה אי לא הוה ליה כמ"ד איני יודע מה הלויתני ואם לאו אבל אמר איני יודע אם החזרתי לך חייב ודוקא דקא תבע ליה הא לא תבע ליה פטור ובבא לצאת ידי שמים חייב ואפי' אמר איני יודע עיקר ההלואה חייב לצאת יד"ש כדגרסי' התם. א"ר חייא בר אבא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים ירושלמי רב הונא אמר לו לית את ידע ההין ידע ואי איכא חד סהדא איכא מ"ד הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ואיכא מ"ד כיון דליכא הכחשה דעד א' וליכא אלא שבועת היסת ופטור והרב המחבר כתב הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומסתמא כיון דאיכא חד סהדא דכ"ע בריא ושמא בריא עדיף וקרוב אני לומר אע"ג דליכא סהדא דבא לצאת ידי שמים חייב נשבע ונוטל דברי בשבועה עדיף דלא אשכחן עלה שבועת ספק כדכתב ר"ח בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דש"מ דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע מישתבע האי דידע ושקלי דהיינו שבועה דמתני' והיינו דאיכא בין איני יודע לאין לך בידי דאי איתה הדדי נינהו תקנתא דרב נחמן גבי איני יודע הוה ליה למימר גבי גט פשוט ר' יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא: אמר ליה פרען זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלו' ופלו' א"ל יבאו פלו' ופלו' ויעידו ואסיקנא לברר קאמינ' צריך שיבואו ואם אמרו לא ידענו חייב וקמ"ל הא דגרסי' בשבועות פ' כל הנשבעין ולאו פרעתיך בפני פלו' ופלו' ואתו סהדי ואמרי להד"מ ואמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתי' ואיכא מ"ד סתם ולאו פרעתי קאמר ושמא הוא ומש"ה פטור אבל הכא בריא קאמר דצריך לברר וחייב ומסתמא הכא כגון דאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים דקי"ל צריך לפורעו בעדים דמילתא דרמיא עליה אי נמי הלוהו בעדים וצריך לברר וההיא דשבועות דלא אמר ליה אל תפרעיני אלא בעדים אי נמי הלוהו שלא בעדים.. וה"ג בירושלמי מנה לי בידך אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו נתתיו לך בפני פלו' ופלו' מעשה בא לפני ר' ואמר יבואו פלו' ופלו' ויעידו הבא לדין בשטר ובחזקה ר' אומר נידון כשטר רשב"ג אומר נידון כחזקה מעשה בא לפני ר' ואמר כרשב"ג אבל רבינו אבן מגש פירש לברר קאמר אם באו באו ואם לא באו שהלכו להם למדינת הים או שמתו נאמן לומר פרעתי וחביבי פי' אפי' עד מפי עד ואפי' קרובי' ופסולין לגלויי מילתא הוא וכשרין ור"ח אמר אם יעידו שפרעת נתברר האמת ואם אמרו להד"מ אמר רב ששת הוחזק כפרן בפ' שבועת הדינין ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה וכו' ואם אמרו שכחנו או אין אנו מכוונין עדות זה היטב וכיוצא באלו נשבע שפרע ופטור ודבריו סתומין ורבינו האי גאון אמר דלא גמרינן מינה לדיינין אחרים לברר הדבר אלא בטוען פרעתי בפני פלוני בלחוד והטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אסקה רבא בכתובת היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן. שמן טעין ליה קנקנים לא טעין ליה י' כדים מלאים שמן: שמן וקנקנים קא טעין ליה כי פליגי דאמר עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים. ופסק רבינו אלפס כאדמון דכל מקום שאמר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. והילכך מודה לו בקנקנים וכפר בשמן כדין טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן ומישתבע נמי אשמן שבועה דאורייתא כאדמון ובעל מתיבות כתב לית הילכתא כאדמון. ולסברא דרבינו אלפס קשיא לן. הא דגרסי' בשבועו' בפ' שבועת הדיינים דמותבינן לר' חייא בר אבא מיהא דתניא טענו שור וחמור והודה לו בא' מהן ושני ליה. הא מני אדמון היא ומשמע דלית הילכת' כוותיה. וכן כתב ר"ח. ועוד דהא כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ליתה דהא דמי שמת והניח בנים ובנות נפקא מהילכת' והטוען את חבירו איכא למימר נמי דליתה אלא דרבינו אלפס סמך על רבינו שמואל בן חופני בספר המבוי הילכתא כאדמון בשתי הלכות וממתיבתא שדרו כותיה ועוד דהא דר' חייא בר אבא מוקים להא דאדמון בגילגול שבועה כדאיתא התם אבל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן ד"ה חייב וצ"ע להא דטענו שור ושה דלא בריר לן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין טענת קטן כלום גרסי' בב"ק אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד: בירושלמי גרסינן ת"ל רעהו כגאון בית דין מעמידין אפיטרו' לתובע ומשביע בעל דינו לאלתר שמא ימות ואם טען עליהן אדם נשבע ונוטל בדעת ב"ד או אפיטרו' ואם הגדילו אין יכולין למחות ומסתמא מדאמר לקמן דאפי' היכי דאודי דשומר הוא לא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל בטענ' דידי' ש"מ דלא מוקמינן אפטרופוס אממוניה ולא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל על טענת אפיטרופוס אלא היכא שמינהו אבי יתומין או ב"ד שנתנו הנכסי' בידו ואין משביעין את הקטן. לרבינו אבן מגש קטן נתבע. ולא קא מודי נטרינן ליה עד דגדל ומשבעינן ליה וצ"ע דהא כתב רעהו עד שתהא נתינה ותביעה שווין כאחד אבל נשבעין לקטן וכתב רבינו אלפס הכא בטענת אביו ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ומתני' ר' אליעזר בן יעקב היא וכו'. וצוה להגיה בהלכות והילכתא כר' אבא דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כוותיה מדאמר לקמן אילימא באמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה ש"מ כרבי אב"י סבירא לן ומשמע דפלוגתא בגדול הבא בטענת אביו ורבנן פטרי לי' משום דמשיב אבידה הוא. אבל בקטן בין בטענת אביו בין בטענת עצמו משיב אבידה הוא והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכן כתב רבינו אבן מגש ורש"י מוקים פלוגתייהו בכתובת בין בקטן בין בגדול בבאין בטענת אביהם דרבנן סברי בבנו מעיז בין גדול בין קטן ומסתמא מדקא מתמה מה לי הוא מה לי אבוה שמע מינה מילתא פסיקא היא ולית בה פלוגתא ובגדול הוא דקאמר בגדול הבא בטענת אביו ואמר ליה בבריא מנה לאבא ביד אביך או בידך כגון דקאמר קמאי דידי אוזיף או מודי או שהפקדני אבא דכולי עלמא חייב שבועה דאוריית' ולא פליגי אלא בטוענו קטן והיינו דקאמר ליה אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן כדאמר מעיקרא ובדרבה קא מיפלגי דר' אב"י סבר לא שנא בו ולא בבנו אפילו קטן אינו מעיז וקרי ליה טענת עצמו משום דבעלמ' לית ביה מששא ולאו משיב אבידה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז. אבל בבנו מעיז והילכך טענת קטן טענת עצמו היא ואין אדם נשבע על טענת עצמו ופטור אפי' בטענת בריא. אבל בנו גדול טענת אחרים היא וחייב אפי' לרבנן בטענת בריא שבוע' דאוריית' ושבועה דרבנן בשמא והיינו דפסיקא ליה מילתא מה לי הוא מה לי אבוה והילכך אי סבירא לן כר' אב"י אפילו קטן הבא בטענת אביו בטענת בריא חייב בטענת שמא פטור כדקתני רישא מנה לאבא ביד אביך אין לך בידי אלא נ' פטור ואוקימ' דלא אמר בריא לי ואי סבירא לן כרבנן בגדול בריא חייב שמא פטור בקטן אפילו בטענת בריא פטור ומסתמ' גדול דחייב בברי' דקאמר קמאי דידי אוזיף או אודי או פקדני אבא אבל פלו' אמר לי בבריא לאו בריא הוא אלא סהדא הוא וסהדא לא מהימן עד דאתי לבי דינא ודילמ' הדר ביה בחקיר' ב"ד ובא בהרשאה דמצי לאשבועיה לבעל דיניה מהו' דשליח הוא דהא בעל דיני' לא מצי לאפוכי עליה וחנוני על פנקסו ופועלין נשבעין לבעל הבית משום טענה דחנוני וחנוני מישתבע בטענ' דפועלין ובעל הבית שמא הוא: ההוא משום דחנוני אתא לבי דינא ואישתבע אטענתיה וחד מינייהו קושטא קא טעין והתם נמי תרוייהו בעלי דינין אינון דכי מישתבעי לבעל הבית הכי נמי מישתבעי כל חד וחד לחבריה. והא דמישתבעי לבעל הבית משום דתרוייהו שקלי מיניה ועוד דבע"ה בריא קא טעין ממה נפשך חד מינייהו רמאי הוא וחד קושטא קא טעין ומשום דבעל הבית לא ידע מאן הוא מישתבעי תרוייהו ושקלי מב"ה אבל בעלמ' לא מישתבע איניש על טענ' שמא אלא על טענת שליח דבעל דין או בעל דין גופיה דידע והכי מוכח לן בפרק יש נוחלין זה אחי אינו נאמן ויטול בחלקו ואוקימ' דאמרינן אין אנו יודעין ואסיקנא לעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך הוא ש"מ דלא מצי טעין בריא אפומא דאחר דקאמר זה אחי וכשמא דמי ובשם רבי' האיי אם ראה כתב ידו או על פנקסו מצא או שא"ל אביו שראובן חייב טענת בריא הוא ולא פסקינן הילכתא שדרו ממתיבתא כפסקא דרבנן מעיקרא וכשמואל דאמר ליפרע מנכסי קטן ומוקים לה למתני' כרבנן. והא דרבי יצחק דגיטין שני כיסין קשורין מצאתי לך דמוקמינן לה כר' אב"י היא לא דייק לן ואע"ג דקיימ' לן משנת ר' אב"י קב ונקי לאו כללא היא: דהא קיימא לן ר' יוסי נמקו עמו ולית הילכתא כותיה בכולהו הכי נמי ר' אב"י הוא ורובא מינייהו אשכח דאפסיק הילכת' כותיה ואי בכל דוכת' הילכת' כותיה אמאי איצטרך למיפסק: גרסי' בפ' אלו קשרים. אמר רב יהודא אמר רב יוסף הלכה כר' אב"י ואמר הלכה מכלל דפליגי וכו' ובנדרי' בהשותפין אמר רב הונא הלכ' כר' אב"י ובד' נדרים גרסי' פליגי רבנן עליה דר' אב"י או לא ואת"ל פליגי הילכת' כותיה או לית הילכתא כותיה ואסיקנ' אמר רב הונא הלכה כר' אב"י ורב הונא דאמר בנדרים הלכה פליג עליה התם ואמר מנהג כראב"י ור' יוחנן אמר נהגו ובפ' הבא על יבמתו א"ר הונא אמר רב הלכה כר' אליעזר ובגיטין באפיטרופוס שמינהו אבי יתומין פסק הלכה כאבא שאול ולית לר' אב"י דפליג עליה ובכמה דוכתי איפסיק הילכתא כר' אב"י ורבינו אלפס גופיה בההיא דגרסי' כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן. כמאן כר' אב"י פסק כרבנן כדאיתא בפ"ב ובערכין גבי המשנה פסקי רבוותא דלית הילכת' כר' אב"י ובפ' הדר אמר רב יהודה הלכה כר' אב"י ובהא מסתברא לן כרב ושמואל דהילכתא כותיה בדיני וקטן הבא בטענת אביו אפי' בטענת בריא פטור ומסתברא דאפי' משבוע' היסת פטור דטענת קטן לית ביה מששא ואפי' שבועת השומרין לא משבעינן על טענתיה דטענת שמא היא ושבועת היסת על בריא הוא ושבועת היסת דלא מצי אפוכה אאידך ליתה וקטן תובע וגזלן לא משבעינן חבריה אטענתיה בשבועת היסת דלא מצי אפוכא ושבועת השומרין אע"ג דאמר דשומר הוא לא מחייבי ליה ב"ד שבועה בטענתיה דהא לא משלם תשלומי כפל בטענתיה כדגרסי' בפ' הגוזל כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וממעט ליה התם מתשלומי כפל בטוען טענת גנב כדמוכח התם ש"מ דמודה דשומר הוא ב"ד לא מחייבי ליה מידי אבל הרב המחבר כתב על טענת קטן דוקא מציאה דלית בה גזל אלא מפני דרכי שלום אבל ירושה ומתנה ב"ד מעמידי' אפיט' ורבי' אבן מגש דוקא בשבועת התורה כגון מודה מקצת ועד אחד אבל שבועת היסת וד' שומרים משבעי' על טענתיה ואנן כתבי' מאי דסבי' לן אבל הנשבעין על טענת שמא כגון השותפין והאריסין מסתמ' דנשבעין אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות ודוקא בכל מה דכתב באורייתא ואפי' שבועה דעד אחד דלא כתב בהדיא בעניינא אבל פשיעה ומזיד כולהו בר תשלומי נינהו אבל איתבר או איתניס פטור משבועה דאורייתא אבל בדרבנן נשבעין כדאמר בפ' הכותב בפוגמת כתובה ועד א' מעיד שהיא פרועה ואסיקנא שבועה מדרבנן ושבועת היסת נמי איתה בקרקעות וקי"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפי' ענבים לבצור לאו כבצורות דמיין ודוקא ענבי' וכל דמחסרי מעשה ידי אדם אבל תמרי דמנפשייהו נתרן קי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי ומסתב' גידולי קרקע אבל תלוש ולבסוף חיברו כגון כותל בנין וכגון שקבעו וכורת דבורים קי"ל כרבנן דאמרי כל המחוב' לקרקע אינו כקרקע דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמי' מטמאין אבל ר"ת אמר מדשלח רב נחמיה כי אתיא ההיא איתת' לקמיה. אגבייה עישור נכסי מאי סטורבונ דאינון מטלטלין קבועין בקרקע ש"מ סוגיא דשמעתא כר' אליעזר סלקא דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולא איתברר לן שפיר וכתב רבי' אבן מגש דוקא לענין שומר. אבל מאן דזבין לחברי' ענבים מחוברות למיתלשינהו לנפשיה כיון דלהאי זבנינהו וראוי לבצור דיינינן בהון דין מטלטלין לאונאה ולשבועה ולכל מילי וה"מ בפני עצמן אבל ע"י גילגול נשבעין אע"פ שאינו מודה מקצת כדתנן זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן: ירושלמי מניין לגילגול שבועה מן התורה מסוטה: אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון דבר שראוי לישבע.. דבר שאינו ראוי לישבע מאי כדון נשמעינה מן הדא. שומרת יבם וכנוסה ושומרת יבם ראויה לישבע. ואתמר מגלגלין וכה מגלגל. אית תנא תני מה זו באלה ושבועה אף כל הנשבעין באלה ושבועה ואית תנא תני זו באלה ושבועה ואין כל הנשבעין באלה ושבועה מ"ד באלה ובשבועה ניחא. ומ"ד אין כל הנשבעין באלה ושבועה לגלגול את למד לשבועה אי אתה למד אית תנא תני מה זו באמן אמן. אף כל הנשבעין באמן אמן והילכך כל הנשבעי' המושבעי' מפי אחרים צריך להזכיר שם הנתבע וקבלות אמן מממון זה אמן מממון אחר וצריך לעמוד ומחייבינן הנתבע הנשבע לומר בפיו לא על דבר שבלב אני נשבע ושבועה בכל לשון. מדגרסי' בסוטה תנא אף בלשונה נאמרה כלומר בכל לשון ובפ' סוטה וידוי מעשר גרסינן במשניות בירושלמי ואלו נאמרין בכל לשון ופי' בכל לשון ולשונה נאמרה בכל לשון דהא שבועת הדיינין מסוטה גמרינן ורבינו אבן מגש שאמר בלשונה בלשון קודש שגגה היא: ירושלמי מהו לגלגל שבועת התורה על שבועת התורה תקנה על תקנה תורה על תקנה. תקנה על תורה וכדאסיק' בגמרא דילן לכל מגלגלין חוץ משכיר ומדאמ' לעיל איכא בינייהו גלגול שבועת התורה ש"מ בהיסת מגלגלי'. אבל בחרם סתם לא מגלגלינן דליכא גילגול ולא שייך גילגול בשמא דגרסי' גבי שואל זה אומר שאולה.. זה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה. אוקמינ' על ידי גילגול אבל רישא דקתני שוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. לא מגלגלינן לשמא על ידי גילגול ולא אמרי' מיגו דמישתבע דכדרכה מתה לישתבע לשמא דלא שייך גילגול לשמא כלל ואיכא דפליג התם ואמר דאיכא סהדי דכדרכה מתה וליכ' שבועה וכתב רבינו האי אין מגלגלין אלא על דבר שאם יודה בו יתחייב ממון. אבל אין בו חיוב ממון אלא שבועה כגון שאמר נשתתפת עמי ונתחייבת לי שבועה ואמר לו הנתבע, לא נשתתפתי ונתחייב לו היסת על ממון אחר אין מגלגלין כדאמר עד היכן גילגול שבועה עד שיאמר לו הישבע לי שלא נמכרת לי לעבד עברי: והיכא דאיכא גילגול על שבועה דאורייתא אע"ג דגילגול דאורייתא מצי למימר לי' שבועה דאורייתא לחודה עבידנא לך מה דאת מגלגל עלי תישבע ותשקול והיכ' דאמר ליה ראובן לשמעון השבעתני בב"ד והוא אומר לא השבעתיך אין ב"ד מחייבין אותו שבועה אלא על ממון. וראיתי שפסק רבי' האי בתשובות מי שנתחייב שבועת היסת ואמר השביעני ביני לבינך ולא הכחישוהו עדי' ולא הוחזק כפרן בב"ד ונפטר ולא לבעל להשביעו מי שנתחייב שבוע' דאורייתא ואמר נשבעתי ואין עדים מכחישי' אותו ישבע שבועת היסת ותמיה' לי אין ב"ד משביעין שבועה אלא על ממון (אבל היא מן הנשבעין ונוטלין בשבועת היסת) אין נשבעין אלא על דבר שבמידה ושבמנין וכו' וקי"ל כרבא דאמר אפי' בית זה פטור ואינו חייב עד שיטעון דבר שבמד' ויודה בדבר שבמדה כדתניא כותיה. ואלו נשבעין שלא בטענ' השותפין והאריסין חלקו אינו יכול להשביען וה"ה לכולן שאם חלקו אינו יכול להשביען כו' בכתב השותפות ירושלמי חד בר נש בעי אזיל מדון קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינר א"ל תרין דינרין אינון הא טריפן לך אמ' ומילת פלן ופלן א"ל ר' זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אישתבע ליה כל מה דהוא מגלגל עלך וקשיא לרבוותא הא דגרסי' בפר' המפקיד אמר הריני נשבע.. וראה אותן מגלגלין עליו ואמר הריני משלם א"ר יוסי לא חייבה תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם ואם אינו רוצ' לשלם ישבע ורבי' הביא פלוגתא דת"ק ור' יוסי בהלכות ור' זעירא כת"ק ס"ל דכל פלוגתא דלא איפסיק הילכתא הלכה כת"ק ומסתמ' מגלגלין דקאמר לאו גילגול תביעות קאמר דהא לאו מגלגלין קאמר אלא שבועה ולא מגלגל אלא מגלגלין ועוד כי שלים נמי אכתי מצי מגלגל עליה דהא משביעין אותו שבועה שאינ' ברשותו ולגלגל מאי דתבע ליה אלא אב"ד קאי שמגלגלין עליו ג' שבועו' שבועה שאינה ברשותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד וכשראה גילגול שבועת אלו אמר הריני משלם. וא"ר יוסי לא חייבה תורה שבוע' להחמיר עליו אלא להקל עליו שלא תאמר שבוע' להחמיר הוא שמא יודה ששלח בה יד או גנב או מכר וחייב תשלומי כפל אלא אם רצה לשלם משלם גרסינן בפ' הגוזל הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקידו לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר דוקא דלא בעי מלוה או פקדון לאיפרועי מיניה בדברא אבל אי בעי למיתבעינהו בדברא ואיתנהו גביה שקיל מיניה דלוה בעל כרחיה כדתניא מלוה ניתנ' ליתבע בכל מקום אבל (אבד) הפקדון לית ליה רשותא למיתבעיה בדברא גרסי' בפ' הגוזל המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע היכא דאית ליה אורח' למישן ק"ל כשמואל דאמר יכול לומר לו לך והוציא במישן והוא דאית ליה אורח' למישן אבל לית ליה אורח' למישן לא וה"ה דלית ליה אורח' למישן ואין מלכיות מקפידות זו על זו שנותן לו מטבע שהלוהו ונפסל דקאמר שיוצא מטבע חדש ובעא מיניה רבא מר"ח המלוה את חבירו על המטבע והוסיף עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואפי' כנפיא כו' כדאיתא בהל' הרב ומסתמא כרש"י דאמר דוקא מלוה את חבירו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטב' אבל הלוהו מטבע אע"ג דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכ' רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו לפיכך כותבי' בשטרא מד' פשיטי' של כסף צרו' בדינר כך וכך הזקוק והיינו דאמר עד עשרה בתמניא. שהמוכר ירויח בפרקמטיא שלו חומש המשתכר אל ישתכר יותר מחומש. והא דאמר רב אלפס הוא הדין לפחתו מסתברא מדלא מיבעיא ליה פחתו או הוסיפו מהו ש"מ פחתו בזמן פירעון לא קא מיבעיא ליה הוסיפו קא מיבעיא ליה ומשום רבית אבל שדרו ממתיבתא באתרא דאוזיף זוזי ואיפחו' זוזא דאוזיף שוי מהנך דנפקי השתא ואיפחות לענין נסכ' דינא הוא דמשלם לפי שבחא וצ"ע לרבי' שלמה דקאמר דבעיא דרבא אליבא דמאן דאמר נותן לו מטב' היוצא באותה שעה הוא משמע דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי הוא יכול להוציאו במדינה עצמה והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולסברא דיליה ליתא דההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכ' ובמתיבת' אסקו כרב הונא בריה דרב יהושע גרסי' בפ' האומנין הלוהו על המשכון שומר שכר כו' גרסי' בפ' שואל אדם איתמר הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנ' ליתבע ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ומסתבר כרבה דהוא בתרא דהא רב אויא דשקיל משכון לאפוקי נפשיה מפלוגתא עביד כדאמר לא בעי' דאוקי בדינא ודיינאי ומאן דמפיק שטרא איתמי וטעני דלית להו מאבוהון כלום תשובה לרבינו אלפס מדינא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי ושבועה שאין לו תקנתא דבתראי הוא וכי עבדי תקנתא בנקיטת חפץ אמלוה גופיה אבל ליתמי תקנתא לתקנתא היא והילכתא אי אתי מריה דשטר' בטענ' בריא דאית להו מטלטלין מאבוהון מישתבעי שבועת היסת ואי בטענת שמא חרם סתם ובתשובה מי שהוא מן הנשבעין ונוטלין ושכנגדו אין לו כלום אין אחד מהן נשבע שנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע. והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממון לזה אלא אם רצה התובע לישבע ואם נתן לו הנתבע כלום יתן ואם לאו ישבע שאין לו מה שיפרע לרבינו אלפס בעל חוב שאמר הכל משועבדין לכתובת אשתי מטלטלין אין משועבדין מקרקעי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים: חלק השלישי מלוה על המשכון גרסינן בפרק שבועת הדיינין המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון כיצד סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה והן ד' דברים ששנינו במשנה הא' המלוה תובע והלוה פוטר עצמו מכלום שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור נשבע המלוה שבועה דרב הונא שאינה ברשותו וגילגול שישבע ויטול לא אשכחן אם אינו מאמינו שאבד או שאין לו ראיה דאם יש לו פטור אבל נשבע הלוה שבועת היסת ופטור השני מלוה תובע ולוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינר היה שוה חייב. נשבע המלוה שבועה דרב הונא ולוה נשבע במודה מקצת. ועליו אמר מי נשבע תחילה מי שפקדון אצלו שאם ישבע זה יוציא הלה את הפקדון וכת' בעל מתיבות שבועה גבי לוה היא ואמור רבנן מישתבע מלוה אבל אם השבועה גבי מלוה לא איצטריך לאישתבועי שבועה שאינו ברשותו ומסתמא מילתא דרב הונא מילתא פסיקא היא השלישי לוה תובע ומלוה פוטר עצמו שאמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה פטור ונשבע המלוה כדרב הונא שבועה חמורה ויגלגל עליו שאינה שוה אלא סלע ופטור ואם יש עדים שאבד או שמאמינו נשבע שבועת היסת ופטור הרביעי לוה תובע ומלוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך ושתים היה שוה והלה אומר חמש' דינר היה שוה מיגו דמישתבע שאינה ברשותו לישתבע כמה היתה שוה ש"מ הא דרב הונא שבועה חמורה היא דאם איתה דשבוע' היסת היא הא קא מישתבע שבועת היסת דבכולהו פטורי דמתני' שבועת היסת אינון ויש ד' דרכים שלא שנינו האחד שניהם תובעין זה את זה שאמר לו סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה אם אין עדים שאבד ממנו או שאינו מאמינו נשבע המלוה שאינו ברשותו ויגלגל שלא היה שוה יותר מסלע ופטור ואם יש עדים שאבד שניהן נשבעין שבועת היסת מלוה נשבע שלא היה שוה יותר מסלע ולוה נשבע שלא היה שוה פחות מסלע ופטור השני הלוה תובע כגון סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך ואיני יודע כמה היה שוה היינו מתניתין הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו נשבע הלוה דרב הונא ויתגלגל עליו שלא היה שוה אלא שקל ואם יש עדים שאבד נוטל בלא שבוע' ירושלמי סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע א"ר לית את ידע אהן ידע' ר' יהוש' דרומי בעי קומי ר' יונה תמן אתמר א"ר לית את ידע אן ידע והכא אתמר הכין תמן יש חילול שבועה הכא אין כאן חילול שבועה והדין בתוספתא לא דייק: השלישי הלוה תובע ואמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע נשבע המלוה ויגלגל עליו שאינו יודע ואם ש עדים שאבד נשבע שבועת היסת ופטור הרביעי שניהן מודים זה לזה אמר לו סלע הלויתני וסלע היה שוה והלה מודה לו בכך וכך נשבע המלוה שבועה דרב הונא אם אינו מאמינו ודרכים אלו מודים בעיקר הלואה אלא שיש ערעור ביניהם בעיקר משכון כמה שוה שאבד אבל אם יש ביניהם ההלואה ומודי' שיווי המשכון שאמר לו סלע הלויתיך והלה אומר שקל הלויתני ומשכון דברים שאין עשויין להשאיל שיכול לומר לקוח הוא בידי. אי נמי עשויין להשאיל ולהשכיר ולא שראה שיכול לומר החזרתיו לך נאמן עד כדי דמיו כדגרסי' בירושלמי אמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך ובגמרא דילן גבי חושלי וסכינא דאשכבתא יכול לטעון עד כדי דמיהן וכתבי רבוותא ולא יותר כדאי' במחאה ואמרי' דשבוע' דרבנן כעין דאורייתא היא ומנו לה בהדי דנשבעין ונטלין ומצי אפוכה אשבועת היסת וכן כתב הרב המחבר ודינו כנשבע אסטרא ואנן כתבינן בפקדון דשבועת היסת היא ודוקא דאיכא עדים ולא ראה. ודברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו יכול לומר לקוחין הן בידי או החזרתיו לך ולא היו דברים מעולם אינו נאמן ונותן לו שקל ועל המותר נשבע שבועת היסת ופטור ואם א"ל פרעתי לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה: ירושלמי חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה תרין דינרין בעי לי בידך ומשכוני טב תרין דינרין א"ל חד דינר בעי למיתן לך אתא עובדא קומי דייני דנהרדעי אמרי כיון דכ"ע מודים' דמשכוניה טב תרין דינרין דינרי אוחרנא ייתי עלוי סהדין ולא שמיע הא דאמר ר' יוחנן המלוה נאמן לומר עד כדי המשכון חד בר נש קם עם חבריה בשוק וארי' סודריה מיניה ואמר לית הדין סודרא נפיק מיני עד דתתן לי מה דמיתבעי לי בידך אתא עובדא קומי ר' זעירא אמר ליה הב ליה כתינתיה וזיל דון עימיה. מה שמו' כדייני דנהרדעא תמן הוחזק המשכון בידו ברם הכא לא הוחזק המשכון בידו והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך וכך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת אי נמי לא נפחת אלא כך: אי נמי איני יודע נשבע המלוה שבועת היסת ופטור והרב המחבר אמר איכא מאן דאמר מלוה נשבע כעין דאורייתא שלא נשתמש בו וגובה וכן השכיר נשבע כמה נטל משכירתו ואיכא מ"ד הלוה נשבע כמה היה שוה בשעת הלואה ומיגו דאי בעי אמר לא הלויתני אלא כמה ששוה כי אומר כך וכך היה ונפחת נאמן בשבועת היסת ונאבד המשכון המלוה נשבע וכתב נמי מלוה אומר סלע הלויתיך. וג' דינר היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינר ויש לי אצלך דינר שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכון היה וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון ואע"פ שאחד מהן בא לידי שבוע' שוא הלכה כת"ק דבן ננס דאמר שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואם רצו להפכם זה לזה הופכי' ואם חלקו על ההיפוך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהן. ואם לא נתרצו שניהן נשבעין. והיכא שכפר המשכון ושניהן מודי' בהלואה ישבע זה שלא הניח בידו משכון וזה ישבע שאין ראוי ליטול אם היה חובו כנגד משכונו ואם היה שוה פחות יפרע היתר על המשכון ואם היה יתר כבר נשבע זה שאין לו משכון פטור והיכ' ששניהן מודים בהלואה ובשיווי המשכון אלא שזה תבע הלואתו וזה תובע משכונו שאבד על זה שנינו הלוה על המשכון שומר שכר וקמה לה מתני' כר' עקיבא דאמר כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך והלכ' כסתם משנה לא שנא הלוה מעות ולא שנא הלוה פירות ולא שנא הלוהו במשכון בשעת הלואה ולא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשטרא ולא שנא שלא בשטרא שומר שכר כדאמר משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמ' אית להו דר' יצחק ובשומ' אבידה קא מיפלגי וקיימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי מאי טעמא מצוה הוא דעביד ובההו' הנאה דלא בעי למיתן ריפת' לעניא הוי עליה שומר שכר והילכך שוי משכון שיעור הלואתו פטור ואי שוי טפי שקיל טופיינא מיניה ואי לא שוי עלה אמ' שמואל האי מאן דאוזיף אלפא זוזי מחבריה ואנח ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ופסקו רבוותא דליתה לדשמואל ופרע ליה מאי דבצר מיניה לא שנא פריש ולא שנא לא פריש דקיימא לן כסתם מתני' דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו' ודווקא גניב' ואבידה דשומר שכר חייב אבל אונסין דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל לכולי חוב דיליה ור' יצחק דאמ' קני משכון לאו לאיחיוביה באונסין אלא דאי קדיש בי' קידושיו קידושין כדגרסי' בקידושין קידשה במשכון מקודשת ואוקימנא במשכון דאחרים וכר' יצחק והדין היא סבר' דר"ח ורבי אלפס וכת' הרב המחבר אם טען המלוה שאבד באונס והלה טוען שמכר איכא מ"ד נשבע המלוה וגובה חובו ואיכא מד"א הלוה נשבע היסת וסבר' דיליה מיגו דאי בעי אמר אין בידי כלום או מכרתי לך המשכון או פרעתי לך החוב כי אמר שלא נאבד נשבע שבוע' היסת ופטו' ולא דייק לן ומסתבר' כיון דקיימא לן כר' יצחק דשלא בשעת הלואה קונה משכון אפי' באונס אבד חייב דאי לא קני ליה לכל מילי לא מיקדשא ביה ורש"י בפ' כל שעה הכין אמ' מניין לבעל חוב שקונה משכון כל ימי ההלואה ואם נאנס חייב באונסין שאינו לא כשומר שכר ולא כשומר חנם שפטור מן האונסין אלא כולו ברשותו ובשמירתו עומד וגרסינ' בפרק המקבל מישכנו ומת שמטו מעל גבי בניו ואמרי' התם אהני כתבא לגירעון. וגרסינן במכות והרי משכון דרחמנא אמר השב לו את העבוט ומשכח ליה קיימו ולא קיימו נשרפה מאיליה ביטלו ששרפה בידים ומיחייב כיון דמיחייב בתשלומין וכו' ואי איתה דפטור מאונסין משכחת לה קיימו ולא קיימו שנשרפה באונס שאינו חייב ומדלא פריך הכי ש"מ מישכנו שלא בשעת הלואתו חייב באונסין וקני ליה לכל מילי אבל בשעת הלואתו דלא קני ליה הוה לי' עליה שומר שכר ופטור מן האונסין ומתני' דקתני שומר שכר בשעת הלואתו ואיכא למימר דהא דאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי הלכה היא וליכא לדחוייה דהא רב נחמן ונהרדעי מודו ליה וליכא מאן דפליג עליה ובכולהו נוסחאי עתיק' גרסינן בדלא שוי משכון שיעור זוזי דכ"ע אית להו דשמואל אלא הכא בדשוי קמיפלגי וכדר' יצחק כדס"ד מעיקר' והכי פי' הוא הדין דלא שוי וכגון שאבד המשכון באונסין ר' עקיבא סבירא ליה כר' יצחק וחייב באונסין ור' אליעזר ל"ל דר' יצחק ושומר שכר הוא שחייב בגניבה ואבידה אבל לא באונסין ומתניתין דקתני שומר שכר איכא לאוקומה כר' עקיבא ולמעוטי שאינו שומר חנם הוא דאתא אי נמי למאי דסבירא למקשיה דמתני' דברי הכל היא דהא מישכנו בשעת הלואתו דכולי עלמ' שומר שכר הוא והיינו דלא פריך ליה מתני' דלא כר' עקיבא ופריך תיובת' דעדיף מינה אימור דאמר ר' יצחק מישכנו שלא בשעת הלואתו מישכנו בשעת הלואתו מי אמר ואסיק' מישכנו שלא בשע' הלואתו דכ"ע אית להו דר' יצחק וחייב באונסין ואע"ג דלא שוי שיעור זוזי אבד המשכון אבדו מעותיו אבל בשעת הלואתו פטור מן האונסין כשומר שכר כדקתני מתני' הלוהו על המשכון שומר שכר ול"ש בשעת הלואתו ול"ש שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוא מדר' יוסף וכן הילכת' ואיכא מ"ד מישכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוא בשעת הלואתו ש"ח. והא דכתב נמי ר"ח הא דאמרן מישכנו בשעת הלואתו ושלא בשעת הלואתו תרוייהו ש"ש הוא לאו מילת' היא דהא אמרי' משכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי ומודו לר' יצחק כי פליגי בשעת הלואתו אלא לכולהו תנאי שני להו בין משכנו שלא בשעת הלואתו למשכנו בשעת הלואתו הילכך מישכנו בשעת הלואתו דפליגי ספיקא הוי תמיהא לן הני מילי וניתנהו אלא לסברא דרבוותי ליכא פלוגת' כלל מדרב יוסף ולסברא דילן ליכא פלוגת' אלא שלא בשעת הלואתו חייב באונסין ובשעת הלואתו פטור מן האונסין אבל בגניבה ואבידה ל"ש בשעת הלואתו ול"ש שנא בשעת הלואתו ל"ש שוי ול"ש לא שוי ש"ש. והא דשמואל דוקא דפריש. אבל לא פריש אבד מאי דשוי כסתמא דמתני' והכי אוקימ' לה בשבועות וקשיא להו לרבוותא הא דגרסינן בפ' השולח המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין ואוקימנא משום דר' יצחק והתם אפילו בשעת הלואתו כטעמא דירושלמי ואיכ' למימר בשע' הלואתו נמי קני ליה מדרב יוסף אלא דטריחא ליה לגמ' לאקשויי אימור דאמר ר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו דלא הני ה"מ ומתרצא כגון שהלוהו על המשכון למר רב מתתיא גאון משכנו בשעת הלואתו דלא קני ה"מ דכתב ליה שטר דלא סמך על המשכון אבל לא כתב לו שטר קני דהא הימניה אמשכון גרסינן בפרק המקבל מלוה אומר שלש ולוה אומר שתי' כו' במשכון קרקעות וגרסי' התם המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא ב"ד ואמר שמואל שליח ב"ד שבא למשכן מנתח נתוחי אבל אינו נכנס לביתו ליטול המשכון בעל כרחו דתניא שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו ליטול משכונו ולא ימשכננו דברי' שעושין בהן אוכל ונותן מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני אבל לא לאשתו ובניו כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב וכן הלכה דתנן בערכין אעפ"י שאמר חייבי ערכין ממשכנין אותן ונותנין לו מזון שלשי' יום וכסות י"ב חדש. ת"ר אם עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר הוא שכב אלא אם עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך תניא בד"א שמישכנו שלא בשעת הלואתו. אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו ואינו עובר בכל השמות הללו עד בא השמש תשיבנו לו זהו כסות יום שניתן לחבל בלילה השב תשיב לו את העבוט זו כסות לילה שניתן לחבול ביום אמר רשב"ג אף לעצמו אינו מחזי' אלא עד ל' יום ומל' יום ואילך מוכרו בב"ד. ומסתברא הוא הדין למלוה על המשכון סתם לרשב"ג קיימא שאם לא רצה לפורעו מל' יום ואילך מוכרו בב"ד אבל אינו שם לעצמו אפי' לרבנן דאמרי דאי אמר לוה ליהדרו לי מסדרינן ואי לא מהדר ליה כל יומא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה דצריך ליה ואינו יכול למוכרו לעולם אבל מידי דלא צריך ליה כגון משכון קרקעות וזולתן יכול למוכרן מל' יום ואילך ואפי' מישכנו בשעת הלואתו הא מיחייב בגניבה ואבידה מדר' יוסף ולא גרע ממלוה בשטר דסהדא ליהוי וכן כתב ר"ח בשבועות אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזא ומל' יום ואילך כופהו לפדותו וצרפתי דייק מיהא דגרסי' סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה ש"מ שיכול לכופו לפדותו: וא"ר יוחנן מישכנו ומת שומטו מעל גבי בניו ואין שביעית משמיטתו ואין מטלטלין אצל בניו. ירושלמי אם מחזיר למה ממשכנו שמא תעשה שמיטה ותשמט או ימות המלוה ונמצא מטלטלין אצל היורשין ותניא לא תבא אל ביתו אבל אתה נכנס לביתו של ערב לשכר כתף ולשכר פונדק ולשכר חמר אבל אם זקפן עליו במלוה אסור אלמנה בין שהיא עשירה בין שהיא ענייה אין ממשכנין אותה שנ' לא תחבול בגד אלמנה החובל את הרחיי' עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים ולא רחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בהן אוכל נפש ואמר רב הונא חבל רחיים לוקה שתים ותניא כותיה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא תחבול רחיים ורכב וגו' וההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה א"ל אביי ליהדרינן ליה ותא קום בדינא עילויה ואמר ליה רבא לא צריך למיקם עליה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיהן וקי"ל כרבא ופרישנא לעיל בשבועת היסת ודוקא סכינא דאשכבתא וכל דבר שאינן עשויין להשאיל ולהשכי' אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכי' אע"ג דלית ליה סהדי דאית ליה גביה אי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן. ואפי' מית וטעני יורשין דלקוח הוא או משכנת' לא מהימני כי הא דרבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדת' מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכי' איכ' מ"ד דוקא ספרא דאגדתא אבל ספרא אחרינא לא ומסתבר' כל מילי דידוע דמנהג לאושולי א"נ מרי' דחפצ' עביד לאושולי וההוא דשאיל מיניה עביד לישאל דרחים ליה ולא שני ליה דמנינן ליה כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולאפוקי ספר לעם הארץ וכיוצא בו דאטו זוזא דסרבלא אורחייהו דאינשי לאושולן אלא הני דידיען נקטי וכתב רבינו אלפס דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפי' בע"ה העשוי למכור את כליו אי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן. לרבינו אבן מגש נשבע בע"ה שבועת היסת ורבינו האיי אמר אפילו שבועת היסת ליתה ושאין עשויין להשאיל ולהשכיר אפי' אין עשוין למכור את כליו אי אמר לקוח הוא בידי נאמן שמא איצטרך ליה זוזי וזבין לרבי' קלונימוס בשבועה ואיכא מ"ד הא דשלח ר' חנינא בר אבין ופליג בין עשויין להשאיל ולהשכי' לשאין עשויין ליתה אלא בשאין בע"ה עשוי למכור אבל עשוי למכור אע"פ שעשוי להשאיל ולהשכי' נאמן והמוצי' מחבירו עליו הראי' וסכינא דאשכבת' בע"ה בשאין עשוי למכור הוא ואיכא מ"ד בע"ה העשוי למכור קאמ' אבל אין עשויין למכור אפי' אין עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן. דלא אמרינן איצטריכו ליה זוזי וזבין והא דפרכינן בפ' בתר' דב"ק בהמכיר כליו וספריו ביד אחר. ליחוש דילמא איצטריכי ליה זוזי וזבין גבי לוקח הוא משום דקי"ל טוענין ללוקח והא דשקלינן וטרינן בכלים מגולין בידו ואמר לקוחין הן בידי אבל בכלים תחת כנפיו לית דינא דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר ואין בע"ה עשוי למכור את כליו אינו נאמן עשוי למכור נאמן והעשוין להשאיל ולהשכיר אפי' עשוי למכור אינו נאמן. והכי הוא הגירסא בשבועות ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו' לא אמרן אלא שאין בע"ה עשוי למכור את כליו אבל עשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן בכולהו אלא בדברי' שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברי' העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן דשלח וכו' וליתנהו לתרי לישני בתראי דכתבינן אלא כרב אלפס בשערים שלו אבל שער עשירי שכתב אם ראוהו שנטלן מרשות חבירו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ל"ש הטמינו תחת כנפיו ול"ש לא הטמינו תחת כנפיו וכו' והא שמעתתא דרב יהודא בדאיתה לבע"ה גביה עסקינן דאי לא תימא הכי קשיא הא דגודרת וכו' ומסתברא דלא דמיא לגודרות דגודרות עבידי דאזלן מנפשייהו ודמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל מאן דתפיש מידי מרשות חבריה וליתיה למריה גבי' נאמן ודמי לאידך דרב יהודה דאמר האי מאן דנקיט מגלא ותובילא וכו' מאי טעמא דלא חציף איניש למיגדר דיקלא דלאו דיליה. אי לא נקיט רשותא מיניה כדאמר התם למשכנו ודילמא לא משכנו מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא בידיה וכו' אלמא כי הדדי נינהו ועובדא דכיתנא דר' אבין חלק עליו ולא דמי לההוא דנסכא דהתם חד סהדא קאמר חטפה מיניה בעל כרחיה אבל הכא חד סהדא לא אסהיד. אלא דעייל לביתיה ואפשר דחטפה מיניה בעל כרחיה (אבל חד סהד') ואיפשר דמריה דכיתנא דמרי' שקיל כיתנא. ואפי' שנים כה"ג אין מחייבין אותו ממון. ולא אסהידו דלאו ברשותי' שקל ולא יכול למימר מתוך שאינו יכול לישבע דעביד איניש דאמר ליה לחבריה זיל שקול מגו ביתא וליכא עליה אלא שבועת היסת. ודברי גאון לאו שגגה הוא ורבינו אפרים דאמר אלא פיתקא דלטוותא לא דייק לן דהא טעין מריה דכיתנ' בריא דלאו ברשותיה שקל ושבועת היסת היא. ויש לנו להוסיף שני שערים במשכון חבירו שלא ברשות האחד אם עדים מעידין שמשכנו בשוק או שנכנס לחצר וראוהו שנטלו משכון. ולא ידע כמה אע"פ שראוהו שנטל חבירו נשבע ופטור. והשני אם נכנס לביתו לדבר אחר ולא למשכנו וראוהו שנטל כלים תחת כנפיו אף בזה נשבע ופטור והכי גרסי' בגמ' דבני מערב' לתוך ביתו ולא לחצר חבירו למשכנו ולא לדבר אחר ובהא דאמ' ר' יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו זה אומר גנובים וזה אומר לקוחין נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן משמע דס"ל אפי' הן דברים שעשויין להשאיל ולהשכיר נאמן וקשי' לן גודרות דכדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דמו אי טעין גנובים הכי נמי דהוי חזקה ועוד דהול"ל בסופא דשמעת' לא אמרן אלא זה אומר שאול וזה אומר לקוחין. אבל גנובים לא. ומדנקטיה בי מצעי והדר ובתר הכי לא אמר אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכי' ש"מ דאפי' זה אומר גנובה וזה אומר לקוחין בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר.. ש"מ דאפי' זה אומר גנובים בדברים. העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן והמכיר כליו וספריו דאם לא יצא לו שם גניב' לא כל הימנו שאני אומר. מכרן לאחר ולקחן הימנו אפי' בדברי' העשויין להשאיל ולהשכיר קאמר משום דקי"ל טוענין ללוקח וההוא דינא לא דמי לדינא דהכא דדיני דהכא יש ביניהן בגנובי' ושאולים ולקוחין אבל התם בע"ה מודה שלקוחין הן ויודע שלא גנבה אלא שאומר מגנב לקחתי וזה אומר בפרהסי' לקחתי ואיני יודע ויש בו שלשה שערים אחרים האחד שנוטלו בדמים והוא ששנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול: ירושלמי בדין הוא שלא ישבע תקנה תיקנו שלא יהו בעלי בתים מטפלין עם הגנבים והוא על ג' ענינים אחד בעל הבית שאין עשוי למכור כליו כיון שיצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול וכגון זה אין טוענין ללוקח השני בעל הבית העשוי למכור צריך עדים שיבואו בני אדם שלנו בתוך ביתו וכו' כדגרסי' התם לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו. אבל אינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי כולי האי השלישי שלקח לפני ייאוש בין לקח בזול בין לקח ביוקר כדגרסי' בכולהו עשו תקנת השוק בין לקח מגנב בין בלוקח ונוטל בע"ה שלא בשבועה ויש שערים שנוטל בלא דמים והוא על שלשה עשר אחד שלקח מגנב מפורסם ושני שאינו מפורסם אלא שקיבלו בחובו או בהקפו דלא עשו בו תקנת השוק שער השלישי אפי' בדמי' אינו נוטל והוא על ג' ענינים בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ולא יצא לו שם גניבה בעיר כגון זה טוענין ללוקח דדלמא איצטריכו ליה זוזי וזבין השני בע"ה העשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה ואין לו עדים שאמר דאמרינן איהו הוא דמפיק האי נומא וכדתנן לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן הימנו שלישי שלקח לאחר יאוש וקי"ל יאוש קונה ירושל' ב"ק ואם טען ואמר מפלוני לקחתיה נאמן אתא עובדא קומי ר' אבהו ולא קביל מה פליג בר אינש דעקין בגין כן לא קביל וצ"ע דמשמע לוקח מלוקח לא עשו בו תקנת השוק וכל הני מילי שיש עדים שהוא של תובע שאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל באומר חפץ זה שלך היה ואין לו עדים. ואמר לו שאול הוא או שכור אצלך ואמר לו שאול ושכור הוא בידי ויש לי עליך כך וכך ולא אחזיר לו עד שתפרעני אע"פ שהוא עשוי להשאיל ולהשכיר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ור' אפרים אייתי ראיה מיהא דתנן שדה זו של אביך היה ולקחתיה הימנו נאמן והא התם אין עשוי להשאיל ולהשכיר ונאמן מיהא דגרסי' גבי הכיר כליו וספריו ביד אחר דאפילו בע"ה העשוי להשאיל ולהשכיר אמרינן דילמא איצטריך ליה זוזי וזבין ולא דייק לן: גרסינן בפרק שור שנגח אמר רבא משכון של גר ביד הגר ומת הגר ואתא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו וכו' ומשכון של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ואוקימנ' דליתיה כל היכא דאיתי' לדידהו וכו' ופר"ח דליתיה למשכון בחצירו הא איתיה למשכון בחצירו קניא ליה חצירו ואע"ג לגבר' דליתיה בהדיה דקי"ל בחצר המשתמרת אע"ג דאינו עומד בצד שדהו קניא ליה. כדגרסי' בשנים אוחזין ואי קיימא בחצר שאינה משתמרת בעינן גברא דאיתי' גביה ואיכא דמפרש ליה בחצר שאינה משתמרת וכגון דליתיה גביה הא איתיה גביה אינו קונה שלא מדעתו וכתב הרב אע"ג דגבי מציאה אמרי אם אמר זכתה לי שדי זכתה לו שדיהו דבעי' אמיר' הני מילי מציאה דלא ידע בה מעיקרא. וכי לא אמר זכתה לי מייאש מינה והרי הוא הפקר ובעינן אמיר' אבל משכון של גר דידע ביה לא בעינן אמירה.. ומסתבר' מדלא קאמר תזכה לי שדי ש"מ לאחר שהחזיקו בה אחרים קאמר זכתה לו שדהו תחילה. ולעולם לא בעינן אמירה בשעה שהוא בתוך שדהו. ואם ישראל יש לו מלוה בשטר או בערב על הגר ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל. ואם בא ישראל והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש וצריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין. כתב בסוף הספר. אות ח חלוקת קרקעות בפרק קמא דב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע ואסיקנא בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה ומאי מחיצה פלוגתא וכיון דרצו בונין את הכותל באמצע דהיזק ראיה שמיה היזק וכן הילכתא וכי קתני בונין את הכותל בעל כרחו קאמר והיינו דפריך בע"כ אמאי ניהדרו בהו הא ללישנא קמא בונין את הכותל באמצע מדעתן קאמר ואסיקנ' שקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא וקנין דברי' כדפר' במאמר שני וצרפתי אמר אמר גודא שעבד נכסיו לדמי חצי הכותל. אי אמר פלוגת' אין כאן מכר ולא מתנה ולא שיעבוד אלא שאחלוק קאמר שקנו מידו ברוחות רב אשי אמר שהולך זה בשלו וצרפתי אמר אפי' החזיק שלא בפניו הויא חזקה ולא צריך למימר לך חזיק וקנא דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל והילכת' היזק ראיה שמיה היזק ויש בה דין חלוקה כופין לחלוק אין בה דין חלוקה ורצו לחלוק חולקין וכופין לבנות כותל בלא היזק ראיה במנהג המדינה כדתנן הכל כמנהג המדינה.. ואע"ג דבתר דפליג אחזיק שני חזקה דבהיזק ראיה זה על זה אע"ג דבחלון יש חזקה להיזק ראיה כדתנן וצורות יש לו חזקה הכא בחצר אין לו חזקה האי מחזיק אחבריה וחבריה, לא מחזיק עליה ואיבעי ליה למחויי בחזקה דעלמא אבל הכא כל חד וחד יתיב בדידיה לאו חזקה היא דלא איבעי ליה למחויי דאי מחי חד מחי אידך ורבינו אבן מגש אמר טעמא אחרינא ורבינו אלפס דכ' בתשובות שאלות דחלון דאית ביה חזקה ראיה מיהא דהשותפין ליתה: ירושלמי בהשותפין כותל שבין שתי חצירות שנפרץ רב ושמואל חד אמר מחצ' לזה ומחצ' לזה וחרנא אמר כולי לזה וכולי לזה מה מפקא ביניהון מצא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה ומחציו ואילך לזה ומאן דאמר כולי לזה וכולי לזה המוצא זכה לריש מתיבתא השותפין שחלקו ומצא אחד אבנים גדולות בחלקו. ואמר הלה לא מחלתי אותן ולא ידעתי בהן אפילו ביניהן שטר חלוקה וקנין חולקין אם לא סילק כל אחד ואחד עצמו בכל מה שימצא מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו' ודוכתא דליכא מנהגא דשוין לא אזלינן בתר רובא. וספק ממונא הוא ולקולא ולא ממעט אוירא לפיכך אם נפל הכותל והמקו' והאבנים של שניהן. ואוקימנ' דנפל לרשותא דחד מינייהו. אי נמי דפנינ' חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קא משמע לן שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי ולא מחזקין אהדדי. כדגרסי' נמי בפרק הבית והעלייה. ודוקא כי האי גוונא. אבל אחין ושותפין בקרקע. אף על גב דידיע מילתא דשותפי נינהו מעיקרא מחזקי אהדדי דלא עביד איניש דשביק ארעא דלאו דיליה תלת שנין כדגרסי' בפ' חזקת הבתים השותפין מחזיקין זה על זה לרבינו אבן מגש דוקא דאיכא סהדי דאבנים דההוא כותל נינהו ואי אמר חבריה דזבנינהו ופניניהו לרשותיה דאידך דלא חלקו דאכתי שותפין נינהו ושקיל למנתיה אבל ליכא סהדי בהני מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרתינהו ניהלך כי אמר דידי נינהו וזבינתינהו ניהלי מהימן ובהיסת: אבל אם רצה כונס לתוך שלו ועושה חזית והאידנא נהוג עלמא חזית קושר הכותל בשלו או עושה חלון כנגדו או שמחזיק עביו בכשורי לגאון קשור עליון וקשור תחתית עליון יש לו חלק בכותל תחתית שאלמלא כן לא היה התחתון מניחו לבנות על כותלו ושניהם שוין בו אבל תחתון אין לו חלק בכותל העליון שהעליון יש לו חזית שהן שלו והתחתון עליו להביא ראיה. ומסתברא העליון אין לו חלק בתחתית אלא במה שהוחזק דקי"ל למאי דסמיך סמך ולמאי דאחזיק אחזיק וכן נמי כותל דידע לראובן ושמעון יש לו עליו תקרה אין לו לשמעון להכביד תקרות יותר ואם בא להכביד ראובן מעכב עליו דגרסי' בפר' הבית והעליה עליו שבא לשנות וכו' במחאה ותו לגאון ראובן יש לו כותל קשורה בכותליו ויש לו עליו תקרה ולשמעון תקר' ודאי הכותל של שניהן כיון שיש לו תקרה עליה ואם בא שמעון לסותר' ולא הניחו ראובן בדין מעכב עליו דמצי למימר ליה שפיר דיירינא ולא טרחנא ודוקא שאין הכותל רעוע אבל אם הוא רעוע אינו יכול לעכב מדר' נתן מניין שלא יגדל וכו' וסותרה ומוציא מזה בע"כ ואם הכותל מיוחד' לראובן וראובן בא לסותר' אין חבירו מעכב עליו ואינו יכול לומר בסכנ' אני עומד וסותרו ובונהו אבל הרב המחבר כתב הא דאמר דינא קאמר ליה דלית עילאה בתתאה ולא בתתאה עילאה אבל כותל משותף ואחד מהן רוצה לתקן סותר ובונה זה על כרחו של זה אבל הכותב לאחד מהן ואין לחבירו אלא חזקה להניח קורותיו ובא המחזיק לסתור חבירו מעכב עליו כדרב חמא דאמר שוף על שוף פוק כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו מדקאמר אין מחייבין ש"מ איבעי אידך למיבנייה כוליה לחודיה כדמעיקרא בני ולא מצי אידך לעכובי לרבינו אבן מגש. חזית דקתני במתני' אבקעה קאי דאין מחייבין אותו דהא ליכא היזק ראיה אבל בחצר לא מהני חזית כיון דדינא שכופין לבנותו באמצע משום היזק ראייה הוה ליה לאכפוי בדינא א"נ למיכתב שטרא דחזית דעבד בלא דעתא דחבריה עבד ומנהגא דילן דחזית מהני ותנאי בקעה והוא הדין חצר ומסתברא דארישא נמי קאי דהא אוקי למתני' בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה והתם ודאי אין מחייבין והילכך חזית מהני ליה מד' אמות וכי היכי דמהני בלישנא בתרא הכא מהני בלישנא קמא ואפי' לסברא דרבנן דוקא חזית בלא תשמיש. אבל בתשמיש כגון חלון סתם כמנהג שלנו מהני ואם החזיק למעלה מד' אמות מהני מד' אמות ולמעלה שהבנין שלו ומס' אם נפל כותל שיש בו חזית א"נ כותל הידוע לאחד מהן ואמר רצוני שתמעט אוירך ונבנה מקום הכותל בשיתוף שאין כופין מדגרסי' בריש פרקין במאי אוקימתא דלית בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרי בהו ומסקנא שהלך זה בתוך שלו והחזיק אלמא היכא דהיתרצו בחלוקה אע"ג דלאו, דינא הוא כיון דאחזיק לא מצי למיהדר ה"נ באיתרצי לכנוס בתוך שלו והניח לחבירו מקום הכותל פנוי והחזיק החזיק ואיכא מ"ד כופין דמתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר תוספ' מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאיכנס וחבילית על כתיפי וכו' מי שיש לו בית בחצר בני חצר משעבדין לעשות דלת ונגר ומנעול ושאר כל הדברים אין מעכבין כו' כדאית' בהלכות ומסתברא דוקא דלת ונגר ומנעול: אבל מפתח אינו כולל כדמוכח בהמניח את הכד שיכול לומר אין רצוני לעכב על הפתח אלא עושין שתי מפתיחו' בתוך המנעול הנקר' פותחת וכל אחד ואחד נכנס בלא רשות חבירו ואם היה מעכב סותר את הדלת ונכנס דקי"ל עבד איניש דינ' לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אינן חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה ודוקא שאין אחד מהן מכיר את חלקו כדאיתא בהלכות גרסינן בפרקא קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין והשותפין חולקין בו הא יש בו ד' אמות על ד' אמות חולקין בו תנינא אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה אימא אין בו דין חלוקה בחצר ש"מ דבית וחצר שיעור חלוקתן שוה ואין חולקין הבית עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה מכותליה ואע"פ שאין לחצר ד' אמות וש"מ ד' אמות מרובעות בעינן דאי לא תימא הכי לא אתיא ליה קשיא ממתני' דבית שיש בו ד' אמות על ד"א כשתחלקם מגיע לכל אחד ואחד ד' אמות ברוחב שנים אלא לאו ש"מ מרובעות בין בית בין חצר דבציר מהכי לא הוי תשמיש אע"ג דאורכיה י' ופותיה בציר מד' לא חזי לחלוקיה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ד' אמות שאמרו חוץ משל פתח כלומר שיש להן פתחים בבתים. או שחלקו הבתים ורוצין לעשות פתח לכל אחד ואחד ונמצא כל אחד ואחד נוטל ד' אמות ברוחב החצר ותניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא ח' אמות לזה וח' אמות לזה ותניא פתחים שבחצר יש להן ד' אמות לכל פתח היה לזה פתח ולזה ב' פתחים זה שיש לו ב' פתחים נוטל ח' אמות וזה שיש לו פתח א' נוטל ד' אמות והשאר חולקין בשוה. היה לו פתח רחב ח' אמות נוטל ח' אמות כנגדו וד' אמות ברוחב החצר חוץ מד' אמות שבחצר וכתב רבי' אבן מגש דפתח ד' אמות וח' בתרויהו בהדדי שקלי ג' שגגה היה וכתב נמי כי אמר נותן לכל פתח ד' אמות שאין לאחד מהן חלק ידוע כגון שבנה זה בקרקעו בית אחד ובנה חבירו כנגדו שני בתים אבל חצר משותף ויש לכל אחד ואחד חלק ידוע לא וצרפ' דלא ידעי הי מינייהו אית ליה חזקה טפי ור"ח כגון שהורישו אביהן לכל אחד בית ידוע ונשאר ביניהן אויר החצר אבל אם החצר והבית בשיתוף ויש בה דין חלוקה ורוצין לחלק מעלין אותם בדמים. ירושלמי שאמר לא שהן קנויין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופותח ביתו לשעה ר' יונתן מקשי כלום אמרו ד' אמות אלא שתהא בהמתו עומדת לשעה ופורקת חבילתו לשעה אשכח תני אף חוליות הבור יש לו ד' אמות: ואף בית התרנגול יש לו ד' אמות ומסתברא מדקאמר בהמתו לשעה וחבילתו לשעה ש"מ בהמה בלא חבילה וחבילה בלא בהמה הילכך אע"פ שאין מקום בחצר ליכנס בחצר המשותף אלא כדי בהמתו או חבילתו על כתיפו נותנין לו ד' אמות לפתחים שבחצר. ובגמרא דילן נמי כדי לסלק משאו ולא בעינן פירוק משא של בהמה ואפי' חמור במשאו לא הוי אלא שני גומדין ומחצה. ופירשו רבוותא שתי אמות ומחצה. כדגרסינן בפ' בית כור ושיעור ד' אמות ח' זרתות מצומצמות שיעור קנה שלנו זה הכלל כל שחולקין ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אין בו כדי לזה וכדי לזה מאי. רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד.. אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או אגוד. ואם אין לאחד אלא השתות בקרקע אומ' או גוד השתות או אגוד מחלקך השתות ולא נגידי חולקין ודוקא האי דבעי חולקין כייף ליה לאידך משו' דינא דגוד או אגוד אבל אידך לא מצי למימר ליה גוד או אגוד: ואיכא מ"ד תרויהו מצי אמרי גוד או אגוד: לרבי' האי חצר גדולה ובתוכה בתי' הרבה ואין בכל אחד דין חלוקה אין בכל בית דינא דגוד או אגוד אלא חולקים בתים כנגד בתים ואם כל אחת ואחת ראויה לחלק ובא זה ואמר נחלק כל אחת ואחת,. ובא השני ואמר אם נחלק נפסיד הדין עם השני ויטול כל אחד וא' כשתי שדות אחד אנהרא ואחד אנגרא דכופין על מדות סדום והיכא שאין בה דין חלוקה ויש בה גדולים וקטנים ב"ד מעמידין אפיטרופוס ודנין דין דגוד או אגוד לגדולי' וקטנים ומסתברא בד' אמות דפתח דאית ליה לכל חד וחד לא אמרינן דינא דגוד אלא בחצר דבית בלא פתח ליתה. וכתב הרב המחבר מדקאמר קח לך עבדים ש"מ שני שותפין לזה יש לו ג' חלקים ולזה רביע ואינה ראויה ליחלק ואותו שיש לו בה ג' חלקים אין לומר תן לי שכירות או תשב ג' חדשים ואני חדש שהרי העשיר אינו שוכר מן העני וכן בכור לפשוט. וכתב ר"ח לית דינ' דגוד או אגוד אלא בשיד שניהן מגעת לקנות השיתוף שביניהן. כדאמרינן באחד עני ואחד עשיר שאני התם דגוד איכא. איגוד ליכא. ורבינו אלפס כדאמר תובע לנתבע גוד או איגוד לא איכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה. ומתני' באחד עני ואחד עשיר עני דתבע ליה לאחוה ולא מצי למימר ליה אגוד דלית ליה דמי וכיון דלא מצי למימר ליה הכי לית כאן דינא דגוד או איגוד ועשיר נמי לא בעי למימר ליה גוד או איגוד כו' וקשיא לן כיון דכי אמר תובע גוד או איגוד כייפינן לנתבע אפילו לית ליה כי אמר ליה טול אתה שיעור ואני פחות. היכי קאמר נתבע אי בדמי לית לי דמי דהא אית דינא דגוד או איגוד כדקתני ואם לאו מעלין אותן בדמים איכא מ"דא אפילו אמר טול או איטול לאו גוד או איגוד הוא משום דדמי דשקיל מיניה לא משכחינן בהו מידי דחזי וכי האי גוונא לא כייפי אהדדי אבל כי מזבין לה כולה או זבין לה כולה משכח בה מידי דחזי ליה לדמי והיינו דקאמר אי בדמי לית ליה דמי ור"ח אמר איכא מאן דאמר הילכת' כת"ק בטול אתה שיעור ואני פחות ואיכא מ"ד הילכת' כרשב"ג כיון דפסי' (אמינא) אית דינ' דגוד או איגוד ממילא הילכת' כת"ק במתנה אבל בדמי לא ואיגוד איכא גוד ליכא ומסת' אי איתה להאי גירס' כר"ח אבל בנוסחא עתיקא דילן ליתא בתא שמע בתרא אם לאו מעלין אותן בדמין והכי איתה כל שיחלק ושמו עליו חולקין ומסיפא דמתניתין קא פריך דקאמר ואם לאו חולקין ש"מ לית דינא דגוד או איגוד דאי אית ליה כופין אותו לחלוק תנאי היא ודחינן לעולם לית דינא והיינו טעמא דרשב"ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי דהא לית דינא וכיון דקיימא לן אית דינא הלכה כת"ק וטול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו לא שנא בדמי ולא שנא במתנה. ורבין בר תנינא דשבק להון תרתי אמהתא ואתו לקמיה דרבא ואמר לית דינא דגוד או איגוד ואמר התם היינו טעמא כיון דתרווייהו צריכי להאי ותרווייהו צריכי להאי כי אמר ליה שקול את חדא לאו גוד או איגוד הוא ש"מ דלא אמרי' גוד או איגוד אלא היכא דאמר ליה או גוד כוליה או אגוד כוליה או שיהא חלק אחד משותף ועל השני יאמר גוד או איגוד. אבל שיחלקו שניהן שני חלקים זה נוטל הרע וזה נוטל היפה ויעלו חלק אחד בדמים.. כיון דתרוייהו צריכי להאי ותרוייהו צריכי להאי לאו גוד או אגוד הוא וכתבי הקודש בשתי כריכות כגון תורה בכרך א' ונביאים בכרך אחד כי יהיב ליה ברירא ואמר שקול את חדא ויפה נעלה בדמים לאו גוד או איגוד הוא דהאמר שמואל בשתי כריכות חולקין בששניהן רוצין איתמר: אבל הכא לא כייפינן כה"ג עד דאמר ליה גוד או איגוד בכולי' ובכרך אחד אע"פ ששניהן רוצין לא יחלוקו משום ביזיון דכתבי הקודש הילכך ללישנא קמא לית דינא דגוד או איגוד. דהא לאו בר פלוגתא הוא כלל ללישנא בתרא אית דינא: ירושלמי אמר ר' אושעיא כגון תילים ודברי הימים. אבל תילים וגמרא חולקין ר' עקיבא אומר אפילו תלים ותלים אין חולקין שמתוך שאין חולקין מתוועדין קורין באלו ואלו קורין באילו, פשיטא בכור ופשוט אחד מיצרא שקיל יבם מאי: אמר רבא אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ופלגינן לארעא בגורלא איכא דמפרש חולקין כהדדי נינהו אלא דאית ליה לפשוט ולאחוה דיבם ארעא אמיצרא מציעאה ואמר בעינא אמצראי ופשוט לא מצי מעלי ליה ואחוה דיבם מצי מעלי ליה דההוא דזבין ארעא אמצרא דבי נשיא ואיכא מאן דאמר דוקא דחלוקה דביני ביני שויא טפי ויבם אמר הבו ליה מחד מצרא ויהיבנא דמי טפי מאי דשוי ופשוט אמר אנא יהיבנא אבל אי כי הדדי נינהו כופין על מידת סדום והכין מיתפרשא ההיא דלקמן וש"מ דמאן דאית ליה תרי חולקי בארע' אי נפלו ליה בחד זימנא כגון ירושה וזביני אחד מצרא שקיל ליה דומיא דבכור ופשוט ואי, לא לא וכן כתב הרב אבן מגש וההוא דאזל וזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי קא פלגו אמר להו הבו לי אמצראי ותרי אחי דאית להו תרי ארעתא אתרי ניגרי הילכתא כרב יוסף דאמר מעלינן בנכסי דבי בר מריון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואי אמר חד מינייהו חדא ארעא בעינא מעלו ליה ואי לא פלגו ליה לכל חדא וחדא תרוייהו אחדא ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום והילכתא כרב יוסף דאי אמר חדא ארעא בעינא לא מצי אידך לעיוליה משום טעמא דא דאפושי אריסי לאו מילתא היא וקטיני קטיני גריעותא הוא לדידיה דאין אדם רוצה שיהיה חלקו המגיעו שני חלקים בב' מקומות ואפי' היה מעולה אין שומעין לו והילכתא כופין דזה לא נהנה וזה חסר הוא אבל תרי ארעתא אתרי ניגרי ומאן דאמר הבו לי אמצראי דחולקא דתרוייהו כהדדי נינהו וליכא קטיני קטיני. דחלק המגיע במקום אחר נוטלו מעלינן ליה ופלגי שמאי לארעא עד דשוו אהדדי כמאן דלא הוה ליה להאי מצרן ארעא אחריתי גביה ההוא חולקא דמצר' דידיה הויא שויא טפי יהבי ליה כפום דשוי אמצרי ולא מצי לעלוי לה כלל ורבי' אבן מגש כתב דהיכא דחולקא דמצרא עדיף או גריעא מעלי ליה לריש מתיבתא אי אינש תקיפא ומעלי ליה זוזי יתירי אומדין יתה בבי דינא כדאמרי' כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומס' נגבי דינא דגוד או איגוד נמי עבדי' הכי וכי קתני מעלין אותה בדמים, בדמיהן קאמר ולא יותר מכדי דמיהן דכייפינן ליה בדינא דגוד או איגוד לא כייפינן ליה אזוזי יתירי ובתרי דינא לא דיינינן ליה חד מצרא אנהרא וחד מצרא אניגר' פלגי בקורנזול $ ציור בספר$ פר"ח קבלנו מרבותינו ורבינו שלמה פי' ואם מזרח נהרא ומער' נגרא לית דינא ולית דיינא ופלגי בקו שוה גרסי' בפ' בית כור תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן ומסתמא אפי' שלשה וארבעה $ציור בספר$ אבל רבינו שלמה לא גריס כולן ובשל ובשנים הוא דקאמר ואתא לאשמעי' דלא מצי חד לעכובי בהאי פלוגתא דפלוגתא דקרנזול פלוגתא מעליא היא ואיתמר ב' אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים וכו' והילכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת. וכתב רבינו יעקב ביורשין גרסינן ואע"ג דקי"ל בעלמא אחין שחלקו כלקוחות הוו כדגרסי' בקידושין ואמרינן נמי אין להן דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה בעיקר ירושה כיורשין משוינן להו ולא משום דסבירא לן יש ברירה. דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא הכא פסיק כיורשין אלמא יש ברירה אפי' בדאוריתא ובמסכת יום טוב קבעינן כר' אושעיא ור' יוחנן ושמואל וקי"ל כולהו כחדא שיטה דסבירא להו בדאוריית' אין ברירה אלא בירושה לחודה הוא דאמר אבל בעלמא קי"ל דלקוחות הן דאין ברירה והדין סברא דרבינו יעקב ולקמן סברא דילן ודוקא הכא דלא נחית אדעתא דתלתא פשיטא להו דשלשה אחי ושלשה שותפי דפלגי תרי מינייהו לג' חלקים אין השלישי יכול לבטל ולא נטרינן ליה עד דאתי ורבינו אלפס כתב תרי אחי ותרי שותפי ואזל חד מינייהו ואיצטריך למנתא דיליה פלגינן בינייהו ולא שרינן ליה עד דאתי וכתב רבינו אבן מגש דוקא דפליג בבי דינא כההוא דגרסי' בפ'. אלו מציאות זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מיגו תלתא דפלגת קמייהו וכו' ומשום הכי לא מצי לבטולה אבל אי לא פלוג בבי דינא מצי לבטולה ומסתבר' בתלתא דקיימי ואזול בתרן מינייהו ופלוג דלא בטלוה מחלוקת דומיא דשני אחין שחלקו הוא דליכא בי דינא הכא נמי לא בעינן בי דינא ולא דמי לעיסקא אפשר דחולקא דהאי עדיף מהאי ובעינן בי דינא או כגון אלמנה שמוכרת שלא בבית דין דבעי' שומא כי היכא דלא ניפסדו יתמי אבל הכא הא קא חזינא אי שויא לה והכא דשוי הוא ולא טעו כלל ובדליכא טעותא כלל פליגי ואי נחית אדעתא דתלתא לא בטלה מחלוקת אלא פלגי. ואי לא נחית אדעתא דתלתא בטלה מחלוקת ומסתברא דוקא אותו האח יכול לבטל ולומר אני רוצה הרוח שלכם אבל האחין אינן יכולין לבטל ורבינו אבן מגש כתב דכולן יכולין לבטל וצ"ע בפסקא דיליה ופשיטא לן מילתא דהיכא דליכא למיחש פלוגתא עדיף מאידך דכ"ע שותף חולק שלא מדעת חבירו כדאית' באות חי"ת לקמן גרסי' בפרק אילו מציאות מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי ואמר ליה פלוג לי בבוסתני ופרדסי ואסיקנא קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן והילכך קטן אע"ג דלא ידע דמחיל השביח לאמצע והרי הוא כיורד לנכסי נטושין או כיורד לנכסי חבירו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה דאפי' הוא כגזלן הא אמרי' גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר ש"מ גזלן יש לו שבח ואיגלי דעתא דניחא ליה שמין לו כמנהג העיר ושתלא כדגרסי' אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכל השבח לבעל הקרקע וגדול דלא ידע שמין לו בעדים דמנהג המדינה למחצה לשליש ולרביע כחלק האח שבא וקי"ל שותף כיורד ברשות דמי וה"מ שהשביחו נכסים מחמת נכסים אע"פ שהשביחו מחמת טורחו אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפי' הוא קטן דהא קי"ל כרבא דאמר גבי הניח גדולים וקטני' לא שנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן אע"ג דאיכא קטנים דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא ומסתברא דהא דאמרי' קטן הוא אההיא שעתא דאתא האי אחא קאמר דההוא אחא בעי לסלוקי בר איסק בלא שבחא מההוא בוסתנא דשתל ומרי בר איסק בעא לאוקמה בידיה עד עידן שבחיה ככולהו שתלי ואמר ליה קטן הוא השתא ולא מוקמי' ליה בידיה אבל רבוות' פרשי קטן הוה בעידן דנחת לנכסי ושלא ברשות ב"ד ירד וא"ל אלא בכל הנכסי' וגזלן הוא וק"ל אטו אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואם נכנס בלא רשות יפסיד הכל הא טעמא דילמא מחזיק בהו ואמאי קנסינן ליה אפי' דיינינן ליה כגזלן גזלן הא נקיט שבחא כהא דרבא דאמר גזל והשביח כו' גרסי' בפרק השואל היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וכו' ואמר לו הלה טול את שלך שמין לו וכו' והוא הדין בבית דאיכא פלוגתא בין חרבה הראויה לבנות בין שאינה ראוי' לבנות ורבות' דאמרי טול את עציך ואת אבניך. לא איתה בגמרא בהדיא ומסתברא דאיתמר ופלוגתא איתא בהכי כדפרשית ותוספתא אהא כיצד שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח ירושלמי בפרק הגוזל בנייה במקום שאין ראוי לבנות ונטע במקום שאין ראוי ליטע רב אמר שומעין לו אלא שמערימין עליו לבנות שם בימות החמה ובימות הגשמים אמרו לו נתחנית כו' לרבינו אבן מגש היורד לתוך חורבתו של חבירו שלא ברשות על ידי שליש אין לו עליו שבועה ולא על השליש אלא שמין לו וידו על העליונה או על התתח' כדאיתא ומסתברא דלא אמרינן ישבע כמה הוציא אלא במוציא הוצאות על נכסי אשתו משום דאכילת פירות דרבנן וברשות נחית והימנוה רבנן בשבועה אבל הכא מנפשיה נחית ולא הימנוה רבנן אלא שמין וכו'. וכתב רבי' בתשובות וכו' גרסינן בפרק האומר לחבירו מר זוטרא ורב אחא סבא בריה דרב מרי בר אישן פלוג נכסייהו בהדי הדדי אתי לקמיה דרב אשי אמר ליה על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן ואמר לא איברי סהדי אלא לשקרי וכן הילכתא וחמשא וארבעא שותפי דאיתנהו בחדא ארעא ולחד מיניהו אית ליה פלגא ופלגא אחרינא מיני שותפי ואתא ההוא דאית ליה פלגא ופלג בהדי שותפי אחריני ושקל ההוא פלגא אע"ג דליתנהו לכולהו שותפי אחריני כיון דפלגנהו בחדא מנתא שקלי ולא איתברר חולקא דכל חד וחד באפי נפשיה לא מצי אידך לבטולי לפלוגתא דהא ברור חולקא דשותפי לחולקא דיליה ולא עדיף מנפשיה איתמר ג' אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר וקי"ל כרב דקסב' האחין שחלקו יורשין הוו ומסתבר דוקא חלקו קרקע דכי הדדי נינהו אבל אחד נטל קרקע ואחד נטל כספי' ואסיקנא איכא דאמרי אדרבא לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא ממך ולהכי שקלת ארעא וכו' וקי"ל כאיכא דאמרי ורבינו אלפס כתב מדקי"ל כרב דאמר בטלה מחלוקת הילכך אי שקל חד מינייהו ארעא וחד כספים ובא בע"ח ונטל הקרקע דינא הוא דשקיל פלגא בכספים ולא מצי למימר ליה להכי שקלת ארעא דאי מיטרפא מינך לא מישתלימנא מינך גרסינן בפרק קמא דב"ק האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ועל בנותיהן אין שמין ופירש רבינו אלפס שקנו מנכסי אביהן אחר מיתת אביהן ירושלמי כלי רגל וכלי שבת שמין איכא דאמרי הוא הדין לגרושה דכלי רגל וכלי שבת שמין ואיכא מאן דאמר כיון דאיהו קא מפיק לה אין שמין כלל דאקנויי קא מקני לה להו ומסתב' דשמין ופעמים שאפילו מה שעליהן אין שמין משכח' לה בגדל אחי ובפ' קמא דב"ב אמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן והילכך בונה כנגדו ודווקא דלא אחזיק בתר חלוקה אבל אחזיק שלש שנים הויא חזקה בטענה ודוקא שחלקו ירושה אחת אבל חלקו ב' ירושות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה והאחת יש לה שיעבוד חבירתה יש להן סולמות זה על זה כמו שהיו בתחילה וסברא דרב חביבי דווקא היכא שרוצה לבנות בתוך שלו וכו' אבל כל זמן שחלוקתן עומדת כך בשעת חלוקה אינו יכול להניחו לסתום החלונות ולחלק החזקות שלו. דכי היכי דהאי בעין יפה האי נמי בעין יפה והני בי תרי דפלגי ואמר ליה קא האפלת עלי. ואמר ליה אידך אנא בדידי קא בנינא: אמר רב חמא כדין קאמר ליה הלכה כרב חמא דרב חמא קם ליה כרב נחמן אמר שמואל ודווקא דלא אחזיק ולא עלו אהדדי אבל עלו אהדדי טענתיהו טענה: בפ' האיש מקדש אמר אבל עלו אהדדי לא דתנן האחין שחלקו זה נוטל שדה כרם וזה נוטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן. והילכך אי טעין דעלו אהדדי טענתיהו טענה גרסינן בפרק האיש מקדש אמר ר"נ אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפיטרופוס ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות כדאיתא בחלוקת השותפין ואמר רבא האחין הרי הן כלקוחו' פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח. לא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח אמר להו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמור ניפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל ורבא לטעמיה דאמר הלכה כחכמים אבל בנוסחא דר"ש גריס אבל אמור ניפלוג בשומא דבי דינא קי"ל כרשב"ג והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי' אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילייתא אבל פלוג במשחתא לא כרבא דאמר רבא כל דבר שבמיד' ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר וכתב רב אלפס מיהא שמעי' לא אונאה ולא ביטול מקחי ואיכ' נוסחא דגר' הא דאמר יתר משתות בטל מקח ולא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא כו' ואנן כתבינן במכירת קרקעות מאי דסביר' לן ומסתברא דרב נחמן הרי הן כלקוחות לגבי אונאה הוא דקאמ' דלית להו שום הדיינין אבל לגבי חלוקתן יורשין הוו כדקימי' לעיל כרב דאמר בטלה מחלוקת דבכולהי נוסחי יורשין הוו ולא כיורשין דמו וליתה להא דאמר ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דקי"ל יורשין הוו וא"נ הילכתא כוותיה לאו משום דאין ברירה אלא משום דלחומר' א"נ כתחיל' כדאיתא התם הילכך האי קושיא דמקשינן התם לדידן דסבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמו כריש לקיש וסבירא לן דלקוחו' הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ליתה דיורשין הוו ולא לקוחו' ואין מחזירין זה לזה ביובל והילכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ככל פלוגתאי דרבי ר' יוחנן וריש לקיש אם איתה להאי טעמא דאמר רבינו יעקב דהלכ' כר' יוחנן דאמר גבי יובל ושדה כי אקשיין בב"ב גבי מכר הבן בחיי האב והא איפלגו בה חדא זימנא לישני ליה אצטריך משום דכתב ולביתך והאי קושיא מאי טעמא לא אייתי תנאי מהא דהחובל בדין יום או יומים משום דאיכא למימר אפילו לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף מודה בעבד דכקנין הגוף דמי הואיל ואי מאית כליא קרנא וכי פליגי בקרקע פליגי ומשום הכי אייתי ליה תנאי דפליגי בקרקע וכי איתה בהחובל דאיירי בעבד מייתי פלוגתא עבד כדאשכחן גבי ספק ודאי דמייתי מידי דדמי ליה היכא דמיעקר' ספיק' והדר ודאי מייתי ליה נמי הכי והיכא דמעיקר ודאי והדר ספק מייתי ליה נמי הכי הכא נמי ל"ש והילכ' יורשין הוו וכו' ויש ברירה וכי עסקינן הלכה כרבי אושעיא ה"מ בדרבנן במאי דפליגי אבל בדאוריתא לא פסקינן דלא איירי בה דקי"ל כדאיתא בעירובין דמאן דאית ליה ברירה לא שנא בדאורית' ול"ש בדרבנן: גרסי' בחזק' הבתים איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כו' פירשתי במחאה גרסינן בפ' יש נוחלין הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין עם הקטנים כו' בכתובות תו' גרסינן בפרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים השביחו לאמצע וכן האשה וכו' ירושלמי אמר ר' לא אם אמרו בב"ד. ואמר רבא ל"ש אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפי' נכסים מחמת נכסים כגון זוזי ועביד בהו עסקא כגון רב ספרא דגברא רבא הוא מסתמא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני והשביח לעצמו תו' האחין שהניח להן אביהן נכסי' ולאחד מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים וכו' מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וכו' נשאו להם נשים והכניסו להן שדות זה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו ואם היתה הוצאה מן האמצע מביאין לאמצע וחולקין הכניסו להם כלים זה נוטל את שהוא מכיר. וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר מביאין לאמצע וחולקין עשו כלים לנשיהם ולבניהם הרי הן של עצמן והשאר מביאין לאמצע וחולקין. האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנו' הרי זה נפל לאמצע. ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס: אם מחמת האחין לאחין אם מחמת עצמו לעצמו ואחד מן האחין שהלך ללמוד תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות. ואם לאו אין לך מזונות ויהבי ליה לפום ברכת הבית חלה בפשיעה כגון צינים פחים מתרפא משל עצמו כדרך כל אדם מן האמצעי. ירושלמי. וכן האשה. רשב"ג אומר מכה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה מתרפאת משל בעלה. כהדה קריבתיה דר' שמעון בר אבא הות חששא עינה אתא קומי ר' יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך קינין מן פורניך ואי לא קציץ בעליך יהיב ליך. ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ואמר ר' יוחנן אסור לגלות וכו'. כתב בכך וכך איך פלו' ופלו' בני פלו' אמרו לנא הוו עלן סהדי בקנין וכתבו וחתומו עלנא בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד מיננא למיהוי ליה. לזכו דצבינא ברעות נפשנא דאורית לנא אבונא מקרקעי ומטלטלי וכל מה דאיתיה בשותפותא עד האידנא פליגנא יתהון ואנא פלוני שקילנא במנתא דידי ארעא פלו' וביתא פלו' בסימנהא ובמצרנהא ואלו מצרנהא וכו' ומטלטלין כך וכך ואנא פלו' כך וכך ולא אישתייר זכותא דחד גבי חבריה וכל חד וחד עיין בחושבניה ולא פש גביה ולא מידי. ואי מיתגליא לחד מינן על חברי' שום זכותא או שום טעות' ושלותא וטענתא בין דאיתגליא לנא בתר שעתא ומחילנא ליה חד לחברי' מהשת' מחילה שרירא וקיימא. וכדו השתא ליזיל בל חד וחד וליזכי במנתא דידיה למיעבד כרעות נפשיה וכל עלויא ושבחא דאית בהו מתהום ארעא עד רום רקיעא ואיניש לא ימחא בידיה מיומא דנן ולעלם דברעות נפשיה עבידנא פלוגתא דא בביטול כל מודעי דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם וליסתלק כל חד ממנתא דאידך ולא אית ליה גביה לא יציאה ולא ביאה. ולא משפך מים ולא חלונו' ולא שום שייורא בעלמ'. וכל דיקום ויערער על פלוגתא דא לבטולי כל דהו כולהון יהון בטילין כשטרי זייפא דלא למילף מינהון ועלנא ועל ירתנא בתרנא לפצויי ולסלוקי כל תרעומ' ועירעור' ולאוקו' האי פלוגתא בידא דכל חד וחד שרירא וקיימא ואחריות וחומר שטרא דנן קבילית עלנא ועל ירתנא בתרנא כאחריות וחומר כל שטרי חלוקה דנהיגין בישר' מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וכו': אות ח חלוקת שותפיןשהטילו לכיס גרסינן בפרק אלו מציאות איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דחבריה באפי תרי אתו לקמיה דר' אבא אמר ליה זיל אייתא תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מיגו תלתא. ואסיקנא אינה צריכה ב"ד מומחה.. אבל צריכה ב"ד הדיוט: ש"מ דלית לשותפותא למיפלג בלא דעתא דחבריה אפי' באפי תרי עד דאיכ' תלתא. ואי פלוג בתלתא לא צריכי לאוקומי אפיטרופו' אההוא דליתיה קמן כדאמרינן ביתומין שבאו לחלוק דב"ד מעמידין אפיטרופוס לכל אחד ואחד. ובוררין להן האפיטרופוס חלק יפה לכל אחד ואחד כפי הראוי לו אלא כיון דפלוג בשומא דבי דינא וחולק שוו שקלי האיך מנתא דיליה ברישא או בדמים ולא מצי אידך לבטולי ההוא פלוגתא. ומסתבר' דוקא מידי דבעי שומא ולא קא מודי אחבריה. ואיכא למימר בעידנא דפלג מנתא דהאי עדיף כגון עיסקא ושומא דאלמנ' וכגון דהנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל אח מינייהו פלג זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבני חמרא בהדי הדדי ואמר ליה מאן פלג לך ואמר חזינא דבתר דידי קא אתי מר אמר כל כי האי גוונא בעי לאודועי וזוזי נמי אי הוו טבי ותקולי בעי לאודועי אבל לא בעי שומא ולא בעי ב"ד ואי נמי מידי דבעי שומא וחזי שמאי דליכא טופיינא ואי נמי מודי חבריה דליכא טופיינא אי טעין מידי דלאו מדת סדום כגון שמיחה ברוחות. א"נ דאמר מעלינן ליה בנכסי דבי בר מריון כי האי גוונא יכול לבטל אלא היכא דפלוג בי דינא. אבל היכא דליכ' טענה אחרינא אי פלג פלג. כדאמר רב מנשא בר גדיא שקיל מחצה בשל חבירו וחצי ומחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך. ומשום דליכא דחזו טופיינא קמ"ל הכי ועוד מקום שנהגו לגדל הוה ותנן נמי היתה כתובתה ד' מאות זוזי מכרה לזה במנה ולזה במנ' ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל של כולן מכרן קיים הילכך האי דגרסינן בפרק בית כור הני תלתא דקיימי אזיל תרי מינייהו ופלוג בלא דעתא דחבריה דלא בטלה מחלוקת כגון דליכ' טעות' בשומא ולא מצי למימר האי מנתא עדיפא בההיא שעתא ממנתא דאידך ואע"ג דלא פליג בבי דינא קמה ליה ההוא פלוגתא.. ורבינו יעקב אמר זוזי כמאן דפליגי דמי ולא בעי לאודועי אלא באפי תלתא בעי כדאית' בפרק אלו מציאות ותרי כותאי באפי תלתא פלגי ואפילו הכי בחמרא לא הוי פלוגתא דבעי לאודועי אי ניחא ליה גרסינן בפרק בתרא דבבא קמא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם אומר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ירושלמי בפרק השוכר את האומנין בשיירה אם נתנו לו רשות מה שהציל הציל לעצמו חמרי' שנפלו עליהן ליסטין ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם התנה עמהן בב"ד מה שהציל הציל לעצמו השותפין שמחלו להן מוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמ' לשם פלו' מחלנו מה שמחלו מחלו לו היכי דמי אם יכולין להציל אפילו אמר נמי לאו כלום הוא ואי אין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינין וכגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו אמ' מפלג פלג אע"ג דיכול להציל דליכא יאוש כי אמר לעצמי אני מציל הרי חלקו שניהן והילכך ביכול להציל הציל את חלקו ובשאין יכול אפילו חלק חבירו הציל לעצמו לא אמר לא פלגי ואע"ג דאין יכול להציל דאיכא יאוש הציל לאמצע ואע"פ שחבירו שותפו אינו מייאש דאין ייאוש לחצי חפץ וכולהו הני שינויי הילכתי נינהו ש"מ דלא אמרי שותף חולק שלא מדעת חבירו אלא כגון זה שאם ימתין עד שיבוא או שיחלק בפני בית דין יבא הפסד בשלו כגון שיירא ואע"פ שאין חבירו מייאש חולק להציל את שלו וכדתנן גבי מציאה אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם גרסי' בפ' המקבל הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג ואמר ליה אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב. ואי אמר ליה הב לי פלגא קרנא ופלגא רווח' אמר ליה עיסקא להדדי משתעבד ואי א"ל הב לי פלגא רווחא ואי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף וכתב רבינו אלפס דוקא בהשותפין דליכא זמן וידיעא מילתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסף כי הא דתנן ר' יהודה אומר בג' פרקים מוכרין את היין ומוכרין את התבואה כו' ואמרי' למאי הילכת' ואמר רבא ואי תימא רב פפא לשותפי מכאן ואילך מאי אמר רבא כל יומא פרקיה ש"מ דלא אמר רבא שותפא מעכב בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא כדאית' בהלכות ומסתברא דרבא בשותפין דאית ביה זמן קאמר והני טענתיה בתראי קמ"ל וקמייתא לא איצטריך דהא לא מטו זימנייהו ומתני' היא אי נמי אשמעי' דכיון דקבעו זימנא קבעו ולא מצי הדרי בהו אע"ג דליכא קנין ורש"פ הני בי תרי דעבוד עיסקא שני קבלנין שקיבלו עיסקא מבעל הבית ויסחרו במעות עד זמן פלו' ויחלקו ביניהן וכן בעל הבית ואינן יכולין לחלק עד זמן שנתן להן בע"ה והכי מסתבר' דעד השתא בעיסקא דפלגו מלוה ופלגו פקדון איירינן ולא בשותפות ורבינו עמרם איתשיל בהאי שמעתא דרבא ואמר טעמא דרבא דכיון דריוח טובא מה שאין כן באחרים מזלא דחד מינהון הוא ואי אמר חד ניפלוג דינא הוא דמעכב מנא לן דאמרי' הכי דקאמר הוי משתדל עם שהשעה משחקת. ואמר רב פפא לאישתתפו בהדיה אלמא איכא למיחש הכי וכיון דאיכא למיחש יכול לעכובי. למאי נפקא מינה אל תמנע טוב מבעליו גרסינן בפרק כל הנשבעין חלקו השותפין אינו יכול להשביען וכו' בשיתוף ובפסקות שותפא דעבר על דעתא דחבריה ואמר ליה לא תשדר ממונא דילי בימא או באורחא פלניא וקם ושדר ואפסיד מיחייב לשלומי לשותפות ואי רווח יהיב ליה מנתיה דמזלא דבי תרי גרים ומן שמיא הוא דרחימן עליה ולית ביה משום קרוב לשכר ורחוק להפסד דחזוקי אחזקיה בשמירת ממונו גרסינן בפ' ב' דקידושין אמר רב גידל אמר רב יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפיטרופוס לחוב על מנת לזכות ודוקא אפיטרופוס ב"ד אבל אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים לא דאמר רב נחמן גרסי' בפ' השולח אין אפיטרופוס רשאין לדון לחוב על מנת לזכות ותמיהא לן על דברי רב אלפס דלא אייתינן לה ואמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפיטרופוס הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ומי אית ליה לר"נ מה כח ב"ד יפה והא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה וא"ר הונא בר חיננא הלכה כחכמים ואוקימנא הא דטעו הא דלא טעו וחזי' לרבוותא תלת פלוגתא בהא דינא בעל מתיבות פסק כשמואל דאמר בין טעו בין לא טעו יכולין למחות דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה בממונא וכי היכי דגבי שליח אמרי' יש אונאה לקרקעות כדאיתא בפ' אלמנה דאמר ליה לתקוני שדרתיך הכי נמי בדיינין ורבינו אלפס פסק כרב נחמן דידיה דהיכא דטעו הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל לא טעו כגון הא דיתומין שהעמידו אפיטרופוס וביררו להן חלק יפה והגדילו ובאו למחות ברוחות וכן באיסורא וכל כיוצא בו אמרי' מה כח ב"ד יפה ותרוייהו פסקו כרב הונא בר חיננא אמר ר"נ דאמר הילכת' כדבר חכמי' והא דגרסי' בפ' אלמנה כי אתא רב דימי אמ' מעשה ועשו כדברי חכמים ואמר לפניו ר"א בן פרטא א"כ מה כח ב"ד יפה והחזיר רב את המעש' (נחסר כאן) דקידושין דידה והכ' אית' האחין שחלקו הרי הן כלקוחות כו' לא אמרן וכו' כדכתב בנוסחא דילן הא דאמרת שתות קנה. ומחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרי' כו' לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אפילו שתות מכרן בטל. דתנן שום הדיינים שפיחת שתות או שהותיר שתות. והילכתא כוותיה דרבא דבתרא הוא ור"ש בנוסחא דיליה גריס אפילו הותיר יותר משתות מכרן קיים דהא תנן שום הדיינין וכו' רשב"ג אומר מכרן קיים. ולא היא נוסחא הלכה כרשב"ג ואפילו טעו ומכרו שוה מאתים במנה וכדאמרי' בפ' אלמנה ניזונית ועד כמה עד פלגא והכי מסתברא חדא דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ועוד שהחזיר ר' את המעשה וההוא ממונא הוא והכי איתא בירושלמי בפ' אלמנה אתא עובדא קומי ר' ובעא מעבד כרבנן אמר לו ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של פרטא הגדול לא כך לימדתנו משום זקינך אלא א"כ עשו בקורת וקיבלוה והחזיר ביה ועבד כרשב"ג וגרסינן התם אמר לפניו פרטא, בן בנו של פרטא הגדול והלא לא תיקנו אלא א"כ עשו איגרות בקורת והחזיר ר' את המעשה. וגרסינן בהשולח גט שמעית מר' אבא תרתי חדא כר' וחדא כרשב"ג ולא ידענא הי כר' והי כרשב"ג ואמר רב יוסף ניחזי אנן דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים מדהך כרשב"ג הך כר' ש"מ דרב יוסף נמי הכי סבירא ליה ולא פליג בין איסורא לממונא וגבי המפקיד פירות אצל חבירו איכא פלוגתא ביני רבוותא דרב נחמן אמר הלכה כחכמים ורב יוחנן פסק כרשב"ג בכל מקו' רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וירושלמי ובעל מתיבת' פסק התם כרשב"ג ואנן נמי הכי פסקינן והכא נמי אע"ג דרבא אמר רב נחמן אמר הלכה כדברי חכמים ליתה דרבי יוחנן פליג ורב כהנא דאמר ר' עשה כדברי חכמים והחזיר את המעשה ורב ספרא אמר ביקש לעשות כולהו סבירא להו דרבי טעה בדברי רשב"ג ש"מ דהלכה כמותו ורב דימי אמר פליגא ורב יוסף נמי הכי אית ליה כדפרישת וגמ' דירושלמי הכי סבירא וליכא מאן דפליג התם הילכך יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן הגדילו אין יכולין למחות בין טעו בין לא טעו דקי"ל כרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה וכיון דקי"ל אין אונאה לקרקעות בב"ד נמי אין אונאה לקרקעות למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא אפילו גבאי מצרן אמרינן אין אונאה לקרקעות ולא דמי לשליח כל שכן ב"ד כדאמרינן בפרק אלמנה הילכתא שליח כאלמנה מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו ירושלמי בפ' מי שמת אמר ר' יהושע בן לוי חולקין לקטנים בפני גדולים אלא עמדו קטנים ומצאו דבר יתר ומיחו ר' אבא אמר נשבעין להם אמר ר' מנא כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו ומיהא משמע דיתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן גדולים עם קטנים הן וכן כתב רב אחא משבחא: אות כ כתובה והן ששה תנאי' ואע"פ שאינן כתובים והוא ששנינו אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף מדקתני מוסיף מסייע ליה לרבי אייבו דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מיניה למוכרת למורדת למוחל' לפוגמת לתובעת ולעוברת על דת לשבח לשבועה ולשביעי' ולכות' נכסיו לבניו לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דיכרין וכתב ר"ח דוקא הני דהא איכא נשים דיש להן כתובה ואין להם תוספות ויש שיש להן תוספת בלא כתובה ואיכא למימר נמי דלא איירי בהנך דתקינו להן רבנן כתובה בשעת נשואין כגון ממאנת וחברותיה ואילונית וכתב רבי' האיי ורבי' אבן מגש כי היכי דבשעת קידושין לא בעי קנין מדרב גידל הכי נמי בשעת נישואין לא בעי קנין במאי דיהיב דתנאי כתובה ככתובה דמי ולא דייק לן: ירושלמי אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף וגובה התוספת ובמה הוא מתחייב לה לא כן אמר ר' יוחנן וריש לקיש. כותב אדם לחבירו בחזקת שהוא חייב לו אע"פ שאינו חייב לו וכו' רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה יכולה היא אמר ר' בון מעיקא ליה ולשבק לה גרסי' בפ' יש בכור לנחלה בכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונות וביש נוחלין הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכתב רבינו אפרים דהכותב לבנו לאחר מותו מהיו' ולאחר מיתה אע"ג דגופא לבן ופירא לאב כיון דבן לא מצי לסלוקי לאב כל כמה דאיתיה בחיים לגבי כתובה ובכור הוו להו אותן נכסים ראויין לבן ואם מת הבן בחיי האב ואחר כן מת האב אין אשתו נוטלת מהן כתובה ולא בנו הבכור אע"פ שאם מכרן הבן בחיי האב ומת בחיי האב ואח"כ מת האב קנה לוקח שני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כו' ואשכחן לריש מתיבת' דקאמ' דאשה גביא לכתובתה אי כתב לה להנהו נכסי בכתובתה: גרסי' בפ' הכותב מי שמת והיה עליו כתובת אשה וב"ח ויורשין והיה לו מלוה ופקדון ביד אחר ר"ט אומר ינתן לכושל שבהן ירושלמי כושל שבראיה כיצד מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתן בעדים ור' אלפס פי' כושל בעל חוב דלא גבי אלא בראיה והא מתני' לא משכחת לה אלא ביתומי' גדולים ובשחייב מודה דהא ק"ל אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו רבית או לכתובה וכגון דנקיט בעל חוב זוזי ואמר למאן ניתניה דבעל כרחי' לא מפקינן דלא משכחינן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתוב' אלא או ר' מאיר או ר' נתן דאי לא תימא הכי קשי' הילכתא אהילכתא דהא קי"ל כר' נתן ולבע"ח משתעבדי ואנן פסקינן הלכה כר"ע דאמר ינתנו ליורשין ועוד דתרי חומרי נינהו והילכתא דר' נתן לא שייכא הכא כדפרשי ר"ח ורבי' אלפס ור' עקיבא אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וקי"ל כר' עקיבא דתפישה נמי לא מהני לאחר מיתה עד דתפיס מחיים מיהו הני מילי בעיקר דינא אבל האידנא מטלטלין משתעבדי לבע"ח וכתובה היכא דליכא שבחא גבי מינייהו דיתמי בין תפש בין לא תפש והיכא דלית ליה אלא לחד מינייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה ליש' האשה רוצה להינשא אבל היכא דדינ' דאשה בהדי יתומי' יהבינן לה משום חינא וש"מ טעמא משום שבועה. הא לאו הכי כתובה גובה ממלוה דמוחזקת היא לענין כתובה משום דרבי נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' ואף על גב דלגבי בכור אין הבכור נוטל פי שנים במלוה שאני בכור משום דכתב אשר ימצא לו ומתנה נמי קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידיה: אף חלק בכורה עד דאתי לידיה כדגרסינן בפרק יש נוחלין הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כן כתב רבינו אבן מגש ופליגי על ר"ח ורב אלפס דאמרי ראוי לכל מילי והאידנ' דתקינו רבוותא כתובה ממטלטלין וליכא משום ראוי ל"ש גבו יתמי קרקע וכ"ש גבו מעות גביא דכיון דמטלטלין כמקרקעי הוו להו מטלטלי שגבו משועבדין לכתוב' כאילו גבאן אביהן בחיין וכן נהגו לגבות ממלוות בעליהן גרסי' בפרקא קמא דכתובות בתולה כתובת' מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצ' מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולי' הגייורת והשפח' והשבויה שנפדו ושנשתחר' פחותות מבנות שלש' שנים ויום א' כתובתה מאתים וכו' גדול הבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים דברי ר' מאיר וכו' ירושלמי איזהו קטן ואיזו היא קטנה קטן פחות מבן תשעה שנים: קטנה פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד נימא קטן הבא על הקטנה בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרין תיפתר שבא עליה שלא כדרכה אמר רבי אסי בר' בון ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין ותני כן מעשה ועיברה ועדיין בתוליה קיימין ואמר רב יהודה קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ וכן הילכתא והילכתא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה דקי"ל כרבנן אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לאו כלום וכן הילכתא בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים ירושלמי איזו היא בתולה מן הנישואין כל שכנס' לחופה ועדים מעידין אותה שלא נבעלה גייורת השבויה והשפח' שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו יתירו' על שלשה שנים ויום אחד כתובתן מנה: בפרק שני האשה שנתאלמנה או נתגרשה היא אומרת בתולה נישאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשו פרוע כתובתה מאתים וטעמא דאיכ' עדים הא ליכא עדים בעל מהימן. ירושלמי כל עמא מודו שהוא חייב מנה והא כתובעת מנה אחר המוציא מחבירו עליו הראיה ת"ר אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפ' כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורות או מפה של בתולים אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים ולא חיישינן דילמ' מפקא לכתובתה וגביא בה דקי"ל כרבי אבהו דאמ' כותבין שובר כדפסקי' בשובר: גרסי' בפרק נערה שנתפתתה לא כתב לה כתובה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שאין תנאי ב"ד מפ' שני דייני גזירות נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רשב"ג אומר ממעות קפודקיא נשא אשה בקפודקיא ת"ק סבר כתובה דרבנן ואזילנא בתר שיעבודא ובתר גוביינא לקולא ונותנין לה, ממעות א"י ומקולי כתובה שנו כאן ורשב"ג סבר כתובה דאורייתא ודינו כבע"ח דאזלינן בתר שיעבוד' ונותן לה ממעו' קפודקיא שהם יפים משל ארץ ישראל ותמיהא לי הירושלמי דקאמר הדה אמר' מטבע א"י יפה מכל האומות מסייע ליה למ"ד כתובת אשה מן התורה רשב"ג אומר מדברי סופרים. ת"ר המוציא שט"ח על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל אעפ"י שהוציאו בא"י מה שאין כן בכתובה שאם נשא אשה בבבל וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות א"י להקל ודוקא שאין בו שום מטבע וכתב הרב הבבלי אם זה טען מטבע פלו' חשוב וזה אומר לא כי אלא פחות היה שוה נשבע ונוטל ולא בריר לן טעמא ולאפוקי מרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא קמ"ל דרבנן וכן הלכה ומסתבר' מדקי"ל כתובת אשה בזיבורית ש"מ כתובת אשה דרבנן ותנאי ב"ד כפרקובה וכתוב' בנין דיכרין כדקתני במתניתין לא כתב לה כתוב' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד וכולהו נמי תנאי ב"ד נינהו ולאו דאורייתא כדאמרינן מאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ש"מ תקנתא דרבנן היא כתקנות שמעון בן שטח ופסקי רבוותא שהוא כסף מדינה שהוא שמינית של צורי וד' דינרין של תורה ארבעי' אונקיות וחצי של כסף לחשבון הגאונים והשמינית היא כתובה שלנו כיצד דינר שהוא רביעית שלנו שוה למשקל דינר זהב חשוב של ערביים שקורין מראבוטין שראזינד והזהוב שאינו חשוב כל כך משקלו ב' ארנייץ ורובע והארניץ משקלו פשוט וחצי מעשרי' פשוטי' באונקיא הוסף עליו שתות שהזהב מראבוטין מוסיף על הזהוב אחרינא שתות והן כ"א של כ' באונקיא לכ' זהובין שהן בה' סלעי' והן ארבע אונקיאות ופשוט מכ' פשוטין באונקיא וד' דינרים של תורה מ' אונקיאות וחצי והשמינית היא של דבריהן ומס' אפילו מאן דאמר כתובה דרבנן מטבע היוצא גובה לה דעד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן אלא בנשא אשה בקפודקיא וגירשה בא"י דמר אזיל בתר שיעבודא בין לקולא בין לחומרא ומר אזיל בתר גוביינא ובתר שיעבודא לקולא אבל לכ"ע נשא אשה בא"י וגירשה בקפודקיא דברי הכל היא דאי לרשב"ג למה לי השתא נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפודקיא כ"ש גירשה בקפודקיא. אלא ודאי לרבנן איצטריך וש"מ מטבע היוצא נותן לה והילכך מאתן זוזי דכתיבן אכתובה דינן כתוספת שבה וכן מנהג זקני' שכותבין ד' מאות דינרין נדוניא וד' מאות תוספת ומאתן זוזי שהן אלף דינרין ומנהגן לפרוע ג' מאות ול"ג דינר לחשבון שליש ש"מ דמאתן זוזי דינן כתו' שהוא מטבע היוצא: ירושל' הדה מסייעא למ"ד מטב' היוצא וגרסינן בפ' קמא בתולה גובה מאתים וכו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקדש רבי בא בר בונא חמש סלעים של בן במנה צרי שלשים של עבד וכו' ולא תנא כתובת אשה עמהן אמר רבי בון כלום למדו כתובת אשה אלא מאונס ומפתה מכיון דתנא האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדין כתובת בתול' אלמנ' מניין אר"ח די' לאלמנ' שתטול מחצי' בתול' אמר ר' חייא אפי' כתבו כתובה אשה עמהן לית כל אילין רבנן פליגין ר' חינו' ור' יונתן תרוייהו אמרין מטבע יוצא ר' יהושע בן לוי אמר מטבע היוצא ר' יעקב בר אחא ר' אמי וריש לקיש בשם ר' יודן נשיא מטבע היוצא וכו' עד אמרינן בשם ר' הונא במקום שאין כותבין שטר כתוב' אבל במקו' שכותבין מאי דמפקאן היא גביא ואע"ג דאמרי' של דבריהן כסף מדינה ה"מ שאמר כסף או סלע אבל בכתוב' לא הזכירו לא כסף ולא סלע ולא זוזי אלא בתולה גובה מאתי' ואלמנה מנה ואין זה כסף דבריה' אלא תקנה היא שהתקינו שלא תהא קנה בעיניו להוציאה והטילו עליו חוב מאתים מלוה והקילו בכתובה ממלוה והא דנהיגי למיכתב מאתן זוזי דחזו ליכי מדאוריתא משום חיזוק נהגו דלא לימרו כסף דבריהן הוא א"נ רווחא דמילתא כתבי כי היכי דכתבי שופרי אחריני לעשותה כדין מלוה כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא ואינה כשל תורה דהא כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ואם כן כתובה בשקל הקדש הוא ומאתים, דינרין הן מ' אונקיאות וחצי והא רשב"ג קאמר אם נישאת בא"י וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י נשא בקפודקיא וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקי' ש"מ דמ"ד מן התורה אינה מן התור' ממש ומ"ד מדברי סופרים אינה מדברי סופרים ממש אלא דאורייתא היא ומחמרינן ומדרבנן היא ומקילינן והילכך נהגו, והחמירו. וכתבו דחזו ליכי מדאורייתא להחמיר ולא להקל שלא יהו בנות ישראל כהפקר אבל בבבל וסביבותיה נהגו לכתוב דחזו ליכי. ואין כותבין מדאורייתא וגרסינן בתוספתא תני רשב"ג אומר כתובת אשה בעל חוב במקום הנישואין חמש סלעים של בן שלשים של עבד ושל אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולן אעפ"י שהוציא בבבל גובה כסף א"י כסף שדיברו חכמים בכל מקום זהו צורי וזהו ירושלמי ש"מ דרשב"ג דאמר דסבירא ליה כתוב' דאורייתא אינו ככסף האמור בתורה ממש אלא בשל תור' וזה מנהג ספרדי שכותבין בכתובותיהן עשרים וחמש זוזי או לאלמנה שנים עשר דינרים ומי שדעתו קלה נושא אשה וכותב לה כתובה ועומד עמה שנה או שנתים ומגרשה ונותן לה כתובתה ונמצאו בנות ישראל כהפקר והילכך מנהגינו להחמיר ואין לשנו' המנהג וכיון שנהגו לחדש לכתוב דקנית ודאקני אין לשנות דלישנא דגמרא הוא דקנאי ודקנינא כדאיתא בפרק האשה וכל המשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו גרסינן בפ' המקבל ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילת' והאידנא נמי איכא דעבדי לה מלוה וגובה החתן מן האב ובמה שגובה כותב בכתובה ועושה אותה מלוה וכותב בלא פחת. ואנן נהיגנן וגובה החתן שליש מן האב ולכל מאה שגובה החתן שלש מאות לכבוד וכל מה שכתב בכתובה הן נכסים צאן ברזל ואם מתו או פיחתו פיחתו לו ואפי' בכחישה וביתרות דמי. כדדייק רב אלפס מההיא דכהן ששם פרה מישראל ואם הותירו והוקירו הוקרו לו וכל שכן אם הוציא בהן הוצאות. ששמין לו וידו על העליונה ודוקא נכסי צאן ברזל אבל הוציא הוצאות על נכסי מלוג לא כדתנן הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפילו גרוגרת אחת והוא שאכליה דרך כבוד איכא מ"ד כאיסר ואיכא מ"ד כדינר עבד רב יהודא עובדא בחבילי זמורות וכן הילכתא. אבל המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וכתב רבינו אבן מגש ישבע כמה הוציא ויטול כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. לא דייק לן דהא ברשות הוא. ומסתברא כפירו' דרבנן דאמרי שמין לו וידו על העליונה והנ"מ דאכיל מפירא אבל לא אכיל מפירא אפילו אכיל מקרנא ישבע כמה הוציא ויטול פיר' רבינו אפרים האי דלא תני לה גבי נשבעין ונוטלין בשבועה דלא דמו דהתם לא תני בכולהו אלא בטענת בריא ובריא אבל בריא ושמא הוא ושמעינן מיהא דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע. ועשה ברשות נשבע ונוטל ודוקא שבח כנגד הוצאה אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וכתב רבינו אלפס דוקא מתני' כשהבעל רצה לגרשה אבל מורדת בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה. דהא אמרינן כי אקני ליה אדעת' למיקם קמיה אבל אדעתא למישקל ולמפיק לא אקני ליה והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. ובשבועה ומסתברא לן כל דהא לא אקני ליה אלא אדעתא דפירי ולא אכל ליתה אלא גבי אלמנה דשמין מה שעליה אבל הכא לא דאי לא תימא הכי באלמנה נמי נימא כי האי טעמא אלא כיון דמורדת בדינא דגמרא אפי' עיקר כתובה לית לה לא משבעינן ליה לבעל דתקנתא לתקנתא הוא והיכא שהשבח כנגד הוצאה נוטל שלא בשבועה אי נמי איכא למימר דינא דמורדת בדינא דגרושה דיינינן לה כתקנתא דתקון במתיבתא. ובעל שהוריד אריסין תחתיו חזינן אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו להו כולהו ואי לא ארעא לאריסי קיימא ובעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום משום רווח ביתא כרבא ולשמ' תכסיף לא חיישינן וכן הילכתא וכתב רבי' אפרים דנכסי צאן ברזל לא מיחייב בסתמ' באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובין דגרסי' ביבמות בפרק אלמנה עלה דמתניתין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו הא לא דמיא אלא לסיפא דתנן כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. ומדההיא בשומא הא נמי בשומא ומיהו הני מילי בסתמא אבל קיבל עליה אחריות בנכסי צאן ברזל בפירוש אע"ג דלא שיימינהו עלי' מיחייב באחריות כדשוו ההיא שעתא דקביל עליה אחריות דגמרינן לה מההיא דגרסינן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ואי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וקא פריש גאון בתר דמכרזינן עליה ושיימינן לה על בעל חוב כתבינן למיקבל טרפא דכי הוו ליה זוזי לנותן שקיל מיניה מקבל מתנה כי היכי דשיימינן ליה לבעל חוב אלמא אע"ג דקביל עליה אחריות סתמא מיחייב בה ולא איתברר לן פירושא דיליה דבסתמא לאו נכסי צאן ברזל נינהו ואי כתבינהו בכתובה בסתמא אע"ג דלית בה אחריות כמאן דכתב ביה דמי והדרי בעיניהו אע"ג דלא שיימינהו ודמי לכהן ששם פרה מישראל דהדרא בעינה. ומנהג נורבנא וארלדי לגבות מבני חרי שליש בלא שבועה לאלמנה אבל לגרושה גובה את הכל אע"ג דקיימא לן אי מכפל לא מיקנא ואי מקנא לא מיכפל והיכא דאיכא קנין גבי כוליה הני מילי דפרש בשעת קנין אבל הכא אע"ג דאיכא קנין לאו משום דגבי כוליה הוא דקנינא אלא משום דלא ליהוי כקולי דכתובה כדאמרינן בכמה דוכתי מקולי כתובה שנו כאן וכגון מחלקת בפניה והיא שותקת כך אמר רבינו יעקב זצ"ל ואי נמי לאחריות מטלטלין ולמיגבא משפר ניכסי ומסתברא דאע"ג דמנהגא בלא שבועה. ואי חשיד להחרים סתם לא פקע מיניה ובתשובות תקינו רבנן לרביע שליש ומחצה בלא שבועה. וב"ד כותבין איגרות נידוי ומנדין עליה ל' יום בבית הכנסת שתודה מה שתפשה מכתובתה ומסתברא לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא פקע מינה ומנכסים משועבדין נמי לא גביא אלא בשבועה. ומי שכותב בלא פחת כותב בלא חרם ולא שבועה וגילגול שבועה בין ממני בין מיורשי וכבר פירשתי ענין נאמנות במאמר עשירי והפוגמת כתובתה בשטר חוב גרסי' בפרק נערה שנתפתתה כתבה לו כסות וכלים שיבואו לה מבית אביה לבית בעלה ומת לא זכה הבעל בדברי' הללו משום ר' נתן אמרו זכה כר' אלעזר ומאן דאמר לא זכה. עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר בן עזריה מודה דמשום איחתוני והא איתחתני להו ובעל מתיבות ור"ח פסקי כתנא קמא ויהבי טעמא דשמעתא כרבי אלעזר בן עזריה אזלא והא ליתה דמילתא דרבי נתן אף לר' אלעזר בן עזריה אתי' כדמפ' דמדידה לדידיה אף ר' אלעזר בן עזריה מודה ומסתברא כר' נתן. דר' נתן דיינא הוא ואע"ג דיחיד אצל רבים הוא. כטעמא שכתב הנגיד דיהיב טעמא ואמר דאיכא למימר דהלכה כמותו דהא דיינא הוא וצ"ע ותמהתי על רב אלפס דלא אייתי לה כלל והא דגרסי' בהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו בירושלמי מפרש פוסק הוא על מנת לכנוס אפי' לר' נתן היא דהתם לחתנו פסק ומת חתנו ואינו יכול לכנוס אבל הכא אע"ג דמיתה היא הא קאי חתנו ואיחתן ביה ודוקא שכתב לו בשעת אירוסין דמשום איחתוני הוא אבל נדוניא שפסק שלא בשעת אירוסין אין הבעל יורש אלא משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדתניא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנס עמה וכו' וכ' זקינו היכא שנישאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא מה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין גובה הימנו. ומסתברא דמנהגא הוה למיכתב בכתובה. כדגרסי' בירושלמי אילין דכתבי אי מיתא בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ומשום דלא מקדמי פורענותא לנפשיהו אמרו אע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי וזה המנהג פשוט בינינו דקיימ' לן בכתובה הכל כמנהג המדינה ורבינו יעקב כתב דפלוגתא דרבי נתן ותנא קמא בנישאת דאמתני' דקתני נישאת יתר עליו הבעל קאי וסבירא לן כתנא קמא דר' נתן דאמר לא זכה דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא על מנת שתגבינה ממנו דאזלינן בתר אומדנא דהאב לא נתן לה אלא כדי שירשו בניה כתובתה הכין פ' דרבינו יעקב מיהו רבינו יעקב דיקדק מדקאמר שיבוא עמה מבי' אביה לבית בעלה ש"מ לאחר שנישאת הוא ואיחתוני לא שייך אלא בנישואין דאי אירוסין איקרובי הוה ליה למימר מיהו רבינו יעקב לא אמר לא בנדוניא שלא גבה חתנו וצ"ע מיהו קשיא בריתא דקתני אעפ"י שכתובת' בבית אביה מתה בעלה יורשה דמשמע כר' נתן וליכא לאוקומה אלא בארוסה דכתב לה בשעת אירוסין ומשום איחתוני אבל נתן לה אביה נדוניא קודם נישואין ולא בשעת אירוסין דברי הכל אביה יורשה כדקתני ברישא דבריתא וכתובת שבויה וכתובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות כדתנן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה ראשונה החזירה וכן שבויה וכתב גאון שלא נקרעה כתובתה ולא גבתה אותה אבל נקרעה או איבדה אותה או גבת' אותה כותבין לה כתובה מנה כבעולה: כתב כנוסחא דילן ובנוסחא דילן כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ובאלמנה מנה דחזו ליכי מדרבנן וכתובה דמירכסא איכא מ"ד כתבי' זמן מהשתא כדכתב בשטרא דמירכסא דילמא גירשה ואתפסה צררי והשתא מהדר לה ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואיכא מ"ד כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות וידיעא לסהדי זימנא קדמאה כתבי מההוא זימנא ומסתבר' הכי דאי ידיעא זימנא לסהדי כתבי ההוא זימנא ואי לא מחזי כשקרא ואיתשיל קמי רבינו אלפס בענין מוחלת כתובתה ושדר מוחלת שדיברו חכמים אינה ביושבת תחתיו דאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה אלא כשמת או לאחר מותו מחלה ליורשיו אבל אם מחלה לבעלה יש לו לשייר מותר כתובה ואם מחלה כשהיא תחתיו כותב לה אחרת מאותו זמן אבל לא מזמן ראשון וכותב הכי איך פלנית כתבתי לה כתובה בשעת נישואין ומחלה לי ולפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה כתבתי זאת כתובה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה שנתתי לה כך וכך וכותב זמנה מאותה שעה: כתובה דמירכסא בכך וכך איך פלוני אתא קדמנא ואמר לנא דאירכסא מיניה כתובה קמייתא וכך אמר לה לפלנית אינתתיה הוי לי לאינתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין וכו' ודא נדוניא דהנעלת לי עם נפשה כך וכך ואוסיפית לה כך וכך כנגדן וכך אמר לנא אחריות כתובתא דא ונדוניא דא קבילית עלי וקנינא מיניה וכו' רבי אלעזר בן עזריה אמר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיפסיק הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה וה"מ לענין בני חרי אבל ממשעבדי לא איפסיק כדלקמן והילכתא חיבת חופה קונה ונכנסה לחופה ופירסה נידה סלקא בתיקו ואינה קונה וארוס' דאית לה כתובתא בדכ' לה וקשיא לי הא דגרסי' בפרק האיש מקדש ונמצא בקידושין בחלק שני ואפי' כתב לה ומתה הא אין לה כתובה כדאמרי' ארוסה שמתה אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר שהרי מתה היא וכתובה דאורייתא לית לה בשנישאת לאחר ואינו חייב בקבורתה אבל נשואה חייב בקבורתה תחת כתובתה שיורש הבעל נכסים הנכנסין והיוצאי' עמה ורבוותא מפרשי לה לכשתינשאי לאחר משמע כמו שאת נשואה ולטרוף ממשעבדי. ומיבעיא לן בנערה שנתפתתה ומיגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין ואיפסיק הילכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין וכתב רבינו אפרים כגון שכתב לה כתובה משעת אירוסין והילכתא כר' מאיר דאמר אסור אדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה. וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהוא בבית אביה גובה עד כ"ה שנים ואם שתקה כ"ה שנים מחלה הכל בין כתובה בין תוספת ובשאין כתובה יוצאה מתחת ידה בתשובה דרב אלפס אפי' נישאת ולא תבעה כתובתה גובה כתובתה לעולה. דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי וכתב דוקא בשאינה ניזונית אבל בניזונית מחמת כיסופא היא דלא תבעה ואפי' בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואיכ' למימר בניזונית קאמר והא דחיא אריכא אדיפתי משום דאמר בכתפאי אמטינא לה דאמרי מחמת כיסופא הוא דלא תבעה. אבל ניזונות בעלמא לא וגרושה אפי' אין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה הרי היא כבעלת חוב וגובה כתובתה לעולם בשחייב מודה: אמר רב נחמן תני יהודה בר ברקאי תבעה כתובתה הרי הוא כתחילה אליבא דרבנן כדאמרי' אתיא קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה וכו' והא דאיבעיא לן מהו שתשלש רח"פ לר' מאיר בעי דטעמ' דידיה משו' הנאה אי מפסד' שליש בג' שנים ולית הילכתא כר' מאיר אית דמפרשי נתנה כתובתה ביד שליש ניזונית או אינה ניזונית וסלקה בתיקו ואינה ניזונית מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים ואוקימנא בפ' כל הנשבעין בשנשבעה ומתה. אבל לא נשבעה לא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. ודין אלמנה שמתה כדין יתומין מן היתומין ומאי דאית ליה למיגב' בלא שבועה כגון דאתפסה מטלטלין כדאיתא לקמן ואי נמי מתנה לחוד ונהגו למיכתב באתרוותא גביא מיורשין בלא שבועה. אבל מאן דאית עלה שבועה לא גביא ולמנהגא דילן דגביא שליש, בלא שבועה דהא מיפטר' משבועה ואיכא מ"ד דבהאי מילתא ליכא מנהגא ופקעא ומסת' דפקעה דאע"ג דאין אדם מוריש שבועה לבניו ושבועה ליכא חרם סתם איכא עלה. וכיון דיורשין לא מצי לקבולי ואי איהי קיימא הות מודיא דתפשה כתובה פקעה ולא עבדי' תקנתא לתקנתא ומיהו אי תפשי לא מפקי' מינייהו ודעת הרב המחבר דפקעא גרסי' בפרק הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט וכו' גרסי' בפרק נערה שנתפתתה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה וב' גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרוייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות ב' כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעי' בהאי גביא ודוקא דאוסיף לה קי"ל דשני שטרו' היוצאין ביום אחד ביטל שני את הראשון קטן שהשיאו אביו כתובת' קיימת שעל מנת כן קיימה וכן גר שכתב וכו' ותניא חידשו נוטלין מה שחידשו לא חידשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ירושל' ניחא גר קטן וקטן מי מגרש אמר ר' חגאי קיימתי' כדאמר ר' אלעזר בשם רבי חנינא והוא שבא עליה משנתפקח ה"נ שבא עליה משהגדיל ובעל מתיבות קשיא לן כמה אתה נותן לבתך כך וכך ואתה לבנך כך וכך וכו' גרסי' בפרק אלמנה שהית' כתובתה מאתי' ומכרה שוה מאתים במנה או מנה במאתי' נתקבל' כתובתה ואמר ר' יצחק כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדאיתא בשלישות: ירושלמי ניח' שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה ואין סופן לחזור עליה משום מקח טעות תיפתר בשהוקר המקח אמר ר' בון הדא מסייע לריש לקיש דאמר לעולם אין במקח אונאה אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה מסת' דרבי בון סביר' ליה ביטול מקח אין להן ולא איצטריך לאוקומה בשהוקר המקח היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו אמרה אני אחזיר הדינר ליורשין וכתב רבי שמעון קיירא דליתה לרשב"ג היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה. ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים: ירושלמי עד כדין שמכרה להן בשני שטרות מכרה להן בשטר א' פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דאיתפלגון. כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשירין לזה ופסולין לזה איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה גרסינן בפ' השולח אין אלמנ' נפרע', מנכסי יתומין אלא בשבוע' נמנעו מלהשביעה התקינו רבנן שתהא נודרת וכו' ירושלמי שאימת נדרים עליהן יותר משבועה. ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ורבא אמר אפילו חוץ לב"ד אין משביעין אותה וקיי"ל כשמואל וגרושה משביעין אותה אפילו בב"ד כדרך כל הנשבעין ושמעינן מהכא כל היכא דאיכא למימר אתיא לאורויי התירא לנפשי' באלמנה לא משבעינן לה בב"ד.. וכתב הרב המחבר דאפי' לרב קפצה ונשבעה בב"ד כגון ההיא דאמרה איהי השם צבאות כל כי האי גוונא אפילו רב מודה כשמואל חוזרין ומשביעין אותה על דעת ב"ד ככל הנשבעין ונוטלין ומס' דלא צריכא שבועה אחריתי ודוקא בנקיטת חפץ ובשם וכן פר"ש ירושל' עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה רב אמר לכלתי' אילולי דאנ' וותרן אפי' קלוסתר' דעל רישיך דידי הוא ושמואל אמר זכתה בכלים שעליה מתניתא מסייעא ליה אין לו לאיש וכו' והאידנא סליקו שבועת אלמנה ונדר אפילו חוץ לב"ד ומנהגא תקינו בתראי למיגבא שליש בלא שבועה דאי איכא פחות מכדי כתובה בנכסים להשביע א"א שאין לה כדי כתובה ובלא שבועה א"א דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ומשום הכי תקינו למחצה לשליש ולרביע לרבי משה בר חנוך ובאתר דמשביעין משביעין חוץ לב"ד וכן הילכתא ובתשובות הגאונים האידנא סליקו נקיטו חפץ אפי' בגברי אלא מטענינן ליה גזירתא ושיפורא ומשמתינן ליה וכו' ואלמנה המדירין אמר רב הונא לא שנו אלא לא נישאת אבל נישאת אין מדירין דאפילו ברבים יש לה הפרה דסבירא ליה לרב הונא כמאן דאמר יש לו הפרה ואע"ג דאמר המודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל אלא בפניו דוקא הניית חבירו כדאיתא טעמא בגמרא דבני מערבא ר' יוחנן אמר מפני הבושה ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד אבל האשה הנודרת על הנאה שעברה אין צריך בפניו וכתב רב שרירא דלא סביר' ליה כאמימ' דאמר על דעת רבים אין לו הפרה ואי איתה לידרה על דעת רבים ורבינו יעקב פי' על דעת רבים לא אשכחן אלא בהדרת מצוה כגון גבי אונס אבל הכא ליכא למימר על דעת רבים דאיפש' דמוריא התירא לנפש' דאיכ' חשש איסורא הילכך ליכא הדרא בנישאת ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבי' צריכין לאותה הדרה כגון גבי נושא נשים בעבירה או מקרי דרדקי והקדש וערכין והוא נדר של רבים דגרסי' בירושלמי נדר של רבים אין לו היתר ירושלמי נדר של רבים אין לו הפרה והנודר ברבים אין לו היתר ולא איפסיק הילכתא או רבים שלשה או עשרה ולחומרא ואפי' שלשה אין לו הפרה ומסתברא אין לו הפרה על ידי חכם אלא עד דאתו רבים דנדר קמייהו ואמר דנדר אדעתייהו גבי חכם דשרי ליה א"נ רבים גופייהו שרו ליה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה על ידי חכם בלא רבים ומנהג אבותינו שנותנין חרמות על דעת הקהל. והן עצמן מתירין אותן על דעת הקהל. וכן כתב ר"ח דמדירין אותה על דעת רבים כלומר אין להנודר להישאל על נדרו אלא על רבים עד שיודעין. דאמר אמימר הילכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואע"ג דנוגעין רבים כדבריהן מתירין כל אחד ואחד מידי דהוה אקרובי דכיון דקי"ל כרבא אמר רב נחמן פותחין בחרט' ולאו' כדינא דמי ולשון חכמים מרפא הוא ואינהו שרו ועוד על דעת כן נדרו שאם ירצו רבים שיהא נדר יהא נדר. ואם לאו לא יהא נדר. כדאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ורבינו יעקב אקשה הא דגבעוני' נמי מצוה הוה דהא כתב לא תחיה כל נשמה. ואמאי לא הוי הפרה לההיא שבועתא. ופריק דאפי' לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כההוא מקרי דרדקי שדעתן שוה לנדר וחרטה. אבל גבעוני' וכיוצא בהן שאין הדיעות שוות דאמרינן שמא דעת אחד מהן לצאת למלחמ' או לינשא להן או להיו' ארצם רחבת ידים לפניהם. וצריך פתח לכל אחד ואחד ומסתבר' דקאמר לשם ה' אלהינו קבילו עלייהו תשוב' והרשות בידם להמית ולהחיות וליכ' מצות לא תחיה כדאמרי בסיפרי למען אשר לא ילמדו וכו': הא למדת שאם עשו תשובה אין נהרגין. דאי לא תימא הכי שבועה נמי לא חיילא. דהא אין שבועה חלה על שבוע' אלא ש"מ כיון דקא מגיירי ליכא מצוה אלא שבועה עליהן והיכא דאתפסיה מטלטלין איתנייהו בעינייהו וליתנהו בעינייהו בלא שבוע' והוא דידיעא דמחמת קמאי נינהו יחד לה ארעא בארבע' מצרנהו ואפי' בחד מצר' בלא שבועה. אמר לעדים כתבו וחתומו והבו לה קנו מיניה לא צרי' לאימלוכי ביה לא קנו מיניה. איפסיקא הילכתא כבני מחסיא והילכך צריך לאימלוכי ביה וכתב רבינו אבן מגש הוא הדין במתנה לאדם אם אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה כיון דלא קנו באמירה אלא בשטרי בעי לאימלוכי ביה דחיישינן דילמא הדר ביה מקמי דמטי שטרא לידיה אבל קנו מיניה לא צריך לאימלוכי דתו לא מצי למיהדר ומסתב' ה"מ במתנה אבל בהלואה דאיכא למימ' פרעיה אפי' קנו מיני' צריך לאימלוכי ביה כדפרשי' בחוב ודוקא במתנה אבל בהודאה כיון דאמר כתובו לא צריך לאימלוכי דבהודא' קני ושטר' גלוי מילתא הוא כדפרישית בהודאה: השני אחריות כדתנן כתב לה שוה מנה במאתי' זוז ולא כתב לה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד ירושלמי למי נצרכא לר' מאיר אע"ג דלר' מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה מודה הכא שגובה גרסי' בפר' האשה ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו נמנעין ולא היו נושאין נשים כו' עד שבא שמעון בן שטח ותקין שיהו כותבין כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתיך ירושלמי חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו מתוך שהוא נושא ונותן בה והוא מאבדה קשה בעיניו להוציאה וענין אחר מפרש במאמר אחריות: השלישי פירעוני כדתנן לא כת' לה אם תשתבאי איפרקוניך ובכהנ' אהדרניך למדינתך חייב ת"ר נישבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אפילו נשבית בחיי בעלה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאינתו. נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה כו' רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן וכן הילכתא נשבית והיו מבקשין עד י' בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך כו' דברי ר' פסק רבי' אלפס בהא הלכה כר' מחביריו ת"ר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונ' תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופי' רבינו עמרם בתשובת תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי קבורתה וירושת כתובת מצוי שבוית נשים אינו מצוי באלף ואי אתה מוצא אחת מאלף שמביאות מבית אביהן שדות וכרמים הרביעי כתובת בנין דיכרין לא כתב לה בנין דיכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי ב"ד אמר ר' יוחנן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עישור נכסי ואיפסיק הילכתא בב' מי שהיה נשוי והילכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחבירתה וכל שכן בע"ח ודייקינן לה ממתני' דתנן נישאת הראשונה ומתה שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומקד' הוא דקדמי הא איכא שקלי ויורשי שנייה דקודמין לכתובת אמן דוקא שנשבעה ומתה כדאוקימנא בפרק כל הנשבעין אבל לא נשבעה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יורשי שנייה נוטלין כתובת אימן בין כך ובין כך יורשי הראשונה נוטלין כתובת בנין דיכרין אע"פ שאין בני השנייה נפרעין מכתובת אימן ודוקא מתה אחת בחייו ואחת במותו הא לאו מתה אותו שבמותו אין על בני ראשונה כתוב' בנין דיכר' אע"ג דאיכ' מותר דינר וכן פסקו ר"ח והגאונים אלא דקשיא שנייה דקתני ומתו שתיהן במותו אם נשבעו נוטלין בניה של זה כתובת אימן ובניה של זו כתובת אימן כדין בע"ח אע"ג דליכא מותר דינר ואם לא נשבעו כולן חולקין בשוה אלא איכא נכסי דאיתת מבי נשא בעיניהו דאיהי שקלי בלא שבועה אינהו נמי שקלי בלא שבועה והשאר חולקין בשוה: ואם מתו שתיהן בחייו אע"ג דלא נשבעין ונוטלין יש לכל אחד כתובת בנין דיכרין והוא שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר בשעת נפילה וכשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כך מועטין ונתרבו חולקין בשוה וחזינא פי' אחרינ' ולא דייק לן ולא כתיבנא ליה ונשאל לגאון נשא אשה ומתה בחייו אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בנים ונטלה השנייה כתוב' ועודה בחיים יש להן לבני' הראשונה כתובת בנין דיכרי' או לאו והשיב דבר זה אינו מפורש בגמרא ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבו' מי שנתן כתובת בנין דיכרין לבנים ואשת אביהן קיימת אבל בתשובת רבינו קלונימוס מלוק' דיוק שנייה דומיא דיורשיה ובין היא ובין יורשיה מיקדם הוא דקדמי הא איכ' שקלי דהכי איפסקא במתיבת'. וכתיבא בהלכות גדולות וליכא למידנא מינה בני ראשונה דינא גבייהו למישקל כתובת אימן אע"ג דאינסיבא שנייה ושקלה לכתוב' דילה הני שקלי תקנת' דרבנן והני בני שנייה לא שקלי כלל. ותשובה דמר בר רב אשי הכי כתיבא: ירושלמי הא דאמר ר' אמי כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מעתה אין שם יותר אמר ר' אבין בשעה שאתה יוכל לקיים דבריהן ודברי תורה את מקיים דבריהן ודברי תורה בשעה שאי אתה יוכל שניהם אתה מבטל דבריהן ותקיים של תורה וקי"ל בכתובות דירושה שויוה רבנן ולא גביא ממטלטלין ולא טרפא ממשעבדי דיירתון תנן ומוכרת כתובה בין לאחר בין לבעלה יש להם כתובת בנין דיכרין ומוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דיכרין אבל מזונות יש לה מן היורשין ירושלמי רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליורשין ניזונית משלהן וקשיא אילו אשה שאין לה כתובה שמא אין לה מזונות אע"פ שאין כתובה יש לה מזונות ברם הכא לא דייה שמחלה ליתומין על הכתובה אלא שאת מבקש להבריח מן המזונות ש"מ דהמוחלת כתובה שאין לה מזונות לאחר מיתה היא דאי בחייו מעשה ידיה תחת מזונות הוא ואע"פ שמחלה כתובה יש לה מזונות ואי אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותייך אפי' לא מחלה נמי. ועוד שאסור להשהות אשתו בלא כתובה ומוכרת כתובה לבעלה לא שאמר לה אם תתגרש אלא אם תתאלמן תשובה לחנניה בן יהודה נ"ע היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דיכרין מי שינתנו ולמה בטלה לפי שצריך דיקדוק בנשים שיש להן אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן וצריך חקירת ב"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד עיקר התקנה שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו וכמה פעמי' הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה למתנת בתו וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דיכרין ומר רב דוסא אמר לא חזינא רבוות' דהוו מקמן דדייני להו כתובת דיכרין ומשני נפישתא לא דייני להו בתרתי מתיבתא וכיון דעבדי להו כמה שני לכתחילה אנן לא דיינינן לכון בה כן אלא דמר רב האיי אמר היכי כי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין ומר רב שמואל אמר הרבה חכמים הודו שכבר בטלה כתובת בנין דיכרין בזמן הזה ומסתבר' טעמ' דמר רב חנניא זצ"ל ואפי' למ"ד לא בטלה דוקא במקרקעי ולא במטלטלי שלא מצאנו בה תקנה ולא מנהג החמישי מזון האשה והבנות. כדתנן לא כתב לה בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וכו' ירושלמי בפ' הנושא הדה היא אומרת הבת לא עולה ולא יורדת תמן תנינן בנן נוקבן דיהון ליכא מינאי אינון יתבן בביתי ומיתזלן מנכסאי ומיתכסן בכסותי ותני עלה רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתיבגרן בגר ולא אינסיב. אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגו: כדתניא בפ' מציאת האשה. הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן כי פליגי בארוסה דרב סבר לית להו ופסקי כולהו רבוותא כרב דקאי כת"ק דתניא עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס משום ר"א אומר עד שתתארס ודוק' נער' ארוסה אבל קטנה ארוסה יש לה מזונות עד שתיבגר מדתני' לקמן אלמנה בבית אביה וגרושה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ופליגי ר"י ות"ק במזונות ש"מ היכא דלא נתארמלה ומיאנה ועודה בבית אביה יש לה מזונות ורישא וסיפא בקטנה מיירי וכן פסק ר"ח וכו' אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר ליה משמע לא מסבר' אית לה וכו' וחזינן לרבוותא ולבעל מתיבות ולרב אלפס ולכולהו רבוותא דמפרשי לה מזונות מארוסתו ופסק לישנא בתרא. והני מילי לאחר שנים עשר חדש. כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ותמיהא לן מילתא מאי קא מיבעיא ליה מתני' היא ומסת' מארוסה דכ"ע בהגיע זמן תליא מילתא מה הגיע זמן אוכלת משלו חולין. אבל תרומה משנכנסה לחופה ומאחיה הוא דקא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה ארוסה שלא הגיע זמנה אוכלת מאביה בתנאי ולאחר מיתה כרב או כלוי ואמר ליה משמע לא שמיע לי מסברא אית לה וכיון דארסה אביה לא ניחא ליה דתיטול וכיון דאיכא תרי לישני בגמר' וקיימא בתיקו אי הוא דאירוסת אי הויא דנישואין אזלינן לקולא דנישואין ולית לה מזונות ואית דמפרשי שמת הארוס ויש לו בנים מאשה אחרת ומיבעיא ליה אי ניזונית מן האחין וליתה דאלמנה מן האירוסין אין לה כדלקמן ר' שמעון אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות. ואיתשיל רבינו האיי ואביו זצ"ל בבת ארוסה וגרושה אם יש לה עישור נכסי ובעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות מן האחין בתנאי ב"ד... אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה גרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות והוא הדין לממאנת וקי"ל כוותיה אבל ר"ח פסק כר' יהודה דממאנת אין לה מזונות בת יבמה ובת ארוסה ובת שנייה עלו בתיקו ולקול' ולית לה ומסתברא בת יבמה דלא קרינ' בה בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי ואי כתובת' על נכסי בעלה הראשון לית לה אבל יבמה גופה אפי' תימא כתובת' על נכסי בעל הראשון היא קרינא בה את תהא יתבא בביתי והילכתא פשיטא לן דיש לה מזונות ור"ש אמר דלית לה והני מילי לאחר מיתה כדתנן זו מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנו' ניזונו' מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. אבל בחיי אביהן אמיד כייפינן ליה ואי לא לא כייפינן ליה כדגרסי' בסוף אע"פ אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים אבל זן אותן קטני קטנים וכמה עד בן שש ותנן נמי אם היתה מניק' פוחת לה ממעש' ידיה ומוסיפי' לה על מזונותיה וכן הילכתא יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דיכרין אלא מן הקרקע ותקינו במתנית' למיזן ממטלטלי: גרסי' בפ' יש נוחלין הניח בנים גדולי' וקטנים אין הקטנים מתפרנסין על הגדולים ולא הגדולים על הקטנים אמר רבא האי גדול אחי דלביש ומכסי מביתא מאי דעבד עבד והא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטני' אוקימנ' בדשדכא נשאו גדולים ישאו קטנים ואוקימנא נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן אבל נשאו גדולים בחיי אביהן ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאת' אתם אין שומעין להן. אלא מה שנתן אביהן נתן ועל דבר זה נשאל הרב החסיד שחלק עליו הנשיא הגדול רבי משה בריבי טודרוס זצ"ל והבאתי ראיה מן התוספו' שאין דין פרנסת הבית במקום שאין בו וכן כתב נשאו גדולות תשאנה קטנות ואם אמרו קטנות וכו' כבנים ובנים עם הבנות ובנות עם הבנות דינן שוה וליתה ואכלה ועמדה ונישאת לא איפשיט ולא גבי מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה ומסת' דאי פשוט דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה: גרסי' בפ' מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסי' מרובין הבנים ירשו והבנות ניזונות בזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר וכו'. לרב נטרונאי ובר הילאי ראשי מתיבתא מנהג שתי ישיבות כרבנן ולא כאדמון. וליתה להא דאמר ר' יצחק אמר אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דסוגיא דשמעתא כתנא קמא עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין וכו'. ואמר רבא מעשה רב וכמה הן מרובין כל שיזונו ואילו עד שיבגרו ואינך מועטין ומוציאין מהן מזון לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וכתבי רבוותא הני מילי במקרקעי. אבל מטלטלי תקנתא דבתראי היא. אע"ג דמועטין נינהו אלו ואלו ניזונין והכי שדר גאון פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין מועטין ונתרבו מאי. ת"ש דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו תשוב' לר"ח האי קדימה דקתני קודם שומת ב"ד שיחתך הדין שהבנו' נוטלו' אותן. אבל לאחר שומת ב"ד וראו שהן מועטין ופסקו לבנות אותן אם מכרו היתומי' לא עשו ולא כלום לפי חשבון עישור נכסי דהוה לי' כמוכר דבר שאינו שלו ואם קדמו ומכרו בנכסים מועטי' הרי הוא כמו שמכרו בנכסים מרובין דקי"ל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונו' לרבינו האי לאו דמפסדי בנות לגמרי אלא בזוזי דמשלמי להו יורשין דברשות דידהו קיימי לסלוקינהו בזוזי: ירושלמי בכתובות נתמעטו הנכסים אמרינן ליה מכיון שהתחילו היתומים להיות אוכלין בהיתר הולכין ואוכלין עד פרוטה אחרונה לא היה שם מזונו' עד י"ב חודש מהו שיאמרו הבנים לבנות טלו את שלכם וצאו אמר ר' אבא מרי מתני' אמרי' שאין אומרי' להן דתנינן תמן ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין את הנכסים על נכסי אבינו יותר דינר כדי שיטלו כתובת אימן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים וכו'. ולשון אחר בבבא בתרא היה שם לאלו ולאלו מזון י"ב חדשים ואלמנה נזון מהו שיאמרו בנות לבנים כלום אנן לכון כי אם מזון י"ב חודש אמר ר' אבא מרי נשמעינ' מן הדה אם אמרו היתומי' וכו' זכה אין שומעין להן וכיון דתקנתא דבתראי הוא ממטלטלי אי איתנהו לדמי בידא דיתמי יהבינן לבנות מזונות וניזונין אלו ואלו ואי לא לא טרפי כלל ממשעבדי דהא קי"ל מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ויתיב ר' אבהו וקא מיבעיא ליה אלמנה מה שתמעט בנכסי בת אשתו ובעל חוב מהו שיתמעטו אלמנה ובת איזו מהן קודמת ופשיטא חדא דאמר ר' אבא אמר ר' אמי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטין אלמנה ניזונית ובת תשאל על הפתחים וכתבו רבותי ואינך לא איפשטו ולא ממעטו דנכסים בחזקת יתמי קיימי ירושלמי הד"א חוץ מכתוב' חוץ מקבורה חוץ ממלוה בעדי' חוץ ממלוה בשטר חוץ מפרנסת בנות מד"א אינו גובה אינו גובה גרסי' בפ' נערה שנתפתתה אמר ר"י אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה. אמ' רב כהנא מאי טעמא דכת' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. וכן הילכתא. אבל בחיי האב מעשה ידיה לאב. דאמר רב יהודה אמר רב מניין שמעשה הבת לאביה וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה וכו' ומסתברא דווקא בת דמעשה ידיה לאביה אבל מעשה ידי הבן אע"פ שסמוך על שולחן אביו הרי היא כמעשה הבת משבגרה דשוב אין לאביה רשות בה אע"פ שסמוכה על שולחן אביה ומציאה דאתיא לה מעלמ' ולית לה צערא דגופה לאביו כדתנן מציאת קטן לאביו. וקי"ל אפי' גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן אבל מידי דאית ליה צערא לגופיה וטרח ביה לא כדגרסי' בהחובל כי קפיד מידי דחסר ממונא אבל מידי דלא חסר ממונא לא קפיד וגרסי' התם החובל בבנו גדול יתן לו מיד לבנו קטן יעשה לו סגולה בבנות הקטנות פטור ולא עוד אלא אפי' אחרים שחבלו בהן חייבין לתת לאביהן. ואוקימנא הכא נמי בשבת ש"מ דבשבת דבנות ניזונות לאב אבל שבת דבנים לעצמן כדקתני בנו גדול יתן לו מיד ושבת מעשה ידיה הוא ובין בנים ובין בנות אבל בחבלות שוין ואמסקנא דמוקים לה בשאין סמוכין ש"מ דהעדפה דמזונות דבנות הקטנות לאב דבנים הקטנים לעצמן דבבנו לא זכי רחמנא כלל וכי היכי דבנות משבגרו מעשה ידיהן שלהן נמי לעולמים והא דגרסינן בפרק השוכר אבל אינו קוצץ ע"י בנו ובתו הקטנים: ומוקמי' לה במעלה להן מזונות ופרכינן אי הכי בניו ובנותיו נמי ניקוץ להן דמשמע שכר פעולתן לאב אית דמפ' הא קא משני התם צערייהו לא זכי ליה רחמנא דלא תקינו חכמים תחת מזונות אלא מציאה דלא מצער גופיה אבל טרחם כעין חבלא הוא ולא זכי ליה רחמנא אע"ג דסמוכין על שולחן אביהן ומסתברא דמה שאוכלין מן התורה יותר על שכרן הרי היא כמציאה דאתי מעלמא שהיא לאב ומשום הכי מקשי' וליקוץ להו ומשני צערא דבנותיו ובניו הקטנים לא זכי ליה רחמנא. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסי' בניו ובנותיו והכי גרסי' אי הכי השתא נמי ניקוץ צערא לא זכי ליה רחמנא וכתב הנגיד בתשו' למר רב שלו' ורב נטרונאי דמן תמניין ותרתין שנין דשני ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני בבל ורישי מתיבתא כולי נהגו למיגבא בעלי חובות וכתובה ומזונות שהן תנאי כתובה ממטלטלין. וכתבי בכל אתרוותא דישראל כגון שפנק וריש גלותא ובארבע חומרי דרישוותא דכל דיינא דלא מגבי ממטלטלין מסלקינן ליה וכתב עבדתא עליה ובין מקרקעי ובין מטלטלי שוין ואית בהו דין קדימה.. אבל פרנסה עמדה במקומה וכו' כדכתב בפסיקתא. והא דכתב רב אלפס אהא דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' אע"ג דאיתמר עלה דאינה משנה כיון דתקינו למיגבא ממטלטלי הכתיב מוציאין מידו וכ"ש מטלטלין דשבק אחוה כתב עלה גאון נהי דאחר גרושה או חלוצה היכא דלא בעי לייבם תקינו ממטלטלין משום חינא אבל ליבמה דקא מייבם לה יבם מי יימר דתקינו למיגבא ממטלטלין דשבק בעל' משום שיעבוד כתובה הילכך לא עבדינן לה בה עובדא אלא וודאי היכא דלא ניחא ליה ליבם ליבומה וליכא בנכסים שיעור כתובה. וחליץ לה מפקי' מיני' ויהבינן לה בשבועה כמנהגא דאלמנה. ואי מייבם לה שקיל לכולהו מטלטלין וזכי לנפשיה ולא אמרי' ילקח בהן קרקע. השישי מזון האשה כדתנן את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל יומי מיגר אלמנותך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד ירושלמי רבין בר חייא בעי קומי ר' זעירא בא עליה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין או אינו אלא דרך נישואין ולא איפשוט. תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי. אבל מזוני אית לה הילכך אם הבית צר הולכת לבית אביה או שוכרת בית ויושבת. והשכר על היתומים ונותנין לה מזונות. למר רב צמח יבמה ג' חדשים הראשונים משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבם.. עמד בדין וברח ניזונית משל יבם. צריך לבושא וכיסוי אינו מתנאי כתובה ואין לה מנכסי יתומין ולא בריר לן דבכלל מיתזנן נינהו דהא מזון הבנו' כסות בכלל כדגרסי' בירושל' ומזון האשה והבנות. וגרסי' נמי דביתהו דר' חייא כו' פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה וקי"ל עולה עמו ואינה יורדת אפי' לאחר מותה: ירושלמי ומשתמש במדור כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ובעלה נתון במדינת הים ומשתמש במדור ובכרים ובכלים בין כלי כסף ובין כלי זהב כדרך שהיתה משתמש ובעלה נתון במדינת הים וניזונית כשם שהיתה ניזונית ובעלה נתון במדינת הים: גרסינן בפ' הנושא אלמנה שאמרה אי איפשי לזון מבית בעלי אין היתומין רשאין לומר לה לכי לבית אביך ואם אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא נותנין לה מזונות לפי ברכת הבית. אמר רב נחמן בר יצחק יתומין שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום ואמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ואם היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה ושיפצה סלקא בתיקו ולא תשפץ ירושלמי בפ' נערה שנתפתתה לבעל מתיבות ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי אמר ליה היורשי' שוכרים לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומין כהדא חדא איתתא הות לה פורנא דעשרים דינר והוה תמן חד בית טב בעשרה דינר אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר לה יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרה דינר אמר להו ר' מנא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינר מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרי' מעות הדין עם היתומין התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות שלא בב"ד יש לה מזונות ירושלמי אמר ר' יוסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא כהדה אלמנתא דר' אבהו מרמון בה. אמר לה ר' אבהו בר נתן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונו' מן דאיתידעון מיליא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונות לרב נחשון אם הוציאה לקיים כתובה ולא מצאה עדי' לקיים לאו תביעה היא רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובה ליתומי' ניזונית משלהן תניא מכרה כתובתה מישכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי בין בב"ד בין שלא בב"ד אין לה מזונות כך היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי גליל כותבי' כמותן ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשין. נותנין לה כתובת' ופוטרין אותה איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרוראה נהוג כרב נהרדע' וכל פרוראה נהוג כשמואל ומסת' היכא דאיכא מנהג אזלינן בתר מנהג והיכא דליכא מנהג עבדי' כשמואל דהילכתא כוותי' בדיני וכן פסקו רבי שרירא ורבינו האיי ור"ח ומיהו סייעתא דאיית' ר' משה מיהא דאיבעיא לן אלמנה ניזונות לאו ראיה היא אע"ג דתנן ניזונית או הניזונית לא מיפסקא הילכתא בהכי דאם כן הא דמייתינן ת"ש מיהא דאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמו ואמר עלה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן משום הכי מציאת אלמנה אם כן קשיא דשמואל דהא איהו אמר הלכה כאנשי גליל: אלא לאו ש"מ אע"ג דתנן הניזונית לאו הילכתא היא אלא מיבעיא ליה לגמ' כי היכי דמיבעי' לן או מעות תנן או עוממות וקריבתי' דר' יוחנן דלא אמר ליה ר' יוחנן למיתן לה כתוב' ולמיפטרה מפרואה דנהרדעא דנהיגי כשמואל ואי נמי לא הוה בעי לאיפטריה משום מעשה ידיה א"נ משום יקרא דאבו' אלא הדרינן לכללא דנקיטינן רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני והכי גרסי' בתוס' כל הארצות כותבין כירושלים ובירושלמי קסרין כיהודה ושאר כל המקומות כירושלים אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם אנשי יהודה חסו על ממונן ולא חסו על כבודם. חד בר נש דמר אמר יהבון לאיתתיה פורנא אמר מנא יתקיימון דברי המת א"ל ר' חנינא ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה אמר ליה אנא אמרית את מנן לך אמר ליה ולאו בגליל אנן קיימין סברין מימר אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן ש"מ שאם ציוה אדם בגליל לעשות כיהודה לא אמר כלום שאינו רשאי לבטל תנאי מזונות אלא אם כן קצץ לה מזונות וכן הילכתא איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין ואיפסיקא הילכתא כרב דאמר שמין מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לאחריני לא אקני לה ש"מ דאזלינן בתר אומדנא וכן הילכתא. וכתב רבינו אלפס ש"מ דמאן דמגרש לא נתתיה מדעת' דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה ומסתברא דוקא מדעתא דנפשיה בלא טענה אלא שמצא אחרת יאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ושדרו ממתיבתא מאן דכתב לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה אומרין אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערביך ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל איבה ביניהון דנימא הדרא מתנה האי לאו מתנה היא ועוד כך עושין רבותינו הראשונים וכל דייני דמתיבתא ואבות ב"ד הראשונים כך היו דנים קריביה דר' יוחנן אמר להו זילו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונות וכו' אמר לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות במזונות קצץ לה מזונות ואיכא מ"ד שלא צימצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין כדי צורכה גרסינן בפרק אלמנה אלמנה שתפשה דיסקיא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ירושלמי אפי' תפשה אלף זוז במזונות אין מוציאין מידה מהו מימר אמר לה חמי מה בידך תלמידוי דר' מנא אמר ליה חמי מה בידיך אמר ליה ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפי' מה בידיך לא אמרינן לה חוי ומסתבר אנן דמגבינן שליש בלא שבועה אמרי' חוי מה בידיך ובתשובה אם תפשו היורשין מטלטלין אין לאלמנה להוציא מידן וליתן ביד כ"ל שמא יאבד ולא ימצא מאתים דכולי עלמא האי לא תקינו אבל קרקע מעכבת ולא למכור ואם מכרה טורפת לכתובה אבל לא למזונות שאין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מבני חורין. ירושלמי אלמנה ניזונית מנכסי יתומין רב יהודה אמר מציאתה שלה הותירה מזונות שלה הותירה בליות מה אם אשת איש הותירה מזונות שלו הותירה בליות שלה כאן שהותירה מזונות שלה הותירה לא כ"ש תמן צריכין לה לנדתה ר' אמי אמר אף היא אינה עושה להן דברים של ייחוד אמר אמימר לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מתקיף לה מר בר רב אשי כו'. ואמר ליה רב יעקב לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבין כותיך אלמא תפשה מטלטלין לא מהניא לכתובה וכן הילכתא אלא ר"ח פסק כמר בר רב אשי דאפילו לכתובה מפקינן. וקשיא לרבוותא ההוא דגרסינן ההיא דתפשה כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא אמר לית דחש לרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ובפ' שבועת העדות ש"מ משביע עידי קרקע חייב ודחינן דילמא דאתפשה מטלטלין ש"מ דתפישה מהניא לכתובה ואיכא למ"ד לא הדר ביה רבא ורב אלפס אוקמה לההיא דתפשה כסא דכספא כשתפשה מחיים כההיא דשבועות. והא דאמר רבא לכתובה מפקינן מינה תפישה לאחר מיתה וכן פיר' הרב צרפתי ומסתבר' דתפישה דהאי כתפישה דהתם והתם מקרקע איכא ליורשין דלא בעי לאפוקי מינה כי היכי דליפסיד מזוני ואמר להו רבא לית דחש להא דרבי שמעון והבו ליה מזוני ואי בעיתו אפוקי מינה כסא דכספא או הבו לה מזוני ומסתברא כרב חנינא דאמר דתפיש' מחיים דבעל הוא דתפיש' דלאחר מיתה לאו כלום בין לכתובה בין למזונו' ובפירוש צרפתי אפי' לאחר מיתה דכי בעינן תפישה מחיים במידי דמצי טריף ממשעבדי קאמר. אבל במידי דלא מצי טריף ממשעבדי אפי' לאחר מיתה וקשיא לי אי תפישה לאחר מיתה בהא קאמר מר בר רב אשי לכתובה מאי דתפשה תפשה והא קי"ל כר' עקיבא דתפישה לא מהניא כלל אלא בשתפש מחיים בין לכתובת אשה בין לבעלה אלא האידנא תקינו למיגב' ותנאי כתובה מטלטלי ואפי' לא תפשה ניזונית ממטלטלין היכא דליכא מקרקעי וש"מ מדקאמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף ואם קיבלה מקצת כתובת' שלא בתביע' ב"ד יש לה מזונות ולא מפסד' אלא בתביעת ב"ד להיפרע או פרעון כל כתובתה וכן פי' ר"ח. ירושלמי אלמנת' דרב הונא אגבי לה ממטלטלין כמנהג מקומה אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרה אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונותיה שתים לפרוצה ולענייה ושלש לעשירה ולצנועה אמר רבא לא אמרן אלא למפרע. אבל להבא יש להו' ירושלמי בשלא לוותה אבל אם לוותה גובה בשאין בידה משכון אבל יש בידה משכון גובה למפרע תני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומין להביא ראיה נישאת עליה להביא ראיה ש"מ נכסים בחזקת אלמנה קיימי והילכך אפי' למפרע נאמנת דלא מצי יתומין למימר כתבנו וכן הילכתא תשובה לרבי' אלפס ודוקא מזונות אבל כתובה לא מחלה בנישואין והיכא דשטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה לעולם כדלעיל ובעל מתיבות פי' לה בכתובה והכי איתא בתוס' אלמנה שתבעה כתובתה ויורשין אומרי' לה התקבלת כתובתיך עד שלא נישאת צריכין הן להביא ראיה שנתקבלה כתובתה ואם משנישאת עליה להביא ראיה. ובפ' המקבל גרסי' יתומין אמרו אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח. ואסיקנא נכסים בחזקת יתמי קיימי והרמב"ם אמר על היתומין להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול ולית' תניא מוכרת והולכת עד שתשייר כדי כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שיירה אין לא שיירה לא דמוכרת למזונותיה אינה חוזרת וטורפת לכתובתה ומאי דקשיא ליה לרבינו אלפס לא בריר שפיר ובנוסחי הלכות דילן אית בהו עד שתשייר כתובתה ומשמע דרבי' צוה להגיה הקושיא ותירוצא דילה לא זזה ממקומה בהלכות: וחזינן לרבינו דפסק אם מכרה למזונות יותר מכדי כתובתה או מכרה ולא שיירה כדי כתובתה מכרה בטל וחייבת להחזיר הדמים ללקוחות מדקתני מוכרת והולכת עד כדי כתובתה ומדקתני נמי וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר וה"מ מוכרת אבל אינה צריכה למכור ניזונית אפי' יותר מכתובתה מדגרסי' בפ' שני דייני דמקשי אי בששמעו בו שמת מאי אירייא עד כדי כתובתה ש"מ דניזונית אפי' יותר מכתובת' סבר נמי דרבי' אלפס ומס' דאפי' יותר מכדי כתובתה מוכרת. אם יש נכסים הרבה ואם רצונה למחול כתובתה כדי שתגבה מזונות לעולם. והא דאמרי' כדי שתגבה כתובתה מן השאר עצה טובה קמ"ל וסמיך ליה ויצמצם ממזונות כדי שתגבה כתובתה מן השאר. ובתשובה שאלה לרבינו אלפס פסק רבינו האיי אינה מוכרת למזונות עד שתשייר שיעור כתובתה. אי אמרינן ה"מ אלמנה אבל מי שהלך בעלה למדינת הים ב"ד מוכרין למזונות עד שוה פרוטה או לא. את"ל אינה מוכרת מחלה ואמרה מוחלת אני כתובתי כדי שתהא ניזונית לעולם מהו ולגאון היינו טעמא דבעינן שיעור כתוב' כדי שתישבע עליהן לבסוף ויגלגל עליה מה שמכרה לצורך מכרה נשבעה עכשיו מהו ויש לומר שאם מכרה למזונות ולא נשתייר שיעור כתובה מכרה בטל כדי שיהא אחריו' לקבורתה. ואמר אמימר הילכתא מוכרת לו' חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ומס' דוקא קרקע שאינו ראוי למכור דבר מועט. אבל מטלטלין בזמן הזה אינה מוכרת אלא חפץ חפץ לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לששה חדשים שלא בב"ד הדיוט לאלתר דשכיב דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל מכאן ואילך מוכרין בב"ד אפילו לכמה שנים עד שתיטול כתובתה והני מילי בסתמ' אבל היכא דיהב רשותא לזבוני ואיתזוני מוכרין אפי' שלא בב"ד הדיוט ולא בריר לן ומסתברא לעולם אינה מוכרת אלא לו' חדשים ורבינו האיי בספר מקח וממכר כל יומי ארמלותא מוכרת לי"ב חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי הילכתא הדרי זביני כדכת' במכירת קרקעות אלמנה בין מן הארוסין בין מן הנישואין מוכר' כתובת' שלא בב"ד. ובפרק אלו מציאות אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטו' דבקיאי בשומא לר"ח אם מכרה שלא בב"ד אפילו הדיוט מכרה בטל בין לכתובה בין למזונות. בשלמא מן הנישואין משום דהפסדא. אלא מן האירוסין מאי טעמא. עולא אמר משום חינא וגרושה שמא בעלה מוכרת ומסתברא משום חינא הוא ואפי' גרושה אם נפרעה שלא בפניו מוכרת לכתובה שלא בב"ד בחיי בעלה. א"נ גרושה שמת בעלה ואין לה מזונות מוכרין בנכסי יתומין. דגרסינן בערכין בפרק שום היתומין מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי ואמר ליה רב ירמיה למרימר ואמר רב יהודה אמר רב אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן וכו' אבל גרושה לא אמר ליה ההיא דרב יוחנן משום חינא מתנינן לה והכא נמי משום חינא הוא ואפילו גרושה וליתה לרבי שמעון דאמר וגרושה לא תמכו' אלא בב"ד ואפי' לרבי שמעון מגורשת ואינה מגורשת מוכרת שלא בב"ד. כדאמרינן כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד הא יש לה מזונות מוכרת שלא בב"ד. ולאייתוי מגורשת ואינה מגורשת. דאמר ר' ירמיה בר אבא כל מקום שאמרו חכמי' מגורשת ואינה מגורש' בעלה חייב במזונותיה. לר"ש קיירא וחייב בפרקונה ובהפרת נדריה ואם מתה יורשה. וכתב רבינו אלפס וה"מ בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא ואסיקנא הילכתא מוכרת שלא בב"ד.. צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ואלמנה ששמה לעצמה. איכא דאמר הוקרו ואיכ' דאמר אעפ"י שלא הוקרו ואם רצו היתומין נותנין מעות ולוקחין קרקע שעדיין ברשות היתומין ואע"ג דאכרוז אמרינן לה מאן שם לך. אמר ר' יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמר בי דינא דזבין וכו'. גרסי' בפ' דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תישבע לבסוף וכו'. ירושלמי מאן דאמר באשת איש היא מתני' בתחילה שלא שלח לה בסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. מ"ד באלמנה היא מתני' בתחילה שלא הניח לה לבסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. אמר רב שמואל בר ברכיה בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. שמעינן מינה דאפילו יבמה דליכא למיחש לצררי. נשבעת בזמן שגובה כתובתה וקי"ל כחנין בין באשת איש בין באלמנה ולא תישבע אלא בסוף וכן הלכה איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין והילכתא פוסקין ואפי' לא שמעו שמת ובג' חדשים הראשונים אין פוסקין לפי שאין אדם מניח ביתו ריקם ותניא מי שהלך בעלה למדינ' הים ואשתו תובעת מזונו' אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי. ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו. יש גאונים שהורו שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים. או שמת עד שתוציא שטר כתוב' מתחת ידיה ויש מי שאומר שפוסקין בחזקת שלא נטלה ושלא מחלה. ודעתי נוטה במי שהלך בעלה פוסקין שיש לה מזונות מן התורה. אבל אלמנה אין לה מזונות עד שתביא כתובה ומס' אפילו אלמנה אין פוסקין כיון שיש לה עיקר כתובה ומזונות נמי תנאי ב"ד הוא והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמו שפירשנו וש"מ אלמנה שיש בידה אומנות אף עפ"י שמשועבד' ליורשין אינן יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אם לא תתרצה ולצררי לא חיישי' מפני שסופה לישבע על הכל. וכן באש' איש קי"ל דפוסקין. ולא חיישי' שמא אמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך וקיבלה עליה ותו אין אומר לה בעל כרחה. אלא מה שימצאו נוטלין. ואין על מה שעבר והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דקי"ל מזוני עיקר וכתב רבינו אבן מגש דוקא עיקר ה' סלעים. אבל מותר דבעל הוי אם נותן לה מעה כסף ולא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ומסתברא טעמא דכיון דתקינו מעשה ידיה ומותר בכלל משום איבה ומסתברא דעיקר מותר תקינו מעה כסף תחת מותר וצ"ע מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנין אמר איבד מעותיו וכו'. ודוקא פירנס אבל לוותה ואכלה בעלה חייב לפרוע. כדגרסי' כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה. טעמ' דמיאנה. אבל לא מיאנה יהבינן לה וכן הילכתא: ירוש' אמר אביי לא אמרן אלא אחר. אבל אב גובה. ר' יוסי אומר בין אב בין אחר אינו גובה על דעתיה דר' חגאי בין לקבורה בין למזונו' האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דר' יוסי בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתה' אשתו מושלכת בכלבים ולמזונות בין אב בין אחר גובה ואיתשיל ל לרב אלפס באשה שהלך בעלה למדינת הים ובעלה שיגר לה מזונות זמן אחר זמן ובחזרתו מצא עליה הוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב הכין שבעלה יחשב כל מה ששיגר לה ומה שהניח לה ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמי' על הדרך שאמר עולה עמו ואינה יורדת עמו עם מה שמתחייבת במעשה ידיה פטור במה שלוותה ואם יפחות יפרע כמה שנפחת ואם האשה אינה מודה חשבון בעלה ישבע שבועת היסת. ואם לא לוותה אלא אביה ואחיה הוסיפו לה שלא לשם הלואה פטור ועלה אמרינן איבד את מעותיו ירוש' לבעל מתיבתא מפורע שטר חוב שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה על דעתו שתמו' ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחל לי הגע עצמך דהוי גבי משכון מפייס הוינא ליה עד דיהיב לי משכוניה ואפי' בב"ח כשהוא דוחק' נשמעיניה מן הדא ושוקל לו את שקלו לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' ב"ח שהוא דוחק ריב"ל אומר אין לו נתפש על חבירו והוא חייב אלא בארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפש על חבירו חייב ליתן לו חייליה דרב מן הדה הגוזל שדה ונטלוה מסיקין ולא שמ' דא"ר יוחנן קנס הוא שקנסו גזלן בעל מתיבתא אייתי ליה אבל ר' חננאל לא אייתי כלל ור' אלפס לא אייתי טעמא דר' יוסי משום דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאם איתה ה"ל לשנויי פורע לו את חובו אליבא דברי הכל. ואפי' בלוה ע"מ לפרוע מיהו תמיה' לי ר"ח מאי דוחקיה לאוקומיה לפרוע את חובו במזונות אשתו לוקמה בבעל חוב דעלמא: גרסי' בפ' יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה ניזונית מנכסיה נישאת הבת אלמנה ניזונית מנכסיה דשוייה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והא דאמר ר' חנינא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שויוה רבנן כלוקח ולא חיישי' לפסיד' דלוה ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי לי' לאוזופי בלא שטר דבעל שויוה רבנן כיורש וכלוקח והכא דטבא ליה עבדו ליה. ומסתמא דאיפשיט האשה שהלכה היא ובעלה למדינ' הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה גובה כתובתה אמרה גירשני בעלי מתפרנס' והולכת עד כדי כתובתה איתשיל. ממר רב עמרם הבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים אי לא ואמר בלא דמים וכן אמר רב נחשון ורב נטרונאי ומר רב מתיבתא ומר רב הילאי אמר בדמים כדרבא דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו וכן אמר רב צמח בר שלמה בר דיינא דבבא חוזר וגובה הדמים מבעלה של אשה בשעה שמוציאין מידו מפני שהוא יורשה והיא מכרה דבר שאינו שלה ולוקח בדמי' ממנו ולא עוד אלא שאם השביח לוקח בנכסים גובה את השבח דאמר רבא המוכר שדה ונמצא שאינו שלו הילכת' יש לו מעות ויש לו שבח והא דאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם לא להפסיד דמים אלא למיקנא דלא קני בהו לוקח לנכסים אלא הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם בדמים והא דאמר איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למיזבן מאיתת' דיתבא תותי בעלה בהכין לא פסיד שאף הלוקח ממי שאינו שלו יודע שאינו שלו ולקחה לא קנסינן ליה ללוקח ורב נטרונאי גאון ורבוותא דאמרי בלא דמים מדאמר התם אינהו דאפסיד אנפשיה דכיון דאיכא בעל לא איבעי ליה למיזבן מינה וכיון דשויוה רבנן כלוקח לא יהיב דמים דאי כיורש הוו הדרין לקוחות על האשה וכיון דמתה האשה הדרי על יורש דילה. דהוא בעל אבל השתא דשויו' רבנן כלוקח אע"ג דיורש אשתו הוא יכיל למיהדר ור"ח בלא דמים אלא אע"ג דאית לה לדמי ביד האשה בעידנא דמתה שקיל להו לוקח ולא בעו למימר אחריני נינהו ומציאה אשכח אלא שקלינהו ואפי' הודה הבעל שהדמים בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום אבל אם הודה הבעל או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא והלוקח לא עבד בערמ' ומאן דמכרה לדעתו ולהנאתו לא מידי אית לה מן דינא והילכ' אין לאשה למכור בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה אלא בטובת הנא' בין שנפלו לה עד שלא נתארסה ובין נפלו לה משנתארס' נישאת ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע ודוקא נכסים הידועין לבעל אבל נכסי' שאין ידועין לבעל לא תמכור. ואם מכרה קיי' כר"ש ופסקי רבוותא כר' יוחנן דאמ' אלו ואלו ידועין הן שאינן ידועין שיושב' כאן ונפלו נכסים במדינת הים והיכא דנפלו לה כספי' או פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואין קונין מהן אלא דבר שגזעו מחליף ופירות המחוברין לקרקע בכניס' שלו וביציא' שלה כר"ש ועז לחלבה. ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות אוכל והולך עד שתכלה הקרן עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי בה ואזיל עד דבלי כרב נחמן והלבישה היא הפירות והבלאת הקרן פסקו הגאוני' והא דרב כהנא בפר' הנושא קרנא הוי ליתה והכי מסתב' חדא דהילכתא כרב נחמן דאמר כחכמים כדאמר כמאן כי האי תנא וליתה לר' מאיר דאמר קרנא הוי והילכך תמיהא לן האי פיסק' דפסקי רבוותא בפ' הנושא גבי בלאות נכסי מלוג דפסקי כרב כהנא דאמר לא שנו אלא נכסי מלוג דאוקמה אשנייה אבל אילונו' אי איתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו נכסי מלוג אית לה והא כיון דקיימ' לן כרב נחמן פירא הוי ולית לה ומתני' לא קיימא אלא בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג דליתנהו כולהו לית לה דהא מכסי ואזיל עד דבלי נפלו לה עבדי' ושפחות.. זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודוקא בשנפלו בשדה שאינו שלה אבל בשדה שלה לא תמכור מפני שבח בית אביה ירושלמי מתני' בשאין עושין טפילה אבל עושין טפילה לא תמכור שעדיין כבוד בית אביה קיים וכולן שאמרו לא תמכור מוכרת בטובת הנאה וטובת הנאה דאביה הויא ואפי' מנכסי צאן ברזל אין הבעל אוכל פירות דפירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן הכי נמי אמרי' בגונב ולד בהמת מלוג ת"ר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמר' מת בעלי רצתה ניזונית רצתה גובה כתובתה אמר' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה וכתב רבי' אלפס עד כדי כתובתה אין טפי מכתובתה לא שמעי' מינה דליתה הא דגרסינן בירושלמי אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותי' עד שיפרענה פרוטה אחרונה דאם איתה הוה ליה למימר ניזונית והולכת עד שתפרע כל כתובתה ומסתב' אי מהימנא אגירושין הוה ליה למיתנא אבל הכא אגירושין לא מהימנ' ולית לה כתובה אלא מזוני יהבינן לה ממה נפשך אי גרושה היא ניזונית עד כדי כתובתה. ואי אשת איש היא בין שמעו בו שמת אליבא דדברי הכל בין לא שמעו בו שמת ניזונית משל בעלה וכולה כתובתה לא יהבינן לה דדילמא אשת איש היא ויהבינן לה פרנס' עד כדי כתובתה. ולא יותר שמא יתברר שגרושה היא. אבל היכא דידעינן שנתגרשה או נתארמלה ומעכבי פירעון כתובתה ניזונית לעולם כדאיתא בירושלמי. והא דתנן גרושה לא תמכור אלא בבית דין לפי שאין לה מזונות בתנאי כתובה קאמר ואי נמי שמת בעלה קאמר דומיא דעובד' דמרימר בערכין גבי אין נזקקין לנכסי יתומין: ירושל' הרי שיצא הוא ואשתו למדינ' הים ובאת ואמרה מת בעלה תיזון ותיטול כתובתה. גירשני בעלי תיזון מכתובתה מה נפשך אם אשת איש היא מבעלה היא ניזונית אם גרושה היא מכתוב' היא ניזונית. והא דגרסי' בפ' שנים אוחזין מציאת אשתו שגירשה הרי זה שלה ואיצטריך לאוקומה במגורשת ולא אוקמה במגורש' ממש משום דגירושין דעלמ' לא איצטריך דכיון דלאו אשתו היא דכי אית לה מזוני לאו בתנאי ב"ד אכלה פשיט' דמציאת' שלה דאטו משו' דלא נתן לה כתובת' ואשכח' מציאה דשוי' טפי מכתובת' תהא מציאתה לבעלה אהא לא אגידא גבי' כלל משום הכי איצטריך לאוקמ' במגורשת ואינה מגורשת דסד"א אע"ג דפרע לה כתובתה אגידא גביה וחייב במזונותיה כאשת איש מעליא וליהוי מציאה לבעלה קמ"ל הכין הוא סברא דגמר' דילן וירושלמי הוא דאוקמה במגורש' מעליא ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דאית לה מזונות עד שיפרע לה פרוטה אחרונה וכתב הרב הבבלי כל ספק גירושין אם מתה אין בעל יורשה. ומס' שהנכסי' בחזקתן כדאמרינן בנפל הבית עליו ועל אשתו דכתובה כדין קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ואסיקנא אמר רב אם מתה אינו יורשה מאי טעמא אוקים ממונא בחזקת מריה ובריש גמרא דמציאת האשה הורי רבי פנחס כהן דמשדך איתתא ולא ממרק לה פורנא שהוא מעלה לה מזונות עד שעה שהיא ממרקת לרבי' האיי מעוברה דמגרשא לית לה מזונו' עד דילדה ושקלה שכר מניקה תניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר ומי שהלך למדינות הים ובא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ובשבועה: וגרסינן בפרק יש מותרות בעא מיניה רבי אלעזר מר' יוחנן אלמנ' לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט יש לה מזונות או אין לה מזונות ואסיקנא התם בדיתבא תותי בעלה בעמוד והוצא קאי ולית לה בשהלך בעלה במדינות הים ולוותה ואכלה לית לה אע"ג דאית לה כתובה לאחר מיתה יש לה וכן הילכתא גרסינן בפרק הנושא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזון מבית אבא יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות דאמר רב כהנא ברכת הבית מרובה ולפום ברכת הבית יהבינן לה מכל מילי ור"ח פירש כגון נר לאחד נר למאה אבל פת וכיוצא בהן לא יהיה כן ור"ש פירש ברכת הבית במרובה מזלא דרבים עדיף גרסינן בפרק נערה שנתפתתה ת"ר אלמנה ניזונית מנכסי יתומין אם צריכה רפוא' היא כמזונות ורשב"ג אמר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה הרי כמזונות והילכתא כותיה ומסתברא הוא הדין בחיי בעלה מדגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת קריבתיה דר' שמי בר אבא חששה עיניה אתת קומי ר' יוחנן אמר אין קציץ הן פורניך אי לא בעליך יהיב ליך ולא כן תני אל תעש עצמך כערכי הדיינין ומדרבי אמי אסור לגלות דיני ליחיד.. אמר ידע הוה ר' יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כן גלי לה. בעלה בעי הן דקצצין והיא בעיא דלא קצצין למאן שמעון לא לבעלה: אמר ר' מתניא בהן דלית דינא עימיה אבל אית ליה דינא עימיה אמרי' מילתי' שמעינן מינה דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דליפטר בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתיה אלא דיניה הוא דמחוי ליה ואית דינא עימיה מצי מחוי ליה והאי דגמר' דילן נמי דינא עמה דהא לא קיץ ור' יוחנן אמר לקריביה זיל קוץ ירושלמי בגמרא דמי שהיו לו שתי נשים ומת הראשונה קודמת ליורשי שנייה ויורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה וכו' מתניתין לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות גמרינן מינה דאין דין קדימה למזונות כתובתה וקבורתה מי קודמין כתובה ומלוה בעדים מי קודמין מ"ד גובה פרנסה מן המשועבדין פרנסת הבנות קודמת וכו' אמר ר' יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה. ומסתמא מדהא כרשב"ג ובקמייתא נמי בהיו מבקשין עד עשר' בדמיה הילכתא כוותיה במציעתא נמי הלכה כרשב"ג דאית ליה תרי קולי אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ובנוסחא דילן לא גרסינן דברי ר' ורב אלפס פסק כר' כדאיתה לעיל ואלו ששה תנאים אע"פ שאין כתובין ככתובין דמי ואין כותבין אלא כמנהג שאר שטרות אבל פרנסה אינה כתנאי כתובה כו' כדכתב בפסיקתא כתובת יבמין מצות ייבום מאן דשכיב בלא זרעא אפילו הוו ליה ומיתי ואית ליה אחא מאבוהו דהוה ליה ישיבה בעולמו כדכתב כי ישבו אחים יחדיו מחייב איהו ליבומי יתה והוא דלא פגע בערוה וכדבעי לייבומי מקדש והדר מייבם דאמר רב מצות ייבום מקדש ואח"כ בועל ומקמי הכין הוה כתובה על נכסי בעלה הראשון והשתא תקינו לה רבנן מפני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה ואחד המערה ואחד הגומר קנה ותני ר' חייא אפילו שניהן שוגגין אפי' שניהן מזידין או אנוסין ירושלמי יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה זה המאמר יכול כשם שהביאה גומר בה כך המאמר גומר בה ת"ל יבמה יבא עליה ערבה כל הפרשה כולה לייבום הביאה גומר בה ואין מאמר גומר בה. א"כ מה הועיל בה מאמר לאוסרה על האחין ר"ש אומר המאמר קונה או לא קונה מאי טעמא דר"ש יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה זה המאמר וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום ר"א בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור ביבמה מ"ט דר"א בן ערך ולקחה לו לאשה הרי היא כקידושי אשה מה קידושי אשה קונין אף מאמר קונה: בבלי כיצד מאמר נותן כסף או שוה כסף ובשטר כסף בפרוטה כב"ה ושטר כתב לה על הנייר או על החרס כקידושי אשה ומאמר שלא מדעתה קונה כרבנן ושטר כתובה יבמה כיצד אני פלו' בן פלו' קיבלתי יבמתי דא עלי לזונה ולפרנסה כראוי ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון כגון שניות לבעל ואין שניות ליבם כך פירש הרב המחבר בשם בעל הלכות וטעותא היא דההיא הא אבעיא לן בפ' יש מותרות ואיפשטה דלית לה כתובה מיבם אלא אי לית ליה נכסיה כדי כתובה מראשון תקינו רבנן משני מסתמא כיון דשני כתיב לה כתובה מראשון קא תקינו דינא לכתוב' אלמנה וגרוש' כותב לה ק' זוזי וכ"כ רב סעדיה גאון בספר שטרות ויהיב לה שנים עשר זוזי ופלגא ואמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל ואם בעל בלא מאמר קנה ולוקה מלקות מרדות דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה בלא שידוכי ואיכא דאמר אפילו בשידוכי משום פריצותא כדתנן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה. גאון אין מנהג בבל אלא לאחר שתיכנס לחופה מברך ברכת חתנים והמקדש ובעל בלא ברכה אין רוח חכמים נוחה הימנו ומחייבין אותו לכתוב כתובה דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפילו שעה א' וכתבתי בשער חמישי גרסינן בפרק החולץ מצוה בגדול לייבם ובכיצד אם קידם הקטן זכה לא רצה מהלכין על כל האחין. לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומ' עליך מצוה או חלוץ או ייבם. תלה בקטן עד שיגדיל: אין שומעין לו אלא אומרים לו חלוץ או ייבם איתמר ביאת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי וק"ל כאיכא דאמר בביא' כולי עלמא לא פליגי דביא' קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול ח"א חליצ' גדול עדיפא. וחד אמר כי הדדי נינהו ולא איפסיק' הילכת' כחד מינייהו: תנן התם מצות ייבום קודמת למצות חליצה ואמר רב אין כופין. וכן אמר רב יהודה והילכתא כוותיה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמ' למצות ייבום אמר רמי בר אבא חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה דסביר' להו כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום וקי"ל כרבנן ואי אמרה יבמה לא ניחא לי ביבם פלוגתא דתרתי מתיבתא הוא כדכתיב בגט חליצה ורבינו אלפס אייתי ראיה דהויא מורד' מההיא דגרסי' בסוף גמ' בפרק בית שמאי דאמר רב יבם אינו כבעל וכתב היכ' דאמרה לבעלה נטול' אני מן היהודים ומית ונפלה קמי יבם כופין אותו שיחלוץ לה ולא הויא מורדת ורשפ"י אינו כבעל דלגבי יבם אפילו הפרה לא צריך דלא אסקה אדעתא לאסור עצמה אלא על המותר ואי בעי יבם לייבומי לה מייבם לה ולא בריר לן טעמא דרבינו אלפס ור"ח חלק עליו כדאיתא בגט חליצה ואי טעמא ממתני' ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה דסתמ' משמע כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה מה לי נתכונה מה לי לא נתכונה למה ליה לאפושי כו' ותו לייתי ראיה נמי מדקאמר עד שכופין אותו לחלוץ ניכפוהו לייבם ועוד הא רישא דיבמות סתמא כאבא שאול כדאוקימנא בגמ' אלא מההיא ליכא ראיה דמתניתין במשנה ראשונה נישנית ולא זזה ממקומה והראיה מיהא מדאמר ולבסוף כרבנן וקיימא כרבנן ונפקא משנה אחרונה מהלכה ובטיל מימרא דשמואל וכותבין עליה איגרת מרד ודוקא שלא נתנה אמתלא אבל נתנה אמתלא לא כייפינן לה ולא מפסדא לכתובה. דאמר ר' ששת משום רבי אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו והוא הדין לאמתלא דכות' כדאמר בהמדיר מעשה בציידין בבורסי שמת לו אח ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל: וכי כתבה איגרות מרד ומפסדא לכתובה נמי לא אמרן אלא במאי דלא תפסה במאי דכתבה לה בעל אבל תפשה מאי דכתבה לה בעל לא מפקינן מינה ואדינא דגמרא מוקמינן לה ולא עבדינן בה תקנתא לתקנתא ויחלוץ לה בתר תלתא ירחי לאחר מיתת הבעל והיינו דאיכא בין יבמה מורדת לאשת איש מורדת והכין כתב גאון והמתרחק מן הייבום תבוא עליו ברכה כדתני בר קפרא כו' גרסינן בפרק כיצד אשת אחיו כי ישבו אחים יחדיו אחין שהיתה להן ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו יחדיו המיוחדי' לנחלה פרט לאחין מן האם רבא אמר יליף אחוה אחוה מבני יעקב וכו' ירושל' נאמר כאן ישיבה ונאמר להלן וירשתם אותה וישבת' בה מה ישיבה האמורה כאן ישיב' שיש עמה ירוש' אף כאן ישיבה שיש עמה ירוש' ורבי אבין ורבי ביסנא ישבו את שישיבתן בבית אחד יצאו אחין מן האם זה הולך אצל אביו וזה הולך אצל אביו מי שיש לו אח מכל מקו' זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ואמר רב יהודה לאייתויי ממזר וכתב רבינו אלפס שמעינן מינה חייבי לאוין מדאורייתא בני ייבום נינהו. כדקיי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה מאי טעמא אמר רבנן חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין גזירה ביאה ראשונה אטו שנייה והיינו דקתני פצועי רבא אמר בעלו קנו ואסור לקיימה בביא' שנייה משום שנאמר לא יבא ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן הייבום והיכא דשכיב ושבק ברא דחייא בחיי אבוה תלתין יומין אפילו לא חייא בתר דשכיב אבוה אלא חדא שעתא איפטרא מן הייבום ואי לא חייא בחיי אבוה אלא כ"ט יום ובתר דשכיב אבוה חייא חדא שעתא נפל הוא וספיקא הוא וחולצת ולא מתייבמת ותנן בן יום א' זוקק לייבום אי איתי ליה קמי דשכיב ראובן חד יומא ופוטר מן הייבום כדאמרן חוץ מן השפחה והנכרית כדאיתא לטעמא בגמרא.. ואיתמר משמיה דרב נטרונאי הא דתנן הולד כמוה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית והני מילי שפחה דומי' דנכרי' הא שפחה דידיה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והבא על שפחתו וילדה ממנה בת אע"פ שלא נתן לה גט חירות בתו היא וחייב עליה משום בתו ובנו משום אחותו וכתב רבינו אלפס דמספקא ליה מלתא. ולענין ייבום דלית ליה זרעא אלא משפחה דידיה נקיטינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא נקיטינן לקולא ולא ירית ליה כדכת' ודעתי נוטה כמ"דא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה או קידשה בתנאי וכיוצא בהן. אבל זנות דעלמא אפי' בשפחתו לא אמרי' וכתב רבי' אלפס ואישתמודעינוהי דהדין פלו' אחוה דמיתנא דמן אבוה הוא והילכך גלוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימני ולאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא קא מגלו כו' הילכך שרי' ליה לסהד' למיסמך אפומייהו ולמיהדר עלוי דהאי איתתא וכו' כדאיתא בהלכות גרסי' בפרק כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים איסור קדושה אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל קרי ליה מצוה משום מצוה לשמוע דברי חכמים קדושה דכתיב קדושים יהיו. ירושלמי אמר יהודה בן פזי למה סמך הכתוב פרשת עריות לפר' קדושים ללמדך שכל מי שפרוש מן העריות נקרא קדוש. שכן השונמית אמרה לאישה הנה נא ידעתי וגומר. וכתב הרב המחבר לע"ד הכונס את יבמתו מצוה רבה היא וצריך לברך אקב"ו על בעילת יבמה ככל המצות אע"ג דפליגו גבי בעילת מצוה בעל ואיכא מ"ד דעל כניסת יבמה כשמקדש את יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתה דהא בריך ברכת אירוסין ואי משום דמוסיף מצות ייבום הא ליתה למצוה אלא בביאה ואנן כתבינן מאי דסבירא לן בשער בסוף סיפרא דכל מצוה שהיא תלויה באחר לא מברכינן עובר לעשייתן. גרסי' ביוצא דופן בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה. ואם בא עליה יבם קנאה וכו' בן שלש עשרה שנה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואע"ג דפליג ר' מאיר ואמר בת ג' שנה הלכה כרבנן דאמרי ג' שנים ויום אחד והילכות ייבום וחליצה ארוכות וכתבינן סידורה בקצרה. כתב בכך וכך איך פלוני בן פלוני אמר לפלנית דא ארמלתא דאחי פלוני אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ואנא חזי לייבומי לאוקומי שמא דאחי בישראל ואנא אפלח ואוקיר וכו'. ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דהוו כתיבי בכתובתה דאחי ומזונותייכי וסיפוקייכי ומיעל עלייכי וכו' וצביאת פלונית דא ואיתיבמה לפלוני דנן והוה ליה לאינתו ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית נשא כך וכך ואוסיף לה מדיליה כך וכך ואמר לנא פלו' אחריות וכו' ומסיק דכתובה ככתובה וגרושה כדכתב לעיל. אות כ כיס והוא עיסקא גרסינן בפ' המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומי' דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה ההוא בתורת מלוה אבל פלגא דתורת פקדון לא דקי"ל המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך נאמן דכיון דאביהן מהימן בשבועה אנן נמי טענינן ליתמי אביהן החזיר וכיון דמית פקעה שבועה ואוקי ממונא אחזקיה ש"מ מקום שהיורש מוחזק אע"ג דאיכא שבועה גביה לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו וגובה שלא בשבועה ודוקא מטלטלין כי האי גוונא אבל קרקע בחזקת בעליה קיימא כדאיתא באפותיקי הילכך פלגא בתורת פקדון יתומים פטורין ואי איכא סהדי דהני מטלטלי דעיסקא נינהו גבי כוליה בלא שבועה. ירושלמי כך אנו אומ' פקדון אינו גובה מנכסי יתומין וקשיא לרבוותא למאי דקס"ד השתא דכ"ע לא מצי למימ' שטרך בידי מאי בעי מ"ט דמ"ד נשבע וגובה כולו נימא כי היכי דאבוהון מצי טעין נאנסו ולא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי הכי נמי ליטעון ליתמי וליפטרי דשבועה גבי יתומין ליתה וליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמר במסכ' שבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים: כגון דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא במידי דלא ידע לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובלא שבועה נמי ליפטרי ומוקמינן לה ביתומין גדולים ומסתמא אע"ג דטוענין ליורש דוקא לאוקומה אחזקה בידייהו ולאו לאפוקי שטרא ואי נמי במידי דקאי לפירעון כגון החזרתיו לך וכגון מלוה על פה דלא גבי מן היורשין דאפש' דפרע ליה דלא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם אבל טענתא אחריתי לא כדגרסי' בפ' הניזקין וכגון זה טוענין ליורש טוענין ללוקח ש"מ דאיכא דוכתא כגון לוקח ראשון דריע חזקיה לא טענינן ליה דכל דוכתא לא טענינן וגרסי' נמי בפרק הגוזל אם אמרו יתומין אין אנו יודעין מה חשבונות חשב אבינו עמך פטורין. ואמרי' עלה משום דלא ידעי פטורין אלא אם אמרו יתומין יודעין אנו מה חשבונות חשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורי' הא לאו הכי חייבי' ואע"ג דאבוהון מצי טעין החזרתיו לך כיון דאבוהון גזלנא הוא לא טענינן, עלייהו ורבינו יעקב אמר נאנסו לא שכיח וקלא אית ליה ולא טענינן להו ליתמי מידי דמיחזי כשיקרא ולא נהירא לן דאין לך מיחזי כשיקר' מיהא דכתב בתלם א' עשיתי לו. גרסי' בפרק איזהו נשך בני רב עיליש נפק שטרא עלוייהו דהוה כתב פלגא באגר ובהפסד נוסחא אחרינ' ופלגא בהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה ואיסורא לאיניש לא הוה ספי ולא איתברר לן קושי' דרבנן דאקשי מה מהני ליה לרב עיליש דגבר' רבה הוא משאר אינשי דהא אי לאו גבר' רבה הוא אמרי' שטר שיש בו רבית הוא ואינו גובה אלא הקרן השתא דגברא רבא הוא אמרי' דהכי כת' ביה אם ירצה רב עיליש יטול תרי תלתי באגר ויקבל חצי בהפסד הילכך ליכא רבית ושקיל תרי תלתי באגר שמעי' מינה מיהא שצרי' לפרש בשטר שכר עמלו ומזונו כך וכך. ופירשנו הא דרב עיליש שומת עגלי' וסייחי' הוה. פי' רב אלפס עד מישלם שותפות' יהיב ליה כפועל בטל כל יומא ואיבעי לי' למיפסק לכל יומי פסיק כדרבא ואנן סביר' לן דחנוני וכיוצא בו לא פחות מפועל בטל גרסי' בפ' איזהו נשך אין מושיבין חנוני למחצי' שכר ולא ליתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצי' שכר וכו' ובקבלנות פי' פועל בטל ושכר עמלו ומזונו תרי דיני נינהו. ולכולהו היכא דלא קביל עליה אחריות מותר. ולא בעי שכר כלל: גרסי' בפ' המקבל אמרי נהרדעאי האי עיסק' פלגו מלוה ובפלגו פקדון עבוד רבנן מילת' דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללווה כו' עד דאיתרמי מחייב פלג' והדין פי' דרבנן סבוראי ופלג' פקדון הוה עליה ש"ש וחייב בגניבה ואבידה. אבל באונס פטור ובפלגא דמלוה הוה עליה דין מלוה ומיחייב עלה בכל אונסא כדאיתא בפ' האיש מקדש לאפוקי מדרב מתתיה גאון וממר שמעון קיירא בהלכותיו דאמר לא מחייב אלא בגניבה ואבידה ואי נפלו גנבי על ספינתא כשבוי דמי ולא משלם וליתה אפילו קנו מיניה דלא מיחייב באונסא לא מהני כלל וכן כתב רבי' שרירא ומסתמא דמהני והני מילי דיהיב ליה למחצית שכר וכי יהיב ליה נמי לשליש ולרביע אותו הוא בתורת מלוה והשאר הוא בתורת פקדון דעיסקא לשליש ולרביע מותר כדאיתא בתוספתא והוא שנתן לו כפועל בטל כשיש לו אומנות. או כדרבא דאמר אי פלגא באגר וכו'. אמרי נהרדעי השתא דאמור פלגו מלוה ופלגו פקדון פקדון. אי בעי למישתא בה שכרא שתי רבא אמר להכי קרו לה עיסקא דאמר ליה לעסוקי יהבי לך ולא למשתי בה שכרא ולהכי קרו לה עיסקא שלא תעשה מטלטלין אצל בניו והילכתא כרבא בתרוייהו לרבי' אלפס או איכא סהדי דמטלטלין דעיסקא נינהו ומחמת עיסקא אתו שקיל לה מלוה בלא שבוע' ואפי' מיתמי כדגרסי' בפ' אע"פ מטלטלין ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה. ואי לית ליה נכסי אחריני ואיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב לא שקלי מהאי עיסקא. אלא הדרא למרה ורווחא דאית ביה פלגי לפום מאי דאתנו אהדדי וכן כתב ר"ח ורבינו אלפס. ירושלמי פרגמטיא מנכסי יתומים קטני' הוון בעו מימר בשיש עדים יודעין הא אין עדים יודעין לא נעשה כפקדון כך אנו אומ' פקדון לא יגבה מנכסי יתומין מה בינו למלוה מלוה להוצאה ניתנה זו לא ניתנה להוצאה וכתבי רבוותא אי דאית למקבל עיסקא ממונא דשקיל וטרי אע"ג דמקבל עיסקא מחבריה ולא שקיל מיניה אגר בטלנות טירחא שרי מההיא דאמר גביל לתורא גביל לתורא ורבי ברוך פלגי עלייהו דלא ילפינן מבהמה כדכתב' ותו עיסקא לית ליה למקבל למישקל פלגא מלוה לאיעסוקי לנפשיה ולאהדורי פלגא דפקדון גבי איניש מעלמ' ואפי' אתנו קמי בי דינא לאו תנאה הוא וסברא מעליא היא אפילו קמי מריה עיסקא אי אמר ליה נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה ולית ליה לשותפא למישקל עד דמטי זימנא. והא דאיסור ורב ספרא דידיה הוא דשקיל אמר רב חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה הוא. דהא קיימא לן אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד כדאיתא בהלכות ומס' טעמא אחרינא דבחד שטרא לא שקיל אלא אגר בטילא דחד אבל בתרי שטרי חשיב לכל חד וחד אגר בטילא והכי סבירא לן דאגר בטילא לא פחית כל היכא דאית ליה אומנות אחריתי כדתניא בתוספתא לא יאמר לו הרי הן עשויין למחצה לשליש ולרביע אלא מחשב עמו שכר בטילא ופלגא באגר ותרי תילתי בהפסד דליתה אלא לשכר עמלו ומזונו אלא לשומת עגלים וסייחים או בעיסקא שאין לו אומנות כדפרישית בקבלנות והא דתניא קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רחוק לשכר וקרוב להפסד חסיד קרוב לזה ולזה ורחוק לזה ולזה זו מידת כל אדם כגון שנותן לו שכר בטילא ומתנה למחצה לשליש ולרביע שכר למחצה ולרביע הפסד ורבוותא פסקי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד לכולהו עיסקי נינהו לשכר עצמו ומזונו ירושלמי חד בר נש יהב לחבריה דינר ואמר ליה הב תרין דינר אגרך ומה דאינון עבדין דידי ודידך דקרוב לשכר ורחוק ק להפסד לאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית הוא מדשרינן גבי יתמי כדאמרינן אמר ליה רבא לרב יוסף זוזי דיתמי היכי עבדינן להו מדאמר ליה חזינא איניש דאית ליה דהבא פריכא. ושקלינן מיניה ויהבינן להו ניהליהו קרוב לשכר ורחוק להפסד ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא מאי טעמא דילמא פקדון נינהו ואי אתי איניש ויהיב ביה סימנא שקיל להו ומסתברא דלא עשו תקנת השוק אלא בגנב וטעמא דקיימא לן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן להו ולא הוה ליה ללוקח לשייוליה אי איגנוב או לא ועוד תקנת השוק שלא יגזול אדם וימכור בשוק כדגרסי' בירושלמי בדין היה שלא ישבע אלא שלא יהיו בעלי בתים נטפלין עם הגנבים גרסי' נמי בפ' חזקת הבתים וניחוש דילמא גזלה ש"מ אע"פ דזבנה מוכר ללוקח שלא באחריות חוזר הלוקח על המוכר אלמא לא עשו תקנת השוק לרב משה גאון הקונה ממוצא מציאה אפי' המוצא חייב להכריז לא הכריז אין על הקונה כלום ואם נמצאת בידו אינו חייב להחזיר ולא עשו בו תקנת השוק ורבי' אלפס הקונה חפץ מחבירו ונתברר לו שאינו של מוכר הניח מעות על קרן הצבי אמר רב אשי הא תינח דאישתכח דאית ליה דהבא פריכא דלית ליה דהבא פריכא מאי אמר ליה חזינן איניש דמהימן דמשפי ניכסי ולא מקבל עליה לטותא דרבנן ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואמר רבא האי מאן דמקבל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי למימר דרי מהאי פסידא בהדאי פי' רבי' אפי' מלייה מעיסקא אוחרנא דאוזיף אי נמי לא תקני מהאי סחורה אי מטי ליה פסידא פטור ואי אית ביה רווחא פלגי אהדדי תוספת המושיב את חבירו למחצי' שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ואמר רבא הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי פירש בחלוקת השותפין ואי יהב איניש לחבריה עיסקא פלגא באגר ולא פריש הפסד או אית ליה אומנות אחריתי יהיב ליה כפועל בטל ואי לא יהיב ליה כמנהגא דההוא אתרא ומאן דיהיב ליה לחבריה עיסקא ויהיב ליה רווחא שתא ובתר הכי אמר ליה דלא הוה רווחא יהבית לך אי יהיב ליה רווח' באפי סהדי אי נמי דקא מודי ליה דכי יהיב ליה לשום רווחא קאמר ליה לאו כל כמיניה וגבי כוליה אע"ג דלא אמר ליה אתם עדיי אבל אי בסתמ' יהיב ליה מישתבע דלא הוה רווחא וזקפי רווחא אקרנא ומאן דיהיב עיסק' אחבריה והימניה אשכר ולא על הקרן ואישתכח פסיד' בקרנא אין לו עליו אלא תרעומת משלם ליה קרנא ולא מצי לגלגל עליו שבועה על הריוח. והאי עיסקא דנהגי השתא ויהבי זוזי ומנו לרווחא דכל שתא בכך וכך זוזי ומטי ליה לבעל הממון פלגו רווחא וההוא פלגי רווחא מזבין ניהליה בציר פורתא כגון דמטי ליה פלגו רווחא עשרה זוזי ומזבין ניהליה בעשרה ויהיב ליה עשרה דינר בכל שתא ואי ליכא רווחא אלא עשרה בלחוד יהיב ליה ניהליה אמר ליה אי מטי לך פסידא תימא לי ואנא אהדר לך אי נמי ליהוי בידך האי עיסקא עד דשלים לך האי פסידא ואמרה בההוא דפטר ליה משבועה מותר ומסקנא דקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וקרוב אני לומר דרבית קצוצה היא דשכר מעותיו עומד ונוטל בכל שנה ושנה ומי יימר דהוי רווחא ומי יימר דכי מטי פסידא ישלים ליה בההוא זוזי ומשבועה נמי אימת מחייב דאקניה ניהליה דילמא אית ליה סהדי אי נמי דאזלי להאיך לאישתבועי הילכך כי יהיב ליה הרבית הוא דיהיב ליה דכיון דאכתי לית ביה רווחא לאו תנאה היא וגדולה מזו אמרו אמר רב נחמן אמר שמואל המוכר שדה לחבירו ונמצאת שדה שאינה שלו מעות יש לו שבח אין לו ואע"פ שפירש לו את השבח מאי טעמא כיון דקרקע אין לו שכר מעותיו עומד ונוטל וכ"ש הכא דהלואה היא ומהערמת רבית מי קא נפקי והא אמרינן בהנאת מלוה מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת כו' בשלישות הואיל ואתא לידן איסור רבית נימא ביה מילתא במאי דכתבי רבוותא ור' שמעון קיירא דלא אסרי סאה בסאה אלא היכא דליכא שער בשוק והא דאמר רב הונא לוין על שער שבשוק סאה בסאה ולא דייק לן חדא דלא הוה ליה למימר לרב הונא בפסקא דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אלא בפסקא דסוף פרקא גבי לא יאמר אדם הלוני כור חיטים ועוד אי אית' היכא אמר רב יהודה זו דברי בית הלל אבל חכמים אומרים לווין ופורעין סתם היינו דרב הונא ומאי אתא לאשמועי' ומעיקרא נמי הכי אמרינן אין לוין ותו כי אמרינן לעיל מה לי הן ומה לי דמיהן ופוסקין על שער שבשוק אע"פ ופרכינן מיהא דאמר כולן אם יש לו מותר ומשני התם הלואה הכא זביני ש"מ הכא גבי הלואה היכא דאין לו לא מהני שער שבשוק ותו רבנן נמי דאייתי הא דהזהב רב יזיף מברתיה דר' חייא עד אי אמרת בשלמא פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיקנא ואם איתא למה ליה לשנויי רב דינרי הוו ליה אפילו לא הוו ליה דינרי מותר סאה בהאי גוונא שער שבשוק הוא אלא לאו ש"מ דאפי' לשער שבשוק אסור ללוות סאה בסאה בתנאי אלא כדפסיק הלל לווין סתם ופורעין סתם בלא תנאי וכיון דלא קפדי מותר כדאמרי' בני חבורה המקפידין זה על זה אבל שאין מקפידין מותר ודוקא פורעין סתם אבל אי קפיד בפירעון סאה בסאה הוא ואסור. דהא לא קאמר לוין סתם ופורעין אלא פורעין סתם קאמר. ורב דיזיף מברתיה דר' חייא לוה סתם ולא רצה לפורען וחשש לרבית והא דאמר רב הונא לוין על שער שבשוק כפר"ש לוין מעות לפרוע חיטים בשער השוק וכן פירש אדונינו אבינו הרב זצ"ל ובנוסחא עתיקא גרסי הני דיזפי בתשרי ופרעי בטבת וכן עיקר: כתב בכך וכך איך פלוני בר פלוני הוו עלי סהדי בקנין וכתבו וחתומו והבו ליה לפלוני למיהוי ליה לזכו מחמת דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא וקבילית עלי כך וכך לאיעסוקי בהון בכל מיני עיסקא ברעות שמיא עד יום פלן וכל רווחא דמטי לן מן שמייא לישקול פלו' מנן פלגא או תילתא או ריבעא ואי מטי פסידא נמי אנן דרינן פלגא וקביל עלי בנאמנותא דלא לאיערומי ליה ולא לאיטמורי מיניה שום מידי ואחריות שטר עיסקא דנן קבילית עלאי ועל ירתאי בתראי אגב ארבע אמות קרקע כחומר כל שטרי עיסקא דנהיגין בישראל וכו' אות מם מודעא מודעא כגון מי שאונס את חבירו במכר ובמתנ' או במחילה ועל כל דבר בין ע"י עצמו בין על ידי אחרים מוסר מודעא בפני עדים וכותבין לו שטר מודעא לב"ד ומחזירין לנאנס את שלו עם הפירות שאכל ומחזיר לו הדמים ושטר ביטול מודעא מבטל המודעא בפני שנים על דרך שנפרש וכותב לו שטר: גרסי' בפרק חזקת הבתים אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו וכו' רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא אביי ורבא דאמרי תרויהו אפילו עלי ועלך אמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיבה ידעינן באונסא דפלוני לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנה גלויי מילתא הוא ש"מ מכי אמרינן לסהדי דלא ברעות נפשאי יהיבנא גיטא לא צריך לברורי מאי אונסא דכיון דלא שקיל מידי אע"ג דליכא אונסא אחרינא אלא דלא גמר בדעתיה לאו כלום הוא. ומיהו אע"ג דאמר רוצה אני צריך לבטולי מודעא דידיעא ולא ידיעא כדאיתא בערכין ואיתא באות ג' ואע"ג דלא כתב בגט ביטול מודעאי כיון דכתב צביתי ברעות נפשאי כמאן דכתב דמי אבל אי אפיק מודעא גיטא לאו גיטא הוא דהא לא כת' ובטלית כל מודעא. מודעא דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני איכא מד"א רבא לטעמיה דאמר תלויה וזבין וליתה דרבא דאמר זביניה זביני בדלא מסר מודעא הוא. דאגב אונסיה גמר ומקני. אבל מסר מודעא ליכא מד"א זביניה זביני דהא רב הונא גופיה אמר תלויה וזבין זביניה זביני ואיהו אמר בעובדא דטבי דתלא פפי אכינרא: אי לאו מודעא דחתם אאשקלתא דמודעא שפיר חתם ש"מ דמודעא מהני ופסק הילכתא דלא כתבינן מודעא (אלא) אאונסא דגופא כגון מקרקעי וכגון טבי דתלתא לפפי אי נמי אונסא דמפחיד ליה לאפסודי טפי ממאי דשוי מאי דזבין ליה וכגון בשדה זו. ומסתב' מדאמ' גזלן שהביא ראיה. אין ראיתו ראיה ואסיקנא כגון דאמרי בפנינו הודה לו דאי לאו דאודי ליה הוי ממטי ליה ולחמריה לשחוור ש"מ דאע"ג דמפחיד ליה טובא לא גמר ומקני ועוד תלויה וזבין ולא אמר רוצה אני לא הוי זביני. ואם כן אפילו בזביני כתב מודעא. ואע"ג דיהיב דמי כדא' בב"ק מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמ' ואסיקנא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והילכ' הא דאמר לא כתבינן מודעא אזביני באונסא דנפשי' קאמר דאי אמר לסהדי פלו' בעי מינאי דליזבון לי' הדא ארעא והאי זבינתא לאו ברעות נפשאי הוא. ואע"ג דבגיטא ובמתנה כתבינן בהאי גוונא דאונסא הוא בזביני לא כתבינן דאונסא דנפשיה הא לאו אונסא הוא ומפ' ומודה רבא היכא דאניס בההוא מעשה דפרדיסא כלומר באונסא דאתי מאחריני כתבינן ולא מיבעיא אונסא דגופיה כגון מקרקעי ועובדא דפפי אלא אפי' אונסא דממונא כעובדא דפרדיסא אונסא הוא וכתבינן פלוני אניס בגופאי ובממונאי לזבוני ליה ארעא השתא מזבנינא ליה ולמחר נקיטנא ליה בדינא ומפקינא ליה לבי דינא לבטולי ההיא זבינא והאי עובדא דפרדיסא דאקניה לבנו קטן ולא מסר מודעא מעיקרא וסבר דילמא קלא שמע אלמא דעבד מודעא ואניס לבטולי ואי נמי כ"ע לא בקיאי בההיא מודעא ומש"ה אקנייה לבנו הקטן ורבינו האי גאון פירש דההוא עובדא דפרדיסא לא אייתי לה אלא ללמוד הימנה במקומות אחרים שכל מי שמפחיד את חבירו שיש בידו לעשות הרי זה אונס אבל מעשה דפרדיסא לא יתכן בו מודעא שהרי צריך להודיע המודעא לעדים וכיון ששמעו העדים ההפחדה לא ימכרנו לעולם שהרי שמעו העדים שהפרדס ממושכן אצלו ורח"פ שיתכן בו מודעא ומאן דאמר לחבריה קביל האי פרקמטי' בחוב דאית לך עלאי אי לא כפרנא לך כוליה היינו כמעשה דפרדיסא ואיכא דפריש והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני וקס"ד אפי' ידעי' דאנוס האמר תלויה וזבין זביניה זביני ומשני דכי אמרי' דלא כתבינן היכא דלא ידעי' דאניס אע"ג דמסר מודעא. אבל כי ידעי' דאניס כתבי' ולא הוו זביניה זביני ופי' כההוא מעשה דפרדיסא שאונסו על גוף השדה ומחמת אותו אונס עצמו מכרו ולא הוו זביני ואע"ג דלא מסר מודעא כתבינן אבל היכא שאונס מחמת תלויה או מחמת עניינא אחרינ' לא כתבינן וכתב ר"ח מאן דמפחיד לי' לחבריה בממון או בהכאה וכ"ש הכאת נפשות ומסר מודעא אית להו לסהדי למיכתב ופרושי ידעי' ביה בהאי אונסא וכן הילכתא דבאונסא דנפשיה לא כתבינן באונסא דגופא וממונא היכא דידעי' כתבי' ואי איתברר מילתא לסהדי דבטיל ההיא מודעא כתבי פלו' בטיל ההיא מודעא דהוה אניס ליה מחמת הכין ואנן סהדי דאיתפשר עימיה על הדין אונסא מחמת דיהיב ליה כך וכך ובטיל לה ברעות נפשיה וכה"ג אית להו רשותא למיכתב ביטול מודעא אבל כל היכא דאית ליה לאונסא בטול לאו כלום הוא דכי היכי דבעי דלודעי ההוא אונסא בעינן דלודעי היכי מחלה דאי אניס ליה לבטולי' ההיא מודעא דידיעא ולמיכת' בשטרא ביטול מודעא לא מהני דכולה אונסא הוא דאי לאו דאודי הוה ממטי ליה לשחוור ואפי' קנין לא מהני דכולה אונסא הוא עד דכתיב בשטרא דסלקיה לאונסא מחמת כך וכך ואפי' אי כתיב ליה שטרא אחרינא בעי לפרושי ביה ורבינו האיי כתב במקח וממכר ותדע איך יתבטל המודעא כגון שחידש כתב המכר פעם שנייה ונסתלק בכל ודוקא בזביני אבל בגיטא אפי' מודעא דנפשיה מודעא היא ואי בטיל לה למודעא בפירוש ואי נמי אנסוה לבטולה למודעא הוה ליה גט מעושה כדין וכשר ובמתנה אי אנסוה לבטולי אונסא דנפשיה בטיל אבל אונסא אחרינא דידיעא לא מהני ביטול עד דכתב ידעינן אונסא וידעינן סילוק דידה הילכך האי דכתב בשטרא דזביני ביטול מודעא שופרא דשטרא הוא. דאי לא ידיעא אונסא לאו מודעא היא ואי לא מהני ביטול סתמא עד דמתפרש מודעא וסילוק דידה אבל במתנה לחוד מהני לאונסא דלא ידיע ובגט אפי' באונס דידיע וכן הילכתא וקי"ל רב הונא דאמר תלויה וזבין זביניה זביני כדפסק בגמרא. והילכתא בכולהו היכא דלא מסר מודעא זביניה זביני אפילו בשדה זו ואפי' הוה ליה לאישתמוטי ואפי' לא ארצי זוזי דאגב אונסיה גמר ומקני והא דתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל וקי"ל כשמואל דאמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות ה"מ היכא דלא יהיב זוזי אבל אי יהיב זוזי קני בשטר לחודיה ולא בעי אחריות כדאמרינן ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאגב אונסא גמר ומקני וכן הילכתא ומסתמא דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא לגבי סיקריקון וכתב גאון וה"ה ללוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דאי יהיב זוזי קני והאי אקשינן לרב דאמר בשטר קנה מיהא דגרסי' בפ' מי שהיה נשוי כתב לראשון ולא חתמה לו לשני חתמה לו וכו' ר"י אומר יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אלמא כ"ע מודו אם חתמה לראשון או לשניהן לא איבדה כתובתה דשטרא לא מהני וצריך מוקים לה ההיא בשטרא. ראיה דלא קני והכא בשטר מקני. ומסתבר' דהתם אשטר מכר כתיב והאשה חתמה ואמרה דין ודברים אין לי עמך אבל הכא שהאשה כתבה שטר בשמה קנה. והא דפסקי' הכא אע"ג דלא ארצי זוזי קני מסתברא פי' ארצי זוזי דבעידנא דקא אנוס לא אחוי ליה להנהו זוזי. ולא אמר ליה הנך זוזי יהיבנא לך דלא סמכא דעתיה. ואע"ג דבתר הכי יהיב ליה לא גמר ומקני. אבל אחוי ליה להנהו זוזי ויהיב להו ניהליה גמר ומקני דאי כרב אלפס (דפריך) בפ' הניזקין היכי שני לישני דגמ' הכא נקט יהיב זוזי והכא ארצי זוזי ויש מפרשין דלא ארצי זוזי שלא הראם לשולחני והילכך לא קשיא הילכתא אהילכתא ותלויה וזבין זביניה זביני בדיהיב זוזי ל"ש ארצי ול"ש לא ארצי ואפילו הוה ליה לאשתמוטי ודוקא אנסוהו למכר דאגב דקביל זוזי אגב אונסיה גמר ומקני כדאמרי' מודה שמואל היכא דיהיב זוזי הילכך גבי אשה נמי כי פליגי אמימר ורב אשי דוקא תלוה וקדיש בכולהו דיהיב זוזי ואיתתא קבלינהו. אבל אנסוהו לקדש ולקנותה לאו כלום הוא. גרסינן בפ' הכותב מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי ואי יהיב דמי חמסן קרית ליה. והאמר רבא תלוה וזבין זביניה זביני. לא קשיא הא דאמר רוצה אני. הא דלא אמר רוצה אני אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אינן נאמנין כו'. בקיום גרסי' בפ' הניזקין. תנו רבנן. הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון. וסיקריקון עצמו צריך שתשהא שנים עשר חודש.. אבל באנפרות אפי' שהה י"ב חודש ואין בידו ליקח הלוקח ממנו מקחו בטל דסבר השתא לא קי"ל שעתה. ולמחר אסלקיה ולא גמר ומקני וכן הילכתא אמר רב יוסף נקיטינן אין אנפרות בבבל. מאי טעמא כיון דאיכא בי דוור ולא אזיל וקביל אחולי אחיל קמיה והקונה ממנו מקחו קיים ומסתברא דנותן לבעלים רביע כדין סיקריקון וחזינן לגאון דאמר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון והלוקח ממנו מקחו קיים דכי גבאי בחובו כאלו קנאו ממנו ואין זה אונס ושבשתא היא תשובה לרבוותא מלך שאנס בית מישראל ולקחו שר אחר ממנו איכא מאן דאמר דינא דמלכותא דינא ואיכא מ"ד דינא דגזלן דיינינן ליה ואיכא מ"ד דינא דסיקריקון שאם שהה בפניו שנים עשר חודש כל הקודם ליקח זכה ונותן לבעלים רביע ומסתבר' דינא דאנפרות ביה כמו חמסן דהיכא דלא אמר רוצה אני הלוקח ממנו מקחו בטל ובתשובות רבינו אלפס עכו"ם שגזל בית ומכרה לישראל חייב להחזיר לבעלים וחוזר על הגזלן דתנן לקח מסיקריקון וחוזר על העכו"ם דתנן לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטלו ואע"ג דהתם במשנה ראשונה נותן לבעלים רביע ה"מ מסיקריקון של בעל השדה נותנת לו וכותבה בשמו אבל גזלן לא ואם סיקריקון זה הוא מלך קנה הלוקח ומקחו קיים וכתב ר"ח עכו"ם שגזל שדה מישראל וקנאה ישראל אחר דינא כדין סיקריקון אם קדם וקנאה קודם שנשתהה י"ב חודש הבעלים מוציאין אותה מידו שהן קודמין לכל אדם ואם אין בידו ליקח זכה הלוקח ונותן לבעלים רביע בקרקע שהוא שליש במעות כשמואל ולאנפרו' לא דמיא ואפילו נשתהה ביד העכו"ם י"ב חודש נותן לשני רביע ובתשובה היכא שנכתבה במלכות אחרת ועקרה מלכות הראשונה ויש מהן שגלו ונטל מהן הקרקע שלהן אם יכולין בעלים הראשונים לחזור על הקרקע ולא נתייאשו ולא גרע מסיקריקון דבעינא שיקנה מבעל הבית.. ואחר כן מסיקריקון ואם לקח אותה מבעלים שגלו והוציא אותו הלוקח מיד העכו"ם אין הבעלים הראשונין יכולין לומר לו אילו היינו יודעין כך לא מכרנו. אלא מה שמכרו מכרו. והנ"מ דליכא ייאוש אבל אי איכא ייאוש אין הלוקח צריך ליקח מבעלים הראשונים ומלכות שנעקרה לגמרי והושיב יושבים אחרים אין אדם יכול לומר קרקע זה שלו. ולא דמי למקרקעי וכל מי שלקחה מן המלכו' חדשה מקחו קיים. כדאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון והלוקח מן השבאין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ולא עשו תקנת השוק אלא בגנב כדפרי'. כתב בכך וכך איך פלוני בן פלו' אמר לנא הוו עלי סהדי דפלו' אנס לי בשלטונא או באונסא אחרינ' לזבונה ליה ארעא פלונ' או למיתב' ניהליה במתנה והשתא מסרנא מודעא קדמיכון ותידעון אונס' דידי ואי הוה יהיב לי כמה טפי לא מזבנינא ליה ומשום אונסא דאניס לי מזבנינא ליה וקבילית מיניה כך וכך זוזי ולמחר וליומא אוחרי נקיטנא ליה בדינא ומפיקנא יתיה מינה ואי אניס לי נמי לבטולי מודעאי או לכת' ביטול מודעי הוו עלי סהדי דשטר אונסא הוא ואנן סהדי ידעינן ביה בהאי אונס' דפלו' וכתבי' וחתמי' מודעא דידיה ליה לפלו' למיהוי בידיה לזכו ואם הוא אונס ממון כותבין פלוני מסר מודעא קדמנא על פלוני דהוה ליה גבאי כך וכך זוזי וכך תבענא ליה אמר לי את עבד לי כך וכך אנא פרענא לך ואנא מסרנא קדמיכון מודע' ותדעון אונס' דילי וכו"'. וביטול מודעא כגון שסילק האונס בפני עדים אבל כל זמן שלא נתברר סילוק האונס וההפסד ואפי' אמ' לעדים בטלית כל מודעי המודע' קיימת כתב ביטול בכך וכך איך אמר לנא פלו' הוו עלי סהדי וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' דצביתי ברעו' נפשאי ובטלית מודעא דמסרית על ההוא שטרא דזביני דזימנא כך וכך והשתא מבטילנא קדמיכון בכל לישני דמבטלי בהון מודעי בלי שום אונסא דלא למילף מנהון לעלם ואתון תיהוון סהדי דאיסתלק לי ההוא אונסא בכך וכך ברעות נפשאי בטילי' יתהי ותגל לה בשוקא ובבריתא דההוא שטר זביני שרירא וקיימא בכל שטרי דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם ואנן סהדי לאיסתלק לה ההוא אונסא וקנינא מפלו' לפלו' בכל מה דכתוב ומפשר לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ויהיבנא בידא דפלו' למיהוי ליה לזכו. מחאה לפי שהחזק' תלויה במחאה הצרכתי לפרש הלכות חזקה חזקת הבתי' והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות ושובכין ובית הבד ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום ואסיקנא טעמא אמר רבא אמר ר' הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופין פי' לרבוות' למעוטי אג"ה דלא הוי חזקה ומתני' דקתני מיום ליום לא תימ' למעוטי מקוטעו' דר' ישמעאל ור' עקיבא אבל אג"ה ליהוי חזקה קמ"ל רצופי ושלימות' בעינן אמר ר' אחא ומודי רב הונא באתרא דמברי באגי ואע"ג דאיכא מאן דזרע מצי אמר ליה חדא ארעא בכולה באגא לא מצינא דאינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי ובמסקנא מודה ר' הונא בחנותא דמחוזא דליומא עבידא בלילי לא עבידא שמעינן מיהא כל החזקות לפי המנהג בתים וזולתן שדרכן להשתמש בהן תדיר או כלי תשמישי וכן חנות' דמחוזא ביממא ובית השלחין באתרא דלא מוברי באגי אי שני ממנהגא לא הוי חזקה אבל מידי דלאו כל שעה אורחיא וכגון אתרא דמוברי באגי א"נ חנותא דמחוזא דלא עבידי בליליא וצונמ' דהוי חזקה במישטח פירי ועושה מחיצה לבהמתו עשרה טפחים וחלונות דלאו כל שעתא עבידי פירי אזלי' בתר מנהגא דאינשי ועבדים ומרחצאות ובית הבדי' לפי דרך בני אדם בשעה שצריך לו וכי קא פריך לקמן מבתים והא בתים ביממא ידעי בליליא לא ידעי לפי שאין בכל החזקה דבר שדרכו לעשות פירות תדיר ביום ובלילה אלא בתים. אבל מעבדים וזולתן לא פריך דאטו עבדי' בין ביום ובין בלילה אלא הכל כדרך בני אדם ועל ידי היה מעשה במקו' של בין הכנסת באדם שהחזיק בו כמה שנים ולא יצא מחזקתו ובאו עדים ושמרו דכל שנה יצא למערפה שלו פעמי' בשנה וחברו עלי רבותי ואמרו אינה חזקה דלא רצופין נינהו והתרסתי כנגדן דחזקה היא בעבד' ושובכי' ובית הבדים כפי המנהג ושאלתי את פי רבינו יעקב והודה לדברי חזקת מקום כאורחא דעלמא ואפי' חולה או הולך למערפה שלו או בימי אבלו לא איבד חזקתו וחזקתו כחזק' בני אדם כמו שכתב בתשובה ודוקא שלא יצא מחזקה לחזקה אחרינא כההיא אמתא דרמי בר חמא ורב עוקבא מר אישתמש בה אג"ה ומר אישתמש בה בד"ו וכן הילכתא תנן בפרק חזקת הבתים והא בתים כו'. אמר אביי מאן קא מסהיד אבתי שיבבי שיבבי מידע ידעי בין ביממא ובין בליליא ומדאסהידו ביממי ומסתמא לילוותא בכלל ואי הוה מפיק מאני דבית' הוו ידעו רבא אמר אפי' ביתא דקאי בדבר' משכחת לה כגון דאמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין לא בעינן דקיימי אדשא כל שעתא אלא אזלינן בתר דעתייהו דאמרי' קים לן כדאמר וליחוש דקא קני אמר ליה דידעינן ביה דלא הוה ליה ארעא וכגון דאמרי אנן רגילינן גביה הוה אנן הוינן ידעין הכא נמי דאמר קים לן אי הוה מפיק הוינן ידעין דאי לא תימא הכי חזקת הבתים לא ניתני אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו וליסהדו דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה פר"ח דמר זוטרא לאוסופי אדאביי ורבא אתא ואע"ג דלא נקיטא אגרא בידיה מהימן כגון אי טעין ואמר ליתו תרי סהדי וליסהדי דדר ביה תלת שנין כו' אם היו תרי אכסנאים מעלמא ואמר שדרו בה אלא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הן אמרו דרו והן אמר דיהבו ליה אגרא והיא של מחזיק ובנוסחא עתיקא דדרו בה גרסינן ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות ולא גרסי' אע"ג דלא טעין טענינן ליה ואע"ג דלא אמרי דרינן ביה ביממא ובליליא אלא תלת שנין סתמא חזקה היא דהא בבתיהן לא דיירי בהו ביממא ובליליא ומסתמא ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות אי מסהדי דקא מסהדי בעדות אחזקה הן רוכלין המחזרין בעיירות אי הוו ידעי ביממא ובליליא ולא בעי' שיבבי. ואנן אגרינן מיניה כדגרסי' בע"א בפרק רבי ישמעאל בעיר שכולה גוים אמאי לא הא איכא רוכלין המחזרין בעיירות דחזו להו בליליא ומרתתי מינייהו בעיר שיש לה דלתים ובריח ופר"ש הא דמר זוטרא מילתא באפי נפשה היא ופשיטא ליה למר זוטרא דאע"ג דבעינן שלש שנים רצופות אפומא דשיבבי במתא ואפומא דאגירו בדברא דוקא דטעין המערער בטענת בריא ליתו ולסהדו ביממא ובליליא דאנא חזינא דלא הוה ביה בליליא ולהכי לא מחינא ובעינן סהדי לאכחושי ליה אבל אי לא אתי בטענת בריא לא בעינא סהדותא דשיבבי ואגירי אלא סהדותא סתמא דדר ביה תלת שנין ומסתמא אי דר ביה ביממא דר ביה בליליא ור' אבן מגש כתב דמר זוטרא לפרושי אדרב הונא אתא דאי טעין הוא דבעי רצופות ואי לא לא. וקשיא לי להאי פירושא דהוה ליה למימר הא דרב הונא אי טעין אין ואי לא לא ופירש רבינו יעקב אי טעין המחזיק ואמר ליתו סהדי וליסהדי בי כלומר אביא עדים שדרתי בה יומם ולילה: ודאי בחזקתו היתה ועל כן אומר להביא עדים בטענתו ואין צריך שיעידו עדיו בפי' ואפילו העידו בסתמא חזקתו חזקה. ומודה מר זוטרא אם המחזיק רוכל המחזר בעיירות אע"ג דלא טעין טענינן ליה ובעינן שיבבי ואגירי ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דאע"ג דאתי בטענת בריא ואמר אנא חזינא דלא הוה ביה בליליא חזקה היא דאיבעי ליה למחויי ולהכי שבקיה להאי ומודה רב הונא עד הכא ולא קאמר ברישא דשמעתא אע"ג דאתי בטענת בריא לאו חזקה היא. ומכי אתו סהדי דיממא חזקה היא והילכתא ככל הני אמוראי כרב הונא דבעי רצופין כמר זוטרא דבעי טענת בריא והיכא דאתי בטענת בריא קי"ל כאביי ורבא אפומא דשיבבי ואגירי ולפי' דרבוותא דמפרשי רצופות למעוטי אג"ה קשיא לי קושיא דבתים דקא מקשי' לרב הונא לכולי עלמא נמי שלימות בעינן ובתים מקוטעות נינהו ובצרי להו לילוותא ותו נהי באתרא דמוברי באגי איכא למימר מפוזרות נינהו שאינה עולה לו שנת הבור. וצריך להחזיק שנה אחרת אלא חנותא דמחוזא לאו מפוזרות נינהו ומאי מודה רב הונא איכא דהתם השלמה ליכא. וצרפי' פירוש בחנותא דמחוזא אם כרבה שש שנים ביום דחזקתו חזקה ולא חשיבי מפוזרות דאי בשלש שנים ביממא לחוד סגי הא מקוטעות נינהו ורב הונא לא איירי אלא במפוזרות ואמתני' נינהו דשייכי דקתני מיום ליום לאפוקי מקוטעות אלא לענין פיזור קאי כדרב הונא ואמינא מלתא ומסתב' מרבוותא ומסתבר' דרב הונא לאו למעוטי אג"ה אתי דאפילו באתרא דלא מוברי באגי אי אית ליה סהדי דאכלה אג"ה ולא נפקא מחזקתיה לחזקה דאחריני חזקה הו' ורב הונא למעוטי מפוסקות אתא שאם אכל שנה ראשונה ושלישית ולא אכלה שנייה אעפ"י שעמד בחזקתו שלש שנים בלא עירער אינה חזקה דאין חזקה אלא לנהנה וכל שכן מקוטעות אבל באתרא דלא מוברי באגי אפילו שנת הבור עולה לו והיינו דקאמר מר ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ובחנותא דמחוזא כיון דבחזקה קאי לא בעינן רצופין והינו פורנא דבתים דהא מפוסקות נינהו. אלמא כיון דבחזקתו קאי הוי חזקה ומסתייעא האי סברא מדגרסינן לקמן אלא מעתה א' אומר אכלה אג"ה וא' אומר אכלה בד"ו הכי נמי דהוי חזקה אלמא אי הוו תרי סהדי דאמרי אכלה אג"ה הויא חזקה דאי איתא הוה ליה לשנוי התם חד סהדא מפוזרות קא מסהיד להו דאי נמי איכא תרי סהדי לאו חזקה היא. הכא חד סהדא חיטין קאמר אי איכא אחרינא בהדי חזקה היא אלא לאו ש"מ דומיא דחיטין ושעורין הוא דאיכא תרי סהדי דאכלה אג"ה חזקה הויא. ואיצטריך לשנויי התם דאשתא דקא מסהיד האי. לא קא מסהיד האי. והוה ליה עדות מוכחשת בבדיקות. אבל הכא מאי איכ' בין חיטי לשערי עדות מוכחשת בבדיקה היא דלא דייקי אינשי ופי' דרבוותא דהאי דלא פריך אחד אומר אב"ג וא' אומר דה"ו תיהוי חזק' משום דאמרינן בסנהדרין הכל מודים בעידי חזקה ופר"ש שבא אחד והעיד אני ראיתי שלש שני' הראשוני' של שמיטה והשני אומר אני ראיתי האחרוני' שמצטרפ' לא נהירא לן. דגרסינן בירושלמי מודים חכמים לר' יהודה בעידי בכורה ובעידי חזקה. רב בא בשם ר' ירמיה אמר אף סימנין כן. אמר ר' מנא יאות אמר ר' חגאי אילו שטר שהיה מחותם בארבעה עדים וקר' עליו ערער זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים שמא כלום הוא ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים ר' חנינא יליף לה משני חזקה אילו אחד מעיד שאכלה א' ב' ג' ואחד מעיד ד' ה' ו' שמא כלום הוא ואין כל חזקה וחזקה צריכה ב' עדים והכא כל סימן וסימן צריך ב' עדים ש"מ דעידי חזקה דקאמר לאו משני חזקה קאמר אלא חזקה מנעל וגדר קאמר אי נמי חד ביום ראשון דלי לי צנא דפירי וחד אמר ביום שני. אבל אחד אומר אומר א' ב' ג' ואחד אמר ד' ה' ו' לא הוו חזקה והאי דלא פריך התם בא' ב' ג' וד' ה' ו' דהתם ודאי מכחשי אהדדי טובא. אבל זה אומר שלש שנים מפוסקות באג"ה וזה אומר בבד"ו אפשר דלא דייקי וזה קרא שנה ראשונה של שמיטה שנייה ותרוייהו אחדא מילתא קאמרי וליהוי חזקה והכי סלקא שמעתא הכא והתם רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבנו ההיא אמתא מר אישתמיש בה כו' ואסיק' לא הוי חזקה דלא קיימא שלש שנים בחזקה כחד ודוקא דלא כתבו שטרא אבל כתבו שטרא קלא אית לה. אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע ואף על גב דלאו בת זריעה היא. ולמאי דאחזיק אחזיק. ולמאי דלא אחזיק לא אחזיק. דאיבעי ליה לאוקומי חיותא ולמישטח פירי וצונמא נמי אי אחזיק בה נמי כי האי גוונ' חזקה היא. וכתב הרב אבן מגש דוקא לחזקה ג' שנים. הא לענין מקנה פלוגתא דרב ושמואל לקמן שדה המסויימת במצרניה עד כמה כו' ההוא עובדא דאמר ליה חד לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינת' ואכילתה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גוואי הוואי. אתא לקמיה דרב נחמן וכגון דידע האי ארעא דמערער היא הא לאו הכי כי אמר ליה מינך זבינתה. אע"ג דלא אכלה שני חזקה מהימן כדא' ומודה ר' יהודה באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך וכו' והא דידיע ארעא למפרע בעי לאייתויי ראיה דחזקה ואייתינהו ואמר לי' אנא בשכוני גוואי הוואי פי' לא הוינ' במתא בהדך בעידנא דאת טעין דזבנתה מינאי דאמר ליה זיל ברור אכילתך כלומ' אייתי סהדי דאיהו הוי בהדך במתא ביומא דאת טעין ואכילה דידך הוי אכילה וחזקה ברירא ואי לא כחזקה שאין עמה טענה היא ואמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה ותובע בעי לאייתוי ראיה דלא הוה ההוא יומא במתא ורב נחמן סבר לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרא וחות בנכסי רבוותא כרב נחמן ובההוא דבי בר סיסון אבל רבינו פסק כרבה בתרוויהו. וכתב ר"ח אע"ג דקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה בעינן דההיא טענתא דקאמר דזבנה מינה אפשר דקושטא קאמר. אבל אי אמר ביום פלן זבינתה ולא אפשר דהוי במתא בהדיה וקדים ונפק ושביק ארעא בידא דאחריני ואחריני ואזיל ליה איהו ונחית לוקח בארעא דאכלה ולא ידע בהא דהאי נחית ואכיל כה"ג לא הוי חזקה דאי לא תימ' לקתה מדת הדין וההוא עובדא דאמר ליה אנא בשוקי בראי הואי כתב רבינו אלפס מסתבר' כרבינו האי דאוקמ' בשעת חירום הא לאו הכי קי"ל מחאה שלא בפניו הוי מחאה ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. אמר ליה מפלוני זבנתה דזבנה מינך אמר ליה ולא מודית לי דארעא דידי היא ואמרת דמינאי לא זבנתה אם כן לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה ר"ח אפקה מהילכת' ורבינו אלפס שקיל וטרי בה ואוקמה אליבא דהילכתא כדכתב בהלכות ומשום דסבירא ליה וכי לא ידיע ליה למערער אלא דאיהו קא מודה וקאמר מפלו' זבנתה לא אמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דאין ספק מוציא מידי ודאי ומעשה בא לידינו ביורש שטען שלך היה ולקח' אבי ממך וליכא סהדי למערער דדידיה הוו והוו סמכי אדרב אלפס ואנן שקלינן וטרינן בה. וקשיא לן אי הכי מלוה על פה היא דיתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע. הני טעני דפרישנ' הוא לימא אין ספק מוציא מידי ודאי. אלא ספיקא דיורש כודאי דמי. וכי היכא דאבוהון מהימן משום מגו יורש נמי מהימן כדאמ' בכתובות ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ושבק ליה אפיטרופ' ומסקנא אי הוה אבוהון דיורש קיים הוה טעין ואמר חזר ולקחה הימנו וכתב רבי' אלפס הוא דהויא ארעא בידיה ש"מ דסביר' ליה אע"ג דלא אכלה שני חזקה כיון דלא ידיע ארעא למערער אלא הודאתו שעשאה סימן לאחר כי אמר לקחתיה הימנו נאמן משום מיגו דכי היכי דאבוהון מהימן יורש נמי מהימן וכן פר"ש בכתובו'. הכא נמי כי היכי דאבוהון מהימן יורש נמי מהימן כי אמר לקחתיה ממך אני, ולא ידיע ארעא למערער: ואף על גב דלא אמר קמאי דידי ואי נמי מיגו דאי בעי אמר קמאי דידי כי אמר אנא ידענא מהימן דאיכא תרי מיגו הא מוכח לן לקמן דאמרינן תרי מיגו וכי היכי דיורש מהימן במיגו לוקח מהימן במיגו דחד דינא אית להו כדאמרי' זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח ובגמרא נמי מהימנינן להו כההיא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין אתא מריה וכו' ואמר רבא כוותיה דרב אבא מסתברא דקתני הבא משום ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי קס"ד ה"ה ללוקח ומסקנא דילמא שאני לוקח וכו': אלמא איכא מ"ד טפי עדיף אבל לכ"ע לא גרע וכל מידי דקמא מצי טעין בתרא טעין דהא, קי"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. והיינו קשיא להו לרבוותא ואפקוה מהלכה כדכתב ר"ח ורב אלפס דקאמר פשיטא הוא וכי דבעינן למימר קמן ולא דמיין אהדדי ההיא בידיעא ארעא למערער דהא עובדא דלא ידיעא מדלא קאמר ולא קא מודית לי ואנן עיינינן בה ומסתברא פי' דוקא ולא קא מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת מינאי לא זבנתה דאי טענינן הכי הוה מהימן דהיינו מתניתין שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך מהימן השתא דקאמר מפלוני זבנתה דזבנה מינך ולית לך סהדא דהויא ארעא בידיה טענה מעליא הוא כי אמר לקחתיה הימנו והכא דלית ליה סהדי דהויא ארעא בידיה דקמא כי היכי דקמא לא מהימן איהו נמי לא מהימן. אבל אי הויא ארעא בידא דקמא אפילו חד יומא כי היכי דקמא הוה מהימן האי דאתי מכוחיה נמי מהימן: והכי סלקא שמעתא ואיכא לפרושי בידיעא ארעא למערער דכולהו עובדי הכי מיתוקמי ולא קא מודית לי לאו דוקא וכגון שאכלה שני חזקה ומשום דלא הוה ליה סהדי דדר ביה לא מהימן ואיכא דמפרשי דלא אכלה שני חזקה והוה ליה סהדי דדר ביה ההוא דזבנה מיניה וקאמר מפלוני זבנתה והא שטרא ואסיק אדעתיה דשטרא דנקיט הוי כשני חזקה וקאמר ליה האיך ולא קא מודית לי דאת מינאי לא זבנתה דהא לית לך שטרא (דשמא) לאו בעל דברים דידי את דשטרא דההוא פלוני לאו כלום הוא וסלקא שמעתא דכי לא ידיעא ארעא למערער יורש ולוקח מהימן בלא חזקה וכן רבה בר שרשו נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי א"ל אביי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה ארע' במשכנתא הוה וכו' שמעי' מיהא דאע"ג דאתא לידיה במשכנ' וכבשיה לשטר משכנתא ולא ידיע' שטר' בידא דלוקח אית ליה חזקה משום מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מעיקרא אי נמי חזרתי ולקחתיו הימנו ורבוותא דילן דמייתו סייעתא מיהא דלית ליה חזקה וסמכינן אפירוש' דר"ח דקאמר לקוחה בידי לא מצי אמר דהא איכ' עליה קלא ולא מילת' היא דר"ח לא קאמר לקוחה היא לא מצי אמר דהא במשכנת' בא לידך אלא הכי פי' בנוסח' דילי' הא דחשיבת לקוח' היא בידי דכיון דידיע' מילתא דבמשכנת' אתת לידי' לא מצי אמר ליה דהא איכ' עלך קלא דאכלת ארע' דיתמי ויתמי לאו בני מחילה נינהו ולא איבעי להו למחויי עיקר מחאה אמאי כי היכי דליזדהר בשטר' הכא דידיעת עלך קלא דארע' דיתמי קא אכלת כמחאה דמיא ויאמרו לך ב"ד איבעי לך למיזדהר בשטרא ודין חזקה ליכא הכא והכין לישנא דר"ח וש"מ דלא אמר אלא משום קלא דארעא דיתמי ולישנא דגמרא מוכח דקאמר רבה בר שרשו נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי ש"מ משום קלא הוא דלא מצי למימר לקוחה היא בידי וכל היכא דאיכא קלא לא בעי מחאה אבל ליכא קלא ובהתירא אתא לידיה אי כבשיה לשטר משכנתא מצי למימר לקוחה הוה בידי מעיקרא ואי ידיע מילתא בסהדי מצי טעין חזרתי ולקחתיה ממנו. ורבה בר שרשו משום קלא לא מצי טעין וליכא דידיע עד דאמר ליה אביי אימ' לי גופא דעובדא היכי הוה ונקיטינן דבמשכנת' בעי מחאה ור"ש נמי הכי משמ' דגרסי' בגיטין בסיקריקון היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אפי' לוקח ראשון אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה הימנו בתקנת' דרבנן ואכלה שני חזקה אפי' דאת' לידיה באיסור' כל שכן בהתירא ורבי' אבן מגש כתב בכתובות באין מחזיקין בנכסי קטן. דווקא שבא בטענת האב שלקחה מאבי הקטן. אבל בטענת הבן שלקחתיה ממך אחר שגדלת נאמן. והני מילי דאכיל לה בתורת משכון או שלא היתה לקוחה גמורה וכיוצא בה אבל בתורת גזלנותא לא ודבר זה קיבלנו מרבינו הגדול ומצוי אצלינו בתשובה בכתב ידו פי' דרבינו אבן מגש ולסברא דילן דאמרי' דכיון דאתחיל כשהוא קטן אע"ג דאכיל כשהוא גדול לאו חזקה היא משום דקטן לא ידע ולא מצי לדחויי ולאו בר מודעא הוא אבל כי נקיט ליה בתורת משכנ' איבעיא ליה למחויי ולמימ' באפי סהדי ולאודועינ' דבמשכנתא הוא דנקיט לה ואע"ג דההוא לא נהיר' לן כדאיתא לעיל איכא והרב המחבר אמר אמר דשואל יש לו חזקה ומשמע ה"ה במשכנתא סתמא דלא קביע ליה זמן ואי נמי במשכנת' דסורא אי כבשיה לשטר משכנתא והכי מסתבר לן מדאמרי' גבי משכנת' דסורא אנא איבעי לי' למחויי ואי לא איהו דאפסיד אנפשי' ואמאי ניתקון תרי חד למרי משכנת' וחד לאידך ולא ליבעי מחאה אלא לאו ש"מ במחא' תליא מילתא ואריס דעלמא דלאו אריס דבתי אבות אית להו חזקה, אע"ג דאורח דאריס למיכל שנים ושלוש דומיא דאריסי בתי אבות אית להו חזקה דקי"ל איבעי ליה למחויי דיש מחאה לחצאין ואע"ג דלא יכול למימר פלו' גזלנא הוא איבעי ליה לאודועי לסהדי ולמימר לאו ארעתא דידיה הוא ומשכנתא הוא בידיה אי נמי לפירא ואריסותא אחתיניה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. והא דאמר אומן אין לו חזקה אי דאיכא עדים אחרים אמאי יש לו חזקה דווקא היכא דראה אבל ראה מיגו דיכיל למימר החזרתיו לך (אחר) מהימן. הילכך גבי קרקע נמי אע"ג דאתא לידיה בתורת שאלה או במשכנת' או בכיוצא בה מצי למימר לקוחה היא בידי דאיבעי ליה למחויי דאיכא למימר החזיר לו שטר משכונא וכתב לו שטר מכר עד דידיע מילתא דשטר משכונ' בידיה וכן השיב לפני רבינו יעקב אם יש שטר משכונא ידוע ביד לוקח או ביד שליש אינו יכול לטעון ואי כביש ואינו ידוע יכול לטעון והכי נקיטינן וכל מי שאוכל קרקע בהתירא בעי מחאה ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה ודווקא דליכא קלא אבל איכא קלא דאכיל ארעא דלאו דיליה איבעי ליה לאיזדהורי בשטרא וכן הילכתא והילכתא מה לי לשקר במקום עדים ובמקום קול לא אמרי' ודווקא לאוקומי ממונ' בידיה הוא דאמרי' מיגו אבל לאפוקי לא כדאמרי' הילכת' כוותיה דר' יוסף היכא דקיימי זוזי תיקום: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אזל ואייתי סהדי דאכלה שתי שנין. אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב זביד ואי טעין ואמר לפירות הורדתיו נאמן ובשבועת היסת ודוקא מעיקרא הכי אבל אי טעין מעיקרא ארעא ופירי דיליה לא מצי טעין הכי לפירו' ירדתי דקיימא לן כל כי האי גוונא אינו טוען וחוזר וטוען (חזקה שלש שנים) אמר רבא אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה כלומר אי סייעיה מערער למחזיק ודלי ליה על כתפיה צנא דפירי מהאי ארע' לא מצי טעין לא זבינתה דמדסייעיה אודי לי' דזבנה ניהליה ותו לא איזדהר בשטרא ולאלתר הוי חזקה ורבינו אפרים פירש אי איכא סהדי דאייתי האי מחזיק לצנא דפירי לדרונא למערער הוי חזקה ואי טעין נמי מרי ארעא לפירות הורדתיו ובדידי קא טרחנא א"נ חולקא דידי הוא דגופא דארעא לא זבני ליה מהימן. ודווקא בתוך שלש שנים אבל לאחר שלש שנים לא דאיבעי ליה למחויי ואע"ג דלא מצי למימר פלו' גזלנא הוא איבעי ליה לאודועי לסהדי דלפירות אחתיה דיש מחאה לחצאין דאי איתה דאין מחאה לחצאין משכנתא דסורא אם כן כבשיה לשטרא בגו זימניה והוא הדין למשכנתא סתמא הכי נמי דמהימן דלא מצי למחויי אלא מחאה יש לחצאין וכו' והילכך יש מחאה לחצאין ואפילו במשכנתא וכן הילכתא אמר ר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ישראל שקנה שדה ידוע לישראל מעכו"ם הרי הוא כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטרא אף ישראל אין לו חזקה אלא בשטר מכר שיש מכירה לעכו"ם. אמר רבה אי אמר קמאי דידי זבנה עכו"ם ממך מהימן מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מיניה וכתב ר"ח ואי טעין ואמר יהב לי ההוא שטרא דזביני דזבנה מינך ואיזדהרי ביה תלת שנין: ואירכס ממני מהימן דכמאן דאמר קמאי דידי דמי ש"מ קמאי דידי לאו דווקא אלא דאיתברר ליה הילכך ישר' דזבן ארעא מעכו"ם איבעי ליה למחויי דילמא טעין הכי ומסתבר' הרי הוא כעכו"ם דקאמר בכל דוכתא כאילו אותו העכו"ם בא עם ישראל לדין ותניא אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמר לו כך דינינו ואם לאו באין עליו בעקיפין וש"מ ישראל שיש לו חלון בחצר עכו"ם ובא ישראל אחר וקנה החצר מן העכו"ם אע"פ שבדיניהן העכו"ם היה יכול לסותמו. כיון דישראל עם ישראל הוא וישראל בא מחמת עכו"ם הרי הוא כאילו אותו עכו"ם בא עם ישראל לדין שמזכין אותו בדיני ישראל ואין לו לעכו"ם לסותמו כך ישראל הבא מכוחו אין לו לסותמו דכי אתא לידיה ההוא חלון בהתירא אתא לידיה דקי"ל גזל עכו"ם שרי ואפילו לר"ע דוקא גזל ממש אבל הפקעת הלואתו כיון דליכא חילול השם שרי וכ"ש דדינא לסתום לאו גזל הוא ואין לו להאפיל ואיתמר נמי משום רבינו שרירא שאפי' הלך הישראל והתפיס בעכו"ם עד שבנה כנגד החלון בעל כרחו יכול למחות אפי' לאחר כמה שנים דשלא כדין עשה ואעפ"י שאינו צריך לאויר החלונות יכול לעכב עד שיפייסנו בממון ואם מסר מודעא ואחר כך נתן לו ממון אין במודעא שלו כלום וכל מה שנתן לו בהיתר נתן לו: ומעשה בא לידינו ופסקנו כך וכך עכו"ם שיש לו חלון בביתו על חצר ישראל ומכר העכו"ם ביתו לישראל יש לישראל לבנות כנגד החלון שקנה אותו ישראל הבא מחמת עכו"ם ואפילו ידוע שאותו חצר קנאו ישראל מעכו"ם כיון שאילו בא העכו"ם בעל החלון לדון אותו בישראל אין מזכין אותו בדיני עכו"ם ובונה כנגדו כך ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אע"ג דתרויהו ישראל נינהו כההוא וכו' ספק זה קדם או זה קדם דינו כדין ישראל בישראל ודווקא כההיא דרב מרי בר רחל בסוף גמר' דאיזהו נשך דמישכן לו ההוא ביתא הדר זבנה ליה לרבא וכו' עד השתא בדיניהן עבידנא לך דכמה דלא סלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא ואע"ג דרב לא אייתי האי עובדא מסתמא דדינא הוא וגמרי' מינה וש"מ ישראל הבא מחמת עכו"ם שהוא כעכו"ם בדיניהם דעכו"ם דיינין לי' וקבלינן סהדי עכו"ם לזכות ישראל דהא בדיננו רב מרי בר רחל דלא יהב אגר ביתא איסור רבית איכא דהא רבא מצי לסלוקי להו בזוזי בתר שתא דמיחייב ליה לאיפרועי. ואמר ליה רבא בדיניהן עבידנא לך ולית ביה חשש רבית ש"מ דבדיני עכו"ם דיינינן ליה לכל מילי כאילו אתא עכו"ם דר"ש אמר דלית ביה איסור רבית דרבא הוא דפרעיה להו לכולהו זוזי לעכו"ם ועכו"ם הוה חייב ולא נהירא לן אלא כר"ח דאמר דרבא היה לו לפרוע עדיין המעות למרי בר רחל דא"כ מרי בר רחל למה ליה לאמטויי אגר ביתא לרבא וכו' גרסי' לקמן נכסי העכו"ם הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן ושלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ולא החזיק בו או לא מטא שטר' לידיה ובא אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו וכן הילכתא וכתב רבינו אלפס באתר דלית ביה הרמנא דמלכא וכו' ואמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דעדורי ולבר לא הוי חזקה. ואמר רב יהודה אכלה ערלה ושביעית וכלאים הרי זו חזקה וכגון שנהנה מן העצים. והכי נמי גרסי' בכתובות עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה הכי היא גירסת ר"ח וגר"ש אינה חזקה ומסתברא לאו דווקא אכיל ליה תלת שנין חזקה דערלה קאמר אלא אי איכא בינייהו חדא דערלה או דשביעי' הרי זו חזקה דדמי לאתרא דמוברי באגי אכלה שחת לא הוי חזקה ואי בצואר דמחוזא קיימי הרי זו חזקה תפחתא לא הוי חזקה קרקע מליאה בקעים. אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקי' בהו. ואין קונין זה מזה אלא בשטר והעבדים והא דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה דוקא לאלתר אבל לאחר שלש אית להו חזקה. ומסתברא דלא תימא הוא הדין לדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אלא דוקא עבדים דבני שטרא נינהו אבל מטלטלין דלאו בני שטרא נינהו לא שייכא בהו חזקה עבד קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר ודוקא בטענה כדלקמן הנהו עיזי דאכלי חושלא אתא מריה קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן ואיכא לעייוני אי טעין להו יותר מכדי דמיהן מי מצי למימר לדידי שוו לי או לא דאיכ' למימר דלא אמרינן מיגו אלא היכא דטענתיה דקא טעין גריעא מטענתיה דמצי טעין כגון מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן וכגון מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה והשתא פסלה וכל הפה שאסר הוא הפה שהתיר דקא מרע לנפשיה והכא נמי עד כדי דמיהן. ויותר כדי דמיהן קאמר ולא דמיא וצריכא עייונא במילי טובא דמיגו וחזינא לרבינו ברוך ור' שמואל דמפרשי וקאמרי דאינו יכול לטעון ומסתברא דלא טעין עד כדי דמיהן דאם איתה אינו יכול לטעון עד כדי דמיהן הול"ל והרב המחבר אמר יותר מכדי דמיהן לא תפיס ולא מהימן ואם טען יותר פטור בשבועת היסת ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלש באחרונה וכו' ואר"י אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא. אבל חכמי' אומר עד שיבצור שלש בצירות ויגדור שלש גדירות. ואמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא. אבל חכמים אומרי' חזקתן שלש שנים מיום ליום. ואמר אביי דקל נערה שעושה פירות שלש פעמים בשנה איכא בינייהו וכתב ר"ח דקיימא לן כסתם מתני' דאמר חזקתן שלש שני' מיום ליום. ודקל נערה לא הוי חזקה. וכל שכן ניר ואיתמר בשם רבי' אלפס הילכתא כשמואל בדיני. ודקל נערה הוי חזקה. אבל ניר לא ולא מצאתי כתוב בהלכות אמר ר' ישמעאל בד"א בשדה לבן. אבל בשדה אילן כנס את תבואתו וכו'. אמר אביי מדר' ישמעאל נשמע לרבנן היו לו שלש אילנות ממטע עשר לבית סאה אכל עשר בשנה זו ועשרה בשנה זו הוי חזקה והני מילי היכא דלא אפיק. אבל אפיק ולא אכל לא. והוא דבזע בזועי וכן הילכתא. ותמיהא לן דרב אלפס לא אייתי לה אמרי נהרדעאי האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולי ועד תהומא ודווקא בבא מחמת טענה. דאי לכרמא רישקא זבין ליה איבעי ליה למחויי דקי"ל מחאה לחצאין הויא מחאה שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל וכו' עד היכי דמי מחאה היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה ואוקימנא בשעת חירום שנא ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דסתם יהודה כשעת חירום דמו וחירום פירש רבינו האיי הרג כדכתב כל חרם אשר יחרם מן האדם. וכתב רבי' יעקב בתשובה דילן חירום ממון אינו חירום ופרנצא ופרבינצא מחזיקין זה על זה אבל ישמעאל ועכו"ם אין מחזיקין זה על זה דקטלי הני להני כדאמרינן בורח מחמ' ממון מחזיקין ויכול למחות מחמת מרדין דהיינו הרג בלשון פרסי אין מחזיקין דאינו יכול למחות. ואפי' מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו (לא) הויא מחאה ירושלמי אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ ושמואל אמר יש להן חזקה אמר רב נחמן קרא מסייע למר ויתן להן המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה עד עתה וכתב ר"ח אע"ג דתנן אין צריך להיות עמו במדינה מיהו צריך להיות יודע בעל הקרקע כי זה שטוען עכשיו שמכר לו עומד בנכסיו ירושלמי אמר רבי אלעזר אפילו שתי אפסיטואות כגון שלומי ונמוכי וירדן מפסיק בנתיים ועומד ורואה אחד מחזיק בשדה שלו אינו חזקה עד שיהא עמו בעיר ובאותו מדינה. רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות ואפילו ראוהו חורש או קושר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראוהו מכניס פירות דאי לא ידע אמאן קא ממחי ואין צריך להיו' עמו במדינה וזה ששנינו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה כל שני חזקה בשעת חירום שנו לשון ר"ח והאי ירושלמי ראייתי ר"ח ש"מ דחזקה שלא בפניו אינה חזקה עד שידע מי הוא המחזיק בקרקע שלו שאם אינו יודע יכול לטעון לא ידעתי מי הוא היורד בשלי שאמחה ודייקינן נמי דקתני עד שיהא עמו במדינ' מכדי בשלש ארצות איירינן ובאותה הארץ איבעי לה למיתנא אלא הא קמ"ל דההיא שעתא דנחית לה בעי דליהוי עמו במדינה כי היכי דלידע מאן נחית בגוה אבל אי לא ידע מאן קא ממחי. והא דאמרינן חברך חברא אית ליה אמרינן גבי מחאה ומודעי דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי אבל מאן דמחזיק בארעא ושמיט לה לאו מילתא דעבידא לאיגלויי דמאי קא מודע דילמא דידיה קא אכיל והילכך בעינן דידע. האי דמחזיק בארעא והיינו דפרכינן בריש פירקין אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה ולא פרכי' חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה דחזקה שלא בפניו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד. ודברי ר"ח צריכין להתיישב היכי דמי מחאה אמר רב זביד פלו' גזלנא הוא ולמחר תבענא ליה לדינא ול"ש אמר לא תימרו ליה ול"ש אמר תימרו ליה הוי מחאה כדרב פפא לדידיה לא אמר ליה הא לאחריני אמר ליה וחברא דחברך חברא אית ליה: אמר להו תפיקו שותא הא אמר להו לא תפיקו אמרו ליה לא מפקינן שותא הא אמרו ליה לא מפקינן שותא ורב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מילת' דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה ומסתברא דאסיפא פליג וקי"ל כוותה אבל כי אמר להו לא תפיקו לכו שותא לא הוי מחאה וקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה וכדרבא דאמר מחאה בפני שנים אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר כתובו והיכא דליכא סהדי וטעין דמחאי מישתבע אידך דלא מיחה דשבועה דרב נחמן לא מפקי ממקרקעי כדאסקי רבוותא רב גידל בר מניומי הוה ליה מחיתא למחויי ואסיק' כיון שמיחה שנה ראשונ' שוב אינו צריך.. וכן הילכתא: אמר ריש לקיש וצריך למחות בסוף שלש ושלש. ואף על גב דתהי בה רבי יוחנן הלכה כריש לקיש ומסתברא טעמא דילמא ההיא טענה דטעין עליה דמותר איגלי דלאו טענה היא וכיון דלא מערער עילויה ולא אתא לדינא לא איזדהר האיך בשטר דקיימא לן שלש שנים מיזדהר טפי לא מיזדהר וחזקה חזקה אי נמי בתר מחאה זבנה מיניה ואף על גב דגזלן לית ליה חזקה הני מילי גזלן ידוע אבל האי אפשר דמשום דהוה ליה ערער עליה זבנה מיניה דעביד איניש דזבין דיניה ורבי יוחנן היא דתמיה עליה משום דדמי לגזלן וליתה ורב ושמואל דחי ליה להאי טעמא דכיון דאודי דמעיקרא לאו זבוני לה לא מהימן למימר בתר הכי זבנה ואיכא מאן דאמר בתר מחאה זבנה ומעיקרא לפירות אחתיה ולא נהירא לן דאע"ג דמעיקרא לאו בתורת הכי אייתי חזקה היא דאי משום דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל משום דקטן במילי דאבוה לא ידע ואי משום דרבה בר שרשו משום קלא הוא כדפרשינן תני בר קפרא עירער וחזר ועירער. אי מחמת טענה ראשונה עירער אינה חזקה ואם לאו הרי זו חזקה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עומד בתוך שלי אינה חזקה שמכרתו לי שנתתו לי במתנה הרי זו חזקה רב ענן שקל ליה בידקא בארעיה אזל הדר גודא בארעא דחבריה אמר ליה והא אחזיקי לי כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי כל שבפניו לאלתר הוי חזקה לית הילכת' כוותיה והא אחול לי דאתא וסייע בהדאי מחילה בטעות הואי גרסינן בפר' לא יחפור רב יוסף הוי ליה הנך תאלי אתו אומני יתבי תותיהו ואתו עורבי ואכלי דמא וכו' והא אחזיקו לי אמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין וכתבי רבוותא דלא בעי טענה אלא היכא דאמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי כגון בתים בורות שיחין ומערות ודומה להן אבל זיזין וחלונות וקורו' לא בעינן טענה אלא מדאישתיק אחולי אחיל ליה ולאלתר הוה חזקה כדאמר ליה ר' ישמעאל החזקת בני החזקת והאי חזקה בלא טענה היא. דמאחר שבתוך שלש היה לו להוציא שטרו ואמר לו רבי חייא מאחר שלא החזיק שלש שנים אינה חזקה הא אחזיק שלש שנים אפילו בלא טענה הויא חזקה ואלתר דידהו שלשים יום כדאמרי' האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה מכאן ואילך הויא חזקה ועלה אמר רב חננאל זיזין וקביעו קורות ואורה אינן צריכין חזקה שלש שנים אלא לאלתר הוי חזקה כדמפרש בחזקת הבתים ושאלתי לרבינו יעקב זצ"ל והשיב כל חזקה שאין לאלתר אינ' אלא בטענה ובשלש שנים אבל לסתום דקתני לאלתר בלא טענה והשבתי לפניו ואמרתי אי לאו דקשיא לי קרקור ורב ענן והא דגרסי' בירושל' גידל תרנגולת בחצר חבירו אם אין לו רשות הרי החזיק דמשמע דבשתיקה תליא מילתא אמינא אפילו היכא דקתני לאלתר בטענ' היא דהא אמרי' אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר. הוי חזקה ועבדינן נמי דאמרי אין להן חזקה לאלתר ועבד קטן לאלתר ורבי יהודה ורבי יוסי נמי דאמרי כל שבפניו לאלתר הוה חזקה כולהו נמי בטענה קאמרי דהא אחזקת בתים קאי ורבי יהודה והתם טענ' בעינן והשיב כך נראה לו כולן בטענה ורב ענן דקאמר דהא אחזיק לי מתשוב' רב נחמן שהשיב כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל אתה למד שהודיעו שזה היה עמו וגדר עמו והו' לא הודיעו מניין היה יודע שבפניו הילכך אמר לי והא אחזיקי לי מתוך סייוע שסייעני והיא החזקה שבפניו היתה ואמר לו אין הלכה כר' יהודה וצריך אתה לחזקה אחרת ואמר לו מי קאמינא משום בפניו משום שסייעני קאמינא והיא המתנה ורב ענן מתחילה כך היתה דעתו ורב נחמן טעה בדבריו וקטן המוטל בעריסה על ידי טענה קאמר ומסתבר' דר' ענן דאמ' והא אחזיק לי בטענת מתנה אתיא דסייוע גודא חשוב כמתנ' ור' נחמן לא הוה ליה לשייולי לר' ענן מידי אחרינ' מידי דהו' אכל טענת' דעלמא מכי אמר שמכרתו או שנתתו טענ' מעלי' היא ואמ' ליה כמאן וכו' ואמר ליה מי סברת בחזקה שצריך עמה קאמר כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי בחזקה שאין עמה טענה קאמינא כגון נותן מתנה ואחין שחלקו דנעל וגדר כל שהוא הוי חזקה ה"נ הא אחיל לי דסייע בגודא בהדאי ואיהו קא מודי דסייע בגודא. והא דר' יוסף אמר רב הנהו אומני דיתבי תותיהו בשכר הוי יתבי שהיו נותנין לר' יוסף בשכר הדם שהיה מזבל בו ואמר ליה אביי והא אחזיק להו ע"י שכרם ואמר ליה הכי אמר ר' נחמן אין חזקה לנזקין וע"כ ע"י טענה קאמר ואמר הא איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא וכו' ואי בלא טענה אפי' למישטח בה פירי אינה חזקה וכ"ש לעשות צרכיו ועל ירושה ע"י טענה מדקאמר אם יש לו רשות לגדל שמודה לו הרי גידל ואם אין לו רשות לגדל שכופר וטוען זה נתת לי הרי החזיק. אבל אם מודה לו שנתן רשות לגדל הוה ליה כמאן דטעין לפירות הורדתיו ואם אין לי לגדל אל יגדלי והאי כשורא דמטללתא דעביד איניש דשתיק תלתין יומין מכאן ואילך הוי חזקה בטענה ולא בעי שטר דאם לא מכרה לא היה שותק ולאורה ולסתו' בחזקה בטענה ותמה על עצמך בית שסותמין אורו אינו שוה כלום ויהא תלוי במחילה מתוך שתיקה שלא אמר אדם אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ידמו ככפיפה שאין לה אזנים ויכריעם קטן מהן וזו היא תשובה והכי מסתבר' כל חזקה בג' שנים ובטענה ולאלתר נמי בטענה ול' יום נמי דאמרי' בכשורא דמטללתא מסתבר' דאמתני' קאי דקתני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה וכשורא דמטללתא ראיה שנתן היא ודבר הלמד מעניינו היא דאמר לעיל בי כוי לא הוי חזקה ואע"ג דמנח המליטא וכו' דאם כן בחזקת הבתים הוה ליה למימר האי שמעתא והא דר' ישמעאל בר' יוסי בטענה הוא וסבירא ליה כל שבפניו לאלתר הוי חזקה ותו לא איזדהר בשטרא דומיא דדלי ליה צנא דפירי ואין להאריך ולהקשות בדברי הגאונים כדכתבינן וליכא למינדא מינה: ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא וכו' ואסיקנא אית לך סהדי דדר ביה איהו דזבנה מקמך אפילו חד יומא מוקמינן לה בידך ואי נמי קמאי דידי זבנה מינך מהימן מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך והבא משום ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי דדר ביה אבוה חד יומא דאי נמי אמ' קמאי דידי זבנה אבוה מינך ואכלה, שני חזקה מהימן ומסתברא דכי אתי בטענת בריא כמאן דאמר קמאי דידי' ולא בעי קמאי היכא דאמר ליה דזבנה מינך כדאמרי' לעיל כר"ח וכדאמרינן לקמן גבי אומן כי אמ' בפני אמר למוכרו ולא אמ' בפני מכרתו אלמא אע"ג דלא ראה קנין ודמים אלא שקבלת עדות בפני עדי' דהואי כקמאי דידי ואי נמי ראיתי השטר או שראיתי מתעסק במכירתם ודומה להן דקא אתי בטענת בריא מהימן ואי נמי מיגו דאי בעי אמר קמאי דידי כי אמר אני ראיתי כך וכך נאמן דהא אשכחן דאמרי תרי מיגו גבי אומן אומר שתים קצצת לי דאמרינן התם לעולם דליכא עדים ומיגו דאי בעי אמר לקוחין היא בידי מהימן במיגו דלא היו דברים מעולם מהימן נמי אאגריה ש"מ דאמרינן תרי מיגו: איבעיא להו נראה בו מהו. ואמר רבא עביד איניש דסייר ולא זבין וכן הילכתא. שלשה. לקוחות מצטרפין והוא (במשכנתא ובשכירות) בשטר אבל בעדי' לא הוו חזקה עד דאכל כל חד מיניהו ג' שנים רצופות ת"ר אכלה האב שנה והבן שתים. האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה ת"ר בפני האב שנה ובפני הבן שתים. בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה. ואוקמה רב פפא במוכר שדותיו סתם הא לאו הכי אין לך מחאה גדולה מזו דלוקח קלא אית ליה ודוקא בנו גדול אבל בנו קטן לא. דאין מחזיקין בנכסי קטן ומסתברא דהא דאמרי' התם אכלה האב שנה והבן שתים וכו' הרי זו חזקה דוקא בנו גדול דחזקת קטן לאו כלום היא אפי' בטענת אביו והחזיק בו ודר ביה חד יומא לאו כלום הוא דקטן לאו בר מחאה הוא ולאו בר קבולי מחאה הוא דלא ידע שטריה ולא ידע לאזדהורי בשטריה. ירושלמי רבא משום יורש אינו צריך טענה וצריך חזקה. ותמן ומודה ר' יהושע באומר שדה זו וכו'. אם יש עדים שהיא של אביו ולקחתיה הימנו אינו נאמן כהדה ראובן היה אוכל שדה בחזקה שהוא שלו והלך שמעון והביא עדים שמת אביו מתוכה (אין) מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנא אפיקתיה מראובן אלא מחזרנא לה ליה כשנתתי על פי ב"ד נתתי כשהחזקתי ע"פ ב"ד החזרתי הממע"ה מי מודיע אמר רבא עידי מיתה מודיעין אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת בעליה מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה האומנין והאריסין והאפיטרופין אין להן חזקה. אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה והא דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי אלמא אין לו חזקה אוקמה רבינא הא והא דנחית בכולה ולא קשיא דאית בה דין חלוקה מחזיקין, דלית בה דין חלוקה אין מחזיקין, ומסתברא מדנקט הא והא דנחית לכול' ש"מ, דאי נחית לפלגא אע"ג דאית בה דין חלוקה אין מחזיקין דהא שינויא קמא נחית בכולה דאית ביה דין חלוקה איירינן והא דתנן עשה מחיצה לבהמתו גבוהה י' טפחים הרי זו חזקה וכן לתנור וכן לכירים לאו לגוף הקרקע קאמר אלא לתשמיש הוא שהחזיק כדגרסינן בירושלמי מקום כירים ומקום תנור אין לו חזקה. אבל ר"ח משמע דסבירא ליה אע"גב דנחית לפלגא (אין) מחזיקין. ורב אלפס לא, איירי בפלגא ירושלמי שמואל אמר לית כאן שותף שותף יש לו חזקה לא כן אמר שמואל שותף שירד ונטע כנוטע ברשותו באותו שהוא עומד שם. הא דתימר יש לו חזקה באותן שאין עומדין שם מהו מייתי תחתיה ולא איתברר לן ואיכ' למימר אותו שעומד שם כגון דנחית לפלגא אינו עומד שם דנחית לכולה. וכתב רבינו שמואל דאמתא דרמי בר חמא ודמר עוקבא ה"ה אי אישתמשו בה כל חד וחד שלש שנים רצופין לא הוי חזקה דהא בחד, אמרינן לית בה דין חלוקה.. והאי דעבדיה כי שמא ישתלש הדבר שלא יהו שותפין בה ויחזיק בה אחר ויאמר שלא, היה שותף אלא שלקח הימנו. ואיכא לפרושי איפכא דלית בה דין חלוקה. מחזיקין דכיון דלא הוה חזי לתרויהו אמר ליה האיך גוד או איגוד וזבנ' אבל אי אית בה דין חלוקה אין מחזיקין ולהאי פירושא לא קשיא הא דאמתא דרמי בר חמא ודמר עוקבא ולא מצי למימר הא והא דנחית לפלג' ומסתבר' דה"ה לאחין דמחזיקין והאי דאמרינן האחין שחלקו אין להן דרך על זה וכו' ה"מ בתוך שלוש ומשו' טעמא דלא מצי למימר דיירנא ביה כדדרו אבהתי אבל אחר שלש דינו כשותף ומחזיקין זה על זה דאיבעי ליה למחויי וש"מ דכי היכי דכי אתא לידיה בתורת שיתוף מחזיקין הכי נמי כי אתא במשכונא או בשאלה או בשכירות מחזיקין דיש מחאה לחצאין והאי דאמרי' לעיל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי דוקא כה"ג כגון אבנים דפנינהו חד לרשותא דידיה דאהעמדה כדי לא קפדי אבל חזקה אחרינא חזקה היא אומן אין לו חזקה אמר רבא לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"ם יכול לומר לקוח הוא בידי ולפום דחזינא לרבוותא ולרבינו אלפס ולרבינו אבן מגש פסקא דשני חד מחברי' ולא נהירא לן כחד מינייהו חזינא לפרושי מעיקרא אי ס"ד מעיקרא דלא פליג רבא כלל בלא ראה וראה דכי הדדי נינהו ומתיובתא דראה עבדו ביד אומן הדר ביה רבא וקאמר לעולם דאיכא עדים והוא דראה והא קאמר לא שנו אלא שמסר לו בעדים וראה אבל מסר לו שלא בעדים אפי' ראה מיגו דיכול למימר להד"ם אי נמי בעדים ולא ראה דיכול למימר החזרתיו לך מהימן דאמרי' מיגו ומתיובתא ושינויא דשתים קצצת לי דקא משני אביי לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה שמעינן מינה דאביי סבירא ליה דלא אמרינן מיגו אלא כי ליכא עדים ולא ראה ותירוצתא דאביי כתירצתא דרבא כי היכי דלרבא אלא בעדים וראה לחודה כדקאמר לעולם דאיכא עדים והוא דרא' הכי נמי שינויא דאביי דקאמר לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה בכולהו לא מהימן אלא היכא דליכא עדים ולא ראה לחוד הילכך איכא עדים וראה לכ"ע לא מהימן ליכא עדים ולא ראה לכ"ע מהימן כי פליגי דאיכא עדים ולא ראה ואי נמי ליכא עדים וראה לרבא מהימן ולאביי לא מהימן ומותבינן לרבא ממתניתין דאומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים ועל כרחין דראה דאי לא ראה אפי' אומן מהימן אליבא דרבא אי הכי אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וראה דאי לא ראה לכ"ע מהימן ש"מ ליכא עדים וראה לא מהימן והוא הדין איכא עדים ולא ראה דתרוייהו חד דינא אית להו וקתני אומן מהימן תיובתא דרבא תיובתא וקיימא לן כאביי והילכך מסר לו בעדים וראה לא מהימן לדברי הכל ליכא עדים ולא ראה לדברי הכל מהימן כדברי אבן מגש. ודלא כרבינו אלפס שהגיה בהלכות הדין סברא דרבוותא ואנן קשי' לן האי סברא דהא סלק' בתיובתא וש"מ דהאי דינא דלא אמרינן מיגו וכו' כדכתב בהלכות גבי אומן ודחיק נפשיה בפי' דהב ליה סרבלאי בלאי דאמר תניא דהוה ליה לאוקומה בדליכ' סהדי וחס ליה לרבינו דאמר הכי מתיובתא דשתים קצצת לי איתותב אביי ומוקים לה דליכא עדים ולא ראה ואי בכולהי לא מהימן במאי מוקים לה ופלוגתא דאביי ורבא בדאיכא עדים ולא ראה בראה וליכא עדים והלכה כאביי בתרויהו כרב אלפס ודלא כרבוותא קמאי ור' אבן מגש בתרא אלא בכולהו אומן לא מהימן אלא דליכא עדים ולא ראה דמהימן בשבועה הא אחר בכולהו מהימן אלא היכא דאיכא עדים וראה דלא מהימן וכן הילכתא וליכא למינד' מינה ומצאתי הלכות דלא כתיב בהו הדין סברא דרבוותא וכו' וכתב ר"ח מדקאמר אחר מהימן ש"מ המפקיד אצל חבירו בעדים וטוען שמכרו לו או שמישכנו לו אינו נאמן וה"מ בראה ואיתיה קמן אבל לא ראה מהימן מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ודוקא נקט דאי איתיה קמן. דאי איכא עדים דחזיוה גביה לאו כלום הוא כדאמרי' תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי קא עבדי אמר ליה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם. והא אית לי סהדי דחזיוה גבך ההוא אחרינא הוא אבל ר"ח כתב דהא דאמר משמיה דגאון ראה בעדים דידעי דההוא כלי דהאי תובע הוה ליתה: וצריכא עייונא דאיכא למידק מינה טעמא דאמר ליה אחרינ' הוא הא אי מייתי סהדי דחזיוה גביה וקים להו בגוויה דהוא ניהו ולאו אחרינא הוא א"נ מודה ליה דהשתא איתיה גביה וקאמר לקוח הוא בידי אינו נאמן דהוה ליה כראה וראה דוקא בעדים הוא שאם טען החזרתיו לך אינו נאמן כדאמר וכתב רבינו אלפס וכן מצאתי בכל ההלכות. אמר רב אשי ואי אפקוה משוי ליה ראה. ותמיהא לי מאי האי דקאמר ואי אפקוה משוי ליה ראה וטעות' דבנוסחא דילן אי פיקח משוי ליה ראה ומשמע דסבירא ליה כרב אשי והא דאמר ליה רב אויא לרב אשי כבר שמוה קמאי דקמך ליתה כיון דאיכא סהדי דחזיוה וכתב נמי היכא דאיכ' סהדי דחזיוה גביה ולא אמר אחרינ' הוא אלא בב"ד לא היו דברים מעולם לא אמרינן כיון דמכחיש סהדי הוחזק כפרן ולימא דשכנגדו נשבע ונוטל אלא כיון דליכא סהדי דליתיה בידיה ההיא שעתא לא הוחזק כפרן ומישתבע דליתיה ברשותיה ומהימן. ומסתב' דהאי דינא לרמאי דפומבדיתא הוא דלא מהימנינן ליה בשבועה הא לאו הכי רמינן עליה שבועה דלא היו דברי' מעולם ואי נמי אית ליה סהדי דחזיוה גביה לא מצי טעין אחרינא הוא דאי אמר אחרינ' הוא מישתבע ואי לא משתבע מפקינן ליה בעל כרחיה ותא אחוי לך רמאי פומבדיתא היכי עבדי וכיון דתקינו רבנן שבועת היסת אע"ג דליכא עדים ולא ראה דמהימן לדברי הכל משבוע' היסת לא מיפטר במאי דקא טעין ליה ואי אמר ליה בריא לי דברשותך הוא ואנא חזיתי' גבך מישתבע דלאו ברשותיה הוא וכל מאן דטעין הכין רמאה הוא כרמאי דפומבדיתא וצריכא עייונ' דאיכא למימר כדיקא דרבי' אלפס דאמר אחד מהימן מפקין ואומן חד דינא אית להו דאומן נפקד הוא כדאמרי' הכא גבי אומן מי סברת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן מיגו בפקדון אלא בדליכא עדים ולא ראה מיהו נאנסו יכול לטעון כדגרסינן בהמפקיד אצל חבירו בשטר לאומן נמי מהימן וההו' דאפקידו גביה מלוגא דשטרי דפי' רבינו אלפס משום דאין אותיות נקנות במסירה הוא דליכא למימר מיגו דלא היו דברים בדליכא סהדי והחזרתיו לך בלא ראה ומפרש התם בדאיכא סהדי דאפקידו גבה דליכא מיגו ואחר דמהימן כגון ההוא דחבל סכינא דאשכבתא וכגון חושלי וכל מחזיקין בממון חביריהן אלא שאין בנו כח להכניס ראשינו בין ההרים הגדולים דכולהו רבוותא סבירא להו דאמרינן מיגו וכן כתב ר"ח בההוא עובדא בדקא מודיא דבתורת פקדון הוו גבה עד שעת התביעה ולא טענה דתבעה מחיים או בדאיכא סהדי דבתורת פקדון מטא לידה בהא וודאי אפי' טענה דתבעוה מחיים או בדליכא סהדי דבתור' פקדון מטא לידה בהא וודאי אפילו טענה דתבעוה מחיים לא משגחינן בה דאוקמינן לה אחזקה קמייתא אף על גב דאיתחזק ממונ' בידה בחיי אבוהון עד דאתיא סהדי דאפקא ההוא מלוגא דשטרי מתורת פקדון ולא שייך בהאי מילתא לקוח הוא בידי כלל ואיכא לעייוני בדינא דמיגו טובא. ולא אמרינן מיגו במקום עדים ולא במקום קול כדפרשית לעיל במודה מקצת הטענה שאם הלוהו בעדים היה יכול לומר פרעתי ובשלא בעדים לא היו דברים מעולם וטעמא משום דאישתמוטי מישתמיט ליה כדרבה כההוא מיגו דמוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתן או דלא מיפסלא נפשה לכהונה והשתא קא טענה דמיפסל לה או דקא מפסד אבל היכא דלא מפסיד לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא ולא אמרינן מיגו אלא לאוקומי ממונא או לאוקומי שטרא וכגון שטרא דלגוביינא קאי דלא מהימן למימר שטרא אירכס לי משום מיגו כדאמר בפ' המקבל אבל לאפוקי ממונא לא ומסתב' דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן מיגו היכא דמצי טעין טענה דלא מפסיד מידי קא טעין טענה דמפס' בההוא מיגו אמרינן וכגון דאיכא ע"א כגון נסכא דר' אבא דאיכא חד סהד' דמחטף חטפה מיני' ולא אמרינן מיגו דאי בעי אמר לא חטפי ונאמן בשבועה כי אמר אין חטפי ודידי חטפי מהימן. וכיון דאיכא חד סהדא ליכא מיגו והיינו דקאמר ליפטריה משום האי מיגו איכא חד סהד' והא דגרסינן בכתובות בההוא בקרא דיתמי וכו' והתם איכא בקרא דהוי, כחד סהדא אמר מיגו וצריכא עייונא ואיכא לעייוני ולמימר אמאי לא רמינן שבועה עלה שבועה דעד אחד ולא בכל מקום שיש עדים או ראה. והיינו דגרסינן בירושלמי בפ' שבועת הדיינים במודה מקצת. כשהלווהו בעדים אבל הלווהו שלא בעדים יוכל לומר הלויתני ונתתי מחצה וגבי שכיר אר"א כשתבעו בעדים אבל תבעו שלא בעדים יכול למימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר ר' אין אומר בממון מאחר דיכיל למימר לא שכרתיך יכול למימ' ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך וליתה לדר' יוחנן כדפסקי רבוות' בפרק כל הנשבעין ובפ' שבועת העדות הרגת את שורי וקצצת נטיעותי והלה אומר איני יודע חייב אתה אמרת לי להרוג אתה אמרת לי לקצוץ הולכין אחר הנטיעות מהו אחר הרוב אין הוי תוריא נגחן או נטיעות בטילות הוא דאמר ליה אמר ר' יודן אין אומרי' בממון מאחר דו יכיל למימר ליה אתה אמרת לי אע"ג דו אמר ליה לא הרגתי ולא קצצתי. ש"מ דלא אמרי' בכל דוכתא מיגו כדאמר ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן ואמרי' התם, בהאי מיגו דהתם מודינ' לך בהאי מיגו דהכא פליגנא עלך ומאי שנא וכו' אריס אין לו חזקה אוקימנא באריסי בתי אבו' שאינן יכולין להחליפן באחרים ומנהגן לאכול פירות שנים ושלש שנים ואחר אוכלין הבעלים הא אריסין אחרים יש להן חזקה ש"מ שאעפ"י שבתורת אריס בא לידו יכול לטעון חזרתי ולקחתיה והוא הדין במשכונא ושאלה ואריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה. ואריס שחלק לאריסיו אין לו חזקה אמר ר' יוחנן אומן ואריס אין לו חזקה בן אומן ובן אריס יש להן חזקה. גזלן ובן גזלן אין להן חזקה בן גזלן יש לו חזקה ואוקימ' כגון דקאמרי עדי' בפנינו הודה לו הנך איכא למימר קושטא קאמרי וקשיא לרבוות' הי היכי אומן נמי וניחא להו לצדדין קתני והכי קאמר אומן אין לו חזקה כדקתני במתניתין דליכא סהדי.,. ובן אומן יש לו חזקה בדאיכא סהדי ונקט בן אומן לאשמעינן דאפילו בן גזלן אין לו חזקה והנשיא רבי משה בר טודרוס זצ"ל גריס הכי דקאמרי בפנינו הודה לו כלומר בן אריס ובן גזלן טוענין של אבינו היה שלקחה ממנו ובפנינו הודה לו הנך מהימני משום מיגו. דיכיל למימר אנא זבינתא מינך כי קאמר דידי אודי ליה אבל בן גזלן לאו הודאה היא דאי לאו דאודי הוה ממטי כו' פעמים שבן גזלן יש לו חזקה כו' עד אשה שנתגרשה הרי הן ככל אדם ואפי' מגורשת ואינה מגורשת אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראיה ראיתן ראיה ומעמידין שדה בידו גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה ודוקא בשמסר מודעא הא לא מסר מודעא קיימא לן תלוה וזבין זביניה זביני כדפ' במודעא ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו ואע"ג דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך בעודה ארוסה והוא הדין בשקנו מידו כשהי' נשואה כדאמרינן בפ' הכותב מגופה של קרקע קנו מידו וכדמוכח בסוף גמ' דמי שהיה נשוי ובהאי פירקא נמי גבי שותפין דמשני בשקנו מידו ורבינו אלפס כתב כתובות קנו מידו ועודה ארוס' מהו ותמיהא לן בלא קנין ומסלקינן נפשה בקנין לא כל שכן ואפירי לא מיבעיא לן הא דטעמא דלא מסתלק מפירי באמירה משום דידה על התחתונה הוא הא פריש באמירה מסלק קנין נמי לא מהני עד דפריש אלמא דאבריית' קמיבעיא ליה הא ראיה יש ותימא ליה נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל פי' ר' שמואל לאחר מיתה וגרושה תטרוף בהן אבל בחייו מקחו קיים דהכא בכולהו נכסי דבעל קא מיירי כדאמרי' למעוטי ניכסי מלוג דידה ובכולהו לא מצי למימ' בטל לגמרי כדאמרי' בכתובות אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין אלמא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי הכי נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ולא ניחא ליה לשנויי בשינויא דחיקא כגון דכתב' לאחרים ולא חתמה לו כדשני רב נחמן וא"נ שכתב לו אחריות ועדיפא מיניהו קא משני הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות אחת שכותב לה בכתובתה שיעבוד אחד בפי' על זה הקרקע ואחת שייחד לה שלא נכתב בכתובתה אלא לאחר נישואין עשאה אפותיקי לכתובה וייחדו לה בפני עדים ואחת שהכניסה לו משלה שדה שהביאה מבית אביה ששמוה בכתובתה כמו שאנו כותבין ודא נדוניא דהנעלת לי' מבית אבוהא כך הכל קיבל עליה בכך וכך נכסי צאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכל שכן שאר נכסים וקרקעות המשועבדין לכתובתה דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל אלא למעוטי נכסי מלוג שלה והן נכסים שמכנסת לבעלה ולא קיבל להן אחריות בין שנפלו לה עד שלא תתארס בין נפלו לה משנתארסה בין משנישאת ואם פחתו פחתו לה כו' משנישאת ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה ובהנהו אין לאיש חזקה בניכסי אשתו הא ראיה דלא מצייא אמר נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו קיים וכן הילכתא וליתא לדאמימר דאמר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא אמרי' כספו המיוחד לו והילכך ל"ש איהו לדידיה ולא שנא מכרו שניהן לעלמא אע"ג דזבין איהו ברישא והדר זבנה איהי אי מייתי ראיה זביני אבל חזקה לא מהני כדתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראי' יש אבל היכא דזבין איהו ומת או שגירשה אתיא איהי ומפקה ואי לא מית לא מפקה כדאמרינן והיכא דזבנה איהי ומתה הבעל מוציא בתקנת אושא גוף הקרקע ובחייה מוציא הפירות כדאיתא בפרק האשה ובשאר כל הנכסים מקחו בטל לעולם ואפי' ראיה לא מהני וכן הילכתא והא דגרסינן ביבמות בפ' אלמנה אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהן לפרנסה זה היה מעשה לפני רבי ישמעאל ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתב רבינו אלפס ולא איתברר לן ולא עבדינן בה עובדא ואיכא דמוקים לה בשאר נכסים כגון לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחו בטל ולאו מילתא היא ורש"פ מכרו שניהן או זה או זה הבעלים מוציאין ולא מיבעיא מת או גירשה מוציא מיד הלקוחות אם מכר בלא דעתה אלא אפילו מתה היא מוציא מיד הלקוחות דמשע' מכירה לאו מכירה וודאית היא שמא ימות היא ונמצאת מכירה שלא כדין וקיימא לן היכא דזבין איהו ומת אפילו מתה היא לא הוי זביניה זביני: תשובה לרבינו שמואל בן חפני היכא דאית נכסי טובא לבעל מדינא מקחו קיים דמצי למימר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואינו צריך ליקח מן האשה. אבל בישיבה נהגו לעשות חיזוק. אפילו יש לבעל נכסים רבים לוקחין מן האשה תחלה שמא ישתדפו נכסים בני חורין וקיימא לן אישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי וכותבי' שם האשה תחלה בשטר המכר והיא תקבל דמים ואחר כן כותבין שם האיש שברצונו נעשה ואיכא לעייוני בהא דגרסי' בפ' מי שהיה נשוי כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה. ואמרינן עלה מאי איבדה כתובתה משני. אלא דאיכא למימר התם דאפסיד אנפשיה ואע"ג דלא גרסינן בספרים אלא הכי איכא לפרושי והא דאמר רבא אשת איש צריכה למחות אוקמה רבא בבעל וכגון שחפר בה שיחין בורות ומערות דאי לאו דזבנה מינה לא הוה שבקה וכי אמרינן אין חזקה לנזקין דוקא קוטרא ובית הכסא וכתב רבינו אבן מגש הא דאמר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו כגון דטען בגופא דארעא אבל לגבי נזקין כי היכי דכולי עלמא יש להן חזקה לבר מקוטר' ובית הכסא הכי נמי מאן דאחזיק עלה אחזיק ומסתברא דרבא דבעל הוא דקאמר צריכה למחות אבל כולי עלמא לא מחזקי בנכסי אשת איש אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש אחר מיתת הבעל הא לאו הכי אין מחזיקין כלל בסמוכה אבעלה וכן הילכתא וכתב דפתיחת פתחים וחלונות ומקום כשורי והורדי ודמי להו בחזקת בורות שיחין ומערות וצריך למחות ומסתבר' דווקא בורו' שיחין ומערות, דאזיק בגופא דארעא אבל אלו שאינן בגוף הקרקע אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאם כן מאי טעמא נקט בורות שיחין ומערות בכולהו נזקין נמי אלא אין לאיש משמע דבנזקין אחרים אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ומשום הכי מקשי והא אין חזקה לנזקין דעלמא אפילו באחר וכ"ש באשתו הא איתמר עלה בקוטרא והני אין להן חזקה באחר אבל נזקים אחרים יש להן באחר וכ"ש בורות ובנכסי אשתו בבורות יש לו חזקה ויש חזקה לנזקין דקאמרינן כגון הני דגרסי' בלא יחפור גפת וזבל ומלח וסיד וסלע וזרעי' ומחריש' ומי רגלים ורחיי' ותנור וכותל כנגד כותל וחלונות דהיזק ראייה ואורה וכיוצא בהן שהן ממון אבל קוטרא ובית הכסא שהן היזק הגוף וכגון דמח' לרב יוסף אין חזקה וכתב הא דאמרינן בקוטרא ובית הכסא כגון דאיתיה לגופא דארע' בבית דמזיק וקוטרא וריחא הוא דאתי לביתא דניזק לחודיה אבל אחזיק ועביד בית הכסא בארעא דחבריה ופתח ביתיה דמזיק אי נמי בביתיה ועוקא דיליה אתי בביתיה דניזק ופתח לביתיה דמזיק א"נ עביד לביתי' דמזיק חזקתו חזקה ואי טעין דזבנה ניהליה, מהימן ובשבועה מ"מ איבעי ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דליסתלק מיניה ריחא ואף ע"ג דאחזיק ביה הכי בלא כיסוי ריחא הא אמרינן אין חזקה לניזקין ומדקאמר ובשבועה משמע דס"ל דכל חזק' בעי שבועה ומסתברא מעובדא דרבה בר שרשו דליכא שבוע' מדאמרי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה אי כבשיה לשטר משכנתא ומיגו דאי בעי אמינא לקוחה היא ומהימנא בלא שבועה השתא מהימנא בלא שבועה אלא דאיכא למימר דמהני ליה בין שבועת היסת לשבועת המשנה. מיהו איכא למישמע שבועה דמיגו לא שבועה חמורה היא. תשובה לגאון דשדרו ממתיבתא בפי' בלשון הזה כל חזקה שבעולם אין עליה שבועה ולכך נקראת חזקה שהיא חזקה כשמה שאין על המחזיק שבועה ומעשה בא לידינו ולא חייבנוהו שבועה ומסתב' אי טעין משבעינן ליה ואי לא לא דחזקה מכח שטרא אתיא ודינא כמאן דמפיק שטרא אחבריה ורבינו הקדוש אמר איכא לעייוני באינש דשבק ליה אבוה ביתא דאית בה בית הכסא ואבו' אחזיק בה ג' שנים ואתי ריחא לאידך ואי טענינן ליה ליורש דאבוה זבנה דלמחר וליומא אוחרי לא לימחי ביה או לא וגברא דמחזיק ג' שנים בבית הכסא ואמר זבנית מינך דלא יהא לך רשותא למחוי או דילמא לא עביד איניש דליזבין ניזקא ולית בה תקנתא אלא בשטרא. דאי איתה לישני ליה כגון דאחזיק שלש שנים וכו' ואנן הא פסקינן לעיל כל המחזיק בשלשה ובטענה בקוטרא ובית הכס' אין להם חזקה. ורבינו יעקב דאמר בית הכסא דוקא כעין שלהם שהיו על גבי קרקע אבל שלנו שהן בחפירה לא ולא נהירא לן דאדרבה כשהן רואין אויר לא נפיש זוהמייהו כהני דידן. ירושלמי המזיק אין לו חזקה. ר' יהושע משמי' רבנן בעשן תדיר כהדא חדא איתתא מדלקא חלון תיתי רבי אילעא בעא ממחי בידיה אתא עובדא קומי ר' נסא ואמר לא אמרו אלא בעשן תדיר ומסתבר' חלון מדור חליתא ומתוך לחותין מעלין עשן. ודוקא דלא קדים חזקה דקיטרא ובית הכסא להאי הא קדים לא מצי למימר ליה סלק הזיקך לר' שמואל בן חופני הבא לחפור בית הכסא סמוך לבורו של חבירו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק אפי' עשר אמות שלא יפסיד מימי הבאר. ירושלמי בפ' לא יחפור חד בר נש זבין כל דרתיה ושייר חד מסטובא והות עליל ויתיב עליה אתא עובדא קומי ר' יודה ור' יוסי אמרין לאו כולה ממך מיעל ויתיב עליה חמי מיעל ונפיק גו ביתיה ולא לאשה בנכסי בעלה אע"ג דייחד לה ארעא למזוני וה"ה אם אמרה איני נזונית ואיני עושה הא ראיה יש בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנתה. כדאמר לגלויי זוזי הוא דבעי דאמר רבא הילכתא המוכר שדה לאשתו במעות טמונין לא קנתה במעות שאינן טמונין קנתה והבעל אוכל פירות ופסק רבינו אלפס במתנה ד"ה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וקשיא לן עלה אי פלוגתייהו במכר ורב חסדא עבד עובדא במכר כר' אלעזר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות רבא היכא פליג אעובדא דרב חסדא רביה וקאמר קנתה והבעל אוכל פירות. ורבא קבע הילכתא במכר לא פליגי בין מעות טמונין לשאינן טמונין ותו דגרסינן בפרק הזורק בההוא עובדא דכתב גיטא לדביתהו אפניא דמעלי שבתא וכו' ואמר להו ליקנייה לההוא ביתא וליקני' לההוא גיטא ופרכי' מה שקנתה אשה קנה בעלה ש"מ במתנה קנתה והבעל אוכל פירות והיכי אמר הכא במתנה דכ"ע קנתה ואין הבעל אוכל פירו' ובמכר פליגי אלא לאו ש"מ במתנה פליגי וקי"ל דבעל אוכל פירות ורבי' יעקב פי' דאע"ג דקנתה לגמרי כיון שאינה יכולה למכור בלא רשותו הרי יש לו רשות באותו מקח ומה שקנתה אשה קנה בעלה קרינא ביה ותדע דאכילת פירות אליבא דרבא לא מהני דהא פסק הילכת' ביבמו' כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכן כתב ר"ח גבי חצרה אלמא חצר פירא הוא דאית ליה ולא גופא דארע' כיון דכי מתה הוא יורשה ואפי' מכרה מחיים מכרה בטל כמאן דקני ליה גופא ופירא הוא. ואיכא מד"א אין הבעל אוכל פירות אלא יקנו בהן קרקע ויהוון נכסי מלוג והיינו דקאמר מה שקנתה אשה קנה בעלה ואנן כתבינן מאי דנהירא לן דבמעות שאינן טמונין דינן כמתנה ובעל מתיבא דהכי ס"ל והכין כתב אמר רבא הילכת' המוכר שדה לאשתו במעות טמונין לא קנתה שאינן טמונין קנתה והבעל אוכל פירות ובמתנה ביקש ליתנן לה וכתב בלשון מכר לייפות את כחה והא דקי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה לאכילת פירות ואע"ג דאקני לה על מנת שאין לבעלה רשות בה קנתה אשה קנה בעלה לאכילת פירות כדגרסינן בפ"ק דקידושין גבי עבד דכי אמר ליה קני קני כי אמר ליה על מנת לאו כלום הוא דהוה ליה כמד"א לה על מנת שתעלי לרקיע עד דאמר לה על מנת שתצא בו לחירות וגבי בן סורר ומורה הוא דאמר דאקני ליה אחר משום דבעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו וקיירא שפסק דלית ליה לבעל בההיא מתנה מידי דלית ליה לבעל לעכובי עלה בכל דעבדה בה ולא דייק לן ירושלמי אע"ג דלר' מאיר יד עבד כיד רבו דמיא זכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות ואם יש נכסים לאשה היא אומרת במתנה היו לי והוא אומר מעשה ידייך היו והן שלי. כתב הרב ר' משה שתהא נאמנת ויש עליה חרם סתם דגרסינן בירושלמי גבי מציאת האשה לבעלה מה טעם משום קטטה ר' יוסי אומר שלא תהא אשה מברחת נכסים משל בעלה ואומר' מציא' מצאתי הגע עצמך שנתנו לה במתנה קול יוצא במתנה ולא לאב בנכסי הבן בנכסים הידועין לבן ולא לבן בנכסי האב הנכסים הידועין לאב. אבל אם אינם ידועין אע"פ שהוא סמוך על שולחן אביו יכול להחזיק בהן בטענה אמר רב יוסף אפי' חלקו ורבה אמר חלקו לא והילכתא לא ותניא נמי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם ירושלמי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו' בחייהן אין להן חזקה אבל לאחר מיתה יש להן חזקה רבא אמר בפוחת עשרה או מוסיף עשרה ושמואל אמר פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור הרי זו חזקה איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה וקי"ל כרב בהא דהא תניא כותיה אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית ואונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכו' ומדנקט בבריתא ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה בעדים קא' ור' אלפס לא איצטריך לאיפוקי הילכתא בהא דהא אייתי הבריית' ומסתבר' מדלא קאמר אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאות על שמו כדקתני בגט פשוט אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו ש"מ דוקא נושא ונותן בתוך הבית בנכסים הידועי' לאב. ומשו' הכי עליו להביא ראיה אעפ"י שאונות ושטרות יוצאין על שמו הרי הן של אביו (ואם אמר ממה שירשתי מבית אבי אימ' הן יעשה מפורש כפירושו) וכן האשה שנשאה ונתנה בשל בעלה אעפ"י שהשטרו' יוצאין על שמה הרי הן של בעלה (ואם אמרה ממה שירשתי משל אימ' הן או משל בית אבי הן תעשה מפורש כפירוש) אבל אינה נושאת ונותנת בנכסים הידועין לבעל יכול לומר שלי הן ונותנו לי במתנה: ולא בעינן אונות ושטרות יוצאי' על שמה ועל האחין להביא ראיה וסלקא לן שמעתתא אינו נושא ונותן בתוך הבית אעפ"י שאין אונות ושטרות יוצאות על שמו דברי הכל על האחין להביא ראיה אפי' לא מת נושא ונותן בתוך הבי' ואין יוצאין על שמו דברי הכל עליו להבי' ראיה אפילו מת דלא טעין מידי דלא טעין אבוהון כי פליגי בנוש' ונותן ויוצאין על שמו וקי"ל כרב דאמר עליו להביא ראיה ודוקא היכא דלא מית אבל מת על האחין להביא ראיה כדאמר ומודה לי אבא וכן הילכת' ואי דסלקא בקשיא לא אידחיא לה תיובתא ואע"ג דלא טענינן להו ליתמי מידי דאי טעין אבוהן לא מהימן כיון דאונות ושטרות יוצאות על שמו אמרינן אילו הוה אבוהון קיים הוה מקיים ליה ואוקים שטרא אחזקיה ודוק' שאין חלוקין בעיסתן וטוען שנפלו לו מבית אבי אימ' ואין צריך לומ' אם טוען שלי הוא ומציא' מצאתי שעליו הראיה וההיא לא איצטרך למימר בברית' דהוה ליה לאודועי לאחין ואיכ' למימר דשמואל מודה בהא דעליו הראיה אבל חלוקין בעיסתן כיון דאונות ושטרות יוצאין על שמו על האחין להביא ראיה דמידי דלא צריך לאודועי הוא לטוען מעיסתו קימץ והוא הדין אם נפל לאומנ' המלך שלא מחמת האחין. ובכל מידי דידעין אחין אם טוען בכך על האחין להביא ראיה ומיהו שבועת השותפין עליו משביעין אותו שבועה חמורה בגילגול על כל מה שיש תחת ידו והא דאמר עליו להביא ראיה דוקא בנכסים הידועין לו אבל בנכסי' שאינן ידועין מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם כי טעין שלי הן מהימן ובשבועה ואיכא דמיבעי להו אם קימוץ העיסה אינו יכול לממון שבשטר מי תלינן או לא ומסתמ' כיון דחלוקין בעיסתן מההוא פורתא רווח ולא דמי למציאה ודוקא שזמן השטר אחר חלוקת העיסה אבל אם זמנו קודם לא: גרסי' בפ' המפקיד אין מורידין קטן לנכסי שבוי ולא קרוב לנכסי קטן ולא קרוב מחמת קרוב דזימנין דמחזיק ולא ידע דלימחי להו: ודוקא קטן שבוי. אמר רבא ש"מ מדר' הונ' אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל כלומר קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין דלא אתי מחמת חזקה כלל אפי' אם קנאה אחר שהגדיל דאי איתה ליחוש דילמא טעין משהגדיל קנאה ממנו אלא לאו ש"מ אין מחזיקין כלל וכי תימא בפ"ב דכתובות אמאי לא פריך וליתנייה בדידיה וכגון שאכלה כשהוא קטן והגדיל משום דהתם ליכא למימר לקחתיה ממך כשהוא קטן דליתה למכירה בקרקע כלום ומכמה דוכתי דאמרי' מעמידין אפיטרופוס ליכא למידק דהא תנן השותפין והאפיטרופין אין להן חזקה. אבל גבי קנין שבוי דשמין כאריס ואריס יש לו חזקה איצטריך הכא למידק ותמיהא לן פי' דרבינו אבן מגש דאמר מדקאמר ולא קרוב לנכסי קטן דאתי לאחזוקי בהו ואי ס"ד לא מהימן כלל למאי ניחוש לה לא בטענתא דאבוה ולא בטענת' דיליה לית ליה חזקה. ש"מ דחיישי' דילמא גדיל ולא ידע וטוען שלקחה ממנו משהגדיל והעיד שקיבל מרבו הגדול. ובלשון הזה אמר דרב הונא אינו אלא בטענה שלקח' מאבי הקטן ומצוי בתשובה בכתיבת ידו. ולא בריר לן אי טעמא דקרוב אין מורידין בנכסי קטן. משום דילמא אתי בטענתא מאבוה אבל אתי בטענתא דנפשיה מחזיקין אם כן מאי שנא אחא דאבוה מאח' דאימא. ועוד כי אתי בטענה דאבוה ליתהמין משום מיגו דהא אי בעי אתא בטענה דנפשיה והילכתא כדכתבינן. וכיון שהתחיל כשהוא קטן אינו חזקה. ואיכא מאן דאמר דוקא דלא ידע האי קטן משהגדיל דאבוה הוא אבל איכא סהדא דידע דאבוה הוא ואע"ג דלא טעין מינך זבינתה אמרי' מיגו דאי בעי אמר גדול לקחתיה כי אמר זבנה מהימן ומסתמא דוקא עד י"ג שנים ויום אחד. אבל מי"ג ואילך בטענ' מכירה אין לו חזקה בטענת מתנה יש לו חזקה וקי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרין ואמרינן התם ומתנתו מתנה ואם הוא בן י"ג יודע בטיב משא ומתן אפי' בא בטענת מכירה חזקתו חזקה כדאיתה לעיל. המחזיק בפני אפיטרופוס של יתומים איכא מאן דאמר אפיטרופוס כדין אביהן שהרי יכול למכור קרקע להאכילן וחזקתו חזקה אם טען שלקח' מן האפיטרופס או מאביהן והתחיל להחזיק בהן בחיי האב. וצריך עיון דאיכ' למימר דשמא האפיטרופס לא ידע שהוא של אביהן: ואין מחזיקין בנכסי קטן ואפיטרופוס נמי איכא למימר דלא מהימן: ר' אפרים היכא שהלך ראובן שהוא גדול למדינ' הים ומת אביו כאן ויש לו נכסים לנכסי שבוי מדמינן להו ומורידין קרוב לנכסי' ולא מדמינן לנכסי קטן דאם איתה דאין מורידין אדאמר שמואל יצא לדעת אין מורידין לומר מי שנפלו לו נכסים במדינה אחרת אין מורידין וכל שכן יצא לדעת אלא לאו ש"מ מורידין: שנים מעידין שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל וכו' אמר רב יהודה אחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה אלא מעתה א' אומ' אכלה אג"ה וא' אומ' אכלה בד"ו ועמד בחזקתו ו' שנים אלא שזה ראה אכילתה ג' שנים מפוסקות של שמיטה וזה ראה ג' שנים (רצופות) ה"נ דהוה חזקה דאפשר דלא דייק וזה קרא שנה שנייה של שמיטה שנה ראשונה ומשני הכי השתא וכו' כדפרישת לעיל וחזינן כמה פירושין דלא נהירא לן והכי מסתברא גרסי' בפ' הגוזל תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הן אין אומרי' נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל וכו' דוקא דלית חזקה דאבהתא לא להאי ולא להאי אבל אית ליה חזקה דאבהתיה כגון דידיע מילתא לבי דינא כההוא עובדא דבר חמוה דר' ירמיה מוקי' ליה בידיה ונמתין אותו עד שיגדיל כדאיתא התם: גרסינן בפ' גט פשוט הבא לדון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי ר' רש"בג אומר אף בחזקה ואסיקנא בלברר פליגי דר' סבר צריך לברר ורשב"ג סבר אין צריך לברר אלא עידי חזקה בלבד ולישנא דרבינו אלפס אמר רב גידל אמר רב הלכה כר' ואף ר' לא אמר אלא לברר כגון שהביא שטרו ואומר לו ברור שטרך לכתחלה אע"פ שיש עמו עדי חזקה ואם אי אפשר לו לברר כגון שמתו עדיו נידון בחזקה ורשב"ג סבר אין צריך לכל ור"ח כתב הלכה כרשב"ג ואף ר' לא אמרה אלא לברר וכן לשון רבינו שמואל ופירושו ופר"ש שאם לא בירר הפסיד. ובנוסחא דר' שמעון קיירא הלכה כדברי חכמים ובספר ישן מצאתי כדברי חכמים ובנוסחא דילן הלכה כר' יהודה ומוגה הלכה כרש"בג והנוסחאות משתנות ואיני יכול לברר פי' דצריך לברר משמע כר"ש ומסתברא כדברי חכמים מההוא דסנהדרין זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דפליגי בלברר ולא אייתי ליה מפלוגתא דרבי ורש"בג דאיכא לדחייה כדדחו לה בהכי עד כאן לא קאמר רבי אלא דחזקה מכח שטר' קא אתיא וכו' וצריך עיון: גרסינן בפ' אלו דברים שיש להן חזקה ואלו שאין להן חזקה פירשו רבוותא כל הני דלקמן לאלתר בלא טענה ואסיקנא הלכה כולן בג' שנים ובטענה מ"ש רישא ומאי שנא סיפא ואוקימנא א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה בחצר השותפין עסיקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי אמחיצה קפדי ורב פפי נמי אוקמה לעולם בחצר ואיכא דקפיד ואיכא דלא קפיד וגבי ממונא לקולא רבינא אמ' לעולם לא קפיד והא מני רבי אליעזר היא דאמר וויתור אסור ולית הילכתא כותיה ש"מ דעד השתא קס"ד דמתני' רבנן היא ולא ר' אליעזר דריסת הרגל דקאמר ויתור מותר אפילו לרבנן וכי קאמר אסור ליכנס לחצר בתשמישי חצר קאמר כגון להעמיד בהמתו וחבילתו לשעה ולעשות בידים מקום שפיתת קדירה אחת ובההיא העמדה בלא מחיצה אמרינן איכא דקפיד ואיכא דלא קפיד ור"א בן יעקב פליג עלי' התם משו' דס"ל יש ברירה הוא אבל בדריסת הרגל ליכא מ"ד קפיד כדאמרי' במגלה דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי. ור"נ ורב פפא לא איירי התם כלל דלכ"ע לא קפדי ובין לרבנן ובין לר' אליעזר בן יעקב מותר ורבינא דס"ל בהעמד' כדי לא קפדי דריסת הרגל והעמדה כי הדדי נינהו ופליגי והלכה בחצר השותפין אפילו חזקה שלש שנים וטענה לא מהניא עד דעביד מחיצ' י' ואי אחזיק ג' שנים במחיצת י' בטענה הויא חזקה ואי לא לא ובחצר חבירו אפי' העמדה בלא מחיצ' קפדי והויא חזקה כחזקה דעלמ' וכמנהגא והכי מסתבר' וכן כתב בעל מתיבא בחצר שאינו שלו אפי' אהעמדה הויא חזקה ופסק דרבי' אבן מגש לא נהירא לן ומסתבר' דריסת הרגל דלא קפדי אינשי לא הויא חזקה ודוקא שיש לו דרך במקום אחר אבל אין לו דרך במקום אחר והחזיק יש לו חזקה אמר ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה ואם החזיק בכביסה אינה חזקה: ירושל' אמר ר' אלעזר גידל התרנגולין בחצר שאינו שלו הרי זו חזקה אמר ר' יוסי יאות א"ר אלעזר מה נפשך אם יש לו רשות לגדל הרי גידל ואם אין לו רשות לגדל הרי החזיק ר' יוחנן בשם ר' בניה בכל שותפין מעכבי' חוץ מן הכביסה מפני כבודן של בנות ישראל א"ר מתניתא הדא דתימר במקום שהנשים מכבסות אבל במקום שהאנשים מכבסין לא בדא. והא דתימר בכל שותפין מעכבין בכל החצר אבל בארבע אמות דידיה לא מצי ממחי ליה בידיה דו אמר ליה את שפיך גו דידך והוא נחית גו דידי והא דתימר בכל שותפין מעכבין חוץ מן הכביסה בכל החצר. אבל בארבע דידיה לא ממחי בידיה זה לשון בעל מתיבות וכולה דוקא אלא בסופא דמשמע בד' אמות דידיה ממחי ובנוסחא דילן בנשים הא דתימר חוץ מן הכביסה בכל החצר ברם בד' אמות דנפשיה ממחי הוא בידיה ואם היה מקום מדרון אפי' בד' אמות דחבריה ממחי הוא בידיה כו' ובנזיר גרסינן אחרי' תני מקום התנור ומקום הרחיים אין לו חזקה בקירה על גביהן אפי' כל שהו יש להן חזקה ובלבד קירוי שהוא מועיל לתנור המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין לו חזקה מרוח אחת ויכול לשנות בעל החצר לאותו רוח אבל אינו משנה מרוח זה לרוח אחר ופי' רבינו סעדיה שדרך להשפיל כותל שבו המרזב ולהגביה את שכנגדו ואם בא לשנותה לרוח אחרת יוציא בה הוצאות ולהאי טעמא אם בעל הגג רוצה להגביה כותלו עם המרזב הרשות בידו ובלבד שלא יהא בו היזק ניכר לדיינין ממה שהיה דמר קא מפליג בזיזין בעל הגג לבעל החצר ש"מ במרזב ליכא פלוגת' ורב חנינא אמר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו ורב יוסף אמר המרזב אין לו חזקה שאם רצה לבנות מתחתיו בונה שאין לו עליו אלא לקבל מימיו וכן פסק רבינו משולם בר קלונימוס בתשובה וש"מ שאינו יכול להשפיל המרזב למטה שאם היה רוצה לבנות תחתיו לא היה יכול לבנות תחתיה ולהגביה מסתברא שהיה יכול להגביה ומסתברא דאיכא למידק מינה כיון שאין לו עליו אלא קבלת מימיו יכול לקבלם בכלי או על הגג שהגג וגוף המרזב תלוש ולבסו' חברו הוא: וקי"ל כחכמים בדף של נחתומי שקבעו בכותל דאינו כקרקע ולענין שבועה נמי תלוש הוא ונשבעין עליו וכן פסק רבינו משולם ב"ר קלונימוס בתשובה. ושמע שאינו יכול להשפיל המרזב למטה שאם היה רוצה לבנו' תחתיו לא היה יכול לבנות אבל אם רצה להגביה יגביה מסתבר' שיכול להגביה אבל אדונינו אבינו דן שאינו יכול להגביה שהזיקו מרובה דקילוחו רחוק: ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו ואפי' לקצרו אינו יכול ורבינו אלפס אייתי לכולהו דסבירא ליה דלא פליגי אהדדי והילכתא בכולהו טעמא אבל ר"ח פסק כר' חנינא דהא ר' ירמיה מודה ליה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו וש"מ דאמר יכול לשנותו לאותו רוח הוה ליה חד ועוד דר' חנינא לגבי שמואל רב חשיב ודחה הירושלמי דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן סבירא ליה כשמואל ומסתברא דהלכה כר' יוחנן כירושלמי ואם בא לעוקרו אינו עוקרו דקאמר לאו ממקומו קאמר אלא מרוח לרוח ומסתברא דוקא מרזב קבוע בחצר חבירו דיש לו שהרי מחזיק הוא באויר אבל קבוע באויר חצירו אין צריך להרחיק מן הצדדין והרי הוא כבור ואילן דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשין ואע"ג דידע דאתי כי אתי כלו להו חיציו הכי נמי אע"ג דמטי ליה היזקא לכתלי' שבצדדין כיון דבההיא שעתא לא מטיא הזיקא אלא לקמיה אפי' גרמא ליכא דלא אשכחן הרחקה לר' יוסי אלא בגרמ' דגרמא בגיריה כגון בורות שיחין ומערות. דכל חדא וחדא קא מרפיש לה לארעא וגפת וסיד וסלע ואמת המי' ונברכת של כובסין שמכוחו הולכין לכותל ורחיים ותנור וזרעים שמחלידין את הקרקע ופר"ח ששותין לחלוחית הקרק' החלודה מיד וסולם נמי ובראשו נמיה ונמיה בהדי דזקיף יהבא ארישא דהוא גרמא מכוחיה והוא גרמא דגירי' אבל הכא ליכא גרמא דגיריה כלל ואפילו יצא לחוץ החץ מידו ונפסק לא מיקרי גרמא דגירי כדאמרינן בהנהו בי תרי דדיירי חד עילאי וחד תתאי דקס"ד דנקב היה בעלייה ומסקי' דתיימי מיא דהתם כלו להו חיצין ואמר על המזיק להרחיק עצמו וכל שכן הכא דלאו מכוחו אתא. וכי אמרינן גרמא בנזקין אסור הני מילי בגירי ובגרמא דגירי ליתה לדמויה אלא לאמת המים ולא לנברכת הכובסין דהתם כותל לבנים הוא ומתונא לא הוי אלא כגון אמת המי' ונברכת הכובסין דקוו וקיימי וקביעי אבל ליכא חד מהני לא בעי הרחקה ולמי רגלי' איכא לדמוייה ובכותל לבנים שלשה טפחים ובכותל אבנים טפח הילכך בסד בסיד סגי דכל היכא דתנן ג' טפחים או סד בסיד תנן וכן הילכתא ופוסקא דרבי' אלפס דאמר דמשרה וירק לא בעי רחוקי כרבי יוסי משום דתיימי מיא ומיהו בעי לרחוקי כי היכי דלא ליהוי גיריה כמה דמרחיק שיח ולא בריר לן דלא דמי לשיח ומערה דהתם משום דמתונא דקשי לכותל והכא כותל ליכא וכיון דתיימי לא בעי רחוקי כלל דליכא גרמא והילכך זה עושה בתוך שלו כרבי יוסי סולם המצרי אין חזקה ולצרי יש לו חזקה סולם המצרי אמרי דבי ר' ינאי כל שאין בו ארבע חוזקים חלון אין לו חזקה ולצרי יש לו חזקה איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכו ר' יהודה אומר אם יש לה מלבן אעפ"י שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכו אמר ר' זירא למטה מארבע אמות יש לו חזק' יכול למחות למעלה מד' אמות אין לו חזקה ורבי אילעא אמר אפילו למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות ופי' יכול למחות שלא יפתחנו לכתחלה ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי שדריה לקמיה דרב אבא בר ממל. אמר ליה עביד כר' אילעא והילכתא כותיה אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהו יש לו חזקה ירוש' בעון קומי רבי אמי,. מהו לפתוח חלון מצרי למעלה מד' אמות. אמר ליה כן אנן אמרין יסתתם אוירא דעלמא באפויי. א"ר נסא כן אנן אמרין דבעי מיעבד ביתיה כשובך לא שמעינן ליה וחזינן בה פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר רבי זירא אצורי קאי וכן פירש רבינו שמואל ודייקי מינה הא דאמר ולאורה אפילו כל שהו יש לו חזקה כלומר חלון מצרי כצורי ודוקא למטה מד' אבל למעלה מד' אפילו לאורה אין לו חזקה. וקשיא לן בה טובא חדא דהוה ליה למימר לא שנו אלא למט' מד' אמו' אבל למעלה אין לו חזקה ואין יכול למחות. ותו ההוא דהוה בני אשייתא אחורי כווי דחבריה ואמר ליה קא מאפלת עלאי היכי אמר ליה עבידנא לך כווי לעיל מאישתא הא ודאי למעלה מד' אמות הוו ואי ס"ד חלון אורה למעלה מד' אמות אין לו חזקה היכי עביד מידי דלית לי' חזקה אלא בשטר ותו אי אצורי דיש לו חזקה קאי מאי דוחקיה דרבי אילעא אפילו למעלה מד' אמות אין לו לימא יש לו חזקה ויכול להחזיק ותו בין לר' אילעא בין לר' זירא ליפלוג מתני' בחלון למטה מד' כי היכי דפליגי גבי זיז ולימא יש לו חזקה ויכול למחות ולמצרי אין לו חזקה ואינו יכול למחות ותו כיון דחלון גדול הוא ועשוי לתשמיש ולהסתכל בו לרחוק מה לי למעלה ומה לי למטה אע"פ שהבעל חצר אינו ניזוק זה נהנה בתשמישו ומסתבר' דאמצרי קאי דבעל חצר יש בו היזק ראייה וזה וזה אין דרכו להשתמש ולעמוד כו' וקאמר למטה מד' אמות אעפ"י שאין ראשו יכול ליכנס לתוכו דרך הליכתו בבית רואה בחצר חבירו ויש בו היזק ראייה ויש לו חזקה למעלה מד' אמות אין בו היזק ראייה כדרך הליכתו בחצר אלא א"כ מצין ואין לו חזקה ומתני' למעלה מד' אמות קאמר ומשמע דרבי אלעי פליג אסיפא דרבי זירא לא מצי אמר לא שנו ור' אלע' אמ' אפילו למעלה מד' אמות אין לו חזקה כדקתני מתני' ויכול למחות דזימנין דמוקמת שרשיפא וקיימא דנוח לי לשון מצוץ ולא קאמר חזות לי ומשום לישנא משמע דאמצרי קאי והיינו דקשיא לר' אלע' אם איתה דלמעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות ליפלוג כי היכי דפליג גבי זיז ומשום הכי דחיק ואמר יכול למחו' ודוקא מצרי אבל בצורי אפילו למעלה ואינו לאורה יש לו חזקה ועל ידי היה מעשה והשבתי תשובה לרבותיי ושאלתי את פי רבינו יעקב לכתוב אלי בתשובתו שהשיב לחכמי לותיר והעיד שחזר בו רבינו שמואל אחיו בסוף ימיו ובפני תלמיד רבינו גרשום כתב כן א"ר זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה אע"פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכו אלמא אמצרי קאי וכן פשט וכן עלת שיטת הלכה בפני ה"ר יעקב וכן כתב רבינו אבן מגש וגמרא דבני מערבא דמוכח וליכא למינדא מינה ועל דבר זה רבו מחלוקות בישראל והלכה למעשה חלון צורי בין למעלה בין למטה מד' אמות אפילו אינו עשוי לאורה יש לו חזקה כדין כל החזקות בג' שנים ובטענת חלון מצרי למטה מד' אמות יש לו חזקה וצריך להרחיק למעלה אין לו חזקה ובונה כנגדו ואינו מרחיק אבל לסותמו אינו יכול כל זמן שאינו רוצה לבנות דאי ס"ד אין לו חזקה וסתמו היכא קאמ' רבי זירא אינו יכול למחות השתא היכא דאיתיה סתים ליה היכא דבעי מיעבד לכתחלה לא סתר ליה אלא בונ' כנגדו קאמ' ואם בא לפתוח בתחילה למעלה מארבע אמו' יכול למחות ודוקא חלון מצרי שאינו עשוי לאור' אלא לאויר אבל לאור' יש לו חזקה כשמואל וכן הילכתא וכתב ר"ח מכלל דמתני' בחלון שאינו עשוי לאורה א"כ למטה מארבע אמות דקאמר יש לו חזקה למאי דהא מכנגדן שלא יאפיל הוא הא לאו הכי אינו מרחיק וקאמר לאו דמעכב ליה בנין אלא דלא מחייבינן ליה לסתום אלא שבקינן ליה כדאיתא ואי אתי למיסמך שביק ליה רווחא כי היכי דעייל ביה אוירא ולמעלה מד' אין' לו חזקה ובונה כנגדו בנין שסותמה אבל אינו חייב זה לסותמה ואיכא למימר יש לו חזקה להרחיק מלמעלה ומלמטה ארבע אמות כדי שלא יציץ ויראה אבל הרחקה שלא יאפיל לא בעי ומסתברא דר' אמי דשדר לקמיה דרבי אבא בר ממל משום דרבי אמי לא סבירא ליה דיכול למחות כדגרסי' בירושלמי בעון קומי ר' אמי וס"ל דאינו יכול למחות ושדרי לקמיה דרבי אבא משום דחש לרבי אלעזר ולאורה פר"ח העשוי להכניס אורה במקום אפל ויש אומרים שאין אורה ממקום אחר וכל שהו פירש רבינו יעקב אין לו שיעור וחביבי כתב שיהא רחבו טפח כדאיתא בלא יחפור רחב חלון טפח ומסתברא שיעורו כדתנן באהלות. העושה מאור בתחילה שיעורו כמלא מקדח גדול של לישכה שירי מאור רום אצבע על רוחב גדול ואילו הן שירי מאור וכו' חשב עליו לתשמיש שיעורו כפותח טפח והיינו דקאמר כמה מלא רוחב חלון טפח ומצאתי בירושל' בסוף גמ' דבחזקת הבתים סעד לדברי היו חמשה פתחים זה לפנים מזה שיעור כולן מלא מקדח והא מסייעא ליה דאמרינן גבי חלון שהוא פתוח לאיסטיו לא נעשה אלא להכניס את האור' מכיון שאין לו חזקה אינו מביא את הטומאה ודוקא שניכר עשייתו לאורה כגון צר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינו חזקה והכל תלוי בראיית הדיינין. אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שיסתום אורו בפניו ושותק ודוקא בטענה. ואע"ג דלפתיחת חלון בעי ג' שנים הכא לאלתר וכן הילכתא ומתשובת הרב קרובינו משמע דסבירא ליה דאפילו לסתימת אורה בעינן פירוץ פצימין והכי מסת' דחזקת סתימה לאלתר כסתימת בית בג' שנים מה התם בפירוץ פצימין כדתנן בית סתום יש לו ארבע אמות ואמר לא שנא אלא שלא פרץ את פצימיו וכו'. וכן כתב בעל מתיב' הכא בסתימת אורה שצריך להביא ראיה שמדעתו פרץ פצימין אבל רבינו אבן מגש מדמי ליה לטומא' דגבי עשבי' שתלשן והניחן בחלון. או שעלו מאיליהן בחלון ומטלניות שאין בהן שלש על שלש וכו' כולן ממעטין בחלון וכל שכן סתימה אחרת דממעט ולא מסתב' לן גרסי' בפ' לא יחפור והחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות ושני עלה מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה ומלמטן כדי שלא יעמוד. ויראה. ומכנגדן כדי שלא יאפיל ואיכא דגרסי' וכמה טפח והלא מציץ במרדוד את כותלו כלומר משפע כותלו לצד אחר שלא יעמוד ויציץ ואדוני הרב אבי פירש באלכסון והא אנן תנן ד' אמות לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות בא לסמוך מרוח אחת מימין או משמאל טפח בא לסמוך מימין ומשמאל ד' אמות מימין וד' אמות משמאל ואיכא מד"א ד' אמות ב' מיכן וב' מיכן ואיכא מאן דאמר מרוח אחת טפח וברוח השני ד' אמות ולהאי לישנא איכא למיפרך לוקמה לתרויהו בבא לסמוך משתי רוחות ומסתבר' כלישנא קמא ולא שנא מרוח אחרת ול"ש משתי רוחות במרדיד את כותלו סגיא ולא בעי ד' אמות מלמעלה ומלמט' דמן הצד אין בו היזק ראי' כדרך הליכתו ואיכא דמפרשי בשתי רוחות לא סגיא במרדיד אלא בד' אמו' שמא יניח נסר בין הכתלים דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן דאם כן ד' אמות דהיזק ראייה ניחוש לשרשיפא ודאמרי' נמי שני בתים בשתי צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו כי מעדיף מאי הוי יעקם ראשו ויראה בחצי גגו של חבירו אלא לאו ש"מ לא הזקיקו רבותי' להרחיק אלא בכדי שלא יזיק בהליכתו ומסתבר' מדלא קא בעי גמר' שלא מן הצד בכמה ש"מ בד' אמות דוושא סגיא וכי אוקימנא לה מן הצד הכי קאמר כי איצטריך לארחוקי ד' אמות משום אפילה מן הצד הוא דאיצטריך אבל מכנגדו לא איצטריך משום אפילה דתיפוק לי משום דוושא ומיהו מתני' דקתני מכנגדן מכל רוח שכנגדו קאמר וכי קתני מלמעלה ומלמטה ד' אמות אכנגדן קאי וההוא דהוה בני אחורי כווי דחבריה ואמר ליה קא מאפלת עלי שלא הרחיק ד' אמות הוא ובעיר ישנה דליכא משום דוושא אבל הרחיק ד' אמות לא צריך ואיכא מ"ד מכנגדן שלא יאפיל לית ליה שיעורא ולא חזינן לרבוות' מידי ואזלינן לקולא לרבי' האי מי שיש לו חלון על חבירו אם הכותל שלו יכול לסותמו ולהגביהו למעלה כנגדו אם של שניהן הוא אינו רשאי לשנותו דקא מרעא לאשיתא וישראל שעשה תקרה בבנין ולא עשה צורת חלון אינו יכול לעכב עליו דמצי אמר לחזוקי בנין הוא דעבדי ולא חיישי' דילמא פתח ליה חלון ומסתבר' דווקא להגביה למעלה שאינו ממעט תשמיש בחצר אבל לשנותו למטה שממעט לבנות תחתיו ומתשמיש אחר אינו יכול אבל רב משה גאון אמר בתשובה אין לשנותן ממקומן אפי' מלמעלה הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות א"ר אמי החזיק בטפח במשך ד' אמות החזיק ברוחב ד' אמות פר"ח החזיק באויר חבירו ברוחב ד' טפחים אע"פ שלא החזיק אלא בטפח כשבונה בעל החצר מרחיב כשיעור הזה ד' טפחים מכל צד ומצדדין ד' ולמטה מן הזיז ד' ובאורך ד' כדי שיהא הזיז מרובע ד' על ד' פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות. אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות וקי"ל כוותיה לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין וכ"ש לחצר חבירו משום דאמר ליה עד האידנא בחצר בעינן לאיצטנועי מינך בבית לא השתא אפי' בבית כלומר משנכנס אתה בביתך (ובפר"ש אי נמי לא) ומסתבר' בחלונו' מגדלין ושובכין קאמר דאי בחלונות בתים תיפוק לי משום הרחקה שאינו יכול לבנות כנגדו ומכל סביבותיו ד' אמות אלא בחלונות הגבוהין קאמר או שהן מרוחקין הרבה ואפי' רשות הרבים באמצע שיש בו היזק ראייה לחצר חבירו אסור דקי"ל דחלון שיש בו היזק ראייה אפי' רחוק כמה ואפילו רשות הרבים באמצע יכול למחות כדקאמ' בפרק קמא שני בתים בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף ש"מ דרשות הרבים לא הוי הפסק להיזק ראייה והוא הדין שאינו רשאי להאפיל וכן מצינו בתשובות אצלינו והא דתנן אבל פותח הוא לרשות הרבים וכו' הא קא מפרש טעמא משום דקא בעי איצטנועי אפי' מבני רשות הרבים הא לאו הכי לא ופירשו רבנן סבוראי והכי אסיקו דווקא דליכא היזק ראייה ולא מינכרא היזיקא. אבל מינכרא היזיקא לא ומי שבונה עלייה בחצירו ופתח בה חלונות ויש בהן היזק ראייה לחצר חבירו אינו יכול לומר לו הגבה כותלך אע"ג דקי"ל כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו. הא אמרי' מודה ר' יוסי בגירי. והא נמי גירי נינהו וכן הילכת'. ת"ר מעשה באחד שפתח חלונות בחצר השותפין ואמר ליה ר' חייא לך יגע וסתום דלית הילכת' כר' ישמעאל דאמר כל שבפניו לאלתר הוי חזקה אמר ר' חייא ולסתום לאלתר הוי חזקה. (וגרס דאית בה כפתוח דמי טעותא הוא) לקח בית בחצר אחר לא יפתח לחצר השותפין בנה עליי' על גבי ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין: אבל אם רוצה בונה החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גביו ופותח לתוך ביתו מאי טעמא אי משום היזק ראייה אי נמי דקא שקיל ד' אמות בחצר מאי איריא בחצר אחרת אפי' ביתו נמי לא ועוד הא אשמעינן חדא זימנא אלא הכא כגון שיש לו בביתו פתחים וחלונו' שאינו רשאי לסתום אותן הפתחי' כדי לפתוח בחצר אותו בית שלקח ואי נמי לא יפתחנ' לבית שלו הפתוחי' לחצר השותפין מאי טעמ' מפני שמרבה עליהן את הדרך ופר"ש רוב בני אדם נכנסין ויוצאין לחצר מפני תוספ' הדייורין. וליכא צניעות כדמעיקר' אי הכי מאי איריא בחצר אפי' לתוך ביתו נמי לא והיכי קתני סיפא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ופותח לתוך ביתו והלא מרבה עליהן את הדרך שמוסיפין דייורין בחדר ובעלייה ורבו נכנסין ויוצאין בחצר אמר רב הונא מאי חדר שחלק חדרו לשנים ועשה מחיצה באמצע ומאי עלייה אפתא שחלקו בגובה ועולה ויורד דרך ארובה ובתוך חלל ביתו יש לו רשות לעשות ולמלאות אותן דייורין אבל להוסיף על הבנין לעשות עלייה על גביו חבירו מעכב עליו אפילו לפתוח לתוך ביתו. אבל מנהג ראשונים בנירבונא להגביה בית לעלייה ולקנות בית בחצר ולפתוח אפילו לתוך ביתו והכל כמנהג: כדגרסינן בתוספת הבית והעלייה של שנים ובעל העלייה מבקש לעשות לו דיוטא אחרת ואין בעל הבית מניחו מקום שנהגו לעשות ב' דיוטאו' שלש דיוטאות עושין ואין משנין ממנהג המדינה ורבינו אלפס הכי סבירא לי' דאפי' אינה עשויה לדירה אבל עליה עשויה לדירה מעכב אלא שלשונו מורכב ואיכא דמפרשי ריבוי הדרך שנתרבה תשמיש החצר ומכניס ומוצי' כליו וחפציו מן הבית שקנה לחצר דרך הפתח והחלון שפותחין ויש מפר' דבההוא פיתקא שדו שופכין וזבל אותו הבית לפני החצר ואין יכולין לילך מפני הטיט ומרבה את הדרך. ומסתמא כל תשמיש שנתחדש בחצר מחמת בית אחד שקנה ולא היה בו מתחילה הוא שהמרבה פתחים מרבה דרכים בביאה ויציאה והילכך אינו פותח לא פתח ולא חלון הראוי לתשמיש שמחמ' התשמיש מרבה הליכותיו ומדבר עם חבירו דרך החלון וגרסינן באהלות לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש שיעורו פותח טפח ומתני' דקתני לא יפתח לחצר השותפין אפילו בחלון תשמיש קאמר וכל האומר בחלון ד' על ד' טעות הוא אפי' פתוח אותו הבית שקנה לחצר אחר אינו יכול לו' לא אעבור אלא בדרך אחרת שמא יחזיק בזה החדש ויסתום הישן הפתוח לחצר אחרת ודייק' נמי דקתני לקח בית בחצר אחרת ולא קתני לקח בית בחצר ש"מ אפילו הבית פתוחה לחצר אחרת קאמר וכן הילכתא: ירושלמי בג' לא יפתח אדם חנות של נחתומין אילין דמלפין טליא ואילין דעבדין מגיסין אילין לאילין יכלין אינון חבריהון מימחי בידיהון יכלין מימר ליה אינון אזלין ואתיין הכא כעורי לך ולא משכחין לה הכא והן מרבין עליו את הדרך ותו גרסינן רשב"ג אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל למימר ליה אינון אזלין ואתאן הכא בו ומרבין עליו את הדרך ומסתמא דהיינו ריבויי כדגרסי' בגמרא דילן שמתוך שיש לו שני פתחים באין בני אדם ושואלין אותו לא מצאו אותו מכאן ושואלין אותו מכאן והן מרבין עליו את הדרך לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול ומדגרסינן בפ' קמא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לגגו ומעדיף. ש"מ בהעדפה כל שהוא סגי לפתח כנגד פתח קטן לא יעשנו גדול סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לישוייה בר תימני דקא שקול תמני בחצר אבל בר תרתי לישוייה בר ארב' שפיר אמר ליה רבא מצי למימר ליה בפתחים זוטא מצינא לאיצטנועי מינך בפתחים רבא לא מצינא לאיצטנועי ממך ותמיהא לי דכתב רבינו אבן מגש בר ארבעה ובר תמני בהדדי נינהו ושקלי שמונה אמות ברוחב וטעות הוא. דבר תמני שקיל ארבע אמות ברחב שמונה לפרוק חוץ מארב' אמות תשמיש החצר ובר ארבע שקיל ארבע על ארבע לחוד חוץ מארבע אמות תשמיש החצר כדפרשתי באות חי"ת אחד לא יעשו שנים. ואפילו בר תמני לא לישוייה תרי בני ארבע ארבע דמצי אמר ליה בחד פתחא מצינא איצטנועי מינך בתרי פיתחי לא מצי לאיצטנועי אבל פותח הוא לרשות הרבי', פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה הא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים כגון חלון דלא גביהא אבל חלון דגביהא לא מצי למימר ליה הכי פותח כדאמרי' שני גגין משני צידי רשות הרבי' זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו דהיזק ראייה אין לו שיעור ואפי' רחוק כמה יכול למחות לרב המחבר מבוי המפולש דינו כרשות הרבים לענין הפתחים ושאינו מפולש וסתום מג' רוחותיו בחצר השותפין והכי מסתברא דכי היכי דאמר ליה בחצר השותפין אפילו כי אתינא בביתא בעינא איצטנועי מינך הכי נמי במבוי ואינו יכול לפתוח חלון לכתחילה ואינו פותח אלא במה שהחזיק ויש מי שחולק ולענין א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו. כתב רבינו אלפס הני מילי במבוי שאינו מפולש אבל מפולש דינו כרשות הרבים וליכא ריבוי הדרך ורבנא אבא מרי זצ"ל כתב (דאי) במבוי המפולש מאי מיבעיא ליה הא ברייתא היא לקמן. דבני מבוי מעכבין עליו ולסברא דרבינו אלפס מבוי עקום מאי דיניה כסתום כשמואל בדיני במפולש כרב והא גבי שבת הילכתא כותיה וגרסינן התם אמר רב הונא אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך וליתה לדרב הונא דקיימא לן כר' דאמר חמש חצירות הפתוחות למבוי אבל חמש בתים הפתוחין למבוי ואין להן חצר אחרת המבוי הרי הוא כחצר וכולן משתמשות במבוי ואינו יכול לסתום מפני ריבוי ירושלמי פרקא קמא דסוכה ובכתובות בפ' המדיר יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי וכן נמי גרסי' בסוכה תוספ' אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצר חבירו שלא יהא יושב ורואה מה שבחצר חבירו ודוקא חנות שיושב בו קבוע בכל יום אבל פתח אחר מותר ירושלמי הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור הדא דתימר אסור בחצר השותפין והדא דתימר מותר במבוי והא תני בשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות אמר ר' יוחנן שניי' היא בגנות שנתנו לחפירה אמר רבי יסא וחרבות לא נתנו להבנות אמר רבי יעקב תני הפותח חלון בחצר חבירו במעמד חבירו ארבע אמות פותח בימין ונועל בשמאל הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל למימר לית בעינא הוינא לעיוני בך היה מושיט לו צרורות יכיל למימ' ליה מגחך הוינא ביה בההוא גברא וצריכא רבא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו כחזקתה ואמר רב הונא אם נפלה חוזר ובונה אותה מי שיש לו חלון ומרזב וזיזין בתוך חצירו של חבירו ונטלו וביקש לבנותן אפי' לאחר כמה שנים לא ויתר ובונה אותן מתחלה לראשי ישיבות אי אשיתא דתרוייהו ותרוייהו אית להו בה חזית ובעא חד מינייהו למיבני עלה עליי' מעכב אידך דאמר ליה אי הוה דעתך לאסוקי עליה ובעית למיבנ' אשיתא לנפשך אי נמי אי בעי לאפוקי באשית' תתאי תרין חולקין ואנא תילתא דקים להו לרבנן כמה מפסדא עלייה לבית תילתא גרסינן בפר' השותפין אמר רב נחמן אחזיק להו דכי אחזיק לכשורי ומסת' דהני חזקה אחזקה שלא נתן עד שיבי' בי' ראיה שנתן האי ומדאחזיק בהודרי הוחזק שיש לו חזקה בכותל דבין שניהם הוא יכביד כנגדו כל מה שירצה והא דגרסי' בפ' הבית והעלייה עליון שבא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו ומשום שבא להכביד חבירו מעכב עליו לא קשיא בית לאחד ועליה לאחר ואין לבעל העלייה להכביד הבית שאין לו בה כלום אבל הכא שניהן שותפין וש"מ אם ידוע הכותל לא' מהן כגון שיש בו חזית ואין בו לחבירו בכותל בנין כלום ואחזיק, בהודרי אין לו להכביד ודינו כבית ועלייה אבל אין בו חזית אחזיק למודרי אחזיק לכשורי אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי לשופכי אחזיק לנטפי אבל לצריפא דאורבני לא ורב יוסף אמר אפילו לצריפא דאורבני והילכתא כותיה אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה אמר רבא האי כשורא דמטללתא עד תלתין לא הוי חזקה וכל הני מתני' כדפרשי' לעיל אבל כל החזקות שלש שנים ובטענ' וכל שיש לו חזקה בעי מחאה מתוך שפסקנו יש דין חזק' לנזקין פירש' הרחקות שבפ' לא יחפור לברר בהן החזק' כמו ששנינו לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ומערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו ג' טפחים וסד בסיד ואוקימנא מכותל בורו שנינו נמצא שבין חללו של זה לחללו של זה ו' טפחים לפי שכותל הבור ג' טפחים כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלש טפחים ומסתב' בור ושיח ומער' היזק רפייא דבגר ואמת המי' ונברכת של כובסין דלא עמיקו משו' מתונא והוא הדין לחול' כדתני רבי אושעיא ונברכת של כובסין לא שנו אלא מן החמלן אבל מן הנדיין ד' אמות איתמר הבא לסמוך בצד המיצר אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך וקיימא לן כלישנא בתרא דאמר בשדה שאינה עשויה לבורות, דברי הכל אינו סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות וקיימא לן כרבא ואע"ג דהילכת' כר' יוסי הכא מוד' משום דאמר כל מרה ומרה קא מרפית לארעאי ונזק גופו הוא מרחיקין את הגת ואת הזבל ואת המנח ואת הסיד ואת הסלעים מכותל של חבירו ג' טפחים או סד בסיד ומסתברא דוקא סלע אבל אבני' לא משום דלא מסקי הבלא מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים ותניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק ג' טפחים בכותל לבנים בכותל אבנים טפחיים צונמא מותר ומרחיקין ריחים ג' טפחים מן האיצטרוביל שהן ג' מן הקלח משום קלא ולא יעמיד אדם תנור וכירים בתוך הבית אלא א"כ יש על גביו גובה ד' אמות היה מעמידו בעלייה כו'. והא דר' שמעון שיטה היא וקיימא לן כרב' שאם הזיק משלם מה שהזיק ומסת' אכולהו שיעורי דתני עד הכא קאי ומשום דנורא מינכרא לכולי עלמ' וריע נזקיה הוא דתנא הכא אבל נזקין דעלמא לא ידיעי נזקייהו אבל ידועי ניזיקייהו ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונה דידיה אזיק וכיון שלא נתנו חכמים רשות והזיק חייב דכי פליגי ברשות אבל שלא ברשו' דברי הכל חייב וצ"ע לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צובעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר וכו'. ואם היתה רפת בקר קודם לאוצר מותר ומסתב' דוקא דידי' אבל הני דמתני' אע"ג דליתיה לניזקא לא סמיך דקי"ל כרבא ובפירוקא דיניה ובכולי גמר' דקתני דייקא נמי מהללא בכי ארה מי שהיה כוחלו סמוך לכותל חבירו משום דוושא דהני מילי בעיר חדשה ובחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד' אמות כדפי' חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אתאן לתינוקו' של בית רבן והא דתניא אחד מבני החצר שביקש לעשות אומן או גרדי. מלמד תינוקות בני החצר מעכבין עליו בתינוקות דגיים. ומסקנ' דוקא חצר שאין שם רופא ואומן אחר שיכול למחות מקול הנכנסין והיוצאין.. אבל מבוי שיש בהן בעלי אומניו' אינו מעכב את שכינו לעשות רופא ואומן כדתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן חייט ובורסי ומלמד תינוקות. ולשכינו אינו כופהו וכגון שיש בעלי אומנות. אדונינו אבינו ז"ל פירש דרכן של בני אדם. חייטין במבוי אחד. ספרין במבוי אחד בפני עצמן וכופין בני מבוי שלא להושיב חייט ממקום אחר ביניהן במקום סופרין ולא ספר ממקו' אחר במקום חייטין וכן כולן ולשכינו אין כופהו שיכול להושיב עמו בביתו חייט ממקום אחר שיסייעהו למלאכתו והא דאמר רבינו האיי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה דידיה וקא מוקים ריחיא וכו' ליתה דקי"ל כת"ק דאמר לשכינו אינו כופהו וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בר מבואה אבר מבואה דידיה לא מצי מעכב ובר מתא אבר מתא אחרינא אם שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב וכן פסק רבינו אלפס דרב הונא בריה דרב יהושע פליג אדרב הונא ואיכא לפרושי דרב הונא אבר מבואה אחרינא קאמר והכי איתא בנוסחא עתיקא דילן ופירש דשמעתא כדפריש' אדונינו הרב אבינו ולרב פשיטא ליה דרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה והילכתא כרב הונא ואשכחית בנוסחא עתיקא דרב הונא דיינא הואי מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה ואקשינן לימא מתני' דלא כר' יוסי וכתב רבינו שרירא הכא אית קדמנא במתיבא דכלה באדר שנת רפ"ד עסקינן מאי שנא דשבקיה עד הכא ופי' עד הכא בגפת ומלח וזבל וסיד וסלעים זרעים ומחרישה ומי רגלים ותנור רפת בקר. קול הנכנסין והיוצאין וסמיכת כותל משום דווש' וחלונות משום היזק ראייה כולהון גירי דשכיחא הזיקא אינון וכיון דאתא לסולם דליכ' היזק בסולם איצטרך למימר לימא מתניתין משום גירי. ור"ח ורבינו אלפס בתר האי טעמא אזלי דכולה מתניתין משום גירי. ולא דמי לאילן דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשים וקשיא לן בה טובא דאמר המים ונברכת הכובסי' מהם תיימי' מיא כי היכי דאמר רבינו משמיה במשרה וירק וזרעים שמחלידין את הקרקע וגפת וזבל משום הבלא הוא בתר שעת' הוא דקא מסקי ליה וחנות ותנור נמי כהנך ומסת' דכולהו הנך דתנינן בכוליה פירקין משום ממונ' הוא שמזיק ממון חבירו. ולא דמו לאילן ובור דשרשים פנים חדשות באו לכאן וסולם הוא דדמי ליה שהשרש' כנמיה ואוקימנא לר' יוסי ומשום גירי ומרחיקין את השובך מן העיר ואת האילן מן הבור ואת המשרה מן הירק כולן מרחיקין משום ממון ורש"פ דטובא איכא במתני' דלא כר' יוסי וקאמר נימא אף זו דלא כר' יוסי ומתריצינן לה כר"י ומשום גירי הילכך לפירושא דיליה איכא לפרושי הי נינהו משום גירי ולאו גירי ולאסקינהו אליבא דהלכתא. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן לימא מתני' דלא כר' יוסי והכי איתה אע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב הונא כי הוינן בי רב כהנא אמר לן מודה ר' יוסי בגיריה וזימנין דבהדי דאותיב לה וכו'. וכתב רבינו שרירא גרמא דגירי יש בה קושיא דאמרינן מודה ר' יוסי בכוליה פירקין ומודה במשר' וכרשין. ואמרינן בריש פירקין ר' יוסי לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי אפילו משרה וירק לא בעי רחוקי מיגו דפליג בהני פליג בכולי פירקא ומפ' בטעמא דמילתא פליג ולא בעיקר דינא וקשיא לרבינו אלפס האי פירושא וקאמר משרה וירק כרבי יוסי דלא בעי רחוקי משום דליכי גירי דמיא מתם תיימי והדר אזלין וכרשין היזיק' דלאחר זמן הוא כשרשי אילן וכי קאי בפסקי דאמר מיהו צריך לארחוקי משרה וירק כי היכי דלא ליהוי גירי'. כי היכי דמרחיקין שיח ומערה. והאי פירוש' לא איתברר גבן הכא אמר מתם תיימי מיא והכי אמר דבעי רחוקי כי היכי דלא ליהוי גיריה בשיח ומערה. הא לא דמי לשיח ומערה דהתם איכא כותל דקשי ליה מחינא הכא ליכא כותל ותו אמת המים נמי הא מתם תיימי מיא נימא דלא כר' יוסי ותו אי במשר' וירק ליכא גירי אביי היכי מתרץ למתני' אליבא דר' יוסי דפליג בחרדל ומודה במשרה וירק הא לאו גירי נינהו ומסת' דהא דאמרינן לדידי אפילו משרה וירק לא בעי רחוקי משום דלא מיתוקמא מתני' אלא בלוקח. ורבינו אשינויא דרב פפא סמך ובכולהו נוסחא לא גרסינן אלא וה"ג אמר רבינא כל המזיק עליו להרחיק את עצמו ואפי' לוקח ור"ש הכי מפרש לה כל המזיק עליו להרחיק את עצמו אעפ"י שתחילתו ברשות והילכך בלוקח משרה וירק ובעי רחוקי הא לאו לוקח מרחיק משרה וירק ודינייהו ככולהו הרחקות דמתני' וקי"ל כר' יוסי דהא קי"ל דטוענין ללוקח כדתנן אם לקחו אפילו ביה רובע הרי היא בחזקתו ורבינו אלפסי מוקמא בלוקח ורבי' אדונינו אבינו הכי מפרש לה ועל כרחין מדקאמר כדאמר ר' בלוקח: ש"מ הכי מתרצא וכולהו פרוקי דפריק רבא לעיל קיימי וה והילכתא כותיה לסמוך אינו סומך ול"ש איתיה לניזק ול"ש ליתיה לבר מרפת דאמר התם דירה שאני ולבר מאילן וחרדל אילן משום דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשי' משמע דתרוייהו מזקי אהדדי וכן הילכתא ומספקא לי שיעור' דמשרה וירק דלא תנן ומאי שנא דשבקיה לשיעורא ורבינו שרירא דקאמר דקושיא בתרא דרבא לא נמצא פירוקא ושבעה קושיין של רבא עמדו חמשה מהן ובטלו הפירוקין שפרקו וכולהו אפי' לרבנן טעמא דאיכא כולהו הא ליכא סמיך והשנים לא בטלו וקאמר משמיה דגאון כמאן עבדינן ואית מרבנן דקא סלקי דעתהון דהלכה כאביי דהא איתקשו לרבא ובטילי פירוקין מיהו עבדינן כרבא ותמיהא לן בפי' דיליה ובפי' דר"ח דנטיא לסברא דיליה דאמר אע"ג דהני שינויי דשנינהו רבא ליתנהו ודחייקא נינהו מיהו בבור קי"ל כרבא. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן דפסקא דכתב רבינו אלפס בחרדל הכי איתא ובהכי מיתרצא כוליה ואפשר דההוא סיומא בתרא עיקר והיא מן ההגהות שהגיה מרחיקין את האילן מן הבור וכו' ר' יוסי אומר אעפ"י שהבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. אמר רב יהודה. אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ואמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן מודה ר"י בגירוה ואיכא לעייוני בענינא דגירי אם חייב בתשלומין דאיכא למימר מאחר דנפצי כיתנא ואמרי' היינו זורה ורוח מסייעתו לענין תשלומין קאמר מדקא פריך ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב משמע דלגבי תשלומין קאמר ואע"ג דגרמא בנזקין פטור ה"מ דאין בלבו כדי ללבותה וכגון נמיה דגרמא דאתי מעלמא הוא אבל גרמא דאתי מדידיה חייב לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד' אמות ואפילו לר' יוסי מרחיק משום עבודת הכרם וה"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים לא דבעיא טפי וכתב רבינו אבן מגש דוקא דגפנים קדימי לאילנות אבל אילנות קדימי לא מיחייב למיקצצינהו היה חופר בו בור שיח ומער' קוצץ ויורד ודוקא לאחר י"ו אמות. אבל תוך י"ו אינו קוצץ ואם קצץ לבעל אילן ואמר עולא אילן הסמוך למיצר כו' ואע"ג דמימרא הילכת' היא פרישנא לה הכא משום דחזינא לרבוות' דאפישו עלה כמה פירושי ואדונינו הרב פירש מקום האילן אמה והן ל"ג אמות על ל"ג בריבוע והן י"ג רצועות של ג' ג' וכל ג' רצועות ל"ט אמות והן התרכ"ט אמות ובעיגולא דלרביעא הן תתי"ו חסר רביע ובריתא קא חשיב תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא לחד אילן ופש ליה פלגא דאמתא לתלתא אילנות שאם תפחות מכל בית סאה שיש ג' אילנות א' חצי אמה כמין גמא באורך ורוחב יעלה הרצועה חמש אמות חסר רביע ונשתייר לבית סאה תרי אלפי וד' מאה וחמשין ורביע ומטי לכל אילן רחי"ז חסר רביע כמו שאמר עולא אישתכח דפש ליה פלגו דאמתא לתלתא אילני וניחא ליה לפרושה פש ליה פלגי דאמת' לאילן אחד ולא לשלש אילנות והכין פירושא מקום האילן שליש אמה והן שלשים ושלשה על שלשים ושלשה ושליש ותמצא את רמ"ה אמות וי"ו: טפחים והני מילי בריבועא אבל בעיגולא תש אר וג' טפחים נמצא שהבריתא מוסיפין על עולא פלגי אמתא שאם אמר עולא הסמוך למיצר בתוך י"ו אמות וחציה שהן ל"ג על נ" יעלה כחשבון הבריתא בצר ל"ג אמה ושליש על ל"ג ושליש יש בו אוי"א רצועות של ג' ג' וכל ג' רצועות מהן ק' אמה. נמצא ל"ג רצועות הן תתר"ק אמות נשתייר רצועה אחת מן השלישית אורכה ל"ג אמות ושליש ברוחב שליש אמה. והן י"א אמות ושליש אמה ברוחב שליש והן תתרקי"א אמות ושליש אמה שהן ד' טפחים כי מדלית ריבעא מן תתרק"י יש לך תתל"ב אמות וחצי ומאמה ושליש שהן מ' טפחים לדריבע והן ל' טפחי' י"ח טפחי' פלגו וי"ב תילתא הרי תמני מאה ותלתין ותלת' ותילתא. וזה לי ארבעים שנה ששקלתיו במשקל נתיב חכם שלשים ושתים. ועץ אמה בריבוע ישרות: כלל גדול ותשעה ושמונים. סכום אמות בתשבורת שבירות: מעוגלות ספר מאות שמונה. שבע עשרה בלי רובע חסירות: והוא כל בית סאה יתר עלי זאת. חצי אמה ליודע ספירות: חצי אמה כמין גם קח ואמות: חמשים מכלי רבע יתירות: תחסרם בחמשים בחמשים. שאר חלק לשלש בו פזורות: שלישיתם הלא יהיה כעולא והוא לא דק ואמרותיו חמורות: וסוד אחד שליש אמה לשרשו. ונכון הוא לכל בעלי סבורות: כלל גדול וארבעים וחמש. ושם עשרה טפחים נחקרות: משקלות שבע מאות וארבע. ועוד שלש זרתות הן שמורות: בתוספת חצי אמה לעולא. מעוגלות כדת משה ברורות: תמני מאה תלתין עם תלתא. תילתא הן כפי בעלי גמרות: ותן מאה לכל שלש רצועות. ותגיע לחשבונות קצרות. כתב בכך וכך איך פלו' בר פלו' אתא קדמנא וקבל ואמר לנא פלוני בר פלוני גזלנא היא דמחזיק בארעא דילי ואכיל לה בגזלנותא והשתא לא יכילנא לי' ולמחר וליומא אוחרי תבענא ליה לדינא וכדו השתא מחינא קדמיכון בגו שלש שנין כי היכי דלא ליחזיק בה ואיתברר לנא אנחנא סהדי דלא אישתהי בה ג' שנים מעידנא דנחת בה עד השתא ומאי דהוה קדמנא ומחא האי פלוני קמן כתיבנא וחתימנא ויהבנא בידיה לזכות ולראיה אות מ מחילה והוא ענין פשרה ואבי זירא ופיצוי וכולן ענין א' הן אלא מחילה ופיצוי על דבר ידוע כדתנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו וכו' פשרה ואבי זירא שאינו ידוע ובתשובה לרבינו אלפס פשרה אינה אלא בקנין ומחילה שאינה דרך פשרה אינה צריכה קנין דלא מיחסרא משיכא ואפי' אתם עדי לא צריך דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולשופרא דשטר' כתבי קנין אבל מחילה שהיא דרך פשרה צריכה קנין אפי' משנים ומחילה שאינה צריכה קנין דוקא למחילה דלית ליה משכון אבל אית ליה משכון מחילה בעיא קנין מדגרסינן בקידושין גבי עבד עברי שטר למה לי ולימא ליה באפי תרי זיל ואמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ש"מ דאי לאו גופו קנוי מחילתא גרידתא היא וכי אמר ליה באפי תרי זיל סגי אבל היכא דגופו קנוי הוא גופו משכון ולא מהני מחילה כדקאמרי דמחילה לא מהני היכא דאיכא משכון: גרסינן בפרק הכותב בר אוריא תא אימא לך מילת' מעליא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזר ומחלו שאינו מחול מפני שידו כידה ובפרק מי שמת ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול ואפילו מסריה ניהליה וכתב ליה שטרא עליה מצי מחיל: כדגרסינן בבבא קמא בפרק החובל תזבון כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה וכו' ואסיקנא כל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא זביני בידיה לא מפסדי ומסתמא דאפילו כתב תנאה בשטר מצי מחיל לה דלא מהני תנאה דאם איתה ליעביד ליה תקנתא בהכי ש"מ דלית ליה תקנתא: ירושלמי בפרק שבועת הדיינין אילין דכתבין על מנת שיש לי רשות לגבות מן המטלטלין לא גבו. אמר ר' מנא אין כתבין ואמר אע"ג דלית דינא הב גבי כלומר אם אמר לו אעפ"י שאינו דין יגבה וצ"ע ובפרק שנים אוחזין אמר רבא ש"מ איתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ומסקנא אביי אמר אפי' תימא ליתה לשמואל הכא במאי עסיקי' בששטר כתובה יוצא מתחת ידה מכלל דרבא אפי' אין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה מחול וטעמא כפי' דרבי' אלפס ולא משום דיכיל למימר לי' עיינתי בחושבנאי אלא אע"ג דאיתיה גביה מחיל במסירה אי נמי במעמד שלשתן דקנין דרבנן הוא ומשום הכי יכול למחול דאי דאוריית' אינו יכול למחול כדאמרי' ומודה שמואל אם נתנו במתנת שכיב מרע אינו יכול למחול ואמרינן בפ' מי שמת אי אמרת בשלמ' דאוריית' משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ש"מ בדרבנן יכול למחול ואיכא מ"ד משום דקניית חוב בשטר ובמסירה ובמעמד שלשתן לוקח לא מצי תבע למוכר אלא דמי ניירא בעלמא ולא ללוה דלאו בעל דברים דידיה הוא ושטר לאו בשמי' כתב והיינו דאמרי' לקמן אתו יורשין וקא תבעי לברתא אבל לאבוה לא מצי תבעי דלאו בעל דברים דידיה הוא ומיהו אם כתב לו בשטר חלך ותדון עמו ותזכה לעצמך לא גרע מהרשאה ומפיק מיניה בעל כרחיה ואם מחלו מחול ואם כתב לוה למלוה הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול דבההוא שעתא דזבין אישתעביד ליה ללוקח ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את והילכך הולך אצל לוה ואם מדחהו חוזר למלוה ואם המלוה מודה שפרוע הוא אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי חייב להחזיר המעות שהטעהו בשטר שכתב בו פלוני חייב לי ואינו חייב לו וחוזר דלא גרע מקנין בטעות ואם אינו מודה המלוה והלוה באין לב"ד ודנין כדינא דרב פפא בין אית ביה נאמנות בין לית ביה נאמנות ואם מת המלוה הרי הוא בדינא דכתבי' עליה באות חוב לסברא דרב שר שלום ור' שמעון קיירא אבל הרב המחבר כתב המוציא שטר חוב ולוה טוען פריעא הוא אם המוכר קיים ורוצה לישבע נשבע וגובה ואם לאו מפסיד לוקח ואם מת מוכר. איכא מד"א נשבעין יורשין שלא פקדנו אבינו ואם לא רצו לישבע לוקח חוזר ליורשי מוכר ואיכ' מד"א לוקח נשבע שלא פקדנו המוכר מדתנן אבל משביע הוא את יורשיו ומסתברא דהאי סברא בתרא ליתה דהתם על שמא הוא הכא בריא קא טעין ליה. ועוד דשבועה בטלה הוא שהשטר מקויים מעיד שהמוכר אמר שאינו פרוע ומה שאמר אם המוכר לא רצה לישבע מפסיד הלוקח כי לא רצו היורשין לישבע יפסיד הלוקח הילכך לא בריר לן ואי איתיה למלוה ולא בעי לאישתבועי הא אמרינן פריעא הוא וחייב מדינא ואי ליתיה ויורשין לא בעי אישתבועי חייבין קריבתי' דר' נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה אי גרשה ושכיבא ושכיב לוקח אתו יורשין וקא תבעי לברתה אמר רב נחמן ליכא דליסבה עצה דתיזיל ותחול לכתובתה דאימה לגבי אבוה וכו' אע"ג דקי"ל כרפרם דכפייה לרב פפא ואגבי ככשורא לצילמא ורב נחמן גופיה הא דאין דינא דגרמי כדאמרי' בפרק הגוזל מחווי אחוויי הכא כיון דגבי יתמי הוא לא כייפינן כדאמרי' בעלמא גבי יתומים אוקמוה רבנן אדאוריית' ואיכא דמפרשי הא שדר רב נטרונא דמהדר ליה זוזי דיהב ליה בלחוד. אבל ההוא טופיינא דאיכא בשטרא טפי ממאי דיהב ליה לא מיחייב לשלומי ואהני לה לברתיה ההיא מחילה דחריח ההוא טופיינא מאבוה. אבל ר"ש פי' אגבי ביה ככשורא לצילמא ויהיב ליה כל מה דכתב בשטר' אמר רב נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין וכו' ירושלמי זאת אומרת אסור לגלות דינו ליחיד ובפ' הכותב לא כן אמר ר' יוחנן אסור לגלות דינו ליחיד דהא (כשרה) אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי וכו' הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצלמא ומסת' כר"ש דיהיב ליה כל מה דכתב בשטר דהוה ליה מחילה כשורף שטרות של חבירו: דגרסי' נמי התם דכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה ככשורא לצילמא וה"ה אם נתנו במעמד שלשתן שאם מחלו מחול: כדאיתא בהמחאה וצ"ע אי דיינין דינא דגרמי' ומסתברא דוקא דעביד היזיקא בגופא בממונ' דחבריה וחסריה כל שהוא כגון מוחל ושורף שטרותיו ומזיק שיעבודו של חבירו וזולתן אבל לא אזיק בגופא בממונא דחבריה וממילא הוא לא דקי"ל דגרמא בנזקין פטור כגון שף מטבע וזורק מטבע לים הגדול וצורם פרתו של חבירו דלא חסריה וכגון הא דגרסינן בב"ק זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור מ"ט דההוא בתרא לא נגע כלל בההוא היזיקא דלא בהו מידי וקמא נמי בעידנא דשדא פסיקי גירי הילכך תרויהו פטירי ולית בה דינא דגרמי וגרמא דנזקין דפטור דלא נגע בממונא דחברי' אי נמי נגע ולא חסריה כלל ורב אלפס אפק' מהילכתא משום דקי"ל כאמימר וליכא לדחוייה דהא ליכא מאן דפליג עליה ותרוייהו הילכתא נינהי ואמימר בשורף שטרותיו של חבירו לחודה הוא דקאמר והילכתא כוותיה ודוקא במקויימין ובמאמינו וכן ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם בריש גמרא דפ' הכונס הכופף והשוכר והעושה מלאכה במי חטאת והנותן סם המות והשולח את הבעירה והמבעית את חבירו נשברה כדו ולא סילקה. נפלה ולא העמידה וכגון שאינו בליבויו כדי ללבותה כדאיתא התם דכל הני פטורי אליבא דר' מאיר משום דממילא נינהו ולא מינכר ושורף שטרותיו ומוחל ודן את הדין ומראה דינר לשלחני ומסור דאמרי' כההוא דאחוי אמטכס' דכל הני מחייב ר' מאיר משום דינא דגרמי כדמוכח התם בגמ' דכולהו משו' דמזיק בגוף הממון הוא והא דגר' שור שעלה על גבי שורו של חבירו להורגו ובא בעל השור ושמט את שורו ונפל העליון ומת פטור ומוכח התם דאי לית ליה פסידא חייב לא דמי לסלק כרים וכסתות דהתם לא נגע בכלי הכא והילכך פטור וכן הילכתא והיכא דמזיק גוף ממונא בממון חבירו וכגון הני דתנינן בפ' לא יחפור דחייב לא הזיק גוף ממונו אלא על ידי אחר גרמא הוא ופטור כגון נמיה וסולם וכגון הנהו עורבי דאכלי דמי ומפסדי בתאלי והדומה להן פטור אבל אסור כדאמרי' בסוף מחאה. ירושלמי הדין דמחל שטרא לחבריה רבי חנינא ורבי מנא חד אמר מחל מחל וחרנא אמר לא מחל עד דחזר ליה שטרא והא דידן דברי הכל הוא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה והא דירושלמי ליתיה בגמרא דילן ולקולא ומוחלת כתובה כגון שהחזירה הכתובה. כתב בכך וכך איך פלוני בן פלוני אמר לנא הוו עלי סהדי בקנין וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא ויהבו ליה לפלוני דצביתי ברעות נפשאי ומחילנא ליה כל טענתא וכל דררא דממונא ולא אישתייר לי גביה מההוא עיסקא דהוה ביננא מקדמת דמת דנא עד יומא דין מחלית ליה וכל טעותא ושלותא כדכ' בפשרה ואחריותא וחומר שטר מחילה דא קבילית עלי ועל ירתאי בתראי אגב ארבע אמות בחצירי כחומר כל שטרי מחילה דנהיגין בישראל כו' וקנינא כו'. אות מ מתנה מתנה לשני דרכים האחת מתנת בריא והאחת מתנת שכיב מרע הדרך הראשון מתנת בריא ופרשתיו במאמר שני ושלישי והיא ניקנית בכל קניני המקח וממכר ופסיקנא בשלישות גט דאי אמר בעדים כתבו ותנו מתנה לפלוני הרי אלו יכתבו ויתנו ואין להן רשות לומר לאחרים שיכתבו ויתנו דקי"ל כרבא שליח מתנה כשליח הגט משום דמילי נינהו ואיכא מ"ד בלא קנין אבל בקנין לאו מילי נינהו וכן הילכתא: גרסי' בפ' יש נוחלין אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"י שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירהו לו יצא לא החזירהו לו לא יצא הא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן הילכתא מסתב' דוקא מתנה שאינ' בהערמה שנתן לו רשות לעשות בה המקבל כל הנאתו כל זמן שהיא ברשותו אבל מתנה שהיא בהערמה והנותן נותנה להנאתו ולא להנאת המקבל לאו מתנה היא כההיא דבית חורון דאמרינן התם כל מתנה שאם הקדישה אינה קדושה לאו שמה מתנה.. ירושלמי כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו אלא על מנת שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה ואיכא למ"ד לדעת בית חורון באתרוג לא יצא וליתה: גרסינן בנדרים בפ' השותפין ההוא גברא דשמיט כיתנא אסרינהו לנכסי עליה א"ל ואי הוה בר ברך צורב' מרבנן ליקנייה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני ורב נחמן בר יצחק אמ' קני על מנת להקנות קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן האי סודרא אי תפיש ליה לא מתפיש ועוד סודרא ע"מ להקנות מהשתא והלין נכסי אימת קני להו לכי הוו בר ברי' צורב' מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון קני על מנת להקנות הוא ולא קני זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו ומסת' דרב אשי קיימא כוותייהו וקנייה על מנת להקנות לא קנה.. תשובה לרבינו אלפס הנותן מתנה לחבירו על תנאי שכל זמן שיצטרך קוד' מית' שיחזור בו תנאי ממון הוא וקיים וכשיתברר אצל קרוביו ושכיניו שהו' צריך חוזר. אבל ראי' ברורה אין מבקשין ממנו ואין משביעין אותו לפי שאינו מן הנשבעין ונוטלין. גרסי' בפ' חזקת הבתים. האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה. היכי דמי טענה טמירתא. א"ר יוסף דאמר להו לסהדי זילו ואיטמרו וכתובו ליה. איכא דאמר דלא אמר להו כתובו בשוקא ובבריתא מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא ואסיקנא איבעיא להו סתמא מאי כלומר היכא דלא אמר להו כלל הילכתא כלישנא בתרא או לא. ומסתברא הילכתא חיישינן כלישנא בתרא ואנן דלא חיישי' לסתמא. ולא אמרינן תובו בשוקא ובבריתא דלאו מנהגא דילן למיכתב בשטרא כתובו וחתומו בשוקא וברייתא. כי אמר כתבו סתמא כתיקון שטרות קאמר מסתמא אבל בימי רבוותא היו כותבין אבל ר"ח גריס דאמר להו לא תיתבו בשוקא בריית' והכי איתה בנוסחא עתיקא דילן כלומר אלא בסתמא כתובו. והיינו דקאמ' איכא בינייהו סתמ' דאמר להו לא תיתבו ללישנא קמא כשר וללישנא בתרא פסול. אבל היכא דלא אמר להו כלל בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לא חיישינן ולאו טמירתא הוא. ואע"ג דאית בהו קנין מתנה טמירתא הוא ולא מגבינן בה. אמר רבא והויא מודע' לחבירת' ולית' כדאסיקנא ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דיהיב. אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא לי' דליקני ומסתבר' ל"ש טמירת' קדימא לחבירתה ול"ש טמירתא בתראה ול"ש בהנהו נכסי גופייהו ול"ש אחריני ולא שנא אמר להו להנהו סהדי קמאי ולא שנא לאחריני ההו' דהויא טמירתא אפי' מודעא לא הויא וההוא פרהסיא מגבי ביה ואיכ' נוסחא בההוא דגברא דאזל לקדושי איתתא ברישא כתבינהו לה והדר כתבינהו לבריה. ואיכ' נוסח ברישא לבריה והדר לה ודייקו רבוותא מדקאמר סתמ' חיישינן ולא קאמר לא קני אלמא חששא הוא. ואיכא לדקדוקי עלה דמילתא כגון דפייס מינה חד גברא למיכתב לה מתנה וקא מדחי ליה זימנ' בתר זימנא ובתר הכי אמר להו לסהדי כתובי ליה סתמ' דההיא ודאי איכא למיחש למתנתא טמירתא וכגון ההיא איתתא דלא בעיא מקדשא ליה עד דכתב לה וכו'. אבל כתב לה מדעתא דנפשיה, ליכ' למיחש להאי חששא ולא מחזקינן להאי מתנתא טמירתא. וכן השיב רבי' אפרים וכתב דבמתנתא מעכשיו כיון דמטיא לידיה קמא ברשותיה ואיפרסמא מילתא ולא חיישי' לסתמא וכי חיישינן למתנה דהויא לאחר זמן היא. ואי הדר ביה מקמי דלימטי האי לידא דמקבל וקא טעין למתנה טמירת' איכווני טענתא טענה דהא לא מטא לידא דמקבל כי היכי דתתפרסם בהכי. והיכא דאמר להו לסהדי לא תגלו האי מתנת' עד דמטי זמן פלו' מתנתא טמירתא היא והאי דכתבו רבוותא שכיב מרע דאמר לא תגלו האי מתנתא עד לאח' מותי לאו מתנה טמירתא היא משום דמתנת שכיב מרע לאחר מיתה ובעידנ' דקא מקני ליה מילתא דעבידא לאיגלוי הוא ולא הוי טמירת' אבל הכא בההיא שעתא דקא מקני ליה מתנה טמירתא הויא ולאו מתנ' היא לרב המחבר איכא מאן דאמר מתנה טמירתא ממשעבדי לא גבי מבני חרי גבי וליתה: גרסינן בפרק הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כו' מחוי רב יהודה כבר שית לתינוקת. וכבר שבע לתינוק: וטעמא משום כדי חייו מתנתו מאי. ואם יקנה מתנתו מתנה משום כדי חייו וכתב רבינו האי גאון במקח וממכר שאין לו למכור אלא משום כדי חייו ואם יש לו ממון הרבה ונתן לו ממנו מעט לסחורה כדי שיתלמד במקח וממכר ואע"פי שאין צריך לכדי חייו ולא בריר לן דהוה ליה למימר בכדי חייו אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ואפי' מטלטלין דאבוה ואסיק' בפ' מציאת האשה בשאין שם אפיטרו' וכן הילכת' ודווקא במטלטלי אבל במקרקעי עד שיביא שתי שערות כדאית' בפ' מי שמת ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא אמר אמימר ומתנתו מתנה. כלומר אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר כיון שהביא ב' שערות מתנתו מתנה אפי' במקרקעי דאבוה ואיפסיק' התם הילכתא כאמימר ומסתברא אפי' יש אפיטרופוס מתנתו מתנה והרי היא כבן ך' שמוכר בנכסי אביו אפילו במקום אפיטרופוס דהא גדולה מן הנישואין אע"ג דאיכא שליש אם אמרה ינתנו לבעלי הרשות בידה להוציא' מתחת ידי שליש ק"ו מיד אפיטרופ' ואפי' גדולה מן האירוסין אי לאו דמצו' לקיים דברי המת הרשות בידה וש"מ אפיטרופ' שמינהו אבי יתומין או ב"ד הרשות ביד היתומים הגדולים להוציא האפיטרופסות, מידו ירושלמי אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומביאן אחר זמן. גזלן גזל גמור וזוכה לעצמו וכו' ולעולם אין גזילו מחזיר עד שיביא ב' שערות וכו' כדכתב בזיכוי: גרסינן בפ' המקבל מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ומתנה באחריות דכתב דקנאי ודקנינא איכא מ"ד מתנ' כמכר ואסיקנ' ומכר מוציא מיד הלקוחות היכא דמכר. אבל מיניה דידיה גבי ובתשובת הגאון דנותן מתנה לאחר מותו ולא נודע אותן הנכסים שהיו לו באותה שעה דינא הודאי והספק יחלוקו בזמן שנודע שקנה אחרי כן ואם לאו הכל בחזקת מקבל המתנה והטוען שקנה אחרי כן עליו להביא ראיה: גרסינן בפ' הזהב אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו ודוקא במתנה מרובה אבל מתנה מועטת סמכא דעתיה וקי"ל כר' יוחנן דאמר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ירושלמי אמר ר' יצחק בר זבדא הרוצה ליתן מתנה ורוצה לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשע' שאומר צריך לומר בדעת גמורה רב מפקיד לשמשיה אימת אומר לך תתן מתנה לבר אינש אי הוה מסכן תן לו מיד ואי עתיר אימליך בי תיניינות: גרסי' בפ' השולח ת"ר האומר נתתי שדה פלונית לפלו' נתתיה לפלו' הרי היא שלו אתניה לפלו' ר' אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר ר' יוחנן וכולן בשטר פר"ש האומר דקתני כותב שכתב בשטר אילין הלשונות למסור לו אבל במסירה לחודה חוזר אם לא קנו בקנין האומר נתתי שדה פלו' לפלו' והוא אומר לא נתן חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות רבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא והא בברא באבא נותן אוכל פירות בברא משלשין את הפירות: גרסי' בפ' מי שמת וכן היה רבי שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו כתב רבינו חננאל לית הילכתא כוותיה. אין אותיות ניקנות במסירה.. וסברא דילן בשמתו הבעלים: גרסי' בפ' השולח א"ר אבא בר אייבו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבא מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום.. בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין וקשיא לרבוותא נוסחא דכריתות דאיכא נוסחא דכתוב בהו איפכא ובנוסחא אחרינא בתרויהו דבריו קיימין ור"ח הביא לה ולא אמ' בה טעמא: ומסת' דאי איתא דנוסחא הכי איתה וכדפי' רבי' יעקב לא הוה שתיק גמרא מיניה לאקשויי דידיה אדידיה ועל כרחין נוסח' דכריתות כנוסחא דגיטין וה"ג א"ר לקיש מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה ומ"ש מיהא דא"ר אבא בר אבא ואמרי לה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל לא אמר כלום אי איפשי בה בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרה למרה וכו' והכי נמי גרסינן בגיטין והדין נוסחא עיקרית ומה שכתב הרב קרובינו ז"ל בה ובמסכת גיטין בטילה היא דבריו קיימין כגון שחב לאחרי' לא בריר לן ואיכא נוסחא דכתב בהו דבריו קיימין ולא דייק ואי נמי איכא למימר כולה כדאיתא בנוסחא דמסכת גיטין דאי איפשי בה לא אמר כלום והכי גרסי' התם מאי לא אמר כלום וקני לה לא לא אמר כלום והדרה למרה והוא נמי לא קנה לה אלא כל המחזיק בה זכה בה וכלשון הזה מצאתי בהלכות של רב אלפס בגיטין גרסי' בכריתו' אמר ריש לקיש מקבל מתנה וכו' איני והאמר ר' אבא בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה וכו' כדאיתא בגיטין מאי לאו לא אמר כלום וכו' אלא המחזיק בה זכה בה והכי סלקא שמעתא מיהו מסתברא מדקא מקשינן התם מהא דעבדי' ואמרי' התם בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מיניה הוא כי לא מקבלין מיניה הדרא למרא ש"מ דרשב"ג לא ס"ל דריש לקיש דאמר כל המחזיק בה זכה ואנן הא ברירנן לה בגיטין בפ' השולח לענין ממונא כת"ק ולענין גיטין כרשב"ג כדאיתא התם. ורבותינו הגאונים פסקו דספיקא היא דאמר התם לא אמרו בה היתר משום כבודו של רשב"ג הילכך ספק היא: גרסי' בפ' שנים אוחזין מצא גיטי נשים ושיחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר ת"ר איזהו דייתיקי וכו' כדאיתא במתנת שכיב מרע. שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם הא אמר תנו נותנין ואוקימנ' מתנת שכיב מרע בדידיה דבר מהדר וליכא חששא והאי דההני מתנות איכא למימר חדא קתני דייתיקי של מתנות אי נמי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע קאמר וברייתא דקתני דיתקאות אפותיקי ומתנות אע"פ ששניהן מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריא דלאו בר מהדר כדמפרש בגמרא ומתנה נמי במתנת בריא ממש ואע"פ ששניהן מודים לא יחזיר וליכא למיפרך והא אידי ואידי מתנה קתני דהא איכא לאוקומ' מתני' כדפרישית ואיכא מאן דפ' הא אמר תנו נותנין אשכיב מרע קאי דליכא למיחש ביה שמא כתובין היו והכי קאמר דייתיקי שכיב מרע מתנת בריא לא יחזור דאיכא למיחש שמא כתובין היו הילכך כל היכא דאיכא למיחש חיישינן הא אמר תנו דליכא למיחש כגון בשכיב מרע נותנין ומסתבר' מהא פירושא דרב יהודא דשכיב מרע מצי למיעבד מתנה דיליה מתנת בריא: כתבבכך וכך איך אמר פלו' הוו עלי סהדי בקנין וכתובו וחתומו בשוקא וברייתא והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ואקניתי לפלוני דנן במתנתא שרירא וקיימא ביתא דילי ואילן מצרנהא לרוח מדינחא מצר פלוני ולרוח מערב' מצר פלו' ולרוח דרומא מיצר פלוני ולרוח צפוני מצר פלו' וכל מאן דיבני מצרנהא אילין יהבית ליה לפלוני דנן מתהום ארעא ועד רום רקיע עם כל זכותא דאית לי בגוה וכל עמלא ושבחא דאית לי בה ולא שיירית מינה קדמאי כלום וכדו השתא ליזיל פלוני האי וליחזיק בה ויהיבנא ליה ולירתיה בתריה למיקנא למירת ולאורותה ולזבונה ולמשכונה ולמיעבד מינה כל רעות נפשיה וכל מאן דייתי ויקום ויערער על מתנה דא עלי ועל ירתאי בתראי לפנויי ולסלוקי כל ערערותא ולאוקמי מתנתא דא בידיה ובחזקתיה ובידא דאתי מחמתיה דברעות נפשאי צבי ובביטול כל מודעי יהבית ליה האי מתנתא פרהסיא מיומא דנן ולעלם דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה וכך אמר לנא פלוני דין אחריות מתנה דא קבילית עלאי ועל ירתאי בתראי אגב אמות קרקע באחריות וחומר שטרי מתנתא דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא וכו' ואם יש לו אשה אמר לנא פלנית ובעלה ומנהג בישיבה אפי' יש לו נכסים הרבה קונה מן האשה תחילה כדכתב במחאה ואם מטלטלי' הן יהיבנא ליה קרקע כל דהו בדירתא דילי ואגבן יהיבנא ליה מטלטלין כך וכך: הדרך דב' מתנת שכיב מרע והן ב' דרכים חולה כדרך כל הארץ והוא נקרא שכיב מרע. והב' הוא מסוכן ומצוה מחמת מיתה גרסינן בפ' י"נ האומר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ומסת' כל היכא דעקר ירושה בפומיה ואמר לא יטול לא ירש אפי' אמר פלוני לא ירש אלא אחיו ירשו או שאמר ינתן להם לא אמר כלום. ואפי' לר' יב"ב דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בן ברוקא אלא היכא דאמר בני ירש סתמא ולא אמר לא ירש אבל אמר פלוני בני לא ירש מתנה על מה שכתוב בתורה ואי אמר פלוני לא ירש ולא הזכיר בני אלא פלוני ופלוני ירשו לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאפשר דלאו בריה הוא ואיכ' מאן דס"ל דאי אמר פלוני לא ירש אלא אחיו ירשו דבריו קיימין כר' יוחנן בן ברוקא ולא נהירא לן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד מיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואי אמר משום ירושה לא אמר כלום קשיא להו לרבוותא מכדי הא סתמא ד"ה היא והא ר' יב"ב הוא דאמר על בן בין הבנים ירש כל נכסיו דבריו קיימין וריבה לאחד ומיעט לאחד משום ירושה אמאי לאו ניחא להו כר' יוחנן בן ברוקא דליכא בכור. ומתני' משום דהשוה להן את הבכור הוא דקאמר לא אמר כלום דהיכא דאיכא בכור אפי' ר' יוחנן בן ברוקא מודה כדתניא בברייתא לא יוכל לבכר והיכא דריבה לאחד ומיעט לאחד וליכא בכור לר' יוחנן בן ברוקא דבריו קיימין אפי' בלשון ירושה ודמיא להא דגרסי' שניתם במשנתכם כר' יב"ב. דתנן לא כתב לה בנין דוכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך וכו' ומסת' דמתני' תרתין קתני וריבה לאחד ומיעט לאחד אע"ג דליכא בכור אי נמי בלשון ירושה לא אמר כלום דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בן ברוקא אלא בן בין הבנים סתמא ולא הזכיר ירושת אחרים אבל הזכיר בנים אחרים ומיעט ירושתם הוה ליה כמ"ד לא יירשו. והא דאמר שניתם במשנתכם כר' יוחנן בן ברוקא כסברא דיליה הוא דאמר התורה נתנה רשות לאב להנחיל והילכך תיקנו ב"ד כתובת בנין דיכרין מאותו טעם. אבל האב לא ריבה ולא מיעט ולישנ' דבי דינא דכתבי יתר על חולקהון דעם אחיהון ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה וסיפא רבוות' קמ"ל לא מיבעיא כי אמר איש פלו' לא לא דלא אמר כלום ולא מיבעיא נמי כי אמר איש פלו' בכור לא יטול פי שנים דקא עקר ליה מחלק בכורה ומחלק פשוט אלא אפי' השוה להם את הבכור דירושה קא יהיב לא אמר כלום והילכך מתני' ד"ה היא וש"מ היכא שיש לו ב' בנים פשוטי': ואמר פלו' בני ירש ר' זוזים ופלו' את השאר אפי' לר' יוחנן בן ברוקא לא אמר כלום עד שיאמר בלשון מתנה כתב בין בתחילה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין לרבנן אע"ג דליכא בכור לר' יוחנן בדאיכא בכור ה"ד מתנה וכו"' ואסיקנ' כרב ששת דאמר אפי' שתי שדות ושני בני אדם קנה ודווקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור קיימא לן כריש לקיש. דאמר לא קנה עד שיאמר פלו' ופלו' יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום. והילכת' תוך כ"ד כדיבור דמי לבד מע"א וקידושין ומחרף ומגדף האומר איש פלו' ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקא אמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין תניא א"ר ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמי' על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות שאבא אומר ירש וחכמי' אומרי' לא יירש ומסק' הלכה כר' יוחנן בן ברוקא ודווקא דליכא בוכרא אבל איכא בכור לא אמר כלום כדקתני בבריתא ומסתברא דאפי' איכא בכור ואמר איש פלו' בני הקטן ירש אותי כיון דלא אמר יטול פי שנים ולא השוה את הבכור לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא עד שיאמר פלו' בני לא ירש ולא יטול אי נמי ריבה לאחד ומיעט לאחר שהוא בנו ועוקרו משום ירושה בתורת ירושה: תוספתא כיצד אמר על בת הבן בין הבנים או על בן הבת בין הבנות דבריו קיימין וכ"ש בן בין הבנים ובת בין הבנות אבל אמר על בת בין הבנים ואחות בין הבנות א אמר כלום וזהו שאמר ר' ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמי' על אח בין הבנות ובת בין הבנים על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות כו' בעי רבא בבריא היאך ולא איפשיט ולא עבדינן בה עובדא. ר' אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפיטרופא: תשובה מריש מתיבתא דווקא דאית ליה בני דלא עשאה אלא אפיטרופא אבל לית לה בני מתנתו מעליה היא. תשובה לרבינו יצחק אלפס דווקא שיש בשטר וכך אמר לנו פלו' בן פלו' כתבו לפלוני' אשתי כל נכסי אבל אם היתה צוואה בלבד החזיקה בנכסים ואינה אפיטרופא ולא בריר לן פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפיטרופא בנו קטן מאי. אמר שמואל אפי' בנו קטן המוטל בעריסה. איכא מאן דאמר דווקא דאיכא אחרים קטנים. אבל גדולו', לא. ולא נהירא לן וכתב ר"ח קשיא לן דהא קיימ' לן אם אמר על תינוק בין הבני' ירש כל נכסיו נאמן. וטעם מפורש לא מצינו ויש לומר כפשוטן של דברים מתני' באמירה כדקתני האומ' ודשמואל בכתיבה ולא איתברר ליה הא דלקמן אמר ר"ה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכו' ואמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך. אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקא אימא הלכה כר' יוחנן דשמעתיך כוותיה אזלא. אלמא ר' יוחנן בן ברוקא נמי בכתובות איירי ורב אלפס נמי הכי סבירא ליה דווקא אומר אבל כותב לא דהא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא. והא דרב הונא בשאר יורשין כגון בת בין הבנים ואח בין הבנים אבל בן בין הבנים לא עשאו אלא אפיטרופא בכתיבה כדאית' בהלכות. ואיכא דמדחו ואמרי דר' יוחנן בבן בין הבני' דהוו אחים מאבא ולא מאימא והא דעשאו אפיטרופא דהוו אחים מאימא בלשון ירושה. והכא דקאמ' כל נכסי לאשתי או נכסי לבני ולישנא דעלמא הכי איתא כדגרסי' אמר מטלטלין לפלו' והיכא דלא אמר לא לשון ירושה ולא לשון מתנה. אע"ג דנכסי לך בעלמא לשון מתנה. ה"מ בשאר יורשין. אבל בבנו ואשתו לא עשאן אלא אפיטרופוס דלא עקרינן נחלה דאוריתא אלא בפי' ושוינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא דאי נכסי לך לשון ירושה ליקני כירושה דבת בין הבנות ואי לשון מתנה ליקני דאפי' אחר בת קני. וכתב ר"ח הא דאמר לא עשאה אלא אפיטרופא. אלא בדלא שייר פשיטא בנו ואחר אחר במתנ' ובנו אפיטרופא אשתו ארוסה ואשתו גרושה אשתו גרושה משום מתנה איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל בני הבנים מאי וק"לן כרבנן משום דרבא דאמר בכולהו לא קני לבד מאשתו ארוסה ואשתו גרושה בעי רבא בבריא היאך ולא איפשיט תניא הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו ש"ח וכו' אסיקנא אמר רב נחמן הילכתא תקרע כתובת' ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן דאומדן דעתא הוא דניחא ליה דתיפוק עליה קלא דכתבינהו לכולהו ניכסי ניהליה ומסתבר' דווקא אשתו ארוסה ואשתו גרוש' דמשום קלא דניחא ליה מחלה לכתובתה דהא קניא להו להנהו נכסי אבל בכולהו משום אפיטרופוס לא מחלה לכתובתה שהרי אין לה כח לעשות חפצה מהן הילכך לעולם כתובתה קיימת דאי לא תימא הכי לוקמה בכולהו ואפילו בנשואה וטעמא דיצא עליה שטר חוב מפסדא הכל הא לא יצא עליה ש"ח לא מפסדא וקניא לאפיטרופסות אלא לאו ש"מ משום אפיטרופסות לא מחלה כתובתה וכן הילכתא ותניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו קיימת ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו קיימת שאילו היה יודע שבנו היה קיים לא היה כותבן לאחרים ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדן דעתא ובתשובת לרבינו האיי גאון סברה דילנ' ודאב' מרי ידיע בדיני מעול' ולמידק דייקנ' לעול' בתר אומדנ' מעשי' שלא יהיו בהן מרמ' וגזל ועול ולמיזל בתר קושטא ותריצותא דמעשי' ולגלויי כל מעשי' ולאורויי לאמיתותא כדאמו' רבנן מנין לדיין היודע בדין א' שהוא מרומה שלא יאמר וכו'. ואמרי' הלכה כרב שמעון בן מנסיא ורבוותא דהוה בהון יראת שמים הכי הוה סוגייהו ומנהגן. כדאמרי' ליה רב חסדא למרי בר יצחק. הכי דייננא לך ולכל אלמי דחברך שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא. האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה. ושלח ליה ר' אבא לרב יוסף האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים. אמר רבא ובנכסים הבאין לאחר מיכן ורבינו אבן מגש אוקמה בשכיב מרע. אבל בריא דאמר תיטול לשון הקנאה הוא וקנין דברים בעלמא הוא. ולא נהירא לן דאי בקנין קנין מעליא הוא ופי' מהו קנין דברים כמאמר ונקיטינן לסברא דרבוותא דכותב כל נכסיו לאשתו אצל בנים ואצל יורשין בין בבריא בין בשכיב מרע לא עשאה אלא אפיטרופא אבל במקצת קנתה דדוקא כותב בלשון מתנה. אבל כותב בלשון ירושה לא והכותב כל נכסיו לבנו בין שאר הבנים ואפי' קטן בין בלשון ירושה בין במתנה בין בבריא בין בשכיב מרע לא עשאו אלא אפיטרופא ובמקצת בין במתנה בין בירושה קנה. ודווקא כותב אבל אומר כל נכסיו לאשתו בין בכולן בין במקצתן בין בבריא בין בשכיב מרע בלשון מתנה קנתה בלשון ירושה אפילו אפיטרופא אינה. ואם אמר כל נכסיו לבנו בין בירושה בין במתנה בין בכולן בין במקצתן קנה ואם הוא בריא וקאמר בלשון מתנה וקנו מידו קנה ואם אמר בלשון ירושה אפי' קנו ממנו לא קנה והיינו בעיא דרב פפא. ולא איפשיטא הכי פסקא לרבינו אבן ולסברא דילן ליכא פלוגתא. בין כותב לאומר דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. ואי אמר בלשון ירוש' בפירוש לכל מי שראוי ליורש אפי' בן בין הבנים ואי נמי בלשון מתנה בפירוש בין ראוי ליורשו בין אינו ראוי ליורשו קנה אבל אמ' נכסי לך בראוי ליורשו. כגון בת בין הבנים דבריו קיימין דהא בין בלשון מתנה בין דבלשון ירושה קנתה לר' יוחנן בן ברוקא אבל בין הבנים כיון דלא אמר בפי' מתנה וירושה לא עשאה אלא אפיטרופא והכותב נכסיו לאשתו בלשון מתנה בפירוש קנתה אבל בלשון נכסיי לך אע"ג דבעלמא בשאינו ראוי ליורשו מתנה היא הכא אפיטרופא ובת אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל לא מיבעיא בירושה דלא קנו כדאמרי' לעיל לא נחלקו אבא וחכמי' על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום ואפילו אפיטרופא אינה אלא אפי' נכסי לך דבעלמא לשון מתנה הכא לא קני עד דאמר בפירוש מתנה והכי מסתברא לן ובתשובת אשכחן לרבוותא קמאי בשאילתא דמתיבת' בפיסקי מר רב יוסף בר חיננא כהאי לישנא כי אמרי רבנן היכא דכתב נכסי לחד ברא לא עשאו אלא אפיטרופא הני מילי היכא דכתב אי נמי דפקיד מחמת מיתה ואמ' כתבו ותנו שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואפיטרופוס שוויה אבל אי גלי דעתיה לאקנויי בקנין גמור קא מיכוין אע"ג דכתב ואע"ג דבלשון ירושה בלבד קנה וכ"ש בלשון מתנה הרי זו מתנה לפום מאי דגלי לן דעתיה: תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומ' אם קיבל' עליה אע"פ שלא כתב לה כתב לה אע"פ שלא קיבלה עליה ותניא אמ' ר' יהוד' בד"א שהיתה שם וקיבלה עליה אבל היתה שם ולא קיבלה עליה קיבלה עליה ולא היתה שם לא איבדה כתובתה וקיימ' לן כל מקום שאמר ר' יהודה במה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואסיקנא דאיתותבו רב ושמואל ור' יוסי בר' חיננא דכולהו לא בעו קיבלה והא ר' יהודה היתה שם וקיבלה עליה בעי וסילקא בתיובתא ואמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל והא ר' יוחנן מר כמאן סבירא ליה. אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה ודווקא היתה שם וקיבלה עליה כדקתני בבריתא אבל לא עשאה שותף לא איבדה ודלא כרב ושמואל דאמר לא יהיב ליה מידי ומחלה ודלא כר' יוסי בר חנינא אלא כיון שעשאה שותף וקיבלה בפני עדים מה שהבעל נתן לפניה איבדה כתובתה ודווקא קרקע אבל מטלטלין לא ואמר שמואל אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה וכן הילכתא וגרסי' בתוספתא דפיאה פ"ק האי בריתא דמסיים בה אמר ר' יוסי בד"א שקיבלה עליה לשם כתובה אבל לא קיבלה עליה לשם כתובה מה שנתן נתן וגובה כתובת' משאר נכסים ובתשובת דמתיבתא מהו לענין דלא מבטלי כתובה דאיתתא אלא במידי דבריר שפיר או מחילה או תשלומין בהודאה ועדים ועד דלא מצטביא ומקני מינה או דהוה תמן ואמר להו לסהדי קבילית עלי האי מימר והוו עלי סהדי לא מבטלינן כתובתה. אבל שתיקותא דהכא לא מהני כלום הוא ולא דיינינן ביה ובעייוני דעתיה מתיידע דשתיקותא לבטולי שטרא חוב לאו דינא. והכי דיינינן במתיבתא ובתשובת רבינו קלונימוס הנשיא מנרבונא שתיקה בדורות הראשוני' מהניא והשתא מחמת כיסופא הוא דשתקה ההוא דאמר להו תלתא לברת ותלתא לאינתתא שכיב אחת מבניתה וכו' פר"ח בחייו ורבי' אבן מגש אמר מתנת בריא הוה דאי שכיב מרע אחולי אחילתיה לגמרי ואפי' עמד והדר קני לית לה ולא מידי וצריכא עיונא ההוא דפלג נכסי לבריה ולאיתתיה שייר חד דיקלאי סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא לישנא דרב אלפס וגמר' דילן ההוא פלניא דפלגיה לנכסיה לבריה ולא גרסי' ולאיתתיה ושייר חד דיקלא ואסיקנא מיגו דנחתא לדיקלא נחתא לה לכולהו נכסי אמר רב הונא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן לשום ירושה ואם לאו נוטלן לשום מתנה וכו' דילמ' בהאי קאמרינן דההיא דהוה ש"מ אמר לי' נכסי למאן דילמ' לפלו' א"ל אלא למאן ואמרי' עלה אם ראוי ליורשו נוטלן לשום ירושה ואם לאו נוטלן לשום מתנה ועל כרחיך ראוי ליורשו כגון בת בין הבנות ואח בין האחים ובן הבת בין הבנים ובת הבן בין הבנים דאי בן בין הבני' ואמר נכסי לך הא אמר לא עשאו אלא אפיטרופא סבר רמי בר חמא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונית מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו נזונית מנכסיו ואמר לי' רבא מיגרע גרעא ירושה דאוריתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן והילכתא בין כך ובין כך ניזונית והא דתנן א"מ למזון האש' והבנות מנכסי' משועבדין דמשועבדין מחיים אבל מתנת ש"מ דלאחר מיתה לא דחייא (הויא מיניהו לחכמים ותרויהו קנו) כדכתב רב אלפס ואיכא לעייוני להא דגרסי' בפרק מציאת האשה אחין ששיעבדו מהו וכו' ואמרי' בין מכרו בין מישכנו מוציאין לפרנס' ואין מוציאין למזונות אלמא אפילו במשעבדי לאחר מיתה אינה ניזונית ואיכא מ"ד ממשעבדי דאורייתא אינה ניזונית ממשעבדי דרבנן ניזונית שלח ליה רב אסא בר עווא לדברי ר' יוחנן נכסי לך ואחריך לפלו' וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ומסתברא דווקא נכסי לך שאינו לשון מתנה כראוי ליורשו אבל לראשון במתנה ואחריו לפלוני מת ראשון קנה שני ויש לה הפסק כדתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להן סלע נותנין להן סלע אל תתנו להן אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל והא הכא אם מתו ירשו אחרים תחתיהן בין אמר תנו בין אמר לא תתנו אין נותנין להן אלא שקל והא הכא דיורשין נינהו ויש להן הפסק וחזינן לרבינו אבן מגש פירוש ולא נהירא לן והילכת' נכסי לך בראויין ליורשו לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק לבד מבן אצל הבנים דעשאו אפיטרופא ובשאינו ראוי ליורשו לשון מתנה לבר מאשה ובת אצל הבנים וכ"ש אם אמר יהא לפנו' כך וכך שהוא לשון מתנה הכותב כל נכסיו לאחרי' והניח את בנו מה שעשה עשה אבל אין רוח חכמי' נוחה הימנו רשב"ג אם בניו לא היו נוהגין כשורה תבא עליו ברכה וקיימא לן כת"ק דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכו' ירושלמי הכותב נכסיו לאחרי' והניח את בניו עליהן הכתוב אומר ותהי עונות' חקוק על עצמות' ומסתבר' דווקא בניו ודווקא לא שייר להם כלום אבל שייר להן ונתן לעניים ולעשירים מממונו הרשות בידו ירושלמי חד בר נש אפקיד גבי ר' אבא בר ממל אמר ליה אי הוו בנוי דהנייה סב פלגא והב להון פלגא קמון בנוי ונסבין פלגא בתר יומין בעון אתון מעור עימיה אמר לון לא אמר אבוכון הב להון אלא אי הוו דהנייה הב להון פלגא וסב לך כדין דאתון קקו פדיפטי הבו לי מה דיהבית לכון ש"מ בלשון מתנה מעביר נחלה אפי' למי שאינו ראוי ליורשו בלא שייור והוא שאמר לא ירש ומה שכתב רבי' האיי גאון בתשובה ד"ה כל נכסיו לאחרים לא שהניח בניו לגמרי שהרי מתנה על מה שכתוב בתורה הא לא דייק לן ומה שכתב בטופס השטר שיור ד' זוזי כדי שיהא רוח חכמים נוחה הימנו מי שמת ונמצא דייתיקי חגורה על יריכו הרי זו אינה כלום זכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין דבריו קיימין ת"ר איזו הוא דייתיקו דא תהא למיקם ולהיות איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה ואי כתב הכי גופא קני מעכשיו ופירא לאחר מיתה וכך השיב ר"מ בר' קלונימוס ואיכא מ"ד הכי קאמר לי' מהיום אני נותן לך ואם ארצה לחזור בי אחזור ואם לאו יהא שלך מהיום לאחר מיתה שלח ליה ר' אלעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ור' יוחנן אמר תיבדק מאי תיבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי ואמר נמי שכיב מרע שאמ' כתבו ותנו מנה לפלו' ומת רואין אם כמייפה כחו נותנין ואם לאו אין נותנין היכי דמי מייפה כחו כדאמר רב חסדא וקנינא מוסף על מתנת' דא הכא נמי דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין ואוקימ' בפ' מי שמת במייפה כחו כר' יוחנן וכן הילכתא הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום לאחר מיתה ר' יוסי אומר אינו צריך קא סבר זמנו של שטר מוכיח עליו ודווקא מתנת בריא אבל שכיב מרע לא צריך ובעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו ואמרי' בהקנאה אינו צריך בין אקנייה וקנינא מיניה בין וקנינא מיניה ואקנייה בדוכרן פיתגמא דהוה קדמנא פליגי. ופסק רבינו הלכה כר' יוסי ודוקא בממונא אבל בגיטין דאיסורא אתקין רב מן יומא דנן ולעלם כו' כדאיתא בפ' המגרש ורב נחמן אמר נהיגי במתיבתא כר' יהודה כתקנת רב בגיטין ור"ח שני בין ממונא לגט דאיסורא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו רשאי למכור איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ריש לקיש אמר קנה ליקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיי"ל כריש לקיש בהא ואע"ג דכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא גבי אשתו כדקאמר שאני הכא משום דכ' ולביתך אבל בעלמא אפי' גבי יובל לאו כקנין הגוף דמי כדפרש בחלק קרקעות והא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות. רשב"ג אומר אין לו לשני אלא מה ששייר ראשון. ואמר ר"י יוחנן הלכה כרשב"ג לא תיקשי לך הילכת' אהילכתא דהא אמר אחריך שאני וההוא דאמר נכסי לסבתא ובתר לברתא ומסקנא טעמא דבני מערבא משום דאי קדמה סבתא וזבנה וביני: ש"מ הלכה כרשב"ג ולא תיקשי לך הילכתא אהילכתא דהא דאמר אחריך שאני ובאחריך הוא דהלכה כרשב"ג דאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון אבל בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כריש לקיש והדין סברא דרב אלפס ומסתב' דר' יוחנן דפסק כרשב"ג למאי דסבירא ליה קאמר וליתה דהלכה כר' ובירושלמי גרסי' חזקיה אמר הלכה כר' והא דאמר רבה מסתבר' טעמא דבני מערבא לגבי ראוי ומוחזק הוא דקאמר דמידקרי ליה ראוי משום דלא הוה לי' זכייה אלא בתר סבתא ור' אלעזר סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וזכתה הבת לכשתמות סבתא ומוחזקת היא בה ורבה אמר מסתבר' טעמא דבני מערבא אע"ג דלכי מייתא סבתא אית לה זכייה במעכשיו למפרע הוא ראוי דהא כי קדמ' סבתא וזבנה זבינה זביני שאם מכרה קרקע לפירות מכורין הן לכתחילה לד"ה אפילו ר' דהא אמר יורד ראשון ומוכר ואוכל ואע"פ שגוף הקרקע לאחר מיתה עכשיו אין הבת יכולה למחות ואדונינו אבי הרב זצ"ל אפילו לעשר שנים מוכרין אותו כדאמ' לקמן והרי הוא כקרקע המשועבד לבעל חוב שאין לו בו כח עד שיבוא הזמן לגבותו ויתומים שגבו קרקע בחוב אביהן ראוי הוא שתמות מוחזק הוא אבל הכא קא מיפלגי אם מכר הראשון גוף הקרקע ואם מכר הקרקע אינו מכור והשני מוציא מיד הלקוחות וכ"ש אם אמר לו אחריך לפלו' ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דאין לו לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד. ואפילו אם לא אמר לו אחריך לא שני לן בן אמר לו אחריך לפלוני בין לא אמר לו אחריך לפלו' כדפרכינן והתניא יחזרו הנכסים ליורשי ראשון ש"מ דלא אמר אחריך שאני וש"מ קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא אחריך נמי תנאי הוא כלומר דאמ' אחריך שני אלא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש לא שני לן באחריך ואפי' באחריך כקנין הגוף דמי דאם איתה דשני לך בין אמר אחריך ללא אמר אחריך (תנאי היא דאיכ' מ"ד ואפילו באחריך כקנין הגוף דמי) דאם איתה דשני לך בין אמר אחריך בין לא אמר אחריך רבי יוחנן דפסק הלכה כרשב"ג באחריך בלא אחריך נמי הכי סבירא ליה דהא קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא לאו ש"מ לא שני לן והילכתא כרבה דאמר מסתברא טעמא דבני מערבא לגבי ראוי והלכה כר' אלעזר דאמר האומר אחריך כמו מעכשיו דמי. והילכתא כריש לקיש וליתה לדרב יוחנן דפסק כרשב"ג דר' יוחנן לטעמיה הוא דפסק הלכה כר'. וכדאשכחינן בירושלמי דחזקיה דהו' רביה דפסק כר' וכן דעת ר"ח אלא שאמר אחריך כאומר מעכשיו דמי (לאו דכתב ליה) לא פסק הלכה כהאי טעמא והניח חלק בפירושיו וסיים דבריו ואמר היכא דכתב בפי' מעכשיו ולאחר מיתה אינו ראוי ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. והא דתניא נכסי לך ואחריך לפלו' יורד הראשון ומוכר ואוכל רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דקשיא דר' אדר' ודרשב"ג אדרשב"ג ואסיקנא הא דאמר השני מוציא מיד הלקוחות לגופא והא דאמרי' יורד ראשון ומוכר ואוכל לפירות כלומר שאוכל מהן כל צורכו ומוכר מהן ונהנה מדמיהן ירושלמי אוכל פירות וקונה קרקע דברי ר' רשב"ג אומר וכו'. ומסתברא דרשב"ג סבר ראשון אין לו למכור אלא לאכול שאין לראשון אלא אכילת פירות לבד ה"מ לכתחילה אבל דיעבד אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין לגופא ובין לפירא ורבינו אפרים הא לגופא הא לפירא ש"מ דרשב"ג דפליג סבירא ליה דאפי' מכירת קרקע לפירות לית ליה לראשון גזירה שמא ימכור את הגוף או שמא ישתקע ביד הלקוחות ואפשר שימות הראשון בחיי השני שהשני ראוי ליטול ואינו מוצא והרב אדונינו אבי זצ"ל אמר יורד ואוכל דקאמר לפירות שיכול למכור קרקע לפירות עד עשר שנים ואם מת בחמש מוציא הקרקע והלוקח אוכל פירות עד עשר ורשב"ג סבר אין לו אלא אכילת פירות ואם מת בחמש מוציא הקרקע מיד הלקוחות ומה שהקשה רבינו אבן מגש לפירות פשיטא ליתה לא לקושיא ולא לפירוק' וטעמא דרישא היה לו לפרושי ולסברא דרב אלפס הלכה כרשב"ג בתרויהו ולסברא דילן הלכה כר' ירושלמי ר' חזקיה אמר הלכה כר' אמר ר' ינאי מודה ר' שאינה נותנה במתנת שכ"מ רבי יוחנן אמר ולא במתנת בריא כההיא חדא איתתא דכתבת ניכסה לחד בר נש צרכת וזבנת לבעלה רבי חייא בר מוייא אעיל עובד' קומי ר' יוסי לא כן אמר ר' ינאי מודה ר' שאינה נותנה במתנת שכיב מרע ור' יוחנן אמר ולא במתנת בריא והדא איתתא כיון דבעלה זקוק לה ומספק לה מזונה לא כמתנת שכיב מרע הוא עד נדון זקוק מספ' לה פיתא וקיטנית דילמ' בעין ותרנגול' ותריצנא מן מה דתניא הראשון מוכר ואוכל הדא אמרה מוכר אפי' אכל דברים מעולין בעל מתיבתא אמר רב חייא בר אבא אמר ר"י הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנן במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכיב מרע היא לאחר מיתה כבר קדמו אחריך אמר רבי זירא אמר ר"י הלכ' כר' שמעון בן גמליאל אפי' היו בהן עבדים ושפחות והוציאן לחירות ודוקא שמכר לאחר או נתן אבל לעצמו כגון בנו קטן לא עשה ולא כלום גרסינן בפרק מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלו' ועמדה ונישאת בעל לוקח הוי וכו' ואמר נכסי לך ואחריך לפלו' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דגמר' עד אחרי ליקניך בעל לא ליקני אמר רב יהוד' אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח ור' יוחנן אמר לא קנה ולא פליגי כאן ששתק ולבסוף צווח כאן שצווח מעיקרא וה"מ בשכיב מרע אבל במתנת בריא לא קנה עד דקנו מיניה אי נמי עד דמטי שטר' לידיה וכיון דקביל שטרא בקנין לא מתני אמר ר"נ בר יצחק זוכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח מהו באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן ולא חזינא לרבוותא פסקא דילהון בהא מילתא וסבירא דילן באות זיין ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' וג' מאות לפלו' וד' מאות לפלו' אין אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו ש"ח גובה מכולן אבל אם אמר אחריו לפלו' ואחריו לפלו' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו לרבינו אלפס גובה מכולן כפי מה שציוה לתת לכל אחד ואחד: וכי לא מישתכח נמי שקיל כהאי דינא ת"ר תנו מאתים זוו לפלו' בעל חובי אין לו אלא חובו כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא בראוי לו בחובו קאמר הא ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא ש"מ דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא כגון שכתב בו זמן או שבוע וליכא למיקם עלה דמילתא או זוזי דלא אפשר לברורי כמה וכל כי האי גוונא אבל איכא למידק בשטרא כי הכא לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונ' ומסתברא דוקא דאמר בחוב או בראוי לו דדייקינן לישנא יתירא אבל בחובו רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. והא דגרסינן בפרק אלמנה ניזונית הא למה זה דומה לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן וכו' ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני. העדים חותמין אע"פ שאין מכירין וחכמים אומרים אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה. ובמסקנא הילכתא אין חוששין לב"ד טועין וכו' וכותבין אע"פ שאין מכירין דבי דינא בתר עדים דייקי וכשהוא גובה צריך להביא ראיה ואמר רב כהן צדק אי לא מייתי ראיה ליחרמון סתמא על כל מאן דאית להון מאבוהון מידי וקא כפר. ואנן כתבינן לעיל דמאן דאתי מחמת צוואה טענת בריא הוא ומשבעינן ליה שבועת היסת וגבי גט חליצה אין חולצין אלא א"כ מכירין ואין ממאנין אלא א"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה ומיאון. אע"פ שאין מכירין דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי וחיישינן לטעות דבתראי ומסתברא דוקא תלתא דלא חיישינן לב"ד טועין אבל קבלן חד ותרי לדינא היכא דאיכא למיחש לטעותא חיישינן כדאמרינן בהודאה כל כי האי גוונא חיישינן לבית דין טועין. וכן הילכתא: גרסי' בפרק מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה נוטל מנה ואם נקבה מאתים נוטלת מאתים כו',: ומתני' בשכיב מרע ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת אמר רב הוי מזכה לעובר ומזכה לעובר לא קנה וליתה לדרב הונא בעובר דידיה ופסקי' דרב אלפס בפ' אלמנה לכ"ג הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר' יהודא דמזכה לעובר לא קנה אפי' במתנת אב דהא פסק הילכתא ולא פליג בין במתנת אב למתנת אחר ואפי' בירושה הבאה מאיליה וכבר פרישנא לה בכתב דהא דרב הונא ליתה: ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבריה דיהוי ליכי מינאי אתא בריה קשישא וקא קביל עליה אמר ליה זיל קני כחד מיניהו קני את וחמור ולא קנה אחד מהן בכח אותה מתנה. אלא כשימות האב חולקין בשוה ואע"ג דאמר בקידושין היכי דמי אילימא דאמ' להו כולכם את וחמור לא קני לאו דהכי הילכתא. אלא אביי ורבא הוא דתרצו אליבא דרב המנונא והיינו דקאמר הכא לאו מי אוקמינא כלו' משום קושיא דקשיא לר' המנונ' התם באומר הראוי' לביאה תתקדש לי מיהו הלכה כרב נחמן והני הלכות דר' שמעון קיירא דאמר קני את וחמור לא קנה ליתה. ואיתמר קני כחמור לא קנה ואת וחמור ר' נחמן אמר קנה מחצה והילכתא כוותיה בדינא ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר ר' אסי קנתה מחצה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והילכת' כר' יוסף בשדה קנין ומחצה ההוא גברא פיסקא דשיראי וכו' והילכת' קרו אינשי לברא ברי ולבר ברי ולתרי פלגי דיקלא דיקלא גרסינן בפרק הכותב ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתא טוביה. אמר ר' יוחנן אתא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר שניהן תלמידי חכמי' שודא דדייני. גרסינן בפ' יום טוב ההוא גברא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפל' ולינסיב ברתי וכו' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת: לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת ור"ש בן מנסיא הוא דאזיל בתר אומדנא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים וכו'. ואמר ר"נ הלכה כר' שמעון בן מנסיא. ותניא הרי שהיה חולה ומוטל על המיטה ואמר דומה לי שיש לי בן ועכשיו שאין לי בן נכסי לפלו' היה חולה ומוטל במיטה. ואמר דומה לי שאשתי מעוברת עכשיו שאינה מעוברת נכסי לפלו'. ונודע שיש לו בן או אשתו מעוברת. אין מתנתו מתנה והילכך מתני' נמי אין מתנתו מתנה ואי עמד חוזר. ואע"ג דלא הדר כי שכיב נפלי ניכסי קמי יתמי כדאמר לקמן דלא הוה כתב מיגו מרעיה איתפטר לעלמיה ואמרי יורשין דעמד אע"ג דלא הדר ביה מבטל לההיא מתנתא ירושלמי בפ' אלמנה דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי הא הבריא לא וכדמסיים ובאומר תנו שדה לפלו'. אמר רבא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שהיורש אינו יכול למחול שכיב מרע שאמר ידור פלו' בבית זה. יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלו' וידור בו או דקל זה לפנו' ויאכל פירותיו כדפירש במאמרו ראשון ורבינו שרירא אמר מפני שלא אמר ידור בו כך וכך וידור בו משמע שעה אחת הילכת' מילתא דאיתיה בבריא בקנין איתא בשכיב מרע בצוואה מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע והא דאמר רבא שכיב מרע שאמר הלואתו לפלו' אע"ג דליתיה בבריא דהא בבריא לא מהני קנין דאין מטבע נקנה בחליפין ואיתיה ברשותו ואיתיה בשכיב מרע הא נמי איתיה במעמד שלשתן בבריא דאמר רב כהנא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלו' במעמד שלשתן קנה ורב פפא אמר הואיל ויורשה יורשה. אבל דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו הקנאה אפילו יורש אינו יורשה. אם הורישוה לו מורישיו וכן הילכתא: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כולן אם עמד חוזר בכולן. אם כנמלך מת קנו כולן. עמד אינו חוזר אלא לאחרון שבהן ומסת' דלא משכחת לה אלא בשכיב מרע בקניין ומייפה את כחו. דאי מחמת מיתה מצוה ונמלך ועמד. הא קי"ל עמד חוזר אע"ג דשייר ואי בשכיב מרע בלא קנין נמלך ומת אמאי קנו כולן הא קי"ל מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. ואע"ג דמת ואי בקנין הא קי"ל כשמואל דאמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין. לא ידענא מה אידון בה. שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואי כמחלק אמאי קנו כולן אלא ע"כ בשכיב מרע בקנין ומייפה את כחו כדאמר לקמן וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא וא"נ במזכה על ידי אחר כדלקמן. אמר רב נחמן בר מניומי אמר רב שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים. ומתני' באומ' כל נכסי א"נ במוחזק וכתב גאון שכיב מרע דפטר איתתיה משבועה ובתר כמה יומי הדר ביה בההו' תפקידת' אי בעידנא דפקיד' אמר עיינית במילי דידה ולא אשכחית בה שום טענה דחשדא הוי כהודאה ולא מצי למיהדר ואי סתמא פטרה איכא למימר יקרא בעלמא עביד לה והדר ביה השתא והוה ליה כמתנת שכ"מ דיכיל למיהדר: איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו ואסיקנא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה והא דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה משכחת לה בין בשכיב מרע בין במצוה מחמת מיתה ומשכחת כשעמד בשכיב מרע ובקנין ע"כ. וסיפא דקתני מקצתן לראשון וכולן לשני. ראשון קנה ושני לא קנה. לא משכחת לה אלא בשעמד ובקנין דאי בשמת ליקנו תרוייהו ש"מ חזרה במקצת הויא חזרה בכולה ל"ש שכיב מרע ול"ש מצוה מחמת מיתה בכולהו תניא חזרה ומתני' בשכיב מרע ובקנין מיתוקמי ובמצוה מחמת מיתה וכן הילכתא ומסת' חזרה דמינכרא בעינן כגון שנתן לראשון שתי שדות במקום פלוני וחזר בו ואמר אחת מאותן השדות אני נותן לפלוני אבל לא איתברר חזרה דיליה לאו חזרה היא וחזינא לרבוותא דאפישו בהלין מילין ולא נהירא לן. איבעיא שכיב מרע שהפקיד והקדיש כל נכסיו או חלק לעניים מהו. בעינן שייורא או לא וסלקא בתיקו וכתב רבינו אבן מגש אע"ג דלא שייר אם עמד אינו חוזר ומסתב' דעד כאן לא קא מיבעיא ליה אלא דשייר. אי מהני שייור ואם עמד אינו חוזר או דילמא אע"ג דשייר חוזר. אבל היכא דלא שייר לא מיבעיא ליה דאזלינן בתר אומדנא וסלקא בתיקו ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע"ג דשייר אם עמד חוזר אמר ר' ששת יטול ויזכה ויחזיק כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יירש ויחסן בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא ויהנה בהן וישען בהן ויעמוד בהן סלקא בתיקו ולא קני ולשון נכסי לפלוני או שיהיו לפלוני בראוי ליורשו לשון ירושה באינו ראוי ליורשו מתנה ושכיב מרע שמכר כל נכסיו איתנהו לזוזי עמד חוזר ליתנהו לזוזי עמד אינו חוזר שכיב מרע שהודה מהו ת"ש דאיסור הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבה ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וגרסי' בקידושין לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו וכו' ואוקימנא בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמי' נוחה הימנו דליכא למיחש שמא יחזור לסורו וכפר"ש מש"ה אקפד רבא ואיכא מ"ד דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו וכו' וה"מ בגר וגייורת אבל רב מרי דעכו"ם הבא על בת ישראל הוה בתר אימיה גריר ולא בתר אבוה ומשום הכי איקפיד רבה והרב כתב ה"מ דאתיא לידיה בתורת הלואה הא לא אתא לידיה בתורת הלואה אין רוח חכמים נוחה הימנו אמר רבא היכי קני להו רב מרי להלין זוזי אי בירושה הא לאו בר ירושה הוא דהורתו שלא בקדושה הוה אי במתנת שכיב, מרע כל היכא דאיתיה בירושה איתיה בשכיב מרע וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע הילכך נהי דאיסור מצי מקני למאן דאיתיה בירושה רב מרי לא מצי קני כמתנת שכיב מרע כיון דליתיה בירושה בישראל לא קני במתנת שכיב מרע כגון גר וכגון רב מרי שהורתו שלא בקדושה ואפילו ישראל נותן לו מתנת ש"מ לא קני דמתנת שכיב מרע דרבנן היא וכי עבוד רבנן תקנת' לישראל לגר לא עבוד תקנתא אבל נותן מתנה אפילו הוא גר דבריו קיימין ודיקא נמי דקאמר ורב מרי הורתו שלא בקדושה הוה אלמא ארב מרי מהדר. ורבינו שמואל דאמר גר לאו בר צואה הוא ורב יצחק דאמר מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפילו לגר בעלמא קני אבל גבי יורש דידיה לא קני ולא נהירא לן דיציבא בארעא וגייורא בשמי שמיא רב מרי דהוא בריה לא קני גר דעלמא קני אלא כדפר' שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת וכמה כל שהו רב יהודה אומר קרקע כדי פרנסתו ורב ירמיה בר אבא מטלטלין כדי פרנסתו וקיימא לן כר' ירמיה דר' זירא קאי כוותיה דאמר מכוונא שמעתא דסבי וליתה לאתקפתא דרב יוסף דאמר רבא חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן אלו הן ש"מ ועבדו ואשתו ובניו ומברחת וכולהו מטלטלי הוו שייור לבר מכתובת אשה ולא איתברר לן היכי אייתי רב אלפס ורב אחא מהא סייעתא דלא בעינן כדי פרנסתו. וכתב רב אחא דפליגי רב יהודה ורב ירמיה בר אבא הלכה כרב נחמן בדיני דמדקאמר עד שיכתבו כל נכסיהן אלמא קרקע לאו דווקא אלא כל שהו' דווקא ולא בעי כדי פרנסתו. ומסתברא דכולי עלמא כדי פרנסתו בעינן והילכתא כרב ירמיה דאי כפסקא דרבוותא רבא דאמר כמאן לא כרב יהודה ולא כרב ירמיה ולא כר' זירא ולא כרב יוסף. אלא רבא לא אתא לאשמועינן אלא קרקע לאו דווקא אבל כל שהוא אפשר דווקא ולאו דווקא ומשמע דכולהו סבירא להו כדי פרנסתו והילכתא הכי ורב יוסף יחידאה הוא מיהו לא בריר כדי פרנסתו מאי היא דמי ידעינן כמה חיי. ואיכא למימר כדי פרנסתו י"ב חודש כדאמר גבי הניח בנים ובנות בריש גמר' בפרק מי שמת אמר מטלטלין לפלו' כל מאני תשמישי קני לבד מחיטי ושערי כל מטלטלי אפילו חיטי ושערי אפילו ריחים העליונה לבד מריחים התחתונה כל דמטלטלי. אפילו ריחים התחתונה. איבעיא להו עבדא כמקרקעי דמי או מטלטלי. וכתב רבי' אלפס הלכה כמטלטלי דמי והא איפסיק הילכתא בפ' יש נוחלין הלכה אין גובין מן העבדים ומסתברא מדלא אייתי הכא הא דב"ק והא דיש נוחלין ש"מ דלא קא מיבעיא ליה אלא לענין מכר ומתנה משום דאיכ' למימר מדהוה ליה למימר נכסי וקאמר מטלטלין דהא איתקש לשדה אחוזה לכל מילי דכתבי באוריתא כדפי' במאמר אגב או דילמא כמטלטלין דמי דהא לענין גוביינא כמטלטלין דמי ובתרי דוכתי הוא דאיבעי לן כמטלטלי דמי או לא לענין מכירה הכא ולענין גוביינא איפשיטא והכא לא איפשיטא ולקולא ולא קני אמר נכסי לפלו' עבדא גלימא זוזי שטרא בהמות עופות תפילין כולהו איקרי נכסים ספר תורה סלקא בתיקו ולקולא והא דאמרינן בהמוכר את הבית. אמר ליה נכסי לפלוני אפילו בתי ועבדי. אבל מטלטלין לא לא קשיא התם מכר והכא מתנה ואיכא מאן דאמר התם דאמר נכסיי. הכא אמר נכסי אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו ושני קנה וראשון לא קנה לא שנא לעצמו ול"ש לאחרים אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי אמר' להון לעמרם ברי ואע"ג דאותיות לא קני אלא במשיכה הכא קני דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והאי דלא קנו משום דמצוה לקיי' דברי המת פי' משום דלא אמר מצוה אלא היכא דאיתיה לממונא ביד שליש כדאשכחן גבי תנו שקל לבני בשבת ובהולך מנה לפלו' אבל ליתה ביד שליש לא אמרינן והא דגרסי' בפ' השולח פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח תעשה לה כופין היורשין ועושין לה קורת רוח ומוקמינן לה כר"מ התם נמי זכו בה שמים וכמו שבא ליד שליש דמי ומסתברא הא דלא אמרינן מצוה אלא בבריא או בשכיב מרע דדיניה כבריא כדפירש לקמן ירושלמי ר' יוסי ברבי אילעאי עייל עובדא קומי ר' יוסי שכיב מרע שאמר ינתנו אותיותי לפלו' אמר לו אין שכיב מרע מזכה לפלוני בדברי' אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או במשיכה ואלו נקנין בשטר ובמשיכה כהדה דתני ספינה ניקנית במשיכה וכו'. ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנית במשיכה ובשטר כתב ולא משך משך ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימשוך ואגמרא דילן סמכינן. אחתיה דרב דימי דרב יוסף הוה לה קרנא דפרדיסא וכו': אמר להו לסהדי היכי הוה עובדא אמר ליה אי דקא מתה ההיא אמר א"ל אם כן מצוה מחמת מיתה הוות וחוזר ש"מ אפילו בקנין ושייור עמד חוזר מת קנה וכתב ר"ש בר חפני מי שמזכיר שם מיתה הוא שנקרא מצוה מחמת מיתה הא לאו הכי לא ומסתבר' כל מסוכן שחוליו קשה וניכר שצוואה מחמת מיתה הוא מצוה מחמת מיתה ואע"פ שלא הזכיר שם מיתה וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע ואם הוא מזכיר שם מיתה אפי' באותן הימי' מצוה מחמת מיתה הוא ואחתיה דרב דימי בג' ימים הראשוני' הות כדאמר כל אימת דהות חלשא וכו' לאחר ג' ימים הוא מסוכן כדגרסי' בירושלמי דפאה איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי כו' כדאיתא לעיל בגיטין ומסוכן אע"פ שלא הזכיר שם מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וכן המפרש והיוצא לשיירא. והא דנהיגו למיכתב בשטרי צוואות ודיבורו ומילולו מכוונין בפיו וידע לשאל ולהשיב על הן הן ועל לאו לאו מילתא יתירתא היא ולא בעיא בדיקה אלא בנשתתק כדפרשית ובשתק הוא דבעי בדיקה כדגרסי' בפ' מי שאחזו כשם שבודקין אותן לגיטין כך בודקין אותן לירושות ולעדייות וכו' ואוקימנא התם בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל עדייות דעלמא לא וירושה ירושת בנו בכור ומשאות ומתנות נמי אבל לאסהודי' בבדיקה לא. ירושלמי הדא איתמר שאדם מעיד עדותו מיושב ודוקא ע"י הדחק: תשובה לגאון בריא שאמר בלשון צוואה מתיירא הוא שלא יארע לו מות פתאום והרי הוא מצווה כך וכך אין בו דין מצוה מחמת מיתה אלא א"כ מת סמוך לדבריו יום או יומים שהוא כמו ששנינו בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה כו' ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט. גרסי' בפי מי שאחזו שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה וכתב רב אלפס סוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד מחולי אל חולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מת מחמת חולי הראשון מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענתו אין מתנתו מתנה ואין צריך אומד אלמא אפי' גבי ירושה בשתיהן חוזר בשעמד כדאיתא לעיל. אבל רש"ב גבי גט הוא דבעיא אומדנא משום דקאמר מחולי זה אבל מתנה לא בעיא אומדנא אפי' הלך על משענתו ומסת' מדמסיק בגמ' דאביי ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא מתני' כדקס"ד מעיקרא הוא ועמד דקתני עמד ממש ואפי' הכי בעי אומדנא אבל עמד מחולי אל חולי והלך על משענתו לא בעי אומדנא ומתנתו מתנה: איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמרוה קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכ"מ מתנת שכ"מ במקצת בעיא קנין אע"ג דמית מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה ומתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין קי"ל כשמו' דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפי' נכתב השטר מחיים ומת לא קנה אלא אם כן כתוב בו מהיום א"נ ציוה למסור לו השטר מחיים דמוכחא מילתא דדעתו להקנותו מחיים אבל בסתמא לא שמא לא רצה להקנותו על ידי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא בבריא בקנין ושטר שכיב מרע אינו מחיים שאין דעתו להקנותו אלא לאחר מיתה ואפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ה"מ בבריא אבל שכיב מרע לא. והא דגרסינן כתבו מנה לפלו' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אפי' כתב מחיים אין נותנין לאחר מיתה ואין כותבין לאו דוקא ואית דלא גרסי התם ומת. והא דאמר ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה הא לא עמד קנה במייפה את כוחו היכי דמי מייפה את כוחו. אמר רב חסדא דכתב בה וקנינא מיניה מוסף על מתנא דא הא לאו הכי לא קני. ומסתבר' מדרמינן מדשמואל אדשמוא' מיהא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"ג שקנו מידו אם עמד חוזר ש"מ דמתנת שכיב מרע דפליגו בה רב ושמואל במתנת שכיב מרע בכולה הוא דלא בעו קנין והוה בה קנין וכיון דאית בה קנין הוה לה כמתנת שכיב מרע במקצת דאמר כתבו ותנו והוא הדין במצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה דלא בעיא קנין והוה בה קנין א"נ במתנת שכיב מרע בכולה בלא קנין או במצוה מחמת מיתה ואמר כתבו ותנו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אבל מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואית בה קנין מתנת בריא היא וכיון דבעיא קנין אעפ"י שכתב בה קנין לא אמר שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וכן כתב ר"ח במתנת שכיב מרע בכולה פליגי רב ושמואל פי' במקצת פליגי ומשום דכתב קנין בשטר הוא דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וצ"ע: ונקיטינן דמתנת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה וקנו מידו נמי ומת לא קנה עמד חוזר בכולן אם מייפה את כוחו ומשיקנה חוץ ממתנת שכיב מרע במקצת וקנו מידו וכן הילכתא פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתי רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתי' ושני קנה כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה קי"ל כשמו' דשני קנה והרי היא כמתנת שכיב מרע ושמעינן מיהא דזיכוי וקנין לענין חזרה כי הדדי נינהו ולענין מקנה בזיכוי קנה דמייפה את כוחו בקנין לא קנה בסורא מתנו הכי בפומבדית' מתנו שכתב וזכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו חוזר לא לעצמו ולא לאחרים ההוא דכתבינהו לנכסי כולן וקנו מידו ופירשו רבוותא דכתב וזיכה וקנו מידו ומשום הכי לא מצי הדר ביה ובנוסח' דילן ההוא דקנו מיניה ופרש"י בשייור ובקנין ההוא שטרא דהוה כתוב בה מחיים ובמות' רב אמ' הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ואמרי נהרדעאי הילכתא כותיה דרב ואמר רבא אי כתב בה מחיים קנה ולית הילכתא כוותיה לא כתב בה שכיב מרע היה והוא אומר שכיב מרע היה והן אומרים בריא היה עליו להביא ראיה ההוא שטרא דהוה כתב כדקציר ורמי בערסיה ולא כתב בה ומיגו מרעיה איתפטר לעלמיה אמר רבא הרי מת וקברו מוכיח עליו ואמרינן כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כמאן כר' נתן ובעל מתיבתא פסק כרבא ורב אלפס אמר דלית הילכת' כותיה אלא כר' יעקב דקאי כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו להביא הראיה כהא דתנן לא כתב בה שכיב מרע וכו' וקיימא לן כרב' דאמר ראיה בעדים הילכך ליתה לרבה אלא אוקי ממונא בחזקת מריה וקשיא לן לרב אלפס דבנוסחא דידן בתרויהו גרסי' רבא אם כן קשיא דרבא אדרבא ומסתברא דרבא דאמר ראיה בעדים לאו משום דסבירא ליה כרבי יעקב דהא איהו כר' נתן סבירא ליה כדאמרי' אלא היינו טעמא דאית ליה חזק' להאי וחזקה להאי אמרינן המע"ה והיינו דאקשי ליה אביי ארבא מאי טעמא אמרת ראיה בעדים דהא את בעלמא סבירא לן כר' נתן אילימא משום דבכולהו כתב בהו כמהלך בריגלוהי בשוקא וכו' איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל היכא דלית ליה חזקה לאידך אזלינן בתר השת' כההוא עובדא דהוה כתב בדקציר ורמי בערסיה, ועוד סוגיא דשמעתא כרבי יוחנן וריש לקיש דמפכי ושקלו לאוקומ' למשנת בר קפרא כרבנן ולא כר"מ וכר' זירא דאמר נראין דברי ר' יוסי וכו' ועל כרחין מפכינן למתני' ולמתניתא דידן ולמד"א ראיה בעדים פליגי בבריא ובשטר מקויים בפלוגתא דרבי נתן ורבי יעקב דרבנן כרבי נתן ורבי מאיר כרבי יעקב הילכך הלכה כר' נתן דרבנן קיימי כוותיה והילכתא כרבא בתרויהו. אבל אם הוא שכיב מרע דכ"ע לא פליגי, דעליה להבי' ראיה ואע"פי שהנכנסין בחזקתן ובנוסח דרב אלפס נמי איכא למימ' הילכת' כר' יוחנן דאמר ראיה בקייום השט' וכדאפכינן דהא קי"ל בכל דוכתא ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן לבר מתלת. רבינו אפרים ואע"ג דמכי' קרקע ליכא דמקבל מתנה מפקי' מיניה דקי"ל קרקע בחזקת בעל', קיימ' דכל שטר דלא כתיב ביה דשכיב מרע היה וטעין הוא או יתמי דשכיב מרע הוה אי תפש מפקינן מיניה וה"מ מתוך שלש אבל לאחר שלש אמרינן מיגו ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דמטי לידיה דמקבל לא מפקינן מיניה: המחלק נכסיו על פיו,. רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות וכו' רבי יהודה אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול אמר ר' לוי קונין משכיב מרע ואפי' בשבת ולא ליחש לדברי רבי אליעזר שמא תטרף דעתו עליו ירושלמי עשו דברי שכיב מרע כדברי בריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו החולי מסוכן מחלק נכסיו בין בחול ובין בשבת. מה שעשה עשוי. ואם היה בריא עד שיכתוב. גרסינן בפ' ג"פ. אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו. ואמר מנה לפלו' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. ופירש רבינו אבן מגש דוקא בשעה שהקדיש אבל לאחר שהקדיש. אפי' אמר תנו אין נותנין. דהא איבעיא לן בפ' מי שמת. שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו וסלקא בתיקו ואינו חוזר ומסתברא אפילו אחר שהקדיש קאמרינן והתם לא מיבעיא ליה. אלא אי מהני בהו שייור כדפרשי'. אבל כל נכסי פשיטא דחוזר וכי אדם עושה קינוניא על בניו. דרב ושמואל דאמר תרויהו שכיב, מרע שאמר מנה לפלו' בידי אמר תנו נותנין בלא שבועה לא אמר תנו אין נותנין. ואפי' למ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשין קאמר דלא גבי אלא בשבועה היכא דנקיט שטרא. מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא. לרב ושמואל אע"ג דאמר תנו, אין נותנין דמלוה על פה גובה מן היורשין. ולדידן דסבירא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין: אי לא נקיט שטרא ואמר תנו אין נותנין. והכא אידי ואידי דנקיט שטרא. והא דרב הונא במקויים. והא דרב ושמואל בשאינו מקויים ואפילו למאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין אמר תנו נותנין. דהא קיימוה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין לאדם עשוי שלא להשביע בניו והלכה כרב ושמואל. ואיכ' מאן דכתב למאן דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשין אע"ג דלא אמר תנו נותנין ואפקוה הא דרב ושמו' מהילכת' ומסקנא דהלכה כרב ושמואל. ומלוה ע"פ גובה מן היורשין היכא דאמר תנו. רבינו אפרים רבנן קדמאי כרב ושמואל סבירא להו ורב פפא הוא דפסק הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין בתר הכי בכמה דורות ואמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלו' בידי ויתומים אמרו חזר ואמר לנא אבונא פרעתי נאמנין תנו מנה לפלו' ואמרו יתומין חזר ואמר לנא אבונא נתתי אין נאמנין. ודייקי' מינה טעמא דאמר לנו אבונ' פרעתי. אבל לא אמרו חזר ואמר לנא אבונא פרעתי נותנין ואף על גב דלא אמר תנו. ומסתברא דוקא דאיכא שטר בידיה ומקויים אבל איכא שטר בידיה ולא מקויים הא אמרינן לעיל רב ושמואל דאמרי תרויהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנ' דאינו מקויים אבל הכא דמקויי' ולא אמר חזר ואמר לנו אבא פרעתי נותנין בלא שבועה ואפי' הכי אם אמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי מהימני ובשבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומין משתבעי אבל אם אמר תנו ואמרו יתומין חזר ואמר לנו אבא פרעתי לא מהימני למימר שטר פריעא הוא וגבי בלא שבועה ורב אלפס התם דלא אמר בתורת הודאה כדאיתא בהלכות: כתב גאון יורשין שאמרו אמר לנו אבא שטר זה שכתב עלי באונס נכתב ולא נתקיים עליו מודעא לשטר קיום דיניה כמאן דאמר אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהן בלא שבועה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי איבעי' להו שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדיי או לא צריך לומר כתובו או לא אדם משטה בעת מיתה או לא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע: ככתובין וכמסורין דמו והא דאמר והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית. ליתה ולא שנה מנה זו ול"ש מנה סתם דקי"ל למנה קבור לא חיישינן ומסתברא דאליבא דהילכתא ליתא לאוקומה בשכיב מרע דהא קיימא לן בשכיב מרע אע"ג דלא אמר תנו נותנין כר' שמעון שזורי אלא בבריא מיתוקמא ובמעמד שלשתן ואע"פ דאין צבורין ולסברא דרבינו שלמה דאמר אע"ג דליתיה ביד שליש אמר מצוה לקיים דברי המת אע"ג דליתיה במעמד שלשתן יתנו לאחר מיתה ונר' דברי רבינו ומצוה לקיים דברי המת איתה בבריא ובשכיב מרע במתנה במקצת ודיניה כבריא: אבל בכולהו ובמצוה מחמת מיתה אומר ככתובין וכמסורין דמו. והא דקא פריך הכא בבריא והלא משך אליבא דלית ליה מצוה פריך דאי הכי דאית ליה כר"מ אפי' אין צבורין נמי ודרב ליתה כלל ומיתוקמ' בבריא כדפרשי' ומיתוקמ' נמי בשכיב מרע ודוקא במצוה מחמת מיתה או במחלק נכסים כדאיתא בפ' מי שמת והתם נמי מצי לאוקומה בבריא אלא אפילו בשכיב מרע אוקמה אליבא דרב פפא ורב אלפס סומך אההיא שינויא דהתם. כתב מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין כותב בכך וכך איך פלו'. בר פלו' פקד קדמנא כד קציר ורמי בערסיה ומיגו מרעיה איתפט' לעלמיה וחיי לכל ישראל שבק וכך אמר לנא הוו סהדי בקנין וכתובו וחתומו והבו ליה לפלו' בר פלו' מחמת דצביתי ברעות נפשאי ואקניתי ליה לפלו' בן פלו' דנן כל מה דאית לי תחות כל שמיא מקרקעי ומטלטלי ולא שיירית מנהון אלא ארעא פלן ומטלטלי פלן בסימנה' ובמצרנה' ושארא יהבית ליה לפלו' דנן במתנה אלימת' ואינש לא ימחי בידיה מן יומא דנן ולעלם ומתנה דא שרירא וקיימ' כחומר כל שטרי מתנתא דשכיב מרע דלא כאסמכת' וכו' ואם מצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין כותב איך פב"פ פקיד קדמנא כדקציר ורמי בערסא ותקיף ליה עלמא טובא ומסתכן ומיגו מרעיה איפטר לעלמיה וחיי לכל ישר' שבק וכן אמר לנא פלו' דנן כל נכסי דאית לי מקרקעי ומטלטלי כולהון יהון לפלו' דנן ליה ולכל דאתי מחמתי ואינש לא ימחי בידיה מיומא דנן ולעלם ותפקידתא מפקידית קדמיכון מחמת מותא די לא להשנאה כחומר כל שטרי תפקידת' דנהיגין בישראל ואנחנא סהדי כתבנא וחתמנ' כל מאי דשמענא מפומיה ויהיבנא ליה לפלו' למיהוי בידיה לזכו אות מם מכירת קרקעות ושטרות ועבדים פי' במאמ' אגב ענין קנייתן וקבלתן עדות כדרכו קטן אימתי מוכר בנכסי אביו והן חמש מידות בקטן פחות משש אין מעשה קטן כלום מבן שש מוכר ונותן במטלטלין משיביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכ' במקרקעי אינו יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפי' הביא שתי שערות עד שיהא בן ך' אבל מתנתו מתנה משיביא ואפי' הוא בן ך' אם הוא שוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וה"מ בנכסי אבוה אבל בנכסי דידיה ומקרקעי דידיה אפי' מבן שש כשם שמקחו מקח וממכרו ממכר וגרסינן התם שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר בשלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כשוטה ודין חרש פירשתי במאמ' זיין ועתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וגרסי' בפ' האש' בר שטי' זבין נכסי אתו תרי ואמרי כשהו' חלים זבין ואתו בי תרי ואמר כשהוא זבין. ואסיקנ' אוקים תרי לבהדי תרי. ואוקים נכסי בבר שטיא. וה"מ דאית להו חזקה דאבהתא. אבל לית להו חזקה דאבהת' אמרי' כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבין סברי רבוותא כל שאין לו מכר אין לו למשכן לא מטלטלי ולא מקרקעי. גרסינן בפ' המוכר את הבית המוכר את הבית לא מכר את היציע ואעפ"י שפתחו לתוכו ולא את החדר שלפנים הימנו כו' לא את הבור ולא את הדות. אעפ"י שכתב לו עומקא ורומא. וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא ואיפסיקא הילכת' כר"ע דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר וכתב הרב המחבר ראובן שמכר חצר לשמעון ויש עליו ראובן חלונות פתוחות ובא שמעון לבנות כותל כנגד החלונות איכא למ"ד אין לראובן לעכב דמוכר בעין יפה מוכר והרי הוא כמי שהתנה בשעת מכיר' תאפיל הואיל ולא פירש שיתרחק. ואיכא מ"ד כיון שראה את החלונות היה לו לסלק את החלונות ואין יכול לבנות כנגדן ואע"ג דדין לקוחות ודין אחים שוין כדאמרינן ואזדו לטעמיהו האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה והאחין שחלקו לקוחות הן אפי' הכי כיון דצריך להרחיק הוה ליה כמכחשי בארעא וכל דמכחשי בארעא שייורי משייר וצ"ע: ירושלמי חד בר נש זבין כל דרתיה שייר חד מסתוכי וכו'. איתמר שני בתים זו לפנים מזו שניהן במכר ושניהן במתנה אין להן דרך זה על זה וכ"ש חיצון במתנה ופנימי במכר. אבל חיצון במכר ופנימי במתנה יש לו דרך לפנימי. ומסתב' שכל שעה שרוצה הפנימי ליכנס נכנס. ולא אמרי זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת כדי שלא יכנס אלא ברשות בשעה שבני אדם נכנסין דבעל הבור רצונו שיהיה לו פותח לבעל הבית כדי שלא יבוא בעל הבור לידי חשד אשתו. אבל הכא כח פנימי יותר מכח החיצון ואין כח לחיצון על הפנימי למחות בו ונכנס כל שעה שרוצה: ירושלמי בריש גמ' דבכורות והוא במאמר מצרנות והיכא דשייר דרך אין צריך שיעבור חמור במשאו פחות מד' אמות דתנן דרך היחיד ד' אמות ודרך הרבים י"ו אמות ואמרינן עלה בגמ' תניא אחרים אומר שיעבור חמור במשאו אמר רב הונא הלכה כאחרים. והיינו כדייני גולה דאמרינן שני גומדין ומחצה. וכתב רבינו אפרים ש"מ אע"ג דלא מצי מוכר לאישתמושי בהו לא מיזדבני ואיבעיא להו מבוי שיש בו חצירות הרבה משני צדדין עד הפתח ובא אותו הסמוך לפתח המבוי להוציא זיזין ולבנות עליה באויר המבוי למעלה מגמל ורוכבו דלית להו הזיקא לבני מבוי וכגון דלא אפשר לפנימיים להוציא זיזין משם ומעכבי עליה משום מנתא דאית להו בכוליה מבוי מדמינן לבור ושובך דאע"ג דלא מצי מוכר לישתמושי בהו ולא אמר כופין על מידת סדום הכא נמי דלא מצי לאפוקי זיזין מצי לעכובי על החיצונים דכי היכי דאית להו בקרקע ה"נ אית להו באויר ופסק משמיה דרב האיי גאון דלא מצי מעכבי: גרסי' בפ' השוכר תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד מכר לו שדה שוה אלף זוז ונתן לו מהן ה' מאות בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה וכו' רצה אומר לו תן לי מעותי: רצה אומר תן לי קרקע כנגד מעות. ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה וכו' מהיכן מגבהו מעידית שבנכסים ומאי טעמא מזיק הוא וכו'. ר' שמעון בן גמליאל אומר מלמדין אותו שלא יחזור בו. כיצד כותב לו אני מכרתי שדה לפלו'. והרי נושה בו וכו"'. ואוקימנא בדעייל ונפק אזוזי.. וטעמא דכתב ליה הכי קנה הכל הא לא כתב ליה לא קנה ולא כלום ויכול לחזור בו ור"ח ורבינו האיי פרשי לא קנה אלא כנגד מעותיו כדאמר רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי ולא מסתברא חדא דהוה ליה לאוקומיה הא דאמר קנה כשאמר לו ערבוני יקנה ולא צריך לאוקומה בדנפיק ועייל אזוזי ועוד מדקס"ד מעיקרא שמגבהו משאר נכסים ש"מ דלא קנה כלום ועוד דקשיא ההוא חמרא דפש חד זוזא וליכא למישמע פלוגתא בין מקרקע למטלטלי דהאי דאמר רבא מאן דמזבין מידי לחבריה קאמר לכל מילי משמע והילכך לא קנה כלום וכל מי שחוזר בו ידו על התחתונה וכ' ר"ח מדקא מדמי להו אהדדי. ש"מ תרתי מתני עירבון נינהו והיכא דנפיק ועייל אזוזי קנה כנגד מעותיו אבל קונה קרקע ופורע מקצת דמים ולא בתורת עירבון ועייל ונפיק אזוזי לא יקנה כלום ומסתברא דבתורת פירעון קנה הכל והיינו קרקע שנקנה בכסף דליכא פלוגתא בין עייל בין לא עייל אבל לא עייל ונפיק אזוזי אע"ג דלא כתב ליה קנה הכל כדתניא רבי יהודה אימר דיו תיקנה כנגד מעותיו. רשב"ג אומר בזמן שאמר לו לו ערבוני ויקן אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו ה' מאות קנה ומחזיר לו השאר. ואוקימנא בדלא נפיק ועייל אזוזי דקי"ל כרבי יוחנן דאמר עירבון כנגד כולן הוא קונה וה"מ במטלטלין בסתמא קני ליה כוליה לענין מי שפרע ודוקא בסתמא דלא אמר ערבוני יקן אלא בסתם או בתורת עירבון או בתורת דמים אבל אמר לו ערבוני יקן אע"ג דלא נפיק ועייל אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכנגד מעותיו קנה ואין אחר מהן יכול לחזור בו והא דתניא בקידושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו כיון דשתי שדות נינהו אע"ג דנפיק ועייל אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו והיכא דקא נפיק ועייל אחד זוזא כמאן דנפיק ועייל אזוזי לא קנה ולא כלום והיכא דמוכר שדה מפני רעתה. אע"ג דקא נפיק ועייל אזוזי בסתמא קנה הכל והא דגרסינן זבין ולא איצטריכו ליה זוזי לא שייך בהא הילכתא דעייל ונפיק אזוזי (משייורא דלא פרע קאי) ירושלמי מודה ר' חייא בר' יוסף לר' יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חציין כגון פרה וטלית שיתן לו כל המקח או ימכור אותו למי שיפרע וצ"ע ודינא דמטלטלין כדינא דמקרקעי לכל מילי ולא אשכח וטרח וזבין במאתן וקא נפיק ועייל אזוזי לא קני אלא בעי לזבוני במאה ולא אשכח ואי טרח משכח ולא טרח וטרח וזבין במאתן וקא נפיק ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדה מפני רעתה דמי או לא תיקו הדין נוסחא דרבינו שלמה והכי איתה בספר הישר ופי' במאה שדה קטנה וזבין במאתן שדה אחרת גדולה וגמרא דילן פשיטא בעי לזבוני במאה וטרח וזבין במאתן. כלומר אותה השדה זבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי קני דכמוכר שדהו מפני רעתה דמי וכ"ש לא עייל אלא בעי לזבוניה כו' ומסקנא בתיקו ולקולא דנתבע והוא הלוקח. ורבינו אלפס לא אייתי לה שדרי ממתיבת' כי אמר נפיק ועייל אזוזי לא קני היכא דאתני לוקח בשעתה דלא הוי זביניה עד דמשלימנא לפירעון ואע"ג דמשיך לא קני אבל לא אתני וזבן סתם אע"ג דעייל ונפיק אזוזי קני ובפ' אלמנה ניזונית זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ודוקא האומר בעידנא דזבין לזוזי איצטריכנא דמוכחא מילתא אבל לא גלי דעתיה הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים כדאיתא בקידושין בההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק וגלי דעתיה וסליק ולא מהדר ליה ומסקנא איכא דאמר אדעתא למיסק והא סליק ליה ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל ולא סליק. אמר רב אשי איבעי סליק איכא דאמר איבעית לא סלק מאי ביניהו דאיתיליד אונסא באורחא ואי איתילד אונסא באורחא ולא מצי סליק השתא קיי"ל כאיכא דאמרי אי בעית סלקת וכיון דהוה מצי סליק לא הדרי זביניה נוסחא דרב אלפס ואי בעי לא הוה סליק בתמיהה: גרסי' בפרק מי שאחזו ההוא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה אונסא דמיתילד בה לסוף אפיקו נהרא וכו' ואיגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבא אמר אונסא דלא שכיח הוא ורב פפא בריה דרב יהושע זבן שומשמי אגודא דנהר מלכא אגיר מלתו לעבורינהו וקבילו עליהו כל אונסא דמיתיליד לסוף איסתכר נהרא דנהר מלכא אתו לקמיה דרבא אמר להו אונסא דלא שכיחא הוא וכן הילכתא גרסי' בפ' המקבל האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי אית דמפ' בנכסי הגר אבל גירסת רבינו האיי. האי מאן דזבן ביני אחי ושותפו חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה וכתב רב יהודאי גאון נפק מינה דאילו חציפא לא מיענש אע"ג דהוי תלמיד חכם ור"נ מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מיצרא כלומר דלא זבן ביני אחי אלא ביני מצרני לא מסלקינן ליה דל"ל לרב נחמן דינא דבר מיצרא אלא היכא דזבן ביני אחי ושותפי ונהרדעאי אמרי אפילו משום דינא דבר מיצרא מסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב וקיימ"ל כנהרדעי והכי פירשה מר רב משה גאון ומסתברא היכא דזבן בין אחי אע"ג דאיהו נמי בר מצרן קאמר דמסלקינן ליה אליבא דרב נחמן ונהרדעי דהא ר"נ לית ליה דינא דבר מיצרא ובר מצרא לא מצי מפיק מאינש דעלמא ואפי' הכי אחין ושותפין מפקי מיניה ש"מ דאחין ושותפין עדיפין מבר מצרן הילכך אפי' הוא בר מצרן ואם איקיר וזבון מפקינן מיניה דגבי אחין לית דינא דבר מיצרא הילכך אח קודם לעולם אלא היכא דהוי ההוא אחר דזבין שכן ואיהו לא שכן כדאמר שכן וקרוב מאי וכו' אבל היכא דתרוייהו שכינים או מצרנים או תלמידי חכמים ההוא דהו' אח מפיק ליה מאידך ואיכא לפרושי האי דזבן ביני אח לאו בר מצרן הוא לא מסלקינן ליה דבר מצרן דעלמא כבר מצרן דאחי הוא והוה לי' כשני מצרני דקדים חד מינייהו וזבן דזבינהו זביני ונהרדעי אמר אפילו הכי מסלקי ליה דמצרנות דאחי עדיף משום ועשית הטוב והישר והכי מסתבר' דנהרדעי דינא דבר מיצרא אית להו בעלמא וכן מצאתי בפירוש רבינו ברוך אמר ליה אזיל ואזבון ואמר ליה זיל זבין קיימל"ן כנהרדעי וצריך למיקנא מיניה והילכך אייקור זול ברשותא דבר מיצרא זבן במא' ושוה מאתן חזינן אי לכולי עלמא מחיל ומזבין יהיב ליה מאה ואי לא יהיב ליה מאתן זבן במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא שליח הוא וקיימא לן כרב נחמן בפ' אלמנה ניזונית דהיכא דטעה שליח לא קאמר ויש לו אונאה ואמר ליה מר קשישא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דר"נ אין אונאה לקרקעות כלומר אע"ג דשליח בעלמא יש אונאה ואפי' כל שהוא חוזר שליח דהכא כבע"ה דמי משו' דשליח מצי למימר לא עדיפת מנפשאי ואנא אדעתא דידי זבני אי ניחא לך לחיי ואי לא שקילנא ליה אנא ואין להן אונאה וש"מ אפי' ביטול מקח אין להן. ומסתבר' ביטול מקח נמי אין להן בכדי דמיהן אבל יותר מכדי דמיהן דזבין שוה מאה במאתן. וחד יש להן כדאמר בספר תורה ומרגלית בפרק אונאה. עד כמה עד כדי דמיהן: וגרסינ' נמי בפ' רשב"ג אומר מכרן קיים ועד כמה עד פלגא. ותנן התם ר"ג אומר ב"ד שמכרו שוה ר' במנה או שוה ק' בר' מכרן קיים. וגרסי' בירושלמי כמה דתימר בהדיוט במקרקעי עד שליש במטלטלין עד שתות. דכוותה בהקדש בקרקעות מדשתות במטלטלין עד שנים עשר ותנן נמי מי שיש לו ר' זוז מאכילין אותו עד מחצה. וגרסי' התם עד פלגא ואורחיה למיזל טפי לאו אורחיה והא דגרסי' בירושל' בכתובו' מכרה שוה מנה במאתים. או שוה מאתים במנה וכו' ומקשי' ופריק בשהוקר במקח. אליבא דמד"א ביטול מקח יש להן קא מתרץ ורבנן פליגי עליה ואמרינן הדא מסייע' לריש לקיש דאמר לעולם אין להן אונאה ולא איצטריך לשנויי בשהוקר המקח ואמר ר' יוחנן אם הוה דבר מופלג יש לו אונאה. כלומר יותר מכדי דמיהן ופי' מופלג כמו מופלג בחכמה. והילכך עד כדי דמיהן אין להן אונאה. בין למוכר בין ללוקח והרי הוא בפחו' משתות למטלטלין ויותר מהן הוא ביטול מקח ולוקח חוזר בכדי שיראה לתגר או לקרובו ומוכר לעולם חוזר והכי פסק ר"ח משמיה דגאון דרבא דפסק הילכתא יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה סתם קאמר ומסת' כל זמן שלא החזיר האונאה לא נגמר המקח ואם לא החזיר והוקר. עד שנעש' ביטול מקח היינו דרב חסדא. דאמר מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה. יכול לחזור דאמר לו אילו. לא אונתני וכו' והילכך איתה לדרבא. ואיתה לדרב חסדא וליכא לדחוייה סוגיא דשמעתה הכי. ולימא ליתה לא לדר"ח ולא למאן דדמי ליה: זבן גרירא דארע' בי מיצעי נכסי חזינן אי עידית היא זביני' זביני. ואי לא איערומי קא מערים. מתנה לית משום דינא דבר מיצרא. ובתשובה אי חייש להערמה מחרים כל מי שיש לו שטר מכירה ממנו וכובשהו והא דאמר בפ' נערה שנתפתתה. פשי' ראשון במכר ושני במתנה לייפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא לאו דמצי לאיערומי ולמיכתב תרי שטרי חד בלשון מכר חד בלשון מתנה אלא איכא למימר משום ייפוי כח עביד ליה תרי שטרי. ולא ביטל השני את הראשון וקינוניא עבד על בני מצרנים. ומיהו אי אגלאי מילתא דזביני הוא הדרא. דא"כ ביטלת תור' מצרנות לרבינו האיי אבל פר"ש בנערה שנתפתתה כיון דדינא דבר מצרא לא הוי אלא משום ועשית הישר, והטוב כייפינן ליה ומצי לאיערומי כולי האי ומקבלו לקבל הימנו שטר מתנ', ויצניע שטר מכר שאצל מוכר לייפות כחו שלא יבא בר מצרן עליו ואיכא למימר שיכול למוכרה לו על מנת שלא תהא לבר מצרן. ואמר אמימר אי כתב בה אחריו' אית בה משום דינא דבר מצרא. דאמר איערומי קא מיערם ויהיב ליה לבר מיצרא כמה דשויה ונחית בגווה וכתב גאון דמכריזינן ושמינן ליה לבעל חוב כתבינן ליה למקבל מתנה טירפא. דכי הוו ליה לנותן מתנה. שקיל מיניה מקבל מאי דשיימינן ליה על בעל חוב. וכתב רבינו אפרים ואי אודי דמיזבן זבנה וליכא סהדי בכמה זבנה מישתבע ושקיל.. הואיל וכשליח הוא לגבי בר מיצרא והאי שבועה לא בריר לן דלא אשכחן נשבע ונוטל בשבועת היסת: ואי כעין דאורייתא הא מנא לן. ומסתברא כיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא לא משבעי' ליה אלא יהיב ליה כמה דשוי והיכא דכתב ליה שטר בשטר מתנה וקבליה אחריות מתנה דאי נפקא מחמתיה מן ידיה יהיבנא ליה כך וכך ארעא ולא שוי האי שיעורא אע"ג דלא מודי דמזבן זבנה לא שקלה בר מצרא אלא בדמי דקביל עליה מריה דארעא ממה נפשך אי במתנה יהבה ניהליה מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ואי מזבן זבנה ניהליה לא עביד איניש דמקבל עליה לחבריה מאי דלאו שקל מיניה ואי ניחא ליה לבר מצרא למישקלה בההוא דמי שקיל לה וכו' מכר כל נכסיו לאחד אית בה משום דינא דבר מצרא מאי טעמא דאמר ליה את לא קנית לכל נכסי והאי נמי בלא הדא ארעא לא זבין לאחרים וקמאי מפרשי דלא ניחא דליפוש שטרי עילויה וסברא דכולהו דלא מצי למימר בר מצרא אנא זביננא לכולהו נכסי לבעלים הראשונים לית בה משום דינא בר מצרא שאין לך טוב וישר גדול מזה דכתב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנה מאתו וכתב הרב המחבר בן בעלים ליתיה בכלל בעלים ואי קדים בר מצרא וזבין מיקמי בעלים הראשוני' זביני זביני זבן מעכו"ם או זבן לעכו"ם לית ליה משום דינא דבר מצרא זבן מעכו"ם דאמר ליה ארעא אברחי לך זבין לעכו"ם עכו"ם לאו בר ועשית הישר והטוב ואין לומר ועשית הישר והטוב אלא ללוקח אבל המוכר אם ירצה לא ימכור אבל שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל נזקא דאתי ליה מחמתיה. כדא' רב אשי בהגוזל בתרא והוא הדין לשכירות דעכו"ם דמשמתינן ליה לגאון אם מת האב אין הבן חייב לשלם אלא היזק שעשה העכו"ם בחיי האב אבל היזק שעשה אחר מיתת האב לא מיחייב לשלם ומשכנתא לית משום דינא דבר מיצרא כדאיכא באפותיקי בהילכות חזקה ואם מכרה למי שממושכנת אצלו אין על הבעל מצרן להוציא מידו דאמר רב אשי מאי משכנתא דשכונה גביה ומסתברא דוקא מי שקנה משכונה שבידו ממושכנת אבל לשוייה מצרא ולקנות שדה אחרינא מפיק מיניה שהרי אין לו בקרקע אלא דמים ואיכא מאן דפליג למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה לית בהו משום דינא דבר מיצרא ומסתבר' רע הידוע ויפה הניכר לכל אבל יפה לזה ורע לזה או להפך לא ורבינו האיי אייתי ראיה מיהא דגרסינן בהשותפין רונייא זבן ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מיצרא. א"ל רב ספרא בריה דרבינא לרבינא אמרי אינשי ארבעי לצלא ארבעי לצללא ומשמע פי' דיליה כפר"ש דרוניא עני הוה וצריך שדה לפרנסה כמו שצריך לעשות וכשם שאתה אומר לו הסתלק משום ועשית הטוב והישר כך אני אומר לך ועשית הישר והטוב לעני ואל תסלקהו ואנו רגילין לפרש כפירוש הרב אדונינו אבינו זצ"ל דרוניא שתלא דרבינא הוה ויש לו חלק בשדות דרוניא. והוא בר מצרן כמותו כמו שבעל העור והעבדן שוין וכן פירש ה"ר לוי וכן עיקר לרבינו משה בר חנוך אם אינו מוצא למכור לא למצרן ולא לישראל אחר אפילו חצי דמיו ומצרן מעכב למוכרו לעכו"ם אם אינו מוכרה לחסרון מזונותיו. או שאין לו ממנו הנאה כל כך לאו כל הימנו שירביץ ארי עליו שכך שנינו ב' אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד וכו' עד קח לך זתים ועשם בבית הבד אף זה יעשה תקנה לעבודת שדהו ואם עני הוא וצריך למכור לחסרון מזונותיו יטריח בר מצרן לקנותו. (נוטל מעות העכו"ם) ואם אינו רוצה לקנותו לא הוא ולא אחר אי אפשר לו שלא ימכור שדהו ומכרו לעכו"ם שעני הוא שאמר בב' אחין לא עני לגמרי אלא עני לאותו דבר אבל מ"מ יקבל עליו אונס העכו"ם ובמתיבתא אם אינו רוצה ישראל לקנות מוכרו לעכו"ם מדגרסי' שמותי משמתינן ליה אי אמר ישראל דזבנה לעכו"ם הב לי דמי ואנא מפייסנא לעכו"ם אי אמר ההוא עכו"ם אנא אעביד בדיניכם ואהדר ארעא לבר מצרא ולא בעי לזבוני לית ליה דינא לשמותיה והיכא דבעי לזבונה לבר מיצרא ולא בעי בר מצר' מה יעבד לא אשכחן דעבוד רבנן פסיד' למוכר כדאמר הני צירי וכו' לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזתא הילכך לית בהו משום דינא דבר מצרא לרבינו אלפס בכל אשה קאמר שאינה אשת איש ליתמי לא בריר לן אי על האפיטרופוס שקנה ליתומין או שקנו הן בעצמן ומסתברא שותף הוא שאין לו חלק בקרקע אלא שהן שותפין בעיסקא וכיון שהוא שותף שלו ניחא ליה טפי מבר מצרן וכן פירש רבינו ברוך ורבינו האיי וכולהו קמאי והרש"פ שהן שותפין בקרקע ולא נהירא לן ואיכא מאן דפשיט מהיכ' דבר מיצרא לא איבעי ליה אלא להרווחא ולוקח דחיקא ליה שעתא ומיצטריך ליה לית ביה משום דינא דבר מצר' שאין בה משום ועשית הישר והטוב שכיני העיר ושכיני השדה שכיני העיר קודמין שכן ות"ח תלמיד חכם קודם קרוב ותלמיד חכם ת"ח קודם שכן וקרוב שכן קודם טוב שכן קרוב מאח רחוק והני כולהו דקדמו ליכא חד מינייהו בר מיצרא אלא תרוייהו רחיקי נינהו מיקדם הוא דקדמי אבל אי קדים אידך לא מפקינן מיניה אבל לגבי בר מצרן כולהו אית בהו משום דינא דבר מצרן זה כתב רבינו האיי ורבינו אלפס ומסתברא דאי קדם אידך מסלקינן ליה דתלמיד חכם כבר מצרן דיינינן ליה ואם רצה תלמיד חכם להוציא' מיד השכן או מיד הקרוב מסלקין משום ועשית הישר והטוב זוזי טבי וזוזי תקילי לית בהו משום דינא דבר מיצרא פר"ח ביד בר מיצרן צרורין וחתומין וטוען טוב טוב עליו הניחו' אצלו עד שידקדקו בחשבון ובהשקל וימסרהו לו אין על המוכר לעכב עד שיבוא בעל הצרור וימסור לו אלא מוכר למי שבידו מעות מותרין ואין עליו דין בר מצרן וכ"ש אי אמר בעל מצרן איזיל ואטרח ואייתי זוזא לא נטרינן ליה ואם אמר איזיל ואיתי זוזי אי אמיד נטרינן ליה ואי לא לא ש"מ כל היכא דיש פסידא למוכר בטיל דין מצרנות ואם הוא רחוק בעיר אחרת אין לו לעכב עד שיבוא כך פסקו הגאונים ואי איכא חשש הערמה מחרים מרי' ארעא מעכב אמריה בתי דאמר ליה עקור בניינך ושקול מארעאי וזיל ודוקא מרי ארעא מעכב אמרי בתי אבל מרי בתי לא מעכב אמרי בתי כגון שהקרקע למלך ובנו עליה בתים ומסת' לא מיבעיא למ"ד מחובר לקרקע אינו כקרקע דלא מעכב אלא אפילו למ"ד הרי הוא כקרקע לא מעכב דלא עדיף תלוש וחיברו מן המחוב' לו ודינו קרקע המחובר לו ורבינו שרירא השיב בתשובה לא אשכחן דמרי בתי מעכב אמרי בתי ומספק ליה מחובר לקרקע אם הוא כקרקע או לא דלא אשכחן דסבירא ליה הרי הוא כקרקע אלא כדברי יחיד כגון רבי אליעזר דכוורת דבורים ודף של נחתומי' שקבען בכותל ומדבר שהוא גידולי קרקע בלשון חכמים. ומספקא. והמוציא מחבירו עליו הראיה ארעא דחד ודיקלי דחד.. מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארע' ומהכא משמע דליתיה לההוא פירוקא דמפ' בארבעא לצלא. וארבע' לצללא משום דרוניא הוה שתילא ברבינא הוי בר מיצרא ובהני בני מצרני דקדים חד מינייהו דזבין. דהא הכא, אילן דיליה הוא ואפי' הכי בארע' דקאי לית בה משום דינא דבר מצר' כ"ש היכא דלית ליה אלא בפירי' ארעא אחר דלית בה דינא דבר מצרא ארעא לזרע' וארעא ליישוב יישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר מיצר' איפסיק משוניותא או דיכנא דדיקל' חזינן אם יכול להכניס בו אפי' תלם אחד אית בה משום דינא דבר מיצרא ואי לא לא הני ארבעה מצרני דקדים מינייהו וזבין זבינייהו זביני אתי בהדי הדדין פלגי ליה בקרנזול $ציור בספר$ ומסתבר' אי רחוק דלאו בר מצרן נמי זבנה זבן לכולהו ופלגי לה בקרנזול ואי אקדים והב שטר לחד מינייהו הוה ליה כמאן דקדי' חד מינייהו וזביניה זביני. ולפום חכמת המידו' אעפ"י שהוא מרובע ארוך רחב כיון דפליגי בקרנזול חלק ארבעת שוה ונותנין כלן דמים שוה והיכא דאיכא תרי מצרני בחד רוחא איכא מ"ד דפליג לה חולקין ואיכא למ"ד דלית להו לתרוייהו אלא חלק אחד מד' חלקים ומיהו אם קדם חד מינייהו וזבן זביניה זבינ' והכי מסתב' והכי נקטינן דכל מילי אית בהו משום דינא דבר מצרא אפי' ממטלטלין ומקומות בית הכנסת כמקרקעי דמי. דהא אית להו חזקה וכל דאית ליה חזקה אית ביה משום דינא דבר מצרא וכתב בתשובו' איצטבא שרבו יושביה ורצה אחד למכור את מקומו אין לו רשות למוכרו לאחר אלא לכולן להרויח את מקומם והיכא דזבנה או אורתה ויהבה במתנה מפיק מינייהו דכולהו הני מכח קמא קא אתו וכי היכי דמפיק מקמא משום ועשית הישר והטוב הכי מפיק מינייהו דקמאי נמי אדעתא דארעא אתי ולא דמי להא דגרסי' שומא דהדרא משום ועשית הישר והטוב ואמר התם זבנה או אורתה יהבה במתנה לא הדרא דהתם קמא נחית אדעתא דזוזי וכי פרע ליה זוזי הדרה משום ועשית הישר והטוב אבל הני אדעתא דארעא אתו וליכא עליה הישר והטוב. כדגרסינן התם אבל הכא קמא ובתר' כהדדי נינהו ואמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ורבינו האיי גאון כתב היכא דזבנה ויהבה במתנה באחריות הדרה. אבל אורתא ויהבה במתנה שלא באחריות לא הדרא דומיא דשומא ולא נהיר' לן ורב אלפס כתב בתשובת באם שהה המצרן משידבר כדי תביעת ב"ד ושיביא מעות בטל דין מצרנות: ירושלמי בגיטין אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם הן אומרי' בידינו ליקח והלקוחו' אומרי' לא היה בידם ליקח הקרקע בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו הראיה גרסינן בפרק ח"ה המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין וכתב ר"א פסק אדונינו האיי גאון זצ"ל הלכה כר' הלל היכא דזבין איניש קרקע בין בשטר בין בעדים בדמים ידועין ולית ליה ראיה דיהב דמי הרי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן וה"ה נמי אם נעל וגדר ומיהו ה"מ תוך ג' אבל לאחר ג' כיון דלא מחמת שטרא או הני עדים קא מקיימינן בידיה מיגו דמצי למימר במתנה יהביתו לי כי אמר פרעתיך נאמן וכן הילכתא בשטר גרסינן בפרק המוכר האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למיכתב ליה ולא שיירית בזביני אילין כלום כדאיתא במאמר המצרנות. אמר רב דימי מנהרדע'. האי מאן דמזבין ארעא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למיכתב ליה קני לך מתהום ארעא עד רום רקיעא למיקנא בור ודות ומחילות דמסתמא לא קני עומקא ורומא וכו' ומסתברא דתרוייהו בעינן ולא סגי בלא עומקא ורומא דאמר כי כתב מארעית תהומא עד רום רקיעא למיקנא עומקא ורומא הוא דקאמר והיכא דזבין סתמא ואמר ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ודיוטא הוא אויר כדפרשי' לעיל ואם רצה לבנות על גביו בונה ואם נפלה חוזר ובונה אותה וכ"ש אם רצה להוציא זיזין מוציא כרב זביד. ואמר רב יהודה האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דיקלי וציני ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפי' הכי שופרא דשטרא הוא: ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואית ליה זבין ליה תרי דיקלי ואי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי וכתב רב אלפס איכא מאן דמשמע ליה מהאי מימרא מאן דזבין לחבריה מאי דמישכח למיזבן אע"ג דליתיה לההיא מידי ברשותיה מיבעי ליה למיזבן ומיתן ליה ואנן לא סבירא לן הכי דמידי דליתיה ברשותיה דשב"ל אבל אי מוכר מתני ליה לאקנויי ליה דבר שלא בא לעולם ואדעתא דהכי יהיב ליה זוזי מיחייב ליה לקיומי ליה תנאין. ורבינו נסים מייתי ראיה דמיחייב למיזבן ליה מהא דגרסינן בתוספתא דתרומה בפ' האומר תרומה הם למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו אבל הא דאייתי מפרק הזהב ירושלמי בר נש דיהיב לחבריה י' דינרין אמר ליה דתיהוי לי בהון מאה גרבין מכיון דשלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו לאו ראיה היא דגבי נשרפו חיטיך בעלייה הוא דקאי ופירשתיה במאמר קנין: גרסי' בפ' הניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל: פירשתי במחאה גרסינן בפרק בית כור חצי שדה אני מוכר לך משמנין בינייהו. אמר ר' יצחק ונוטל בכחוש הלוקח. ואסיקנא רישא וסיפא לדמים כלומר לא שחולקין גוף השדה במנה בין כחוש בין שמן. דא"נ משמנין ביניהן. דקתני סיפא למאי והרי נוטל חציה בדרום במידה.. אלא משמע מזבנינן לדמים ששמין כמה שוה השדה בכחוש ויפה. ואם שליש שבדרום אינה שוה אלא שני שלישי שבצפון. נוטל שליש שבדרום ואם שני שלישי שבדרום אינו שוה שליש אלא כשליש שבצפון. נוטל שני שלישי שבדרום. אבל רישא יד לוקח על התחתונה. ואם שליש שבשדה שוה שני שלישי לעולם לוקח נוטל את הכחוש. והכי מסתבר': גרסינן בפ' המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו וכו' בית קטן שש על שמנה כלומר עם הכותלים אמה מקום הכותל ד' אמות על שש חלל ודוק' מוכר מקום דסתמא אורכו יתר על רחבו עבדי ליה. אבל לענין דירה ד' על ד' ודדיירי ביה אינשי. וחייב במזוזה ומעקה כדאית' בריש גמ' דסוכה תוספת דקדושין זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו. ואחר כך תבעו זה את זה ולקח אם הלוקח תבע המוכר יעשו דברי המוכר. ואם המוכר תבע הלוקח יעשו דברי הלוקח כתב בכך וכך איך אמר לנא פלוני הוו עלי סהדי בקנין וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי,. וקבילית מיד פלו' כך וכך ממטבע פלוני וזבינית ליה ארעא פלני' ובית פלו' דאית לי בדוכתא פלן. בסימנה' ובמצרנהא: ואינון מצרנהא. מצד פלו' כו' וכל מאי דבגו מצרני אילין עם כל עמלא ושבחא דאית ביה. ואם הוא כרם כותב מיתקרי כרמא. שתיל ולא שתיל. אם הוא בית מיתקרי ביתא ולא מתקרי האי ביקתא וכל מאי דאית ביה זבנית לפלו' עומקא ורומא מתהום ארעא ועד רומא שמיא. ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום וכל זכותא דאית לי בגוויה בתקראות ומשפך מימות בזיזין וחלונות ביציאה ובביאה כולה זבנית לפלוני דנן בהלין זוזי דקביל מיניה וכדו השתא ליזיל וליזכי וליחזיק בה ויהא משלמא ליה ולירתיה בתריה למיקנא ולאקנויי למירת ולאורותיה ולמיעבד בה כל רעות נפשיה ואינש לא ימחי בידיה וכל מאן דאתי וכו': ואוקים זבינא אילין קמיה פלוני דא בידיה וביד מאן דאתי מחמתיה דברעות נפשאי בביטול כל מודעי זבנית זבינא דנן מכירת עלמין שרירא וקיימא דלא להשנאה בה ודלא למיהדר בה לעלם וכן אמר לנא פלוני דנן אחריות שטר זביני אילין קבילית כו' כדכתב בשטר מתנה: מכירת עבדים גרסינן בפ"ק דקידושין. עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה תנא אף בחליפין ואמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו. קראו ובא אצלו לא קנאו והא דתניא גבי בהמה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה בהמה שאני דאדעתא דמרה אזלא ואמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו לו לא קנאו אמר ר' שמעון לא חזקה גדולה מהגבהה קונה בכל מקום גרסי' בפ' ב' דגיטין אתקין רב בגיטא דזבינא דעבדי עבדא דכן מוצדק לעבד ופטור ועטיר מן ערורי ומן עלולי מלכא ומלכתא ורושם דאיניש לית עלוהי ומנוקה מכל מום וכל שחין עד חצר חדת ועתיק וגרסי' בפ' קמא דב"ק מכר לו עבדים וקרקעות ופי' באגב ומסתברא דעבדא כמקרקעי דמי לענין מכירה. וכי היכי דאמר שמואל בקרקעות ל"ש אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ה"ה בעבדים ושמואל אכולה מתני' קאי: כתב וקבילית מיניה כך וכך: וזבנית ליה עבדי דילי דשמיה פלוני זבין עלמא די לא להשנאה וכו' וכדו השתא ליזיל וליזכי וליחזיק בעבדא דנן ולמיעבד ביה כל רעותיה. ואינש לא ימחי בידיה מן יומא דנן ועבדא דנן מוצדק לעבדא ופטור ועטיר מן ערורי ועלולי מלכא ומלכתא ורושם דאיניש לא אית עליה ומנוק' מכל מום ומכל שחין דנפיק עד חצר חדת ועתיק ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום ואחריות וחומר שטר דנן קבילית עלי ועל ירתי בתראי לאיתפרע מכל שפר ארג ניכסין וכו' כולהון יהון אחראין וערבאין לפצאה שפאה ולשזבא עבדא דנן מכל עירעור ולאוקומיה בידיה דפלו' דנן וכו' ואיכא נוסחאי דלית בהון מכל מום וטעמא משום דסמפון בעבדי' ליכא ואינו משעבד על מום שאינו רואה כגון הא דנפיק עד שחצר ואע"ג דסימפון בעבדים ליכא הני מילי בסתמא אבל אי מתני מקחו בטל ומשום האי טעמא כתבי מכל מום:. מכירת שטרות ושטרות אע"פ שהן מטלטלין שיעבוד קרקעות הן ונקנין בכתיבה ומסירה ופירשתי קנין במאמר אגב. ובמאמר שמות הבעלים ודין המוכר ש"ח במחילה: גרסי' בעשר' יוחסין נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן וניחזי זוזי ממאן נקט אסיפא קאי דומיא דזכותא ממאן נקט וההיא דשנים אוחזין נמי הכי היא וקושי' דהכא כהתם וגירסא דהתם כהכא וקושיא דרב אלפס לא מסתברא והכי פי' וניחזי זוזי ממאן נקיט דעל כרחין שניהן מודים מי נתן המעות דאי לא ידעינן מהי מינייהו נקוט אפי' המקח יוצא מתחת ידו לא מהימן. דבעל המקח נתבע הוא דהאיך תבע ליה בהדיא אנא יהיבנא ליה זוזי ובעל דבר לא מהימן הילכך תרוייהו מודו מהי מינייהו נקט ומהאי דנקט קני לא צריכא דנקט מתרוייהו מחד מדעתי' ומחד בעל כרחיה ולא ידיע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה: כתב בכך וכך וזבינית ליה שטרא דאית לי על פלוני בכך וכך זוזי דקבילית מיניה ומסרנא ליה לההוא שטרא קדמיכון ויהיבנא לי' כל זכותא דאית לי ביה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר בה לעלם וכדו השתא ליזכי ביה וליקני ההוא שטר' וכל שיעבודא דאית ביה וליזיל וליתבעיה לפלוני וליגבי מיניה כל מה דכתב בשטרא דאנא מסתלקנ' מכל זכותא דאית לי בהו וליהוו לפלו' דנן ולא יהא לי רשו לאיערומי לא לי ולא לירתאי בתראי למימחל ההוא ממונא ואי מחילנא ליה אשלים במיטבא אנא וירתאי בתראי לפלוני דנן וכל מאן דיקום ויערער וכו' כדלעיל: אות מ מרד אגרות מרד שכותבין מזמן שמרדה לפגום שטר כתובה שבידה כדתנן המורדת על בעלה פוחתין מכתובתה ז' דינר בשבת וכו' ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולכת שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו' וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובת' ג' דינרי' בשבת ירושלמי הכא את אמר ז' והכא את אמר ג' א"ר יוסי חייבת לו ז' פוחתין לה ז' הוא חייב לה ג'. על כן מוסיף לה ג"י ואפי' לגמרא דילן דאמר מתשמיש הויא מורדת צריכא להאי טעמא דאי משום טעמא כנגד ז'. כנגד ימי השבת כדאמר רב אלפס אכתי ליהוו הכא ז' והכא ז' כי היכי דלא ליחזי כשכר שבת ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכ' וקייל"ן כרב הונא דא' ממלאכה לא הויא מורדת ולא קנסינן ליה בממונא אלא משמתינן לה עד דעבדא אבל (מורדת) כתב רבינו אבן מגש בשם רבינו האיי דכתב בתשובה דיליה אפילו ממלאכה הויא מורדת ומוסיפין לה על כתובה באומר איני זן ואיני מפרנס דהאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסת' דהכי הילכתא מדקא מקשינן ומפרקינן אליבא דידיה ולרבוותא דפסקי דאמר כשמואל עד שכופין אותו להוציא יכופו אותו לזון וליתה להא דרב מדאידחי הא דר' יוסי בר חנינא אידחי שינויא דמורד. ומורד נמי לא הוי אלא מתשמיש אבל אמר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון בין יש לו בין אין לו הילכך משמתינן ליה עד דיהיב לה מזונו' כי היכי דמשמתינן לה ממלאכה ומתשמיש נמי דוקא שאינו רוצה לגרשה אבל אם הבעל רוצה לגרשה הא קייל"ן האש' יוצאה לרצונה ושלא לרצונה: והאיש אינו מוציא אלא לרצונו והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונ' להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנ' אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה אבל אמרה מאיס עלי כלומר לא בעינא ליה כיון שמרד בעיקר האישות לא כייפין לה שתעמוד עמו ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא ולא כייפינן ליה לשהויי גיטא ולאימלוכי בה וכן הילכתא לדינא דגמרא ת"ר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' טרפעיקין בשבת ורבותינו חזרו נמנו וגמרו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ששולחין לה מב"ד ואומרי' לה הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסד' כתובתך ומדגרסי' בירושלמי מתירין לה ד' שבתות והיא שוברת כתובתה ויוצאה ש"מ אחר ד' שבתות נותן לה גט ומפסדת לה כתובתה כדאמר בסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובת' ויוצאה וליכא למימר דארבע שבתות מפסדת כל כתובתה לרבוותא ודכולי עלמא אית להו דמתני ורבוותא סבירא להו דעבדי' הכרזה ד' שבתות אחר שפחתה ורבא אמר רב ששת דלא צריך הכרזה אלא נמלכין בה ואי כפי' רבוותא הוה להו למימר הילכתא כת"ק ודכוותא גרסינן בירושלמי ואנפרות עצמה צריך שתשהא י"ב חדש א"ר יהודה בן פזי ומכריזין והולכין ד' שבתות לאחר י"ב חדש והא דאסיקנא בסוטה בפ' ארוסה העוברת על דת צריכה התראה איכא למימר ד"ה היא ואפי' לת"ק צריכה עידי התראה ואיכא למימר דעוברת על דת לאו היינו מורד' ובמורד' לא קא מיבעיא ליה דהא איתפרש דינא דילה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכא כרבותי' האי בורכא סברא כי הא דאמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כת"ק דאמר פוחתין מכתובתה כל שבת ושבת עד שתכלה כתובתה שמא תימלך ותחזור בה. ירושלמי מהו מיפחת מפרי' פרנון דילה נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחתת והולכת שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו' לא אמרן אלא ירושה שאינו מצוי. הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה יפחות לא כל שכן תוספ' דקייל"ן כר' אלעזר בן עזריה דאיזיל בתר אומד דעתא ועל בלאות' נכסים הנכנסין והיוצאין עמה איבעיא לן בגמרא דילן ולא איפשיט ואסיק' השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר תפשה לא מפקי' מינה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא. אגיטא הדין נוסחא דנוסחאי עתיקי ולא גרסינן בה ובהנך תריסר ירחי שתא בגמרא והאי שיעורא לא כת"ק ולא כרבותינו וכי היכי דאיתוסף בגמרא מזוני הכי איתוסף תריסר ירחי שתא ואיכא למימר נמי דרבנן סבוראי דכתבי השתא דלא איתמר וכו' אכולה שמעתא קאי משום דמספקא להו אי כרב נחמן בר רב חסדא דאמר הלכה כרבותינו אי כרבא דאמר רב ששת דאמר הלכה נמלכין בה ופסקינן תריסר ירחי שתא משהינן לה אגיטא ומיהו דינא דגמ' הכי איתה. כי אמרה מאיס עלי ותבעה גירושין והבעל רוצה לגרשה תצא לאלתר בלא כתובה. בין תוספת בין נדוניא ולא מיבעיא היכא דנתן לה מתנה בשעת נישואין דתנאי כתובה ככתובה אלא אפילו כתב לה לאחר נישואין ואמרה מאיס עלי מפסדא ליה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה אבל אם כתב בו התרא' והתנה על עצמו שתטלינה כשהי' תחתיו ותתננה לכל מי שתרצה ואפילו אם תמרוד בו: ולא תרצה לישב תחתיו שתטול ותצא תנאי ממון וקיים וכן כתבו רבינו האי ורב אלפס בתשובה שאלה אבל בעל כרחו אינו מגרש כדקי"ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו וגבי עוברת על דת דהא מיבעיא לן בפרק ארוסה אם רצה הבעל לקיימה אי מקיימה או לא ולא איפשטא אבל גבי מורדת פשיט' לן אם רצה לקיימה מקיימה ואין כופין ומורדת דקאמרינן דוקא דליכא לה טענה גביה אבל אית לה טענה גבי' שהבעל עושה עמה שלא כשורה אי נמי דלא מצי למיקם בסיפוקה דידה לאו מורדת היא: והכין כתב ר"ח דיבמה כיון דאית לה עליה שאר כסות ועונה מדאוריית' ולית ליה ליבם כלום אתי דאוריית' ודחי דאורייתא ולא כייפינן ליה אבל אית ליה נכסי דאחוה בין מקרקעי בין מטלטלי וניחא ליה ליבומה ואיהו אמר' לא ניחא לי דהא לית ליה למיקם בספוקה ולא ניחא לי דליזבון מהנהו נכסי דמישתעבדן לי לכתובתאי ולאיתזוני מינייהו מורדת הויא אבל אי קים להו ביבם דלאו הגון הוא לה והיא טענה לכלויי ניכסי קא בעי ולאפוקי בסוף בולא כלום לאו מורדת היא הא לאו הכי לא חיישינן דילמא מכלי להו לניכסי ואי לא בעיא לאייבומי מורדת היא והאי הוא דינא דגמרא אבל בתרתי מתיבתא הכי דיינינן כדאיתא בהלכות ומשמע דתקנתא דמתיבתא באמרה מאיס עלי הוא אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' דינא דגמרא דיינינן ליה והכי אשכחן בתשובות וכתב רבינו שרירא בתר רבנן סבוראי שראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בעכו"ם ליטול מבעליהן גט באונס ויש שנותנין גט באונס ומסתפק בגט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מיניה חורבא תקינו מר רב הונא נ"ע למורדת ותובעת גירושין כל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו תטלם ואפילו הביאה נכסים מועטין וקיבלן הבעל בסך מרובין תטלם הכל כמה שקיבל ואפי' מה שבלו ומה שאבדו יש לה תחתיהן ומה שכתב לה על עצמו ומה שאינו מצוי לא ישלם לה ומה שהוא מצוי נמי אע"ג דתפשה מפקינן מינה וכופין אותו ונותן לה גט לאלתר ויש לה מנה ר' ובזה נהגו כשש מאות שנה ומה שחידש הרב ר' יעקב אדינא דגמרא הוא דלא כייפינן ליה לבעל לאפוקי בעל כרחיה אבל כתקנת' דבתראי מפקינן דהכי אסכימו כולהו רבוותא וכתבי רבוותא דוקא מורדת אבל היכא דאתמרעא או היכא דאיכא חשש מותא עלה וקא בעיא לאפוקה מבעלה כי היכי דלא לירות לה ליתה להאי תקנתא וכל מה דכייפינן לי' לאפוקה מן דינא דגמר' או מעיקר תקנתא אי מיתה לה איתתא מקמי דתיפוק מבעלה בגט בעלה ירית לה דלא מפקעינן ירושה דאורייתא דבעל אלא בגירושין גמורין ומשמע דסבירא להו לרבוותא דאי איכא עלה ספק גירושין ומיתה לה איתתא בעל ירית לה וכ"כ ר"ש קיירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת. בעלה חייב במזונותיה ובפרקונה ואם מתה יורשה. והכא נמי מסתברא מדקתני מה היא באותן הימים וכו' הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני וכן גבי מיאון הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ובבלי שאמר ספק מגורשת בעלה אינו יורשה אין לו ראיה אמר רב טובי בר קינסא אמר שמואל כותבין אגרות מרד על ארוסה ואין כותבין אגרות מרד על שומרת יבם ואוקימנ' בתבעה הוא ליבם ומרדה הי' ושמואל סבר לה כמשנה אחרונה דמצות חליצ' קודמת למצות ייבום. ופליגי בה תרתי מתיבתא וכו' בכתב יבמין ודוקא תבע הוא ליבם ומרדה היא אין נזקקין לה ובתשובו' מורדת על בעלה דיניה מדתקינו רבנן סבוראי בשנת תתקס"ב למנין שטרות. וביומי מר רבנא גאון מפומבדיתא ומר בא ומר רב הונא גאון מסורא נ"ע ואיהו הוא דאסר כנתא ואיהו תני הויא דהאשה נקנית אבל ביבמה מורד' לא עבדינן תקנתא לתקנתא וקיימא בדינא דגמ' כי תפשה מכתובתה מאי דכתב בעלה לא מפקינן מינה וחליץ לה בתר י"ב חדש לאחר מיתת הבעל ומאי דלא תפשה במאי דכתב לה בעל היא פלוגתא בין מתיבת' דנהרדעא ובין מתיבתא דסורא ואליבא דהני דאמרי לא הויא מורדת אפי' לא תפשה יהבינן לה בשבועה כמנהג המקום ומאן דמשוי לה מורדת מאי דלא תפשה מפסדת ועל מאי דתפשה משתבעה. ומסתב' כרב אלפס דמשוייא לה מורדת ואיכא למימר דפלוגת' דשומרת יבם דומיא דמורדת דעלמא היא דאמר בעינא ומצערנא ליה אבל מאיס עלי ולא בעינא ליה לא שייכא הא דשמואל והשתא דכתבינן דמורדת מפסדת כתובתה חזינן לברורי דינא דנשי דנפקן מגברייהו בטענת' דידיה דאינו חמשין י"ו מהן דמפסדן כתובתן ותוספת וט"ו דשקלי תוספת ומפסדן כתובתן וי"ח דשקלן תוספת וכתובה וחדא דמפסדא תוספת ושקלא כתובתה והן ארבעה שערים: שיוצאות בלא כתובה ותוספת ואינן השער הראשון נוטלות אלא מה שהוא בעין מנדונייתן תשעה מהן במשנתינו דתנן העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו ואינה קוצה לה חלה ונודרת ואינ' מקיימת ואיזו היא דת יהודי' יוצא' וראשה פרוע וכו' כדאיתא בגמרא: ירושלמי כולהון בעדים פלו' עשר לי פלו' ראה כתמי פלוני קץ לי חלתי פלו' התיר לי נדרי כולהו ולא משכחין ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע ואוקימנא אפי' בקלתה אסור וא"ר יוסי אמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש. ואמר אביי מחצר לחצר ודרך מבוי ירושלמי חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר וטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם ורב חסדא אמר אבימי בטווה וורד כנגד פניה ומדברת עם כל אדם במשחקת עם הבחורים אבא שאול אומר. אף המקללת יולדיו בפני מולידיו ר' טרפון אומר אף הקולנית במשמעת קולה על עיסקי תשמישה כתב רב אלפס כגון דתבעה ליה בפה ירושלמי שמואל אמר כל שמדברת ושכינותיה שומעות רב אמר שקולה הולך ממטה למטה בשעת תשמיש ופר"ש כל שאינה רוצה ללכת לטבילה ושכינותיה שומעו' ובפי' ארוסה אסיק' עוברת על דת צריכה התראה ירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה יוציא ויתן כתובתה ולא מנה מאתים אלא אפי' כתובה של מאה מנה מאבדת הכל ונוטלות בלאות שבפניה ויוצאה והיוצא משום שם רע אין לה בלאות ירושלמי בפרק המדיר והיוצאה משום שם רע אין לה בלאות מהו תיסב מן פרה פרנין דידה רב זעירא אמר נסבה ר' אילא אמר לא נסבה ר' אילא עביד לר' כותיה וכיון דלא איפסיקא הילכתא. ובגמ' דילן לא חזינן בה מידי מאי דאיתיה בעמין מנדוניית שקלה ומאי דליתיה לא שקלה ירושלמי פ' המדיר ר' אלעזר בשם ר"ח ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה כעור הדבר ותצא רוק על גבי מיטתה או על מיטתו סנדלו לפני מיטתה: או סנדלה לפני מיטתו שניהן יוצאין ממקום אפל כעור הדבר ותצא וכולן אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת מעשה בא לפני ר' ואמר מה בכך בעון קומי אפי' ראוהו פיו על פיה א"ר בזה כעור הדבר ותצא הא דאמרינן בגמרא דילן רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר ר' הואיל ומכוער הדבר תצא לא תיקשי לך דר' אדר' אוקימנא ההיא בקלא דלא פסיק. והא דירושלמי דא"ר מה בכך בקלא דפסיק הוא ירושלמי הוא גו חובה והיא גו חוביה סוטה מגפפן סוטה מנשקין סוטה תרעה שריך סוטה מנגף צריכה ודוקא דבעל מפיק בעידי דבר מכוער אבל בי דינא לא מפקי לה אלא בעידי טומאה כדאמרינן אשתו זינת' בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים ועידי טומאה כדאיתא בפרק כיצד העדים נעשין זוממין ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר במנאפין עד שיראו כמנאפין ובכלאים הוא דבעינן כבמכחול בשפופרת ודוקא ברצון אבל באונס שרייא דלא חיישינן לאביה דשמואל דאמר חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ירושלמי בהדא איתתא אתת קומי רבי אמי אמרה נאנסתי אמר לה ולא עריב ליך אמר' ליה אם יטבול אדם אצבעו בדבש ויכניסנו לתוך פיו ביום הכיפורים שמא איטרע ולבסוף אינו ערב לך וקבלה והנטען מאשת איש והוציא מתחת ידו וכנסה הנטען בקל אלא פסיק ויש לה בנים עבדינן לה כרב ולא מפקינן לה אלא בעידי טומאה כדאיתא בפרק כיצד ובעידי טומאה הוא דאמר היוצאה משום שם רע אין, לה בלאות אבל כולהו תשעה דמתני' מפסדי תוספת ונדוניא ונוטלות בלאות שבפניהן ויוצאות ודוקא עדים בכל הני אבל היכא דליכא עדים אע"ג דחזי גברא גופיה מוציאה בגט ויהיב לה כתובתה אי נמי טעין פתח פתוח מצאתי לא שנא אמרה איהי אונס הוה ול"ש אמרה לא היו דברים מעולם. איהי מהימנא ואע"ג דלא נקטה כתוב' אית לה כתובה דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכתב רבינו אבן מגש כיון דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים כמאן דנקיטא שטרא בידא דמיא ואפי' תוספת אית לה ובשבועה והא דקי"ל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ועוד דקי"ל ט"ב מיד כדאיתא בירושלמי טענת בתולים עד שלשים יום ד"ר מאיר וחכמים אומרים מיד וגרסינן בתוספתא טענת בתולים שלשים יום רבי יוסי אומר נסתרה מיד לא נסתרה אפי' לאחר ל' יום אבל בתר הכי לא מפסדי לה כתובה אלא בעדים ואפילו בבעילה ראשונה אי טענה משארסתני נאנסתי לא מפסדה לכתובתה כדתנן הנושא אשה ולא מצא לה בתולים וכו"'. וקי"ל כר"ג דאמר נאמנת מיהו כי טעין פתח פתוח מצאתי ובריא לי שלא הטיתי דהוה ליה כמאן דאמר בריא לי שזינתה או תחתי זינתה אינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה ומוציאה בגט ודוקא באשת כהן אי נמי אשת ישראל כגון שקיבל בה אביה קידושיה פחות מבת ג' שנים ויום אחד דליכא אלא חד ספיקא וכי אמר פתח פתוח מצאתי נאמן אבל באשת ישראל דאיכא תרי ספיקי מקיימה והא דגרסינן בירושלמי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים הדא דתימר שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי כדאית בה חדא ספיקא הוא ודוקא דאיהו אמר לא היו דברים מעולם ואיהו אתי בטענת בריא דמהימן דשויא אנפשיה כחתיכה דאיסורא אבל היכא דקא מודיא ואמרה קושטא טעין מיהו אונס הוה לא מיתסרא עליה כדתנן הנושא את האשה וכו' וקי"ל כר"ג דאמר נאמנת וכתב רבינו אלפס דהא דקי"ל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובה משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה מסתבר טעמא דגאון דוקא לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא מהימן דאיהו כתב אנפשיה וכן דעת הגאונים ותגבה תוספת בשבועה כדין הנשבעין ונוטלין ואין לה להשביע הבעל על עקר כתובה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואין לה עליו אלא חרם סתם על מי שטוען עליה שקר ואין לי לחלוק על הגאוני' ומסתבר כיון דעיקר כתובה מפסדא משום חזקה תוספת נמי מפסדא דלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון ומפסדא ומיהו נאמן בשבוע' (ונשים שאמרו חכמים כגון הממאנת וחבירותיה יש להן על חיבת לילה הראשון) קאמרי צרפתים דוקא דת משה ויהודית דקתני במתני' אבל נבילה חלב ודם אפילו למאן דאמר מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה אינ', חשודה לאלו שאימת בעלה עליה דאמרינן גבי עבד אימת רבו עליו ולא מגרש לה אלא בכתובה ושנים שנינו במשנתינו הסמוכ' לה דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים. תצא שלא בכתובה וכן במומין ואמר רבי יוחנן באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ואסיק' אפילו ארישא דמידי דקפדי אינשי הוי קפידא מידי דלא קפדי אינשי אע"ג דאיהו קא קפיד קפידיה לאו קפיד' הוי ולא מפסדא כתובה: ירושלמי כלי פשתן הבאין ממדינת הים ככלי צבעונין הן אמר ר' יוסה מתניתא נשאה על מנת שאין עליך נדרים אבל אמר על מנת שאין עליך כל נדר אפי' נדר' שלא תאכל חרובין נדר הוא כנסה סתם תצא שלא בכתוב' ירושלמי מתני' קידשה על תנאי וכנסה סתם אבל קידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה ר' יוחנן אמר אפי' קידשה סתם וכנס' אין לה כתובה והלכה כר' יוחנן ואע"ג דבגמרא דילן מוקים לה רב בקידש' על תנאי וכנסה סתם ה"ה אם קידשה סתם וכנסה סתם לגבי כתובה דא"כ ליפלגו נמי בכתובה אלא אפי' קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה הא גיטא בעיא וכתב רב אלפס גט מדבריהן ואיתא קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט ופירש רבינו יצחק אלפס כו' כדאיתא בהלכותיו ורבינו אבן מגש במגיל' סתרים דיליה אמר מדלא קאמר מחלוקת בקידושי שתי נשים וקאמר בטעות שתי נשים ש"מ בקידושי שתיהן היה טעות. ומדקאמר נמי טעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקידש ובעל אחר זמן קשיא לי מאי כעין שתי נשים איכא ותו דקאמר אשה אחת גרידתא כגון קידש ובעל לאלתר ניחא כולהו כשהיא קטנה וגדולה אצלו מאי איכא למימר דלאלתר בעל והא גדלה אצלו קתני וכו' ופריש טעות שתי נשים כגון שתיהן על תנאי זו אחר זו וחזר וכנסה סתם זו אחר זו דרב סבר בתרי זימני לא הוה שתיק ולא מחזקינן בטעות כולי האי ומדלא אדכר לתנאי בחד מינייהו ודאי אחליה לתנאיה ודמי להא דאמר בתרי זימני הוי חזקה ושמואל סבר על דעת קידושין הראשוני' בעל. אבל טעות אשה אחת ד"ה אינה צריכה הימנו גט וכו' אלא אמר רבא מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שקידש אחת על תנאי וכנס ובעל סתם ועוד שנה ובעל סתם ולא הזכיר שום תנאי דומיא דשתי נשים אבל טעות אשה אחת גרידתא דליכא מידי דמוכחא דאחליה לתנאיה על דעת תנאי בעל ומתני' דהגדילה אצלו קשיא ליה מי לא עסקינן דבעל וחזר ובעל ומסתברא כעין שתי נשים כמו שפירשנו אשה אחת שקידש' על תנאי ולא כנס ולאחר זמן כנסה סתם אבל אשה אחת גרידת' שקידש וכנס בבת אחת אינה צריכה הימנו גט ובין בעל ובין לא בעל ורבינו דדייק בפירוש דיליה דהכא קתני כנסה ובטעות אשה אחת גרידתא קתני ובעל לא דייק לן דאנן לא אשכחן ובעל בטעות אשה א' גרידתא דמו הוא דאשכח ואנן דייקינן לה להאי פירושא מעיקרא פלוגתא דרב ושמואל דקאמר מחלוקת דכנסה סתם בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אבל כנסה סתם בטעות אחת גרידתא ד"ה אינה צריכה הימנו גט ובפלוגתא דרב ושמואל לא אמרי' קא מיירי בבעל וקידש על תנאי ובעל אינו טעות אשה אחת גרידתא אלא בטעות אשה אחת דמי ולית הילכתא כותיה דהא אסיקנא קידש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיינו דקאמר אביי נעיל לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה כרבא דקאמר מחלוקת בטעות שתי נשים אלא טעמיה דרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן הילכתא והילכך דגט לאו מדבריהן הוא מדקאמר רבא תנא ספוקי מספקא לי' גבי ממונא לקולא גבי איסור לחומרא גמרינן מינה, דכל תיקו דממונא לא גבי מספיקא ועוד שנינו בבריתא נישאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו לא תינשא אלא למי שיש לו בני' ואם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה ובגמרא וכן היא שנדרה שלא תשאיל כברה ונפה ריחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה ירושלמי וכן היא שנדרה שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה תצא שלא בכתובה וגרסי' בפ' בתרא דכתובות הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות תצא בלא כתוב' וגרסי' בפ' חרש ושוטה שנשאו נשים פיקחות אע"פ שנתפקח החרש' ונשתפה השוטה אין לו עליה כלום אם רצו לקיימן יש להן כתובה מנה וכו' פיקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתבו להן מאה מנה כתובתן קיימת מפני שהיא רוצה להזיק בנכסיו טעמא דרצה הוא הא לא רצה לא ש"מ דחרשת אין לה כתובה כל הני אין להן כתובה ולא תוספת וצריכה עיונא בהני תלת ברייתא דגרסי' בהו תצא שלא בכתובה אית להו תוספת או לא גרסי' בפר' הבא על יבמתו האיש מצוה על פריה ורביה ואין האשה מצווה על פריה ורביה ורבי יוחנן בן ברוקא אומר על שניהן הוא אומר פרו ורבו וקיימ"לן כת"ק והיכא דאית ליה לגברא בני מאיתתא אחריתי ואמר' שהייה בהדיה עשר שנין. ובעינא לאינסובי לגברא דליהוו לי בני תצא שלא בכתובה. דאיהי לא מפקדא ואי אמר' בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה. טענתה טענה ויוציא ויתן כתובה: השער הב' שאין להן כתובה אבל תוספת, יש להן גרסי' בפ' אלמנה ניזונית הממאנת והשניי' והאילוני' אין להן לא כתובה ולא פירות. ולא בלאות. ואם מתחילה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה: אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתובה. ואסיק' כדקתני אלמנה לכ"ג אפלוגתא קאי. דהיכא דהכיר בה יש לה כתובה כאיילונית אבל לא הכיר בה לא וקי"ל כרב יהודה דאמר אחד אלמנ' ואח' איילוני' אשה ואינה אשה דהכיר בה יש לה כתובה ותנאי כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה מנה מאתים ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. אבל תוס' יש להן חברותיה כגון שנייה ואיילונית ואלמנה שלא הכיר בה אין להן תוספ' דהא נכסי צ"ב דאייתי מבי נשא לית לה כ"ש תוספת דחברותיה דקאמר לאו דווקא ולא דייק לן. וכתב רב אלפס כי היכי דאיילונית בלא הכיר בה אי איתנהו לבלאות אידי ואידי אית לה בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב. ואי ליתנהו נכסי מלוג דברשותיה קיימי אית לה נכסי צ"ב דלאו ברשותיה קיימי לית לה והני נמי דינייהו כהני. והאו פיסקא תמיהא לן כדכתב בכתובות. דהא קי"ל כרב נחמן דאמר פירא הוי ומכסי לה ואזיל עד דבלי. והילכך היכא דליתה ובין ממאנת ובין איילוני' לא משלם הדמים ומסת' כרב כהנא דאמר קרנא הוי. ובשניה מכסי ואזיל עד דבלי ואינך לא ליתה אלא בכולהו פירות הוי ומכסי ואזיל עד דבלי וכתב ר"ח בשמעתא לא אשכחן בהדי' בשניה דאין לה בהכיר בה ולא פי' בה אלא לענין בלב' זה. וצ"ע ומסת' מדאיפלגו רב הונ' ורב יהודה באילונית ול"פ בשניה ש"מ דשניה ל"ש הכיר בה ול"ש לא הכיר בה אין לה כתובה כלל וכי היכי דלא הכיר בה אין לה כתובה כלל הכי נמי הכיר בה ואין לה מנה מאתיים. אבל תוספת יש לה ופירות שאכל אין להן ובלאות נכסי מלוג. אבל נכסי צ"ב אית לה וקנסו רבנן לדידיה כדידה ולדידה כדידיה. אבל אין לה כתובה מנה מאתים אבל תוספת יש לה. וכי איתנהו לבלאות אידי ואידי אית לה ואי ליתנהו אידי ואידי לית לה וחייבי לאוין דאית להו מזונות ה"מ לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוצא קאי לית לה מזונות כדאית' פרק יש מותרות ירושלמי ויתומה אין לה כתובה וכו' במיאון,. וקי"ל כשמואל דאמר ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה גרסי' בפ' יש מותרות. ת"ר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פי' בלאות ומזונות והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא: שניות מדברי סופרים אין להן כתובה הוא כשר וולדה כשר וכופין אותו להוציא. א"ר שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש להן כתובה. מפני שהוא פסיל והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובה ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים דאין להן כתובה מפני שהוא והיא כשירה וכל מקום שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותו בכתובה רבי אומר הללו דברי תורה. ואין דברי תורה צריכין חיזוק דבר אחר זה הוא מרגילה. וזו, היא מרגילתו וכבר קיימא לן הא דקתני אלמנה לכ"ג יש להן כתובה כר' ירושלמי מה נפק מבניהון והמחזיר גרושתו משנישאת מ"ד אלו על ידי שהן מד"ת הואיל והיא מד"ת יש לה כתובה ואית דבעי למימר על ידי שהן מד"ת הואיל והיא מד"ת לפיכך אין להן כתובה וגרסי' בפ"ק דנידה דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אין לה כתובה ולא מזונות ולא פירות ולא בלאו' ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בב' עדים והן עיוותיה והן תיקוניה שאם תשמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית בעדים ונמצאת דם על שלו או על שלה בכל פעם ופעם הרי הן עיוותיה שהוחזקה נידה כל ימיה ויוציא בלא כתובה דלא חזיא ולא יחזיר עולמית אע"ג דהדר איתקון דאי אמרה יחזיר זימנין אזלא ומינסבא ומתקנא ואומר אילו הייתי יודע שכן הוא אפי' היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין ואם שימשה בשני עדים ולא מצאה דם באחד מהן הן תיקוניה והרי היא ככל הנשים אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנס. וגרסינן בפ' הזורק כתב לשום מלכות שאינה הוגנת לשום מלכות מדי ולשום מלכות יון לבנין הבית ולחרבן הבית היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה וכל אלו הדרכים בה שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל דרכים האלו בה: וכבר פירש במאמר ראשון. כל העריות שאמרו חכמים צרותיהן מותרות הלכו הצרות ונישאו ונמצאו איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה הכונס יבמתו והלכה הצרה ונישאת לאחר ונמצאת זאת איילנות תצא מזה וכל אלו הדרכים בה כתב הסופר וטעה ונתן שובר לאיש וגט לאשה ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש תצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה.. ר' אלעזר אם לאלתר יצא אינו גט אם לאחר זמן יצא הרי זה גט כו' כדאיתא בגיטין. גרסי' בפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו מת בעלה ונישאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וי"ג דבר בה: השער הג' נוטלת כתובה ותוספת. המדיר את אשתו מתשמיש המיטה. בית שמאי אומרים ב' שבתות ובית הלל אומר שבת אחת. ואמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם יוציא ויתן כתובה לאלתר. ושמואל אמר אף בסתם נמי מחלוקת ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. המדיר את אשתו מלהנות לה עד שלשים יום. יעמיד פרנס מיכן ואילך יוציא ויתן כתובה. וקי"ל כשמואל בתרוייהו. ד"א אפילו בסתם לא יוציא אלא ימתין. המדיר את אשתו שלא תתקשט לאח' מכל המיני' יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תטעום א' מכל הפירות יוציא ויתן כתובה ר' יהודה אומר בישראל חודש א' יקיים שניים יוציא ויתן כתובה כו' המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא בעיר חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהיא בעיר אחרת רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה. המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל. או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל דלת בפניה או על מנת שתאמרי לפלו' מה שאמרתי לך או מה שאמרה או שתהא מערה וממלא לאשפות.. אמר ר' יהודה אמר שמואל שתהא ממלאה ונופצת. ירושלמי תמן תנינן כמעשה ער ואמנון . במתניתא תנא על מנת שתמלאי עשרה כדי מים ותערי לאשפה. ואמר רב המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור. יוציא ויתן כתובה וכן היא שנדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה תצא בלא כתובה גרסינן בפרק הבא על יבמתו ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה לבנות הימנה וכו'. גרסינן בפרק נערה שנתפתתה אמר רב הונא האומר אי איפשי אלא היא בבגדה ואני בבגדי יוציא ויתן כתובה וכתב גאון הא דאמר רב הונא הלכה היא דהא רב יוסף תני הכי כותיה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת ואם לאו יוציא ויתן כתובה גרסי' בירושל' נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה אם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה גרסינן בפרק המדיר האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולי' כופין אותו להוציא וכתב ר"ח כמ"ד נולדו וכל שכן היו והילכתא כחכמים ובכולהו אין כופין ואנו שכופין אותן להוציא מוכי שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי וכו' ואמר רב הונא באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ופסקי רבוותא כשמואל ומסתברא מדקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ש"מ כל היכא דקתני יוציא כופין משמע אבל כתב ר"ח ירושלמי סוף פ' אלמנה תמן תנינן גט מעושה בישראל כשר אמר שמואל אין מעשין אלא אלמנ' לכ"ג גרוש' וחלוצ' לכהן הדיוט והתני' שנייות אלא בגין דקאמ' שמואל כגון והתני המדי' וכו' עד ויוציא ויתן כתובה שמענו שמוציאין שמענו שכופין וכתב ר"ח שמעתי דאין כופין אלא היכא דמפרש כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא אמרו כופין אמר לו כבר חייבוך חכמים להוציא. ואם לא יוציא מותר לקרותו עבריינא. אבל לכפותו לא מצינו: ירושלמי בפ' המגרש אמר רב ישראל שעישו כמעשה עכו"ם פסול. ובאומרו איני זן ואיני מפרנס תני ר' חייא ועכו"ם שעשו כמעשה ישראל כשר. אפילו אמר איני זן ואיני מפרנס. א"ר יוסה מתניתא אומר כן. והעכו"ם חובשין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. ובנוסחא דר"ח איפכא. ישראל שעישו כמעשה עכו"ם כשר. רב חייא בר אשי בשם איסי. האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא. ר' ירמיה בעי קומי ר' אבהו וכופין אמר ליה ועדיין את לזו. אם מפני ריח כופין מכ"ש מפני חיי נפש אתא ר' חזקיה ר' יעקב בר אחא. ר' יוסי בשם ר' יוחנן האומר זן ואיני מפרנס אומרי' לו זון. או פטור או פרנס. ומיהא שמעינן דהכי הילכתא בבלי א"ר אסי אין מעשין אלא לפסולות. כי אתא אמרה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שפסולה לו אין כופין. ורב תחליפא אמר שמואל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא וכן הילכתא ובפגם אשה הוא דקא מיירי הכא ודוקא שאין לו בנים. אבל יש לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו והאי דלא תנו בהנך דרבנן דקתני ואלו שכופין אותן להוציא פריק לה רבא אידי ואידי בשוטי' דבדברים לא יווסר עבד והני דמתני' אי אמר הוינא בהדה שבקינן ליה ומוכה שחין אי אמרה בסהדי הוינא בהדיה שבקינן ליה אבל נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אפילו אמרה דיירנא בהדיה לא שבקינן ליה ואי לא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי. מפקינן מיניה בעל כרחיה אפילו בשוטה ונותן לה כתובתה ויוצא ומדלא קא משני כי קתני מילתא דאיתה בין בארץ בין בחוצה לארץ ונשא אשה ושהה עמה בחוצה לארץ ליתה ש"מ דאיתה אפילו בחוצה לארץ ולא אמרינן עון חוצה לארץ גרים לה שהן עקורין. וכדגר' ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין ולפיכך חלה הוא וכו' חדא דהשתא ליכ' עון דח"ל דהקב"ה במימריה הוא דעבד ועוד אברהם שאני שלא הבטיחו לבנים אלא בארץ וגרסי' בפרק הבא שהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה היא אמרה מיניה והוא אמר מינה א"ר אמי הוי דברים שבינו לבינה והיא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ולא מצי למימר מפקינא לך בלא כתובה. דהא שהתה י' שנים ולא ילדה אלא יהיב לה כתובה ומפקה לה ומשנה אחרונה דאמר השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה כגון דלא שהה עשר שנים אמר איזיל ואיבדוק נפשאי אינסב איתתא אחריתי א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה. וקיימא כרבה דאמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו ואי נסיב ולא אפשר בסיפוקייהו יוציא ויתן כתובה הוא אמר אפילו בגו עשר והיא אומרת לא אפילו אף בזו היא נאמנת הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלי הוא אמר הפילה חד והיא אמרה תלת היא נאמנ' בכולהו יוציא ויתן כתובה והיכא דשהה עשר שנים ואי נמי הפילה וחזרה והפילה ואית ליה בני מאית' אחריתי ואמרה בעינא לאינסובי טענתיה טענה יוציא ויתן כתובה: השער הד' שיש לה כתובה ואין לה תוספת הא דגרסי' בפ' הבא על יבמתו ההיא איתתא דאתת לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מפקדת אפריה ורביה אמרה לא בעיא ההיא איתתא חוטרא לידא ומרה לקבורה אמר כי האי וודאי כייפינן ויוציא ויתן כתובה וכתב רב יצחק אלפס מנה מאתים הוא דמחייב לה אבל תוספת לא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דתימא ליה אפקה לא אקני לה ובכולהו הנך דמנינן לא אשכחן דאית לה כתובה ולא תוספ' אלא האי לחודה ובתר דתקינו בתראי תקנתא במורדת איצטריך לן אגרת וכתב מרד ולא כתבנו: אות ה הודאה כדתנן כיצד בודקין את העדים אם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו לא אמרו' כלום עד שיאמרו בפנינו הודה לו מסייע ליה לר' יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי: תנן האומר לחבירו מנה לי בידך אמר ליה הין למחר אמר לו תנהו לי אמר ליה משטה אני בך אין טוענין לו ומדאודי לו בפני שנים אע"ג דלא אמר להן אתם עדי חייב עד שיאמר משטה הייתי בך דקי"ל הודאת בעל דין כמאה עדים ולא שנא כי אמר ליה משטה אני בך ול"ש כי אמר ליה לא היו דברי' מעולם פטור כדאמר כל מילי דכדי לא דכירו אינשי כלומר דאי אדכר ליה דאודי הוה טעין מנפשיה משטה הייתי בך אבל לא טען כלל לא טענינן ליה אנן והרב החסיד זצ"ל האריך בפירוש א' ואמר רבא משמיה דרב בריה הא דאמר רב יהודה צריך שיאמר אתם עדי ל"ש כי אמר לוה ושתיק מלוה. ול"ש כי אמר מלוה ושתיק לוה כמ"ד הין ודינו כמלוה ע"פ. ודוקא דשתק בתר דאמר הין אבל לא אמר הין ושתק לאו הודא' היא וה"ה אם אמר מלוה כתובו ושתק לוה דכותבין דלא גרע האי שתיקה משתיקה דתחילת הודאה והא דאמר וצריך שיאמר אתם עדי דוקא בהודאה לחוד אבל בעדו' דעלמא לא בעי' אתם עדי דגרסינן בפ' האיש מקדש אלא מעתה קידש את האש' בפני שנים ולא אמר אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושי ש"מ דלא בעי למימר אתם עדי אלא בהודאה דמצי למימר משטה הייתי בך והא דאמר כי לא אמר אתם עדי ולא אמר משטה אני בך אין טוענין לו וחייב איכא למימר דוקא דקא תבע ליה וא"ל בפני עדים כדקתני במתני' אבל לא תבע ליה ואמר בפני שני עדים חייב אני לך מנה ולא אמר אתם עדי יכול לחזור בו כדגרס בתוספ' הודאת בעל דין כמאה עדים בד"א בזמן שתבעו והודה לו אבל אם הודה לו מעצמו יכול לחזור בו: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמר בכתובו' גבי אני חייב לך מנה ר' אמר חייב וכו' ואמרי' עלה היכי דמי אי דלא אמר אתם עדי מ"ט דר' יוחנן ש"מ דהיכא דלא תבע ליה ואמר חייב אני לך מנה פטור ויכול לחזור בו ודוקא כי אודי ליה. כדתבע ליה והדר ביה מטענתיה דתו לא מצי למיהדר ביה. אבל אי לא הדר ביה מטענתיה אע"ג דתבע ליה חברי' אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן והתם אע"ג דקא תבע ליה כדכתב רבינו אלפס דכיון דליכא סהדי אמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומסת' דוקא שלא בב"ד אבל בב"ד אפי' הודה מפי עצמו א"י לחזור בו אלא תוך כדי דבור והני מילי בפני ג' אבל בפני יחיד מומחה אין הודאתו הודאה: גרסי' בפ' שבועת הדיינין ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א"ל לא היו ד"מ אייתי סהדי דאוזיף ופרע ואסיק רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וכן הילכתא וכתב רבינו אבן מגש דמאן דאודי לחבריה לבי דינא דאית ליה גביה מידי אע"ג דאייתי סהדי דלי' ליה גביה מידי לא מצי למימר לטעון דאישתלי בההיא אודיתא דכיון דאודי אודי דהא הכא אודיתא דיליה מיגו כפרנותיה נקטינן ולא משגחינן במאי דאמר פרעיה וכ"ש היכא דאודי בפירו' ואפילו איכא בההוא סהדותא חובה וזכותא חובה מקבלינן מיניה וזכותא לא מקבלינן מיניה דהא הכא אוזפיה מקבלינן פרעיה לא מקבלינן דכיון דאודו מגו כפרנותיה דלא פרע אזלינן בתר הודא' דידיה ולא בתר סהדותא גרסי' בפ' חזקת הבתים הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו ואי אמר כתובו כותבין אע"פ שלא קנו מידו וכותב שטר בקנין וגבי ממשעבדי ואי אמר להו אתם עדי וקנו מידו כותבין אע"פ שלא אמר כתובו כדגרסינן הודאה בפני שנים קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין בפני שלשה ולא קנו מידו רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובד' וחש לה רב להא דרב אסי הילכך אפי' בפני ג' אין כותבין עד שיאמר כתובו או עד שקנו מידו אמר רבא האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן כנופו ויתבי לא כתבינן עד שיאמר הוו עלי דיינים מר בר רב אשי אמר אפילו אי אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא לדינא ושלחו ומזמנו ליה לדינא וקיימא לן כותיה בר ממיפך שבועה ומיכתב אודיתא והלכה אפי' בפני ג' ואמר אתם עדי אין כותבין עד דקבעי דוכתא ומזמני ליה לדינא ואי קבעי דוכתא מדאמר להו אתם עדי הוה כקנין וגבי ממשעבדי ודייקינן מינה דכי קבעי דוכתא ומזמני לדינא וטעני לא מצו בעלי דינין למיהדר דהוה ליה כקנו מידו כדאיתא באות בי"ת בירורין הודאה במטלטלין הא אמרינן קנו מידו כותבין. ואם לאו אין כותבין ואפילו ממטלטלין ואיתנהו בעינייהו כיון דמחסרי גוביינא לאו כמקרקעי דמו: במקרקעי ולא קנו מידו אמימר אמר אין כותבין מר זוטרא אמר כותבין והילכתא כותבין אע"ג דלא קנו ולא אמר כתובו כיון דאמר בפני שנים אתם עדי כותבין שטר בלא קנין ונותנין לו והא דגרסי' בכתובות אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה לא קנו מיניה צרי' לאימלוכי ביה משום דבההוא שטרא הוא דמקני וחיישי' דילמא הדר ביה אבל הכא שטר גלוי מילתא בעלמא הוא דלא מצי למיהדר בה כיון דאמר כתובו וחתומו כותבין ונותנין ואע"ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שיעבד נפשיה: אביי ורבא דאמרי תרוייהו. היינו דריש לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעש' גדול וכי היכי דאמרי' נמי בעדים הכי נמי חזקה אין ב"ד חותמין על השטר אא"כ נעשה כהלכה ודוקא דכתב ביה במותב תלתא ואית להו חד קרוב אבל דלא כתב ביה חוששין לב"ד טועין הילכך היכא דכתב ביה במותב תלתא ואית להו חד קרוב אע"ג דלא כתב ביה קבלת קרוב מסתמא קבלוה וכן הילכתא דק"ל אין חוששין לב"ד טועין תני' לעולם אין עדותן מצטרפ' עד שיראו שניהן כאחת ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה וקיי"ל כר' יהושע בן קרחה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלואה אחר הודאה ובין הודאה אחר הודאה. ובין הלואה אחר הלואה מצטרפין והודאה אחר הודאה אע"ג דלא אמר בהאי מנה דאודי לך אודי לך קמיה פלוני מצטרפין ש"מ דהודאה קמייתא אחר הודאה היא דכל מקום שב' מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה והא דאמרי' הודאה בפני ב' לאו למימרא דלא מקיימא מילתא אלא בשנים אלא הא קמ"ל אע"ג דאמר בפני שנים אין כותבין עד דאמר כתובו ואי אמר כתובו, כותבין אפי' בעד אחד וקנין בפני שנים נמי דקאמר לאו דלא מקיים אלא בפני שנים אלא אשמעינן דאצ"ל כתובו והכי מסתבר' מדגרסי' בפ' הזהב גבי היה עומד בגורן וליקנינהו ליה בחליפין ודחיק להו בגברא ערטילאי ולישני דלית ליה סהדי ש"מ אע"ג דלית ליה סהדי מהני קנין דלא איברי סהדי אלא לשקרי ואיכא דדייק ממתני' דאמר אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפני הודה לו ונקיט רישא לישנא דחד וסיפא לישנא דתרי ש"מ דהודאה דעד א' לאו כלום היא ולא נהירא לן. וכתב רבינו אפרים הודאת בע"ד כמאה עדים ה"מ דאודי דאית ליה ממונא גביה א"נ אפי' דאודי דמחל ליה בין דידיה לדידיה בלא סהדי ממונא דאית ליה גביה מחול אבל היכא דאודי ראובן לשמעון דקנה בין דידיה לדידיה תו בפני עד א'. אשכחן לגאון דאמר דמיחייב דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולא מצי למיהדר ביה. והיכא דטעין ליה וכפר מיחייב שבוע' וכתב גאון אחר דלא מהני כלום אפי' בעד א' ואפי' הוא מוד' יכול לבטל וכ"ש אם אינו מודה ואשכחן לר' יצחק דאמר דסבירא ליה כמ"ד מהני וחייב בשבועתו על כפירתו וקשיא ליה טובא ולא איתברר לן טעמא דידיה ואסיקנא דכל קנין והודאה בפני אחד לא מהני ומ"ד מהני טועה הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן וכן דעת רבינו יצחק אלפס: גרסי' בפ' גט פשוט שכיב מרע שהודה מהו צ"ל כתובו או אין צ"ל כתובו צריך לומר אתם עדי או אין צריך כו' הדר פשטה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והילכך אצ"ל אתם עדי והא דאמר הודאה בפני שנים לא שנא אודי במידי דמיחייב בה ול"ש אודי במידי דלא מיחייב אלא דיהיב ליה במתנה הוה ליה כמ"ד נתתי שדה פלנית לפלוני וקנה כההיא דכתובות חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב וכגון הא דאיסור דאמרינן ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא וכן דעת הגאון שכתב והודאה באחד משאר הקנאות ומסברא דהודאה לא מהני אלא בשכיב מרע כגון הא דאיסור משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ודמי לנתתי שדה פלוני לפלוני דאמר התם וכולן בשטר ואם משום הא דכתובות התם בשטר הוא אבל מידי דידעי' דלאו דידיה הוא אלא נותן היכי מצי למימר לאו דילי הוא אלא לפלוני הא כ"ע ידעי דשקר הוא ומצי למימר משטה אני בך ותו ליתנייה גבי שאר הקנאות. ועוד הודאה דאיסור לאו הודאה היא אלא דקא מודו דהלין זוזי בעת דפקיד דרב מרי נינהו דאקנינהו ניהליה מעיקרא מקמי דליתי לידיה אי נמי רב מרי בריה אפקידינון לאבוה דאי לא תימא הכי בקידושין גבי מרוני דפריך וליקנינהו ניהליה בחליפין וליזבנינהי ניהליה אגב אחר ליפרוך וליקנינהו ניהליה באודיתא ש"מ לא מהניא אלא בש"מ לרבנן אבל בבריא אי נמי בש"מ לר' אלעזר דלא סבירא ליה ככתובין וכמסורין דמו לא מהני אודיתא וכל שכן בחוב שיש לו ביד אחר דלא מהני אודיתא כדכתבי' במאמר קנין בהגהה מההיא דגרסי' בפ' מי שמת מילתא דאיתא בבריא איתה בש"מ מילתא דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע ואית דמפרשי שכיב מרע שהודה לענין חזרה אם יכול לחזור בהודאתו ואסיקנא דאינו יכול לחזור: כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' הוו עלי עדים וכתבו וחתומו והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ואודיתי קדמיכון ואתון תהוון עלי סהדי דאית לפלוני כך וכך בבאי ואינון עלי ברשו ואנא פרענא להון ליה עד זמן פלו' ומדאודי פלוני דנן קדמנא להלין זוזי ואמר לנא כתובו כתבנא וחתמנא ויהיבנא ליה לפלוני למיהוי בידיה לזכות ולראיה ואם הוא בב"ד ליכתבו במותב תלתא הוינא וקבענא ליה לדינא ואמר לנא פלוני הוו עלי דייני וכתובו וחתומו וכו': אות ה המחאה גרסינן בפרק קמא דגיטין אמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה והאלהים אמר רב ל"ש מלוה ול"ש פקדון ול"ש מתנה מרובה ול"ש מתנה מועטת ואפי' כי הקנ' לנולדים נמי קנה והיא חדא מתלת מילי דר' דשוינהו רבנן בהילכתא בלא טעמא ומסתברא מלוה בשטר ופקדון בשטר אע"ג דשטר ביד הממחה משתעבד החייב לנמחה ודין המחאה לחודה במוכר שטר חובו לחבירו שנקנה בכתיבה והילכתא אם מחלו מחול מדגרסי' בב"ק גבי אשה פגיעתה רעה ולא פרכינן ליתבה לכתובה ממחה והכא לא בעי' מעמד שלשתן ש"מ המחאה נמי אם מחלו מחול ואיכא למימר מדלא פריך התם בהמחאה ש"מ דלא קני בהמחאה היכא דאיכא שטר ביד הממחה והכא לא בעי בעל דלימסר הכתובה ביד אחרים אבל יהיב ליה שטר לנמחה קנה במעמד שלשתן וצ"ע וצרפתי ואי אמר הלוה איני נותן אלא לעצמו יכול לומר כן וכן אם אמר לשליח הבא לי מעות שפלו' חייב לי יכול לומר לא אפרעם אלא לבעלי' עצמן והראשון נוח לי והשני קשה הימנו וכבר פי' דהיכ' דבא בהרשאה אינו יכול לדחותו הנהו גינאי דעבידי חושבנא בהדי הדדי פש חדא איסתרי גבי חד מינייהו א"כ הבינהו ניהלי למרי ארעא באפי מריה קאמינא לך ובנוסח' דרב אלפס בטסקא וקנו מיניה לסוף עבוד חושבנא בין דיליה לנפשיה אשכח דלא פש גביה ולא מידי ומסקנא הוה קנין בטעות וחוזר וכתבי רבוותא דאפומא דסהדי אי נמי דקא מודי ליה בטעות' דהוה בההוא חושבנא כי האי גוונא הוי קנין בטעות הא ליכא ראיה ובעל דיניה מכחיש ליה אי נמי אזלי למדינת הים אי נמי אינשי לנא לאו טעותא הוא הילכך מנה לי בידך תנהו לפלוני וליכא סהדי לא בענין המחאה ולא בחוב ואמר טעיתי בהודאה נאמן מיגו דאיבעי למימר לא הודיתי ואי איכא סהדי במחאה וליכא סהדי בחוב לא מצי למימר טעיתי דכיון דקביל על נפשיה במעמד שלשתן ה"ל ככותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואם נמצא בעדים או בהודאה שאינו חייב פטור ואם לא נמצא חייב. ירושלמי הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו ר' יוחנן ור"ל אמרי פטור ור"ח אייתי להא דגינאי ורב אלפס דחייא לה וקשיא ליה אהא דכתובות חייב לך אני מנה בשטר חייב ומסתברא דלא דמו התם בחזקה שהוא חייב לו הוא כי הא דגינאי ומתני' דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה כסבור שהוא לזון את אשתו כבתו ופריך בירושל' במה הוא חייב לא כן א"ר יוחנן ור"ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב כו' ובגמרא דילן הוא דפריך מההיא לר"ל והכי פריך ומה התם בחזקה שהוא חייב לו כ"ש הכא דמשעבד נפשיה והילכך ליכא לאקשויי אהדדי וק"ל כר"י דאמר חייב לך מנה חייב ומאן דקביל על נפשיה בשטר מידי דלא מיחייב חייב וכ"ש בקנין והא דירושלמי כעובדא דגינאי הוא ופטור ויש מחכמי הדור דאע"ג דקא מודי גינאה חבריה בטעותא לא מהימן לענין מתנה דילמא משום קינוניא קאמר כדאמר במלוה שטר אמנה הוא זה במקום שהוא חב לאחרים דלא מהימן דילמא לאישתמוטי מב"ח קאמר ה"נ ל"ש ושקיל מיניה נותן מתנה מה שהמחהו ואנן כתבינן לעיל דוקא שאמר אמנה היא זו דמבטל לשטרא דחתימי סהדי אבל אמר פריעא הוא נאמן וה"נ טעותא הוה בחושבנא מהימן: גרסינן בפ' המקבל המחהו אצל חנווני או אצל שולחני אינו עובר עליו אבעיא להו חוזר או אינו חוזר. וקי"ל כרבה דאמר חוזר וקשיא ליה לרב אלפס הא דקי"ל תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ומשום דסברא ליה חוזר דקאמר אחנוני קאמר ופליג בין היכא דאית ליה גביה להיכא דלית ליה כדאיתא בהלכות דאייתא דגמרא דבני מערב' בחנוני על פינקסו הדא דתימר בשלא העמידו אצל חנוני אבל העמידו אצל חנוני אין לו על בעל הבית כלום אלמא אע"ג דלית ליה גבי' ולא מידי אינו חוזר ומסת' סברא דרב אלפס הא דרב בדאית ליה גבי חבריה והא דבני מערבא ליכא לדחוייה אפילו למ"ד חוזר איתה ולא דמי דהתם בעל הבית גבי חנוני המחהו וחנוני אומר לו פרעתיך אבל אם ידוע שלא פרע פלוגתא דרב ורב ששת היא ומיהו מתני' דהמחאה אפילו אית ליה גבי חנוני קיימא. והא דקי"ל במעמד שלשתן קנה לא קשיא אהך דפלוגתא דרב ורב ששת אפועל קאי וקי"ל דחוזר דבסתמא כל היכא דלא פרע ליה מיניה מיהדר עד דליפטר בפירוש ולימא פטור אתה. והא דאמר במעמד שלשתן קנה כלומר החייב משועבד לנמחה ואינו יכול לחזור וליתנם לממחה ואם נתנם לו פטור וכל זמן שהנמחה אינו חוזר בו המומחה חייב לו כי קידושי אשה חיילי הקידושין משעת שקיבלה לשם קידושין ע"מ שישלי' זה תנאו כדאיתא בפ' המקדש בגמר' התקדשי לי בזו אבל הנמחה יכול לחזור בו אם לא יפרענו שהרי ברשות הממחה הן שיכול למחול החוב מידי דהוה אמוכר שטר חוב לחבירו והיינו טעמא דפליגי מעיקר' בין מלוה לפקדון דבפקדון גמר ומשעבד נפשיה במלוה לא גמר ומשעבד נפשיה ואמרינן נמי בההיא הנאה דקא משתניא בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא בדאית ליה גביה הוא ועל המשעבד נמי קאי אבל הלוה לא נפטר אם לא פטרו בפירוש והילכך לא קשיין אהדדי. והא דרב הילכתא בלא טעמא ולא מוספינן עלה ושדרו ממתיבתא לא נתן שולחני חוזר פועל אצל בעל הבית ונוטל שכרו ממנו וקי"ל כרבה דאמר חוזר ואפי' קנו מיניה וצ"ע ירושלמי ראובן חייב לשמעון סמניה גבי לוי לית ראובן חייב כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמ' אבל עשו ערמה חייב יש מפ' אי פרסו נשתגע וי"מ העני והאי עובדא סייעת' למאי דאמרי' לעיל אם העמידו אצל חנוני אין בעל הבית חייב כלום וכגון שטוען לוי שפרעו אי נמי שפטרו ואם עשו ערמה שהיה יודע ראובן שנשתגע או שהעני והניחהו אצלו חייב והא דאמרי רבוותא הא דרב הונא במתנה הוא טעמא רבה ונטיא לסברא דילן דהלואה גבי ממחה לא מיפטר אבל הנמחה דומיא דמתנה היא ומשתעבד. והא דגינאי לאו קושיא היא וליכא בנוסחא דילן בטסקא ומתנה הוא דהואי ואפילו בהלואה איפריק קושיין שפיר וצרפתי אומר במעמד שלשתן קנו ואינו יכול לחזור ולמחול כדין מוכר שטר חוב לחבירו שאם מחלו מחול דהתם ניירא בעלמא זבין ליה ולא דייק לן דלא עדיף במעמד שלשתן מכתיבה ומסירה דוקא מתנה וחוב. אבל מאן דמזבן לחברי' חפצא וההוא חפצא איתיה בעיניה בידא דחבריה אע"ג דלא הוי במעמד שלשתן קנה כדתניא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ובנוסחא אחרינא כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח אלמא לא בעינן מעמד שלשתן אלא כיון שקיבל הנפקד קנה וכתב רבינו האיי בהמחאה כגון ראובן זבין חפץ לשמעון ואותו חפץ אצל לוי כיון שאמר לו ראובן ללוי אותו חפץ שיש לי אצלך תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה ודברי המעתיק סותרין זה את זה וההיא ברייתא קשה לי' דאי במעמד שלשתן למה לי קיבל ואי שלא במעמד שלשתן כי קיבל מאי הוי: בתשובה לרב אלפס יהודים שהלוו מעות לשלטון והמחה אותן אצל אחד ממשרתיו וא"ל במעמד שלשתם מנה שיש לי בידך תנהו להן וא"ל הין חייב ליתן להן ובתשובות לרבי' האי אם היה הנמחה עכו"ם קנה במעמד שלשתן. דכיון שנתרצה להסתלק מבעל חוב ישראל ולחזור על העכו"ם קנה ובשאלות תלמידי ר' אלפס שנכתבו בפאס המחאה בעכו"ם במעמד שלשתן ישראל ועכו"ם וישראל. השיב איך נדון בה כדיני ישראל וידם תקיפה עלינו ולא תשוה בדינם עד שיתפוס במקצת. כתב בכך וכך איך פלו' אמר לנא הוו עלי סהדי וכתובו וחתומו והבו לפלו' מחמת דהוה לי על פלו' כך וכך. ואמרית ליה הלין זוזי דאית לי גבך תנינהו לפלו' דנן דקאי בהדן ומהשתא פטרית פלוני דנן ונפק משיעבודא דילי וקם ליה בשיעבודא דפלוני ולא פש לי גביה ולא מידי לא לי ולא לירתי בתראי ממאי דאית לי גביה וחומר שטר המחאה דא קבילית עלי ועל ירתאי בתראי כחומר כל שטרי המחאה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכת' ודלא כטופס' דשטרי. ומאי דהוה קדמנא כתבנא וחתמנא ויהיבנא ליה לפלוני למיהוי בידיה לזכו: אות ה הרשאה הנקראת הרשאה בלישנא דרבנן: גרסינןבפ' מרובה. אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי א"נ רב אשי לאמימר מאי טעמא משום דר' יוחנן. דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו וא"ד נהרדעאי אמרי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבי' וקי"ל כלישנא בתרא מיהו קשיא לן כיון דקי"ל כר"י אפי' לא כפר נמי. וכי תימא כי לא כפריה לא דמי לגזלן דברשותי' קאי אי הכי (ליה) נקט טעמא דמיחזי כשיקרא משום דר"י הוא ותו אנן דכתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' כמאן אפי' בדלא כפריה מלוה או פקדון של מעות היכי מצי לאקנוי הא אין מטבע נקנה בחליפין ומעמד שלשתן בעינן ואי מלוה בשטר כתיבה ומסירה בעי ואנן כתבינן אמלוה ולא כפריה ואפי' מטבע כדגרסי' בירושל' בשבועות טעמא דאיש פלוני כהן או פלו' לוי הא מנה לפלוני ביד פלו' חייב. והא קתני סיפא עד שישמע מפי התובע.. אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכי דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. אלמא (במעמד שלשתן) כתבינן אורכתא ור"ח כתב דלא כתבינן אורכתא אלא אפקדון דברשות' דמריה קאי וליכא לדחוייה. הא דר' יוחנן ונהרדעא מיה' דשבועות ובכורות. הילכך האי דנהגו למיכתב אורכת' אפי' אמטלטלי דכפריה לא ידענו על מה נהגו. וה"ר יעקב למיחזי כשיקרא לא חיישינן כדאית' בפ' הכותב ואע"ג דפרכינן מנהרדעאי ומשנינן בבא בהרשאה לטעמייהו דנהרדעאי קאמר והרב החסיד אמר שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים והכי נמי אשכחן בתשובה לרבי' אלפס דמילתא הוא דעבדינן בהרשאה כי היכי דלא ליפסדו אנשי ממונייהו ולא ילפינן מינה למתנה: ומסתברא לישנא בתרא דנהרדעאי סבירא להו אע"ג דגבי הקדש לר' יוחנן שניהן אינן יכולין להקדיש דוקא הקדש דלית לה הקנאה לא שטר ולא קנין דלאו ברשותיה קאי וליכא למימר אמירה כמסירה כדקאמר טעמא איש כי יקדיש את ביתו כו' אבל לגבי מתנה ואוריכתא ברשותי' קיימא לשווייה שליח ולמיקבעי' לאקנויי ליה במתנה ל"ש כפריה ול"ש לא כפריה. מידי דהוה אשליח שעשאו בעדים ומפורש בדיוקני לר' יוחנן. דאם עדים חתומין עליה משלחין דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו דלא שייך בה לפי שאינה ברשותו אלא גבי הקדש וכגון גונב אחר גנב דכפילא ממילא אתי והיינו דאמרי בדכפריה לא כתבינן דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבי' והילכת' איתה לדר' יוחנן ואיתה לנהרדעאי ומסתברא דוקא דלא כתב ליה. זיל דון ואפיק לנפשך דאיכא למימר דמיחזי כשיקרא אבל אי כתב בה זיל דון אפי' כפריה מידי דהיה אאנטלר שממנין טוען לטעון והיינו דנהגינן למיכתב אוריכתא אמטלטלי דכפריה דהא בה כתב זיל דין וכל הני שקלי וטרי דאמרי' באוריכתא ומשליח שעשאו בעדים לענין אפטורי המורשה אם יתננו לו וקי"ל כרבן יוחנן ורב חסדא ור' אלעזר בשליח שעשאו בעדים דהוה שליח דמש"ה טרח ואוקמיה בעדים כי היכי דתיהוי ברשותיה ולא בעי התקבלתי אי נמי קביל עליה שליח אונסא דאורחא פטור המורשה ואי נמי אמר למורשה שדר לי בידא דפלו' כההיא דתניא א"ל השואל שלחה לי ביד בני או ביד שלוחי או ביד עבדך או ביד שלוחך וכו' פטור אבל אי לא צבי ההוא דאיתיה לממונא גביה למיתביה ניהליה לא כייפינן ליה והיינו דאמרי נהרדעאי כל אוריכתא דלא כתב בה זיל דון והנפק לנפשך לית ביה ממשא מאי טעמא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואי כתב בה הכי כייפינן ליה הא לא כתב בה הכי זיל דון. אלא התקבלתי לחוד נהי דאי בעי למיתביה ניהליה ההוא דאיתיה לממונא בידיה מיפטר אבל מיכף לא כייפינן ליה עד דכתב ביה זיל דון ואפק לנפשך. וכי כתב ביה הכי ליכא חשש' דמיחזי כשיקר' וליכא למיחש דילמא כפר ביה. ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. והא דאמר רבא היינו אוריכתא סתמא דלא כתב ביה זיל דון אבל באוריכת' מפורשת דאמר ליה זיל דון אפי' כפר כתבינן והילכך אוריכתא ושליח שעשאו עדים דינן שוה והוי שליח. ואי בעי למיתבנהו ניהליה פטור אי איתניסו. ואי לא בעי למיתן לא כייפינן ליה עד דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך והאומר שאין כח לכוף את חבירו: אע"ג דכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך לאו מילתא היא דכולהו בעל כרחו נינהו כההוא דאמר בכתובות בההוא דהוה ביה בניסן סתמא וכולהו רבוותא ר"ח ורב אלפס פסקו בשליח שעשאו בעדים דהוי שליח א"ר אמי אי תפס לא מפקינן מיניה מדכתב ליה ואפק לנפשך. ורב אשי אמר מדכתב כל מה דמתענית מן דינא עלאי לא שותפא שוייה לגמרי קאמר ליה אלא שליחא שוייה וקי"ל שליחא שוויה. כיון דכתב ביה זיל דון ואנפק לנפשך לא מצי לדחוייה ומימר ליה לאו בעל דברים דידי את: איתשיל מקמי רב שרירא גאון בית דין הגדול ולבית דין של רבינו האי בענין הרשאה דלא הוה כתב כל מה דמתענית מן דינא עלאי ושדרו שאין על בעל הדין שעליו הרשאה בזה עסק דבר ואין זה פוגם וכ"ש שאינו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא מה שבין המורשה והמורשה ספק בכך אי מפקינן מיניה וכת' בנוסחא כולהו איברא שותפא שווייה. למאי נפק' מינה למיתפס פלגא מאי בינייהו איכא בינייהו קני על מנת להקנות ותקנהו לי כגון מתנה ע"מ להחזיר וסוגיין דהכא כלישנא קמא ולא כתב במנא דכשר למיקנייא ביה אלא בקנין שלם והעמידו שטר ההרשאה בחזקה ומסתבר' דהא דנהרדעאי בזיל דון ודאמימר ורב במטלטלין דכפריה הוא וקא מיפלגי בפלוגתא דהוסיפו לו אחת יתירה דמר סב' הכל לשליח ומר סבר חולקין וצריכ' עייונא וכתבי רבוותא משמיה דרב יהודה כיון דשליחא שוייה אי בעי לבטוליה שליחותיה ואורוכי אי יש אחרינא מצי למיעבד ואפי' שליחות בקנין כדפרישנא בשליחות והא דחיישי' בעלמא אדאתי שכיב ר' אבא ולא חיישינן דילמא הדר ביה דמסתמא לא מחזקינן גברא בהדריינא וכיון דשטר אוריכתא בידיה פטור ומאן דאתי באוריכת' לית ליה לאורוכי איניש אחרינא דקי"ל אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ואי שליח בקנין הוא איכא למימר דכמעשה היא ולא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאיתא לעיל במאמר קנין ומיהו בלא קנין אי משדר להו פטור באונסין וה"מ במקרקע ומטלטלי דבאוריכת' דעדים או בהתקבלתי לחודי' סגי בלא קנין. אבל במעות מסת' פלוגת' דר' יוחנן ושמואל היא דאמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ור' יוחנן אמר אם עדים חתומין עליה משלחין וקי"ל כשמואל במעות ולשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא וכו' עד וליקנינהו ניהלך אגב אסיפא דביתך ור"ח ורב אלפס הכין סבירא להו דדייקני ושליח שעשאו בעדי' תרתי מילי נינהו,. ובדייקני הלכה כשמואל ובעדי' כר' יוחנן וכן הילכתא והא דרב אחא לא משכחא לן והא דרב יהודה אמר שמואל מילתא אחריתי היא ומדקא פרכינן לשמואל מאי תקנתא ובשליח שעשאו בעדים לא פרכינן לרבא דאמר לא הוי שליח מאי תקנתיה ש"מ בשליח שעשאו בעדים ליכא חששא ובהתקבלתי לחודיה סגי וליכא למימר אדאתי שם שכיב דאטו משום דזכו בהו יורשין מבטלי אוריכתא דאבוהון מי גרע אוריכת' דאבוהון מאפיטרופוס שמינהו אבי יתומין אלא לאו ש"מ דגבי זוזי הוא דפליגי לחוד והיינו דקאמרי אפילו עדים חתומים עליה כלומר על האסימון וטעמא משום דאין סימן למטבע ומצי למימר לא יהיב לך דילמא אתי לאיחלופי זוזי בזוזי אחריני דגריעי מיניהו והילכך לא עבדינן אוריכתא במעות כאוריכתא דעלמא אי לא מקני בקנין גמור דאיכא למימר אדאתי שכיב אבא ונפלי זוזי קמי יתמי ויתמי מערערי על הלין זוזי ובעי לא נויי ליתניהו אגב ארעא אבל במקרקעי ובמטלטלי ליכא חששא לא בעי קנין והילכך לא בעי אגב ארעא אלא במעות אבל בשאר הרשאות בעדים אי נמי בהתקבלתי לחודיה סגי וזיל דון נמי לא בעינא אלא היכא דתבע ליה בעל כרחיה ואי כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך משבע כל שבועה דלא מצי לאפוכי עליה ואי טעין פרעתי רמי עליה שבועת היסת אי בעי פטר נפשיה בשבועה מיפטר ואי מהפך עליה משדרי ליה בי דינא ומישתבע בדוכתא דידיה ופרע ואי מיית מפטר ליה משבועת היסת וחרם סתם הוא דאית ליה גביה ותו לא אבל היכא דלא כתב ביה זיל דון לא מצי לאשבועי ליה ולאישתעויי דינא בהדיה כלל ומהכא שמעינן דמוקמינן טוען דהא קאמר זיל דון והכי גרסינן בירושלמי כהן גדול לא דן ולא דנין אותו וימנה אנטלר הגע עצמך שיש עליו שבועה אנטלר בשבועה.. וכתב ר"ח וכן כתב בערוך שמע מיניה היכא דליכא שבועה ותבע מוקים טוען אבל בתשו' דר' אלפס מצאתי. דלנתבע לא מוקמינן לתובע מוקמינן ומסת' אי אמר אפיטרופ' אנא יהיבנא משכנת' בב"ד והוא במקום נתבע ואזילנא לדינא בהדיה. ואי מיחייב אנא פרענא ליה אנא. דינא קאמר לי' וסבר' מעליא היא וכן השיב רבינו סעדיא לרב יוסף ראש ישיבה תובע דאי בעי יהיב לחבריה משוי אפטרופוס נתבע לא. והיכא דאמר ליה לחבריה שדר לי זוזאי בהדי פלו' ושדרינהו ניהליה ואיתניסו פטור דתנן אמר לו השואל שלחה לי ביד בני או על יד עבדי כו'. והיכא דאתנו בהדיהו מעיקר' דכל מאן דמשדר כל חד וחד לחבריה כתבא דלישדר ליה מאי דאית ליה גביה. ושדר ליה לא מיחייב באחריות: והכי נהיגי האידנא תגרי. והכי שדרו ממתיבתא. ודווקא מדעתיה אבל בעל כרחיה לא. כדכת' פרק השולח אמר אביי נקיטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דליכא פירי אבל איכא פירי מיגו דמישתעי דינא אפירי. ובתשובת שאלה אם הרשה את עבדו הרשאה היא:: כדתניא אין עושין אפיטרופס נשים ועבדים ואם מינהו אב יתומים הרשות בידו במאמר אגב: תשובה לר' שמואל בן חפני: ובתשובה לרב אלפס ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון והרשה לוי לתובעו ואבד ממנו השטר אם באונס אבד משתבע דבאונס אבד ופטור ואי (לא) ושמעון מודה בההוא שטרא אי אית ליה לשמעון ניכסי ולוי מהימן דכך וכך אית ליה לראובן לגביה מחייבי' ליה לשלומי ההוא שטרא ואי לא מהימן ליה ולא ידע אי שטרא מעליא הוה ואם לאו מישתבע דלא ידע ומיפטר. ואי נמי שמעון לית ליה נכסי כלל לא מחייבי' ליה ללוי ובתשובו' כתב מורשה שהוא נרשה בשטר ידוע אפי' לא יוציא ממון מן הנתב' כשירין הן הקרובין בין לדין בין לעדות שההפסד וההנא לבעל התביעה הוא אבל המורשה שיש לו חלק במה שיוצי' מן הנתבע פסולין הן הקרובין בין לדין בין לעדות ומי שיש לו עדי' בתביעתו לא ירשה אחד מן העדים אם יש למורשה חלק בתביעה וכן נתבע שיש לו עדים בפריעתו לא יבוא לדין עם המורשה שהוא קרוב לעדיו שיבטל עדותו: כתב בכך וכך איך אמר לנא פלוני הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו והבו ליה לפלו' למיהוי בידי' לזכו דצביתי ברעו' נפשאי ויהיבנא לפלו' דנן ד' אמות קרקע בירת' דילי ואגבן אוריכית יתיה וארשיתי' על כך וכך דאית לי גבי פלוני ועל עיסקא דאית ליה בהדיה ויהא זכותא דיליה כזכותא דילי וליזיל ולידון וליפק לנפשיה ויהא לי' רשותא לאחווא' אחווא' ולא מחאה מחאה ולקיימא חזותא וזכותא ולבטולי יתהון לאקבועי זימנא ולבטולי ולאחרומי ולאשבועי ולאמנויי לדינא בכל אתר ונימוס וב"ד דיפוק ויתקרא בין בדיניהון דרבנן בין בנימוסי דאומי דעלמא וכל מאן דמתעני מן דינא עלאי ולא יהא רשות' לפלוני למימר לפלוני לאו בעל דברים דידי את ומדאתי לידא דפלוני דנן הרי אני כאלו התקבלתי וליפטור פלוני מכל אונסא ואחריות וחומר שטר אוריכתא דנן קבילית עלי כחומר כל שטרי אוריכת' דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם י אות הטפסת שטר גרסינן בפרק גט פשוט מי שנמחק שטר חובו ומעמיד עליו שני עדים ובא לפני בית דין והם עושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו נקרע פסול. נתקרע כשר נמחק או ניטשטש אם היה רישומו ניכר כשר לשון רבינו והעמיד עליו שני עדים ובא לפני ב"ד. ת"ר כיצד קייומו לפנינו פלו' ופלו' הוציא פלו' שטר מחוק לפנינו ופלו' ופלו' עדיו וכגון שרישומו ניכר וכותבין פלו' היה לו שטר והיה רישומו ניכר ומתיירא שמא ימחק וזהו נוסחו והעמיד עדים לפנינו שראו שנפל עליו מים ונמחק ופלו' ופלו' עדיו על זה וזכר שחתימת עדיו נתקיים בב"ד. ואם כתב בו נזקקנו לעדותן של עדים ונמצא עדותן מכוונת כשר. וב"ד כותבין לו שטר וקורעין השטר מחוק וגובה ואין צרי' להביא ראיה נקרע פסול נתקרע כשר.. ואמר רב יהודא נקרע קריעה של ב"ד נתקרע קריעה שאינה של ב"ד היכי דמי קרע ב"ד אמר רבא מקום העדים ומקום הזמן אביי אמר שתי וערב. ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי וכו' ואין כותבין לו את השטר בד"א בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות וכתבי שטרא דנן דכתבי לאו למיגבי ביה. אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה ויש התפשת שטר על דרך אחרת. כגון שיש לו שטר חוב על חבירו והוא במדינ' הים. וחושש אם ילך אחריו ובידו השטר יפסדנו בא לב"ד ומטפיסו ונותנו בידם והולך לבעל חוב וגובה הימנו ומחזיר לו השטר וכותבין שטר לב"ד שבעירו שפרע את חובו וב"ד קורעין השטר שבידם ואם נאבד השטר בדרך כשהלך לבעל חובו וידוע הדבר בעדים חוזר לפני ב"ד ומחזירין לו השטר ולשיודע להן בעדים שפרע קורעין את השטר: כתב במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלו' שטרא דנן דהוה ליה עליה דפלו' בכך וכך זוזי וסהדוהי פלו' ופלוני וחזינא לשטרא דאיטשטש ורישומוהי ניכר איתחזי לנא וחשש דילמא מחזיק טפי ואיזדקיקנא ליה עילויה דההו' שטר' ואישתכח שרירא וקיימא וקרענא לההוא דאיטשטש ודא נוסחא דיליה: בכך וכך וכו': על דרך השני כותבין במותב תלתא וכו' סהדותי פלו' ופלו' וכך אמר לנא אנא צריכנא למיזל קמי מרי רשותי בארעא רחיקתא ואי אמטינא שטרא דילי חששנא לאונסא דאורחא ואטפיסנא לי הדין שטרא ויהא בידיכון עד דאתינא ואחדקי לנא לי' וחזינא לשטר' שרירא וקיימ' ואטפיסנא ליה ההוא שטרא כמה דכתב ביה ודין נוסחא דההוא שטרא בכך וכך וכו'. אות קוף קידושין ומקומה אחר קבלנות בת'ש'ק'ף ונחלק לג' חלקים האחד במה ניקנית והשני ענין הקונה ושליח והשלישית ענין הנקנה ושלוחה החלק הא' בכסף דתנן האשה ניקנית בכסף וכו' ת"ר בכסף כיצד נתן לה כסף ואמ' לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי זו מקודשת. וכתב רב אלפס וכן אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת. מסתברא משום הכי לא תני לה בבריתא משום דתלייא באדם חשוב כדאמ' לקמן אמר רבא הילך מנה ואיקדש אני לך מקודשת ואוקימנא באדם חשוב. אבל איניש דעלמא ספיקא וחיישינן מדרבנן בנתן הוא ואמרה היא וכתב ר"ח דא"ל האיש בההיא דקבל האי מתנה מינך מקודשת לי נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוה וחיישי' מדרבנן וצריכ' גט. אבל אם א"ל הרי אני אישיך הריני בעליך לית כאן בית מיחוש דכתב כי יקח. ולא שיקיח עצמו וכן בגירושין הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי הרי את לקוחתי מקודשת: מיוחדת לי מיועדת לי צלעתי עזרתי נגדתי. סגורתי תחתתי עצורתי תפוסתי סלקא בתיקו ולחומרא היה מדבר עמה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין אבל אין עסוקין באותו ענין אפי' מענין לענין ובאותו ענין צריך לפרש ירושלמי מיהו צריך לפרש זה גיטיך ואלו קידושייך ומסת' אפי' אין עסוקין באותו ענין ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זו בלישני דקידושי מעלי וקיבלה עליה מקודשת ולא מצי' למימר בפקדון קיבלתינהו וקידושי מעלי נינהו אבל היכא דאמר לה בלישנא דמיבעיא לן היכא דאין עסוקין באותו ענין לאו כלום הוא היכא דעסוקין באותו ענין ואישתיקה הוו קידושי מעלי אבל היכא דא"ל בהנהו לישני דמיבעי' לן מיבעי' לן ולא איפשיט' וצריכה גט ומה שכתב הרב המחבר דאיכא ספיקא דרבוותא לא איתברר לן וכתב היכא דאין מדבר עמה על עיסקי גיטה וקידושיה ואמר לה בלישני קידושי מעלי ואמרה האשה שלא הבינה צריכה גט אבל האשה מודה הוו קידושי מעלי ורש"פ לי' היכא שאין מדבר עמה על עיסקי גיטה וקידושיה אפי' אמר לה בלישני מעלי לאו כלום הוא ואמר אביי המקדש במלוה אפי' בשטר והיא בעינה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואוקימנ' דארווח לה זימנ' ופר"ש כ"ש אם מחלה לה המלוה ואמר לה בההיא הנאה נמי מקודש' וקשיא לי אמאי איצטריך לאוקומיה דארווח לה זימנא לוקמה דמחלה לה מלוה גופה ועוד מקדש במלוה דקאמר רבא מחילת מלוה היא ומסתבר' מחילת מלוה דקאמר רבא דאמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדשי לי בההיא הנאה וכיון דלא קייץ לאו רבית הוא אלא אבק רבית עד דאמר לה ארבעה בחמשה אבל רבינו אבן מגש אמר דווקא דארווח לה זימנא במלוה דמעיקר' דאבק רבית הוא ומותר חדא דאין יוצא' בדיינים וקנין אית לה בגוויה ועוד כי גזרינן באבק רבית בממון ממש אבל בדיבור לא ומאי דדמיא ליה כגון קנין אשה לא גזרו רבנן אבל במלוה דהשתא כיון דמתני מעיקר הלואה רבית קצוצה היא וצ"ע וכן בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת עד שיוסיף לה נופך משלו דקיי"ל כר' יהודה הנשיא דאמר מלוה ופרוטה דעתיה על פרוטה דהא רבא נמי אמר ש"מ דר' אמי תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת וכיון דקיי"ל מלוה ברשות לוה קיימא להוצאה אע"ג דלא הוצי' ממנה כלום אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה אבל לא הוסיף לה נופך משלו מלוה היא ואע"ג דאמר המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ומסתב' דאם אמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ירושלמי רבי אבהו בשם ר' יוחנן אמר לה בפקדון שיש לי בידך מקודשת אבל אם אמר בכל מה שהפקדתיך אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין והמקדש במלוה שיש עליה משכון ומסתבר לא שנא משכון דעלמא ולא שנא משכון דידיה כיון שאמר לה, התקדשי בכסף שיש לי על זה המשכון מקודשת דמאי שנא האי מהאי. אבל משכון דידיה דאמר ליה התקדשי לי במנה והניח לה משכון אחר מיכן אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן וה"ה בזביני ועבדים וקרקעות שניקנין בכסף כדאמר בההיא אמתא וכו' ואמר פריטי אין כאן מנה אין כאן. ומסתבר' דאי איכא קנין או חזקה בדפריש קני: והדא סברא דילן אבל רבי' אבן מגש משכון דידיה אינה מקודשת כלל במשכון דאחרים מקודשת וקשיא ליה אם מתקדשת במשכון של אחרים משום דרבי יצחק דתתקדש במשכון דידיה שהוא קניינו. וניחא ליה כי מקדשה במשכון אחרים אינו עשוי לחזור אצלו. ובעל המשכון פודה אותו מאשה עצמה. שקידש אותה בזכות שיש לו על אותו המשכון אבל קידשה במנה והניח עליה משכון אותו משכון עשוי שיחזור אצלה כשיפדה אותו ממנה. ונמצא שלא קידש אותה אלא במלוה שיש לו עליה בלבד ומשכון דעלמא דאמר דמקודשת שמא מישכנו שלא בשעת הלואתו כר' יצחק והשתא דקי"ל כרב יוסף אפי' מישכנו בשעת הלואתו נמי קני גניבה ואבידה דהא קא מתהני פרוטה: ולסברא דרבוותא כהדדי נינהו ואמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי קי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לבר מאשה לפי שאין אשה ניקנית בחליפין ש"מ דסתם חליפין ע"מ להחזיר הוא ואמר רבא תן מנה לפלו' ואקדש אני לך והא ליך והתקדשי לפלו' ותן מנה לפלו' ואקדש אני לו. מקודשת בכולהו. וכתב ר"ח קיבלתי מרבותי. ל"ש כי יהיב ליה שמעון ההוא מנה. ולא שנא כי לא יהיב ליה. ול"ש כי שוייה שליח בעדים ול"ש כי לא שוויה ואפי' ארצי קמיה ואזל וקידשה מדיליה מקדש' ולא מישתרי' אלא בגט. וכן הילכתא וכן כתב בעל הלכות. אפי' ארצויי ארצי ליה לכי איתידע ארצויי גמרי להו קידושין (וודאי לא ידעי' דשוויה שליח בעדי' ואית עדים אי הויא הדרניתא בתר כן איכא למיחש לקידושי) ולא קא מישתריא אלא בגט ודקאמרי הנהו בי תרי דשתו חמרא תיתי צופי דבבל וכו' והילכתא כרבינא ועד כאן לא קאמר רבינא אלא דלא חיישי' שמא נתרצה הבן. הא וודאי ידעינן דארצי הבן קמי אבוה ואזיל וקדיש תפסי קידושי. ומסת' דאע"ג דלא ארצי אלא בתר דקדשה אודעיה לההוא גברא ואירצי בעדי' מקודשת אבל לא ארצי. כתב הרב המחבר כיון דשלא מדעתו קידשה לראובן. לאו קידושין הן כלל ותמיהא לי דכ' בפסקות דהרב צרפתי נר' דברי שאם אמר' לו תן מנה על גבי הסלע ואקדש אני לך מקודשת ובההיא הנאה שעוש' רצונה בשוה פרוטה גמרא ומקנייא נפשה מידי דהוה אתן מנה לפלו' או לאדם חשוב דמקודשת ולא דמי כלל והיכא דאמר הילך מנה ואקדש אני לך דהיינו נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב כדפריש' לעיל. והילכתא שיראי לא צריכי שומא אר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת. מאי טעמא כיון דאמנה יהב לה דינר. כמאן דאמר על מנת דמי א"ר הונא וכו' וכתב רב אלפס דוקא מנה סתם אבל מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו ומסתברא אפי' מנה סתם והיה מונה והולך וחוזר כרב אשי ובנוסחא דרב אלפס דלא גריס בה רב אשי אמר מונה והולך שאני. אבל לנוסחא דידן דגרסי' בה רב אשי אמר הילכתא כרב אשי ואפי' במנה סתם ואי אמר במנה זה ומצא בהן דינר של נחשת אינה מקודשת היכא דלא ידעה ביה אבל ידעה ביה מקודשת ואם נמצא בו דבר רעוע דנפיק על ידי הדחק מקודשת. וכ"ש אם השליכתו לפניו. ואמר ליה הא ממונ' קמך התקדשי לי תנם לאבא ולאביך או לפלו' אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת תנם על גבי הסלע אינה מקודשת ואם הי' סלע שלה מקודשת סלע של שניהן סלקא בתיקו התקדשי בככר זו תנהו לכלב אינה מקודשת כלב שלה מקודשת אם היה כלב רץ אחריה סלקא בתיקו תנהו לעני אינה מקודשת ואפי' הסמיך עליה וקי"ל שדי מישדא הב מיהבא אינה מקודשת וה"ה מישדא והב דאינה מקודשת ההוא דקדיש בציפתא דאסא אמר ליה והא לית ביה שוה פרוטה וכו' הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וקי"ל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום ואסיקנא דלא כרבא דאיכ' למימר כרב הונא בריה דרב יהושע דאי איתא דלא ניחא ליה לישדינהו וחיישינן ולחומרא והילכתא אי בשעת מתן מעות אישתיק הוו קידושין ואי אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ואח"כ אמ"ל התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות אי יהיב לה בתורת פקדון ואמר אין הוי ואי לא לא הוו קידושי קידושין כלל. אבל יהיב לה בתורת קידושין ואישתיקה ספיקא וחיישי ההיא דמזבנה וורדי אתא גברא חטף חדא מינה וכו' עד אמר רב נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ודוקא בדלא שדיך אבל שדיך אפי' בגזל דידה מקודשת דתניא קידשה בגזל וחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת ואוקימנא בדשדיך ובדלא שדיך נמי דוקא אישתיקא אבל אי אמרה אין אע"ג דלא שדיך הוי קידושי כדמוכח התם ודוקא בגזל דידה אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קידושי כדאמרי לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה ייאוש בעלים והמקדש בגזל אינה מקודשת ונהגו לקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי לה למתנה על מנת להחזיר ובאשה אינה מקודשת ואיכא מ"ד סתם שאלה ל' יום בההוא הנאה מקדש' ומסתב' דלא עבדי בה עובדא ובשער דייקינן דסתם שאלה זמן מועט הוא עד דאמר ליה בפירוש שואל אני כלי זה בטובתך שאמר שמואל שואל אדם בטובו לעולם: בכסף בית שמאי אומר בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה ויהיב רב אלפס שיעור כדכתב בהלכות דיליה. אמר שמואל המקדש בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישי' שמא שוה פרוטה במדי והא דתנן בפרוטה ובשוה פרוטה התם קידושי ודאי והכא קידושי ספק נינהו וצריכה גט ומדאמרי בההוא עובדא אצריך גיטא כשמואל ובחיבור חדש נר' לי קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים אינה מקודשת כלל שהרי אינו מגיע למקום אחר עד שיפסידנו ודבר של טעם זה וראוי לסמוך עליו וטעם חיצוני הוא שהרי אין אומר אם יוליך תמרה למדי ישווה פרוטה אלא שמא שוה תמרה זו פרוטה במדי היום וא"כ מקודש' היא בזו הפרוטה שהרי היתה מקודשת במדי דא"כ אף תמרים יפסידו וכדאמר לכל מילי מעלי עתיק' לבר מתמרי אלא יש טעם אחר לא אמרו אלא תמרה שאין מציות במדי וכגון שקדים ורימונים ופירות שאין יוצאין במקום אחר והן ביוקר אבל תבשיל וירק או כיוצא בהן בכל מקום מצוי אינה מקודשת כלל המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל מקודשת אבל המקדש במלוה ובעל אינה מקודשת ואינה צריכה הימנו גט האומר לאשה התקדשי לי בתמרה התקדש לי בזו ובזו אם יש באחת מהן כו' היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה ואוקמ' רב אמי' מאי עד שתהא באחת מהן עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אבל קמייתא לא כיון דאכלה מלוה היא ומקדשה בפרוטה בתרייתא דמלוה ופרוט' דעתיה אפרוטה אבל היכא דמונחות אם יש בכולן שוה פרוטה מקוד' ואע"ג דבקמיית' לית בה שיעור קידושין לא תימא מעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו אלא הוו כמו מעות בעלמא וחוזרין ומיצטרפין עד האחרונה ולא בעי באחרונה שוה פרוטה דאי מעו' מתנה נינהו אפי' מנחת נמי לימא עד שתהא באחרונ' שוה פרוטה וכיון דאמר התקדשי לי בזו ולית בה שוה פרוטה הוה ליה כמקדש אחותו והיינו דקאמ' ש"מ תלת המקדש שתי נשים בפרוטה או אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששולח סבלונות לאחר מיכן אינו מקודשת איתמר רב הונא אמר חוששין וכן אמר רבא פר"ש שקידש אחת ונתרצית ושלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט הימנו מן הראשון ואנו קיבלנו חוששין לסיבלונות חוששין שמא מתחילה קודם סבלונות קידשה ואם ידוע שלא קידשה לאו כלום הוא והכי מסתבר' מדקאמר באתרא דמקדש והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישי' ואם מיעוטא מקדשי והדר מסבלי ורובה מסבלי והדר מקדשי חיישינן למיעוט' ונוסח' דילן גיר' אחרת המקדש בערל' ובכלאי הכרם וכו' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וה"ה בנותר ופיגול וחמץ בפסח והאי דלא תני להו משום דלא דמו להדדי דהני בני שריפה נינהו אבל ע"א ויין נסך וחומץ של עכו"ם ומוקצה לע"א ועורות לבובים. ותקרובת ע"א דאינון בכלל ע"א ושביעית לעולם אסור והאי דלא תני להו משום דלא הוה מצי למיתני בהו ומכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שכל אלו תופסין דמיהן וגרסי' בפסחים המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדניית' אין חוששין לקידושי' ורש"פ אע"ג דאיהו איסור למיתהני מיניהו מיהו הנאה לגבי אחרינ' שריא ודוקא קידושי אשה אבל איתהנויי מיניה אסור מדרבנן. והא דקתני קידש בדמי' דיעבד אבל לכתחי' אין לקדש בהן לפי שהוא נהנה מהן שקנה בהן את האשה ודוקא אשה אבל אם קנה בהן חפץ אסור ליהנות ממנו ודוקא לעצמו אסור אבל לאחרים מותרין דאם כן אשה אמאי מתקדשת. הא לא מצי מיתהנויי בהו מדרבנן אלא לאו ש"מ דמותרין לאחרים אבל לא לו וצ"ע: בשטר מנא לן דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר מקיש הוייה ליציאה וכו' הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוט' כו' מדקי"ל עידי מסירה כרתי בלא עידי חתימה כשר המקדש בשטר חוב של אחרים איכא לעייוני דהא קאמר לקמן קשיא דר' מאיר אמר רבא אמר רב נחמן בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי וכו' אע"פ שאין בו שוה פרוטה מקודשת מדעתו פי' מדעתו שנתן לה האב רשות לקבל קידושיה כדגר' אמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי בר' יהודה והרב כתב מדעתו שנכתב לדעת האב ואיכא מ"ד אע"פ שהגיע השטר ביד האב צריך שיגיע לידה ולא נהירא לן כתב לה על הנייר או על החרס וכו' מקודשת והיא שבגרה ואיכא מ"ד היכא שע"י אביה בעינן שיגיע הכתב לידה וקי"ל דבעי לשמה ואם כתבו לשמה ושלא מדעתה פלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב שרביא ופסק ר' אלפס כר' פפא ורב שרביא דאינה מקודשת. ואיכא דמייתי ראיה מיהא דלעיל דקאמר מדעתה וליתה דמדעתה דקאמר שהיא, עשאתו שליח הוא דקאמר והאי מדעתה דהכא כתבו הבעל שלא מדעת האשה: בעל הלכות אמר דהילכתא כרבא ורבינא ואנן כתבינן מאי דסבי' לן במאמר שביעי בחלק השני ונקיטינן לחומרא. ירושלמי א"ר יוסי ק"ו לבת חורין שתקנה בחזקה מק"ו ומה שפחה כנענית שאין ניקנית בביא' ניקנית בחזקה זו שניקנית בביאה אינו דין שתהא ניקנית בחזקה ת"ל ובעלה בביאה היא נקנית ואינה ניקני' בחזקה וכי היכי דמקשי' הוויה ליציא' לגבי לשמה הכי נמי לענין תלוש כדמוכח בפ"ק דגיטין דמקשי' והא איכ' מחובר ואסקינן מילת' דאיכ' בקידושי' לא קתני: ביאה מנא לן דכתיב ובעלה מלמד שהאשה ניקנית בביאה ולא איצטרך לפרושי מילי דביאה דהא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובשוק' אמר רב הונא חופה קונה מק"ו וכתב ר"ח הא דרב הונא ספיקא הוא דהא פריק כל מה דמקשי רבא עליה. החלק השניענין הקונה ושלוחו האיש מקדש בו ובשלוחו וכו' אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו אבל ברישא איסור' נמי איתא כדר' יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה וכו': שליחות מנא לן כדתני' ושלח מלמד שהיא עושה שליח. וכתב ויצאה והיתה איתקוש הוויה ליציאה ש"מ דשליח גיטין וקדושין דינן שוה וכבר פירשנו בענין שלישות ותניא ר' יהושע בן קרחה וכו' ולדבר עבירה אין שליח שקי"ל אין שליח לדבר עבירה: ירושלמי נר' הדברים שעדיו הן שליחיו כשקידש בשטר אבל בכסף נעשו כנוגעין בעדותן כו' התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא דבש של דבש ונמצא יין בדינר של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצ' של כסף וכו' וקי"ל כרבנן ואפי' הטעה לשבח ממון אינה מקודשת וכ"ש לשבח יוחסין ע"מ שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן עשיר ונמצא עני עני ונמצא עשיר. ירושלמי ניחא כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן לא בעי' טריחות' דכהונה אלא עני ונמצא עשיר וכו' התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותני' אידך במה שבתוכו ולא בו לא קשיא הא במיא הא בצהרא הא בחמרא פי' רבוותא בו ובמה שבתוכו שמן דחשיב במה שבתוכו ולא בו וכו' פר"ש שמן שמסתפק הימנו במעט מעט צריך לו הכל ובו ובמה שבתוכו וחמרא מה שבתוכו ולא בו בו ולא מה שבתוכו מייא ע"מ שאני קורא כו' בהלכות עד למען תפוש את בית ישראל בלבבם ובכולן שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכן היא שהטעהו וגברא דקדיש על תנאי אי לא אתינ' עד זמן פלו' ליבטלו קידושי ולא אתי: בעו מן קמיה רב שמואל ריש כלה אי יש אונס בקידושין וגרסינן בירושלמי כדכת' בגט ובתשובה מאן דקדיש מהני נשי דאיסור קדושה כגון כהן שקידש גרושה ודומה להן הקידושין לטיבועין ניתנו לא שנא היכר ול"ש לא הכיר דהא תפסו בה קידושין וצריכה גט וקטן בן תשע שנים ויום א' שקידש אין קידושיו קידושין ואפי' קידשה כשהוא קטן ושילח סבלונות לכשהגדיל אין חוששין לקידושיו עד שיקדש משיגדיל שיה' בן י"ג שנה ויום א' ויביא ב' שערות ואם נשא אשה בנתיים והוליד בנים בניו כשירין ואם בא להוצי' אין צריך ליתן גט וכן כ' רב יהודאי גאון וכדתנן בן תשע שני' ויום אחד הבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת ואם נשא אשה ומת הרי זו פטורה שאלה זו צריכה עייונא גרסי' בפ' חזקת הבתים אמר אמימר תלוה וקדיש קידושיו קידושין מר בר רב אשי אמר אהא לאו קידושין נינהו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ורב אחא ובעל הלכות לא פסקו הלכו' כמאן ומסתברא דהלכה כרב אשי דבתרא הוא ורבינא נמי אמר תניא דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ש"מ דהילכת' כוותיה והא דאמר גבי האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא דלא אירצית אבל אירצית לבתר הכי איכא למימר דהוי קידושין באמירה וע"כ לא פליגי אלא דתליוה לאיתתא וקדיש אבל תליוה לגברא וקדיש לכולי עלמא לא הוו קידושי כדאיתא לעיל במודעא כותי שקידש הוה עובדא ואצרכוה גיטא מדרב יהודאי גאון ומר רב שמואל ריש כלה ובר מומר דאיתיליד מגויה לא תפשי ק קידושין מומר גופיה תפשי קידושי דגרסי' בבכורות בסוף גמרא דעד כמה גר שקיבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר אחר ואפי' נחשד לכל התורה כולה הרי הוא כישר' מומר למאי נפקא מינה שאם קידש קידושיו קידושין ובפ' החולץ גרסי' גר שחזר לסורו הרי הוא כישר' מומר למאי נפקא מינה שאם קידש קידושיו קידושין ומדקאמר קידושיו קידושין ולא קאמר חוששין. ש"מ מדאורייתא תפשי קידושין והילכ' נמי גיטיה נמי גיטא הוא דמקדש אדעת' דרבנן קא מקדש ואי נפלה לקמיה יבמה חליץ לה דאע"פ שחטא כו' כדגרסי' בסנהדרין וכן מצינו בתשובת ר"ש ואפי' יש מומר ולחלל שבתות אבל בתשובות דקמאי משום דחילל שבתות אינו כישראל שנ' ביני ובין ישראל כל המשמר נקרא ישראל ותניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל תנן מן המומר ליין נסך ולחלל שבתות בפרהסי' הילכך מחלל שבתות בפרהסי' עכו"ם הוא וקידושיו לאו קידושי ומסת' דגוים שבח"ל לאו עע"א הן האידנא לאו מומר לע"א ודין מחלל שבת בפרהסי' ליכא בעבודת קרקע וקידושיו קידושין וגירושיו גירושין והיכא דקדיש בפסולי עדות דרבנן כתבנו בהילכות עדות וכתב רב אלפס בתשובות דפסולי עדות דאוריית' דמו והיכא דקדיש על תנאי בעינן תנאי כפול כר' מאיר גרסינן ביבמות פ"ק עכו"ם שקידש בזמן הזה וכו' כדאיכא בהלכו': המקדש בעד אחד לא עשה ולא כלום ירושלמי ר"ש בר אבא אייתי גיטא ונתנו לה אתא עובד' קומי ר' יוחנן אמר אין עד אחד באשת איש כלום גרסינן בנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אותו המשלח אסור בכל נשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו אמר רבא ומודה רב באשה שאין לה לא אם ולא בת ולא אחות פשיט' וכו' המקדש אשה ובתה וכו' איתמר קידושין שאינן מסורין לביא' שאמר אחת מבנותייך מקודשת לי או אחת מאשה ובתה או שיש לה שלש בנות וא"ל בתך מקודשת לי ולא פי' איזו דומיא דפלוגתא דר' ורבנן במי שיש לו שתי בנות רבא אמר לא הוו קידושי אביי אמר הוו קידושי וקיימ' לן כוותיה ביע"ל קג"ם ובמי שיש לו שני כיתי בנות קיימ' לן כר' יוסי דאמר כולן מותרות דלא מפי' איניש נפשיה לספיק' ול"ש הוכרו ול"ש לא הוכרו ול"ש שלש כיתות ול"ש כת אחת גדול' גדול' ממש קטנ' קטנ' ממש דקיימ' לן כר' מאיר ור' יוסי הלכ' כר"י וביריאי' פסק כר"מ בחומריותיו ולא נהיר' לן שאלה לרבינו סעדיה שמעון שידך אחת מבנותיו של ראובן ובא שמעון בבית הכנס' ואמר לראובן סתם בתך מקודשת לי והיו שם תלמידי בני מר רב נתן. ואמר לשמעון צריך אתה ליקח שני גיטין לשתי בנותיך לפי שלא פירשה. ואמר ראובן על דעת קידושין הראשונים קידשתי ועדים מעידין שלא שידך אלא פלו' ואמרו התלמידים הרי היה יכול לחזור בו מן הקידושין ואתה יכול לחזור ולומר לא קידשתי אלא פלו' והשיב לו ואמר אילו אמר אחת מבנותי היתה חלוקת אביי ורבא והילכתא כוותיה דאביי דהוי קידושי אבל עכשיו שאמר סתם בתך מקודשת לי אפי' לרבא דאמר לא הוו קידושי הכא הוו קידושי. ולא סמכינן על קידושי שמעון ולא בריר לן האי תשובה ומסת' דאפי' בלא שידוכין האב נאמן לאסור את בתו וכ"ש ששידך ועובדא דרב אחא משבחא סתר לה לההיא. מעשה לראובן שהיו לו ארבע בנות ושמעון קידש אחת מבנותיו ונתן לו קידושין סתם על א' מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל. ואמרו שהבנות הן מי"ג שנה ולמעלה ואינן ברשות אביהן ואינן מקודשות ואותן שהן ברשות אביהן לקדשו נאמן לומר לזו נתכוונתי ועל זאת קיבלתי הקידושין ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש ואמר רב ש"מ ממתני' ג' ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת וקידשה בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל שלה כו' כבר כתבתיו למעלה וש"מ אשה נעשית שליח לחבירתה במקום שנעשית לה צרה ירושלמי בגיטין הדה אמרה שהקרוב נעשה שליח ירושלמי לא הוחזק השליח בפ' האומר בעדים הוא אומר לעצמי קידשתיה והי' אומר' לראשון השני כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והוא כאומרת לראשון קידשתני. והיא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חזקה. לשני הוחזק השליח בעדי' הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון קידשתני חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהן נותנין גט ואם רצו א' כונס וא' נותן גט האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני אלא שנוהג בו מנהג רמאות וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וכו' לא בא אחר וקידשה בתוך ל' יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות לא בא אחר וקידשה מהו. ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור רב זביד מתני להא שמעתא אהא וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקבל לה קידושין והלכה וקידשה לעצמה וכו' לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת והילכת' כר' יוחנן אפי' בקמייתא. ואע"ג דאיכ' למימר שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי. אפי' הכי אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו מעשה כל שהו ומסתבר' דחזרה בה דקאמר שיש עדי' שחזרה בה קודם שקידשה השליח ובטל השליחות אבל לאחר מיכן לא אתי דיבור ומבטל מעשה ואין ביטול אלא בפני עדים כדאית' בשליחות דגט אלא דאיכ' למימר היכ' דאיכ' קנין קנין עדיף מנתינת מעות ליד האשה. ולא אתי דיבור ומבטל מעשה קנין שאין לאחר קנין כלום כדאמר גבי מחשב' דטומאה שאני מחשבה דטומאה דכמעשה ממש דמי. אבל בלא קנין אתי דיבור ומבטל דיבור.. עד שיתקיים המעשה. והא דאמר לא בא אחר וקידשה בתוך ל' יום.. וחזרה בה. דווקא בתוך ל' יום. אבל לאחר ל' יום לאו כל הימנו והוא הדין בשליח גט. דאתי דיבור. ומבטל דיבור שיש בו מעשה כגון הא דאמר מהו לחזור ולגרש בו שהבעל ציוה לכתוב הגט וחתמו עדים ושלחו ע"י שליח ומבטל בדיבור גרידא והא דקיי"ל כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו לאו משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא משום דס"ל מתורת שליח ביטלו מתורת גט לא ביטלו והילכתא אדם מבטל שליחותו בדברי' וכתב הרב המחבר והיכא דיהבה איתתא רשות לשליח לקדשה ואחלת שליח לגברא וכד אתא חזרה בה ואמרה לא ניחא לי דאקדש פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן סבר מצייא הדרה בה אתי דיבור ומבטל דיבור כי קאמר דמצייא הדרה בה דוקא בתוך ל' יום אבל לאחר ל' גמרו לה קידושין דידה ולאו כל כמינה דהדרה בה וצריכה גט ולא דייק מקודשת לשני וקי"ל כרב דאמר מקודשת לשני לעולם האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו עד לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום פסק רב אלפס מקודשת ואינה מקודשת לעולם כרב ולא איתיה לאביי ולר' יוחנן ובעל מתיבות כתב הילכתא כרב ומאי לעולם דלא פקעי קידושי שני אלא בגט ואייתי נמי הא דאביי ור' יוחנן והכין כתב אמר אביי ולטעמיה דרב אם בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו' ור' יוחנן אמר אפי' מאה תופסין בה מ"ט דר' יוחנן ובעיא גט מכולהו וחולצת ואינה מתייבמת וצריכא עייונא. היכי לא אייתי לרבינו האיי פלוגתא דאפשר דאיתיה לרב ואיתיה לר' יוחנן איתיה לרבי דילמא חזרה הוא ולא פקעי קידושי שני אלא בגט דילמא תנאה הוא ואפילו תנאה הוא תפשי קידושין כולהו דכל חד וחד לחבריה שם רווחא כי היכי דליתפסו קידושין בגו זימניה לכל חד וחד ואע"ג דשייור דקידושין לאו כלום הוא כדאיתא בפ' המגרש ה"מ חצייך מקודשת לי וכגון חוץ מפלוני אבל הכא כי קא תפסו קידושין דהך לא תפסי קידושין דהך ראשון ודשני דהא בסוף ל' תפסי כולהו וההיא שעתא לא שיורא הוא לגבי קידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לי מאתים זוז מקודשת והיא תתן. איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשתתן והילכתא כרב הונא דקי"ל כר' דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכשיתקיי' התנאי איגלאי מילתא למפרע דקידושי מעליא נינהו ואם פשטה וקיבלה קידושין מאחר לא תפשי בה קידושין והאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה בדבר של ממון תנאו קיים וקי"ל כר' מאיר דאמר בעינן תנאי כפול המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיתה כהנת וכו' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי וכו' ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת והילכתא כר' יוחנן הסנדלר וקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומסתברא כיון דר' אלעזר בן יעקב חשיב בהדי הנך דשיטת נינהו אידחי הא דר' אליעזר בן יעקב ואידחי הא נמי דאם אדם אמר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי ואפילו אשתו מעוברת והוכר העובר אינה מקודשת וצריכא עיונא ורבינו האיי בתשובה דאליבא דרבה לאו הלכה כר' אליעזר בן יעקב ואליבא דרב יוסף כמי שבא לעולם דמי ומסתברא טעמ' דר' אליעזר בן יעקב דלא מפיק לה מהילכתא ואיכא מאן דפסיק לחומרא וצריכה גט וש"מ דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו בכל דוכתא וצריכה עייונא בבעיא דאיבעיא לן לכשיתלשו מהו אמאי לא דמיא לכשתלד דקנה ועל מנת שאדבר עליך לשלטון ואסיק' כל על מנת דתנינן במתני' דיהיב לה הוא ובעינן דליתיב לה שוה פרוטה אבל בשכר לא וישנה לשכירות מתחיל' ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת האומר לאשה קידשתיך וכו' איתמר מבקשין הימנו ליתן גט כו' ואוקימנא אסיפא ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה וקשיא לי הא ארוסה אין לה אלא היכא דכתב לה ואית דבעי למימר דווקא אלמנה ארוסה הוא דבעיא כתוב' אבל גרושה ארוסה אע"ג דלא כתב לה אית לה כתובה מדגרסינן ביבמות פרק האשה קידש אחת מחמש נשי' ואינו יודע איזו קידש וכל אחת אומרת אותי קידש נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק והתם וודאי ליכא כתובה דאי איכא כתוב' ליחזי בשמה דמאן דכתיבה כתובה ומסתברא דאפי' ארוסה גרוש' לית לה כתובה ומתני' דהתם איכא למימר בששמותיהן שוות אי נמי דלא כתב בה שמה אלא קידש האשה בשטר בפני עדים ואמר לה הרי את מקודשת לי ואני אתן לך כתובה וירושלמי אוקמה לההיא דיבמות שקידש בשטר וכי היכי דאיכ' שטר קידושין הכי נמי איכא שטר כתובה והכי גרסינן בירושלמי בד"א שקידשה בשטר אבל בכסף נותן גט וכתובה לזו וגט וכתובה לזו ומסתב' דלא גרסי' בה ביאה ואם קידשה בביאה קנסוהו חכמי' ונותן כתובה לכל אחת ואחת והדבר ידוע שכתובה שכתב לאחת מהן אבודה וכל אחת ואחת אומרת אותי קידשת וכתבת לי כתובתי ואבדה כתובתי: המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפי' שניהן מודים לרבי' שמואל בן חופני בוגרת שעשתה שליח לאביה לקבל קידושיה וקיבלם ונתן לה והמירה אין, לבעלה לתבוע מן האב כלום אלא הרי הוא כשליח דעלמא אבל אם רצה להשביע את האב שכל מה שקיבל נתן לבתו ולא נותר בידו שוה פרוטה הרשות בידו: החלק השלישי ענין הנקנית ושלוחיה האשה מתקדשת בה ובשלוחה והאיש מקדש את בתו כשהיא נערה. כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב יהודה דאמר אסור לו לאדם שיקדש כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה ולא היא וקי"ל כר' יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא ופירשתיה בגט איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה רב ושמואל דאמרי תרויהו צריכה גט וצריכה מיאון ופסקי רבוותא ורב אלפס דליתא לדרב ושמואל ואפילו מיאון אינה צריכה ואע"ג דשדיך בעינא וקידוש' תופסין באחותה ואי מאית ולית ליה זיקת ייבום כו' כדאיתא במיאון ומשמע הוא הדין לנערה דנערה וקטנה דינן שוה גבי קידושין כך כתב רבינו אלפס קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת רב אמר וכו' הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי והילכתא כרב אסי ומודה רב שאם מתה אינו יורשה מאי טעמא ממונא בחזקת מריה ומסת' דכל ספק קידושין וספק גירושין אין הבעל יורשה נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב. ורב אסי אמר אביה ולא היא ואסיקנ' צריכה קידושין לדעת אביה ופלוגתייהו אליבא דרב ושמואל וליתה מיהו איכא ראיה מינה ש"מ דמקדש נערה בלי דעת אביה. אע"פ שנתרצה אביה צריכין קידושין אחרים דהא אפי' לרב ושמואל דאמר צריכה גט וצריכה מיאון חוששין שמא נתרצה האב. אפילו היכ' דפית' לשום אישות ונתרצה האב עכשיו צריכ' קידושין לדעת אביה כ"ש למ"ד אפי' מיאון אינה צריכה ולא חיישי' שמא נתרצה האב. אע"פ שנתרצ' האב עכשיו צריכה קידושין לדעת אביה. ומסתברא דפיתה לשום אישות דרך ביזיון קאמר דלא מהני ריצוי כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה אבל קידושין דעלמא דדרך כבוד הוא מסתמא כיון שנתרצה עכשיו איגלאי מילתא דמעיקרא ניחא ליה ולא צריכה קידושין כדאמר רבינא אפי' למאן דאמר חוששין הני מילי דרך כבוד אבל דרך ביזיון לא וכן דעת רבי' אבן מגש נוטה לדעתינו. כדכת' בגט מיאון: קידשתי את בתי קידשתיה וגרשתיה קטנה והרי היא קטנה כו'. כדאיתה כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו כשהיא קטנה וכו' ואם אמר בב"ד קידשתיה וחזר ואמר לא אמרתי בפניהן הרי זו בחזקת מקודשת. אבל לא כפר באמירתו אבל אמר לא קידשתיה אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן כדאמר באמירה אשת איש הייתי מי שיש לו שתי כיתי בנות כו' כדכתב בהלכות והלכה כר' יוסי והיכא דקדיש ראובן ברתיה בוגרת ולא שויתי' שליח וידיע מילתא דאבוה קידשה. ושמעון שדר סבלונות לברתיה דראובן. אע"ג דלית ליה לאבוה רשותא לקדושה אי קיבלונהו לסבלוני איכ' למיחש דילמא מיצטבי' להנהו קידושין וצריכה גט מספיקא. ואע"ג דלענין ברא לא חיישי' לקידושי אבוהא כההוא גברא דהוה שתי חמרא תותי ציני דבבל וכו' שמא נתרצה לא חיישינן הכא איכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה ואפי' לא שדר לה סבלונות צריכה גט מספיקא והכי שדר גאון וקטנה בת יום א' מתקדש' בקידושי אביה כדפריש' בענין מיאון ובפסקא לית בה דעת לאבחוני בין צרור לאגוז אפי' מיאון אינה צריכה ובתשובה מי שקידש בוגרת צריך שיתן לה הקידושין בעידי מסירה ואם לא מסר לה אלא אביה והבת מצויה באותו מקום בשע'. קידושין ואיכא למיחש דילמ' מדעתה עבד או שמא נתרצית ואע"ג דלא מציא איניש לשוויה שליח לאבוה קי"ל דאיתתא בכל דהו ניחא לה וצריכא גט מספיקא איתמר קידשה אביה בדרך וקידשה הוא בעצמה בעיר כו' כדכתב בהלכות ואסיק' דאתי ביומא דמשלם שתא. רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת.. ושמואל אמר השת' דאתיא לסימנין והילכת' כרב אבל בתוך ששה ד"ה חוששין לקידושי שניהן ואם לאחר שש ד"ה הרי היא בוגרת לפנינו: בתשובה אחרת המקדש בוגרת שלא מדעתה חיישינן לקדושי אביה או לא והשיב פלוגת' דרב ושמואל היא דאיתמר קידשה אביה בדרך והלכה וקידשה עצמה בעיר וכו' ומסתב' דלא דמיא לה כלל דלא פליגו אלא בתוך ששה ולא לאחר ששה דאי ביומא דמשלם ששה אי שתקה קידושין נינהו ואי מחתה היינו דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו גרסי' בפ' המגרש יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ובלבד שלא יהא שם אמתלא: