ספר העיטור – חלק ב – שער שני, קטע 10

נשלם החלק הששי ועמו נשלמו סדרי שחיטה ת"ל:

כלל הטריפות הריאה שניקבה בכל ענין טרפה הן אומא הן אונא הן ניקבה מבחוץ כלפי הדופן הן ניקבה מבפנים כלפי הטרפשא דכבדא וטרפשא דלבא ואין חילוק אנא בסירכות יש חילוק כמו שמפרש אומא דסריכא מבחוץ לדופן וליכא מכה בדופן טרפה אומא דסרכא מבפנים לטרפשא דכבדא טריפה גג אומא דסריך לשדרה טרפה ומאי דאיכא עליה חתיכה דאונא אי' ליה דינא דאומא אונא דסריכו מבפנים או לטרפשא דלבא או לשמנוניתא דלבא או לקני' או לשמנוניתא דחזה טרפה תרתי אונא דסריכו אהדדי מגב לגב הן מבפנים הן מבחוץ טרפה ואפי' מאחת לחבירתה הסמוכה לה סירכא שיצאה מבין חיתוך האונות מבחוץ לדופן הן מבפנים לטרפשין או לגב האונין טרפה שיפולי דאוני דסריכו לדופן או לכ"מ טרפה שמא מבפנים עולה הסירכא וטרפה עינינותא דורדא כל היכי דסריכי טריפה ואפילו לכיס שלה אומא הדבוקה לדופן לגמרי כשרה. זה כ' הרב ז"ל: ואינו עיקר אלא דין הדבוקה כדין הסירכא אי ליכא מכה אומא דדבוקה מבפנים לטרפשא דכבדא טרפה ואמרו הגאונים אם כל גג האומא משלמת חיתוך האונין ולמטה דבוק לשדרה כשרה דאמרינין כך בריית הבהמה ואם יש פיצול שאין דבוק כל גג האומא לשדרה טרפה כללא דמלתא כל דבוק בסירכא לאיסור ויש מקום שאם נסרכה שם הריאה כשרה ואם נדבקה טריפה כגון אם נסרכו האונין מחיתוך לחיתוך כשרה ואם נדבקו כולן טרפה דהכי, אמר רבא ההיא ריאה דדמיא לאופתא טרפה ופרש"י דשוע כאופתא דנ"ל חתוכי דאוני באלין סירכות שהזכרנו הבהמה נטרפת משום דקים לן אין סירכא בלא ניקב ויש ניקב תחת הסירכא וא"ת הרי הסירכא סותמתו אמרי רבנן סתימת סירכא באנו המקומות לאו כלום היא ואלו הן הסירכות שאין הבהמה נטרפת בהן גג האונין דסריך לדופן בין איכא מכה, בדופן בין ליכא מכה כשרה והיא שתהא הסירכא בבשר שבין הצלעות היתה ע"ג העצם טרפה וכמו כן גג האונין דסריך לשדרה כשרה והוא דסביך. בבישרא דמאי דאיכא עלוי חתוכי דאוני אית לי' דין חתוכי דאוני זה דעת הרב ז"ל ויש שטורפין בגג האונין תרתי אונין הסמוכות זו לזו דסבוכין אהדדי כשרה וכן אומא דסריכו לאונא הסמוכה לה מחיתוך לחיתוך כשרה גג האומא דסביך לדופן במקום הבשר ואיכא מכה בדופן בודקין אותה בנפיחה אם נמצאת שלמה כשר' ובלבד שתהא הסרכא יוצאה ממקום המכה היתה סירכא יוצאה ממקום אחר או שהיתה מקצתה תוך המכה ומקצתה חוץ למכה טרפה נמצאת למד כל סירכא נטרפת חוץ מג' גג האונין לבשר הדופן ושתי אונות הסמוכות מחיתוך לחיתוך וה"ה אומא לאונא הסמוכה לה מחיתוך לחיתוך וגב אומא לבשר דופן במקום שיש מכה ונפיחה הא שאר כל הסירכות אונא או אומא של כסדרן או מגב לגב או דסריכו לגרגרת או לשמנונית דחזה או להרת או לטרפשא דלבא או לטרפשא דכבדא או לעינונותא דוורדא או לנקב הלב ושמנונית שבסימפון שקורין קורדבינ"א ולשאר כל המקומות כולן אסורות הל' למעשה: חמש אונות יש לה לריאה ג' מימין הבהמה וב' משמאלה ובצד אלו הג' של ימין יש אונא קצרה דקרי לה טבחי עינינותא דורדא נחתכה א' מהן הן מן הימין הן מן השמאל טרפה לא הי' שם עינינותא דורדא כשרה שאינה מכלל האונין ואינה משלמת למנין אונין כלל נמצא שם שתים כשרה נחלף צד ימין לצד שמאל וצד שמאל לצד ימין טרפה נמצא שם אונא יתירה כשרה והוא דקיימי בדרי דאוני אבל ע"ג אפילו כטרפא דאסא טרפה נדבקו האונין כאופתא ובסופן מתפצלות אם יש בהן כשיעור עלה של הדס כשרה פחות מכן טרפה. הי' סדק כמין מראה הפרש ניכר בנתיים כשרה דהא לא שוע כאופתא היא הי' דבוק זה בסירכא חלושה שאם יתן אצבעו ביניהם מתפרקת לאלתר ה"ז סירכא מחיתוך לחיתוך וכשרה היו בה סירכות תלויות נופחין אותה אם נמצאת שלמה מן הנקב כשרה.

נשלם שער השני ת"ל

השער השלישי: מילה והלכותי' בד' חלקים: הראשון על מכשירי מילה: השני על המילה השלישי על הנימולין: הרביעי על המברך:

החלק האחד (א) ת"ר מילה וכל מכשירי' דוחין את השבת דר"א וליתא דקי"ל כדתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת: מילה שא"א לעשותה מע"ש דוחה את השבת ואר"י הלכה כר"ע ואי לא אתי' איזמל מע"ש לא אתי' לי' בשבת דרך ר"ה ומס' לן נמי דרך גגות וקרפופות ודרך חצרות דקי"ל כרב' (ב) ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי הוא דתני' כשם שאין מביאין איזמל דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך חצירות ודרך קרפיפות וכו' ומדקתני לה גבי הלכתא פסיקתא כדאמרן ביבמות בעי לאותיבו על והזאה ואיזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת ש"מ דהל' היא ודוקא כשערבו חצירו' לעצמן עם בתים ולא ערבו חצירות זע"ז דאיכא למיגזר דלמא אתי לאפוקי מאני דכתי' בחצירו' אבל לא ערבו דליכא למגזר מותר אפילו לדבר הרשות וכ"ש לדבר מצוה דקי"ל כר"ש דאמר אחד גגות וא' קרפיפות כולן רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן ולא כנים ששבתו בתוך הבית דגרסי' בפ' כל גגות אמר רבא הלכ' כר"ש והוא שלא ערבו ושמואל אמר בין ערבו בין לא ערבו וכן אר"מ (ג) מלחשר בין ערבו בין לא ערבו: ורש"י כתב מלחסך ל"ג ולא ידעתי מהו ומס' לן (ד) דמסי' הוא הגירס' שלא יטעה בההוא דגיטין בפלוגתא דרב ושמואל מאימתי מונין על הגט ר"א משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה מתקיף לה רב נתן בר הושיעא ולשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת ומשום דגרסי' התם מתקיף לה ר' נתן. והא מתקיף ר"ח שני (ה) כלים מש"ה מנח סימנא וט"ס היא ונכתב בספרים וכן טעו בפסח שני דאמרי' א"ר חייא לא נחלקו ר"א ור"י על שהיה ב' תינוקת א' למול ערב שבת וכתב רש"י מערערב (ו) שם מקום והיא סי' מאור ערב דר"מ קאמר לא נחלקו על א' למול ע"ש וכן מצאתי בספר רומי בשבת ובפסח שני בספר אלקורין בברצולינא וכן עיקר והדרינן לשמעתא אע"ג דשמואל ור"י פליגו עליה דרב ופי' רבי' האי ורבי' אלפס (ז) מסתברא לז דקיי"ל כוותיה דרב באיסורין דהא רבה ורב אשי דאינון בתראי קיימי כוותיה ומפרשי טעמא דרב (ח) מדאמר ר' זירא אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אל בד' אמות ואמר אביי הא מלתא אמר ר' זירא ולא פירשה עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה דאמר רבינא (ט) א"ר בר אבוה מבוי שלא נשתתפו בו עירובי חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד"א לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולי ומסקנא (י) אמר רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים ש"מ רבה ור"א ס"ל כרב דאמר הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו גזרי' דלמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצירות והתם נמי אמרי' בשני דיוטאת אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר ואי לא עירבו אמאי אסור אמר רב אשי דלמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר ש"מ דכולהו אית להו האי גזרה. ובפ' כל גגות גבי שתי חצירות אחת עירבה ואחת לא עירבה וחורבה א' ביניהם כו' האי סוגיא נמי כרב אזלא וקי"ל כוותי' והא דאמרי' פעם א' שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת ומסקנא שלא ברצון (יא) ר"ש אומר א' גגות וא' חצירות וא' קרפיפות כולן רשות א' להן התם איכא למימר בשעירבו הוה וס"ל כשמואל וכר"י דאפילו עירבו שרי ולא גזרי' דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ואינהו דעבדי כר"ש שלא ברצון חכמים (יב) וליתא לההוא עובדא ואיכ' למימר בשלא עירבו אלא ברצון חכמים וכהלכתא דהא דאמר באיזמל העמידו דבריהם במקום כרת בשעירבו כדפי' והכין היא סברא דילן ורבוות' קמאי נמי אסרי לאתויי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות ורבי' אלפסי הכין כ' דליתא הל' כר"ש לגבי איזמל ואעפ"י דאמרי' בפ' כל גגות הל' כר"ש בהא קי"ל הלכה כרבנן וה"נ איפסקי הלכה כר"ע בהדי' דאמר כל מלאכה שאפשר וכו' ותו הא אמר רבא הזאה ערל ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא וכו' ואיכ' מנייהו מאן דמסייע להא מלתא ממעשה דאשכחן בתלמוד א"י רב שמואל בר אבדימי הו"ל עובד' למיגזר רב שישנ' ברי' אנשיון מייתי איזמל שאל לר' מונא א"ל ידחה למחר שאל לר"א א"ל משתי קנדיטון לא אנשיתן איזמל אנשיתן דחה למחר ואנן ק"ל הא פסק' חד' דהא אפסק' הלכת' בהדי' כר"ש דכולן רשות א' הן ומותר לטלטל בכולן ואפילו בשבות דעלמ' מכ"ש לדבר מצוה: ועוד הא עבדי' כר"ש דאמרי' לעיל אמר רבין בר רב אדא פ"א שכחו ולא הביאו וכו' וקיי"ל מעשה רב והנהו ראיות כולהן דגמרין מנהון רבוותאי דלא מייתי ליה דרך גגות חצירות וקרפופות איכא פירכא לכל חדא מנייהו וליכא למיגמר מינייהו דהא דאפסקא הלכתא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחי שבת ומייתי דרך רה"ר כר"א אבל לאתויי דרך גגות וחצירות לא שייכא בהא מלתא כלל אלא פלוגתא דר"ש ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות אית בהו איסורא שבות ולא דחינן להאי איסור' אפי' במקום מצוה ור"ש סבר כולן רשות א' ומותר לטלטל בהן אפי' במידי דרשות וכבר איפסקא הלכתא כר"ש והא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קפסיק אלא סברא דרבא קא מדכיר דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואוסרין לה במקום כרת וכיון דהעמידו דבריהם במקום כרת בא רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהם דבריהם והעמידו במקום כרת ור"ש חלק באיזמל על רבנן ואמר דליכא בה מלתא אסורא כלל בדרך גגות כמו שפירשתי ור"ש נמי אית ליה הא דרבא דלא פליג ר"ש עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית א"ל לר"ש דאסור והעמידו דבריהם במקום כרת הלכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל מאן דאמר נמי דר"ש יחיד במקום רבים. ואין הלכה כיחיד הנ"מ היכי דלא אפסקא הלכתא בהדיא אבל הכא הא איפסק בחדא כר"ש ועבדין עובדא נמי כוותי' וההיא מעשה נמי דאשכחן בתלמוד ירושלמי ליכא למגמר מנה דאסור לאתויי דרך גג דהא אמר ידחה למחר משום דלא הו"ל איזמל בשבת בחצר דהא אר"ש לכלים ששבתו בתוך החצר ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ולא לאפוקי מר"ש אתא אלא מדר"א אתא ואפילו תימא לאפוקי מר"ש לא סמכי' אלא אגמרא דילן והדין סבר' דילן. ולית בה ספיקא ע"כ כ' רבינו אלפסי ז"ל ואיכ' מ"ד רב אשי ברצון ר"ש ה"ק: הכא באיזמל ששבת בתוך הבית הוה כר"ש שאוסר בדבר הרשות ומתיר בדבר מצוה וע"כ אמר הגאון זה שעשה ע"פ ר"ש אין הלכה כמותו וגמירנ' מעובד' בתר' דאמרי' מבוי שלא נשתתפו בו דאי לאו דמותר לטלטל בכולה לא היו מתירין באיזמל ולא נהיר' לן דככלים ששבתו בחצר לרבנן דמי ול"ש בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ותו מהדר תלמוד' אהיתר' ונסיב לה מתני' לאיסור' דקאמר ולא לכלים ששבתו בתוכן ואנן כתבי' מאי דס"ל דהלכ' כר"ש בשלא עירבו בו ערבינן כשעירב כרב מבוי שלא נשתתפו קי"ל כרבנן דאתמר מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתי' אין מטלטלין בו אלא בד"א לא עירבו מותר לטלטל בכולן וטעמא דרב אשי דאמר מי גרם לחצירות שנאסרו על המבוי בתים. ש"מ דהכי קי"ל דהיכא שעירבו בתים עם החצירות אסורין החצירות עם המבוי אבל לא חצירות וקרפף דמבוי דרשות א' הן וכן הלכתא ואין זה מקומו להאריך אלא כל מכשיר שבדבר הרשות אסור בדבר מצוה נמי אסורין דהא קי"ל כר' יעקב דאמר מכשירי מילה לא דחי שבת והיכא ששכח ולא הטמין חמין מע"ש דין הוא נמי מכשירי מילה ולא דחי שבת אלא דחיין לה למילה לבתר שבתא ואפילו לר"א דאמר מכשירי מילה דחי שבת הנ"מ היכא דגבר' חזי כדאמר בפסח שני לדברי ר"א קטן בריא מחממין לו מים חמין להברותו ולמולו דהא חזי קטן חולה אין מחממין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי ואמר רבא אי בריא חמין ל"ל. אלא א"ר הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחממין להברותו ולמולו דהא לא חזי כ"ז שלא ירחצוהו בחמין חולה הוא וקטן חולה ממתינין לו עד שיבריא והל' אפילו לר"א דאמר מכשירי מילה דוחה שבת הכא לא דחי דהא לא חזי למילה בלא חמין ואי לית לי' א"נ אשתפיך חמימי וכן בחול שאינו במקום מוכן שיהא לו חמין להברותו ולמולו (יג) ומאי דכתב בה"ג בתרי דוכתי הכל אצל מילה חולין וא' בריא ואחד חולה מחמין לו מסת' לן דטעותא היא ומכשירין דמקמי דלא דחי שבת דוקא היכא דליכא גוי אבל אי איכא גוי אמרי' לי' לגוי דליתי איזמל או לאחומי חמין ומס' לן כלישנא קמא דבה"ג כדגרסי' בעירובין ההוא ינוקי דאשתפיך חמימי אמר רבה לית' לי' מגו ביתא א"ל אביי והא לא ערבי א"ל ניסמוך אשיתוף והא לא שתפו אמרי' לי לגוי דליזיל ולייתי לי' אמר אבני בעי לאותובי למר ולא שבקו רב יוסף דא"ר כהנא כי הוינא בי ר"י בדאורייתא אותבינן תיובתא כו' א"ל רב יוסף מה בעית מימר לאותובי א"ל הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לגוי אינה דוחה את השבת וא"ל שפיר (יד) עבדית דל"ש לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה והכין לישנא דרב אחא משבחא ותשובת הגאונים ורש"י ז"ל ל"ג בה דתניא הזאה שבות ול"ג נמי דהא מר לא אמר זיל אחים לי' והאי עובדא מקמי מילה הויא דאי לבתר מילה אשתפיך מייתי ליה ע"י נכרי מחצר אחרת וא"ל לגוי אחים לי משום דאמירה לנכרי שבות דלית בה מעשה היא ואי משום טעמא דהכל אצל המילה חולין וכל צרכי חולה נעשה ע"י נכרי בשבת ואר"ה כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה מש"ה לא שרינין לי' דהא לאו חולה אלא אצל מילה דאי לא מהלי לי' לאו חולה הוא הלכך אי לאו טעמא דשבות לא מהלינן ליה ולא מחללין שבת עלוי' ודחו ליה עד למחר כי היכי דתנן פסח אפי' במקו' שבות משום דאית בה מעשה היא אבל הכא משום שבות דלית בה מעשה אלא אמירה לחודה ולא דחי לה מילה בזמנו וכל מכשירי מילה עושין ע"י נכרי למימר לנכרי לצבותי' ואיתויי איזמל אחרינ' או איפגום ולאחמומי חמין ולאברי' ינוק' כפסק' דרבוותאי קמאי ה"ה כל מידי דמצוה עבדינין ע"י נכרי דמשום דלא ידחו מצוה וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה מדליקין ע"י נכרי בשבת ולא צרכי חולה שאין בו סכנה מקיים מצוה דהא קי"ל כ"ד שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושהו וא"ר המנונא כ"צ חולה נעשין בשבת ע"י נכרי ואפי' אבות מלאכות ולא עדיף ישוב א"י מקיום מצוה בזמנה דאמרי' כותבין עלי' אונו ואפי' בשבת ואסיקנ' אומר לנכרי ועושה ואע"ג דאמיר' לנכרי שבות משום דאמרי' משום ישוב א"י לא גזרו רבנן ה"נ ל"ש ורבי' אלפסי צוה להגיה בהלכות (טו) דילי' והאי מימר' דכתיבנ' הכי אשכחנ' לי' בה"ג ועינינ' לי' ואשכחנ' דלאו מילי דסמכי נינהו ומגופ' דההי' עובד' ולפת דאסור למימר ליה לנכרי לצבותי' או לאתי' דרך ר"ה מדקאמר דהא מר לא א"ל זיל אחים ליה מכלל דאסור למימר לנכרי זיל אחים וכמה מרבוותא טעו בההי' מימר' דקס"ד דהא דאמרי' ול"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דשבות דהזאה מעשה בידים ואמירה דבור' בעלמ' היא ואקשי' בה הכי ואמרי הואיל ואמירה שבות דלית ביה מעשה היא מה לי אחים מה לי אתויי לי' תרווייהו שבות דלית בה מעשה ושרי ואטעי לכולהו נוסחא דגירסא דקס"ד דליכא בגמ' דהא מר לא א"ל זיל אחים להי אלא טעותא דנוסחאי היא אלא האי דא"ל ל"ש בין שבות דאי' בי' מעשה לאו אהזאה א"ל אלא ה"ק לי' הא דאמרה אמירה לנכרי שבות וקא מדמית ליה לשבות דהזאה דאסור ל"ש לך בהאי שבות דאמיר' בין שבות דאית בה מלאכה לשבות דלי' בה מלאכה דהא מר לא א"ל זיל אחים דאית ביה מלאכה אלא זיל אייתי ליה מגו ביתא קא"ל דטלטולא לית ביה מלאכה היא דש"מ דכי אמרי' אמירה לנכרי שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאין בו מלאכה כגון ההי' דאשתפך חמימי לא אמרינן אמירה לנכרי שבות ומילי דברירין אינון ואנן ק"ל מה שאמר אייתי לי מגו ביתאי דהוא שבות דלית ביה מלאכה מהזאה הזאה נמי שבות דלית בה מלאכה וכי היכי דהזאה לא דחי שבת אמיר' לא לדחי שבת ותיובת' דאביי אכתי איכ' ותו בין שבות דאית בה מלאכה הו"ל למימר א"נ ובין אמירה דאית בה מעשה ובין אמירה דלית בה מעשה ותו דלא הו"ל ול"ש לך דהא בבריית' משמע דבאמירה דאית בה מעשה עסקינין והל"ל התם באמיר' דאית בה מעשה והכ' באמירה דלית בה מעשה היא ומדנקיט לישנ' ול"ש לך דבריר' לי' מלת' דשבות דאית ביה מעשה קאמר דהיינו הזאה אלא אי אית' לההיא בריית' דתני' הזאה שבו' ואמיר' שבות אית' וע"כ הכי אי"ל לפרושי אבל לא אשכחן לה ול"ג בספרים הלכך מפרשינן לה בפירוש' דשמעת' ובפירוש' דקמאי כגון ר' אחא ובעל הלכות ובתשובת הגאון דקאמר בתשוב' הכי מעשה חול להעלות מטומאה לטהרה והכי אמירה לנכרי היא ונכרי קא עביד מעשה ולפרושי דרבי' אלפסי צרכי חולין אין נעשין ע"י נכרי בשבת אלא בדבר שאין בו מלאכה אבל בדבר שיש בו איסור מלאכה אפי' מרשות לרשות אסור ואנן כתבינן מאי דס"ל ומכשירין דלא דחי שבת כגון חמין מס' לן הנ"מ מקמי מילה אבל לבתר דאימהיל ולי' חמין מחממין ליה ואפילו ע"י ישראל בשבת דתנן מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ראב"ע אמר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ופי' ר"ח כ"ש ביום א' וביום ב' ואתמר עלה א"ר אבוהו אר"א ואמרי לה א"ר אבוהו אר"י הל' כראב"ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בע"ש בין בהרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו וכיון שסכנה היא לו מחממין לו בתחלה בשבת אפילו ע"י ישראל ביום שלישי וכ"ש ביום ראשון לאחר מינה אבל לפני המילה לא מחללינין שבת אלא ע"י נכרי כדפ"ל ומרחיצין אותו לפני המילה ע"י ישראל וכתב רבינו אלפסי משמייהו דרבוות' כולהו שמרחיצין אותו כדרכן בין לפני המיל' בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשב' בין בחמין שהוחמו מע"ש ומס' דהאי דקאמרי רבוותא לפני המיל' לאו דמחממין לי' חמין בשב' (חסר)