אוהב ישראל – קטע 47

אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא דהנה עינינו רואות דאוהב כסף לא ישבע כסף ותמיד אץ להעשיר ויש ללמד זכות על אנשים כאלו הגם דבאמת יש לו הון רב ועושר גדול עכ"ז כיון דלא זכה ואין מעשיו רצוים לפני המקום אז כל העשירות מתעלם ומתכסה ממנו ואז דומה לו כאלו אין לו כלום ונחשב בעיני עצמו כעני לכך הוא מייגע את עצמו להרויח עוד שסובר שאין לו במה לפרנס א"ע והסמוכין עליו כי נגעו עיניו בעורון ואינו רואה את עשרו כספו וזהבו וכשתתבונן היטב בענין זה תראה בחוש שבסגנון זה ממש הוא מעלות ומדות הצדיקים שאנו רואים אף שעובדים את הש"י כל ימי חייהם ומסגלים תמיד בכל עת מצות ומע"ט הם צועקים מכאב לבם שעדיין לא עשו כלום ולא עבדו לשמו ית' ולכאורה הוא זר דאסור לומר דבר שאינו אמת ובפרט לפניו ית' ויודע איש בנפשו אם הוא צדיק גמור ואם קיים התורה והמצות אך דהוא על בחי' זו הנ"ל דכל העובדות ומע"ט שעושה הצדיק בעוה"ז אינם אלא בשעת עשייתו המצוה והעובדא הטובה אבל אח"כ תיכף ומיד יש להם הסתלקות ועלייה למעלה והם נגנזים וצפונים בעולמות עליונים לפי ערך מעשה ידם אשר הם מגיעים עד רום השמים העליונים וכ"ז עושה הש"י מחמת שהן בקדושיו לא יאמין ופן ואולי עוד יחטא הצדיק הזה ואז יפגום גם כן במעשיו הראשונים לכך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדו הגדול מסלקם ומעלה אותם לרום המעלות לעולמות הרוחנים העליונים אשר שם אין מגיע שום פגם וקטרוג ושטן ולכך הצדיק אינו מרגיש בהם כיון שאינם נגד עיניו אף שנותנים לו הארה גדולה אל מקור ושורש נשמתו דכל המע"ט שעשה הגם שהם גנוזים למעלה עכ"ז הם מאירים לו כשמש להאיר נשמתו ושכלו מכ"מ כל מע"ט שלו נשכחים אז ממנו ודומה בעיניו כאלו לא עשה עדיין כלום איזה טוב לשמו ית' וצועק מכאב הלב באמת וזהו בחי' יראי ה' וזש"ה אם תבקשנה ככסף היינו כשתסתכל היטב בבחי' של העשירים אשר מבקשים תמיד כסף ומטמונים ותעשה כמ"כ בסגולת המצות והמע"ט כמו העשירים בשלהם כי מזה ההנהגה של העשירים תבין יראת ה' להתנהג בעשיית המצות ומע"ט וביראת ה' תמיד כל ימי חייך כמוהם באסיפת הון רב כי תדע מזה מדת הצדיקים הקדושים אשר הנהגתם הוא בבחי' דמיון העשירים שלא ישקטו ולא ינוחו כל ימיהם מלאסוף הון ועושר רב ומהם יראו וכן יעשו הצדיקים שלא יספיק להם מה שמסגלים תמיד מצות ומע"ט ומתאוים ומשתוקקים ונכספים לעשות עוד וכן יזכנו הש"י לעשות מע"ט ומצות לאין שיעור וגבול וערך וכיה"ר אמן: השמטה לשבת הגדול

טעם לקריאת שם שבת הגדול הקדמונים בקשו טעם לזה זה בכה וזה בכה ונפלאתי מאוד על בקשת הטעמים ונאמר כי בעת גאולת מצרים התחילו מוחין דגדלות להאיר בהעולמות והם חיות העליון וכל שבת ושבת אזי מתנוצץ האור העליון ממוחין דגדלות להעולמות וכל ימי השבוע מקבלין שפע עילאה משבת קודש וכל שבתות השנה מקורן ומבוען הוא משני שבתות שבשנה היינו שבת הגדול ושבת תשובה והם הראשים לכל שבתות השנה אולם בריאת העולמות היה בניסן ובתשרי אך בתשרי היה בבחי' הריון היום הרת עולם בחי' נראה ואינו נראה ולכך נק' שבת תשובה (מעולם היראה והוא הנותנת יראה עילאה לכל שבתות השנה) ושבת הגדול בשם שבת כלה לפי שבהם היה דורשים הראשי ישיבות וגם עד עתה נהגו הרבנים בכל עיר ועיר לדרוש בשבתות האלו והטעם כי שני חדשים אלו ניסן ותשרי נעשה בהם סוד הזיווג. ונודע שלפני הזיווג צ"ל נשיקין. כי מקודם צ"ל אתדבקותא רוחא ברוחא וזהו נעשה ע"י הנשיקין שהדכר מנשק להנוק' בחביבותא ורחימותא ומתדבקים שניהם רוחא ברוחא ונעשה יחוד גמור ולכן בחדשי הזיווג היו דורשין והיו מכוונים לעשות בזה סוד נשיקין להזיווג כי החכם הדורש היה מקשר א"ע למעלה בעולמו' עליונים והיו דורשים לפני העם. והעם מקבלים הדיבורים ממנו וזהו סוד אתדבקותא רוחא ברוחא סוד נשיקין וזיווג ולכך נהגו ג"כ שהחתן דורש לפני החתונה והוא ג"כ מטעם הנ"ל שקודם הזיווג צ"ל נשיקין והנה הדרשה שהיו החכמים הקדמונים דורשים היה נחלק לשני פנים הפן האחד שהי' במשמעות הדיבורים ענין פנימי נסתר ונעלם ואינו נגלה לשום אדם. רק למי שמבקש דבר ה' באמת ומבין מדעתו והפן הב' הוא הלבוש שהחכם מלביש בו את הענין הפנימי הנעלם הנ"ל והענין מהדיבורים של הלבוש הנ"ל הוא ג"כ דבר נאה ומתקבל: ועד"ז יש לפרש הפסוק נופת תטופנה שפתותיך כלה ר"ל הדרשה שדורשים הת"ח בשבת כלה. הוא מתוק אצל הקב"ה יותר מנופת צופים דבש וחלב תחת לשונך היינו שהענין המכוון בדרשתו זו הוא נסתר ונעלם מעין כל אדם. רק להאנשים הבאים בסוד ה' ליראיו. וריח שלמותיך היינו הלבוש שהוא מלביש בו ענין הפנימי הנ"ל הוא ג"כ כריח לבנו"ן היינו ל"ב נתיבות החכמה ונו"ן שערי בינה ונחזור לענינינו שבתשרי היה ההריון ובניסן היה הלידה תחלת התגלות כח העליון והארת אורות העליונים ושבת קודם הראות לישראל כל חירו וכל טיבו וכל ברכאין טבין דלעילא ואז כאשר התחילו להאיר בשבת המוחין דגדלות שוב לא פסק והולך ומאיר ואז נתגלה אהבת העליון ודביקות הכנ"י לאביהם שבשמי' ולכך נפתח אז המקור המאיר ובא לכל שבתות השנה התעוררות תשוקה ודביקות עליון ולכך הזמין הש"י שיהי' אז השבת הלז בעשור לחודש דוקא כדי שיהיה אז קיחת השה כמו שנתבאר והוא כי בזמן השיעבוד והגלות היה הקליפות למעלה ראש ר"ל והיו נאחזין בהמוחין דקטנות מהקדושה והיו עובדים אז למזל טלה ראש לכל המזלות והוא הבכור לכולם וה' הכה כל הבכורים שבמצרים וזהו ענין מכות הבכורים ובעוד שהיה הגלות והשיעבוד היה תוקף כח יד הקליפות ר"ל עד שהוצרך אז הקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו לעבור באמ"ץ ונאמר והכיתי כל בכור כו' וביערם וטיאטם מן העולם עד שהפילם עם בכוריהם. ובעת הזאת התחילו המוחין דגדלות להאיר בישראל ולהם משפט הבכורה והוציאם מבין בכורי מצרים לבחי' בני בכורי ישראל וענין בכור הוא כוחו וראשית אונו הוא החכמה עילאה הנק' ראשית התחלת הכח המתחיל להתנוצץ בציור מועט וזהו חכמ"ה כ"ח מ"ה פנימית הכח והתחלתו להתגלות וכמעט שאין לו ציור כלל וזהו בראשית נמי מאמר הוא כתרגומו בחוכמתא מאמר ולא מאמר והוא הנותנת חיות לכל העולמות בכח א"ס ית' וית' והוא נשמת העולם מחשבה עילאה בערך ראש מחשבת ישראל אשר עלו במחשבה הכל בשביל ישראל הנק' ראשית. בשורשם קודש ישראל לה' ראשית תבואתו אולם ציור מועט המציאות מעין בינה ובחכמה יש כח בינה והוא אב לכולם מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית כמ"ש בזוה"ק כולם בחכמה עשית. בבינה וכמו שדברנו כי לחכמה יש כח בינה וזהו כח כפול והוא במספר אי"ק בכ"ר אי"ק מספרו קי"א גימ' אל"ף במילואו והוא האחדות האמיתי בכ"ר הוא מספר שני אלפי"ן אל"ף חכמה אלף בינה וזהו בכ"ר לשון בכור היינו כוחו וראשית אונו וזהו קדש לי כל בכור (חכמת המוח ובינת הלב בכלל ובפרט: והבן) והיה אז בעשור לחודש כדי שיהיה אז קיחת השה להכניעו ולהשפילו מחלק בכורה ואז התחילו מוחין דגדלות להאיר על ישראל וזהו ענין שבת הגדול ולכך אח"כ בימי יהושע נבקע הירדן ג"כ בעשור לחודש הזה כי מאותו הזמן מתחילין להאיר המוחין דגדלות ראשית המחשבה על זרע ישראל הנק' ראשית וזהו ביום ההוא אחל גדלך כו' והבן כ"ז היטב מאז והלאה והדברים מאירין וכיה"ר שיקוים בנו במהרה כימי צאתך מאמ"ץ אראנו נפלאות וזה יהיה ע"י משיח צדקנו שיבוא ב"ב אמן:

בתנא דבי אליהו מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל מכאן ארבעים אלף מישראל שנתקבצו יחד ויש ביניהם זוג אחד של תלמידי חכמים אינם צריכים לא למגן ולא לרומח עכ"ל והוא תמוה ויש להבין המאמר הזה עפ"י דברי קדשו של הרב הקדוש וכו' מוה' אפרים מ"מ דק' בראד שהקשה בפסוק הזה מדוע דוקא ארבעים אלף ופ' הוא דהנה מצינו פלוגתא על פסוק יתן כעפר חרבו חד אמר שאברהם זרק להם עפר ונעשה להם חרבות וזרק להם קש ונעשה חיצים וחד אמר שחרבותיהם נעשו אצלו עפר והחיצים נעשו אצלו קש והחילוק שבין שניהם הוא כי למ"ד הא' לא היה צריך אברהם לחרבות וחיצים אבל מ"מ היה צריך למגן כדי להגן עליו מחרבותיהם ומן חיציהם ולמ"ד השני לא היה צריך אברהם לשום דבר המגין אבל היה צריך לחרבות וחיצים והנה אי' בספרים ע"פ ואברהם היו יהיה שהבטיח לו הקב"ה שבכל דור ודור יהיו שלשים צדיקים כאברהם והנה לא מצינו בודאי בכל דור אפילו צדיק אחד כאברהם אך כוונת חז"ל הוא על כללות מעשיהם הטובים של ששים רבוא ישראל יצטרפו ויהיו שלשים צדיקים כאברהם ממש והנה ס"ר כשנחלק אותם לשלשים חלקים נגד שלשים צדיקים יפול על צדיק א' עשרים אלפים וזהו מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף כי בהתקבצות ארבעים נעשה שני צדיקים ממש כאברהם ויהיה הנס בכפל ולא יצטרכו לא למגן להגן ולא לכלי זיין להכות את האויבים עד כאן דברי הגאון ז"ל וזהו ממש דברי התנא ד"א שהיה קשה לו ג"כ למה דוקא ארבעים אלף לכך אמר מכאן ארבעים אלף מישראל שנתקבצו יחד ויש ביניהם זוג אחד כלומר בודאי יש ביניהם זוג אחד של תלמידי חכמים על כח כללות מעשיהם הטובים א"כ בודאי לא יהיו צריכים שוב לא למגן להגן על עצמם ולא לרומח להכות האויבים ודו"ק:

הכנה לעשיי' המצו' הנה בעשיי' המצו' יש כמה בחי' היינו לא זו בלבד דחשוב לפני הש"י עשיית המצוה גופא רק אף הכנתה של המצוה והסיבוביס שהאדם מחשב איזה עילה וסיבה ומצא שיגולגל מזה לבוא לידי עשיית המצוה זהו ג"כ חשוב בעיניו ית' כעושה מצוה דהמצוה צ"ל במס"נ גדול רק א"א לבוא תמיד בלי הכנה לעשייה זו זולת לפרקים אבל ע"ד הממוצע צ"ל בהדרגה מקודם הכנה וסיבה לעשיית המצוה וזהו בחי' אופני הקודש שאופן הוא הגלגל אשר עליו יסובב העגלה וזהו כמ"כ ההכנה שאדם מסבב באיזה הכנה וסיבה שעי"ז יצא המצוה מכח אל הפועל ומהסיבה נתגלגל הדבר ובא לידי קירוב עשיית המצוה בחיות ודביקות וזהו חיות הקודש ואח"כ כשעושה אותה בהתלהבות ובמס"נ באמת ובתמים זהו בחי' שרפי הקודש ובאמת גם להסיבה צ"ל סיבה הקודמת המביאה את הסיבה של המצוה. וזהו בחי' אופן בתוך האופן והכל נחשב כעושה מצוה כיון דנעשה כסא למצוה היינו שע"י ההכנה והסיבה. יושלם חיות המצוה וזהו כי רוח החיה באופנים ר"ל שגם באופנים יש רוח החיות של המצוה והבן כ"ז היטב:

חשב לעשות מצוה הנה כתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו ואמ' חז"ל מאי ולחושבי שמו מלמד שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשא' והנה הלשון מע' עליו הכתוב כאלו עשאה אינו מובן דהוה סגי ליה לומר הרי זה כאלו עשאה אך דלכאורה צריך לדעת ולהבין ל"ל להביא דרשה מהפסוק לזה. כי בודאי השכל מחייב כך דמי שהוא חושב בלבו וחושק וכוסף ומשתוקק לעשות איזה מצוה ממצות ה' ליתן מזה תענוג ונ"ר ליוצרו ית' אך מחמת שנזדמן לו איזה סיבה ואונס שמפני זה אינו בידו והשגתו לגמור עשייתה ולהוציאה מהכח אל הפועל בלי ספק שבשביל זה לא הפסיד שכרו וגמולו הטוב ויחשב לו כמו שעשה המצוה זו בפועל ממש ועל דבר פשוט כזה א"צ קרא: אמנם מה שנראה לדעתי כי חז"ל כיוונו כאן לאיזה דבר נפלא להודיע רחמי ה' ית' וחסדו הגדול שמתנהג עמנו באהבה ובחמלה כאב הרחמן עם בנו יחידו וידידו והוא דכבר נודע שהקדוש ברוך הוא ברא עולמות לאין שיעור וגבול גבוה מעל גבוה וכל עולם משונה מחבירו בבחי' אחרת כמו שידוע שיש עולם המחשבה והציור ועולם הדיבור ועולם המעשה והנה ידוע באמת שהאדם ע"י מעשיו הטובים אשר עושה בכוונה ומחשבה טובה וטהרת הלב הוא מאיר ומשפיע חיות לכל העולמות היינו במחשבה הוא מאיר ומביא התרוממות לעולם המחשבה ובדיבור הוא מאיר לעולם הדיבור בהעובדא הוא מאיר לעולם המעש' ומעוררו ומייחד הכל בכח הא"ס ב"ה ונעשה יחוד וקשר גדול. אמנם אם האדם אינו עובד את הש"י אלא במחשבה לבד נהי דפעל בזה תיקון לעולם המחשבה. אך מאין יוכל לבוא זה שיעורר עולם המעשה הגם כי נחשב לו כאלו עשאה ושכרו לא יקופח עכ"ז במה יתאחד ויתקשר בעולם המעשה דצריך לעשות איזה עובדא טובה כדי לתקן גם עולם המעשה ומה תועיל בזה המחשבה לבדה ולזה אחז"ל שהתוה"ק הבטיחה לנו שיכתב בספר זכרון לפניו אף לחושבי שמו ר"ל הגם אם לא עבד את הש"י רק במחשבה מחמת שהיה לו איזה מניעה שלא היו בכוחו והשגתו להביא הדבר מצוה זו אל המעשה. עכ"ז הבטיחו הכתוב שהתוה"ק תהי' עומדת במקומו של האדם הזה. כיון דקוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וכשהאדם מקשר מחשבתו אל המצוה וחושק ומתאוה מאוד לקיים ככל הכתוב בהתורה. אז נדבק הרצון הטוב הזה באותיות התורה והתורה הוא בעוה"ז עולם המעשה אשר הוא בתוך אותיות ולבוש התחתון והתורה מקבלת מחשבת האדם וההארה של הרצון הטוב ההוא ואז התור' בעצמה פועלת לקשר כל העולמות וכאלו עשה המצוה זו בפועל ממש והתעורר את עולם המעשה וייחדו למעלה בכח הא"ס ב"ה. וז"ש מעלה עליו הכתוב בעצמו שהוא מאותיות התורה שהם מעלין את המחשבה טובה זו ופועלים עמה כאלו עשאה האדם למצוה זו בפועל להאיר כל העולמות אבי"ע לחבר את האהל להיות אחד וכיה"ר אמן:

אחז"ל ההוגה את השם באותיותיו א"ל חלק לעולם הבא הנה ידוע כי במקדש היה הכה"ג מזכיר אותו ככתיבתו בהוי"ה מפורש יוצא בקול גדול רם ונשגב מאוד כמ"ש מיריחו היו שומעין קולו של כה"ג בשעה שהוא מזכיר את השם ואחיו הכהנים היו מבליעין את השם בנעימה. אך בגבולין אסור לנו להזכיר את השם ככתיבתו בבחי' הוי"ה רק כקריאתו בשם אדנ"י זולת לעתיד בעת הגאולה ב"ב יקרא השם ככתיבתו ולהבין הטעם לזה אומר כי בזמן הגלות אינו ניכר אלהותו מחמת אמיתית מציאות הוייתו. כי בגלות נעלם האמת והשקר גובר ולזה אינו ניכר כלל אמיתתו ית' אבל אנו מכירין ומבינים אלהותו ית' מצד פעולותיו ושליטתו מפני שאנו רואין שמלכותו בכל משלה וע"י פעולותיו וניסיו שעושה עמנו עי"ז ניכר אצלינו אלוהותו ית' לכך כתיב ה' ימלוך לשון עתיד שלע"ע המלוכה שלו ית' הוא באתכסייא ולכן אין לנו רשות להזכיר את השם ככתיבתו כעת בזמן גלותנו אבל בהמקדש ששם הי' התגלות אורו ית' והשראת הקדושה האמיתית והכהנים היו מרגישין בנועם מתיקות של השם מעין עולם הבא שהוא עולם הנועם ושם היה מקום האמת. לזה היו אחיו הכהנים מבליעין את השם בנעימה. ר"ל בזו הנעימה שהרגישו שם בהמקדש שהופיע עליהם אור הנועם העליון והאמת הפשוט לכך הזכירו גם הם את השם אבל מי שאינו מרגיש את נועם הזה בעולם הזה אסור להזכירו ולע"ל שיהיה אז נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו. לכך אז יקרא השם ככתיבתו אך מי שהוגה את השם באותיותיו הגם שאינו מרגיש הנועם העליון אין לו חלק לעולם הבא. מדה כנגד מדה נפרעין ממנו שאינו מרגיש בהנועם העליון אף בעוה"ב ויה"ר שנזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן:

שיעור אכילה וכוונתה אחז"ל שיעור אכילה בכזית והוא ע"ד רמז דשיערו חז"ל דבחי' אכילה צ"ל ע"ד בחי' הזי"ת דבאמת יש בזית שני בחי' מהופכים זה מזה דהזית בעצמו קשה לשכחה והשמן היוצא מהזית יפה וטוב לזכרון והוא דהפרי של זית בעצמה כל זמן שהיא מחוברת בקליפתה ועצמותה אז היא עדיין במרירותה שלא נמתקה אז היא קשה לשכחה אבל מאחר שיצא ממנה השמן ע"י כתישה וטחינה אז כבר נמתקה. ולכך השמן היוצא ממנה יפה לזכרון וכמ"כ בבחי' אכילה באמת כשהאדם אוכל בבחי' גשמית אז אינו מועיל אכילה זו כיון שלא פעל כלום אדרבה אפשר שתזיק לו האכילה ח"ו כיון שהגשמית הוא בעצמו באמת דבר לא טוב כשאדם אוכל מחמת תאוות וחמדת היצר אבל כשהאדם משליך תאוותו אחרי גיוו ואינו משגיח על גשמיות המאכל אלא על כל מוצא פי ה' על חיות הרוחני המובלע בהמאכל ההוא ומעלה הנ"ק שבתוך המאכל. ע"י יחוד הוי"ה אדנ"י גימ' מאכ"ל אז האכילה הזאת נחשבת לעבודה במקום קרבן והשולחן דומה למזבח שהוא מכפר כיון שאכילתו בקדושה והכל לפי שכאו"א מקדש את עצמו בעת אכילתו ואחר כוונת הלב הן הדברים:

אחז"ל לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל שנ' לשמור מזוזות פתחי ולשקוד על דלתותי יום יום ובהעיר לב ושום שכל י"ל דהנה יש שני תשוקות בעולם א' תשוקה נכבדת של הבורא כל העולמים בהוב"ש להכנ"י כמ"ש פתחי לי רעיתי ואחז"ל פתחו לי אתם כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם וגם יש תשוקה ובקשה שהכנ"י מבקשת מהבורא בהוב"ש כמ"ש דהמע"ה פתחו לי שערי צדק אבוא בם גו' היינו שהכנ"י מבקשת מהבורא ב"ה וב"ש שיפתח לה שערים שתהא יכולה לעבוד אותו ולהודות לו וזהו שני פתחי עולם אך עיקר הדבר הוא שצריך האדם לקרב שני הפתחים היינו הב' תשוקות אחד אל אחד. אהבת ישראל להבורא. כי כ"ז שלא קרב זה אל זה אז לא נשלם התענוג ורצון העליון. אבל כשבאו הפתחים לדבק זה בזה אז נשלם התענוג ואז ממילא משפיע הבורא ית' להכנ"י רחימא דנפשיה כל טוב וכל מיני השפעות קדושות והנה ע"י מי נתקרבו ונתאחדו השני פתחים הנ"ל הוא ע"י הצדיק שהוא שושבינא דמטרוניתא להתייחד עם דודה באהבה והפתחים הנ"ל כ"ז שאינם מחוברים הם בבחי' דל"ת וכשבאים לידי קירוב ודביקות אלו השני שערים זה אל זה אז כשנתחברו נעשה מהם מ"ם סתומה כזה ם וכשהצדיק מעורר אלו השני פתחים ופותחין הסתום אז נתרבה החיות ונמשך קו החיות אל תוך הד' ונעשה ה וזהו פי' הגמ' לעולם כו' שיעור שני פתחים ר"ל שיראה כ"א לקרב במעשיו הטובים את שני הפתחים הנ"ל להדדי היינו האהבה של הכנ"י להבורא ית' ועל זה מביא ראיה מהפסוק לשמור מזוזות פתחי ולשקוד על דלתותי ר"ל שיהא הצדיק שוקד על השני דלתי"ן הנ"ל ולעשות אותם ה למשוך בהם קו החיות והשפע הקדושה וכיה"ר אמן: