אוהב ישראל – קטע 44

ברוך שומר הבטחתו לישראל וגו' את הקץ וגו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' והיא שעמדה לנו וגו' מצילנו מידם. הנה הרמב"ם ז"ל מקשה מפני מה נתחייב פרעה ועמו על שהשתעבדו בישראל הלא כך גזר הש"י בברית בין הבתרים כמפורש בתוה"ק כי גר יהיה זרעך גו' ותירץ דבשלמא אם היתה הגזירה מפורשת בפרטית על איזה אומה שישתעבדו בישראל היינו אם היה מפרש הקב"ה בגזירתו שיהיו גרים באמ"צ ועבדום וענו אותם אז היה פרעה ועמו צדיקים בנידון זה ונקיים מהעונש מפני שקיימו גזירת המקום ב"ה אך באמת גזירתו היתה סתומה היינו שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ולא פירש דוקא תחת איזה אומה ישתעבדו וא"כ כאו"א מאוה"ע היה יכול להשמט עצמו מזה ושלא לשעבד את ישראל ולהתנצל בטענה כי לא עליו נאמר גזירה זו שיהיה הוא שליח בדבר ואפשר ע"י אחר ופרעה עצמו בחר בזה מרצונו וחפצו הרע והעביד את בנ"י בפרך לכך קיבל שכרו בשלימות כראוי לו והראב"ד ז"ל תירץ כפשוטו דהקב"ה נפרע מן הרע במי שהוא רע יותר ממנו כדי שיתמלא סאתו בזה ויפרע אח"כ ממנו ג"כ וכמ"ש הוי אשור שבט אפי גו' כהתימך שודד תושד גו' ועוד תירץ שהגזירה לא היתה שישתעבדו בישראל בעבודה המפרכת ומשברת את הגוף רק ועבדום וענו אותם קצת ע"ד אני קצפתי מעט והם עזרו כו' עיי"ש והנה על הקושיא שהגזירה היתה וענו אותם ארבע מאות שנה ובאמת לא היו ישראל משועבדים במצרים רק ר"י שנים כמנין רד"ו וכבר תירצו המפרשים דקישוי השיעבוד השלים מנין ת' שנה או י"ל שהתחלת הגזירה היתה משנולד יצחק והשל"ה הק' תירץ דהדיבור של ב"ו אינו כלום כי התעיף עיניך בו ואיננו ואינו נגמר גזירתו עד שיעשה הדבר בפועל אמנם דיבורו של הקב"ה חשוב כמעשה ממש כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו נמצא תיכף ומיד שיצאה מפיו הק' בהוב"ש כביכול הגזירה כי גר יהיה זרעך גו' הרי הוא כאלו כבר עשוי ונתקיימה ולכן אל תתמה על החסרון ק"ץ שנה מן הגזירה כי מאז שנגזרה תיכף ומיד התחילה ע"כ מהראוי ונכון למנות הת' שנה מברית בין הבתרים: ועפ"ז יתיישב דברי המד"ר ע"פ ההוא אמר ולא יעשה זה קאי על הגזירה כי גר יהיה זרעך גו' ארבע מאות שנה זהו אף שאמר הקב"ה אעפ"כ לא יעשה אבל מה שהבטיח ואח"כ יצאו ברכוש גדול ודיבר ולא יקימנה בתמיה ובודאי יקיים הש"י דברו הטוב כאשר הבטיח ולכאורה הוא פלא גדול וכי משוא פנים יש בדבר שמקצת דבריו יהיה בטל ומקצתו קיים ולדברינו הנ"ל יבואר ע"נ דבשלמא הגזירה של תי"ו שנה כיון שיצאה מפיו של הש"י כביכול היה נחשב כמעשה וכאלו כבר התחילה הגזירה וזש"ה ההוא אמר ולא יעשה ר"ל הלא אצל הקב"ה אין הבדל בין אמירה לעשיה רק דיבורו הוא מעשה ממש לכך אל יקשה לך על שנחסר ממנין ת' שנה כיון שהיה הגלות אצלו כבר בכח ועבור זה גם הדיבור של הש"י שהבטיח ואח"כ יצאו ברכוש גדול צריכים לקיים להכנ"י וז"ש ודיבר ולא יקימנה בתמי' וז"ש בעל הגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל ר"ל שקיים את דברו שהבטיח לנו ואח"כ יצאו ברכוש גדול אף שהגזירה של ת' שנה לא נגמרה בשלימות ועל זה אמר שהקב"ה חשב את הקץ ר"ל מנין ק"ץ שנחסר מן הת' שנה חישב לעשות ובזה נשלם שהמחשבה של הקב"ה נחשב כמעשה וכדברי השל"ה הנ"ל וזש"ה והיא שעמדה לאבותינו כו' שלא אחד בלבד ר"ל שלא נגזר על אדם ואומה פרטי אלא סתם על איזה אדם ואומה יהיה מי שיהיה לכך כל מי שירצה ויפשוט ידו להשתעבד בנו ולעשו' עמנו רע אז שכרו לא יקופח וכנ"ל וזש"ה ולכך הקב"ה מצילנו מידם ועושה נקמה בכל העושה עמנו רעה על שהעיזו פניהם ומסרו נפשם להשתעבד בנו וכדברי הרמב"ם ז"ל:

ויהי שם לגוי גדול עצום ורב כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי גו' דלכאורה יפלא מאי קמייתי ראיה מפסוקי יחזקאל על דברי תורה ועוד מהו הדמיון כצמח השדה ונראה שבתיבת ורב נכלל בו שני פירושים א' רב בכמות היינו שהיו במספר עם רב והב' הוא רב האיכות היינו במעלה וחשיבות ובא בעל הגדה כאן להורות שמה שכתוב בתורה ורב אין הכוונה לריבוי המספר לבד אלא אף גם לענין חשיבות ומעלה יתירה. היינו שהיו צדיקים וגדולי הדור שנ' ויהי שם לגוי גדול עצום היינו במספר והדר אמר ורב היינו באיכות במעלה יתירה וחשיבות ועל זה מפרש היאך היו רב במעלה וחשיבות דבאמת מאן דאיהו רב בדעתיה ויש לו גיאות וגבהות הוא זעיר. אך דמעלת האדם בגדלות צריך להיות על בחי' זו כמו שעינינו רואות דרכי הטבע של הצומח. דהנה אחז"ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו שר מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל ובזוה"ק מתבאר הענין ביותר דלכל עשב ומין ירק יש כח ושורש מלמעלה וכח הצומח בא להם עי"ז שהכוכבים בלילה כל כוכב ממונה על עשב א' ואז כשאותו כוכב מגלה בהירתו ואורו לנגד העשב שלו המונח בארץ תיכף ומיד מתלהב העשב הלז וחושק ומתאוה לידבק בשורשו ועולה למעלה וזהו כח המושך אותו מן הארץ ונתגדל כמ"כ גדלות האדם צ"ל דלכל אדם יש מקור ושורש למעלה והוא הבורא כל העולמים בהוב"ש כמ"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ולכן מחויב כל איש מישראל להסתכל ולהתבונן בלבו למעלה לשורשו ושיאיר השורש להענף ואז ממילא כשנפשו רואה באור של השורש המאיר לאדם ודאי יתגדל האדם ויתרומם ובא לידי מדות השכליות גדולים וזש"ה ורב באיכות ובמעלה כמ"ש רבבה היינו שאתה נתגדלת כצמח השדה שצומחת וגודלת ע"י שמתגלה לה אור השורש מהכוכב הממונה על עשב זה וכן יראה האדם שיהא הולך וגדל עד שיהא דבוק לשורשו כנ"ל וכיה"ר אמן: (ועפ"ז י"ל והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ר"ל שאתם היום באיכות החשיבות ורום המעלה למאוד שיש לכם אותו הכח של כוכבי השמים היינו כמו שהכוכבים מעלים את העשבים במה שמגלים להם בהירתם ואורם ועי"ז הם חושקים ומתאוים להדבק בשורשם ומתגדלים ועולים למעלה כמ"כ יש להם כח לגדל אחרים בהגלות להם בהירות אורם הזך ועי"ז יהיו נכספים להתגדל ולעלות למקור ולשורשן):

בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע וגו' הענין הוא כי יצמ"צ היה שיצאו מת"י הקליפות ונעשו בני חורין וכבר ביארו זה במדרש תהלים ע"פ ומארצות קבצם. כשם שהצפור נתונה ביד הצייד אם מבקש ממיתה ואם מבקש חיה כך היו ישראל משוקעים במצרים שנ' וארד להצילו מיד מצרים א"ר אבהו בר' אחא בשם רבינו כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מיעיה של בהמה וכשם שהרועה נותן ידו בתוך מיעיה ושומטו. כך עשה הקב"ה שנ' לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי א"ר איבו בשם ר' יוסי ב"ז כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור. כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנ' ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים עכ"ל ולהבין ענין הג' דיעות אלו וטעמם והחילוק שיש ביניהם נראה כי חז"ל דיברו בכאן נגד ג' כיתות שיש בישראל צדיקים בינונים רשעים ומי שממשיל את ישראל לצפור דיבר בצדיקים גמורים והיינו כמו שהצפור אשר ביד הצייד אין לו שום שייכות וחיבור עמו כלל כי הוא בריה בפ"ע וכשהצייד פותח ידו מיד בורח הצפור ולא ישוב אליו עוד כמו כן היו הצדיקים בגלות מצרים שלא היה להם שום שייכות אל הקליפות רק שהם היו יכולים לצאת משם. ובחסדי הש"י הוציאם ומי שממשילם לעובר במעי בהמה מדבר בבינונים היינו כמו שעובר יש לו שייכות קצת עם הבהמה מצד שהיא אמו גם הוא נגרר אחריה כמ"כ היו הם במצרים שהיה להם שייכות קצת עם הקליפות אבל לא כ"כ ח"ו כי אעפ"כ ניכר העובר שהוא בריה בפ"ע ומי שממשילם לזהב שבכור מדבר ברשעים ולכך מדמה אותן לזהב שבכור. המעורב עם הפסולת שהזהב עם הפסולת הוא אחד ואינו ניכר בפ"ע גם כשירצה להוציא את הזהב מוכרח להיות נחסר קצת ממנו ע"י האש שמצרפו. כך היו הם במצרים שהיה להם התחברות גדול עם הקליפות ר"ל וכשרצה הקב"ה להוציאם משם נחסר מהם כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ וחמושים עלו בנ"י עיי"ש: והנה בכל שנה ושנה מתעורר זה ויכול האדם לפי בחינתו ומדריגתו להוציא א"ע מתוך הקליפות וזהו ענין בדיקת חמץ היינו שכל אדם יבדוק עצמו מהמדות שיש לו ואח"כ אם ימצא אצלו איזה מדה רעה ח"ו יבער אותה מכל וכל ע"י התשובה שלימה שיקבל האדם ע"ע שלא לעשות עוד כזאת וזהו בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים היינו שממש צריך האדם בעת הזאת שיצא ממצרים שהם הקליפות ומן השמים יסייעוהו וכיה"ר אמן והבן מאוד:

ענין טל הנה כתיב הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וידוע דרשת חז"ל כל מי שמשים א"ע שכן לעפר בחייו בעולם הזה הקב"ה מקיצו לעוה"ב ונראה כוונת חז"ל בדרשתם זאת. כי צריך האדם לדמות א"ע לעפר שהכל דשין עליו ופרנסת כל הברואים יוצאים דוקא מהעפר כמ"כ צריך כל איש מישראל להתנהג עצמו במדת הענוה ושפלות מכל אדם ואז יזכה שממנו יהיו פרנסת כל הברואים והעולמות. ומ"ש שהקב"ה מקיצו לעוה"ב היינו ע"י הט"ל כנראה מסוף הפסוק היינו ע"י שנעשה שפל ותחתון מכל כעפר בחייו אז הש"י מחייהו דוקא ע"י הט"ל והענין הוא כי הכנ"י נק' ארץ חפץ. ארץ החיים כנודע וט"ל מורה על ייחוד הש"י עם הכנ"י באחדו' גמור והנה הטל הזה הוא יורד מרישא דעתיקא והוא סוד גבורה דעתיק וכתיב עתיק יומין יתיב ואמרי' בזוה"ק יתיב לכפייא שביבין דנורא דילי' וזהו ג"כ גבורה דעתיק שאמרנו והוא סוד הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כי ט"ל הוא מנין שם כ"וזו. היינו שם הויה גימ' כ"ו ואותיות ז"ו הם גימ' אח"ד שהוא באחדות גמור עם הכנ"י וזהו שיסד הפייטן טל תן לרצות ארצך מה שאנו מבקשין מהבורא בהוב"ש שיתן את הט"ל הוא סוד אותיות יה"ו במילוי אלפי"ן כזה יו"ד ה"א וא"ו עולה מנין ט"ל וזה יהיה לרצות ארצך היינו השכינה הק' בחי' ה' תתאה שתתייחד ותתחבר עם יה"ו קומם עיר בה חפצך בטל היינו שע"י ט"ל יקים הקב"ה את העיר הקדושה סוד הקמת השכינה מעפרא וזהו ג"כ מה שיסד הפייטן בשמך ט"ל אטלה היינו שמשם ט"ל נעשה ט"ל מיוחד עם ה' אחרונה והנה כשהטל הזה יורד ומתחבר עם הכנ"י. אז יש להם לישראל בחי' מוחין דגדלות ואי' בזוה"ק שהטל הזה יורד ג"פ ביום מרישא דעתיקא לרישא דזעיר ומשם לחקל תפוחין קדישין והנה בכל פעם מהג"פ שהוא יורד ומתחבר עם הכנ"י סוד ה' תתאה. ונעשה מזה שם מ"ה הקדוש ג' שמות מ"ה הוא מספר שם ע"ב ושם ס"ג שהם בחי' מוחין דגדלות שיש להם לישראל: ועפ"ז יש לפרש ג"כ מ"ש יעקב לבניו האספו פי' כמו ה' אספו ר"ל שציוה יעקב לבניו שיאספו השכינה הק' בחי' ה' תתאה לאותיות יה"ו סוד הט"ל כנ"ל וז"ש דהמע"ה קרבה אל נפשי גאלה כי דוד הוא סוד מלכותא קדישא בחי' ה' תתאה ע"כ ביקש מהש"י שיקרב אל נפשו אותיות ואל"ה שהם גימ' ט"ל מנין יה"ו במילוי אלפי"ן משם מ"ה הקדוש סוד ט"ל והבן כ"ז היטב: ליום שביעי של פסח

ויושע ה' ביום ההוא וגו' מיד מצרים וגו' שורש הדבר שיש שני מיני הנהגות מהש"י שמנהיג בהם את עולמו כאשר ביארנו כמה פעמים והוא הנהגה א' מה שהעולם צריך לזה והוא מלך במשפט יעמיד ארץ לתת לאיש כגמולו אם טוב הכל מתנהג ע"פ המשפט והגם שכשהאדם עושה טוב מה טובה מגיע מזה להשי"ת וכן להיפוך ח"ו כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל לו מכ"מ רצונו ית' להנהיג העולם במדה זו כדי שיהיה קיום להעולמות ויהא הבחירה חפשית והרשות נתונה ביד כ"א לעשות כפי רצונו וחפצו ויהיה שכר ועונש ומאתו לא תצא הרעות רק הכל נעשה ע"י מעשה התחתונים ומי שעושה רע ממשיך בזה רעה לעצמו ח"ו כי ע"י מעשיו הרעים מתגברין הקליפות ומבקשין דין אבל יש עוד הנהגה אחרת ונק' הנהגה עצמית היינו שהקב"ה מסתכל מה רעה עשה לו בזה שחטא נגדו כנ"ל וכשהש"י מתנהג במדה זו אז לא די שאינו משלם לו כמפעליו אלא אף גם עושה עמו טובה כי רצונו ית' להיטיב עם ברואיו וזהו מלפניך משפטי יצא היינו שהתפלל דהמע"ה שלא ידין אותו הש"י ע"י ההנהגה שהוא בתוך העולמות רק מלפניך משפטי יצא והוא הנהגה עצמית ואז עיניך תחזינה מישרים כי באמת מה הפרש יש בין אם ישראל עושין טוב או להיפוך ח"ו. ע"ד אם צדקת כו' ואם חטאת כו' כנ"ל: והנה אמחז"ל שהשר של מצרים קטרג ואמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז והללו כו' והיו אז ישראל נתונים בצרה גדולה כי ע"פ ההנהגה שהיא בתוך העולמות לא היו ראויים להנצל אך כשבאו אל הים כתיב שם בנימין צעיר רודם ודרשו חז"ל ששבט בנימין היו ראשונים למסור נפשם עבור לקיים מצות בוראנו הש"י ואחריהם כל השבטים מס"נ על קדושת שמו ית' והושלכו לתוך הים ומס"נ הוא עבדות שהוא למעלה מהטבע. וכמ"כ מדה במדה נתעורר להם אז ההנהגה עצמית שהוא ג"כ למעלה מהטבע ולמעלה מהעולמות שמגיע לשם מעשה התחתונים ולכן ניצולו בהנהגה זאת וזהו ויושע ה' ביום ההוא הוא לשון נסתר עלמא דסתים. עתיקא קדישא ולשם אינו מגיע כלל מעשה התחתונים ומתנהג שם בהנהגה עצמית וזהו מה תצעק אלי ואי' בזוהר הק' מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא היינו שדבר זה הוא תלוי בעולם העליון עתיקא קדישא והוא נעתק מזה העולם שאינו מגיע לשם מעשה התחתונים ושם אין שום רע רק רחמים פשוטים ומתנהג ע"פ הנהגה עצמית וכנ"ל וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים היינו כשיש הארה מע"ק. אז נכנעים הקליפות חיל בלע ויקיאנו ואז נשארו פגרים מתים וירא ישראל את היד הגדולה גו'. הנה כתיב השיב אחור ימינו מפני אויב היינו דבר זה ידוע כי הקליפות יונקות מאחוריים דקדושה וכשהם מתגברין ח"ו אז כביכול הוא מוכרח להשיב אחור ימינו היינו שהקליפות יונקים אז מן היד ימין ח"ו: עי"ל השיב אחור ימינו מפני אויב. ר"ל כשהש"י רואה שהקליפות רוצים להתגבר ח"ו אז משים עליהם יד ימינו וממילא הם נכנעים וזהו השיב אחור ימינו היינו שהקב"ה משים יד ימינו על הקליפות המכונים בשם אחוריים שיונקים מאחוריים דקדושה מפני אויב ר"ל שרוצה להתגבר ובזה שמשים עליהם ימינו הם נכנעים וזהו וירא ישראל את היד הגדולה הוא יד הימין מדת החסד אשר עשה ה' במצרים היינו שהשיב עליהם ימינו כדי להכניעם והנה דבר זה נוהג תמיד בכל עת ובכל זמן כי בכל עת מוציא הש"י את ישראל ממצרים היינו שמוציא את נשמות עמו בנ"י מיד הקליפות. ע"י בחי' ע"ק וגם משים ימינו עליהם כדי להכניעם וכשישראל רואין דבר זה אז ויאמינו בה' ובמשה עבדו היינו שישראל מתחילין להאמין בהש"י ובהצדיקים שבכל דור ודור כי ידוע שהתוה"ק היא נצחית. ושייך בכל עת אז ישיר משה בתיבת א"ז נרמז קריאת י"ס. כי אות א הוא צורת שני יודי"ן ואות וא"ו וא"ו הרומז אל חב"ד ואות ז' רומז אל ז' מדות שסידר דהמע"ה בפסוק לך ה' הגדולה גו' והנה במדת הגדול"ה יש ה' חסדים ובמדת הגבור"ה יש ה' גבורות והדעת מקבל הח'. והג' ונותנם על צדיק חי עלמין וכשיצאו ישראל ממצרים היה קריעת י"ס היינו כי ים המלכות המקבלת הח' והג' נתחלקה אז ונתנה החסדים לישראל והגבורות נתנה למצרים וזהו נק' קריעת י"ס והבן זה היטב: לשבת אחר פסח

טעם למה שמנקדין, אז הלחם משנה במפתח דוקא מנהג אבותינו ודאי הוא תורה ות"ל אמרתי בזה כמה טעמים נפלאים אמנם עוד יש לאלוה מילין והנה י"ל ע"ד הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי ידוע מאחז"ל שהש"י מבקש מהכנ"ו פתחי לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם וידוע דהכנ"י כלה קרואה בנעימה, בחי' נוקבא וגם נק' בבחי' לחם. ע"ד כ"א הלחם אשר הוא אוכל והנה ידוע דבפסח היו כל השערים ומוחין עילאין פתוחים ואח"כ ננעלו התרעין וצריכין אנו לפותחן ולזה אנו מנקדין הלחמים הק' משבת זו במפתחות לרמז בזה שאנו פותחין מעט ע"י מצות שבת וה' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח וכאשר נתן לאבותינו המן בחודש אייר שמברכין בשבת זו והבן כ"ז היטב: עי"ל בזה ג"כ. ע"ד הכתוב הנ"ל פתחי לי אחותי רעיתי. דהנה כתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף דידוע שיש שני תורות היינו תורה שבכתב ושבע"פ. והתורה נתנה בבחי' גבור"ה כנודע ומסטרא דצפון זהב יאתה ועפ"ז יבואר פי' הפסוק תורי זהב היינו שני תורות הנ"ל הבאים ומאירים מבחי' זהב נעשה לך הוא לשון עשיה ותיקון והיינו להמתיק' עם נקודת הכסף כסף הוא בחי' חסדים ונקודת הכסף הם קמ"ץ י וסגו"ל והיינו לעשות פתח ושער ולהמשיך מבחי' כתרא עילאה קדישא. שהוא בסוד נקודת קמץ ע"י פתח שהוא בחי' חכמה עילאה קדישא. אל נקודת הסגו"ל שהוא בחי' תלת אבהן קדישין סוד בחי' אוצר חביב ע"ד והייתם לי סגולה ואחר פסח שאז ננעלו התרעין וכנ"ל. לזה אנו מנקדים את הלחם משנה משבת זו במפתח דוקא. כי הלחם משנה הם בסוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ ואנו מנקדין במפתחות להמשיך אליהם ע"י בחי' פתח וכנ"ל והמשכיל יבין:

הצירוףמחודש אייר הוא יוצא מהפסוק כ' בזאת י"תהלל ה"מתהלל ה"שכל ו"ידוע אותי. ולהבין מה שייכות יש זה הפסוק לזה הצירוף ולזה החודש י"ל בהעיר לב ושום שכל כי מיום א' דספי"הע עד ר"ח אייר הוא שני שבועות ובשבוע א' הוא בסוד מוחין דחכמה ובשבוע ב' הוא בסוד מוחין דבינה ועתה מיום א' דר"ח אייר מתחיל שבוע הג' נגד סוד הדעת. ועיקר הייחודים והזיווגים של העולמות הק' הוא ע"י הדעת העליון הק' וכמ"ש ובדעת חדרים ימלאו והמשכת סוד הדעת הוא מבחי' חו"ב סוד י"ה. ע"י הוא"ו קצוות אל הה' אחרונה. סוד המלכות הק' ולהקים הה' אחרונה בבחי' קומה שלימה ואז בעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת בבעלה כביכול והוא בסוד ותלכנה שתיהן יחדיו סוד שתי ההי"ן יחדיו וכמבואר לקמן אי"ה וזהו פי' הפסוק בזאת י"תהלל המתהלל ה"שכל ו"ידוע אותי היינו להמשיך אלי כביכול חו"ב ודעת והמשכיל יבין כי לאו כל מוחא סביל דא והוא בסוד נתיב לא ידעו עיט והמשל בזה כשהאב רואה מבנו איזה דבר חכמה ושכל אז ניתוסף לו להאב ג"כ חכמה ודעת ע"י השיעשועים והתענוגים שיש לו מזה והבן כ"ז היטב: