קיצור ראשית חכמה – פרק ד

פרק ד פרק זה יהיה ביאור ענין הצום שהוא מצטרף לבעל תשובה כמש"ה ושובו אלי בכל לבבכם בצום ובכי ומספר והכונה כי עיקר הכל הקודם אל הצום והבכי הוא היות התשובה מלב ונפש והחסיד בעל ח"ה פ' ד' תנאים בענין התשובה הא' החרפה על מה שקדם לו מן מעונות, והב' שיעזבם ויסור מהם והג' שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם, והד' שיקבל על נפשו שלא לעשותם במצפונו, הנה נכלל ד' אלו במ"ש בכל לבבכם כי בעשות האדם תשובה בכל לב יוכללו בודאי ד' אלה. הצום מצטרף אל השב כי באכילה הלב מתגאה ויבא למרוד שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה ועיקר התענית הוא ההכנעה כאמור זבחי אלהים רוח נשברה וכמ"ש בזוהר פ' פנחס (דף ר"מ) ומתוכו תראה בפי' כי כאשר החוטא מושך עליו רוח מסטרא אחרא ואז לבו מתגאה עציו והזבח העקרי הוא רוח נשברה לשבר אותו הרוח החיצונים כענין שבירת קליפי האגוז, וביאר בסוף המאמר כיצד ישבר הרוח ע"י שבירת הלב דהיינו דלא איתגאי ולא איתענג בעינוגין דעלמא וע"י הצום מתרחק מתענוגי העולם ואז הוא משבר הרוח החיצוני ההוא, ובר"מ פ' פנחס (דף רמ"ה) מבואר הענין יותר כי ע"י החטא מתערב אור בחשך והחשך ההוא מכסה על הרוח כענן המכסה על השמש והיינו כמש"ה כי אם עונותיכם היו מבדילים בניכם לבין אלהיכם שהם כמו מחיצות וכן אמר ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים וכיון שהאדם חוטא בעונו מגביר הקליפה ומעבה המחיצה ועושה אותה כמחיצה של ברזל ע"ד הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבור העגלה חטאה ואין תקנה עד שישבר הקליפה ע"י צום ובכי ומספד כמו שיתבאר באופן שישבר רוחו ואיבריו לפני ה' ואין דרך לשבירת כל איבריו וגופו ורוחו אלא ע"י סיגוף התענית שחלבו ודמו שהם עיקר כל האיברים מתמעטים ומסתגפים וכמו שע"י אכילה ושתיה נתגאה כחו וכסה המוץ והתבן שהוא חשך על עור העליון מנשמתו וניצץ השכינה ג"כ שנתלבש בחשך ההוא כך יסגף עצמו בלי אכילה כדי להכניע עצמו ולברור האור מהחשך ובפרט ת"ח צריכין להתענות כדי להכניע גופם כי אין הנשמה מאירה עד שיכנע הגוף וכחותיו וכמ"ש בזוהר פ' תולדות (דף ק"מ ע"ש) ולכן צריך להתענות כדי להגביר כח הנשמה להחליש את החומר ואת תענוגיו כי שבירת התענוגים כענין שבירת קליפה האגוז הקשה.

בלילה שלאחר התענית יזהר שלא ימלא בטנו בשר ויין בענין שיתגאה לבו ויצא שכרו בהפסדו וצריך בעל תשובה להתרחק מהם ובפרט מהיין וכמו שאמרו בזוהר פ' מקץ (דף ר"ב) כי היצה"ר שולט באתרא דגסותא דרוחא אשתכח ולכן צריך להתרחק מתענוגים כדי שלא יבא רוחו להתגאות עליו והרבה מבעלי התורה שבדורינו סומכין שלא להתענות מהא דאמרינן אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא א"ר ירמיה אמר ריש לקיש אין ת"ח רשאין לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים ובמקום אחר אמר ריש לקיש נקרא חסיד וממימרת ריש לקיש זו אחרונה מסתייעם כדי שלא להתענות וכדפי' רש"י ע"ה שממעט במלאכת שמים חלש הוא ואינו יכול ללמד וכיון שהוא חלש ואינו יכול ללמוד נקרא לא מצי לצעורה נפשי' ונקרא חוטא. ומימרת ר"ל דקאמר נקרא חסיד צריך לאוקמיה לפי דעתייהו בדמצי לצעורי נפשי' או בשאינו ת"ח כדי שלא יחלוק ר"ל מדידיה לדידיה. ואין מכל זה סיוע למי שחטא שלא יתענה ושיספיק לו התורה לכפרת עונותיו שמי שחטא אפי' הוא ת"ח אין תורתו רצויה עד שיטהר עצמו ואפי' ר"ל אמרו עליו שאחר ששב כל ימיו היה עוסק בצום ובצדקה ובתפלה, אלא ודאי אין דברי ר"ל אמורים אלא בת"ח שלא חטא שאם ירצה להתענות כדי לקדש את עצמו אינו רשאי מפני שממעט במלאכת שמים אבל אם חוטא ויושב בתענית נקרא חסיד כי ע"י קבלת הייסורין כמ"ש מקרב עצמו אל החסד כאומר ואוהבו שחרו מוסר ואהבה היא אהבת חסד וסתם טהרה מצד החסד ומזה תקיש לכל המימרות שתראה שאומרים שאסור להתענות ולסגף עצמו אינן מדבר אלא בת"ח שלא חטא. וכן מ"ש שאסור להתענות רצופין אינו מדבר בבעל תשובה כי אדרבה המתענה רצופין לתשובה על עונותיו תבא עליו ברכת טוב כי גדולה כחה של תשובה כמ"ש במס' יומא גדולה תשובה שאפי' יחיד וכו' מוחלין לו ולכל העולם ולא עוד אלא שמביא רפואה לעולם שנ' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם ואם יש כח בתשובה להביא רפואה לעולם כ"ש לעצמו שיביא רפואה להיות בריא שלא יחלה. וא"ת שהתשובה יהיה בלא תענית כבר מפורש ע"י הנביא תנאי התשובה בכל לבבכם בצום ובכי ומספד כי מוכרח התענית כדי להביא הלב לידי הכנעה. וכאשר נתקדש מאכילה ושתיה שהם כוחות הגוף נדבק בו יתברך ובמשרתיו שהם מובדלים וקדושים מאכילה ושתיה ואז הוא עונה אותנו מפני שאנו דבוקים בו אבל ע"י אכילה ושתיה אנו מובדלים ממנו מלבד כשהאכילה מצוה בשבתות וי"ט ור"ח וכיוצא ואפשר שמטעם זה היה מר בריה דרבינא יושב בתענית כל השנה בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומי דכפורי.

מי שאינו יכול להתענות כל השנה רצופים לפחות ישתדל לקיים דברי הר"י בעל הטורים שכתב ז"ל, כתוב בה"ג אלו הימים שמתענים בהם ומתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב בא בניסן מתו בני אהרן וכתב בסוף דבריו אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה ועוד גזרו שיהיו מתענין מפני ג' דברים שני וחמישי ושני על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חרפת ה' ולעתיד לבא עתיד הקב"ה להפכה לששון ולשמחה עכ"ל. וכן אמר במס' סופרים התלמידים מתענין בניסן בה"ב מפני שהוא גזירת רבותינו על ג' דברים האמורים ע"ש בפ"ב הרי שהותר להתענות בניסן לתלמידים בה"ב מפני חליל השם והטעם שכיון שדרכן להתענות כך כל השנה השמיענו שאין מפסיקין בניסן. עוד יש ימים אחרים מלבד אלו שנהגו בהם ישראל להתענות בערב ר"ח נהגו להתענות ואומר שהוא כפיר קטן וטעם למציאות התענית כי נודע כי ישראל מונין ללבנה כדפי' בזוהר (ויחי דף קל"ה) מפני שהלבנה הזו רמז ללבנה העליונה וכיון שיש למטה מיעוט וחסרון כן למעלה והצדיקים המצטערים ביסורי שכינה לקבל הדין שבא עליהם כאשר היא מתחדשת כן הם מתחדשים עמה וכן אמרו בזוהר בענין הצדיקים שיש להם יסורין מפני שנולדו בחסרון הלבנה שלעתיד יש להם מעלה גדולה והשכינה אינה זזה מהם ע"ש בפ' ויחי ותראה שכל המצטער בצער שכינה יש לו שכר גדול כמבואר במאמר שאמר קרוב ה' לנשברי לב לאינון דסבלו עם סיהרא ההוא פגימו וכו' נראה שכל המדכא עצמו ביסורין ומשבר לבו מתחדש עמה ולכן בערב ר"ח שהרי היא פגימה מכל וכל ראוי להצטער ולהתענות ובכל תענית שיתענה טוב שיכוין לזה גם כן מלבד כי בחטאו גרם עינוי לה כמו שהארכנו בשער היראה כי בן כסיל תוגת אמו לכן ראוי שיסבול עינוי תחת העינוי אשר גרם לה כ"ש עתה בגלותינו זה כי בפשעינו שלחה אמנו שראוי לכל אדם להצטער בצערה ולקבל יסורין על מה שהוא מאריך הגלות בעונותינו.

עודיש ימים שנהגו ישראל להתענות בהם כגון מר"ח אלול עד יוה"כ שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים וסמכו ע"ז אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול ס"ת ד' יודי"ן כנגד מ' יום וכן ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב ר"ת אליל שחודש זה מוכן למילת הלב דהיינו תשובה ומסתברא מאחר שהיא החודש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה ולא יכנס בר"ה שהוא יום הדין מתועב ממעשיו הרעים אלא יתקן בחודש זה מה שעבר וכן בעשי"ת שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתקון השנה והם ימי דין שאנו אומרים בהם המלך המשפט והקב"ה מזדמן אז לקבל בעלי תשובה כשרז"ל דרשו ה' בהמצאו אפי' ליחיד נמצא בימים אלו, ולכן ראוי להתענות ולפשפש במעשיו ויקיים עקרי התשובה בכל לבבכם בצום ובכי ומספד ובלילה לא יאכל בשר ולא ישתה יין ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו בתשובה בי"כ שנ' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וארז"ל כי י"כ מכפר עם התשובה ע"כ הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתינו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו

כאשר יסתכל המשכיל במעשיות הנזכרים בגמ' מהחכמים שהיו מתענים כמה תעניות ויראה שהיה הדבר בלי צורך כ"כ תלהב נפשו להתענות על עונותיו וכ"א ידע מה שקדמו לו מן העונות כמו רב הונא דאיתהפיכא ליה רצועה של תפילין של ראש ויתיב מ' יום בתענית וכתב הרא"ש בתשובה מאן דאפיך רצועה של ראש או של יד מחייב למיתב בתעניתא דפושע הוא וצריך תענית אבל לא מ' יום כרב הונא כי מרוב חסידותו עשה כן וכן מצינו ר' זירא שהתענה ק' תענית שלא תשלוט עליו אשו של גיהנם. וגם אם יתענה הת"ח כדי שתתקיים בו התורה ולא תפסק מזרעו טוב לו ועיין מעשה בהשוכר את הפועלים וכן מצינו ששהע"ה התענה מ' תעניות על החכמה כדאיתא במד' משלי על טעם שהתחיל ספר משלי במ"ם.

סוד התענית ביארו בזוהר (שמות דף כ) בפסוק דודי לי ואני לו הרועה בשושנים שהקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובדין שהוא רמז השושנים שיש בהם אודם ולובן וז"ל מה השושן הזה אדום ולבן כך ריח הקרבן מאדים ולבן. בא וראה מריח הקטורת שהסמנים מהם לבנים מהם אדומים כגון הלבונה שהוא לבן מר דרור אדום והריח עולה מאדום ולבן ועל כן מנהיג את עולמו כשושנים שהוא אדום ולבן דכתיב להקריב לי חלב ודם. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו זה אדום וזה לבן. מה השושן שהוא אדום ולבן אין צומקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש כך הקרבן אין צומקין אותי לחזור כלו לבן אלא באש. ועכשיו מי שיושב בתענית ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק להיות כלו לבן אלא באש. דא"ר יהודה מתוך תעניתו של אדם מחלישין איבריו וגובר עליו האש ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש והוא הנקרא מזבח כפרה והיינו ר"א כד הוה יתיב בתעניתא היה מצלי ואמר גלוי וידוע וכו' נמצא באדם שהוא מקריב בתעניתו החלב והדם והאש והריח שעולה הוא מזבח כפרה ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן ובלבד שיתכוין למה שאמרנו והמסתכל בדברי רשב"י בפ' תרומה המתחיל תלת שליטין אינון לעילא וכו', יראה בענין הדעת היות התענית ממש כקרבן סוד אשה ריח ניחוח לה' ולכן צריך ליזהר ביום התענית מכל חטא ועון שלא יהא קרבנו נדחה. וידין מהדברים הפוסלים הקרבן שאחד מהם המחשבה גס יפסלו לתענית אם יהרהר בעבירה וכן שאר דברים הפוסלים בקרבן יפסלו בתענית, ולכן צרין עזיבה החטא שלא יהא טובל ושרץ בידו, כי אם יהיה שרץ בידו של אדם אפילו טובל במי שלוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית. השליכו מידו מיד טהור. והכונה שצריך שהלב יהי' כמו הידים שמשל כי' השרץ שיהיה נקי מלחשוב בעשות עבירה. וצריך לפשפש ולחפש במעשיו ובפרט בתענית צבור ועזיבת החטא ונתינת הצדקה כמי שאמר הנביא ישעיהו ע"ה הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה, הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו וגו' מה כתיב בתריה אז תקרא וה' יענה. וכן פירשו במס' תענית שביום התענית צריך עד חצי היום לפשפש במעשיו קודם לתורה ולתפלה. וכן פי בזוהר פ' ויחי (דף רפ"ח) בפסוק ויסב חזקיהו פניו אל הקיר שאין להתפלל על החטא עד שישים כל מגמת פניו לתקן עונו, ובענין הצדקה אמרו בסנהדרין אמר ר' אליעזר כל תענית שמלינן בה צדקה כאלו שופך דמים שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים.

כתב ר"ת בספר הישר שביום התענית צריך ליזהר מן הכעס מפני שהמרה גוברת כי כשהאדם רעב הוא כעם ואם יכעס מוטב לו שלא יתענה ויהיה שבע וטוב לב לבריות שלא יתקוטט וכתוב הן לריב ומצה תצימו וגו' והראשונים שהיו מתענים לא היו אוכלים כי אם פת במלח ושותים מים.