קיצור ראשית חכמה – פרק יא, קטע 2

טהרה מביאה לידי קדושה בשער הקדושה להראב"ד כתוב ז"ש הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים וצריך לפרש מה הם שתי הקדושות הנזכרות וכן מ"ש בברייתא של ר' פנחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה אפרש מה היא טהרה ומה היא הקדושה ומזה תדע מה הם שתי הקדושות ואומר תחלה כי הטומאות הם ב' פנים הנמצאות במישוש ושלא במישוש, במישוש כגון מגע נבלות והסיטן ומגע שרצים ומשכבות ומושבות בזב ובזבה ומצורע וראיית הקרי וטומאת מת, וכן העובר עבירות כגון הבא על העריות ואוכל האיסורין נקרא טמא כדכתיב בפרשת עריות אל תטמאו בכל אלה ונטמתם בם, והטומאה שלא במישוש כגון ראיית העינים ושמיעת האזנים ומבטא שפתים בדבר שאין ראוי לו לראות ולא לשמוע ולא לדבר בו והרהור הלב בדברים שהם של איסור גם הטהרה נמצאת במישוש ושלא במישוש כי טהרת המגעות וההסיטות הקרי והנגעים וטומאת המת הוא ע"י טבילות והזאות ושאר ענינים המפורשים במצורע וזהו טהרת המישוש, והטהרה שהיא שלא במישוש היא פרישות העבירות האיסורין ונקיות הלב והמחשבה והלשון ועצימת העינים ואטימת האזנים מראות ברע ומשמוע כל אלו נקראים טהורים והנזהר מהם נקרא טהור ומי שאינו נזהר נקרא סמא ומי שהוא מדבר דברים שאינם ראוים לו נקרא טמא שפתים והנזהר מזה נקרא טהור שפתים נמצאת הטומאה שני פנים והטהרה שני פנים אלא שיש מעלה בין פרישות טומאת העבירות והאיסורין לפרישות טומאות אחרות כי הפורש מן המגעות ושאר הטומאות הדומות להם הוא נקרא טהור לבד כדכתיב ורחץ במים וטהר אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש טהור כמ"ש וקדוש כדכתיב בפ' עריות והתקדשתם והייתם קדושים ובפ' שרצים נמי כתיב והתקדשתם והייתם קדושים ולא עוד אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת המחשבה אבל טומאת העבירות והאיסורין כמו שצריך לפרוש מגוף העבירות כך צריך הוא לפרוש ממחשבותם שלא יהרהר העבירה בלבו ואם בא לו מחשבה עליהם הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מהלב ע"ש שלא יתכוון לגמור אותה בלבו, ולפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה וחשובה עליו כמעשה וע"ז נאמר למען תפוש את ישראל בלבם וזאת היא הקדושה הב' שהזהיר הכתוב עליה והתקדשתם במעשה והייתם קדושים במחשבה, הא למדת שאין אדם נקרא קדוש עד שיתקדש במעשה ומחשבה, ועתה תבין ותדע כי לא יוכל אדם להגיע אל המדה הזאת עד שיניח במה שהוא מותר חלק מחלקיו ויגדור עצמו בגדר הדברים המותרים שהם דרך ומסלול להרגיל העבירה כענין שאמר כל המכניס ידיו למטה מטבורו תקצץ ור' יוסי לא נסתכל במילתו ורבינו הקדוש לא הכניס ידו תחת אבנטו וכל הפרישות הזאת היתה גדר מפני שלא יתגבר עליו הערוה תאותה לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו וכך היא דרכו להשביע את נפשו ולמלא כל תאוותיו בכל המותר לו ואחר אשר למדו למלא כל תאותיו ברעבון נפשו כאשר לא תמצא ידו במותר בו יסיתנו למלא תאותו מן האסור הקל ומן הקל אל החמור ומן החמור אל החמור ממנו עד שיאמר לו לך עע"א ותכפור במי שאמר והיה העולם שאין דין ולא דיין ולא ג"ע ולא גיהנם ולא עולם אחר וע"כ צריך להתחזק ולהתגבר ולעמוד על נפשו להלחם בתאוותיו כדי שיהיה לו מעלה בנפשו על נפש הבהמה שאין לה מעצור מכל אשר תשיג לתאותה:

פרישות היא בחינת סור מרע והוא נכלל בקדושה כמ"ש לעיל ולפיכך נאמר כי כוונת אמרו טהרה מביאה לידי קדושה פי' כי עיקר טהרה הוא טהרת כל אבר ואבר מהפגם כגון טהרת הלשון מלה"ר ושאר דברים הפוגמים וטהרות העינים מראות בערוה וכיוצא בשאר האיברים אבל קדושה הוא גדר אחר יותר פנימה כי מלבד שלא ידבר לה"ר ירבה בשתיקה וקדושת העין שלא יסתכל חוץ לד' אמות ועיין בשער קדושה וכיון שאדם מתדבק בקונו ימשך עליו ענוה בהכרח כי אם יחרפוהו ויבזוהו לא יחשיב העוה"ז להשיב על חרפתו כי מה שידברו עליו היה מבזוי העוה"ז והכל הוא מה שנוגע לגוף ואפי' אם יחרפוהו בדבר הנוגע לפגם הנפש שהיא קדושה אינה משגחת על הבזוי שיעשו לה כי יחשוב זה לכפרת עונות והכל סבה ממנו ית' לכפר עונו ועיין בשער הענוה. גם מדת הענוה ימשך לאדם בהשתדלות בגדולת יוצר שאין לה סוף ותכלית וכמ"ש מרע"ה ונחנו מה שאין אנו בגדרי בריה נגד גדולתו ית' וזו היא היראה הפנימית שפי' בשער היראה. כל מדות הענוה הזו יקנה האדם עתה ע"י קניית הקדושה כי מי שהוא הולך בשרירות לבו בתאוות העוה"ז הוא חושב שכל העולם הוא שלו ולא יקנה מדת הענוה אלא מי שהוא מופשט בעניני החומר והמשכיל כאשר יסתכל שכל טובות העוה"ז הם צל עובר וציץ נובל שהאדם עצמו היום כאן ומחר בקבר ואין מציאות לנפש דירה בעוה"ז כלל אלא הכל להכין לו בית עולמו הוא פורש מתאוות העוה"ז ומושך עליו קדושה כדי להתדבק ביוצר שהוא התכלית האמתי שהנפש ממתנת לשכרה שהוא לאור באור החיים כמשל האדם הפתוח מעינו שהוא רואה מתיקות האור ולזמן אירע שנסתמא שהאדם ההוא ממתין לעולם מתי יסתלק מסך העוורון מעיניו ע"י כחליים טובים כדי שיחזור לראות האור הבהיר כן הנפש נחצבת מאור החיים העליונים שבעולם העליון וכאשר אסרה הקב"ה בגוף העכור הזה נסתמו ממנה ראיית מאורות העליונים והאדם המשכיל יקח לו כחול קדושת התורה והמצוה ובזה תתקדש נפשו ותדבק באור הבהיר שהוא אור התורה הנקראת אור כדכתיב ותורה אור ויעשה תשובה להסיר מסך המבדיל בינו לבין אלהיו ואע"פ שיצטער כי גם העור מצטער כשיכחלו עיניו או ע"י כחול חזק או דבר אחר ואע"פ כן הוא סובל כדי לראות האור ולפעמים יצטער על ספק אם יועיל אם לאו אבל המצטער ע"י התשובה ודאי מועיל להסיר עוורות נפשו שעל ידה מתדבק בבורא ובזה יסתלק ממנו מסך החומר שאע"פ שתהיה מלובשת בחומר תתרבה אור הנפש על הגוף ולא יהיה הגוף למסך מבדיל בינו לבין אלהיו, והיינו קניית המדות הנאמרות במאמר הזה עד מדת הקדושה שהיא להסיר מסך המבדיל מהנפש עד שתדבק בבורא ושאר המדות הנאמרות ענוה ויראה וחסידות כולם הם קשר שלשלת אחד שנשתלשו מהקדושה שהקדושה היא אב להם והענוה והשאר הם תולדות ממנה כי מי שיש לו קדושה מוכרח שיהיה לו ענוה ועין בשער הקדושה והענוה. מי שיזכה אל הענוה יזכה אל יראת חטא ומאליו נמשך לו כי כמו שהוא נשמר מהכעס כדי שלא תהא נשמתו מסתלקת ממנו ויגרום וחוטא אחד יאבד טובה הרבה שהרי אמר בפ' תצוה שאחר שחטא אדם בכעס הלואי שיתקדש מפני ששורה בגופו אל זר ואינו מסתלק בנקל ע"כ יהא ירא חטא מלפגום שום פגם אפי' חטא קטן כדי שלא יאבד מעלת נשמתו שהפגם יהיה לפעמים שתסתלק הנשמה הרוחנית הקדושה ולא תשוב עוד והיא אבידה שאינה חוזרת ויצטרך כמה הכנות עד שישוב לכמו שהיה והלואי שישוב:

יראת חטא מביאה לידי וכו' כל מה שכווננו לבאר הברייתא הזאת הוא לבאר מדת החסידות כי היא קניית מדת האהבה כדכתיב אהבו את ה' כל חסידיו כי מי שהגיע למדרגה שיקרא חסיד הוא אוהב ורוח הקודש שורה עליו, והנה מדת החסידות בכלל הוא להיותו מתנהג עם בריותיו כדכתיב חפץ חסד הוא וכן נוצר חסד לאלפים ורב חסד וכיוצא הרבה ואחר שיהא האדם שלם ביראה שלא יחטא אפי' חטא קטן הוא ממעלה ממדת הדין ושירה עליו מדת החסד והטעם כי בהיות אדם חוטא אפי' מעט הנה בהכרח צריך מדת הדין עמו לטהרו ולייסרו מהפגם ההוא וכאשר נשלם הדין עליו אז החסד מקבלו וזה טעם שמיכאל מקרב נשמותיהן של צדיקים כי ימין הוא המקרב אחר שנטהרו הנשמות מנהר דינור והנה מדת החסד יש לה ענפים שצריך מי שירצה לזכות אליה לאחוז בענפים ונתבארו ענפי החסד ככתוב, המדה האחת שצריך לאחוז ממדת החסד היא התורה שנמשכה ממנה שנא ותורת חסד על לשונה וכמ"ש רז"ל ולא ע"ה חסיד ופי' בר"מ פ' צו דבר מתוק בענין זה אמר כי התורה נמשכה מחכמה שהיא י' והחסיד יקרא חסיד כשיכניס י' שהיא חכמה בה, והיינו חסד י' ועם הארץ שלא זכה אל התורה לא זכה לחכמה ולכן אין ראוי שיקרא חסיד שחסר לו היו"ד, ועוד כדי לזכות צריך לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך עד אור הבוקר כדי לקבל חוט של חסד הנמשך מהחסד על השכינה ועל העוסקים בתורה שנאחזו בה כמו שהאריכו בזוהר בכמה מקומות ובפרט פ' ויקרא, עוד ממדת החסד לאחוז בצדקה וגמילות חסדים בכל פרטיהם כמו שיתבאר במקומו ב"ה שכל אלו ענפי החסד, עוד צריך להתענות אם יש בו כח כמ"ש בתענית אי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש וחסיד דכתוב גומל נפשו איש חסד ואי לא נקרא חוטא ופירש"י גומל נפשו שמפריש נפשו ממאכל ומשתה א"נ גומל לשון גמול שמשלים נפשו לקונו והטעם שיקרא איש חסד אפשר לומר במה שפי' בזוהר שמות (דף ב') שהיא דומיא השושנה שהוא אדומה ולבנה וכאשר מציקין אותה ע"י האש נהפך כולו ללבן שהמים היוצאים הם לבנים כן היושב בתענית וממעט חלבו ודמו וגובר עליו האש ריח העולה מפיו הוא כריח הקרבן שהיה מצטמק ע"י האש ונהפך ללבן ומתכפר לו נמצא בזה שהוא נקשר בחסד שהוא הלובן ובודאי אין דברי ריש לקיש שאמר שנקרא חסיד אמורים אלא במי שחטא וצריך לשוב בתשובה שאם יתענה נקרא איש חסד והטעם שכיון שחטא ע"י המזון שהשפיע לו מצד החסד צריך לגמול נפשו מהמזון ואכילה ושתייה ובזה משלם לה גמול מדה כנגד מדה במה שחטא חלק כי אין אדם חוטא אלא מתוך אכילה ושתיה אבל ת"ח שלא חטא אין לו להתענות וראיה מהלל הזקן כי מפני שהיה חסיד שמימיו לא כעס היה לגמול חסד וגם ריש לקיש עצמו אמר שם אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים שהוא חלש ואינו יכול ללמוד ובזמנינו אין כל ת"ח נקי מחטא ובפרט מלשון הרע או שאר הכתות שאינן מקבלות פני השכינה ולכן נכון שיתענה ואם תאמר שהתורה מכפרת עון אשיבך מרע"ה שהיה תלמיד חכם ראש הסנהדרין ואפי"ה כל ימיו היה בתענית אחר שחטא:

עוד אפשר לומר טעם אחר שראוי שיקרא המתענה חסיד מפני שהאוכל הוא ניזון ע"פ הטבע שהוא אלקים שכן עולה כמנין הטב"ע כל הדברים שהם ע"פ הטבע כגון שמן שידליק וכיוצא נבראו באלהים כאומר בראשית ברא אלהים והנה החסיד מהפך טבעו ואומר מי שאמר לשמן שידליק יאמר לחומץ וידליק ועד"ז המתענה אינו רוצה להתנהג ע"פ הטבע כשאר הבריות ודאי מזונו ע"פ החסד שהוא מזון דק ורוחני והוא ע"ד מזון ת"ח שמזונו הוא מזון הנשמה הנשפע מחכמה ולכן ראוי שיקרא חסיד עם י' שי' משתתף בחסד לזון החסידים האוחזים בשם, והמלאכים והנשמות בעוה"ב נזונים גם הם ע"פ החסד כמ"ש בזוהר וירא (דף ק"ד) ובזוהר תרומה (דף קס"ו), ומ"מ אם יצטרך לאכול או לרחוץ עצמו במרחץ לבריאת גופו יקרא גומל נפשו איש חסד לפי שהאדם נברא בצלם ודמות עליון ולפיכך צריך לכבד גופו, עוד האוחז במדת החסד הוא השומע חרפתו ושותק כמ"ש ז"ל על פסוק לא תתן חסידך לראות שחת א"ר הונא כל השומע קללתו ושותק נקרא חסיד דכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני ומדה זו היא מדה ממדות האוהב כמשז"ל על פסוק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ת"ר הנעלבים ואינם עולבים וכו', עוד ממדת החסד שלא יקום ושלא יטור ושלא יכעוס שכך אמר הנביא שובה משובת ישראל נאום ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם, והכלל שכיון שאדם מתעלם ממדות הדין והאכזריות ונכנס עם חבירו לפנים משורת הדין זוכה אל מדת החסד ומוחל טל עלבונו ג"כ זוכה אל מדת החסד ואמר בזוהר נשא (דף קמ"ה) על אדם שיש בו חסידות נקר' מלאך ה' צבאות, עוד ממדות החסיד הקם בחצום הלילה נק' חסיד וראיה מדוד שהיה קם בחצות לילה ולא הי' בוש מלשאול ממפיבושת אם יפה דן. כללו של דבר העושה דבר שאינו מחויב מדין תורה לעשותו נקרא חסיד, עוד מענפי החסד שיוכיח את חבירו וזה ג"ח שגומל חסד עם הנפש ההיא ומי שמוכיחין אותו שיקבל תוכחת חבירו לש"ש ויחשוב התוכחה ההיא חסד אל עליו שע"י ינצל מדינה של גיהנם ועיין בשער ענוה, עוד אז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ומילי דנזיקין ומילי דאבות עכ"ל והטעם במילי דברכות מפני שהוא טוב עין הוא יבורך וכן מילי דנזיקין כי המזיק לחבירו נעשה חלק דין מהגבורה להלקות לחבירו והוא מתרחק מן החסד המטיב לכל ולכן צריך ללמוד נזיקין כדי שלא יבא להזיק לחבירו ומילי דאבות פשוט הוא. עוד כדי לזכות אל החסד צריך שיהיה ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו כי עליית המדרגות ממטה למעלה קודם נכנס ביראה ואח"כ בחסד הרי השכינה נק' יראה צריך לאחוז בפרטי היראה שבה ואח"כ יעלה אל עולם הזכר שהוא החסד שהרי הצדיק נקרא חסד כדפי' באדרא וכן חסד גבורה הגבורה נק' יראה צריך ליזהר בל"ת ואח"כ יזכה אל החסד שהוא קיום העשה ופרעי היראה הם זריזות נקיות טהרה ועוד יתבאר בשער הקדושה וכל המדריגות שביארנו בשער הזה הם המדרגות המגיעות להיות חסיד. בזוהר נשא (דף קמ"ה) פי' כי הזוכה אל היראה זוכה אל הענוה והחסידות כאשר יתפוס האדם בכל מדות החסד הנז' ובשאר מדות האמורות במאמר יזכה אל רוח הקודש ונ"ל כי ע"ז אז"ל הרוצה להחכים ידרים פי' הריצה לזכות במדת החכמה צריך שיאחוז במדת החסד הנקראת דרום שהחסד כסא לחכמה ובאחיזתו במדת החסד בודאי יזכה אל החכמה שעליה: