קיצור ראשית חכמה – פרק א'

פרק א' צריך להיות עבודתינו אל הש"י באהבה כמש"ה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' והיא מפתח יראתנו שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכל התורה כלולה בזה כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו ולכך צוה הקב"ה לעשות לו זכרונות בכל יום א' לקרא פ' זו בשכבו ובקומו ג' וד' בתפילין של יד ושל ראש, ה' שתהא נכתבת על מזוזות ביתך, עוד בתנא דבי אליהו מה בין אהבה ליראה משלו למה"ד למלך שהיו לו ב' עבדים א' אוהב את המלך ומתיירא ממנו ואחד מתיירא ממנו ואינו אוהבו הלך המלך למדינת הים האוהב את המלך ומתיירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין ומכל מיני מגדים ושאינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום, כיון שבא המלך ממדינת הים ראה גנות ופרדסים וכל מיני מגדים סדר לפניו כנגד דעתו של אוהב, כיון שנכנס האוהב לפני המלך ראה כל מיני מגדים סדורים לפניו נתקררה דעתו נגד שמחתו של המלך, הירא ממנו ואינו אוהבו כיון שנכנס המלך לביתו כל מיני חרבות כולם סדר לפניו כנגד דעתו של הירא כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו נזדזע דעתו כנגד קצפו של המלך שג' טרף נתן ליריאיו זה העוה"ז הא למדת ששכר האוהב ב' חלקים ושכר הירא חלק א' לפיכך לא זכו הרשעים אלא העוה"ז אבל ישראל יאכלו ב' עולמות עכ"ל. והיוצא לנו מכלל המאמר שמהות האהבה היא שיעשה אדם חפץ המלך כדי לשמחו ואע"פ שהוא יודע שמאותם האילנות שהוא נוטע המלך יתן לו מיני מגדים שכר מה שנטע מ"מ אין כוונת האוהב אלא שמתקרר דעתו נגד שמחתו של מלך שהמלך שמח הוא לראות גנים ופרדסים ואילנות נטועים לפניו והנמשל מובן שהיראה הם האומות עע"א שכלם יראים כאומרו מי לא ייראך מלך הגוים וגו' ופי' רז"ל כי כולם מודים שאין כמוך אבל אינם עושין מצות אבל יראים ואוהבים שעושים מצות ובעשיית המצות ועסק התורה הוא נטיעת אילנות שנוטעים למעלה הארות על גנות שהמלך שמח בהם שהכל תלוי בהתעוררות תחתון כדפי' במה פעמים ומהאור העליון שהמשיכו בעשיית המצות נשמתה נהנית בעוה"ב כענין מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל צריך ללמוד ולעשות המצות שלא ע"מ לקבל פרס ולא לשום תכלית מן העוה"ז כמ"ש בזוהר פ' ואתחנן (דף רס"ו ורס"ג) ועיין בסוד שער הבטחון ושער אהבה: האהבה עיקרה היא למסור נפשו על קדושת ה' ועיין מ"ש הרשב"י ע"ה בפ' בראשית (דף י"א) על שורש האהבה ומתוכו תראה כי עיקר האהבה היא לכלול החסד בדין הגבורה והיינו בכל נפשך למסור נפשו על קדושת השם שכאשר ינסהו הקב"ה וישפיע לו כל צד דין שיהיה קטון או גדול שיגיע לו עד מסירת נפשו מרוב אהבתו להקב"ה ימסור נפשו וגופו כגון חנניה מישאל ועזריהו וחביריו הרי בזה נכלל החסד בדין, וכן צריך לכלול הגבורה בחסד כי האדם יאהב להקב"ה מצד חסדיו ורוב השפעות טובותיו עליו וזה נמשך מצד החסד ולא יבטח במעשיו הטובים אלא יירא מהדין ויאמר שמא יגרום החטא נמצא בזה כלל הגבורה בחסד וזהו האהבה השלימות שאין שלימות לחסד אלא בכללות הגבורה עמה ואין שלימות לגבורה אלא בכללות החסד והסוד יהו"ה הוא האלהים ולכן אאע"ה זכה אל החסד מפני שלא חס על גופו ועל ממונו שע"פ הטבע קשה לאדם למסור נפשו וגופו על קדושת השם שהוא הפך הטבע והבשר מנגדו וכן נתינת ממונו לצדקה בפרט אם יפזר הרבה ועושה הפך הטבע שצריך לעשותם מאהבה כדי לזכות אל החסד: