קיצור ראשית חכמה – פרק ז'
פרק ז' צריך לירא מהחטא כי בכמה…
פרק ז' צריך לירא מהחטא כי בכמה פנים מכעיס החוטא לבורא ית' בעשותו עונות בסתר ואומר מי רואני ועוד מכעיסין להקב"ה באופן אחר שמדתו ית' להיטיב ולרחם והם מהפכין אותו ממדת רחמים למד"ה, עוד הקב"ה כועס על הרשע שנתן לו דרך טובה ודרך רעה ועזב את הטובה וגרם רעה לו ולנפשו בסבת חטאו כמו שאז"ל על פסוק תחטאני באזוב ואטהר ז"ל מכאן שכל העובר עבירה כאילו מטמא בטמא נפש ואין מזין כליו אלא באזוב ואטהר וכי נטמא דוד אלא העון שהוא חלל הנפש וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי, ולהבין ענין זה על תכונתו כיצד יפגום האדם בנפשו שנוכל לומר שהרג אותה ועשאה חלל הוא בשנדע מה שמוסכם בזוהר ובתיקון היות לאדם נפש רוח ונשמה ויש נפש רוח ונשמה מאופן חיה וכסא כדפי' בתיקונים (דף י"ח), וצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח איברים גשמיים כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח איברים אלו יש בה רמ"ח איברים רוחניים והנשמה היא הנקראת אדם באמיתות, ומצד היות הנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים תפעול ותתלבש בטפה ההיא ולהוציא כלי למעשהו ונמצא הגוף דפוס הנשמה ומפני זה ישתנו דיוקנאות האנשים לאלפים ולרבבות כפי מחצב נשמתם כדפי' בתיקונים (דף קכ"ח) והעד היות הנשמה כלולה מרמ"ח איברים הוא שפי' הרשב"י פ' תרומה ובכמה מקומות שהרוח יצטייר בג"ע תחתון בלבוש המצות המעשיות ויצטייר בדמות שהיה בעוה"ז ואומר שבג"ע התחתון מכירין הצדיקים זה לזה, ומאחר שידענו בחלק הרוח שהוא כולל שיעור קומה שלמה מרמ"ח איברים כן חלק הנפש שהיא בחצר מות וכן חלק הנשמה העולה בג"ע העליון כל אחת כלולה מרמ"ח איברים רוחניים ובהקדמה זו נבין ענין החטא שראוי שיקרא חלל בנפש שכמו שהאויב המכה בחרב בגוף האדם יקרא חלל כן חרב סמא"ל הנכנס ברמ"ח איברי הנפש עושה אותה חלל ומטמא והטעם כי כמו שטמא מת טמא מפני שנסתלק אור הנשמה הקדושה ושורה רוח הטומאה של סמא"ל שם מטמא טומאה חמורה אבי אבות הטומאה שהוא המת כן החוטא מסלק ממנו הנשמה הקדושה ושורה במקומו סמא"ל ולכך מטמא כמת ולטעם זה רשעים בחייהם קרויים מתים ולהבין למה קראה חלל ולא מת בנפש הענין הוא כי האדם החי הנהרג יקרא חלל מפני שנסתלק ממנו חיות הדם כי הדם היא הנפש ושאר הגוף חלל בלי חיות בענין הפוגם בנקודה הפנימית שנשאר אותו מקום חלל, וכן העון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב שם עושה אותה חלל, והכלל כי מהגשמי נבין הרוחני כל מכה שכאשר יזכה בה האדם ימות מאותה המכה ועושה אותו חלל כן העון לפי גדלו באותו האבר שפגם בנשמתו יקרא חלל בנפש ויקרא חלל לפי שהנשמה היא קדושה והעון הוא עבירות רוח הטומאה מסמא"ל וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה כן מסתלק רוחניותה וישאר אותו המקום חלל בלי רוחניות, וזהו ענין הפגם שמלת פגם ר"ל חסרון והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמא"ל, ולכן הפוגם בעיניו מחשיך עיני נשמתו ואם יצטרך לבוא בגלגול מפני גודל הפגם צריך שיהיה עור וישלטו על עיניו חושך ועיני סמא"ל כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף מ' ומ"ד) ע"כ תראה מבואר כי סמא"ל ונחש הם חשוכים המחשכים העינים וזה בסבת העון כאומר כי עונותיכם היו מבדילים וגו' ואגב מבואר במאמר כי סבת חשיכת העינים ג"כ הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצות בדחילו ורחימו, הרי מבואר כי כל פגם שיפגום האדם הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה ולסבה זו יקרא העון חלל בנפש מהטעם שפי' ועתה לפ"ז נאמר כי כל עון ועון שיפגום האדם יקרא חלל והכוונה או מיתה מועטת או מיתה מרובה הכל נקרא מיתה כענין עני חשוב כמת שסבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה, וכן הענין בחלל כל הסתלקות שמסתלק אור הנשמה בסבת העון ונשאר המקום חלל שיכנס שם סמא"ל יקרא חלל בנפש כי בהיות הנשמה זכה ובהירה תוכל להסתכל באור כדמיון העומד באור שלא יזיקהו אור השמש אמנם העומד בחושך ויכה בעיניו אור השמש לא יוכל לסבול וירתע ויחזור לאחוריו ויסתום עיניו:
מקור הטקסט: הספרייה של דיקטה (סריקה ופענוח אוטומטיים, CC BY-SA 4.0; ייתכנו שיבושים). הספר עצמו בנחלת הכלל.