קיצור ראשית חכמה – פרק ו'

פרק ו' עם היות שבפרק הקודם ביארנו הסבות המבטלות הכעס והיה נראה לכאורה כי לקניית הענוה די בביטול הכעס כי מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ צריך לדעת כי לקניית הענוה צריך דברים הרבה כי יש כמה הדרגות וצריכים ביאור ראשית קניית הענוה הוא שירגיל לקנות ד' מדות הנזכרות במסכת אבות איזהו חכם הלומד מכל אדם איזהו גבור הכובש את יצרו איזהו עשיר השמח בחלקו איזהו כבוד המכבד את הבריות וד' מדות אלו הם כנגד ד' אותיות שבשם, ולענין הענוה בלי ספק כי הלומד מכל אדם בודאי הוא עניו כי מרוב ענותנותו אינו חושש ללמוד תורה אפי' שיהיה קטן שבקטנים מפני שאינו חושש אלא לכבוד התורה והיינו כי עדותיך שיחה לי וכן אמרו בס"ה פ' אחרי מות (דף פ"ט), איזהו גבור הכובש את יצרו כמ"ש טוב ארך אפים מגבור כ"א יחרפוהו ויכעיסוהו יארך אפו וישבור את יצרו וישתוק זהו הגבור האמתי והוא טוב מהגבור שנק' גבור לענין מלחמה, והיא מדה ממדות הענוה שהיא אריכות אפים ונקרא גבור הכובש את יצרו מפני שהיצר נמשך למטה מסוגי הזהב והוא כובשו ואינו נותן לו מקום שיתפשט וכענין שפי' בתיקונים שהוא כענין הכלב הכבוש בשלשלת, איזהו עשיר השמח בחלקו כי ממדות הענוה הוא להיות מסתפק במועט כי זו היא ממדות אברהם אע"ה עין טוב ורוח נמוכה וכו' והרודף אחר המותרות יתגרה לבו כדכתיב פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם ושכחת את ה' אלהיך. איזהו מכובד המכבד את הבריות גם זו ממדות הענוה לכבד לכל הבריות בין עניים בין עשירים כי מאחר שכולם עשויים בצלם העליון המכבדם מכבד האומן שעשאם והמבזם מבזה ח"ו האומן ובכבדו לכל אדם בין קטן ובין גדול הוא חוץ מבעלי הגאוה כי בעל הגאוה מראה בנפשו כי לו נאה הכבוד וששאר בני אדם פחותים ממנו בעיניו ואינו מכבדם והיינו דכתיב כי מכבדי אכבד, ודע בהתקבץ אלו הד' מעלות ויתייחדו אחדות שלימה אז תתייחד עמהם הענוה אסר היא גדולה מכל המעלות וכאומר ענוה גדולה מכולם והיא המביאה עליו רוח הקודש כדכתיב ולפני כבוד ענוה ולה קראו בן זומא מכובד כי כבוד השם חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן והם גודרת אחת לחברתה כי אלו הד' מעלות הם שלמות כל האדם הא מעלות החכמה הב' והג' מעלות המעשה, בב' מצות ל"ת, הג' מעשה, והד' המעולה מכולם כשיהיו כולם על השלימות כי החכם היודע מעלות נפשו ושיעורה לא ימכרנה בהנאת שעה משל לשני בני אדם היו בידם שני מרגליות טובות זה שיודע מעלת המרגלית יצרנה כבבת עינו וזה שאינו יודע מעלתה יתננה על פת לחם וכן הבורים אינם מרגישים מעלת נפשם ולכן ישלחו עצמם אל העבירות אבל המשכיל הנלבב ביראת נפשו ישמרנה ותבא בלבו יראת שמים, החכמה בכח מתשת כח היצה"ר והנה מצד היראה יתחיל להתנוצץ בו כח האהבה כי היראה והאהבה שתים כא' קשורות יתלכדו ולא יתפרדו וגם מצד היותו כובש את יצרו יסתפק במעט ויטב בעיניו לתת מעשרו למי שהפקיד אצלו, והנה המטיב לאנשים בממונו כ"ש במתק לשונו, נמצא כי אלו הד' מעלות גוררת אחת לחברתה, ולפיכך זכו ב"ה שיקבע הלכה כמותם לפי שהיו נוחין ועלובין והיו משפילם עצמם כי אין השכינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה. והעניים שהם מאנין תבירין דיליה הם כסאה כאומרו מרום וקדוש אשכון ואת דכה ושפל רוח וביארנו בשער התשובה כי כאשר הלבנה מתמלא ומתחדשת אותם שאחזו בה מתחדשים ועולים עמה והעושה הפך רוחו מתגאה עליו והשכינה מתרחקת ממנו ואז ג"כ הגדולה שהרמז לשכינה מצד הגדולה בורחים ממנו כי כאשר הקב"ה מתרצה באדם ושורה עליו נותן חנו בעיני הבריות שיכבדוהו ויגדלוהו אמנם כאשר אין הקב"ה עמו גם בני אדם מתרחקים ממנו ע"ד כל שרוח המקום נוחה הימנו וכו' ובזה יובנו כמה פסוקים ממשלי בענין הענוה הא' ולפני כבוד ענוה פי' קודם שישרה הכבוד העליון על האדם צריך שיהיה עניו וכן ושפל רוח יתמוך כבוד כי ע"י השפלות רוח נעשה כסא לשכינה והרבה אחרים כאלו, יש עוד כמה תנאים מלבד מה שאמרנו ואלו הם הכניעה בעניני עולמו כולם הנראה מהם והנסתר בדבוריו ובמעשהו ובתנועת איבריו וכוחם ולא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו ולא מצפונו נגד מראהו ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות הולכות ע"ד הכניעה והשפלות לאלהי ית' ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם וכפי הטוב לו מהם לתורתו ולעולמו, ואז"ל שלחו מתם איזו בן העוה"ב ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. וכן מתנאי השפלות שיהי' מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי אין לך שפל רות יותר מרודף שלום וחשוב בדעתך איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח הא כיצד אם אדם מקללהו אמר לו שלום עליך, אדם מריב עמו ושותק ועוד אם רבו שנים הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצהו על זה וכן לזה, עוד תחת סוג כניעה זו שכאשר ישב בין בני אדם יבחר לעצמו השפל שבמקומות דכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה משפילך לפני נדיב כי לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו: עוד מסוג בחינה זו שיהיה האדם מקטין את עסקיו כמו שדרשו בב"ר למה נקרא שמו יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו ומה זכה להעמיד י"ג משפחות, ומה אם הקטן שמקטין את עסקיו כך גדול שמקטין את עסקיו עאכ"ו ובמעלת המקטין עצמו עיין בזוהר פ' שלח לך (דף קס"ח) ע"ש. עוד מתנאי הענוה לקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ולהקדים בשלום כל אדם ואם ידבר עם חבירו לא ידבר בפנים זועפות אלא בפנים שוחקות. וכן אל יחשוב מלדבר ולהשיב מל ראשון אפי' שיהיה קטן שבקטנים. עוד מתנאי הענוה כתב בח"ה שהוא עשות הטוב לבני אדם ודבר טוב להם ולדונם לזכות לא יספר בגנותם ושימחול להם מה שידברו ויספרו בגנותו ואם אינם ראוים לכך, ולא ימסור דין על חביריו כי הוא נענש תחלה והטעם לזה שמעתי ממורי ע"ה כי אין ראוי לעורר דין למעלה כי המלך ראוי שיהיה לעולם ברצון טוב עם הכל והמוסר דין מעיר קטיגוריא ודין למעלה והמלך כועס לעשות הדין ולכך נפרעין מן הצועק תחלה מפני שהוא מתעורר הדין שהיה שוקט, ואז"ל ולא עלתה טל מטתי קללת חבירי כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפוריי' אמר שרי לי' מארי' לכל מאן דמצער לי, כדי שלא יהיה הוא סבה לעורר הדין להלקות לשום נברא וזו היא מדת החסידים שהיה לפנים משורת הדין כ"א היות שלא היה צועק בדבר שאין לו דין למטה שיהיה מותר לו לצעוק עכ"ז הי' מוחל וכן ראוי לשמור שלא להקניט את חבירו שלא יבא לידי תקלה שלפעמים קללת הדיוט מתקיימת, עוד מתנאי הכניעה כתב בח"ה כשיפגע בחכמים בדעת אלהים ובתורתו הקרובים אל אלהים כמ"ש יהלמני צדיק חסד ויוכיחנו ואז"ל מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפי' דבר א' שחייב לנהוג בו כבוד ת"ל כל קבל די רוח יתירה ביה, ועיין בזוהר פ' תרומה (דף קס"ו). עוד מתנאי הענוה כתב כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע ויעבור על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא ידעם וכסה אותם עליו והאריך לו כדי שישוב מהם ואל ישמח בטעות בני אדם בו שהש"י יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע ממנו האלהים וגומל טובתו ויכנע בלבו כמ"ש כי עוני אגיד. עוד כתב אם ישבחוהו על הטובה יבוז למשבחו עליה ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה אצל מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא ויאמר למשבחו רב אתי אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים ואפי' אם תהיה נחשבת למאומה איך נודע אם נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה עד שיקבלנה הבורא מפני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני כ"ש אם ישבחוהו בשקר שחייב להרחיק הדבר ההוא מעצמו ויאמר למספר די לי אחי בקיצור מה שאני חייב בו לבורא אל תקבץ עלי עון קצור ועון השבח במה שלא עשיתי כי אני יודע עונותי ופשעי. וכן האות על הענוה כאשר ייטיב לו אל בטובה גדולה בחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול או ג"כ כבוד אצל המלכות והדומה לזה ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם ונשאר בשפלות שהי' לו קודם היות לו הגדולה והחכמה ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלהים וכבוד וטובה לבני אדם, ועיין בזוהר תרומה (דף קנ"ט) ושלח לך (דף קי"א) וממנה תראה עוד מעלת הראשונים שבמקום שלא היו מכירין אותם לא היו מודיעים את עצמם כי שמואל הנביא נענש באומרו אנכי הרואה ומ"מ נראה מתוך דברי רז"ל בגמרא נדרים שמותר לאדם להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה ואינו בכלל יהללוך זר ולא פיך, עוד ממנהגי הכניעה הוא כשהוא מתעסק במעשה ממעשה העבודה בצדקה ותפלה ומצות שלא יתעסק ובלבו ישים גאוה וגובה אבל יכנע וישפיל לפני הבורא בנגלה ובנסתרו ואל יחשבהו בנפשו למאומה אצל גודל מה שחייב בו לאלהים מכפלי המעשה ההוא, עוד ממנהגי הכנעה הז' שכאשר ייטיב לו הבורא בעוה"ז עושר רב שיכנע לאל מפני כובד המשא חובת ההודאה עליו וישפל לפניו מיראתו שלא תהיה לנקמה כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו ועיין במדרש הנעלם פ' חיי שרה, עוד כאשר יקרא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש ויודע בנפשו כי קצר בחובת האלהים יתחייב להכנע ולהשפל לפני הש"י מיראתו ומעונשו, עוד צריך שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני העוה"ב שלא יספיקו לו מהם מה שיזדמן ולא יאמר די במה שתמצא ידו מהם אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכולתו והשתדלותו בעיניו ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד כמ"ש ביהושפט ויגבה לבו בדרכי השם ויתרעם על נפשו בקיצורו בעניני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם ויבקש מהאלהים עזר ואומץ ויניח לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהיו ית' בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם כמ"ש על אהרן על גדולת מעלתו והרים את הדשן וכו'. עוד כתב בח"ה שיקום (שינקום) מן הרשעים לכבוד הבורא ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בייסר עצמו למחול בדבר האלהים או למי שדבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו ואל ינהגו בעשק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו אך יציל העשוק ויעזור להוציאו מיד העושק, ויורה לבני אדם עבודת האל ויוכיחם ויכלימם ויצום על דיני הטוב ויזהירם על הרע בידו ובלשונו, עיין בזוהר פרשת ויחי (דף רל"ט):

עוד כתב שיסתפק לו מסבות המזון מה שיזדמן ומה שימצא מאשר תהיה נפשו נבזה ונקלה בעיניו ולחנוך אותה לעמוד מתאותה הגופנית ולפנות לפרוע טובות הבורא על גודל טובותיו ורוב חסדו עליו כמ"ש דוד המלך ע"ה דרך מצותיך ארוץ ושיהיה לו מעט דברים וקולי נמוך ומעט שחוק ומעט שבועה בשם אפי' על האמת ולא יעבור על לשונו כזב ולא ישב בסוד משחקים ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם מכניעה ושפלות לא מצד גדולה והתנשא, וכאשר יזכור האדם גלות השכינה כי אשר בעונותינו היא גולה כאמור ובפשע וכו' שולחה' אמכם ועונותינו האריכו קצנו ראוי שיכנע באמתית ולא יכנס בלבו שמחה על כל הפגם בעונותיו. ואמר בתיקונים (דף ל"ו) ובענין הגלות קב"ה ושכינתיה שבגלות קב"ה ושכינתיה מתלבשים בי' כתרין תתאין ע"ש ותראה בפי' שעונותינו גורמים שיתלבש קוב"ה ושכינתיה בי' קליפין ועז"א כי עונותיכם היו מבדילים וכן בדד ישב, ואותה הקליפה שגרם בעונו להתלבש קוב"ה שם היא תפרע ממנו כמבואר במאמר, א"כ איך ישמח בהיותו יודע כמה חטא וכמה מחיצות על מחיצות גרם שיתלבשו קוב"ה ושכינתי' וזהו סבת אריכות הגלות, וע"ז אז"ל שאין ישראל נגאלין אלא מתוך תשובה כדי שישתברו הקליפות, ולכן ראוי לאדם שידמה לקונו כמ"ש דיו לעבד להיות כרבו וכמו שבגלות אבינו מצטער בצערנו שג' בכל צרתם לו צר, כן ראוי לאדם להצטער וכמו שהוא בוכה כדכתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ואז"ל מקום יש לו להקב"ה שבו בוכה מסתרים שמו כן ראוי שיבכה, וכמו שמיום שחרב ב"ה אין שחוק לפניו כך אין ראוי שימלא פיו שחוק, וכן כאשר יחשב שבעונותיו הפריד קול מדבור שבגלות היא אומרת נאלמתי דומיה כן ראוי שיסבול ויאלם עצמו בשעה שיבזוהו ויכעיסוהו שהרי הקב"ה סובל נכרים מרקדים בהיכלו בסבתינו ושמו הגדול מחולל על ידינו והיאך לא יסבול אדם מחברו כעס וביזוי וכיוצא ובפרט מהנכרי כדכתיב יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כי לא יזנח לעולם ה' וגי'. וכמו שבעונותינו גורם שפלות השכינה כאומר ישפילנה וגו' עד עפר כן ראוי שיהיה שפל ולא יבחר גבהות המקומות. וכמו שקולך נמוך כדכתיב ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך כן ראוי שיהיה קולו נמוך כאבל והיינו כאבל אם קודר שחותי ולא יתקשט במלבושים נאים אלא בשבת וי"ט שאז היא פושטות בגדי חול מהגלות ולובשת בגדי מלכות וכן ראוי שלא יתענג בימי החול בתענוגי העולם אלא יצמצם עצמו בכל האפשר שבימי החול העולם מלובש בקליפת התחתונים שהוא אל אחר ונמצא מענג לאלהים אחרים. וכן מטעם גלות שכינה ראוי להצטער במזונותיו ולא להתענג שהרי היא בגלות אין לה שאר כסות ועונה כנודע וכן ראוי ללכת ממקום למקום להתגרש בגלות השכינה כמו שהיא גולה ממקום למקום כדפי' בהקדמת התיקונים, ובמעלת המצטער בעבור שכינה נאמר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו כדפי' בזוהר פ' ויקהל (דף קט"ז) ולפיכך אמר שברו ולא אמר תקותו ולא בטחונו אלא לשון שבר, וכן דהע"ה היה מצטער על השכינה שנאמר הנה אנכי בבית ארזים וארון ברית ה' תחת היריעות ואמר אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' ועד"ז יאמר האדם כשהוא בהשקט בביתו הנה אני בשלוה ובהשקט ובטח בביתי ושכינתו יתברך מטולטלת בגלות מצד עונותינו ואין לה אפילו אהל יריעות, ולכן אפילו העשיר ראוי להצטער כמו עני במאכלו ובפיזור בני ביתו ויתן השאר לצדקה וכמ"ש דהע"ה ואני בעניי הכינותי לבית ה' וגו' ופי' רז"ל בעניי בעינוי שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים ואם איש עני הוא כ"ש שראוי לו לקבל יסורין באהבה ולא יקוץ בהם ולא יבקש תחבולות להתבטל מהתורה ולטרוח בעניני העולם כל היום כדי לברוח מן העוני כי העוני נתן לו לכפרת עונותיו ואם יברח מזה לא חסרו לבורא המצאות שיפרע ממנו חובו ואין ראוי לעבד לברוח מתחת יסורי אדוני אלא לקבלם בסבר פנים יפות ומעלת העניים יתירה על העשירים ועוד במעלת הצדיקים המייסרות בעוני ובשאר יסורין האריכו בפ' וישב ועיין בשער התשובה, ובמעלת המשפיל עצמו בעבור השכינה פי' בר"מ פ' תרומה (דף ק"נ) שזוכה לנשמה מקב"ה ושכינתיה עוד פ' פנחס (דף רל"ט) בר"מ זכאי איהו מאן דאשתדל בגלותה בתראה למינדע לשכינה לאוקים לה בכל פיקודין ולמיסבל בגינה כמה דוחקין כד"א אגרא דכלה דוחקא, ומי שאינו תומך במעשיו לשכינה עליו נאמר אין מנהל לה מכל בנים אשר ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה ובפרט יתן הדין אם יזדמן ביאת המשיח שיבא כדפי' הרשב"י ע"ה ר"ש זקף ידו ובכה ואמר ווי מאן דאזדמן בההוא זימנא וכו' ועיין במה שכתב הרמב"ן באגרת ששלח לבנו וגם מה שכתב הראב"ד בשער הקדושה בסופו וג"כ בספר הרוקח על מעלת הענוה: כאשר יזכור המעיין מה שפי' בשער היראה פ"א לענין ליראה את השם הנכבד והנורא הזה יראה בעין שכלו כי מיראה זו ימשך הצניעות והבושת וענוה וחסידות וכמ"ש בזוהר נשא (דף קמ"ה). כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם וכיון שמיראה ימשך לו ענוה וחסידות ובכלל חסידות הצניעות והבושת שהרי הוא נקרא מלאך ה' צבאות ואי אפשר קניית מדות אלו אלא ע"י שישים האדם ההשגחה העליונה לפניו תמיד ויחשוב שאלו אדם עומד עליו ושומר כל תנועותיו היה ירא מלעשות דבר מגונה מבושתו ממנו כן ראוי שיראה שהשם יהו"ה עומד לפניו כמ"ש דהע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד והיינו השם הנכבד והנורא הוה ופי' הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים ענין היות שם יהו"ה נמצא אפי' למטה בעוה"ז כי אותיות השם מתחקקות למעלה ולמטה ירצה בעולם העליון ובעולם התחתון ועל כן כל העולמות משתעבדים לעשות רצון קונם בראותם אותיות השם הגדול לפניהם, ולכן ימשך מזה שמי שאין לו בושת פנים שאין לו חלק לעוה"ב כיון שאינו מתבושש לפני המלך שלפניו אין לו חלק בו כי כפי דביקות האדם נשמתו ביהו"ה כן מתקשר בעולם העליון והעז פנים מתרחק מיהי"ה מפני שאין ירא לחטא מהמלך שלפניו וכן אם ידברו כנגדו יעיז פניו להשיב ולא יתבושש מהמלך העליון כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ולכן אין לו חלק לעוה"ב. וצריך לקניית מדה זו התמדה שבכל יום ויום יפנה עצמו מעסקיו לפחות שעה אחת לחשוב בגדולת השם ובנפלאותיו וישים יראתו לפניו ובזה ינצל מן החטא כי מה שחושב ביהו"ה דרך עראי אין יראתו קנויה בלבו כמ"ש החסיד ר' יוסף יעבץ במשנת הסתכל בג' דברים ז"ל כתב החסיד ר"י בפסוק משלי אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא ב' ענינים בידיעת הש"י ושם להם משל ואמר אם עברת לפני המלך פעם אחת ולא זכרת צורתו אמנם אם תוסיף לראותו תזכור כי הוא צורתו כי הוא המלך אשר ראית ואיש אחר עבר לפני המלך וזוכר צורתו אחרי כן והיה נמצאת במחשבתו וקבל אותו הכח המדמה אשר בו הלא זה מכיר ויודה את המלך מן הראשון על כי מי שקבל נפשו ידיעת רוממות הש"י ויראתו על פניו מבלי שיצטרך להכין לבו ולערוך מחשבתו להביאו ברעיוניו ולצייר אותם בנפשו הוא היודע הש"י, ואני אומר כי להיות האדם בטבעו דורך אל החטאים לא יוכל להנצל מן העבירה הבאה לידו אם לא נתמעט במעלת הב' שהיא דעת אלהים כי כך טבעו תכריעו לחובה אבל בהיות זכרון הש"י לנגד עיניו תמיד היקר את הזולל והנ' זאת המדרגה העליונה נקראת בפסוק הזה דעת אלהים על כן הוזכרה אחרי היראה כי היא שלמת היראה עכ"ל, וכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה יבא לטהר מחשבותיו ובפרט מי שיודע מהענין שכינה כמו שפי' בשער היראה ע"כ: פרק