קיצור ראשית חכמה – פרק ה'

פרק ה' טעם אהבת החברים עד"ה הוא כי אחר שהוא אמר ומוסכם בפי הכל היות כל הנשמות אצילות ממקום גבוה צריך שיאהב כל נשמות חביריו במה שהם חלק אלוה ממעל במציאות שהוא אוהב את נשמתו וכמו שהאלהות העליון מתייחד תכלית היחוד וכן הנשמות למעלה אין בהם קנאה ותחרות ושנאה ח"ו כי המדות האלו הם מדות חיצוניות מהקליפה החיצונית אבל בקדושה הכל הוא באהבה ואע"פ שאז"ל שבג"ע תחתון כל אחד נכוה מחופתו של חבירו אין זה מפני שנאה אלא מתבושש בחושבו שהי' ראוי שישיג הוא למדרגה ההיא שיאיר בו אור העליון יותר ממה שיש לו שכל חשק הצדיקים בג"ע הוא זה נמצא שהיא קנאה המביאה לידי אהבת ה' ואוהב את חבירו שזכה למעלה ההיא ע"י מעשיו, והנה מצד שני דברים צריך לאהוב את חבירו הא' מצד הנשמות הב' מצד הגוף ועל ב' בחינות אפשר שאמר הנביא הלא אב אחד לכולנו הוא יעקב אע"ה ובודאי בחינה זאת היא בחינה מצד הגוף שיעקב אע"ה היתה מטתו שלימה בלי שום ערבוב קליפה וזכה להוליד י"ב שבטים שהוציאו ע' נפש והכל בקדושה שלא יצא שום אחד מהן לחוץ ולכן אז נבדלו ישראל משאר האומות אמנה יעקב חבל נחלתו ולכן אסור לנו להתערב ולהתחתן עם שאר ע' לשון, אל אחד בראנו הוא מצד הנשמה כי הבורא יתברך מצד רוחניותו בורא הנשמות שהם רוחניות כמותו, והטעם שקראם (לישראל) אחים הוא לרמוז כי כמו שהאם שילדה ב' זכרים יקראו אחים מפני ששניהם היו בכרס א' ובמקום שהיה זה היה זה זהו התייחסות האחוה עם היותם שהגופים נחלקים במציאותם ויותר יצדק האחוה אם נולדו תאומים ששניהם היו כא' בכרס א' ונולדו כאחת ועד"ה יש מקום רוחני למעלה כמשז"ל יקרא בכנוי רחם ששם עבור הנשמות כאמרו קדש לי כל בכור פטר כל רחם כדפי' בזוהר פ' בראשית ע"ש וע"ז נאמר ג"כ ברוגז "רחם תזכור ושם עיבור הנשמות ששים רבוא בכרס אחד ונולדו כאחת נמצא מצד בחינה זו שכל ישראל הם אחים ואחוה כפולה שכולם היו כא' במקום אחד ע"ד האחים התאומים הרי זה יחוד גדול לנשמות מצד רוחניותם. ובחינת אהבה מצד הגוף הוא שיחשוב שמאחר שכולנו אומן אחד ציירנו בצלמו שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם נמצא המבזה את חבירו מבזה את עצמו ועוד כביכול מבזה לאומן שעשאו וע"ז אז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי, עוד פירשו בזוהר פ' מקץ (דף ר"א) כי כאשר ישראל הם זה עם זה באהבה גורמים למשוך צד הימין והחסד לעולם דכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד ואם לאו ח"ו השמאל גובר כי השנאה נמשכה מן השמאל והחיצוני הנמשך מהשמאל משתלם ונעשה שעור קומתו שלימה, עוד מהדברים שיחשוב האדם כדי שלא יבא להתקוטט עם חבירו הוא מ"ש התנא אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסבת שפוט האדם משפט אחד לעצמו ומשפט אחד לזולתו לכן הזהר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ויהיה דעתך ונפשך תחת נפשו, המשל חרפך בן אדם על איזה דבר שעשית לו אל תשיבהו עד שתדין אתה בעצמך אם היה הוא עושה לך מה שעשית אליו אם היית מחרפו יותר ממה שחרפך. וכן המשל בכל משא ומתן שיהיה לך אצל חבירך אם אתה נושה בו חשוב בדעתך אם היה להפך מה היית רוצה שיעשה עמך וחשוה אליו גם אתה, סוף דבר זה כלל גדול להרבות שלום בעולם עכ"ל, המעיין את חבירו בעין טיבה לא יתמלא כעס עליו מהרה וכן כתב החסיד ר' יעבץ על משנה יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נח לכעום ז"ל אלו אזהרות כולם הנכנס להשגת החכמה כי קניית החבר סיוע גדול ללמוד התורה כמ"ש וקנה לך חבר ע"ש בדקדוק הדברים והזהיר בכבוד החברים כי בזה תתמיד חברתם ויהיה להם שכר טוב בעמלם ואומר אל תהי נח לכעום אולי לפי שקלות הכעס ומהירותו כפי הטובים אשר קבל מי שעליו הכעס מהכועס ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים והש"י מדקדק עם חסידיו כחוט השערה כי הם אשר קבלו יותר מההצלחה האמיתית ולזה הזהיר אע"פ שתהיה זהיר בכבוד חבירך ולא חטאת לו והוא חטא לך אל תהי נח לכעוס. וכשתדקדק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו ע"ה שהוא עין טוב וזה שהמעיין את האנשים בעין רע ימלא בטנו ממומי האנשים ובמעט סבה כנודות חדשים יבקע כאומרו כי כעם בחיק כסילים ינוח שקנות כעם ומהירותו כאלו שם תחנותו א"כ מהירות הכעס מגלה קלון בעליו אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה ולכן לא במהרה הוא כועס עכ"ל. עוד מהדברים המבטלים השנאה והכעס הוא ענין התוכחות שיוכיח לחבירו ויאמר מדוע עשית לי כך וכך ואפשר שחבירו יתנצל ממנו ואז"ל כל אהבה שאין עמיה תוכחה אינה אהבה אבל לא ילבין פניו בתוכחתו. עוד דברים להנצל מן הכעס כתב ר' יצחק דמן עכו ע"ה בספרו ז"ל לילה מן הלילות בלילי שבת הייתי מחשב מה יעשה אדם ולא יכעוס והתחלתי להתנמנם ובעודי מתנמנם הרגשתי כמי שאומר לי הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל ופי' משכיל הוא שילך אחר עיקר הענין ועיקר הדברים ולא ישוה לבו ודעתו אחרי מראה עיניו או משמע אזניו מהדברים הנעשים לו או הנאמרים לו להכעיסו ולא ישגיח בהם כלל, אבל ישתדל אחר העיקר ר"ל אחר מעלות האומרם או העושה אותם אם יראה שהאומרם או העושה אותם הוא כסיל ובער מיד תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, ואם הוא חכם ומשכיל כמו כן תתקרר רתיחת כעסו, כי אם הוא כסיל יחשוב עליו ויאמר שוטה הוא זה בלא דעת ודבריו לא בהשכל ואין דבריו אלא צפצוף כצפצוף העופות או כנביחת הכלב, ועל החכם יחשוב ויבין כי לתועלתו ולטובתו אומר לו ויקבל ממנו דבריו וישמח בהם ואין לו להסתכל בדברים הנאמרים לו ולא במעשים הנעשים להכעיסו רק במעלת האומרם או העושם. אמנם אם הדברים או המעשים בלתי הגונים וראוים אם באו מצדו שאמרם או עשאם ויבא משכיל או סכל חכם או כסיל ויזכירם לו אין לו להסתכל אל המזכירים רק אל המעשים הואיל והוא מכיר שהם אמת שאמרם או שעשאם ויבא לו תועלת גדולה כי יתקן מדותיו. עוד אשמיעך עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו הוא שכאשר יהיה לך משא ומתן עם אדם לא טוב יהיה מוסכם בלבך הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדבור ובמעשה כי אשר ימתין האדם מחבירו שיעלבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס כן יעשה עד שינצל ממנו אחר כן יברח ממנו כמשור מועד בחדש ניסן, ובזה יהיו חייך חיים טובים עכ"ל, עוד מהדברים המביאים את האדם לידי הכנעה וביטול הכעס הוא כאשר יחשוב בחליפתו בבא אליו המות מהרה והפסק מאוויו ותקותו וצורת עומדו בקברות, והב' הוא כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב מעבודת האלהות על רוב חסדיו עליו וגודל טובו והתעלמותו אליו מן המצות השמעיות והשכליות וקצורו בהם והפסק טענותיו ואמתלאותיו יום החשבון וחרטתו במעמד הגמול יכנע וישבר רוחו כמ"ש כי הנה יום בא בוער כתנור וכו' ומי מכלכל את יום בואו. וענין בחינות אלו יתבארו בזוהר פ' מקץ (דף ר"א), וכאשר יתן האדם אל לבו שר כועס עליו על מה שחטא בגאותו וכעסו וכל מעשיו בספר נכתבין ואין עונו נמחק מהרה כדכתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר כמה יבוש ויכלם לעתיד בראותו מעשיו חקוקים לפניו ואיך לא יבוש שיכריזו עליו למעלה פלוני עבד ע"א ושאר הפגם שפוגם לנפשו ועוד שאין לך דבר שיבטל הדביקות יותר מן הכעס וע"כ א"ר פלוני ביומא דרתח לא הוה מצלי והאדם היותו עשוי בצלם עליון היא שיתדבק בהש"י ע"י הנשמה הקדושה וע"י הכעס יסתלק ממנו הנשמה ומה שהיה עליו על הכל ישאר תחת הכל בקליפה:

עוד בח"ה מהדברים המבטלים את הכעס הוא כאשר יספרו בגנותו אם יזכור לו ממה שעשה יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנה ולזכות עצמו ואל ישתדל להכלים המספר ואל יאשימנו על אשר גלה אותו אבל יאמר לו אחי מהמשמעות מה שהשקפת עלי מרוע מעשי אצל מה שלא ידעת ממני אשר האריך לי הבורא סתרו בהם ואלו הי' נגלה לך רוע מעשי ועונותי הייתי בורח ממנו ויכנע לבורא ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה לייסרו כדי שישוב אליו, ואם מה שספרו עליו שקר האומרו עליו מאבד זכיותיו וכבר נאמר על א' מן החסידים שזכרו אותו לרעה וכיון שהגיעו הדבר שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת הארץ וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך וגמלתיך בזה. עוד הסבות המבטלות הכעס הוא כאשר יסתכל בכמה קלקולים נמשכים מהכעס מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי ש"ד כמו שאמר בספר החסידים מעשה בבן א' שכבד את אביו ביותר א"ל האב אתה מכבדני בחיי תכבדני במיתתי אני מצוך שתלין כעסך לילה א' ועצור רוחך שלא תדבר, לאחר פטירת אביו הלך לו למדינת הים והניח אשתו מעוברת והוא לא ידע ונתעכב בדרך כמה שנים וכשחזר בעיר בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שוכבת שם ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותם שלף חרבו ורצה להרוג שניהם וזכר מצות אביו והשיבה לתערה שמע שאמרה לאותה בחור בנה שאצלה כבר יש שנים רבים שהלך אביך מאצלי אילו היה יודע שנולד לו בן כבר הגיע להשיא לך אשה, כששמע הדבר אמר פתחי לי אחותי רעיתי ברוך ה' שעפר כעסי וברוך אבי שצווני לעצור כעסי שלא הרגתי אותך ואת בני ושמחו שמחה גדולה, אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל, והמטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי ג' עבירות ג"ע ש"ד וחלול שבת, וכאשר יסתכל האדם בסוד איש ואשתו במקום רמיזתן העליון שהם רמז סוד הכרובים העליונים בהיות ביניהם שלום הם מרכבה למקום העליון שמדת השלום הוא המייחד למעלה ואם אין ביניהם שלום אוי להם שמראים פירוד כי הכעס הוא הגורם הגדול להסתלקות השכינה כי הכעס בא מן המרה והכבד שהוא אש וכש"ש בתיקונים כל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא דגיהנם ולכן כיון שאיש ואשתו מתקוטטים זה עם זה בכעס אותיות י"ה אשר בשמם מסתלקים ונעשים אש ואש ואז האש ההיא עד אבדון תאכל, ולכן ציותה התורה שיתנהג האדם בתוך ביתו בשמחה כדפי' בזוהר פ' ואתחנן (דף רס"ט), והמתגאה באנשי ביתו אינו מקובל בעיניהם וקראו הנביא חבקוק גבר יהיר, ואריב"ל צריך אדם להיות עלוב בתוך ביתו ואם בתוך ביתו צריך להיות עלוב בביתו של הקב"ה עאכ"ו ואם אשתו תוכיחתו במילי דשמיא חייב לקבל ממנה וזה מדרכי הענוה ואם היא רואה בו דבר שאינו הגון ואינה מוכיחה אותו נענשת והנה רוב הקטטות אשר יפלו בין איש לאשתו הוא בסבת אבידת הממון כגון שנשפך יינו או שמנו וכיוצא ועל זה אמרו במעלת רב אדא שהאריך ימים שלא היה מקפיד בתוך ביתו ואמרו ז"ל במדרש איש איש כי תשטה וגו' למד אותך התורה שתהיה וותרן בתוך ביתך נשפך יינך הוי וותרן להנחיל אוהבי יש וכן שמנך ואוצרותיהם אמלא נקרעה כסותך ימלא ה' כל משאלותיך אבל אם שמעת דבר אשתך קום כגבר למי שגבר את הוי גבר ע"כ. ומלבד שהוותרן בממונו מאריך ימים כדפי' גם מכפרים לו עונותיו שכן אז"ל בסנהדרין על ענין אחאב שכפרו לו מחצה על שהיה וותרן:

אם יארע מקרה בין אדם לחבירו שאבד לו ממון בשוגג אם הוא דבר מועט ימחול ולא יזקיק לב"ד על דבר מועט, ויחשוב כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה ואם בכלל יסורין וראוי לקבלה בסבר פנים יפות ואם הוא דבר הפסד גדול והדבר נוגע לב"ד לא יטנף פיו בתרעומות על חבירו ומסורת דין עליו וקללות וכיוצא, ויכנס עם כל אדם לפנים משורת הדין ולא יעמיד דינו על דין תורה ועיין מעשה רבה בר חנן בבא מציעא פרק ז' ז"ל רבה בר חנן חברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל גלימיהו אתא אמר לרב א"ל הב להו גלימיהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימיהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפישן ולית לן מידי א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין, ואורחות צדיקים תשמור ע"כ, הרי כשיסתכל האדם במעשה הזה יסלק ממנו ממה שבינו לבין חבירו ובין בני אדם ומביתו כמה כעס וקטטות אשר בני אדם רגילים להקפיד מפני שאינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין ואפי' אם יגזלו ממנו ראוי שימחול כשאי אפשר להוציאו בדיינין כדי שלא יתענש חבירו ויטריח להקב"ה לגלגל גלגולים עד שיבא הממון לידו, וכאשר יקרה לו היזק בממונו כגון נשברה ספינתו וכיוצא יקבל דין שמים באהבה ויחשוב במה שאמר איוב ערום יצאתי מבטן אמי, ענין ערום יצאתי הוא להורות שאין קשר ויחס האדם על ממונו כלל כי כמו שבא לזה העולם ערום מכל הון כן ישוב לקברו ערום מהון העולם הרי טענה אחת שאין ראוי לחוש על אבידת הממון כי סוף סוף ע"כ יניח אותי ולתועלת נשמתו לא מעלה ולא מוריד וא"ת טוב הממון למי שזכה בו שיש בו יכולת להטיב לעניים וללומדי התורה ולאלמנות ויתומים לז"א כי נתן וה' לקח כי כשנתן לו נתן במד"ר וכשלקחו לקחו הוא וב"ד ואם לו ולב"ד היה נראה שטוב הי' לו ולנשמתו הממון לא הי' לוקחו ממנו ולכן לא יתרעם על מה שאינו שלו כי יתרעם על מעשה ב"ד העליון אלא יהי שם ה' מבורך שחייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה והטעם מפני שמשפטו עמנו הוא לטובה לנו לטהר נפשותינו כאומר טוב ה' לכל ומטעם זה היה נחום איש גמזו אומר גם זו לטובה ופי' מורי ע"ה גם זו אע"פ שהוא דין לטובה שהיא חסד לקשור את הדין לעולם באהבה שהיא חסד והיינו ג"כ יהי שם ה' מבורך כי ברכת בימין. עוד מהקלקולים הנמשכים מהכעס הא' הוא שאם הוא מלמד לתלמידים מתוך כעסו יריאים ממנו התלמידים לשאול ממנו ספיקותם פן יכעוס עליהם אפי' אם הם שואלים אין לו לפרוש לתלמידיו כל הצורך וישיב להם דרך כעס ומתוך כך לא יבינו וז"ש ולא הקפדן מלמד, הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא כשוטה בעיניהם, הכעס מביא האדם לידי מחלוקת כי כשהוא כועס על חבירו יריבו עמו והוא עמהם וכשיש מחלוקת אז שונאיו יקנאוהו וככר ידעת רעת המחלוקת, הכעסן מונע לבו מכל טוב כי כשהוא כועס אין לו לב לרחם על העניים, הכעס מבטל לב האדם בתפלה ואמרו אין השכינה שורה מתוך הכעס כי כל כעסן לא יהיה חכם גדול כי הכעס מבריח מלבו חכמתו שלא יענה כהוגן ולא יוכיח כהוגן וכל דבריו לא בהשכל הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות כי אין אדם רשאי לגלות לו טעיותיו ודרכיו המכוערים כי כל אדם מונע ממנו מלהגיע לו ענינו פן ירגוז עליו ואפי' אם יוכיחו אותו בני אדם לא יקבל דבריהם מפני הכעס. כללו של דבר אין הכועס מקבל שום מדה טובה אם לא ישום הכעס מלבו כמו שאין הכעסן מקבל תוכחת מאחרים כן אינו יכול להוכיח לאחרים כי התורה אמרה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא תחלת התוכחה בנחת ובסתר ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה מתכוון ואז לא תקבל עליו חטא אבל אם תוכיח את חבירך בקול רעם ובזעף אז תשא עליו חטא כי הוא מתבייש ואותו חבר לא יקבל התוכחה כי כן דרך בני אדם כשאדם בא על חבירו בחזקה אז חבירו מתקשה כנגדו ולא יכניע אותו תחתיו ועז"א שהע"ה דברי חכמים בנחת נשמעים וראיה לך מהלל ושמאי כי המונע עצמו מן הכעס קונה לו מדת הענוה והרחמנות כי מחרון אף ה' מיד בא האכזריות ולכן לעולם אצל חרון אף כתיב הנקמה כדכתיב וחרה אף ה' בכם וכו'. הכעס גורם עזות לאדם כי מחמת הכעס לא יכנע ולא יודה על האמת. הכעס מביא האדם לידי טעות כי מי היה לנו גדול ממשה אשר כעס בג' מקומות ובא לכלל טעות ועתה אתה יכול להבין אם הגיע ככה למשה שהיה אב לחכמים מה יגיע בכסילים בכל יום לכן אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס והזהר בו מאוד שלא תתקלקל שום קלקלה בתוך הכעס כגון לזרוק כלים שהוא כע"א, אע"פ שהכעס מדה רעה מאוד מ"מ צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העושים במדת הכעס כגון ליישר הרשעים ולהפיל אימה על בני ביתו ולזרוק מורא על התלמידים וכשכועס על עושי עבירות ישקול כעסו כמו במשקל ואע"פ שלש"ש יכעוס הכל צריך מדה טובה בכל דרכיו של אדם יראה איך לעשות מצוה בין בכעסו בין בשחקו: אדם שיש בו מדת הכעס ומכריח את מדתו ומנהגו כאלו אינו כועס ואינו מבעלי הכעס עליו נאמר טוב ארך אפים מגבור וארך אפים הוא אחד מי"ג מדות הנאמרים בהקב"ה. ואמר החכם מי שכעסו בא עליו במחשבה תראה עליו ישוב הדעת ומי שכעסו בא עליו בלא מחשבה תראה השטות, ועוד אמרו מי שהוא כעסן ורגזן אמיץ אינו רחוק מהמשוגעים הנכפים ומי שהוא רגיל בכעס חייו אינם חיים ואינו שמח לעולם וכיון שאינו שמח אינו מקבל שום מאורעותיו בשמחה ואינו מצדיק עליו את הדין ואינו יכול לעבוד את השי"ת בשמחה, כשאדם שרוי בתענית או כשהוא שרוי בצרה אחרת אז הכעס מצוי בלבו לכן בזמנים האלו צריך להזהר יותר שלא יכעוס. השתיקה מבטלת הכעס וגם קול הנמוך ולכן כשיראה האדם שכעסו מתגבר ישתוק או ידבר בנחת ולא ירים קולו בכעסו כי המגביה קולו בשעת כעסו יתעורר הכעס אבל קול הנמוך והשתיקה משקיטין את הכעס, וגם לא יראה פניו של אדם שכועס עליו אך ידבר עמו בלא ראיית פנים ואז יבריח כעסו מלבו, והכעס נוטה מאוד אל הגאוה וכבר ידעת רעות של הגאות, וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס ואפי' על דבר שראוי לכעוס עליו מ"מ יעצור רוחו ולא יכעוס, צריך בעל הכעס לעשות מתחלה כשיעלה בדעתו שלא יכעוס צריך שלא ירגיש כלל ואפי' אם הוכיח וקלל לא ישוב ולא יכעוס וזה הדבר ברור מי שהיה קפדן הרבה יותר נוח לו שלא ירגיש כלל וישתוק ויעצור רוחו לגמרי ממי שיכעוס מעט כל זה א"א לכעסן לעשות כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס ולבסוף הרבה ומי שרוצה לעצור רוחו מכעס ורוצה להטיל אימה על בני ביתו אם הוא פרנס ורוצה לכעוס על צבור שיחזירם למוטב כיצד יעשה יראה עצמו לפניהם כאלו הוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו כאדם שהוא מראה שהוא כועס בשעת כעסו ואינו כועס וכשהוא מראה כעסו על בני ביתו יזהר שלא יעשה כך כשיש לו אורחים עניים כי הם סוברים שהוא כועס עליהם לכן יראה אותו שמח לעיניהם וצוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפי' בדברים המכעיסים עד שיעקור הכעס מלבו וזו היא דרך הטובה ודרך הצדיקים כי הם עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ושמחים ביסורין ומצדיקים עליהם את הדין ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו: