קיצור ראשית חכמה – פרק ב', קטע 2

ראוי שיתפלל להקב"ה בכל תפלותיו שחרית ומנחה ומעריב שיזכהו הקב"ה למדת הענוה וההכנעה ושיהיה שמח ביסורין אלו אם יבזוהו ויכעיסוהו, ושאר וכל מדת הענוה הכתובים בשער זה ויתפלל על כולם ובזה יתרצה אל הקב"ה, ויכופר לו מה שחטא עד עתה בכעס ובגאוה וכיון שזו היא בקשתו לא יכעוס ולא ישיב למחרפו ב' דרכים אלו לקניית הענוה שמעתי מפי מורי ע"ה, ושמעתי עוד שא"א לאדם להשיג מעלת קדושה ותשובה עד שיקנה בלבו מדת הענוה יפה ויסתלק ממנו מדת הכעס מכל וכל שאחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה הוא בעל חמה, ועוד שיטרח כמה עד להשיג קניית הקדושה וכאשר יכעוס ברגע יסתלק הכל ונמצא שטרח כל מה שטרח לריק ולהבל כל ימיו וכאשר יחזור בתשובה יטרח כמה עד שיתקדש, והלואי שיתקדש ואם יחזור ויכעוס הרי אבד כל מה שעשה ולריק יגע כדפי' ואין לדבר סוף שיקנה בו קדושה עד שיקנה בו מדת הענוה בשלימותה בתנאים שיתבארו בה. ור"ת כתוב בספר הישר שהחכמים כאשר יכנסו לתשובה ישבעו שבועה חמורה שלא יכעסו והאריך בזה, ואני אומר שתהיה השבועה שלא יכעוס אלא על דבר שהותר לכעוס כגון על הרשע ועל התלמידים, ואם יכעוס בדברים אחרים יקנוס עצמו בקנס ידוע שיצטער בו ולא יתיר שבועתו לקיים מה שנ' נשבע להרע ולא ימיר וינהוג בזה שנה או שנתים עד שיקנה בו מדת הענוה, טוב לאדם לעלות לו זכרון קצר על עונשי הכעס והגאוה ומעלות הענוה שיקרא אותם בכל יום המצאה זו נכונה ג"כ כי מי הוא הפתי שירצה להפסיד הפסד מרובה בשביל הרווחה מועטת אלא שבשעת הכעס שוכח כל העונשים וכל המעלות שיפסיד וכאשר יתמיד בקריאת הלימוד יביאהו לידי מעשה ויהיה זריז ונזהר, ואם תעיין במדרש רבה על פסוק ועשו ארון עצי שטים תראה סיוע למה שכתבתי בשם מורי ע"ה כי אם יאמר לאדם למה לא עשית סגופים ותעניות יאמר שלא הוה בו כח ואין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו אבל אם יאמר לו למה כעסת ודחית ממך מורא שמים מה ישיב לבוראו הלא יצרו הרע צריך להתגבר עליו ויש ביכולת האדם להתגבר עליו בלי שום סיגוף, אלא שישים על לבו ויקבל עליו שלא יהיה קפדן ויעבור על מדותיו כי מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' כי היראה היא עמך כ"כ אינך צריך לבקש אחרים בחסרון כים וכיוצא בדברים שחוץ ממך. ועוד יש הכרח לתוכחת מורי ע"ה בפסוקי הנביאים והכתובים הא' מה שכתב הנביא בקשו צדק בקשו ענוה, ועוד יחשוב במ"ש דהע"ה נבזה בעיניו נמאס כי מן הידוע הוא שאם יהיה נבזה בעיני עצמו ויחשוב שהוא נמאס לא ישיב על חרפתו ונמאס הוא שיחשוב בגריעות ופחותות נפשו שהוא נמאס בעיני הבורא ממעשיו הרעים ועוד שיחשוב במיאוסו בחייו ובמותו אם מצד הרמה ובכנים שבראשו בחיים כי ז"ל אף כי אנוש רימה אלו כנים שבראש, ובמותו בן אדם תולעה הם שהוא נמאס מצד ביאושו וריח רע שבתוך מעיו כדפי' ז"ל שבשעה שאדם נכנס לבית הכסא אומרין לו ראה מה אחריתך וכאשר יחשוב בזה ודאי לא ישיב על חרפתו וז"ש ר' לויטס מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה פי' שתקות אנוש רמה הוא דק"ל שכל דבר העומד להעשות כעשוי דמי א"נ כיון שתקות אנוש הוא להיות כולו רמה וחשוב שכבר הוא בעודו בחיים הוא מקצת רמה והעד כנים שבראש וכיון שיחשוב בזה ישפל בעיני נפשו שאם יחשוב עצמו כאשר יבזוהו שכבר מת והוא מלא רמה ולא ישגיח על הדברים שיאמרו שיחשוב בלבו ויאמר וכי המת המלא רימה ישוב על חרפתו ודאי לא ישיב שהוא חוץ מן השכל. עוד כתב מורי דרך אחרת לקניית הענוה והוא שישתדל לעולם לברוח מן הכבוד ויבחר השפל שבמקומות וכן ישתדל לכבד כל הבריות כדלים כעשירים יהיו שוים כי אין הפרש בין עשיר ובין העני אלא במעות אבל שניהם נבראו בצלם ודמות, והמכבד את הבריות מכבד לאומן העליון שעשאה כדמותו ואם ח"ו מבזה הוא כמבזה האומן שעשאם. עוד שיחשוב לעולם בבזיונו וחסרון דעתו ומיאוס ביאושו ושהוא רמה ותולעה. עוד שמעתי מפיו שיחשוב כאשר יחרפוהו ויבזוהו כי סמא"ל עומד ומקטרג עליו למעלה וזו רצועה נמשך ממנו ולכך דהע"ה לכפרת עינו שתק כאשר חרפו שמעי בן גרא שקראו איש הדמים ונואף וממזר רשע צורר תועבה ר"ת נמרצ"ת שידע היות שמעי שליח מלמעלה לקללותו בלשונו ובמעשיו שיעפר בעפר וכו' ואמר כי ה' אמר לו קלל ויקלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן לכן ידאג על עונותיו ולא ישיב על חרפתו, עוד יחשוב כי כל מה שאמר לו המבזהו הוא אמת שאינו אומר אחד מני אלף מעונותיו ועם היות שיזיקו לו לא יגיע נזקו למה שפגם הוא למעלה כי לא לקח אדם משכבו מתחתיו כמו שהוא עשה שהוא נרגן מפריד אלוף ואיך יתעלם מהמלחמה הגדולה שיש לסמא"ל עמו על עונותיו ויסבב על המלחמה הקטנה ע"כ שמעתי. תוכחת גדול לקניית הענוה ושלא ישיב על חרפתו ולא יכעוס שהוא משל אל אדם אחד הלך אל המלך וחלה פניו והתנפל לפניו שיבא לדור עמו והמלך מצד ענותנותו הגדולה נתרצה לדור עמו בביתו בהמשך הימים עשה אדם הזה מעשים מגונים לפני המלך עד שהמלך ברח ממנו הלא ודאי נגנה לאיש כזה ונאמר לו שהוא עז פנים והוא רחוק ממוסרי בני אדם כי בעשותו הדברים ההם לפני המלך נמצא מגרש המלך מביתו ביד חזקה כי המלך אינו סובל שיכניסו לפניו גרף של רעי עד שיברח או שימליכו עבד במקומו ויגרשו את המלך והוא חלה פניו שיבא לדור עמו, והנמשל מובן כי אנו עם ישראל כח תפלתינו ותחינתינו ותורתנו הוא להמשיך השכינה שתדור עמנו כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם ממש בתוך לבם, וכן אמרו בזוהר תרומה (דף קל"ג) שמי שמתקן להקב"ה מטה ושלחן וכסא ומנורה הקב"ה יהא אושפיזי' בכל יומא ופי' שם הענין בסוד התפלה ע"ש, ונודע כי משכן המלך הוא לב נשבר ונדכה והפכו הכעס והגאוה נמצא הכועס ממליך את העבד הכופר בעיקר ומגרש השכינה שהיתה דרה בנפש שבלבו ולכן הנפש מסתלקת ולכן השכינה בלי ספק לא יתדור עם אדם שישליך אותה ממקומה ויגרשנה בכל עת שירצה אלא שתדע השכינה בודאי שכבר קבל עליו שלא יכעוס עוד אז תחזור לדיר עמו וימשיך קדושת נשמתו שנסתלקה ממנו וכן המשכת השכינה כי משכן השכינה היא בנשמה, והמשל הזה ג"כ הוא לכל העונות שאדם חוטא לשכינה בודאי מגרש אותה ממנו שכל העבירות הם סרחון הקליפה והמלך אינו סובל כי אם ריח טוב מתירה ומצות וזה שאמר הוקר רגלך מבית רעיך הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך שבכל מעשה יצה"ר שהוא משליטו עליו מבריח ממנו הנשמה הקדושה והשכינה וזה אינו ראוי מאחר שהוא רעיך ורע אביך שהוא רוצה לדור עמך שתעשה מעשים שתגרשהו מביתך, עוד מטעם אחר ראוי שלא יכעוס כי נמצא מבטל מצות ליראה את ה' הנכבד והנורא כי מי שהוא לפני המלך וירא ממנו אינו כועס לפניו אלא בוש וירא ממנו ומניח כל עניניו אל המלך כי בידו לתקן הכל ושמא אותו המחרפו הוא ברשות המלך כמ"ש דהע"ה ה' אמר לו קלל וכן ארז"ל כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו לא מבעיא נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד והמלאכים מכבדים אותו וחבריו העשוים בצלם ודמות וצריך לכבדו כי איזהו מכובד המכבד את הבריות אלא אפי' שכינה שמלא כל הארץ וצריך לירא ממנה:

כאשר יתן האדם אל לבו שכל הסבות שיסתבבו בו הכל באים מאתו ית' כי הוא משגיח על כל פרטי לא יכעוס על מעשה ה' ועל כיוצא בזה אמר שהע"ה גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, עוד מטעם אחר ראוי שלא ישוב למי שיבזהו אזהרת שהע"ה אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה וצריך לדקדק בכל דרכיו באומרו כסיל כאולתו ועוד מלת גם אתה מיותרת שכבר אמר פן תשוה לו ואפשר לומר כי נתן הכתוב ג' טעמים שלא להשיב להכסיל, הא' דקדק באומרו כאולתו והכוונה הוא שכיון שהוא כסיל הקליפה שהיא אולתו נתלבשת בו לומר הדברים ההם והוא דומה לכלב הנובח שאין ראוי לחוש עליו. ועוד טעם ב' פן תשוה לו שכיון שדבריו עשו פועל בתוך לבו להיות פוסק מהקדושה ומד"ת ולענות גם בלבו נכנסה הקליפה שמחמת הכעס ענה לו נמצא משתוה לכסיל ממש כי הכסיל שכעס וענה אולת ודאי שעשו לו דבר הראוי ולהקפיד עליו וענייתו קראו אולתו. גם החכם העונה לו מכח דבריו שעשו בו רושם הרי הוא כמוהו כי מן הראוי הוא שמי שהוא חכם בחכמת התורה שלא יעשה פועל בלבו דברי הבאי אע"פ שיהיה גנות לו, ועוד שלישית גם אתה דהיינו הנשמה שעמך וזה רמז במלת אתה שעיקר האדם שיקרא אתה הוא הנשמה כי הגוף כלה ואבד ואינו בעל קיום שיקרא אתה וכשאדם מדבר עם חבירו אינו מדבר עם גופו כ"א בנשמתו הרואה ושומעת ובריבוי לרמוז שגם השכינה מסתלקת, ועיין מ"ש החסיד ר' יוסף יעב"ץ על משנה מאוד מאוד הוי שפל רוח דברים נאותים לדרוש זה מדבריו נוכל להבין מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו באלהי נצור לשוני מרע וכו' ולמקללי נפשי תדום כי לכאורה היה מספיק באמור תדום ומאי נפשי וכן אח"כ חזר ואמר ונפשי כעפר לכל תהיה אלא הכוונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש באופן שהנפש תהיה הדוממת כי כבר אפשר שלא ישיב על חרפתו דבר וישאר לו השנאה שמורה בלבו לז"א נפשי תדום שהנפש מצד עצמו תדום כי כל הגאוה והכעס אינם באים אלא מצד החומר כי הנפש מטבעה היא להיות שפלה לפני הבורא ולפני הכל כמ"ש מרע"ה ונחנו מה ואמר עוד ונפשי כעפר לכל תהיה פי' למ"ש נפשי תדום כיצד אפשר שתהיה הנפש דוממת ושלא תרגיש היא שתהיה מורגלת כ"כ לקבל בזיונה כעפר שהוא מוכן לקבל דריסת בני אדם עליו תמיד ואמר החכם כה"ר אברהם הלוי זצ"ל שילמוד מדת הענוה מהעפר שהעפר כל זמן שהוא גם לא יועיל למלאכה כ"ש לעשות ממנו כלי וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב כן האדם, ואני אומר שלז"א ונפשי כעפר לכל תהיה שכל יותר שיקבל הבזיונות תתעלה נפשו יותר, ומהר"ר שלמה אלקביץ זצ"ל מצאתי שכתב בענין ולמקללי נפשי תדום ופי' כמו שכתבתי בענין ונפשי כעפר כתב ולא זו בלבד אלא שילבש מעטה ענוה עד שידמה לקונו שחוטאים לו והוא מטיב עמהם ולז"א ונפשי כעפר לכל תהיה כי הכל דשים אותו והוא מעלה להם בר ולחם ומזון עכ"ל, וכן עד"ז כתב החסיד הנ"ל במשנה אל תהי נוח לכעוס כי כעס בחק כסילים ינוח, ואמר כי הכסילים לקלות כעסם ומהירותם לכעוס הכעס דר עמהם כאלו שם תחנותו, אמנם אצל המשכיל לא ינוח אלא תיכף יעבור. ועוד כתב בשם הר"י ן' שושן ז"ל שמימיו לא כעס והיה זה כן כי לא היה פנוי לכעוס כלל כי היה טריד בבקשת חיי הנפש ועל מה יכעוס הלא כל מיני הכעס והחמה על עסק הגוף באים עד כאן לשונו: