קיצור ראשית חכמה – פרק ב'

פרק ב' כשם שהענוה היא מעלה מן המעלות הגדולות שבנפש עד שלזכות לה צריך שיקדמו אל האדם כמה מדות כמו שביארנו בשער אהבה בענין מימרת ר' פנחס טהרה מביאה לידי קדושה ולדעת ריב"ל ענוה גדולה מכולם כך הגאוה היא מדת המשפלת את הנפש ממקום הקדושה העליונה עד המדרגה התחתונה כדכתיב גאות אדם תשפילנו ואז"ל כל המתיהר נופל בגיהנם ואמר לישנא דנופל להראות שהוא כדרך הנופלים שנופלים ממקום גבוה למקום שפל ואין לך יותר שפל מגיהנם וסימן לדבר אין למעלה מענג ואין למטה מנגע, וכבר נודע שנגעים באים על גסות הרוח. והטעם לזה כי האדם מתחלת ברייתו לא נברא אלא כדי שיכיר גדלו של הקב"ה ויעבדהו כעבד המשמש את רבו כי אין ראוי לעבד להתגאות לפני רבו והנה אין גאות אלא לפני אדון הכל שהכל משועבדים אליו אמנם כל הנאצלים ונוצרים ונעשים הכל מודים בהשגחתו ומשועבדים למאמרו שיודעים שכל חיותם ושפעם ממנו ית', אמנם מי שהוא מתגאה מורה שאין לו אדון נמצא עוקר עצמו ממקום הקודש למקום הטומאה שהם כופרים בהשגחתו שהרי הנחש כפר בהשגחה כשהשיא לאדם ולאשתו כאמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע שאמר מאילן זה אכל הקב"ה וברא את העולם הרי הורה שניות וכפר בעיקר הכל, ולכן צונו רז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח שאע"פ שבשאר המדות הטובות המדה הממוצע הוא הטוב שבמדות בענין הגאוה צריך אל קצה האחרון בענין שיתרחק מן הגאוה לגמרי כדי שלא יתדבק בו שמץ מהקליפה ולז"א לא במיני' ולא במקצתי' מי זוטרי מ"ד תועבת ה' כל גבה לב ותועבת היא ע"א כי כתיב ולא תביא תועבה אל ביתך ואמר כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עע"א וכאלו כופר בעיקר וכאלו בנה במה ועיין במדרשי רז"ל כמה האריכו בגנות גסות הרוח ובפרט במס' סוטה ותראה כמה גדול עונשו כאשר יתן האדם אל לבו כל העונשים הנזכרים וגדול שבגדול שאין לו תקומה בתחיית המתים ישפיל רום גאותו ויתן אל לבו כי נוח לו שלא נברא כי תקנת האדם הוא שיחיה בתחיית המתים והמתגאה נתדבק כ"כ בקליפה שצריך לחוש שכמעט אותו הגוף לא יחיה ומלבד כל העונשים האמורים כאשר יתן האדם אל לבו מה שנז' בסוף המאמרים הנזכרים במימרת ר"י כי האדם הוא בשר בושה סרחון רמה. או בשר בושה שאול רמה והכוונה כי אין בושת כבושת העונות כאשר יראו לו לפני כל פמליא של מעלה וכראות מעשיו הרעים הלא אז יבוש ויכלם ולא יהיה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, סרחון הוא מחמת היותו נמשך אחר תאות העולם ולזה מסריח ולכן ראוי להתרחק מקניני העול ורדיפת המותרות שסופם הסרחון והמותרות הם המביאים לידי גבה לב, כאשר יסתכל שמקום שאול ביתו א"כ מה לו בעולם ולמה יתגאה והלא הוא נתון בשפל המקומות ואם יגרמו לו עונותיו שירד לגיהנם עאכו"כ שראוי להתאבל ולהכניע על עונותיו ולהשפיל רום גאותו מאחר שזה סופו אם לא יעשה תשובה, רמה הוא דין מדיני הקבר, וכאשר ירצה האדם להתגאות ביופיו או במלבושיו ובעושרו ויסתכל שסוף הכל שיאכלנו התולעת לא יתגאה בשום דבר מדברי העולם שכל טובו סוף וכלה שכולו מלובש בזוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם ואין לאדם מהעוה"ז אלא המצות והתורה שהם רוחניים והם דבקים בנפש הרוחנית הקיימת ודבוקה ביוצרה אחר שיושלם דינם ותתרצה ע"ג המזבח ע"י מיכאל השר הגדול כמבואר בזוהר ריש פ' מצורע: מהדברים שיבא האדם לידי ענוה הוא כאשר יסתכל בגדולת יוצרנו יוצר הכל מלך מ"ה הקב"ה אשר אין לגדולתו חקר ותכלית וזה יביא לידי ענוה כי מה אנוש כי תזכרנו כי אפי' העולם כולו תחת כפות הרקיע הוא כגרגיר חרדל א"כ בני העולם אשר בתוכו נחשבו לאין וכמ"ש וכל דיירי ארעא כלא חשיבי, ואם יתגאה בחכמתו יחשוב בחכמת החכמים הקדמונים ואז יראה כי כל חכמתנו כקליפת השום חשובה לפני חכמתם ועוד כי לפי החכמה צריך שיהיה היראה והמעשה כי שגגת תלמיד עולה זדון וכיוצא בזה ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי אינו דומה כתם הנופל בבגד משי לכתם הנופל בבגד פשתן כי לפי יוקר דמו יהיה קשה להטהר ואם יתגאה בעושרו צריך לירא שמא יהיה לו העושר לרעתו או שמא אינו יוצא ידי חובתו במה שחוננו בוראו לתת לעניים, וכן מהדברים המביאין האדם לידי הכנעת הלב כאשר יסתכל בשעת היראה בכמה בחינות העון מחשיך הנפש ופוגם בעולמות העליונים וגורם גלות שכינה ואז יחשוב בנפשו ויאמר בלבו טוב לו שלא נברא הועיל וכ"כ רעה גורם, ולכן ראוי לאדם לברוח מן הגאוה והשררה כי הגאוה שרש לכל מדות הרעות ומביא אדם לידי כמה חטאים ואמר בזוהר פ' ויקרא (דף כ"ב) וכולהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי בגין דלבייהו גם בהו ולא משתכחי במסכני, ולכן ראוי לאדם להתרחק מן הרבנות והשררה כדי שלא יתגאה לבו ויחטאו. הכבוד הוא א' מן הדברים המוציאים את האדם מן העוה"ז ומן העוה"ב וגסות הרוח מוציאו לירבעם בן נבט מן העוה"ב כמ"ש בחלק ולא עוד אלא אפי' בת"ח אם הוא מתגאה בחכמתו חכמתו מסתלקת ממנו ושוכח למודו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ואם התחיל ללמוד ומתגאה בו באומר שהוא ת"ח עונשו גדול כשאז"ל כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ונ"ל שהוא מכ"מ כשם שהוא דוחה השכינה מביתו כך בעלות נשמתו למעלה ידחה ממחיצתו של הקב"ה כי השכינה אינה דרה אלא בלב נשבר והוא מ"ש בתיקונים שצריך לעשות דירה נאה בלבי' והכוונה שיהיה שפל ושלא יכעוס כי כיון שהוא מתגאה השכינה בורחת ממנו כי שליט שפחה במקום גבירתה וע"כ לא ינוה כמי שלא היה נוה להקב"ה כך לא ינוה לנשמתו בעוה"ב. ומהדברים המעכבים את הגאולה הוא גסות הרוח כשז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, אחר שדברו בגנות הגאוה ועונשו נדבר בעונש מי שהוא כועס כי אין הכעס בא אלא מגאות הלב שאם היה לבו נשבר ונדכה ודאי לא היה כועס ולא היה משיב על חרפתו כמו שאנו אומרים בסוף תפלתינו באלהי נצור לשוני מרע ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה וכן בכמה דברים בעונשי הכעס השוה לעונשי הגאוה כמו שהכועס שוכח למודו ואז"ל כל הכועס כל מיני גיהנם שולטת עליו וחכמתו מסתלקת ממנו ושכינה אינה חשובה כנגדו ואז"ל לא תרתח ולא תחטא והטעם דבעל חמה רב פשע וגם בכועס האריכו בעונשו. והטעם לכל העונשים האלו מלבד הטעם המבואר כי הכעס מצד הגאוה ולכך מי שיש בזה יש לזה בקרוב כמ"ש רשב"י זוהר פ' תצוה (דף קכ"ב) ע"ש באורך וכאשר יסתכל האדם במ"ש הרשב"י במאמר הנזכר שהכועס עוקר כל הקדושה שבו שהם נפש רוח ונשמה ומפני ששלשתן קשר א' קראם הכתוב טורף נפשו וגו' וז"ש דתלת מילהו כלהו חד והשמיענו הרשב"י גדול העונש שלא יאמר שאין הפגם אלא בנפש לבד אבל לא בשאר שאין הדבר כן אלא כל הקדושה שבו מסתלקת שכיון שיושרה בו הקליפה הקדושה בורחת שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה דכיון שהיא עון ע"א ממש ודומה לחטא ע"א שעשו ישראל שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם ולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר שהוא ע"א באופן שמטמא גופו ונפשו דין הוא שישכח למודו שהשכחה היא הקליפה והשכינה אינה חשובה כנגדו והענין שגם זה לעומת זה עשה האלהים וכמו ששכינה היא כללות כל המדות העליונות וע"י התראות וממשלה עילות העילות גם אל זר שהוא כנגדם בו כללו כל כחות הטומאה והוא כופר בהשגחה ולז"א כל מיני גיהנם שכולם נמשכו מקליפה זו שולטים עליו. והנה השכינה אינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה וכיון שהוא כועס לבו מתגאה עליו ומיד אל זר שורה עליו והוא כלל הטומאה ולז"א אסור להתחברא בהדי' מפני שע"א קרויה זבחי מתים שנ' ויאכלו מזבחי מתים מה מת מטמא באוהל אף תקריבות ע"א מטמא באוהל ושמעתי מפי מהר"ר יצחק אשכזי ע"ה שטורף נפשו פי' שעושה אותה ערפה. ואפשר לדקדק פי' זה בלשון הזוהר דקאמר ההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאב לה בגין אפו ואמרו סביב לה מאחר שהיא ערפה והטריפה נקראת מתה שהטרפה אינה חיה י"ב חודש ודאי שמטמא ג"כ הכועס כי נפשו הקדושה היתה שוכנת בלבו וכיון שהכניס הקליפה היא סירכא נאחזת בה ומטמא את הנפש וכן אמר למטה ולנפשא וכלא מסאיב ואינו דומה אל הבהמה שהיא טרפה שאינה מטמאה אם נשחטה בסכין כשר אבל כאן עושה אותה נבלה ששוחט את הנפש בסכין פגום שהוא סמא"ל עם אל זר, ואמר ועקר היינו עוקר הסימנין וכמו שעיקור הסימנין הוא עקירת הדבר שלא כסדר הנהוג אלא הוא חוץ מהטבע כן הכועס שעיקר הקדושה טבעה לדור באדם שלכך נברא וזה על כרחך עוקר אותה ממקומה נמצא שהכועס ממית ומטמא נשמתו עוד נמצא בזוהר לכועס כתיב בפסוק לא יהיה בך אל זר וגו' ופירשו רז"ל הקורע בגדיו בחמתו ומשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהיה בעיניך כע"א שכן אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"א והולך ועובד וא"ר יוחנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר איזה הוא אל זר שהוא בגופו של אדם זה יצה"ר ובזוהר פקודי (דף רס"ג) בהיכל א' מהיכלות הטומאה פי' עונשו של הכועס שכולל עצמו בצד הדין ע"ש באורך והכועס הוא מעורר שורש הדין שהוא המדה ולכך כל מיני גיהנם שולטים עליו מפני שמעורר הדין משורשו ולכן אמרו בתיקונים שהכועס כאלו הדליק אשי של גיהנם וכאשר נדקדק במאמר רשב"י בפ' פקודי הנ"ל שאמר והאי ממנא דעלייהו נטלין אילין מילין בישין וה"נ נטלין כל אילין דזריק ב"נ בידיו וכו' הם ב' דברים מילין בישין הם הדברים הרעים הנאמרים בכעס שאדם זורק מפיו פתאום שהממונה הזה אינו ממונה אלא על הכעס וכן הוא ממונה על הדברים הנזרקים מידו והיינו אומרו והכי נמי נטלין שאם הם דברים מתיחדים ראוי לומר והכי נמי כן נ"ל, נמצא פגם הכעס בהיכל א' מהקליפה מפני שפגם בגברת והמליך השפחה היא תקחת נקמתו ממנו. ומבואר בזוהר תזריע (דף מ"ג) שכיון שאדם זורק דבר מידו בכעס מאותה שעה הוא מסור בידי הקליפה ואין ברכה במעשה ידיו. ואחר שדברנו בעונשו הגאוה והכעס נבא לבאר בפרק בפני עצמו מה הם הדברים שיחשוב אדם בדעתו כדי שלא יבא לידי כעס ואל ישיב על חרפתו: פרק

ג' הדברים שיתן אל לבו כדי שלא יכעוס הם אלו, הא' משז"ל בפי' שלשה הקב"ה אוהבין מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מדותיו, והטעם שהקב"ה אוהבן מפני שג' אלו הם מרכבה לחסד הנקרא אהבה מי שאינו כועס כבר פירשנו לעיל שהכועס הוא מעורר כח המדה שהוא שורש הדין נמצא מתרחק מחסד, וכן המשתכר מצד הדין הוא מצד היין הקשה שאינו מתעורר אהבה ומי שאינו משתכר נמצא שאינו נהנה מן היין שהוא הדין אלא שהוא קרוב לעורר אהבת החסד ולכן הקב"ה אוהבו. וכן מי שאינו מעמיד על מדותיו מתקשר בחסד המטיב בין לטובים בין לרעים שהקב"ה מצד החסד אינו משלם לאדם כדכתיב חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד, והמעמיד על מדותיו ראוי לשלם לו מכ"מ וגו' אלו הם ג' קוים כסדרן מצד החסד הגובר. והמעלות שיש למעביר על מדותיו הם אלו הא' שהוא מאריך ימים בעוה"ז ועוד שמעבירין לו על כל פשע כאז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו שנ' נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע ופירש"י ז"ל כל המעביר על מדותיו שאינו מדקדק למדוד מכ"מ למצערים אותו ומניח מדותיו והלך לו מעבירין לו על פשעיו אין מדת הדין מדקדקת אחריו אלא מניחהו והולכת. ועוד אז"ל לעולם הוי קבל וקיים פי' הוי שפל ותחיה ובודאי מי שהוא שפל הוא עניו ואינו מעמיד על מדותיו, ועוד מעלה ג' ניצול ממיתה משונה כמ"ש בזוהר פ' מקץ (דף נ"א) במעשה שהביא ע"ש. והמדה הזאת היא א' מן י' מדות שהיו ברב שכל המקניט אותו היה הולך ומפייסו, וכן כתב בשער היראה ז"ל והוי רצוי לאחיך ולחבריך ואל תשכב הלילה בקטטה לך עם אדם אך לך ותרצה אותו עד שיתפייס ואף אם חטא לך בקש ממנו פיוס ואל תאמר הי' חטא לי עליו לפייסני כוף את יצרך ולך אליו למען לא יגבה לבבך ותהיה מתועב לפני הבורא שנ' תועבת ה' כל גבה לב, עוד מעלה ד' שקורעין לו גזר דינו ומוסיפין לו חיים, שאם חלה ונטה למות ופשפשו במעשיו ומצאו לו זכות זה ניצול ממיתה לחיים ויש ראיה לזה מכמה מעשים בגמרא ובמדרש רות, ולאחר מיתתו אינו שולט בו הרמה, ובחופת אליהו הביאו מעשה נפלא על מי שאינו מעמיד על מדותיו ז"ל רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו שהביא שם פועלים לחפור את התל וחפרו אותו יום כולו ליום ב' כשהן חופרין קפץ אדם אחד מתוך ביתו וישב על התל והתחיל להתנודד ולקרות ומה היה קורא שמא הגיע תחיית המתים שמא הגיע תחיית המתים רצו הפועלים והודיעו לרב נחמן בא ומצאו א"ל מי אתה א"ל מת אני שמא הגיע זמן תחיית המתים א"ל מה טובך בתל זה א"ל והלא אמרתי לך מת אני א"ל ומת אינו נרקב א"ל לא הכניסיך לבית הרב ולא הקרואך ספר משלי ולא כך אמר שלמה ורקב עצמות קנאה וכו' מימי לא העמדתי על מדותי ולא תפסתי בלבי קנאת חבירי ולא ספרתי לא בבה"כ ולא בבה"מ ולא נתתי לבי ועיני אלא לדברי תורה לקיים מה שנ' ושומע לי ישכון בטח א"ל רב נחמן אבנה לך קובה (לשון אוהל) א' א"ל אל תעשה לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה מפני שברשותי קברוני אלא השב העפר שנטלה מעלי למקומו והיה רב נחמן מצטער ומתפחד ומתיעץ כל היום כולו ואומר אוי לי שמא הרגשתי לאותו המת מיד ראה בחלום שהיה יושב בסוכה דאסא מיד נתן שבח והודיה להקב"ה וקרא מקרא זה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ישתבח שמו של מלך מ"ה הקב"ה כאין מקפח שכר כל בריה ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד ולא העמיד על מדותיו כן שלם לו הקב"ה שכרו המרגיל עצמו לת"ת והמגדל בניו לת"ת והולך בעבודה ובשפלות רוה עאכו"כ שישלם הקב"ה שכרו כפול ומכופל עכ"ל. ועוד מעלה ג' שהמעביר על מדותיו תפלתו נשמעת כדמוכח בתענית כשירד ר"א לפני התיבה ואמר כ"ד רננות ולא נענה וירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו ונענה יצא בת קול ואמר לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו עכ"ל, עוד מעלה ז' שהעולם מתקיים ע"י כאז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שבולם את פיו בשעת מריבה שנ' חולה ארץ על בלימה ופרש"י שבולם סוגר את פיו, עוד מעלה ח' ט' שיזכה לתורה ושיתגלה לו אליהו שאין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן ואין אליהו מתגלה אלא למי שאינו קפדן כדפי' במ' כלה רבתי וכן בפי' קנין תורה במשנת ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ואמר בסוף דבריו והוי צנוע וארך אפים ומוחל על עלבונו שהדברים האלו הם הצעה לקנית החכמה, צנוע כדכתיב ואת צנועים חכמה וארך אפים ומוחל על עלבונו שאם הוא כעוס תורתו משכחת ואחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם היא האריך אפים בלב טוב כנ"ל שעל זה אמר שהע"ה ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, וכתב ר' יוסף דמן עכו ששמע מפי ר"מ תלמידו של ה"ר יוסף גיקרטילי"א ששמע מפי בנו כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו וליישר דרכיו ומעשיו ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלימות להיות עלוב ולא יעלוב שומע חרפתו ולא ישיב מיד תשרה עליו השכינה ולא יצטרך ללמוד מב"ו כי רוח אלהים תלמדנו, עוד כתב במקום אחר ארז"ל מצאנו כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמתי שאחד מהתיקונים הגדולים מתיקון אשר יש למבקש דעת את ה' הוא שיהיה מן העלובים ואפי' מאשתו ובני ביתו אשר לא ירא מהם ולא יתבייש והוא יהיה עולבן אף כי מבני אדם אשר לא מבני ביתו שיהיה עלוב ולא עולב ואם יצטרך לעלוב את בני ביתו להסירם מדרך המות אשר בה עוברים על רצונו של מקום ולהיישירם ולהדריכם בדרך החיים שהיא הדרך אשר בה עושים רצונו של מקום יעלוב בענין שלא יכעוס בלבו אבל תמיד יהיה שמח לבו ודבק בכל ע"כ: עוד בתנא דבי אליהו בפסוק לא נפלאת היא ממך ז"ל לעולם יהא אדם עניו בתורה וביראת שמים עם אביו ועם אמו ועם אשתו ועם בניו עם בני ביתו ועם שכניו ועם קרוביו ועם רחוקיו ואפי' עם הנכרים בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ואת שנותיו בשם טוב ובזה אשתו ובני ביתו יראים ממנו שנ' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך עכ"ל, ובלי ספק כי מי שיתלמד להיות עלוב מבני ביתו ולא עולב הוא יהיה עניו לכל ויקנה בלבו מדת הענוה כי אם בביתו שהם משעבדים תחת ידו כך הוא עלוב ולא עולב וכ"ש מהשאר, עוד מסוג מעלת הענוה הוא מ"ש בקידושין שאין מוסרין את השם אלא למי שעומד באמצע ימיו ואינו כועס וכן היתה קבלה ביד הראשונים שלא למסור החכמה אלא למי שינסוהו בכעס, המעלה העשירית אשר הוא סבת כל המעלות הנזכרות שהשכינה היא שורה עם הענוים ועם השפלים ובורחת מן הגאים והכעסנים, ושמעתי משם המדרש ראיה היות בעלי גאות שנואים לפניו יתעלה שצוה כל שאור וכל דבש לא תקטירו והטעם שהדבש מרתיח באש ומעלה קצף וכן השאור מרתיח ועולה היא רמז לגאות לכך לא יקטירו ממנו אשה לה' ונמצא הגאוה והכעס דומים זה לזה בעונש הזה שכמו שהכעס מטמא את עצמו שהוא כמו ע"א וכן מסלק את השכינה ככועס. ואחר שיסתכל האדם בכל המעלות שיש למי שהוא עניו ושפל ומעביר על מדותיו כמ"ש יראה בעין שכלו כי יותר ראוי לו לסבול צער מיעוט בשביל שכר מרובה ולא להפסיד ברגע כל המעלות הנזכרות ויבא לגרום הפסד מרובה לנשמתו והשכינה מסתלקין ממנו עד שישוב וכמה טורח צריך עד שיסתלק רוח הטומאה מקרבו כמ"ש בזוהר שאמר ולואי דאיתקרב ואמר וכיון דערקת מניה זימנא חדא כמה יעבוד ב"נ עד דתיתוב לאתרא ונמצא חוטא יאבד טובה הרבה והוא משל אל האדם שיש בידו קיתון של מים ונוד של שמן אפרסמון ובא לו איזה צער וצריך בהכרח שיתיר מידו אחד מהם שילך לאיבוד הלא ודאי דרך השכל הוא שיפסוד הפסד קטן שהוא הקיתון של מים כדי להרויח ריוח גדול שהוא אפרסמון שבידו ואם יעשה להפך זה ודאי הוא שוטה. בדרך זה ממש הוא ענין הכעס כ"א יסבול האדם מלהשיב על חרפתו וימחול על כבוד גופו שהוא הפסד מועט שאינו הפסד כלל לפי עין השכל ירויח ריוח גדול למעלת נשמתו שיעבירו על. פשעיו ושאר המעלות שהוזכרנו. עוד דרך אחרת כדי שלא יבא לידי כעס הוא שיחשוב שהיסורין שבהם מתכפרים העונות הם ב' בחינות שונות אם בקבלת היסורין עליו בצומות ושק ואפר כמו שעשה דהע"ה. או במיתת בנים ההם מזבח כפרה כנודע וכן המיתה מעצמה מכפרת על הכל אפי' חלול השם כשהקדים התשובה והנה כל אלו קשים לאדם לסבלם והם מרים מאוד בפרט מיתת הבנים או מיתת עצמו והרי האדם מסגף עצמו בסיגופים לכפר עונותיו ולפעמים יש בהם ביטול תורה וביטול תפלה ומה נעים לו לקבל יסורין קלים שאין בהם ביטול תורה ותפלה, ויקבל מאהבה לכפר עונותיו וישמח כאשר יחרפוהו ויבזוהו שידע שהקב"ה אוהבו בשלוח לו יסורין קלים כאלו כדי לטהר עונותיו, ואותו המחרפו עונו ישא כי הוא רצועה בישא להלקות לזה: