קיצור ראשית חכמה – פרק ט"ו, קטע 2

מה שמצינו בכ"מ שר' אליעזר בר' שמעון היה אוכל ס' מיני מאכל כשהיה חולה צריך שתדע כי גם מהמזון הוא גס ועב השפע הנשפע מלמעלה הוא כפי הכנת האוכליה כי אם הוא גם הארך נשפע שפע גס ועב שהוא קיום הגוף ולת"ח נשפע מלמעלה שפע דק לקיום הנפש וזש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו פי' שהצדיק באכילתו אינו מכוון לבריאות גופו ושיהיה חזק אלא לשובע נפשו כדי לתת קיום לנפשו שהשפע העליון נשפע במאכל ההוא וע"י כך נפשו שבעה. צריך להתפלל על מזונו קודם שיאכל כמ"ש בזוהר ר' יוסא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעי בעותיה קמיה דקב"ה אחר לא נתקין סעודתא עד די אתיהב מבי מלכא לבתר דבעי בעותי קמיה קב"ה הוו מחכה שעתא חדא ואמר הא עדן דתתיהב מבי מלכא מכאן ולהלאה אתקינו סעודתא ודא הוא אורחא דאינון דחלי קב"ה דחלי חטאה עכ"ל וע"י התפלה שהיו מתפללים על מזונם הנשפע הי' דק ורוחני והיינו אומר הא עדן דתתיהב מבי מלכא שהיה השכינה שקבלה כבר השפע העליון מזון ת"ח להשפיעו להם משא"כ לשאר העם יש ד' מיני מזונות נשפעים מלמעלה, הא' מזון כלל העם משמים וארץ הכוונה שמזונם מוכן להם ואכלם די ספוקם בכל עת שצריכים, הב' מזון העניים ממדת צדק, הג' מזון החולים ממדה הנקראת שמים שנ' האלהים יסעדנו על ערש דוי, הד' מזון ת"ח מצד החכמה כל א' כפי הכנה הזדככות גופו ונפשו כך יושפע וישרה עליו הרוחניות העליון, והנה העניים מזונם ממדת צדק מפני שהם מאנין תבירין דיליה ולבם נשבר ונדכה כך מזונם יותר דק מפני שאין מזונם נמצא ומוכן להם בכל עת שירצו לכן יושפע להם שפע ממדת צדק שיתברך מזונם ויהיה להם קיום עד שעה שיזדמן להם המזון, והחולים שאינם אוכלים פת כלל ולפעמים לא ישתו אפי' משקה ומזונם הוא הצטמקות חלב והדם שבהם מזונם יותר רוחני ומצד המדה העליונה הנזכרת יושפע קיום לנפשם, ות"ח העוסקים בתורה מזונם הכל הוא מזון לנפשם פי' היא שהשכינה משפעת להם מזונה מהחכמה והלחם הזה הוא גשמי שהוא לחם מזונם שע"י יסתפק גופם אבל יש בלחם ההוא הרוחניות עליון שסעודה א' ממנו יספיק לתת קיום לגוף ג' ימים ויש בו רוחניות להשכלת התורה וסודותיה ומבואר בזוהר פ' לך לך (דף צ"ד) כי אפי' ריחי חקלא היו מאירים להם סודות התורה והטעם כי ע"י עסק התורה שהיו עוסקים במקום ההוא היה הקב"ה מוריד שפע רוחני בעשבים ההם וע"י כך היו משכילין בחכמה וזה הדרך במזון ת"ח יושפע בלחם ההוא או בשאר המזונות שפע מזון הנפש להשכלת התורה והיינו מה שפי' בתיקונים שהשכינה יש למי שמוריד לו מזון הגוף ויש למי שמוריד לו מזון הנשמה שהוא מזון התורה ואין לפרש שהוא מזון התורה לבד שאם לא יאכל כלל ימות אלא הכוונה שרוב מזונו מזון לנשמה ואע"פ שאוכל הגוף כיון שהאכילה היא דקה הנשמה היא הניזונות וגוברת בהשכלת התורה והגוף חלש, כלל הדרוש הנוגע לענין כוונה הוא שיחשוב האדם בעת האכילה שהוא אוכל לפני המלך ואכילתו הוא נשפע מהשלחן אשר לפני ה' ובזה לא יבוא להיות גרגרן שהרי דימה בזוהר השלחן התחתון לשלחן העליון נמצא שכמו שמהשלחן העליון הנשמות העליונות והמלאכים נזונים כך נפשו נזונת מהמזון העליון שנתגשם בשלחן התחתון הזה והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו, ויכוון שאכילתו בא מהשכינה שממנה נשפע המזון למטה לתחתונים:

עודאפשר לפרש בענין כוונת האכילה כמ"ש ז"ל שהשלחן נקרא מזבח ואז"ל ג' דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בשלחנו וכן ארז"ל בזמן שב"ה קיים מזבח מכפר עליו ועכשיו שאין ב"ה קיים זכה שלחנו מכפרת עליו שנא' הלוא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית פי' באין הנכרים ונוטלין בחוזק, והנה לפי הפשט המאמר אם בתחלת אכילתו ישום מגמת פניו כי מהאכילה ההוא יתן ממנה לעני הרי אכילתו הוא מצוה והנפש נהנית מסעודה כזו, ועד"ז נוכל לפרש צדיק אוכל לשובע נפשו שכאשר אוכל מכוון לעשות מצוה מהסעודה ההיא כדי שתהיה נפשו שבעה מהמצוה, וכבר האריכו בזוהר פ' תרומה (דף קנ"ה) במעלת המאכיל לעניים על שלחנו שכרו שהיא השביע נפש נענה ג"כ נפשו תשבע מאור העליון, אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני אמנם אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני או היכא דלא שכיחי עניים כמו בלילה שאין כ"כ עניים לחזור או במקום שאין עניים מה תקנתו כדי שיהא השלחן מזבח, ואפשר לומר שישער בדעתו שיעור המאכל שהיה אפשר שיאכל אותו עני ויתן לו דמים שיקנה העני בהם צרכי סעודה וזו היא המצאה נכונה, ויבחר לתת פתו או מעותיו לעני שיהיה בו קצת דעת תורה ושידע לברך בברכת המזון ושאר ברכת הנהנים ואז הצדקה רצויה, אמנם המצאה זו נאמר בדרך השכל ולא נאמר בגמרא אלא דלמה אתי עניא ויהיב ליה שהעיקר שיתן מפריסתו לעני כדכתיב הלא פרוס לרעב לחמך ממה שאתה אוכל, צריך שיהיה ג"כ ד"ת על שלחנו ועיין בזוהר תרומה (דף קנ"ג) זה השלחן אשר לפני ה' ואמרו שם שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה מכל חובוי וזה ודאי ע"י עסק התורה בשלחן קודם ברכת המזון שהרי אמרו שלחן דלא איתאמרו עליה מילי דאורייתא אסור לברכא על ההוא שלחן נראה דודאי מיירי קודם ב"ה, וגם מכאן הריד למי שכתב שע"י בהמ"ז יוצאין מידי חיוב אמירת ד"ת בשלחן שאינו כמבואר. נמצא כי בכל מקום שאין עניים או הוא עצמו עני יהיה שלחנו מזבח לכפר על עונותיו בעסקו בתורה וראוי שיקרא מזבח וכמו שהמזבח נקרא מזבח מפני שזובחין עליו קרבנות כן ע"י עסק התורה אדם זובח יצרו כאומר אם פגע בך מנוול וכו' וגם התורה מכפרת עונות יותר מכל הקרבנות וראיה מרבא ואביי שהיו באים מדבית עלי והאריכו ימים בעבור שהיו לומדין תורה שד"ת מעולים מכל הקרבנות:

אם האדם בעל תשובה יתודה קודם שיאכל שגם זה נקרא זובח יצרו כי בהתודותו קודם יבא לפשפש במעשיו במה שעשה עד אותה שעה ובזה לא יבא להיות גרגרן כי יחשוב בעונותיו אשר רבו ושהוא אינו ראוי מצד עונותיו למזון שהוא אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים ולטובים וזהו ענין שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כדפי' בזוהר פ' תרומה (דף ק"ט) שקשה לפני הקב"ה שהיא השכינה הדנה את העולם לפרנסה מפני רוע מעלליהם הרי בזה זובח יצרו ויהיה לו השלחן מזבח כפרה, בכלל הזובח יצרו הוא מי שבעודו תאב לאכול יניח מתאוותיו לכבוד הבורא כי בודאי זובח התאוה הגשמית, ממה שנראה מס"ה כי החסידים הראשונים היה מעלתם גדולה כי היו מחשיבים הדברים כפי רוחניותם לא כפי גשמיותם שאמרו שהיו מכסים את השלחן שיהיה בצניעות בשעת ברכת המזון וזהו מפני רוחניות הקדושה שעליו שהרי נעשה בסיס לקדושה שנאמרו עליו ד"ת ושנתן ממנה חלק לעניים ורוחניות המצוה שנעשה על השלחן ההוא הוא שמעלין המלאכים וב' המלאכים הא' כנגד התורה והשני חלק לעניים, ועיין שם בזוהר פ' תרומה כי השלחן הוא רומז לדין וע"כ שלחן בצפון, ולפיכך צריך לומר עליו ד"ת שהם רחמים מצד ימין, עוד יש דרך אחרת שיהיו כל סעודותיו לשם מצוה והוא שיעשה ע"ד שהיה עושה שמאי הזקן שאמרו עליו שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה אמר הרי זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה אם היה מספיק לו השניה היה אוכל אף הראשונה ואם לאו היה מניח גם את הראשונה, נמצא בהמצאה זו שסעודתו מצוה שלפעמים יצטרך למנוע מתאותו מפני כבוד שבת אם לא מצא אחרת נאה הימנה, והטעם שנקרא אכילתו אכילת מצוה בדרך זה צריך אתה לדעת כי אין אכילת האדם בשבת שוה לאכילתו בחול כי אכילת שבת נקרא עונ"ג והוא סוד עד"ן נה"נ ג"ן שנא' וקראת לשבת עונג והוא מצוה והנה בהזמינו בא' בשבת מנה לשבת הרי חלה עליה קדושת שבת ובמוצאו אחרת נאה הימנה לשבת ואוכל הראשונה נמצא מזכך אכילתו בקדושת אכילת שבת שהיא אכילה רוחנית והיא מצוה. מן הדברים המצילים את גוף הצדיקים שלא תשלוט עליהם רמה במיתתם הוא שלא יהנה אלא מסעודת מצוה וסעודת שבתות וי"ט ולפחות יהנה בדרך זה שלא יאמרו לו אח"כ בקבר טול מה שבחרת שהרי לא נהנה אלא מסעודת מצוה שהיא שבת, וא"ת אם לא יזדמן לו מנה נאה נמצא שלא יאכל לכבוד שבת וי"ל שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ובזוהר פי' שבו' ימי החול השכינה ונפשו הנכללת בשכינה נהנת מברכת המזון אמנם בשבת השכינה נהנית מעצם הסעודה שאדם מתענג שכל מה שאדם מתענג בשבת פושה מצוה, ג"כ בהיות האדם נותן מסעודתו לעני הרי סעודתו מצוה וכן היה עושה ר"ת כשהיה לוקח ליטרא א' בשר בעדו היה לוקח אחרת בעד העניים על שום גם את זה לעומת זה עניים ועשירים כדי שיהיו זנים אלו ואלו ובכל הדברים האלה אדם נצול שלא יהפוך כריסו על פניו בקברו לאחר ג' ימים:

אם יכוון האדם בתחלת האכילה שהוא אוכל כדי לברך למקום הצריך ברכה כדי שתושפע מלמעלה שהוא כמשל המניקת כאשר יש לה למי שתינק תרבה החלב בדדיה גם זו כוונה נכונה, והוא ע"ד משל בזוהר שחייב אדם לברך על מזונותיו בכל יום שכיון שהוא שואל גורם שיושפעו המזונות מלמעלה כדי שישפיעו לו וכבר נודע כי בני חיי מזוני הם תלוים במזל כי ברוך ה' יום יום וגם אם יהיה לו צריך להתפלל ואמר בזוהר שעל השואלי מזונות בכל יום כתיב רוצה ה' את יריאיו וגו'. כשם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו כך אין לו לאכול עד שיעסוק בתורה וילמוד השעה הקבועה ללמודו, כתב השלחן ארבע בענין האכילה דבר נאה אל היחוד לפי שכל ענינינו ומעשינו צריכים להיות לש"ש וכדי ליחד וע"פ, והנראה מדברי הרשב"י הוא כי צריך לכוון שהמזון נשפע מצד הימין אל מדת הצדיק והצדיק משפיעו לצדק. ונ"ל כי מאכל עולה צ"א כמנין ב' שמות מתיחדים בצדיק וכן המזון נשפע מסוד היחוד, ועוד פי' שם בענין שדי שהוא בצדי"ק ונקרא שדי מפני שניתן די ספוקו מזון לנשמות א"כ צריך לכוון שכמו שמדת צדיק העליון אוכל לתת שובע לנפשו העליונה נפש דוד כך הוא לוקח השפעה מצדיק מצד ימין וממדת צדק כדי לתת קיום לנפשו התחתונה שהיא חלק מהשכינה ובזה נבין מה שהיה אומר הלל ע"ה לתלמידיו בואו ונגמול חסד עם האכסניא ואמר שהיא הנפש העניה. והיינו כי השפעת המזון מ החסר ולכך יקראו גמילות חסדים והנה הנפש שוכנת בלב נמצא הנפש דין בבחינת זו השוכנת בלב שהוא אש ולכן צריך להשפיע לה המזון מצד הימין ולהשקיט דיניה שהרי ביום התענית שאין חזון לאדם מתוך חלבו ע"י חום הלב, ואח"כ יזכור לתת לה מזון לאכול לאש הרמז לשכינה השורה על ראשו ומהו אכילתו התורה והמצות והוא מ"ש ושמן על ראשך לא יחסר ולכך יעסוק בתורה קודם ברכת המזון כדפירשנו וברכת המזון היא מצות עשה ובזה האש העליון אוכל, כתב החכם קורודואיר"ו ע"ה במצות ואכלת ושבעת וברכת שיכוון בענין האכילה קשר כל הקדושים מלמטה למעלה בסוד אשה ריח ניחוח לה' ואני מוסיף שכשם שהגוף נבנה מד' יסודות והמאכל נותן כח לד' יסודות הגשמיים, כך כיון שהנפש יסוד ד' אותיות יהו"ה ג"כ היא נהנית מהמאכל ההוא ולכך בהמ"ז ד' ברכות כנגד שם יהו"ה: עוד ראוי לכוון באכילה שכל דבר שהוא אוכל יש לו פנימיות קדושה ומוץ ותבן מעורב בו מצד חטא אדה"ר וע"י הטחינה נבררת ונפשו נהנית מהפנימיות שבו ונעשה דם ומוץ ותבן שבו נעשה מותר להשפיע לחיצונים וכיון שהוא מסריח בודאי שנברר הטוב שהיה בו ונשאר פסולת להשליך אותו לחוץ ולכך המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ועוד כאשר יקח מהשלחן איזה דבר בידו הימין לברך יכוון שמעלה אותו מעלמא דנוקבא לעלמא דדכורא ובשתייתו המים יכוון לקרר הלב והאצטומכא שהמים נשפעים מהחסד ומים עולים צ' ועם התיבה כמנין יאהדונה"י נמצא שהם יחוד ב' שמות מצד החסד ויש עוד בזה סוד שכל המים באים אל הריאה וסוד הריאה פי' בזוהר פנחס (דף רל"ו) שהם השרפים והשרפים הם בכסא כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לא' ופי' במקום שהוא סוד שם מ"ב שיש שש אותיות לכל שם ושם והשרפים עומדים לקרר אש הלב שהיא השכינה שהוא דין והמתנהג באכילה ע"ד שכתבנו נמצא שהוא כעומד לפני הקב"ה ולא, יבא להיות בשלחנו בלען שהוא עומד לפני המלך העליון ולא יבא להקל ראשו. וימשוך עליו ענוה ויראה ואז אין אכילתו למלאת תאותו כי האוכל למלא תאותו הוא מסלק ממנו המורה והבושה ומושך עליו תאות החצונית ואז כל אי מצד יצה"ר להלהיבו ולהחטיאו משא"כ החושב שאוכל לפני ה' ושאין מחיצה מפסקת בינו לבין הקב"ה שהרי הוא עומד ומברך בא"י אמ"ה כמדבר לנכח עם חבירו וראוי להשגיח במה שמדבר מפיו ואל יסתלק ממנו המורא. וראוי לחשוב בחסדו הגדול שהטיב עמו להשפיע לו טובה והמזון ההוא שמצד מעשיו לא היה ראוי למזון ההוא כי הנפש החוטאת היא תמות אלא חסדו הוא הזן לרעים ולטובים וכאשר יחשוב במעשיו הרעים לא יבא להתענג בו' ימי חול כמש"ה כי לפני לחמי אנחתי תבא ואלו הם דברי השכינה כשהיא כ"י בגלות ובו' ימי חול שהיא נקראת עניה יתנהג באכילתו במועט וזה נקרא שברו על ה' אלהיו ודיו לעבד להיות כרבו, אבל ביום שבת יתענג כי בתענוגו מקיים מצות וקראת לשבת ענ"ג ואין גלות בשבת. ויכוון שכל עינוגו נשפע מלמעלה בסוד עדן נהר גן. גם ראוי להתנהג בענין האכילה בשעה מיוחדת דהיינו שעה ששית זמן סעודת ת"ח. והטעם לזה הוא כי מדת יום הוא ת"ת נחלק חציו לחסד וחציו לגבורה וחלק החסד הם שש שעות ראשונות ולכן ת"ח האוחזים בקו האמצע אוחזין בסוף החסד קודם שיתחיל צד הגבורה שהוא מה שבין זה לזה ובשעות הקודמות יכוון לתת מזון לנשמתו כדפירש לעיל דכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו אחר שנפשו שבעה מהתורה: באיכות המזון יתנהג ע"פ התורה שנ' בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' ודוקא בשר לאכול ולא לשבוע למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע, ואז"ל למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא בלילה עכ"ל. וכל הדברים האלו יש להם רמז וסוד כי הבשר שהוא אדומה רמז למדה"ד ראוי שיאכל בלילה שהיא מדה"ד ולחם בבוקר שהוא מדת יום רחמים ומפלג המנחה ואילך חשוב לילה ובזה ידוקדק ג"כ הפסוק שאמר בין הערבים תאכלו בשר, ומי שאינו מתענה ודרכו לקום בחצות לילה לעסוק בתורה דרך זה נאות אליו שיש זמן לעיכול הבשר ולא תתרבה לו השינה בקומו לעסוק בתורה, אחר שביארנו מהות כוונת האכילה והשתיה כפי מה שהורונו מן הסמים ומצאנו בספרים נבאר תיקוני השלחן שהם י' דברים שפי' במדרש רות ז"ל א' לתקן השלחן כמי שרוצה לאכול לפני המלך ב' נטילת ידים מי שאוכל בלי נעילת ידים כמו שאוכל לחם טמא ג' שיטול יד ימין בשמאל וישמש יד שמאל לימין וירחץ עד פרק היד, ד' צריך להגביה ידיו למעלה אחר נטילה שבשעה שמברך ויזווג השני זרועות כא' בשעת הגבהת ידיו, ה' צריך לסמוך ברכה לנטילה, ו' לתת מלחמו לדל, ז' לברך ברכת המוציא ולדקדק בה, ואסור לאכול בלא ברכה, ח' האוכל על שלחנו צריך שלא יהא גרגר ובלען אלא כאוכל לפני המלך, ט' צריך להיות על שלחנו ד"ת ויחיד שאין לו עם מי לעסוק די לו בברכותיו, עשירית מים אחרונים חובה ולא הצריכו בהם ברכה עכ"ל לענינינו, צריך להזהר שלא לנהוג בזיון בלחם מפני שהוא מושגח ע"י השכינה ולא ע"י שרים וממונים אחרים. צריך לכיון בה"א דהמוציא שהרמז לשכינה וצריך לכוון לבררא ממוץ ותבן שהן הקליפות שכן חטה יש בה מוץ ותבן שהם פטורים מן המעשר והחטה אחר שהיא נבררת מהם חייבת במעשר, מה שאמרו במדרש רות בענין ד"ת שאם הוא יחיד פטור מד"ת נראה שהזוהר חולק עליו כמ"ש למעלה ולא חלק בין יחיד לרבים, ולכן נכון להחמיר ולומר איזה מזמור או משנה וכיוצא ירא שמים יצא את כולם, ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש אבל העיקר הדבור הוא ממש לומר איזה דין או חדוש או פסוק או הגדה כי ג' חלוקות הם צדיקים גמורים הא דאמרן בינונים מזמור רשעים ולא כלום, וכמו מי שאינו מדבר בד"ת ממשיך עליו כח הטומאה כך המדבר בד"ת ממשיך עליו הטהרה, ועת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה אם לא לפי שאם בעת האוכל שהאדם שמח אם יזכור התורה נראה שאהבתה קשורה בלבו וכשהיא שוכחה מתוך המאכל אז יתלהב היצר ויתחזק על עומדו וכשל השכל ונפל דמיון הנלחמים זה עם זה ונפל הא' וקם האחר מאז אין לו תקומה ולזה ימנע ממנו מאז הדר התורה ויופיה וזמן הסעודה מעבר מסוכן שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל, ראיתי כתוב שאפי' בשעה שהוא לועס המאכל צריך להרהר בד"ת מלבד ד"ת שפל השלחן וכן ראוי להחמיר, בענין ברכת המזון ראוי שיחשוב כשיברך שהוא מקיים בזה מצות עשה ולכן צריך שלא יברך בקלות ראש או מתנמנם שלא בכוונה אלא יכוון עצמו לקראת אלהיו ויברך בעיטוף הראש ויברך ביראה ואהבה כדרך כל המצות הצריכים יראה ואהבה ויראה פי' במקומו כגון דאיהו רב ושליט וכו', ואהבה היא שיזכור החסד הגדול שעשה עמו השם ושהטיב עמו להכין לו פרנסתו אע"פ שלא הי' ראוי לכך מצד עונותיו והיינו אומרו הזן את העולם כלו בטובו בחן בחסד זו לרעים ולטובים ויתן אל לבו סוד ישמעאל בני ברכני פי' עם היות שהוא יתברך ויתברך אינו צריך לנו אלא הכל צריכים לו אלא שחשקו שיתברך ע"י התחתונים כדי שיהיה בהם הכנה להשפיע מטובו לכן ראוי לנו שאנו בניו לעשות רצון אבינו לברכו בחשק ואהבה ולברך מלה במלה בנחת ובמתון לתת לו שבח כענין שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית כו' ויברך בקול רם ר"ל שישמיע קולו לבני ביתו שלא יברך בלחש כי אמירת הברכות בקול מעורר הכוונה ומביא זכירה אם בר"ח יזכיר יעלה ויבא בשבת רצה וכיוצא והאומר בלחש שוכח הכל ועז"א כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה: