קיצור ראשית חכמה – פרק ט"ו

פרק ט"ו פ' זה יהיה בביאור קדושת האכילה התלויה בפה ועז"א שהע"ה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ור"ל שמירת פיו מהמאכלים הטמאים וצריך להתקדש באכילה כי גם בענין המאכלים הזכירה תורתינו הקדושה ל' קדושה כי בפ' שמיני אחר המאכלים המותרים והאסורים אמר והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם ופי' בזוהר בענין זה כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני ועמא ולכן ישראל האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו ומראה על עצמו שאין לי חלק בקדושה ולא באלהי ישראל כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם והנפש מתלבשת שם נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף אלא צריך לאכול ממה שהותרה לנו התורה ויהי' אכילתו לש"ש כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו לפי פשוטו ק' מאי לשובע נפשו הרי הנפש היא רוחנית וקדושה ואינה שבעה באכילה הגשמית הזה אלא באכילת התורה וכן פי' בזוהר פ' בשלח (דף ס"ב) ששובע נפשו היא האכילה הרוחנית שהיא אכילת התורה ואמר שם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו הרי שאמר שובע נפשו כפי האמת דהיינו השביעה הרוחנית המתייחסת לנפש אמנם במה שביארנו שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה מצד הקדושה ההיא הנפש שבעה ולכן ראוי האדם להחמיר על עצמו במאכל עצמו שלא יהיה בה צד איסור כלל שהרי יחזקאל היה משבח עצמו שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם אפי' שהוא מותרת וכו' כיון שנפל בה ספק איסור פ"ש אם יהיה במאכל עצמו צד איסור שראוי להתרחק ממנו הרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי זה אוסר וזה מתיר ובודאי שיחזקאל הנביא ע"ה כזה לא היה אוכל וכתב בח"ה שהחסידים היו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער א' משערי האיסור. צריך ליזהר שלא לקנות דברים שיש בהם חשש איסור אלא מיהודי הכשר המדקדק בו כראוי שאם חשוד עליו אינו נאמן ודבר זה יש בו בפרט בלחם ויין ובבשר ובגבינה ובדבש וענבים וכל דבר שיש בו משום בשולי גוים אלא שהותר בפי' בפוסקים, צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר נראה מפסוק זה מעלה הצדיקים שהם מסתפקים במועט והרשעים שאינם מסתפקים במועט והטעם מפני שבטנם חסרה שלא יספיק כל העולם למלאות בטנם ויראה בעיניהם שלעולם בטנם אינו מלא, וכאשר יראה האדם שכל מה שהוא מרבה באכילה מרבה בשר לרמה שזהו אחריתו ודאי שראוי להתרחק מאכילה המרובה אלא בשבתות וי"ט בפרט כי כי המתענג בו' ימי החול באכילה ובשתי' יותר מן הראוי לקיום נפשו וגופו הוא נענש ועליהם נאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ואז"ל אלו בני אדם שמניחין ד"ת ועושין כל ימיהם כחג ואמרו בס"ה שלאחר ג' ימים למיתתו כריסו נבקעת וזורקים הפרש על פניו ואומרים טול מה שבחרת ועשית כל ימיך כחגים וכמועדים, ואמרו עוד בזוהר פ' תרומה (דף קמ"א) כי גופם של צדיקים שלא נמשכו בזה העולם אחר התענוגים וההנאות מאותה הקליפה הקשה והחזקה אינו שולט עליהם הרוח הטומאה כי אינם מתענגים אלא בשבתות וי"ט כי כל המתענג מסעודות שאינם משבתות וי"ט הוא מתענג מהקליפה והקליפה שולטת עליו במיתתו והיא קליפת האגוז הקשה שהיא הקליפה הב', טעם היות התענוגים בקליפה זו הקשה מפני שכל מה שאדם אוכל יותר מקיום הנפש הוא תענוג והוא מרבה בשר בגופו לרימה והטעם כי כפי מה שנמשך אחר הרמה שהיא הקליפה הקליפה תשלוט עליו כי בשר מגוף האדם נמשך מעור הנחש כדפי' בתיקונים (דף מ"ב). ואין כניסה לחיצוני באדם להחטיאו אלא מצד המאכל שהרי סמא"ל וכחותיו רוחניים הם והאדם גשמי ואין להם יחס וכניסה להקשר בו וכאשר האדם נמשך אחר תאותו הרי נותן חלק לבשרו שנעשית מטפה סרוחה שהי' מהקליפה וע"י כך מחטיאו וע"ז אז"ל לא תרוי ולא תחטא פי' לא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הש"י, ומי שהוא מצטער ומרחיק עצמו מן התענוגים הוא ירא את ה' כי אינו רוצה ליהנות כדי שלא יבא לידי חטא ראה כמה צריך להתרחק מקליפת התענוגים ולהכניעם ואמר בס"ה זכאה איהו מאן דלא איתהני אפי' הנאה בעלמא כ"ש התענוג (פי' מלת זכאה ר"ל מעלת נוספת). הרשע הרודף אחר אכילה ושתייה נקרא אוי"ל ר"ת אכו"ל ושת"ה יאמ"ר ל"ך כי חושב שלא נברא העולם אלא לאכילה ושתי' והרודף אחר תאותם היום משביעים עצמם מהיתר ולמחר מאיסור וכשאינם יכולין להשיגו משלהם גוזלים משל אחרים לכן צריך ליזהר מלרדוף אחר המותרות כי האכילה המיותרת היא המביאה האדם לידי חטא ומיד יצרו מתגאה עליו כמש"ה וישמן ישורון ויבעט. כמו שצריך ליזהר מריבוי אכילה כן צריך ליזהר מרבוי היין כי המעט ממנו מועיל לתיקון האיצטומכא והוא מפקח כמו שאז"ל חמרא וריחני פקחין אבל המשתכר ממנו מפסיד גופו ומאבד שכלו וגורם לו כל רעות שבעולם ולזה רמז הפסוק אל תרא יין כי יתאדם פי' שאחריתו דם ועז"א למי אוי למי אבוי וכו' זה שנשתכר ווי לו ווי לאבותיו, למי מדנים למי שיח מתוך שמשתכר ביינו הוא מוצא שיח ביותר ולמי פצעים חנם שמתוך שמשתכר ביינו הוא הולך ועושה פצע וחבורה חנם למה מפני שאין לו דין למי חכלילות עינים למי ששתה כדי צרכו למאחרים על היין לבאי לחקור ממסך א"ר אליעזר אוי לזה שמניח ד"ת והשכים על היין וכו' עיין מד' משלי:

פןישתה וישכח מחוקק, "מחקק עולה רמ"ח פי' שע"י שתיית היין ישכח מלקיים רמ"ח מצות עשה ואם תעיין בטוב העיון במדרשי ז"ל תראה כי היין הוא הגורם הגדול לכל הרעות הבאות לעולם כגון אדם נח בני אהרן וכדומה, עוד דרשו על פסוק אל תרא יין כי יתאדם כי יתאוה לדם נדה ודם זיבה כי יתן בכוס עינו כיס כתיב ע"י הכוס יתן עיניו בכיס לשון נקיה דברה תורה לומר שיבא על הערוה, יתהלך במישרים סוף אשתו אומרת כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש, ד"א יתהלך במישרים סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותן הפקר כמישור מסיח עם אשה בשוק מנבל פיו בדברים רעים בשכרות ואינו מתבייש, אחריתו כנשך ישך מה נחש ע"י שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו כך ע"י היין נתקלל שלישו של עולם וכו', ומכלל מאמר זה אתה למד שהיין גורם לע"א וג"ע וש"ד, לכך נכתב פרשת נזיר אחר פרשת סוטה לומר לך שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו אלא הירא מן החטא יזיר עצמו מן היין, ומה שמצינו בגמרא חמרא וריחני פקחין היינו מיעוטו במזיגה יפה, אמנם היין חי הוא המזיק. ובפרט לומדי התורה צריכים להזהר מרבוי היין כי היין מביא לידי שינה וארז"ל בסנהדרין יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם לצדיקים רע להם ורע לעולם לפי שמרבה שינה ויבאו להתבטל מד"ת ולזה אנשי בית אב לא היו שותין יין לא ביום ולא בלילה משום שכרות, כי היו צריכים לסייע בלילה להפך במזלג איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח ואנשי משמר לא היו שותים ביום כי ביום צריכים לסייע בעצי המערכת, נמצינו למדים שכל מי שהיתה העבודה כבידה עליהן היו אסורין ביין כדי שלא יבואו להתבטל מהעבודה וכן מי שהוא רוצה לסבול עול התורה ושלא יבא להבטל ממנה יתרחק מן היין: בענין כוונת האכילה והשתי' לפי הפשט כתב בעל מ"ה שצריך שיהי' שמח בחלקו ויבטח בקונו שיזמין לו פרנסתו ולא יצמצם בדקדוקי עניות ואל ירדוף אחרי המאכלים הגסים כי יבא לגנוב ולגזול כדי למלאות תאותו והאוכל מעט לשובע נפשו ואינו מתכוון להנאת גופו הרי זה מכיר את בוראו כי כשירעב יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם שבשעה שתחסר לו לחם וקיתון מים יחלש כחו וכל איבריו ויחשכו עיניו ולא יעצור כח לעמוד על רגליו ואז יכיר שלמות הקב"ה שאינו צריך אכילה ולא שתיה, וכשירעב יתלה עיניו להשי"ת לבקש פרנסתו וידע שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר ומעריך פרנסתו לכל אחד ואחד ולכל גוים וגוים די מחסורם. ואז ירחם על העניים ויפריש מן הגאוה לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים והמשובח באדם בענין האכילה הם ג' דברים הא' שיסתפק בחלקו ואפי' מעט לא יבקש יותר, ב' שיאכל בעתו קודם שירעב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי ולא יהיה בו כח לעבוד להקב"ה כראוי שנאמר ושריך בעת יאכלו, ג' שלא יתכוון במאכלו להנאת גופו כ"א לקיום נפשו ולא ילך אחר תאותו לאכול כל מה שהחיך מתאוה מאכלים רעים מפני שהם מזיקים, וכתב הרמב"ן ז"ל לעולם יפחות אדם משליש מאכלו ואז"ל סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה עכ"ל: כתב החסיד בח"ה בענין פרישות האכילה וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך עד שיהיו בעיניך כתכונת התענוגים האסורים עליך פירוש כחלב וכדומה לו פן תעזוב תורתך, והשתדל לאסור חוש הטעם שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה. והתחבולה לענין הזה הוא שתמעיט במיני הליפתן ותסמוך על ליפתן אחד בעוד שתוכל והרגל נפשך בקצת העתים מבלי ליפתן כדי להתנהג בטנך וטבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו. ואם תוכל לעזוב הליפתן שיש בו עמל וטורח ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה כזתים וענבים והדומה להם עשה, ושים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה ואם מנהגך לאכול ביום פעמים רבות תמעיטם כדי שתהיה תנועת איבריך קלה ביום ויקלו עליך עניני תורתך ועולמך, ואח"כ תתנהג בתענית גופך אם יהיה גופך חזק אפי' יום אחד בשבוע. וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כדי ליסרה עשה ושום כונתך בו לרפואה יותר מלמזון, וכל משתך יהיה מים ולא יין אלא אם תהיה כוונתך בו לשתות לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו ומחברת בני אדם עליו כי הוא המדוה הגדול לתורה ולעבודה עכ"ל, ודרך זה שדרך החסיד ז"ל הוא דרך הפרישות הנאה לבעלי תורה שרוב אומנותם בתורה שאם ירצה בעל תורה לסמוך על הבטחון ולהוציא מעותיו באוכלו בשר או תרנגולים וכיוצא ממיני התענוגים נמצא מטריד עצמו בעניני העוה"ז אחר בקשת הטרף ויתבטל מד"ת ובעת שלא ימצא מנהגו לא יוכל לסבול ויחלה, לכן ראוי לכל ת"ח שינהיג הפרישות הזה, וכי יש כמה מאמרים מרז"ל מסייעין לו ומרחיקין התענוגים מת"ח:

כאשר יתלמד האדם להרגיל עצמו במעט אכילה ימצא מרגוע לנפשו ויתקדש בתורה ולא יבא להפיח בהיותו לומד והמשכיל יתן אל לבו ענין זה ויפרוש מתאותו ולא ימלא בטנו ותאותו כבהמה כי איזהו גבור הכובש את יצרו ואם יצרו מפתהו שיאכל ישבר כחו ויכבשהו מתאותו ואז שורה עליו יראה וקדושה דכתיב יראו את ה' קדושיו, ראיתי לכתוב כאן איזה דברים על קדושת האכילה אשר כתב הראב"ד בשער הקדושה ז"ל ואני רואה הגדר הגדול והשימור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר הוא רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה רק שיהנה מן הריח הטוב ורחיצת החמין לפי שהחמין עריבים עליו והמאכל המועט שיאכל יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו ולעולם יניח מכדי צרכו ומהשלמת תאותו ולא ישתה יין כ"א מזוג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו וע"ז אז"ל סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה ושני תקנות גדולות בענין זה האחד שלא תזיקנו אכילתו והב' כניעת היצר ושבירת התאוה. וכמ"ש בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגים שלא ימלא האדם מהם כל תאותיו ואין צריך לומר שישמור האדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר בהם שהם מזיקים אותו כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתם הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו מפני שהוא הולך אחר תאוותו ואינו חושש על אבידת גופו והוא דרך יצה"ר ועצתו הסכלית להסיתו מדרך חיים אל דרך המות וידע כל סי מדבר שאין דרך ליצה"ר עליו אלא מדרך ההיתר ופתח דרכו מן המותר אצלו ואם ישמור הפתח אינו צריך שימור אחר. ואל יתענה האדם ענוי נפש פן יחליש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעו ותערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו כי יבטל מן התורה ומן תפלה ואם ילמד תהיה תורתו מיושבת ואל ימנע אדם עצמו מכל שמחה ומכל הנאת מצוה רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו ואם יחליש לבו על מיעוט אכילתו טוב לו שיאכל ב' פעמים ביום מעט ואל ימלא כרסו בפעם אחת ואם לא יזדמן לאכול ב' פעמים ביום יהיה אצלו מן המרקחות המישבות הלב ויאכל מהם מעט ויתחזק לבו גם אם יראה בעצמו ובטבעו שהוא צריך להתענות יום או יומים יתענה לפי תקנתו כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש, ובלבד שלא יבעל מן התורה או מן המצות בעבורו וכו' עכ"ל. ואני הצעיר אומר כי הדרך הזה טוב למי שאפשר לו ויש יכולת בידו לקנות מרקחות אבל מי שהוא עני ואין יכולת בידו להתנהג בדרך זה יתנהג לפחות שיהיה אכילתו ע"פ הרפואה כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות וכמ"ש שימעט מהמאכלים כי היא דרך הנכונה בפרט מי שאינו מתענה טוב שימעט בסעודת הבוקר כדי שלא יתבטל מעסק התורה וישער בדעתו שיהיה שיעור אכילתו בב' פעמים בבוקר ובערב כשיעור מה שיהיה רגיל לשבוע בפעם אחת. הרוצה להתמיד לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה ישים עיקר אכילתו בסעודת הבוקר ובלילה לא יאכל אלא פירות ויהיו פירות יבשים ויתרחק מלאכול בלילה מאכלים גסים והפת יהיו מועט מהתבשיל וכן היה נוהג החכם קורדואר"ו ע"ה כשלא היה מתענה, ובע"ת הרגיל להתענות בכל יום בימים שיאכל כמו ר"ח וי"ט יתנהג בדרך הזה שכתבנו ולמי שאפשר לו הדרך שכתב הראב"ד ע"ה לתקון הלילה שלא יאכל בלילה אלא מיני מרקחת המישבות את הלב ובזה יוכל לעמוד רוב הלילה בעסק התורה בלי שינה נמצא בזה סובל עינוי בקצת ולא ירדוף אחר התענוגים כי אין התורה מתקיימת אלא במי שהוא מתרחק מן התענוג כמ"ש בזוהר פנחס על פסוק סולת בלולה בשמן כתית דא הוא דמקיים פת במלח תאכל שהכוונה כתישת החומר כדי שיאור התורה והנשמה בו וזהו הדרך להשגת התורה שאע"פ שיהיה עשיר לא ינהג עדונין בעצמו וראיה מדהע"ה שאמר טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. ורשב"י ובנו שישבו במערה י"ג שנים בחול ושם השיג עתידות תתגלו לו עמקי החכמה. ובפרט מי שיש לו עונות צריך לסבול יסורין על עונותיו ולא יזכה אל האור העליון שהוא השמן שעליו אמר דהע"ה דשנת בשמן ראשי אלא אם יכתת עצמו. עוד אמרו בזוהר בלולה בשמן כתית הה"ד והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, והכוונה שכמו שמשיחנו סובל העונות שלנו א"כ אנחנו גורמים שיהיה מדוכה וא"כ מי שירצה שמשיחנו לא יהיה מדוכא מעונותיו יסבול וידכה הוא בעצמו, וכן ספרו בחסיד א' שהיה סובל כמה יסורין על עונותיו ונתן סבה זו האמורה:

כלל העולה במקום שיש תענוגים התורה והקדושה אינו שורה והתענוגים מצד דקליפה והטומאה, בכוונת האכילה כפי המובן מדברי הרשב"י כמה שפי' בזוהר תרומה (דף קנ"ד) הוא כי שלחן עליון שעליו לחם הפנים ואמר ומרזא דהאי שלחן נפיק מזונא לעלמא כמה דאיתיהיב ביה מלעילא וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שלחן לאחזאה דהא משלחן דא נפקין פירין ואיבין ומזונא לעלמא אי אילנא לא יהיה איבא לא אישתכח בעלמא בג"כ שלחן איהו עקרא מזונא דנפיק מיניה איהי ההוא לחם, ואמר לקמיה שלחן דב"נ אצטריך לאשתכחא בנקיותא דגופא דלא יתקרב למיכל מזונא דיליה אלא בנקיותא דגרמי, וע"ד אצטריך לפנאה גרמיה בקדמיתא עד לא ייכול מזונא בשלחנא דכיא דההוא מזונא דאתקין לי' ביה איתרעי הקב"ה בגין דלא איתקריב על ההוא שלחן קיא צואה דאיהו מרזא דסטרא אחרא וסטרא אחרא לא יקבל מההוא מזונת דשלחן דא כלום לבתר דאכיל ב"נ ואיתענג איצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידין דאיצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה וע"ד ודאי אינון חובא ובאתר דחובא שריין ואיהו חיובא על ב"נ למיהב ליה חולקא וע"ד לא אצטריך לברכא כלל דהא ברכה לאו איהו בההוא סיטרא, ובג"כ איצטריך ב"נ דלא יהיב מזונא דע"ג פתוריה לההוא קיא צואה וכ"ש במעוי וכ"ש דאיהי טב לב"נ ובריאו ותקונא דגופיה וע"ד שלחן איהו למיכל ביה בדכיו עכ"ל, הנה אתה רואה מן המאמר הזה שאסור לתת חלק ממזונא לההוא קיא צואה. ועד"ז נוכל לפרש צדיק אוכל לשובע נפשו כי הוא מקדש עצמו בדברי האלה ומזונו נעשה רוחני והנפש נהנית ממנו כי המזון שאדם אוכל בשלחנו מורה עליו קדושה עליונה כי בתחלה מקדש ידיו ואח"כ מברך ברכת המוציא על הלחם והברכה לכל פרי וללחם הוא להשפיע עליו רוחניות מהשם הגדול יתברך המהווה הכל והוא הנותן נשמה וקיום לכל הנבראים והוא ברא הלחם הזה על כל הקשור בשם הנז' שאין שום נברא אלא ע"י עלת כל הממציא הכל, וע"י הברכה והזכרת השם אנו מעוררים השפע העליון על הלחם ההוא או על הפרי כמו על תחלת בריאתו ע"י השם נמצא שכוון באכילתו שהנפש תהנה מרוחניות השם הגדול שנתלבש בפרי ההוא נמצא שיש בו חלק חיים בסוד ואתה מחיה את כולם וכן המים שנקראים מים חיים עד"ז הוא סודם ע"י הברכה שאנו מברכים עליהם והאוכל אכילתו בדרך זה נקרא צדיק חי והוא דבק בחיים העליונים ומזכך האכילה לתת חלק לנפש והם ב' בחינות א' בערך המזון עצמו שהוא קדוש והשני בערך השלחן וצריך לתת מהתמצית לאותו החלק ולא מזון רק מים שהוא רוחץ שהוא זוהמא שאינה מעיקר המזון שבשלחן כי שולחן הוא שולחן אשר לפני ה' ואין ראוי לתת ממנה לכלבים הנקראים קיא צואה הרי אפי' הקיא צואה חוץ ממנו כ"ש במעוי שהרי בקרבו קדש שהיא הנפש הקדושה והיא חלק ממנו יתברך והיא נהנית מן המזון ואין ראוי שתהנה שם הקליפה א"כ מוכרח האדם לאכול כדי לתת חלק רוחני לנפשו שתהיה דבקה ושתהנה מזיו השכינה ע"י הדרכים שאמרנו בו כפי התקדשו ואחיזת נשמתו למעלה כך ירד הרוחניות יותר דק מלמעלה באכילתו כמבואר בזוהר פ' בשלח (דף ס"א):