קיצור ראשית חכמה – פרק יד

פרק יד פרק זה יהיה בביאור חומר נדרים ושבועות התלוים בלשון וכתב בעל ספר מנורת המאור הנשבעים בהש"י רוצים לומר כי כמו שש"י הוא אמת כך דבריהם אמת בין עבר בין עתיד והנשבע לשקר דומה כמו שמכחיש את אמרת ה', וכ"כ מורגלים בני אדם בדבר זה שעוברים עליו קצתם מאה פעמים ביום בלי שום הנאה שמקבלים ולפי שאין בני אדם בקיאים בחומר השבועה יבאו לסמוך עיניהם ולישבע לשקר ע"כ התקינו רז"ל שבכל זמן יודיעו לנשבע חומר השבועה ודינה בל' שיבינהו ואומר לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזעה בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו' וכל העבירות לפרעון ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ועוד כל שאר העבירות נפרעים ממנו ואם יש לו זכות תולין לו ב' ג' דורות וכאן נפרעין לאלתר שנ' הוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה שגונב דעת חבירו שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו ואל הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלה את עציו ואת אבניו וכו' הא למדת דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועות שוא מכלה אותם והוקש לחלול ה' כמ"ש חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול ה' כמו שאסור לישבע בשם המיוחד כן אסור לישבע כא' מן הכנוים שנא' לא תשבעו בשמי לשקר בשמי שיש לי. בס"ה פ' יתרו בתיקונים האריכו בעונש הנשבע לשקר, בעון זה בניו של אדם מתים (דף קי"ז) וכתב חכם אחד בחומר השבועה במצוה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ז"ל שהנשבע לשקר קוצץ ומפריד החתן מעל הכלה וזהו לא תשא ולא תגביה את ה' מעל אלהיך ומפני שנשבע לשקר פגם במדה זו השביעית לכך עונשו חמור כ"כ וכלתה את עציו ואת אבניו וכו' ולכך סמיך ליה זכור את יום השבת לקדשו שהשבת הוא הזכר וצריך לקדשו ולא להפריד ח"ו. עוד שמעתי מהמקובלים שבפסוק לא תשא יש י"ז תיבות כמנין טוב וכמנין ידו"ד במ"ק וכענין תורה וכמנין שבעה לרמוז שהנשבע לשקר נעקר מטוב עוה"ב ומן השאר האמוראים ומן השביעית הרמוזים בשבועה ששבע' חסר כתיב ונקוד שבועה הרי ס"ו כמנין אדנ"י והכולל, בכלל ענין השבועה צריך ליזהר מלהזכיר ש"ש לבטלה כי המזכירו לבטלה חייב נדוי והוא בכלל לא תשא והנזהר בו יש לו שכר גדול בעה"ב כדכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא ואחז"ל אלו בני אדם שיריאים להוציא ש"ש לבטלה גם בכלל השבועה שלא יושיט ידו לזקנו וישבע שהיא שבועה וכן פי' באדרת נשא (דף תל"ב) וז"ל מאן דאושיט ידיה בדיקניה לאומאה כמאן דאומי בתליסר תיקוני עכ"ל, גם צריך ליזהר מלישבע באמת כי ה' נקרא אמת שנאמר וה' אלקים אמת ונמצא כנשבע בה', וגם אל יאמר כה אזכה לחיי העוה"ב אם לא שכך הוא, כתבו בספר החסידים שבזמן הזה אין לישבע לקיים המצות כי השטן יקטרגו ולא יקיים שבועתו, חומר הנדרים וענינם אחז"ל לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ועוד אמרו כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימן כאלו הקריב קרבן וכו' והמקיימן שאינו נשאל על נדרו כאלו הקריב על אותה במה וחייב משום שחוטי חוץ וכל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא שנא' וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא וגם נקרא רשע ובעון נדרים אשתו של אדם מתה שנ' אם אין לך לשלם למה יקח את משכבך מתחתיך וגם בניו של אדם מתים כשהם קטנים בעון זה והטעם לזה מפני שנדרים הם באימא עילאה וצריך לקיים נדרו ולהביאו למקום המעשה שהיא השכינה ואם לא קיים הרי החטא בבנים ואימא תתאה ולכן אשתו מתה, כל הנודר ואינו משלם גורם רעה לעצמו שנ' כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך ואז"ל אין מיתה בלא חטא, מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום שנ' כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך ממך לפרעון ולא מממונך מפני שדבור עושה הוי' ממש בו בגופו שנרשם בו החטא, ומ"ש שיש לו שכר על הנדר ועל השילום היינו בנדרי מצוה או הקדש או תורה, כתב ר"י שאם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ומיהו אם מצוה דגופיה וחייב ביה ורמי עליה כאומר אשנה פרק זה ומסכת זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר שרי לי' למנדר לזרז נפשי' שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וע"ז אז"ל נדרים סייג לפרישות אבל כבר כתבנו לעיל כי אפילו לקיים המצוה לא ישבע אא"כ יהיה אדם ירא שמים שיקיים נדרו:

אחז"ל על וידר יעקב נדר לאמר מאי לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן נראה שבשעת צרה מותר לנדור ומ"מ כתוב בספר החסידים שמי ששרוי בצער לא ידור אלא שיחשוב ויתייעץ קודם שיהיה הדבר שאפשר לקיים. כל מי שנודר לקיים מצוה או לעסוק בתורה כך שעות ביום נדר גדול נדר לאלקי ישראל ואין ראוי להתיר לו נדרו אלא אם יראה לב"ד שהוא אונס גדול ואם התירו לו ולא הי' בדבר אונס גדול מן השמים אינה מתירים לו וזה דקדקו באמרם נדר גדול נדר לאלקי ישראל שיאמר הקב"ה מה מצאתם בי עול כי רחקו מעלי והוא כמשל האדם האומר למלך ב"ו חי ראשך אדני שביום פלוני אביא לך דורון כך וכך שאם לא יביאהו יתחייב ראשו למלך אם לא שידע המלך שהוא אנוס, ובענין עסק התורה או המצוה היא ממש דורון להקב"ה והמיקל והמתיר נדרו מיקל בכבוד מלכו של עולם, ואינו כמתיר נדרי עצמו שאוכל או שלא אוכל שהוא מצוה שישאל על נדרו מאחר שאין בדבר מצוה, ושמעתי ענין נאות ג"כ בענין נדרים אשר שהנודר לעשות מצוה הנה באמירתו יברא מלאך א' אבל לא יגמר הוייתו עד שיתקיים גמר המצוה שנודע שעושה מצוה א' קנה לו סנגור א' והנודר ואינו משלם נדרו נמצא המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר מעשה המצוה ההיא, והרוצה שתפלתו תהיה נשמעת ובקשתו תעשה ישתדל להשלים נדריו כדכתיב זבחי לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני ונדרים אלו בודאי שהם נדרי שמים שמצוה לקיימם כי בדברי הרשות שהם למטה מעניני העולם אינו צודק מלת לעליון נדריך והנה משום כי בתפלה הוא שואל בדבור שיעשה לו הקב"ה כך וכך אומר לו תקיים במעשיך מה שנדרת גם אני אעשה ואקיים שאלת פיך התלוי בדבור וכבר ידעת כי כל הדברים צריכים התעוררות תחתון: ראוי לכל משכיל שלא ידור דברים שצריך להתירם אלא ידור ללמוד או להתענות או לעשות מצוה ליום א' או לחצי יום כמו שהיה אומר ר' יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי וזהו נשבע להרע ולא ימיר ודרך המצאה זו למי שהוא חלש שיקבל עליו תענית ולא יצטרך לשאול על נדרו למחר וכאשר גמר אותו היום בקדושה יקבל עליו עוד יום אחר כמו הקודם ונמצאו כל ימיו בתשובה אבל לא יקבל לעשות כך וכך תעניות רצופים שמיד יעמוד עליו יצרו בכל יכולתו לבטלו מעבודתו ואם יעשה אדם דבריו בהצנע וילך עם יצרו בעקבה יוכל ליקח את ברכתו מידו אמנם כדי שלא ישכח לקבל נדרו ליום אחר טוב שיבקש לו חבר שיזרזהו או יעשה קונטרס ויכתוב שם קבלתו ויהיה עמו תמיד כדי שיזכור קבלתו וכן ראוי לכל בעל מעשה כי כמו שיעשו התגרים ספר לחשבון הוצאותיו כן ראוי שיעשה בע"ת ס' לחשבון ימיו אם הוציא כראוי אם לא ובזה יקיים וחטאתי נגדי תמיד, עוד מסוג דרוש זה ליזהר מהנדויים והחרמות ובעונשו של חרם האריכו בפרקי ר' אליעזר אמר שם כי החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם וכל מי שמפר את השבועה כאלו מפר את החרם והמפר את החרם כאלו מפר את השבועה וכל מי שיודע הדבר ואינו מגיד החרם בא בא עליו ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו תדע לך כח החרם בא וראה מיהושע בן נון שהחריב את יריחו עכ"ל. צריך ליזהר שלא יאמר אהא בנדוי אם לא אעשה דבר פלוני שאע"פ שיקיים התנאי צריך כפרה, צריך ליזהר שלא יהגה את השם באותיות כי ההוגה אין לו חלק לעוה"ב כי לכך נשרף ר' חנינא בן תרדיון גם כי להתלמד עבד אך משום שהיה הוגה את השם בפרהסיא, וי"מ הוגה את ה' דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ וי"מ שהיה קורא אותיות של שם המיוחד כאותיות שאר התיבות וזה אין ראוי לעשות כמ"ש לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. וטוב ג"כ שלא להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילים העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד: צריך ליזהר שלא ידבר דלטוריא על ישראל וכן אמר במדרש למה נמשלו ישראל לאגוז שנ' אל גנת אגוז ירדתי מה אגוז זה חלק ומי שאינו אומן לעלות מיד הוא נופל שצריך לשמור את עצמו שלא יפול ממנו כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יעול את שלו מתחת ידם, משה אמר שמעו נא המורים ישעי' אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וכו' נענשו אלא צריך ללמד סנגוריא על ישראל מנלן מגדעון שאמר ואיה כל נפלאותיו, והקב"ה מרוממו בעולם, ולז"א הקב"ה ישעי' אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק את בני ותשנא רשע שנאת מלחייבן על כן משחך אלהים אלהיך וכו', עוד צריך ליזהר שלא לשיח שיחה בטלה בב"ה כן כתב ר"י בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ובזוהר מאן דאישתעי בבתי כנשתא ווי ליה דאחזי פרודא ווי דגרע מהימנותא ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן ולית לי' חולקא בי' ולא דחיל מיניה ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא עכ"ל, וגם כי כל הדברים האלו אינם אמורים אלא בשעת תפלה מ"מ כיון שב"ה מקום קדוש מושב לשכינה שאסרו לעשות בהם חשבונות אם לא יהיו חשבונות של מצוה בודאי שאין לשיח לעשות שיחה בטלה או סיפורי חול כי בכל מקום שיש בו [קדושה] (שיחה) (ש"מ) צריך לנהוג בו מורא שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, והמדבר בב"ה וחביריו משבחים ומשוררים קורא אני עליו הוי על כל שכיני הרעים כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ולא נמנה עם חביריו ומואס לשבח לקונו והוא מסיג גבול הבורא אך השתחוה לו ושב לפניו במורא בכפיפת ראש בענוה בשבירת הלב התחנן לפניו ותשורר לפניו בשמחה רבה ובואו לפניו ברננה אז קרוב ונמצא לך ותייחד ש"ש בכיון הלב והתפלל בכיון הלב וכשתאמר ברוך אתה שאם תחשוב בדברים בטלים כאלו תתלוצץ בו ולא נתת יראתו על פניך אך חשוב כי הוא נצב לקראתך שויתי ה' לנגדי תמיד ותתן יראתו על פניך ואהבתו בך ותכוין בכל לבך ותהי צנוע לפניו והתודה חטאיך ותדרשהו והוא נמצא לך ותברכהו, ואם א"א לכל הפחות לבעלי תורה יראי חטא ישימו על לבם ענין זה ולא יתחילו לדבר זה עם זה בב"ה ואם ידברו עמהם מי שלא נהג בהם ישיבו להם בקוצר: עוד צריך ליזהר שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בד"ה כי מצות סוכה קדושתה גדולה והעד שעצי סוכה חל עליהם קדושה ואסורים כל ז' והפליג עליו בס"ה פ' אמור (דף ק"ג) אמר שהאבות באים לסוכה ורב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקיים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפזין מסדר פתורא וקאי על רגלוהי ומברך ואומר בסוכות תשבו תיבו אושפזין עלאין תיבו תיבו אושפזין מהימנותא תיבו ארים ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקיהון דישראל דכתיב כי חלק ה' עמו והוה יתיב עכ"ל ונקרא הסוכה צלם דמהינותא הרי שהאדם בתוך הסוכה מוקף מאויר קדושה וכמה קדושות יש בה לכן ראוי להתרחק משיחה והיתול אלא יקיים וגילו ברעדה כי מקום רמז הסוכה היא שמחה ורעדה דמינה מתערין דינין וימי הסוכות הם דין והעד כי בליל הושענא רבה הוא חותם הדין, וימים אלו צריך שיהיו בתשובה ורעדה שימים אלו נתנו כדי להאריך על האדם שישוב בתשובה ואין פתקי הגזירות נמסרין ביד השלוחין עד ליל שמיני עצרת:

עוד צריך ליזהר שלא לדבר בשבת שיחת חולין ואמר על פסוק וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר כי הא דאמי' דרשב"י כי הות ממללא בשבת א"ל אמי שבת הוא ושתקא, ואמרו במדרש מה הקב"ה שבת מדבור אף אתה שבות מדבור שנאמר וישבות ביום הז' והוא שביתה מדבור גם האדם כיוצא בו כי ביום השבת נקרא יומא דנפשא כי נשמות יורדין מטה על ראשי עם קודש לכן אין שואלים צרכיו בתפלה בשבת, עוד צריך ליזהר שלא לדבר בעוד שש"צ חוזר תפלת שמונה עשרה ואפי' בד"ת אלא יכוון לענות אמן על כל ברכה וברכה ויהיו אזניו למה שש"צ מוציא מפיו ויתן עיניו למטה ולבו למעלה כמו בתפלתו בלחש והטעם פי' שהם ב' יחודים ובחזרת הש"ץ העמידה הוא יחוד משובח מהקודם שעונה אמן על כל ברכה דאמן עולה כמנין יאהדונה"י מה שאין יחוד זה כשאדם מתפלל בלחש שהרי הוא מזכיר את ה' בכנויו אדנ"י ואע"פ שיהיה הכוונה ביהו"ה מ"מ אין בו שמות משולבות כא' אבל באמן הוא רמז לב' שמות המתייחדים כאחד נמצא שהוא יחוד יותר משובח ואם האדם מדבר בחזרת הש"צ הרי הוא מפריד הייחוד כי אין שום דבור אחר אלא אמן המורה היחוד וכן מוכח מכאן שכשיש חזרת י"ח ברכות ע"י ש"צ אין לשנות ולומר תפלה אחרת מקצתה בקול רם לומר הקדושה ומקצתה בלחש כי תפלה כזו אין לה מקום לא בלחש ולא בקול רם ולא נמצא כזה לא בגמ' ולא בס"ה, אלא צריך להיות באוזן קשבת לענות אמן ועליו נאמר פתחו שערים ויבא גוי צדק שומר אמונים, שומר אמונים פי' מחכה לאותה ברכה שאומר המברך כדי לענות אמן והשומע מהמברך ואינו יודע לענות אמן עליו נאמר ובוזי יקלו. והחכם עיניו בראשו ויעריך אם עסק התורה בשעת התפלה גדול אם גדול עניית אמן ובלי ספק כי אינם מסוג אחד ועז"א ר"י אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו שיהיה בתורתו עמל ונותן נחת רוח ליוצרו לאפוקי אם עסק בתורה בשעה שאין הקב"ה חפץ בתורתו כמו בשעת התפלה: עוד צריך ליזהר שלא לדבר בשעת קריאת ס"ת והחמירו בזוהר ויקהל ע"ש שצריך לעמוד באימה ובזיע ולכוון לבם כמו אם היו שומעין אותה מהר סיני כמד"א ובפתחו עמדו כל העם. צריך ליזהר כאשר יעסוק בתורה ובתפלה שיוציא מלות התורה והתפלה כתקונן ואל יאמר במרוצה והבלעה ואמר בס"ה פנחס רכ"ו כי כמו שהגוף נהנה מהלחם אחר שנטחן החטה והוברר הסולת מהסובין ומכל הקליפות כן צריך לטחון ד"ת בשיניו עד שתהנה הנשמה מהם, צריך ליזהר בהיותו עוסק בתורה שאל יפסוק בה בדברי שיחה שזה כמערב חול בדבר קודש ועונשו חמור ולייט ליה בזוהר ואמר מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בעלין יתפסקון חייו מהאי עלמא דדינה קיימא בההוא עלמא ואמר בגמ' שמאכילין לו גחלי רתמים שנ' הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם, והטעם לזה מפני שהתורה היא אש ובאש נתנה שנ' מימינו אש דת למו ודבור דברים בעלים הם גחלי אש כי הדבור בא מאש הלב וכאשר האדם העוסק בתורה קולו חוצב להבות אש בקדושה אמנם בעסקו בשיחה בטלה הוא אש נכרי ולכך ברשתו אשר טמן תלכדו באש פגם אש תאכלהו, וגם התורה נקרא חייך ואורך ימיך, והעוסק בה ונפרש ופוסק נפרש מן החיים לכן האדם בעסקו בתורה ישים מוראו של הקב"ה לפניו ולא יבא לפסוק כמ"ש על פסוק שפכי כמים לבך נכח פני ה' כל ת"ח שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה כבי' הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו לכן נאמר נכח פני ה':