קיצור ראשית חכמה – פרק יב, קטע 2

המוציא שם רע והמספר לה"ר מושכים עליה כח הטומאה ונדבקים בקליפה ולפיכך אין תפלתם נשמעת, תשובתו של מספר לה"ר הם ב' הא' תשובה מיד היינו ההכנעה כדפי' ז"ל מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר רוח ולכך צותה התורה אזוב בקרבנות המורה על שפלות והכנעה והב' יקבל עליו שלא ישוב עוד לאותו עון כאומרו ואל ישובו לכסלה. מכלל התשובה הצריכה ללה"ר הוא שיעשה עצמו אלם לדברי העוה"ז כאלו אין לו לשון כי עונש בעל הלשון כמש"ה יכרת ה' כל שפתי חלקות ופי' יכרת שנכרתה לשונו בגיהנם כי באבר שבו חטא בו נדון ולכן צריך שיכרות לשונו מלדבר בעוד בחיות חיותו ויצטער תמורת מה שנהנה, אחר שדברנו בעונש לה"ר ראינו לדבר בחלקי לה"ר:

חלק א' לה"ר שנצטווינו עליו בתורה שלא לדברו ושלא לקבל שנא' לא תשא שמע שוא עיקרו הוא המדברת בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת שאם אינו אומר אמת נקרא מוציא ש"ר והמדבר בגנות חבירו היה כוונתו להבאיש את ריחו ולהבזותו וזהו כח מספרי לה"ר הגמור אם היה בע"ת והוא מספר עליו עונות ראשונים שלא בפניו או בפניו יש עונש גדול שהרי השב בתשובה עבירות נעשים לו כזכיות וזה מביישו ואין ראוי ועוד אחרים השומעים הבושת הזה של בע"ת ימנעו ולא יעשו תשובה ונמצא נועל דלת בפני התשובה ובפרט אם הוא ת"ח כי ודאי עשה תשובה ובפרט אם הוא עד א' כי המעיד על חבירו יחידי מכין אותו מכות מרדות אבל בדברים שבין אדם לחבירו כגון גזל ועשק ואונאה יכול לספר הדברים לבני אדם שהרי אמרו עד א' מחייב שבועה, איש אשר נדע בו שהוא רשע גמור ואין פחד אלהים לנגד עיניו מותר לפרסמו ולספר בגנותו להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם למען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים ונאמר ירא' ה' שנא' רע:

אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה ויש לשפוט ענינו לצד טוב ולצד זכות אם ירא שמים נתחייב לדון אותו לכף זכות ואפי' אם יהיה הדבר יותר נוטה לכף חובה ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעם יכשלו בו יש עליך לדונו ולהכריעו לכף זכות כמו שארז"ל הדן את חבירו לכף זכות הקב"ה ידינהו לכף זכות והיא מ"ע מן התורה בצדק תשפוט עמיתך ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר כמו ספק תכריעהו לכף חובה (נ"א לזכות) ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע ובחנת אותו כי אין יראת אלהים בקרבו תכריע מעשיו ודבריו לכף חוב:

יש לו לאדם ליזהר שלא לדבר במומי בני אדם ובגנותן כי דבורו של אדם מעיד עליו ועל הדברים הנעלמים בו, כי האדם הכשר מדבר בשבחי בני האדם ואינו רוצה לספר בגנותן אבל הפוסל כל תאותו במומי בני אדם כי בעבור שהוא פסול רוצה לפסול אחרים. לא ידבר דרך שחוק וקלות ראש מחבירו כלומר שאינו מדבר משנאה כי ע"ז אמר שהע"ה כמתלהלה היורה זיקים חצים מות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני, וכן לא ידבר רמיזות והוא שיספר דרך תומו כאלו אינו יודע שדבר זה לה"ר אלא כשמוחין בידו אומר אינו יודע שאלו מעשיו של פלוני:

גם יש ליזהר שלא לספר לה"ר על גבאי צדקה שהם כשרים ואומר שהם גונבין ונושאים פנים למי שהם רוצים כי לה"ר כזה אין לערוך עונשו כי הוא מבייש עבדי ה' וקרוביהם ובניהם ומונע הטובים מלעשות מצות ושמא יבאו גבאים שלא יעשו הדבר כראוי. החלק הב' הולך רכיל והוא בכלל כח מספרי לה"ר והוזהרנו ע"ז מן התורה לא תלך רכיל בעמך ורכיל מל' רוכל המחזיר בעיירות כך הרכיל מולך דברים מזה לזה כך וכך דיבר פלוני ומביא שנאה ביניהם אבל אחז"ל שאע"פ שאסור לקבלו ולשנא את חבירו בגללו אבל אל ימחה בו לדבר אך ישמור את נפשו ויחוש לדבריו, גם בכלל הרכילות שלא לגלות סוד חבירו ואסור הוא שהרי אמרו ביומא מנין לאומר דבר לחבירו בבל תגלה שאסור לגלותו שנא' וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר והמגלה סוד יצא מדרך הצניעות ונ"ל שע"ז נאמר הולך רכיל מגלה סוד פי' נקרא רכיל מי שמגלה הסוד וענשו חמור. החלק הג' אבק לשון הרע וארז"ל שאין אדם נזהר ממנו וכולם נכשלים בו ובזה ד' חלקים, האדם המרבה לספר בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו והוא שמדבר בפני שונאו, אבל אם הוא משבח אדם כשר שהוא מפורסם בחסידות אע"פ שיהיה שם שונאו יוכל לשבחו כי ידעו הכל כי הוא שנאו ומשקר בדבריו, וגם בזה לא ירבה לספר יותר מדאי בדברים שלא יאמינוהו, עוד בכל זה המתאכסן בבית חבירו ומטיב עמו ומחר יוצא לשוק ואומר ברוך יהיה פלוני כך וכך הכין לי וע"ז נאמר מברך רעהו בקול גדול וגו' כי בהשמע הדבר יתלקטו אל ב"ה אנשים ריקום ויפסיד ממונו באורחים ריקים ונ"ל שגם בכלל זה אם ילוה אדם לחבירו העני דינר אין לעני לשבחו כי שמא אין דעת ב"ה משתיה עם כל אדם ויבא לידי הפסד כי שמא לא יפרעו לו כראוי. כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא לפי כי זה המדבר יאמר לו גם בפניו של הנאמר עליו לפי שחברא חברא אית ליה, וגם אם הוכיח את חבירו בינו לבינו ולא שמע אליו אז יוכל להודיע לבני אדם חטאו ולא יחשדוהו כי חפץ ליתן דופי בחבירו וכן אם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש וכל אשר יאמר שלא בפניו יאמרו בפניו והוחזק כי אינו מדבר אלא אמת או מותר לו לומר, גם כי הדבר הנאמרו בפני ג' או דבים אין בו משום לה"ר אפ"ה אם נאמר בדרך סוד אסור לגלותו וראיה מאותו תלמיד דגלי מילתא המתאמרא בבי מדרשא ואפקוהו מבי מדרשא וקרא עליו דין גלי רזיא: גם בכלל אבק לשון הרע האומר שתוקו מפלוני אינו רוצה לומר מה שאני יודע בו. החלק הד' הוא נרגן ועליו אמר שהע"ה דברי נרגן כמתלהמים ונרגן מפריד אלוף ונרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו ומוציא תלונות מלבו ויאמר פלוני שאמר לי כך וכך ולא היתה כונתו אלא לחרף אותי ואל רעתי היה מתכוון ויראה עצמו שהוא עשוק שבני אדם גוזלים אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם ע"ז כתב נרגן מפריד אלוף מעליו אוהב וריע, ויבא להטות דברים כלפי מעלה ויחשוב על חסד ה' שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורעניות לעולם ואע"פ שיראה השפעה טובה יאמר רעה תהיה באחרונה והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה כי יחשוב הטובות שעושים עמו שהם רעות והמדה הרעה הזאת יבא מצד רוע הלב כי מרוע לבבו מוציא מחשבתו לרעה וידבר רע ויתלונן. החלק הה' בענין נבול הפה שהוא ענין חמור מאוד כי בדבורו זה אין לו הנאה ויודע שבאמרו גדול עונו מנשוא וידונו עליו מיתה עולמית לכך ראוי לו לבלום פיו כי כל המנבל פיו דינו נהפך עליו לרעה כדגרסינן פ"ק דכתובות ע"כ על בחוריו לא ישמח ה' וגו' ומאי ועוד ידו נטויה אלא אמר רב הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר מגונה מפיו אפילו נחתם גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה. ע"כ יש לו לאדם לטהר פיו מלדבר נבלה כי לא נברא הפה הקדוש אלא לדבר קדושה וזה המדבר נבלה עוזב דרך הבושה והצניעות שהם המדות המוכרחות ומראה על עצמו שאין לו חלק באומה הקדושה ובעונש המטנף פיו עיין בזוהר פרשת פקודי (דף קמ"ט) אמר כי הוא מנודה ונזוף ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום ואין נשמתו עולה למעלה והוא דומה לטרקלין נאה וביב של בורסקא קבוע בו כל עובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו. החלק הו' שלא יוציא דבר מגונה מפיו ואע"פ שאמר לעולם ילמד אדם את תלמידיו דרך קצרה טוב להאריך מעט כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו וראיה מהני תלת כהני שחד אמר הגיעני לחלקי מלחם הפנים כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול נמצא שדבור האדם מעיד עליו ועל שרשו לכן ילמדו לשונם לדבר טוב כי ישוב להם לטבע קבוע. החלק הז' שלא לכנות שם רע לחבירו שהרי ארז"ל הכל יורדין לגיהנם ועולין חוץ מאלו שיורדין ואינן עולין המכנה ש"ר לחבירו והמלבין פני חבירו והבא על א"א ובעונשו עיין בזוהר פ' משפטים (דף קכ"א ע"א):

רצוננו עתה לבאר בעונש המקבל לה"ר אמרו עליו כל המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמוך ליה לא תשא שמע שוא ומצינו על שקבל דהע"ה לה"ר מצובא נחלקה מלכות בית דוד, ואם בנדון דדברים ניכרים הוא ביה להאמין הדבר יצאת פרצה גדולה כזאת בסבת קבלת לה"ר עאכ"ו שיש לו לאדם להרחיק ולסתום אזניו מלשמוע לה"ר שמספרים בכל יום על אנשים נקיים והשומע והמקבל לה"ר ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו ומאמין בו בפני אדם הרי הוא כאלו ספרו וגורם קלון ועוזר לרע כי אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו אבל אם יראה למספר פנים זועפים יחדל מלדבר עוד, מהדברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לה"ר הוא ליזהר שלא לקלל את חבירו בשם אפי' שלא יזכיר את ה' אלא בלשון לעז הוא אסור ועובר בלאו ואפילו להוציא קללה מפיו שלא בכונה אין ראוי כי ברית כרותה לשפתים וכמה נענשו בזה כמ"ש בגמרא הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה, וע"ז אמרו ז"ל לא יפתח אדם פיו לשטן, וקללת חכם אפילו על חנם היא באה וכן מסוג זה שלא יקלל מי שאינו שומע אותו ועובר משום לא תקלל חרש ואמר בזוהר כי הוא כאלו שופך דמים, עוד יזהר שלא לקלל עצמו בכעס שבהיכל הטומאות ס"א דקליפות יש בו היכל ד' שבו כתות נקראו' אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה ח"ו והם מאותם הג' שגורמים רעה לעצמם כדפי' בזוהר בראשית (דף י"ד). עוד יזהר שלא לקלל אשתו שהרי הזכר הוא פלגא דגופא ושניהם כא' הם אדם שלם ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו. ונ"ל שאזהרה לכל בחינות אלו מפסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים וכן דהע"ה אמר נצור לשונך מרע הכוונה שכל הדברים שיש בהם תפיסה לרע הוא סמא"ל. וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב כאומר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור וגו':