קיצור ראשית חכמה – פרק יב

פרק יב רצוננו עתה לדבר בפ' זו בענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה שכלם תלויות בדבור ואלו הן כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, הטעם שד' כתות אלו אינם רואות פני שכינה לפי כי אלו פוגמים בד' אותיות אדנ"י ולכן אינם רואים פני שכינה ובפגם כל איזו כת שיהיה הרי הוא פוגם בכל השם כי הד' אותיות כולם שם א' הם ובפגם השכינה גם סוד יהו"ה מסתלק משכינה ונמצא קוצץ היחוד ולכך אינו רואה פני שכינה כי כת לצים פוגם באות א' ובאות יו"ד מב' שמות הנז' ולכן גורם רעה לו ולנפשו ומביא עליו יסורין מטעם כי יגרע השפע העליון ממקורו וכן מרום המעלות יפול בשפל המעלות בגיהנם, וכן מזונותיו מתמעטין כי מיו"ד נשפעים המזונות כד"א פותח את ידיך אל תקרי ידיך אלא יודיך, כת חנפים נגד ה' מפני שעקרה שמדברת א' בפה וא' בלב ונמצא הפגם בשנים כאחד, כת שקרים כנגד הוא"ו שהוא"ו הוא אות אמת, כת מספרי לשון הרע כעד ה' אחרונה ויתבארו אחד לאחד: כללו של דבר מי שמתלוצץ אפי' בקל שבקלים גורם כל הרעות שבעולם ועיין באורך מאמרי רז"ל שהם מלאים על כל גדותם על חומר הדבר ועונשו, שמעתי מהמקובלים כנגד אלו הד' כתות הם ד' חיות טמאין שפן ארנבת גמל חזיר וכנגד אלו יש ד' קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא ולהענישו בגיהנם ויש מי שאומר שעונשו של אלו להתגלגל בא' מד' חיות אלו. כל ליצנות איסורא בר מליצונותא דע"א דשרי. בענין מהות הליצנות יש בו בחינות האחד מהם הקובע עצמו בבתי קרנות לשיחה בטלה ודברים בעלים נקרא לץ כמו שאחז"ל שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת ה"ז מושב לצים ואפי' שאין ביניהם דברי ליצנות הואיל ואינם עוסקים בד"ת נקראים לצים כ"ש העוסק בשיחה בטלה כיון שאפשר לו לעסוק בד"ת אותה העת ואינו עוסק נקרא לץ כי הוא דומה למי שא"ל המלך מנה זהובים שעה א' וכל שתמנה יהיה שלך והוא בטל הלא מתלוצץ מהזהובים ומבזה אותם היש ליצנות גדול מזה כי המבטל מד"ת אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כ"א לץ ממש, ומלבד שיקרא לץ השח שיחה בטלה עוד הוא עובר בעשה שנא' ודברת בם, ובפרט לומדי התורה צריכים להזהר מאוד מן הדברים בטלים כ"א נכנס דבר תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה, בכלל כת זו היא כת המשחקים בקוביא ושאר מיני שחוק אע"פ שלא ישחקו להרויח מעות זה לזה שיש בו משום גזל יש בו משום שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת ה"ז מושב לצים, יש שהתירו לעצמם מיני שחוק בקוביאות שאומרים שהוא דבר המחדד את השכל וראיתי לגלות טעותם למען לא יתכחמו בטעות גסה נגד תורת ה' האחת מה שכתב ר"י בספר היראה כי המדבר דברים בטלים הוא ככופר בעיקר שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו כי מי המאמין שהוא עומד לפני המלך ית' וית' לא יעשה דבר נגד רצונו ובעיני קשה לי ההדבר הזה יותר מכל העבירות כי כל שאר עבירות אם יחטא החוטא לפי שעה פתאום הטעהו יצרו ולא שם יראת ה' כנגדו אין עונשו כ"כ אבל זה שבשאט נפש יושב שעה א' או ב' שעות ולפעמים כל היום כולו לא יזכור לנגדו ולא יאמר בלבו לפני מי אני עומד ומשחק עומד ומכעיס ולא אפחד מדינו, והוא עובר על לאו השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. וא"ת שזכר את ה' אפי' הכי עומד ומשחק הרי זה במזיד מבזה את ה' ואת תורתו שיאמר בלבו אין הקב"ה מעניש לכת לצים וכופר בדברי חז"ל והרי הוא צדוקי ומצינו בר' אליעזר שאמר מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו שעה א' רשע לפני המקום וכפי זה כ"ש המשחקים בקוביא שעושה עצמו רשע לפני המקום יותר מב' שעות ואפשר כל היום כולו, אל יאמר האומר מי הוא אשר יוכל ליזהר לשמור כל דברי רז"ל אשר יזהר עתה בזה וכיון שאינו נזהר בשאר לא יוזהר גם בזה גם טענה זו דחויה כי עבירה גוררת עבירה ואם לא יוזהר בזה יביאהו יצרו לחטוא ככל ד' כתות שאינם רואות פני שכינה באופן שיטרד מעוה"ב ואוי לו לאומר בפיו שאינו רוצה לראות פני שכינה כדי להשלים רצון יוצרו ולהיות מכת לצים ושאר הכתות ואם יקדש עצמו בזו בא ליטהר מסייעין אותו, ולא יחטא כשאר הכתות: המשחקים בקוביות ושאר מיני השחוק בחגים ובמועדים אוי לנפשם כי גמלו להם רעה כי ימי המועדים הם ימי דין כאז"ל בד' פרקים העולם נידון בפסח וכו' והרי אמרו לא נתנו שבתות יו"ט לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה והרי אמרו לעולם יראה אדם את עצמו חציו זכאי וחציו חייב זכה הכריע עצמו ואת כל העולם כולי לכף זכות ואם לאו ח"ו לכף חובה נמצא שהחוטא אז בשחוק וקלות ראש חמור יותר משאר השנה שמאחר שהעולם בדין בחטא א' אפסר שיוכרע כל העולם לכף חובה וכל אותם העניים שימותו או שיצטערו מחמת עוני הרעב כולם תלוים עליו ובימי המועדים מלבד שמזונות האדם תלוים גם חיי האדם ונשמתו תלוים בדין כמו שפי' הרשב"י ע"ה בס"ה פ' ויחי, בעונש של כת חנפים האריכו רז"ל בהרבה מדרשים באומרם בכל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם והמדבר אחד בפה ואחד בלב נקרא חנף ועדה שיש בה בה חנופה מאוסה כנדה שנאמר כי עדת חנף גלמוד, המדה הזו מגונה ביותר בת"ח כמו שאז"ל כל תלמיד חכם שאינו תוכו כברו אינו נקרא חכם שנאמר מבית ומחוץ תצפנו ונקרא תועבה ומביאים אף וחרון לעולם ותפלתו נמאסת והיא שקולה כנגד ע"א ג"ע וש"ד, ובענין החנופה הגשמים נעצרים וכולהו ילפי להו מקראי:

מותר להחניף את הרשעים בעוה"ז פירש כשידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם מיראתם כמו לאנשי זרוע אבל לא מאהבתו אותם וסימניך מאהב"ה ר"ת "מחנפין "את "הרשעים "בעוה"ז. אבל מי שיש בידו למחות ומוחה ונוקם נקמה מרשעים בעוה"ז הקב"ה כורת לו ברית ולזרעו אחריו כמו שמשה לפנחס. מכלל כת החנפים הוא העושה מצוה לאל יתעלה ובכוונתו בשביל שיכבדוהו בני אדם כמו מי שמכוון בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצא חן בעיני בני אדם מבלעדי האל יתברך שאינה מקובלת אצל הבורא יתברך, כי אינו עושה אלא להשמיע קולו הערב ואיני מכוון לעבודת הש"י ואינו עושה אלא בשביל כבוד בני אדם או מיראתם ונקרא עובד לבני אדם. החנפים נחלקו לג' כתות, הכת האחד הם המחניפים לבני אדם כדי שימצאו חן בעיניהם ואין מוכיחים את בני אדם אלא אומרים בדין אתם עושים אף על פי שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין, הכת הב' יותר מגונה מן הראשונה והם המחניפים לאלמים ולעשירים ומשעבדין להם נפשם לאלמים כדי שיעשו ראש על הצבור כדי שינחלו שררה ומשתדלין להתכבד בחניפות שבהם ולעשירים כדי שיגזלו ממונם בשביל שיהנו ממנו וישימו בטחונם בבני אדם, הכת הג' הוא יותר מגונה והם המחניפים בדת ומראים עצמם שהם צדיקים ושוקדים על בתי כנסיות וכוונתם הוא לעלות לגדולה כדי שיתמנו פרנס על הצבור ולסלק נפשם מן המס ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה: מצאתי בספר חסידים מותר להחניף לשלשה לאשתו משום שלום בית לבעל חוב שלא ילחצנו, לרבו כדי שילמדנו תורה ומצות, מצוה גדולה להחניף לתלמידיו וחבריו כדי שילמדו וכדי שישמעו דבריו לקבל תוכחה ולקיים המצות, יש חניפות רעה מאוד כמו אדם המדבר עם חבירו ומחניף אותו בדברים מתוקים כדי שימשוך אותו עליו ויאמר לו מה שבלבו ואחר אשר האמין לו וסומך עליו הולך עמו ברמאות, אסרו חכמים להחניף כמו לשלוח אדם דורון לחבירו ויודע שאינו מקבל זה ג"כ נקרא חנף וכן אם אדם רוצה לפתוח חבית של יין למכור ובא חבירו לקנות יין אל יאמר לו אני רוצה לפתוח חבית בעבורך וכל זה וכיוצא בזה אסור נק' גונב דעת ומחניף לא יחניף לקרוביו ולא לבניו בזמן שאין הולכין בדרך טובה גם אם יש לו לקבל ממנו טובות כי כמה בני אדם עומדים ברשעתם מחמת שהם רואים שאין להם בושת בעבור רשעתם ובעבור שרואים שמחניפים להם. ואין דבר בעולם נועל התשובה כמו החניפות:

הדיין צריך להתרחק שלא יחניף לא' מן הבעלי דינין כי יסתמו דברי השני וגם לא יקבלו דברי תוכחותיו כיון שרואים שהוא מחניף, וגם הגבאי צדקה המחניפים יתנו צדקה לאחד המחניף להם, או שהם מחניפים לו ויתנו לו צדקה אע"פ שאינו ראוי לכך, הצדיק יזהר מאוד מן החניפות, וכשיעשה מעשים טובים לא יכוון להחניף בהם לאחרים אלא להש"י יעשה אותם: הגרוע שבחניפות הוא מחניף לחבירו כדי להחטיאו כגון שיש מחלוקת עם אדם ואין הדין עמו והוא מחניף לבני אדם לסייע לו ולהחזיק טעותו או מי שרדף אחרי העבירות כגון זנות ושאר העבירות והוא מחניף לחבירו כדי שיעשה כמוהו. הרוצה להנצל מן החניפות יתרחק מן הגאוה וכבוד כי מי שאינו חושב להתכבד לא יצטרך חניפות וגם צריך ליזהר מאחרים, כי רוב המחניפים הם מחניפים לאדם שהם סבורים שיהיה לו הנאה ממנו, וכמה בני אדם שמתפללים ויש להם קול ערב והוא מהרהר בלבו בשעת התפלה כמה קול ערב יש לי וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי, וכן דרכו של יצה"ר כדי להפיל אדם ברשתו ולא יהיו מעשיו לש"ש, וכן לענין הנאה מי שנהנה מחבירו אפילו אם יראהו שהוא עובר על כל עבירות שבתורה לא יהא רשאי להוכיחו כי ירא שלא יהנה ממנו עוד. וזה הענין הוא תקלת חכמי הדור כי הם רודפים ליהנות מן העם ע"כ יחניפו להם כדי שיחזיקו אותם בחזקה גדולה, ולא די שאינם מוכיחם אותם על עניניהם אלא מתוך שמחניפים להם הם בעצמם אוחזים מעשיהם לנמשכים אחריהם. כת שקרים המשקר והמכזב שנאוי ומתועב לפני הקב"ה שנ' שש הנה שנא ה' עינים רמות לשון שקר וגו' ג' מהם הם בענין הכזב לשון שקר יפיח כזבים עד שקר ורז"ל אמרו כי כל ז' המדות האלו בכזב כי ממנו השתלשלה כלם. כיצד עינים רמות עיקר הגאוה הוא כזב מפני שהוא אומר שהוא חכם והוא טפש גבור והוא חלש, לשון שקר הכזב עצמו, וידים שופכות דם נקי מיואב ששלח לשון שקר ע"פ דוד והשיב את אבנר והרגו. יפיח כזבים עד שקר הרי גופי הכזב, ומשלח מדנים בין אחיו שנא' בלע ה' פלג לשונם וסמך און ועמל בקרבה וגו'. המטעה את חבירו בדברי שקר הוא כאלו עע"א כי כמו שבע"א מטעיו לומר שיש לאל ידם ואינו אמת כך האומר לחבירו דברי שקר, הכל ברא הקב"ה חוץ מן השקר שלא בראו שבני אדם בודין אותו מלבם, לא גלו ישראל אלא בעון לשה"ר כד"א למדו לשונם דבר שקר וכו' ולכן אל ירגיל עצמו בלשון שקר אפי' במילי דעלמא שיבא לשקר אח"כ גם במילי דשמיא, בעון המדבר שקר ובשכר המדבר אמת האריכו בתיקונים כי בזמן שישראל משקרים בתורת אמת אז כתיב ותשלך אמת ארצה ושקרא שלטא בעלמא ומאן הוא שקרא דא סמא"ל, ובאמת נברא העולם נמצא האומר שקר כאלו המחריב העולם המדבר אמת מאריכין לו ימיו וראי' מאותה העיר שהיתה נקרא עיר אמת שלא מת אחד מהם קודם זמנו ופי' בסנהדרין שלא היו משנים בדבורם ופעם א' נתאכסן שם חכם א' ור' טביומי שמו ומפני ששינה דבורו בדבר קל קבר ב' בניו וגירשוהו מביניהם כי שמו של הקב"ה אמת כמו דכתיב ויהו"ה אלהים אמת והוא חיי העולמים, גם בכלל האמת לקיים דברי תורה במעשה שאם למד ולא עשה אינו בכלל אמת ונמצא מפריד ומקצץ בנטיעות, מלת אמת מורה על היחוד כאומר יהו"ה אלהים שהם ת"ת ומלכות בכללה הם אמת. שמעתי מפי מורי ע"ה שבפה יש ל"ב שינים שהם כנגד ל"ב אלהים שבמעשה בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה ומעשה בראשית חתום באות אמת בראשו ובסופו בראשו בראשית בר"א אלהי"ם את" ובסופו בר"א אלהי"ם לעשו"ת ללמד שכל המשקר מכחיש מעשה בראשית ול"ב נתיבות שבו חתומים במדת אמת וזהו שמצינו ו' פעמים נרמז אמת במעשה בראשית כנגד ו' קצות שנחתמו בשם י' ה"ו, נמצא המשקר עוקר עצמו מו' קצות החתומים במדת אמת. מי שחייב לחבירו מנה וקבע לו זמן לפרוע ואין לו יכולת לפרעו בזמן ההוא ילך למלוה כדי שיאריך לו זמנו לא יאמר לו למחר אני פורע אותך ודוחהו מיום ליום ועוד נאמר שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר ר"ל מי שהוא שפת אמת תכון לעד פי' שמאריך הזמן הרבה כדי שבאמצעות הזמן ישלים דבורו אמנם מי שהוא אומר ברגע הזה כעת מחר ל' שקר והכוונה על קיצור הזמן היא לשון שקר שאפשר שלא תזדמן לו בקשתו וימצא שקרן, כי מי שהוא ירא שמים צריך לקיים מה שהסכים בלב לקיים ודובר אמת בלבבו כמו שעשה רב ספרא. מותר לשנות מפני השלום בדבר שיש בו קיום העולם או בדבר שבין איש לאשתו, תיקון למי שרוצה לשוב בתשובה הוא שידבר אמת שאם ירצה לעשות דבר שאינו כראוי אם יאמרו לו עשית כך וכך אם ידבר אמת מוכרח שיאמר עשיתי כך וכך ויתבייש ופעם אחרת לא יפשה או יאמרו לו לאיזה מקום אתה הולך לעשות עבירה אם יאמר אמת ימנע מעשותה מפני הבושה. צריך ליזהר בדבר שנכשלו בו רבים בעדים החתומים בשער שלא יחתמו עד יקראו השטר לפני הלוה והמלוה מלה במלה ואז יחתמו כדי שלא יבואו עוד להעיד עדות שקר, וחכם אחד כתב על הכתלים למעלה זכור את יום מותך ולא תחטא ומי שאינו מדבר אלא אמת יחיה ומאריך ימים וינצל מכל רע, המדבר אמת אין כל מעלה טובה ממנו לכן ראש דברך אמת והזהיר שקר תרחק. גם הרמיזות של אדם יהיו אמת כי שכר אמת גדול לכן ירגיל אדם עצמו לילך באמת וללמוד תורה כדי שידע האמת וכדי שיוכל לעשות המצות על אמיתתן וכהלכתן ולעולם יודה על האמת ואפי' בדברי אגדה שאין בו קיום מצוה כדי שיאמן הלב דבר אמת, אל תבוש לקבל האמת מאיזה מקום שיבא אפי' מקטן שבקטנים ונבזה שבנבזים מקבל האמת ממנו כי מרגלית טובה היא, עתה בעונותינו משהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העוה"ז ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת ולקדש עצמו אף במותר להם ושלא לשקר לא לישראל ולא לנכרי ולא להטעותו בשום ענין שנא' שארית ישראל לא יעשו עולה וכו'. ומעשה היה בר' שמעון בן שטח שלקח חמור מישמעאל א' הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו והביאו האבן לר"ש בן שטח וא"ל ברכת ה' היא תעשיר א"ל חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי וחזרה לאותו ישמעאל וקרא אותן הישמעאל ברוך ה' אלהי ר"ש בן שטח, וגם חכמים אחרים היו עושים כן. וכן יש הרבה מעשים שהזהירו על קידוש הש"י, וכשיש אמת למטה אז ישקיף ה' בצדק על הארץ שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ע"כ ובחרתי בקיצור: פרק

יג יהיה בביאור כח מספרי לה"ר, אין הנגעים באים על האדם אלא על לה"ר שנ' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ובסיום הפ' שאומר ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וארז"ל שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת א"ל הקב"ה הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכל מה שאתה מדבר על חבירך הוא כותב מנין שנ' גם במדעך מלך אל תקלל וגו' למה כי עוף השמים יוליך את הקול ומהו בעל כנפים יגיד דבר אלו המלאכים שכתוב בהם שש כנפים. לשון הרע שקול כנגד ע"ז וג"ע וש"ד שבכל א' מאלו כתיב גדולה ובלה"ר כתיב לשון מדברת גדולות, ואל תחשוב שאמר זה על צד הגוזמא כי אם על צד הדקדוק האמיתי כי המספר לה"ר על חבירו כשמעו את קול צעדיו ישתוק מן דבריו וישנה דבורו ובעברו מעל פניו יחזור לקלקולו ולא יחשוב ויירא ממי שמלא את כל הארץ כבודו בכל מקום עיניו צופות רעים וטובים הרי ע"א, ג"ע כי האשה המנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, והמספר לה"ר ומראה פנים יפות לחבירו בפניו ובקרבו ישים ארבו ומדי עברו ילעיג עליו וישימהו מרמס לחרב לשונו. וש"ד א"צ ביאור כי הוא יסודו וכ"ש אם ילבין פניו ברבים וכיון שכן הוא אין לך חלול השם הגדול מזה. עונש המספר לה"ר גדול לפי שהוא פוגם בכבוד עליון שהיא השכינה והשכינה מיללת עליו אויה לי כי גרתי משך וגו' כי למעלה מדבר על לה"ר באומרו מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה ופי' כי גורם בעונו להמשך הגלות ושתשכון השכינה עם אהלי קדר שהם הקליפות. והלה"ר יותר חמור מן החרב לפיכך נמשלה לגחלי רחמים כי הלה"ר הולך ושורף מעט מעט כי הגחלי רתמים שאינם נכבים מבפנים כן לה"ר אינו נכבה מבפנים גם כי בחוץ הוא כבה שהוא מרמה את חבירו ומדבר עמו שלום ובקרבו ישום ארבו ולה"ר נמשלה לחץ כאמרו חצי גבור שנונים כי כמו שהחץ כששלחו מעמו אינו יכול להחזירו כן האומר לה"ר אינו יכול להחזירו וכן החץ מכה מרחוק כן לה"ר מכה מרחוק. אמר להם הקב"ה לישראל רצונכם להמלט מגיהנם הרחיקו עצמיכם מלה"ר ואתם זוכים לעוה"ז ולעוה"ב שנא' מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכתיב סור מרע ועשה טוב, א"ר חמא בר חנינא מה תקנתם של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לה"ר ואין לשון עץ חיים אלא תורה ואם הוא ע"ה ישפיל דעתו שנא' וסלף בה שבר ברוח ואע"פ שדוד קללו באמרו יכרת ה' כל שפתי חלקות מ"מ בדברי תורה ופ"י שפלות רוחו ודאי יכפר כי אפי' על חלול ה' התורה הוא מרפא כדחזינן בבית עלי וכן הענוה שקולה ככל הקרבנות שנא' זבחי אלהים רוח נשברה כי עון לה"ר יבא מחמת הגאוה והזדון ולכך לא יחשוב בני אדם לכלום ומדבר בל מה שיבא בפיו ולכן תקנתו בשפלות מדה כנגד מדה, כתב ר"י בשערי התשובה כי חטא מספר לה"ר תשובתו קשה ובזוהר אמרו שאין לו תשובה כי אפשר שדבר לה"ר על רבים ואינו יודע מי הם כדי שיפייסם ועוד שמרוב הרגלו א"א לו לשוב כראוי כי חזר לו דבור לה"ר בטבע ומטעם זה נוכל לומר שאין לו תקנה וכוונת אמרו אין לו תשובה הוא שתשובתו קשה עד שישוב כראוי, אע"פ שאנו רואים לכמה מבני אדם המדברים לה"ר ואין להם נגעים ולא צרעת מצאתי להם תירוץ טוב ממדרש חז"ל שאמרו על שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ת מצרות אלא מצרעת נפשו, כי הנגע והצרעת דבוקה בנפש בעלות הנפש כל לילה למעלה כל קדושים בדילים הימנה ומכריזים עליה שהיא טמאה כאמרו וטמא טמא יקרא או לאחר פטירתה מן העוה"ז אם לא תעשה תשובה כראוי: