קיצור ראשית חכמה – פרק י'

פרק י' פ' זה יהיה בביאור תיקון הדבור והרמז בו לה"א אחרונה שבשם כי הראי' כנגד הי' השמיעה כנגד ה' ראשונה ריח כנגד ו', האדם לא ידבר אא"כ יחשוב בתחלה מה שידבר ומוכרח הוא שיצטייר במחשבה הדבור ההוא ועם זה ימצאו ב' שמות מיוחדים בדבור שם המחשבה שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א והדבור שהוא שם אדנ"י: מכאן תוכל לראות ולהבין כמה שכרו גדול ממי ששומר פיו ולשונו ואמר בזו"ה פ' חוקת (דף קפ"ג) על ותלבש אסתר מלכות שזכתה לרוח הקדש בעבור ששמרה פיה כד"א אין אסתר מגדת ורוח הקודש רמז למטה כשהיא יונקת מחכמה כי הבל היוצא מפי האדם רמז לדבר עליון ותוכל להבין כמה ענשו גדול ממי שפוגם בדבורו: משמע מתוך ס"ה פ' תזריע (דף מ"ו) כי כל מעשה שאינו הגון נעשה ממנו הבל להלביש הנשמה ולקלעו בכף הקלע והוא רעות לרוח וכ"ש כשיהיה הבל היוצא מפיו לבעלה ולשקר וכיוצא שהולך למקום הבל הרע הזה שהיא רעות רוח ונמצא עשוי ממנו לבוש להלביש רוחו לקלעו בתוך כף הקלע, הכלל העולה כי כפי מה שאדם בונה בעוה"ז שם יעלה נשמתו אחר מיתתו שאם יעסוק בהבל התורה והתפלה יעלה ויתקשר בהיכל הקדוש שהיא השכינה ואם יעסוק בדברים בטלים יתקשר בקליפה ובהיכל שאינו קדוש ונפשו תקלע בתוך כף הקלע אם לא שישוב בתשובה שלימה וחזקה לבטל כל אותם הרקיעים והארצות שבנה בצד הקליפה, יש הבל אמצע בין אלו ב' ההבלים שאינו לא קדוש ולא טמא אלא שיחת חול שהוא הצורך להשתמש בו בדברי העוה"ז ועליו אנו אומרים המבדיל בין קודש לחול. כאשר יחשוב האדם מה שכתבנו לעיל שחייב האדם לקדש איבריו מפני שכל אבר ואבר שבו נמצא שם יהו"ה ובהיותו מקדש האבר ההוא מקדש אח יהו"ה, כ"ש שיחוייב לקדש את פיו שיש בה שם יהו"ה בכמה בחינות אם באיברים המוציאים הדבור בה' מוצאות ומוכרח שיהיה בכל א' מהם שם יהו"ה שהרי הם איברים מתחלפים גרון חיך לשון שינים ושפתים, אם בבחינת קול ודבור עצמו שיש בו יהו"ה, וכן ראוי שיחשוב שהרי בתפלה כמה אזכרות מוציא מפיו אם במזמורים אם בברכות וכן ראוי לקדש את פיו שלא יוציא שם יהו"ה בפה פגום:

צריך שיהיו פיו ולבו שוים כי הלב רומז לתורה שבכתב והפה לתורה שבע"פ וכמו שהפה מגלה מה שנסתם בלב כן תורה שבע"פ מגלה מה שנעלם בתורה שבכתב ולכן צריך שלא לדבר א' בפה וא' בלב כי נמצא מפריד ומקצץ בנטיעות אלא יקדש את פיו ונמצא מקדש את השכינה הנרמזה בפה. לא מצאתי לגוף טוב משתיקה נאמר על ענייני העוה"ז אבל לד"ת צדק תדברון השתיקה אינה טובה. בפה נקבעו ה' מוצאות שהם אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ ומורים ענין גדול והוא כי מקורם ושורשם הוא למעלה מעלה בראש והם שורש לכל הנמצאות כמבואר באידר' אמנם הם יורדים ומתגלים מעולם לעולם בבחינות אבי"ע והקב"ה לאהבתו את האדם קבע בפיו האותיות האלה כדי שיוכל לידבק בבוראו כי בהזכירו למטה אותיות אלו מתורתו או בתפלתו מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים והיינו שאמר בס"י שהקב"ה קבע בפינו כ"ב אותיות שהוא כעין התוקע שלשלת ראשה א' במקום א' וראשה השניה במקום אחר כי אע"פ שיהיה המקום ההוא רחוק בנענע האדם ראש השלשלת שבידו מנענע כל השלשלת אע"פ שיהיה גדולה כל מה שאפשר להיות ולפיכך חסידים הראשונים שהיו נזהרים שלא לפגום הה' מוצאות בדבורם היתה תפלתם בוקעת רקיעים כי קול ודבור היוצא מפיהם היתה עושה נחת רוח למעלה אמנם בהיות פוגם בה' מוצאות הבל התורה והתפלה היוצא מפיו ע"י סירכא ופגם א"א שיתיחד למעלה כי כל אשר בו מום לא יקרב. טוב לאדם למעט בדבורו כי מלה בסלע משתוקא בתרין ועל כל דבור ודבור הוא נדון מב"ד העליון כמשאז"ל כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו הם נכתבים על פנקסו של אדם וקוראים לפניו בשעת מיתתו ועליו אמר שהע"ה אל תבהל על פיך ולבך על ימהר להוציא דבר לפני האלהים שהוא מורה דין אלא ע"כ יהיו דבריך מעטים למעט הדין עליך, הקב"ה שם באדם בתחלת ברייתו הדבור נוסף על כל הבע"ח שבעוה"ז כי ע"י הדבור הוא משתוה למלאכים ורשב"י פי' כי הדבור הוא מחיות הקדש שהוא מדרגת הרוח וע"י הדבור יש כח לאדם לידבק למעלה בקדושה והוא מ"ש שהע"ה מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה כי האדם מצד הדבור שבו רוחו יעלה למעלה: כשהאדם מדבר בין שיהיה דבר קדושה או חול לא יחשוב שהוא מדבר בארץ ושהוא גשמי אלא שהוא רוחני מדבר עם המלאכים שבדבור הוא הוא שוה להם, ע"כ יהיו דבריך מעטים פי' דבריך דברי הגוף שהם שלך אבל לא דברי שבח ותפלה וד"ת שהם של הקב"ה