קיצור ראשית חכמה – פרק שביעי

פרק שביעי כבר ביארנו בפ' הקודם שהמוח והלב הם ב' איברים ראשיים שבהם תלוי המחשבה ובארנו בענין קדושת המחשבה התלויה במוח כפי מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה, עוד מצינו בתקונים (דף ח') בענין ברכת קדושת יחוד שפי בהם אריה שור נשר חג"ת וג' איברים באדם כנגדם מוח לב ריאה וג' קטגורי כנגדם טחול מרה כבד ועל מרכבה זו שורה פני אדם העליון שהוא סוד המחשבה העליונה וזהו מחשבה טובה. ויש מחשבה רעה שהוא אדם בליעל איש און אדם להבל דמה, ומכאן תראה כמה פגם עושה החושב מחשבות זרות שנעקר ממקום עליון אל מקום הטומאה שהוא אדם בליעל וע"ש ותראה מבואר היות קדושה בלב וטעם הדבר פי' הרשב"י ע"ה פ' שלח לך (דף קס"א) שהאדם הוא דוגמת עולם קטן ויש רמז באדם מהעולם ומהמקדש וקדש הקדשים ואמר שהלב הוא כנגד קדש הקדשים שבו ארון וכפורת וכרובים ונלמוד מזה שכמו שבבית המקדש היתה השכינה שורה שם מפני היות שם ארון ולוחות והכרובים כן לב האדם ראוי לעשות לו הכנה שתשרה בו שכינה ושתהיה קדש קדשים ואמר בתקונים דף ע"ב שהארון הוא כנגד הלב שהיא השכינה הכלולה מל"ב נתיבות שבלב היא שכינה, הנוגע לקדושת הלב הם ב' בחינות הא' עשה והשני ל"ת בחינת העשה הוא כי כיון שהנפש מקומה בלב קדושתה היא עשיית המצות. וענין זה דקדק הפסוק באומר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם נראה שתקן הלב בעשיית המצוה ובזה מתקדש ועוד נלמוד מדברי הרשב"י כ מר שכיס הלב הוא הארון ונודע הוא שבתוך הארון היו הלוחות ושברי לוחות כן ראוי שהיה לבו מלא תורה ורוח הנושב מכנפי ריאה שהיא ו' הרומז לת"ת יהיה נושב בו אור אויר התורה כראוי ויזכה אל רוח וכנגד שברי לוחות צריך שיהיה לבו לב נשבר ונדכה שיהיה מכוון לשכינה שהשכינה מושבה הם מאנין תבירין דילה ומי שלבו מתגאה עליו דוחה השכינה מעליו שנא' תועבת ה' כל גבה לב ובלי ספק כי אפי' הנפש השורה בלב תסתלק מאחר שמכניס בלב קליפה הדוחה אותה כי אין הקדושה שורה במקום שיש חיצוני לא יגורך רע והעד כי כשהכניסו צלם בהיכל נסתלקה השכינה וכן כל פגם שיפגום האדם בלבו מקנאה שנאה כעס תחרות הוא המכניס צלם בהיכל קדש הקדשים וזהו בחינת ל"ת שצריך ליזהר מכל אלו כדי שיהיה לבו כלי קדוש שבו תשרה השכינה ולא תמצא השכינה ח"ו דבר פגום חצוני שידחה אותה, וכמו שהוזהרנו ביום שבת מכעס ועצבות כן צריך ליזהר בו' ימי המעשה כמ"ש בתקון מ"ח כי אזהרה הזו צריכין אני לעולם שלא לכעוס אפילו בחול שלא להדליק אשו של גיהנם אלא שביום שבת הפגם הוא לאין תכלית כי מאחר שאשו של גיהנם נתבטל מכל וכל וזה מדליקו מחדש עונשו גדול מאוד וביום שבת צריך אדם להאריך אפו להיות עניו בתכלית וילמוד ממדת קינו שביום שבת מארך לרשעים שבגיהנם שאש של גיהנם בטל, וממדת ענוה שיקנה ביום שבת ימשיך לכל הימים שיום שבת שורש לכל הקדושות וכן כמו שצריך לשמור עצמו מעצבות הלב כן צריך בימות החיל כי אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' מלבד בזמנים שצריך עצבות כגון בד' צומות שמתענין על חורבן הבית שאפי' לפניו יש עצבות ובזמנים האלו העצבות הוא טוב או אם יתעצב על עונותיו אין כל זה פגם בלב אבל העצבות שהוא מצד דברי העוה"ז הוא הפוגם. וצריך שיהיה תוכו כברו ושיהא דבר אמת בלבבו כי בזה גורם יחוד מדת אמת בלבבו והכלל כי כיון שהלב הוא מקור החיים נתון באמצע הגוף יהוא כנגד בית קדש הקדשים שהוא נקודה אמצעית לעולם כל המדות הטובות שבאיברים נובעות מהלב וכן להפוך שלב רע הוא שורש לכל המדות המגונות וע"ז ארז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו ואמר הקב"ה הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאית דילי, הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות אם לטוב אם להפכו, ע"כ דברינו במה שנוגע אל פרטי הלב האמנם אל מה שנוגע לכללות קדושת המחשבות התלויות בשנים הנאמרים במוח ובלב יש עוד פרטים שנרמזו בכתובים ובדברי הרשב"י ע"ה והם העיקר אל קדושת המחשבה: ראשונה צריך שיתמיד לקום בכל לילה בחצות ויעסוק בתורה עד אור היום ובסגולת הקם בחצות לילה לעסוק בתורה כמה מעלות גדולות יש, הא' מהם הוא הכנעת הקליפות ודבר זה נתבאר בזוהר פ' ויחי (דף רמ"ג) וכבר הארכנו לעיל שבלבול המחשבות שיבא לאדם בעת עמדו בתפילה או בעת עסקו בתורה הוא מפני עונותיו שאינו ראוי לייחד והעון הוא המקטרג החיצוני אשר יפסיק בינו ובין אלהיו וכיון שהאדם הוא רגיל לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה הוא כופה לספרא אחרא ועונותיו מתכפרים ובזה יבא להטהר מחשבתו ולא יתבלבל יחודו והטעם לזה אפשר לומר מפני כי מדת לילה היא המשפעת הדינין וממנו יונקים הדינין החיצונים והוא נהפכת מחשך לאור ירצה ממה"ד למה"ר ע"י עסק התורה וכיון שהיא נמתקת כל אותם התלוים בה ג"כ נמתקים ועוד כי הקליפה הקשה מכל הקליפות היא המיתה והשינה א' מששים במיתה וכיון שאדם נודד שינה מעיניו נמצא הקליפה הקשה משתברת מאליו ודאי שכל השאר יכנעו וישתברו ואור בת עין יאיר ע"י התורה, ולכן דוד הע"ה בלילה לא הי' ישן שתין נשמין מן הטעם האמור וכן צריך בעל תשובה להתנודד שינה מעיניו בלילה ע"י עסק התורה והתפילה כדי להכניע הקליפות ובודאי שיהי' לו סיוע גדול לתשובה ועיין מ"ש בתקונים תקון נ' (דף נ"ט) והראה כי ע"י שדהע"ה נדד שינה מעיניו החזיר הקב"ה למקומו וממנו ילמוד כל יחיד ויחיד שמאחר שבחטאו גורם גלות הקב"ה ושכינתיה ממקומו ראוי שישוב בתשובה וידוד שינה מעיניו להחזירם למקומם וכן כאשר יסתכל האדם שאחר מיתתו עיניו סתומות מלראות כמה יתהה אז על הראשונות ויאמר בעוד עיניו פתוחות מדוע לא הסתכלתי בהם בעסק התורה ונדדתי שינה מעיני לכן בעוד רוח חיים בקרבו יתרחק אן המיתה ויתדבק בתורה שהיא עץ חיים: עוד יש הוכחה ג"כ בזוהר ויקרא שקימת חצות יועיל לטהרת המחשבות אמר שם שמזמור הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' נאמר על העומדים בחצות לילה, וכיון שאמר שהמלך העליון מתברך על ידו ודאי שמחשבותיו נכונות ונקיות וכשהוא מבולבל ואינו במחשבתו אין ברכה שלו ברכה ואין יחודו יחוד אלא ודאי מן השמים יסייעוהו שיהי' צדיק גמור ושתהי' מחשבתו קדושה וזה ממעלת הקם בחצות לעסוק בתורה שפירש בפרשת ויקרא (דף כ"ג) דאורייתא מודעא ליה חוביה כדי שישוב, ויש הוכחה לענין זה מהמאמר שבפרשת ויקרא דף י"ז שאמר שעל עבדי ה' הנ"ל נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ופי' שם שהוא סוד חכמה עליונה שהוא עדן הנקרא קדש ובודאי שאם אין בנשמתו אחיזה במקום הקדש לא יוכל למשוך משם ברכה לה' אלא ודאי שקודם הוא מתקדש משם וע"י כך יוכל למשוך אח"כ ברכה משם וכן פי' בזוהר (לך לך דף נ"ב) שהעומד לעסוק בתורה יונק מנחל קדומים וכשמעיין מה שפי' בתקונים (דף צ"א) בענין נחל קדומים נחל עדנים לא יתרחק הדבר שיתקדש מחשבתו כי הוא יונק מן ההקדש דההוא נחלה אתרק על רישיה ולכך יוכל להמשיך משם ברכה וראוי הוא שהמחשבה השורה בראשו שתתקדש. האמנם כדי שיזכה להיות קדוש קדושת המחשבה כדפי' צריך שתהיה תורתו תורה נקיה שאם הוא רשע תורתו נמאסת כדכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ולא יאמר בו שישימו הצדיקים בחלקו בההוא שקיו דנחלא שהרי הוא במעשיו נדחה משם, ועוד מ"ש שנקרא עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילית פי' הוא שדיוקנו למעלה עומד ונחקק בשכינה שהיא בית ה' שהיא אומרת חזי במאי ברא אתערנא לגבך שא"א לומר שיהיה פי' עומדים בבית ה' שיהיה אדם לומד בבית הכנסת שהוא בית ה' דוקא שהרי מצינו כמה מעשיות בזוהר מדברי רשב"י ע"ה שהיו לומדים בלילה בבתיהם ובפרט כשהיו מתגרשים חוץ לבתיהם ולומדים במערות ובכפרים אלא ודאי הפי' הנכון כדפי' שעומד בבית ה' שזכה במעשיו שדיוקנו נחקק למעלה בבית ה' ואם הוא רשע דיוקנו נמחק מבית ה' ואע"פ שיעסוק בתורה אין תורתו עושה התעוררות ולכן צריך הרוצה לזכות למדה זו להיות בעל תשובה גמורה ואז מן השמים יסייעוהו שתחקק דיוקנו למעלה להקרא עבד ה' ולמשוך מן הקדש ושאר המעלות שיתבארו בע"ה:

מתנאי בעל תשובה שיקום בלילה להתוודות ולבכות על עוונותיו כי הקם בחצות כופה לסטרא אחרא וז"ש דהע"ה זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי לפי הפשט יאמר המדה הזאת האמורה שהייתי זוכר בלילה שמו ית' היא עשתה לי כי פקודיך נצרתי, ועד"ה מפני שהקם בלילה משתתף בזאת שהיא השכינה וכיון שהוא משתתף עמה השכינה אינה מנחת אותו שידחה ממנה ושישלוט בו יצה"ר להחטיאו כיון שהוא רוצה להיות מעבדי ה' הבא ליטהר מסייעין אותו א"כ ראוי הוא לכל בעל תשובה הקם בלילה לעסוק בתורה שקודם יתוודה ויבכה על עונותיו ואח"כ יסייעוהו מן השמים, והנה מלבד בחי' קדושת המחשבה בהשכמת חצות לינה כדפי' יש בהשכמת חצות לילה בחינת קדושת כוללות לת"ח והוא נוגע לדרוש השער הזה שאנו בו ובחינה זו פי' הרשב"י ע"ה בפ' קדושים (דף כ"א) ע"ש ותראה מבואר במאמר הזה כי שעת זווג שאר העם ביום חול שהוא בחצות לילה הוא שעת התקדש הת"ח בזווג כ"י לקום לעסוק בתורה נמצא שהוא מתקדש בזווג רוחני וקדוש מה ששאר העם מתקדשים בזווג גשמי, אמנם בליל שבת שאז כ"י מזדווגת למעלה ואינם צריכים אל התעוררות התורה מנשמות הצדיקים וז"ש דרעותא דכולה אישתכח שמאליו נמצא רצון למעלה ואינה צריכה אלינו אז זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקב"ה וכ"י וכו', מפני שזיווג בליל שבת היא באצילות משא"כ בששת ימי החול שהזווג למטה בממטרו"ן כמ"ש בתיקונים (דף כ"ג) ז"ל בשבת דאיהו יומא שביעא תמן קריבו ויחודא דשמא דיהו"ה וכן ספירן ובג"ד ת"ח זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת הרי עדיין אינון ודאי דלתתא אבל לעילא איתמר לא יגורך רע וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד עליה איתמר צדיק ורע לו דגרים דאתעביד קדש חול דאיהו יום השביעי ובההוא זימנא איהו רזא דצדיק ורע לו עכ"ל, ומ"ש מענין צדיק דקריב לאתתיה וכו' מוכרחים אנו לומר שצדיק הזה יש לו נשמה דאצילות והוא קדוש ולכך גורם שקדש איתעביד חול אבל אם יש לו נשמה ממטטרון שהוא חול חול בחול הוא ואינו פוגם וזהו זווג שאר העם שהוא בחצי לילה בששת ימי חול מפני שנשמתם הוא משם. ועיין עוד בזוהר אחרי מות ובתקונים (דף ס"א) הרי מבואר החיוב על תלמיד חכם לפרוש מאשתו בימי החול מפני היות להם זווג השכינה שהוא לעסוק בתורה ושאר העם שאינם מסתכלים לעלות במעלות התורה ולהיותם ת"ח ולהזדווג עם השכינה גורמים שהשכינה תסתלק מהם ועוד האריכו בזוהר פ' יתרו (דף מ"ט) במעלת עונת ת"ח מע"ש לע"ש בפסוק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובעונש עמי הארץ שאינם נוהגים כך וקרא לבני עם הארץ בני זנונים מפני שאינם נוהגים הקדושה הראויה, ולכן חייב כל אדם להוסיף בכל יום תורה ועבודה עד שיגיע להיות ת"ח ויזכה להזדווג עם השכינה ולהיות מעבדים הקרובים לה המתקדשים בקדושתה ולכן תורתינו הקדושה בפ' קדושים בתחלת הדבור פירש כיצד עניינו הקדושה ואמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. וביאר הרשב"י ע"ה בפירוש הפסוק שאלו הם הת"ח המסרסים עצמם כל ששת ימי חול לעסוק בתורה ואמר תשמרו הוא כמו ואביו שמר את הדבר והשכל נותן כי מי שאינו קם שאיני חושק לאהבת השכינה כלל שהרי החשוק ההולך אחר תשוקתו לא ינום ולא ישן מרוב אהבתה וכיון שת"ח זה אינו קם השכינה מתרעם עליו שאין לו אהבה בה שהרי מבעל עונתה ואינו חושש לה והקב"ה יתרעם עליו כי מבטל עונת בתו שהיא התורה, כי התורה נמשלת לבת מלך החשוקה היפה, ועל זה אמרו בזוהר פ' ויחי דף ר"ז שדוד המלך ע"ה היה ישן שתין נשמין כדי שכאשר יבא חצות לילה שיקום ולא ימצאהו השכינה ישן שהוא נקשר בסטרא אחרא עיין שם ותראה האיך בחצות הלילה הקדושה העליונה מתעוררת והשכינה מתעוררת ושולחת הנשמות למטה כדי שיתעוררו לכבוד קונם ומי שיתעורר ואינו קם אינו משגיח על כבוד קונו וכבוד השכינה שיתעורר האדם על ידי התורה שהיא עץ חיים וע"י כך היא מזדווגת ע"י חי העולמים והיינו חי לגבי חי על דרך שפי' בזוהר צדיקים יירשו ארץ שהשכינה בחצות היא בין ב' צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון, ובזוהר במדבר (דף קי"ט) אמר שהקב"ה מחזיר הנשמות לישראל בחצות לילה כדי שיתעסקו בתורה וחזרת הנשמה בחצות הוא כולל בין לעם הארץ בין לת"ח ואם לא היה מוטל על עם הארץ שיקום לעסוק בתורה למה היה שולה הקב"ה נשמתו אלא ודאי כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר לי הקב"ה נשמתי בשעה זו אלא כדי שיעסוק בתורה ובכל יום ויום יוסיף שהרי אמרו ודלא מוסיף יסיף והטעם שאם אינו מוסיף יבש, ונמצא שהוא כעץ שאינו עושה פירות ואין בו תועלת אלא להשרף: עוד בעונש מי שאינו קם ובשכרו אם קם נתבאר בזוהר (ויקרא דף כ"ג) ז"ל פתח ר' יוסי ואמר ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה ת"ח בשעתא דאיתער רוח צפון וכו' ע"ש ותראה איך וכמה הוא גודל השכר למי שהוא קם בחצות הלילה לעסוק בתורה וכן בעונשו אם אינו קם שהרי אמר שהכרוז העליון קורא אותו נזיפה דמאריה וכו' דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמארי' ואמר דלא אתער רוחיה כי הנשמה באה לאדם בחצות לילה אלא שצריך שבבוא אליו הנשמה יתעורר רוחו לקום לתת כבוד ליוצרו לעסוק בתורה ולא יתעצל באופן שיחזור לישן אלא בזריזות יקום לעבודתו יתברך כי התעוררות הרוח מורה על הזריזות כעבדי המלך העובדים את אדוניהם בזריזות למצא חן בעיניו ויראו לכל היות מעשיהם בזריזות גדולה ובאהבה רבה כדי שידע המלך טוב לבם עמו ויגדלם וינשאם ובערך כמה ראוי שיזדרז לעבודת מלכנו ויוצרנו למצוא חן לפניו שיכפר עונותינו ותהיה תורתינו רצויה לפניו ושנקרא עבדיו, ובודאי שאין ראוי שיקרא עבד ה' אלא השלם בכל מיני העבודה ושתהיה העבודה מיוחדת לפניו ית' בלי שום פניה כי אם תהיה שום פניה לעבודה ההיא נמצא הסבה ההיא סבת העבודה ובהתבטל הסבה ההיא תתבטל העבודה ואין זה נקרא עובד את ה, ועד"ז אם ישכים האדם לקרוא בתורה בחצות לילה כדי להשיג מענה מן המעלות שכתב הרשב"י פ"ה בספרו להשיג חכמה או שתזדמן לו פרנסתו כמו שפי' בפ' אמור שפסוק טרף נתן ליריאיו נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך ושאר מעלות רבות הכתובות בזוהר נמצא הסבות ההם סבת קריאתו בתורה והוא דומה לקורא ע"מ שאקרא רב ושאקרא רבי והרשב"י ע"ה הוצרך לכתוב כל אותם המעלות ע"ד שהוצרכה תורתינו הקדושה לכתוב שכר המצות בעוה"ז כדי שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, ועוד אפשר לומר כי כוונת תורתינו הקדושה באומר שכר מצות הוא לומר כי בעשותנו המצות לש"ש ושנייחד מדותיו העליונות כראוי ימשוך מזה השכר עכ"פ בין בעוה"ז בין בעוה"ב כפי אשר תעורר הנשמה למעלה השפע העליון ומוכרח שיתנו לו חלקו ממה שתיקן, וכן הענין ג"כ לעסוק בתורה מחצות ואילך כי כל אותה המעלות הם מתייחסות עם המעשה ונמשכות ממנה ולכן המשכיל יתן אל לבו לעבוד עבודתו לש"ש בלי שום פניה כי בוחן לבות ומחשבות הוא יודע אם עבודתו רצויה לפניו ונקיה אם לא כי הקב"ה כאשר רואה בעין השגחתו העליונה את האדם שאין עבודתו לפניו כראוי נותן מכשול לפניו שלא יתקיימו לו המעלות שכתב הרשב"י ע"ה למען ידחה מהיות נקרא מעבדי ה' ויבחן אם עבודתו תדירה לפניו אם לא ובזה יבחן בין עובד אלהים ללא עובדו אם עובד ע"מ לקבל פרס אם נתבטל הפרס תתבטל עבודתו והעובד ע"מ שלא לקבל פרס לעולם עבודתו תדירה ולא תתבטל עבודתו בשום סבה והוא נקרא עבד ה' ולא עבד הפרס, והנה כאשר יסתכל המשכיל ויתן אל לבו דברי אלו ראוי שיתעורר ברוחו ויזדרז לתת כבוד ליוצרו בשמעו קול התרנגול שהוא הכרוז התחתון שנמשך מהכרוז העליון כמו שהעליונים מתעוררים בשמעם קול הכרוז העליון לתת כבוד ליוצרם ויחשוב בדעתו אלו היה בהיכל המלך והיה שומע קול כרוז המלך הקורא לעבדיו שיעמדו עבודת המלך כמה היה קם בזריזות שיירא פן יענישוהו ולמה לא יירא בשמעו קול התרנגול שהרי פירשו לנו יודעי הנסתרות שהיא קורא בכח הכרוז העליון וראוי שייראו פן יקראו לפניו שטרי חובותיו ויענישוהו שהרי אמר אחר שש שעות שאז שעת עלות עמוד השחר אז קורא כל המעשים שעשה ביום ואם יהיה האדם אז עוסק בתורה כדאי היא התורה להעביר על פשעיו עד שישוב בתשובה, ועוד שהקם בלילה לעסוק בתורה אורייתא מודעת ליה חוביה כדי שישוב בתשובה כדפי' בזוהר פ וירא (דף ס"ג) אבל אם יהיה אז ישן מה ישוב על עונותיו הלא ודאי ראוי לעונש וכן פי' בזוהר מצורע. הרי שאדם נתבע בדין אם התעורר משנתו בחצות ולא קם לקרות בתורה והעונש הגדול כאשר האיר היום ולא קם לשבח קונו בתפילת שחרית שהקב"ה כביכול בוכה עליו הטעם מפני שעיקר התורה בחכם הוא לתת כבוד למי שנתן לו התורה ואם אינו נותן כבוד לתורה נמצאת התורה בו כמעט לבטלה ולכן הקב"ה מתרעם עליו שנתן לו בתו שהיא התורה ואינו נוהג בה כראוי וכן מוכח בכמה מקומות בזוהר שעיקר ההשכמה לקרוא בתורה הוא לקשור לילה ביום וכן נראה בזוהר בראשית (דף ד') שקול א' מתעורר בג"ע ואומר מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית לי' חלק הכי עכ"ל. ופי' מורי ע"ה שמציאות הארה זו שמאיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא הוא בעת עלות עמוד השחר כדפי' בזוהר בשלח דף מ"ו בהרבה מקומות, הרי מבואר מהמאמרים אלו החיוב המוטל על העוסק בתורה מחצות לילה ואילך לקשור לילה ביום. ועוד פי' מורי ע"ה על הקם בחצות שצריך שתהיה קימת חצות לילה להתקשר בשכינה, כאדם המקנא לאשתו שאינו רוצה שתפרד אהבתה ממנו ואין קנאה אלא מצד האהבה, כן הצדיק מקנא שאינו רוצה שתפרד השכינה ממנו ותעזוב אותו ויתפרד אהבתה ממנו ולכן מרוב האהבה שיש בהקם לעשות רצונה לעסוק בתורה שע"י עסק התורה הוא זווגה ובלי ספק שמי שיקום לעסוק בתורה בחשק אהבה זו הנזכר לא יבא לו שינה. והקם בחצות הוא דוגמת הצדיק העליון לענין הזווג, ויזכה לסוד הטרף הכתוב בפסוק טרף נתן ליריאיו מפני שהיא מדה כנגד מדה כמו שהם גורמים להמשכה הברכות ממקום הקודש כן ראוי שינתן להם מזונם משם ומכלל הן אתה שומע לאו, הרי מבואר המעלה הגדולה שיש לעוסק בתורה מחצות ואילך ומקשר לילה ביום: עוד ביארו בזוהר תרומה (דף ק"ל) שיש שבח לתפלת שחרית כאשר האדם מחבר עמה תורת עסק הלילה וכן מבואר ג"כ במעלתו בריש פ' ואתחנן: וכשם שהשכר גדול כך העונש גדול למי שאינו קם כמו שהאריכו בזוהר ויקרא (דף כ"א וכ"ב) ע"ש ותראה מבואר החיוב עלינו לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך כי בזה אנו נותנים כח לשכינה פי' ע"י התעוררות התורה שאז הקב"ה תאב לד"ת ואז השכינה אומרת חברים מקשיבים לקולך השמיעני, והקם ואינו משגיח לתת כח התעוררות לשכינה מתיש ח"ו כח עליון כמ"ש בזוהר פנחס כבי תשש חילהא ווי לאינון דמחלישין חילא דלעילא וכיוצא בזה פי' בזוהר וישלח ד' קע"ד על פסוק התרפית ביום צרה צר כחכה על המרפה ידו מלעסוק בתורה כי הוא צר כחכה כמו שפירש שם והטעם שכיון שסמא"ל יבא לקטרג עליו והשכינה אין לה פנים של סנגורים להשיב בעדו עומדת בדוחק והצער והכח שלה מתצמצם ואינה נותנת כחה לתחתונים ישראל בני' כראוי. ועוד פי' שהוא צר נשמתי שהוא כחו והוא צר ואויב לו ונ"ל כי בלי ספק שמי שיקום בחצות לילה ויהיה כוונתו וחשקו לתת כח לשכינה מאהבה לה כענין המזכירים את ה' אל דמי לכם שפי' בפ' וארא ישפיע כח בנשמתו שיוכל להתענות והראיה מכמה בעלי תשובה הקמים בחצות לילה ועוסקים בתו"ה עד היום ומתענים והכל הוא עזר אלהי עליהם כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ואם לאו כשם שהוא מתיש הכח העליון יותש כח נשמתו ודברים אלו הם ברורים: