קיצור ראשית חכמה – פרק חמישי

פרק חמישי להיות שפי' מלת קדושה היא הפרישות מעכו"ם שהיא הטומאה ראינו לבאר כל מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה המדבר בענין פרישות הטומאה, כי יש טומאות שלא נזכרו בתורה והיא קבלה להרשב"י ע"ה שאדם מטמא עצמו בהם בזוהר פ' בראשית (דף נ"ג) פי' הרשב"י ע"ה שהישן בלילה רוח הטומאה שורה על ידיו ובהקיץ אין ראוי שיגע בהם במלבושיו ולא בשום מקום עד שיטול ידיו ועד"ז ג"כ מ"ש במקום אחר שבהקיצו משנתו לא ילך ד' אמות עד שיטול ואם הלך ד' אמות וריח הטומאה בידיו הוא כעע"א וע"ז נאמר לאשר הביא אלוה בידו, וכיוצא באלו שיתבארו הם טומאות מועטות שאדם דש בעקביו ואם מטמא עצמו באלו יטמא אותו הרבה בטומאות כיוצא בהם ומאלו יבא לטומאות חמורות, ובזוהר (מקץ קצת די"ט) מנה ענין נעילת ידים בבקר מענין עונות שאדם דש בעקביו על פסוק ולמה אירא בימי רע ואמר שם שהקליפה יש לה ימים שהם נקראים ימי רע ע"ש ותראה היאך כל אלו דקדוקי מצות מסייעין לטהר את האדם ואם דש אותם בעקביו מטמאין אותו, צריך ליזהר במ"ש בגמ' העובר בין ב' נשים בין ב' גמלים וכל אותם הדברים המשכחים את הלימוד שכלם הם טומאות מועטות שלא נזכרו בתורה שהאדם דש בעקביו ונכלל זה משז"ל שהמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, וכן האי מאן דשתי בקרנא דאומנא ואלו הם טומאות מועטות שאדם דש בעקביו, וכן צריך ליזהר מדברים שהעושה אותם צריך ליטול ידיו כענין הנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף ראשו והרבה כיוצא באלו כמו שהעתיק מהרי"ק ז"ל כי המטמא עצמו למטה מטמאין אותו למעלה שבעליות נשמתו למעלה בכל לילה בדילין ממני ומכריזין עליו שהוא טמא, ועוד שכמה מלאכים מקללין אותו ואומרין אסתלקו מסחרני' דפלניא דהא סהדותא באנפוי ורוחא מסאבא שריא עלוי, ועוד אפשר לפרש שמטמא עצמו בכחות נעמה המתפשטים למטה בבני אדם והם נדמים להם בדמות נשים יפות ומוציאין מהם זרע לבטלה כמבואר בזוהר פ' אחרי מות (דף ע"ט ע"ב), ויצדק אמרו למטה כי אלו הכחות הם למטה מהרקיע וכל האויר מלא מהם וביאר שם הרשב"י שאלו הכחות אינם מתדבקים אלא במי שהוא ממינם, וכן אמר ג"כ בזוהר כי כשאדם הולך בדרך ישר אינם מזדמנים לו כתות אלו ועליו נאמר לא תאונה אליך רעה שהיא לילית ונגע לא יקרב באהליך הם נגעי בני אדם וכשז"ל מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה אפשר לפרש מקדשין אותו מלעלה כדי שימשוך נשמה קדושה לבנו וקדושת עצמו למטה היא קדושת הה' חושים ולהיות שצריכים אנו לפרש אח"כ קדושתם לא ראיתי להאריך ועוד אז"ל אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעה"ב שאם מטמא עצמו בקדושת המחשבה בעניני העה"ז ענשו חמור שיטמאוהי ג"כ לעה"ב והטעם כי האיברים לא יפעלו כי אם בהשתתף המחשבה אם לקדושה אם להיפך ולענין הטומאה יש בה ב' בחינות כי אינו דומה החוטא חטא במקרה לחושב בתחבולות כיצד יעשה העבירה כי כמו שבקדושה מחשבה טובה למטה עושה תיקון למעלה כן מחשבת העבירה פוגם בעולם המחשבה ופורש עצמו משם והיינו כשיצא מחשבתו לפועל אז נידון אפי' על המחשבה ובזה יתיישב משז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצטרפה למעשה היינו שאינו עושה פירות ואינה יוצא לפועל, ואפשר ג"כ לומר מהו מחשבה שעושה פירות כמו שאז"ל ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה הרי המחשבה שיצא פרי רע ממנה שהוא טומאת הקרי שהולד שד או מזיק בעולם כי הבנים שאדם מוליד יקראו פרי כנודע וכשהוא מחשבה שלא באה לידי טומאה כמו שדחה ההרהור ההוא מלבו היא מחשבה שאינה עושה פירות ועל הרהור כזה שעושה פרי הוא משז"ל שאם מטמא עצמו בעה"ז מטמאין אותו לעה"ב נמצא שאם מקדש מחשבתו שלא לחשוב בנשים מקדשין אותו וכן בהפכו כאמור וכן ארז"ל במדרש שכל קדושה היא קדושה מערוה, ולכן אם מטמא עצמו בעניני הערוה ודאי מטמאין אותו לעה"ב שנעקר משם כמ"ש בזוהר ויצא ע"ש (דף קנ"ד) ותראה מבואר כונתו בקדושת המחשבה שמה שאמר והתקדשתם וגו' הוא בקדושת המחשבה וכן בהרהור רע שעוקר המחשבה מעץ חיים שהוא באצילות ויש בהרהור ב' בחינות כמו שביאר במאמר הנ"ל הרשב"י ע"ה, האחד הרהור סתם המביא לידי טומאה בלילה והיינו מ"ש אסתמר מהרהורא דמשקר באילנא דחיי מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל והיינו א אות ברית שהוא נקרא נהר ונחל מקור ישראל שליא מקור המשכת הנשמות של ישראל ויציאת הטפה ההיא שהיה ראוי שיצא ממנה נשמה בקדושה יצאה לבטלה ע"י לילית והוא פגם גדול באות ברית, והב' הרהור באשה אחרת בשעת התשמיש שהוא נקרא בני תמורה ועליהם נאמר מטמא עצמו בעה"ז בטומאת המחשבה מטמאים אותו לעה"ב ועל בעלי הכת הזו רחמנא ליצלן מהם אמר בזוהר (ויקרא דף כ"ח) שהם מזיקי עלמא והיא משז"ל נפשותן של ישראל הם הם המזיקים, אשרי המקדש נפשו וגופו בעה"ז כדי שיתדבק נפשו בקדושות העליונות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובזה נכלל הפ' הזה: