קיצור ראשית חכמה – פרק ב

פרק ב אחר שפי' הקדושה ראוי לבאר הנוגע ממנו למעשה ונאמר כי ענין הקדושה שנצטווינו קדושים תהיו הוא שיפריש האדם עצמו מהדברים שהם חול ויקדש נפשו וגופו שהפך החול הוא הקודש כהפרש השבת שנקרא קדש לימי החול, וכאשר נדע קדושת שבת מה ענינה נדע שהוא ענין הקדושה שפי', והנה בקדושת שבת נתבאר בזוהר (אמור ל"ד) בחילוק שבין קדש למקראי קדש ופי' ששבת הוא עצם הקדש המתגלה וע"ז נאמר ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם ואמר שסוד השבת הוא סוד הבן העולה לבית אביו בלי רשות, והיינו מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש ואמר בקדש ודאי כבר דאתתקף באבוי נאדר בקדש ולא זימנין מקדש וכו' ע"ש ותראה כי קדושת שבת הוא אור קדושת אבא ואימא המתגלה בת"ת ומשם לכל העולמות עוד בענין קדושת שבת ושאר הימים נתבאר בזוהר ויקהל (דף ר"ד) בענין מציאות השבת אמרו שהוא המלכות נקודה אמצעית לכל ששה ימים שממנה יונקים ויום השבת היא בת עין המתייחדת בג' אבות שהם ש' שבת, ש' בת, ועוד יש שבת עליון שלשה אבות המתקשרים בבת עין והם מתקשרין בעלמא דאתי ועוד יש שבת יותר עליון כאשר יתקשר כל הנזכה בנקודה עלאה שהיא ג"כ סוד בת עין, זהו תמצית כונתו, נמצא שבמקום שיעלה הבן שם תעלה הבת עמו למעלה, באופן של עולם סוד קדושת שבת הוא אור הנשפע מאבא ואימא, ועוד יותר מלמעלה מעתיקא שהוא שורש הקדושות שהוא נקרא סבא קדש קדשים ועיין עוד שם בויקהל (דף ר"ד), שאחר שהשבת הוא שרו לכל הקדושות נאמר שמה שצותה תורה קדושים תהיו כי נקדש עצמנו מעשית מלאכה וטהרת כל המחשבות ושאר פרטים שיתבארו בקדושת שבת, ויש רמז לזה בזוהר יתרו (דף פ"ט) וכוונתו הוא כי ביום השבת הזהרנו בבירור לקדשו וקדושתו בקדושת עצמינו, אז"ל כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת שנאמר לעשות את השבת, ונחזור לענין כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו קדושתו ודאי מבואר אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנחנו לקדשם וכמ"ש הפסוק קדושים תהיו סתם הכוונה על קדושת כל הימים והביא הפסוק וקדוש ה' מכובד ללמוד ג"ש על כי קדוש אני כי כמו שפסוק ולקדוש ה' מכובד על יום השבת ממה שהקדים וקראת לשבת עונג כן מ"ש הפסוק כי קדוש אני שכוונתו כל שהוא קדוש בקדושת שבת שהשבת שורש לכל הקדושות ולכן יום שבת שקדושתו מעצמו לא היו צריכין הב"ד לקדשו כמו שאר המועדים נמצינו למדים מכלל דבריו זה שחייב אדם לקדש ו' ימים מקדושת יום שבת, וכן נתבאר ג"כ בזוהר פ' ויקהל (דף ר"ד) ומשם תראה כי יש ג' מיני ימים, הא' יסי חול שהם עומדים חוץ לקדושה לעכו"ם הכוונה כי לאומות הנ"ל להם נתן ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט קללות שנתקלו אדם וחוה ונחש והארץ כדפי' ז"ל והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בור שיצטער לחרוש ולזרוע והיה בג"ע מקיים לעבדה ולשמרה בקיום מצות עשה ומצות ל"ת בדרך רוחני כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה שהתורה ומצותיה יהיה א' לעולם וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה הוכרח אל המלאכות האלו והב"ה לטהרנו לקדשנו כדי שנהיה דבקים בו העלנו מו' ימים החיצונים והשליט על ישראל הנהגת הקדושה ע"י מטטר"ן שהוא שר העולם כי ההנהגת על ידו וכ"ש עתה בגלות שההנהגה ע"י כדפי' בתקונים ד' צג וד' ב' ע"ג ובמקומות אחרים, ואמרו עוד דע"י שליחא דא מתייחדין בשית יומין דחול ומילת שית יומין דחול אינו מדוקדק ע"ד שאמרנו במאמר של פ' ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחיצונים אלא הכוונה שבו' ימי החול מתנהג העולם ע"י השר הנזכר וע"י עולה תפלתינו ועבודתינו וכן אמר בתקונים שכל מציאות עבודת התפלה ע"י עבד זה בו' ימי החול אמנם בשבת שולט אור האצילות ובזה יובן אומר וביום השביעי שבת לה' אלהיך שכל כוונת התפלה תהיה באצילות מלובש בבריאה והיינו ה' אלהיך ואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתקון (ד"צ) עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל וחטא האדם היה מערב הרע בטוב ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו ולכן טוב ללמוד המשניות כי גרסת המשניות יש להם סגולה להרוג היצה"ר ולהכניע, והנה במציאות המבוארות במאמר הזה שמטטרון נקרא טוב ורע יאמר ג"כ שהוא שולט על ימי חול ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה עד"ז במאמר של פ' ויקהל יש ימי חול בחיצונים ויש בפנים ו' ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו טוב מבפנים ורע מבחוץ ועץ הדעת טוב ורע ואמר בזוהר ו' ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא הנראה מתוך הלשון שנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך מטטרון בתוך היכל קן צפור וממטרון כלול מו' היכלות כנגד ו' ימי המעשה ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת ובו' ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת הימים הנזכרים והימים הם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותן שפע ואצילית לכ"א וא' מהימים, ויש ו' ימים באצילות שהם ו' קצות מחסד עד יסוד שהם פעלו כל מעשה בראשית שעליהם נאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת לא נאמר כדפי' בזוהר ועל אלו אמר ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא ואמר עגולא קדישא שהם ו' קצוות שהוא מציאות העגולא והוא קדישא במקום הקדש באצילות והשכינה היא נקודה פנימית להם שממנה יונקים, והנה ביום שבת המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת עתה היא מתפשטת באורה וכל הימים מתעלמים בה והיא באורה רב חופה עליהם וז"ש כיון דעייל שבתא כדין סלקא ההוא נקודה ואתעטרת ואתאחדת לעילא וכולהו טמירין בגווה והיינו מ"ש בתיקוני שבימי המעשה ההנהגה ע"י מטטרו"ן וביום השבת ההנהגה ע"י אור האצילות שהוא עץ חיים, ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל, והנוגע לדרוש שלנו הוא מ"ש בפ' ויקהל וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתחדן בההיא נקודה הכוונה שהם קושרים ו' ימי החול אשר במטטרון ו' היכלות בו' ספירות הבנין שבאצילות כדי שיאיר אור האצילות בהם וזה ודאי ע"י כוונת התפלה כמבואר בפ' פקודי שע"י כוונת ברכות ותפלת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור אצילות ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות ובזה הם נשמרים מהרע והטעם כי ו' ימים אע"פ שהם באצילות אין להם קדושת יום השבת ממש אלא בו' ימי החול שההנהגה למטה גם שש קצוות העליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה וכל יום ויום שולט בשליטתו חסד ביום א' גבורה ביום ב' כו' והנקודה מתעלמת בתוכה מה שאין כן ביום השבת שהנקודה מתפשט באורה כדפי' ומה שאנו צריכים לקשר ו' ימים תחתונים בו' עליונים הוא כי בו' ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה ע"י עץ הדעת טוב ורע, וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתקון שאמר שמטטרון שולט בשית יומין דחול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה והיינו ממש שית יומין דלבר חולין דטומאה והם ל"ט מלאכות חולין דטהרה ו' ימים שבפנים מטוב שבמטטרו"ן וחולין דטומאה וחולין דטהרה שניהם כא' שולטים ולכן הותר' המלאכה וישראל הוזהרו להתקדש כמש"ה קדושים תהיו דהיינו שיקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קדש ואין בו מגע חול ויאירו בששת ימים העליונים הקדושים בו' ימים התחתונים ובזה הם מתקדשים ואור השבת שהוא השער הפונה קדים אע"פ שהוא סגור ו' ימי המעשה ישראל מושכים מאור ו' ספירות שבאצילות לקדש מה שהוא חול וכיוצא בזה פי' שם שאע"פ שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל שזה מורה סלוק ההשגחה אלא האור העליון מתעלם מבפנים והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים ומצוה לעבדיו שיעשו כך וכך נמצא שכל מה שיעשה הכל ע"י המלך ומאמרו והוא משל למלך שפעמים משתמש בכלי כסף או בכלי נחשת ופעמים בכלי זהב:

על מציאות קדושת ו' ימי החול שפי' ז"ל ואמרו זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת הכוונה שצריך לזכור קדושת שבת בכל הו' ימים שאם יתמנה לך מנה יפה מתקנה לשבת וכמו שבגשמי מתקן ומקדש המנה יפה בשבת כך יתקן נפשו שתשרה עליו קדושת שבת והטעם השבת היא דוגמת העוה"ב, וקדושת שבת בעה"ז הוא כי ע"י שמירת האד' השבת כהלכתו ירגיש תוס' נשמה בנפשו והיינו וינפש והוא עונג לנשמה ולגוף עד שאז"ל שהשבת הוא א' מס' מעין העוה"ב כי המנוחה והתענוג שירגיש בו הצדיק הוא אחד מס' לאותו התענוג הנפלא והטעם כי בעוה"ז מפני גשמיות א"א לנו להשיג יותר מזה כי הנשמה מלובשת בגוף החומר הזה אבל אחר שיפשיט הנשמה לבוש העכור הזה ישיג עדון העוה"ב בשלימותו ובזה נבין משה"כ אח"כ בינו ובין בני ישראל אות היא לעולם והכונה הוא שהשבת הוא אות ומופת לנו לעולם שכלו ארוך כי מעין המנוחה הזו יהיה מנוחה הבאה ועוד כי כמו שהשבת הוא בא אחר ו' ימים כן שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שהיא דומה לשבת, ואחר שידעת שהשבת הוא מעין קדושת העוה"ב הי' כונת האלהית לתת לנו קדושת שבת להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעוה"ז כי בעוה"ז הוא גר, ועיקרו הוא בעולם הנשמות שהוא עוה"ב ולכן שיבת ממלאכה המורה על עניני העולם ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בעניני העוה"ז כי כל מציאות קדושה הוא פרישות כנודע, ואחר שכוונת קדושת שבת היא זו בכל יום ויום חייב לחשוב ולזכור קדושת השבת כדי שיזכור עניני אחריתו ע"ד שאמרו שוב יום א' לפני מיתתך ישוב היום וכו', וז"ש תהא זוכרו מא' בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה וכו', ועד"ז הוא שיזכור מא' בששת שהוא בבחרותו מה שעתיד לתקן מנה יפה לנפשו לעולם שכולו שב' וכלו ארוך, ורבי יצחק אמר שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת לפי שאם הזכירה משבת יהיה לכשיתמנה לו מנה יפה פעם יתמנה פעם לא יתמנה ולזה אמר שיהא מונה לשם שבת, שימנה ביום הראשון היום יום א' בשבת, ביום שני היום יום שני לשבת וכן כלם נמצא מזכיר שם שב' בכל יום ויום ולפי מ"ש לעיל שכל הימים יונקים מיום השבת שיום השבת הוא נקודה המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים כזה נמצא השבת שורש לכל ו' ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת:

(ועיין בשערי אורה)

צריך האדם שיקדש יום א' בשבוע ויקדשהו כלו לה' כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבל בעבודת אל זר שבקרבו וכבר הארכנו בשער היראה שנפרעים ממנו בגיהנם יומין על יומין חד על תרין לכן צריך שיום א' יקדש לעבודת קונו בקדושת יום שבת לקדושת הדבור והמלאכה המבטלת דבקות האדם בקונוו לכן טוב לו שיתבודד במקום מיוחד ויקדש כל חושיו כראוי ולא יספיק לבע"ת יום שבת לבד כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים צריך שיום א' בשבוע לפחות יקדשהו לה' ואם אפשר לו יותר, וקדושה היא במיצוע (הדרך האמצעי) שאפשר שיקיים אותה כל אדם ויתמיד בה שאם ירצה לפרוש עצמו כל ימי השבוע לא יתמיד ונמצא בטל מהכל ולכן ראוי לתפוס בקדושה מעט מעט וילמוד מאנשי מעשה כי מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואין לו בעולמו אלא מה שהוא מתקדש ופורש מעניני העוה"ז ומתדבק בהשם יתברך כי מה ייחס לאדם גשמי להקשר עם הרוחני וקדוש בעל כל הקדושות ית' וית' אם אינו מתקדש ופורש מעניני העולם ונמצא שהוא שמ ומשליט עליו העשיה והרי הוא אחר ואינו שלו כי כל מה שאדם מתקדש אפילו שתהי' קדושה מועטת בסוד נפש הרי הוא שלו יתעלה בסוד אחד ואם לאו הרי הוא אחר, ולכן החי יתן אל לבו להתקדש ולהתדבק בו ית' כל מה שיוכל:

פ"ג ראינו לבאר בפרק הזה מה הם הקדושות שצריך לנהוג ביום שבת ובשאר הימים ונאמר כי הקדושות אע"פ שהם רבות מה שנמצא בתורה ובדברי רז"ל כמו שיתבארו מה שנמצא כתוב ביום שבת הם ג', הא' קדושת המחשבה, הב' קדושת הדבור, הג' קדושת מלאכה, וג' אלו הם העיקר להתדבק האדם ועם היות שהותרה אכילה בשבת לא יצא מזה הריסה לביטול הקדושה לו' ימי החול אף ע"פ שיאכל אדם בששת ימי החול אם תהיה אכילתו לש"ש כמו שיתבאר אכילתו תביאהו להתקדש ולהתדבק, ומ"מ אין אכילת שבת כשאר אכילת ימי החול כי באכילת שבת נזכר ענג שהוא סוד עד"ן נה"ר ג"ן, וכן בענין התשמיש בליל שבת שהאריכו בזוהר ואמר שעליו נאמר קדושים תהיו ואפי' (נ"ל ואם) ילמוד האדם מתשמיש הנמצא בשבת לימי חול אם יתקדש בימי חול בחצות הלילה כמו שהוא הזווג בליל שבת לא הפסיד, קדושת המחשבה הוא שלא לחשוב עניני שום דבר מעניני העולם כדי שתהיה מחשבתנו דבקה בהש"י ובכל דבר שהוא עבודתו, וכן בקדושת הדבור כמש"ה ממצא חפצך ודבר דבר וכמה האריכו בזוהר בענין המדבר שיחת חול בשבת שהוא כמחלל שבת, וקדושת מלאכה מבוארת בכמה פסוקים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך ובאומר לה' אלהיך שתחשוב כאלו כל מלאכתך עשויה ואין לך מענייני העוה"ז שום דבר כדי שתהיה כל היום קדוש ותדבק בה' אלהיך והיינו שבת שבתון שבת במעשה שבת במחשבה, וכבר ידעת כי קדוש הוא בסוד המחשבה ולכן חייב אדם לקדש במחשבתו ביום שבת ולהסר מכל ענייני הגשמית כי השבת כל מציאותו קדוש והוא עולם הנשמות הנפתח בשבת כמ"ש בזוהר תרומה (דף קל"ו) שנשמות שבג"ע התחתון עולים לג"ע העליון ונשמות עליונות יורדים לעטר להם לישראל וכן נשמות שנתלבנו בששת ימי חול הנכנסים בג"ע תחתון ע"ש ובפ' אמור (דף צ"ה), ואחר שיום שבת הוא קדוש מפני שנשמות מתוספות בו ראוי לעשות עיקר מהנשמה המתוס' לקדשה בקדושתה העליון בכל מיני קדושה וקדושת המחשבה למעלה מכלן כי הוא סוד הנשמה היתירה המתוס' מלמעלה ממקום הקדוש כמבואר בר"מ (פ' צו דף כ"ט) שיש תוס' נשמה מכ"ע אבל לכ"א כפי בחינתו יש תוס' נפש מכמה בחינות ויש תוספת רוח ותוספת נשמה ע"ש, ולכן העיקר שתהנה הנפ' יתירה הוא מכוונת התפלה וחדושי תורה וכן הוא מן הראוי מטעם אחר שהרי סכת שלם פרישת גדפא עלנא ואה"כ עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה פי' כי עליתה מידי שבת בשבת הוא יותר ממה שעולה תמיד בכל יום מו' ימי השבוע וזהו על עולת התמיד לכן כפי הזדככותה ועלייתה צריך הזדככות המחשבה וכוונה פנימית יותר משאר הימים, ולענין חדושי תורה ביארו בזוהר פ' שלח לך (דף קע"ג) ע"ש ועוד בתנא דבי אליהו בפי' הפסוק ז"ל זכור את יום השבת לקדשו במה אתה מקדשו במקרא במשנה במאכל ובמשתה ובכסות נקייה:

אחר שביארנו קדושת שבת דרך כלל ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושתו כל א' לפי יכלתו אם מקצת היום או רבו או כלו לפעמים והיא שיתבטל ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה ויפנה מחשבתו מעסקי העולם כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, ולכן ראוי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי ולאו דוקא בענין התורה אלא בכל דבר מצוה וג"ח כי אחד מסימני האהבה להש"י הוא לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל ית', ת"ח שמפרנסים אותו ואינו עוסק במלאכה כלל צריך בלי ספק לקדש דבורו בימי החול כדבורו בשבת וכן צריך לקדש מחשבתו וכן שאר הקדושות ומטעם זה הרשב"י ע"ה שהי' מתקדש בימי חול בכל קדושת יום היו קוראים אותו חביריו שבת ואם הוא עוסק במלאכה צריך שיקדש מקצת היום מלעסוק במלאכה וכן יקדש מחשבתו ודבורו ושאר חושיו כמו שיתבאר בע"ה ולפחות בשעת התפלה שהוא פנוי ממלאכה ע"כ יקדש מחשבתו מעסקי העולם כדי שאותה השעה או החצי שעה יהיה קדוש בקדושת שבת ולא יפסיק בתוך התפלה בדבור כלל באופן שלא יהא שום יום משולל מקדושת שבת. ובזה נכלל הפרק הזה:

פ"ד מפני שאמר בפרק הקודם שקדושת שבת נכללת בג' דברים שהם מחשבה דיבור ומעשה ראינו לסמוך אליו פ' זה לבאר מה שנמצא ברמז ענין זה בדברי הרשב"י ע"ה שג' קדושות אלו הנז' הם נשמה רוח ונפש מחשבה כנגד הנשמה דבור כנגד רוח מעשה כנגד נפש כמ"ש בתקון תקון כ"ב נמצא שכוונתו ית' לקדשנו בג' קדושות הנזכר כדי שנקדש נפשנו ורוחנו ונשמתנו מקדושת האצילות הנשפע בכל העולמות והיינו והתקדשתם וגו' תיבות אלו אני ה' אלהיכם הם נגד נפש רוח ונשמה, והכונה כי ממנו ית' השפעת הנפש והרוח והנשמה וכל ג' בחינות אלו הם קדושות שהם מתדבקים בו והוא בהם והטעם שאמר בכינוי שכנגד נשמה אלהיכם מפני שאין התדבקות לאדם בהש"י אלא ע"י הנשמה שהיא מעולם המחשבה וכשיזכה אל הנשמה העליונה שאז הוא מתדבק בבוראו אז הקב"ה מתכנה שהוא אלוה שלו והשכינה שורה עליו ודרך זה צודק בכל המקומות שנזכר אלו הג' שמות שהכונה שהג' מדות הנזכר' שהם כוללות כל העשר שוכנות על הנשמה המתקנות המצות ולכן אז"ל קדושים תהיו כמו שאני קדוש כך תהיו קדושים והכוונה על התקדש אדם עצמו בנפש רוח ונשמה ע"י המצות ותורה ותקון מחשבותיו וכוונותיו ובזה אני ה' אלהיכם שהם המדות הנז' שוכנות בהם, ומצינו למדים כי א"א לאדם שיקדש מחשבתו להיותו דבק בש"י כי אם ע"י המחשבה הבאה לו מעולם המחשבה והנשמה לא תשרה אלא אם כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים ולזה צריך לתקן נפשו בכל שלמות עשיית המצות ולקדש עצמו בעשיית מלאכה בכל אבריו, ואח"כ לקדש בדבורו כנגד רוח או בהיות מתוקן הנשמה שורה עליו והרי הוא קדוש דבק בו ית' ומ"מ ג"כ הנשמה לא תשרה מאליה כי אם ע"י קנייתה במעשיו ובתורתו כדפי' בזוהר פ' משפטים: הצדיקים כל טובתם ימשך מחמת קדושת גופם שע"י כך יזכו אל נפש קדושה וכו' אמנם בהיות כלי איברי הגוף פגומים אפי' נפש קדושה אינו שורה בגוף כי כל אשר בו מום לא יקרב, והנה יבין עי"ז מאמר שאז"ל מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה לשישפיעו לו נשמה קדושה שהיא באה מלמעלה ממנו יתברך בעוה"ז מקדשין אותו לעוה"ב, פי' כי הקדושה האמורה היא קדושת כלי האברים כלם וטהרתם מכל מיני פגם אבל הוא עוסק באיבריו בעניני העוה"ז ונושא ונותן שאין בזה חטא כלל ומחשבתו מתפשט בכלי האברים לראות מה שהם צריכים מן העולם אבל קדושה זו שהיא קדושת עוה"ז ע"י שהוא מתקדש ופי' מעניני העה"ז כאלו אינו בן העה"ז וקדושה זו תלויה בקדושת המחשבה ודביקותה לעולם למעלה הא כיצד הקדושה הקודמת בענין האכילה יפרוש מהמותרת ותענוג אבל יכוון לבריאת גופו לעבודת הבורא ובקדושה יכוון באכילתו שהוא אוכל מהשולחן העליון אשר לפני ה' ומזונו נשפע לו מהימין כמו שיתבאר וכיוצא לשאר כל פרטי עניני העולם ועסק התורה והמצות אין מחשבתו לעולם אלא לייחד למעלה נמצא שאדם כזה אע"פ שהוא בעוה"ז שמחשבתו אינה בעוה"ז אלא בעוה"ב ולכך מקדשין אותו ועוה"ב שגם בעה"ב הוא קדוש ולא יהי' מדרגתו כשאר העם העוסקים בתירה ובמצות סתם שמדרגתם הוא בג"ע התחתון והצדיקים האלו מסתלקים למעלה ע"י העמוד שבאמצע הגן ונקרא מקראיה כמ"ש הרשב"י בפ' ויקהל דף רי"ח מעלתם של אלו כי אלו הצדיקים פורשים עצמם מתענוגי העה"ז ומקניניו ומקנאה ושנאה ותחרות כי מאחר שחושב שאינו בבני עוה"ז אינו מדבר בו וכל דיבורו בעסק התורה ומצות שהם מעולם העליון וכן כל מחשבותיו בעולם העליון שהוא העיקר אל הנשמה כי למה יטריד מחשבתו במה שלא יועילהו לנשמתו אלא אדרבא יזיק לה ולכן טוב מאוד לאדם בשעה שהוא עוסק בתפלה או בתורה שיחשוב שאינו עומד בעוה"ז אלא בג"ע לפני השכינה ובזה יטהר מחשבותיו ובודאי שיצטרך ג"כ לקדש שאר חושיו כדבור ושאר ההנאות כתענוג שינה ותשמיש וכיוצא שהעוה"ז מלובש בכל קליפות אלו יעל המתקדשים בקדושה זו אמר הרשב"י ע"ה שאין סוף לשכרם ושאינו שולט בהם הרמה: