דרושי הצל״ח – קטע 9

(כד) ובזה נבוא לדברי ישעי' הנביא בקפיטל נ"ט שהתחלנו בו, הן לא קצרה יד ה' מהושיע, הכוונה שימינו פשוטה לקבל, ולא כבדה אזנו משמוע, ואמר כי אם עונותיכם היו מבדילין וגו', פירוש הן אמת שעונותיכם מבדילים מ"מ אין זה עכוב לשמיעת התפלה, אבל מה שהוא מעכב וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע, שאם הייתם מתחרטים בלב שלם ומתודים, אף שלא הי' יכולת למחול העון בלי יוה"כ ויסורים, כל א' מחילוקי כפרה לפי מדרגתו, מ"מ הי' נדחה המקטרג ונתגלה המסך המבדיל, ואז לא הייתם בהסתר פנים, ואמר הנביא ראו איך ממש היצה"ר שולט עליכם, כמאמר רז"ל רשעים יצה"ר שופטן, שהרי כפיכם נגאלו בדם, שכבר אתם רואים גנות וטנוף מעשיכם, עד שכפיכם כל כף היד נגאלה בדם ונכתם העון ופשע, ועם כל זה אכתי לא שבתם, ושמא תאמרו ואיך אפשר לשוב ולתקן וכבר נכתם עונינו, ולזה אומר שהרי עכ"פ החרטה ועזיבת החטא בידכם לעשות, וגם זה אין אתם עושים, שהרי עדיין ואצבעותיכם בעון, ושמא תאמרו הרי אנו מתודים ג"פ בכל יום עתה בימי הסליחות, ולזה אמר שאין זה מועיל, כי אין הוידוי והחרטה יוצא מפינו רק מן הלב, ואחר כוונת הלב הם הדברים, וכיון שבלבו אינו גומר לעזוב ובפיו הוא מתודה הרי הוא טובל ושרץ בידו, ואין לך דובר שקרים גדול מזה ועל זה אמר שפתותיכם דברו שקר, ולשונכם עולה תהגה דהיינו שהוידוי הוא שקר ועולה כיון שאינו גומר בלבו לעזוב מעשיו, וא"כ הוידוי אין בה ממש, ועל התפלה אמר אין קורא בצדק שהתפלה הוא רק מן השפה ולחוץ, ואין נשפט באמונה הכונה על דרך שאמרתי כבר בפסוק כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים דהיינו כרפאי ע"י התשובה צריך שיתגלה עונו, כי בעוד שהרשע הוא רשע גמור ואינו מתחרט, אז הקב"ה מתנהג עמו כאלו היה צדיק גמור וכמו שארז"ל בשלהי פ"ק דקידושין, מי שעונותיו מרובין מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כלה ולא חיסר אות אחת, וכל זה לרעתו להאבידו מעוה"ב לגמרי, אבל כשמתחיל לשוב אז לטובתו הקב"ה נפרע ממנו לאחדים בעוה"ז כדי שיהי' נקי לעוה"ב ואז מתגלה עונו ע"י העונש:

(כה) ולכן מר הנביא יען שאין קורא בצדק ואינו מתחרט כלל בלב, ולכן אין נשפט באמונה, כי הקב"ה מטיב לו בעוה"ז כאלו קיים כל התורה ואין נשפט אתו באמונה ליסרו, וכל זה לרעתו למען יכרת לגמרי מעוה"ב, בוטח על תהו שאדם בוטח על תפילותיו ועל תעניותיו וכל זה תהו כי עושה רק לפנים בני חרטה גמורה וגו' ביצי צפעוני בקעו שהפשעים המה חמורים כריתות ומיתות ב"ד וקורי עכביש יארגו בתשובה שאין בה ממש כקורי עכביש רוצים לשוב, ולכן אחיי וריעי נשכבה בבשתינו, ותכסה כלימה פנינו, דהיינו שנתבייש ברוע מעשינו בושה גדולה, ונתחרט בכל לב ולב, לכן ונשובה אל ה' בכל לבנו לקיים יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, כולי האי ואולי יחון ה' צבאות לפתוח לנו שערי תשובה, ויטה לבבינו אליו ליראה שמו כל הימים, ולהיות יראתו על פנינו לבלתי נחטא עוד, והתשובה תקרב גאולתנו ופדותנו מהרה תצמיח ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: דרוש ו' לשבת תשובה (א) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ועיקר הלמוד או לעסוק בגמרא ובפוסקים ע"מ לעשות לידע מקור הדין, וכן אנו מתפללים בכל יום בברכת אהבה רבה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכן לדרוש בציבור הי' ראוי ונכון לדרוש לברר איזה פסק דין שנחלקו בין הפוסקים, לברר הדין עם מי כדי שידעו הציבור איך ומה להתנהג ולעשות כתורה, או לדרוש דברי מוסר שזה ג"כ תלמוד גדול שמביא לידי מעשה לשמה, שזה העיקר לעסוק בתורה לשמה, להיות להקב"ה נחת רוח בעולמו, ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהמה לנו למקדש מעט, והנה רז"ל אמרו אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, והוא מידי דצריך טעמא למה זה תחלה ומצינו עבירות חמורות כריתות וכופר בעיקר, ולמה יהי' תחלת דינו על דברי תורה:

והנה זה ידוע ומפורסם בכל ספרי המוסר שבכל עבירה ועבירה שאדם חוטא בורא משחית ומחבל וקליפה, וכל עוד שמוסיף חטאים הקליפות מתרבות, וכל עוד שהקליפות מתרבות דוחק רגלי השכינה בעולם הזה, כי נעשה המקום דחוק, והמסכה צרה כהתכנס, ועל זה נאמר סבבוני בכחש אפרים, שכביכול בכחשם ובמעלם דהיינו המשחיתים שבראו בזה המה סבבו השכינה, וצר לה המקום ואין להקב"ה עתה רק ד' אמות של הלכה, ואם האדם. אינו עוסק בתורה, אין לשכינה מקום מנוח, וניתוסף לה צער גלותה בחוץ לארץ, מחמת דוחק מרוב הקליפות, וכל עוד שמוסיף האדם לחטוא המקום דחוק ביותר, ויותר נחוץ ד' אמות של הלכה, להמציא מקום מנוח להשכינה, נמצא שבכל עבירה שהוא עושה מתגדל יותר ע"י ביטול תורה, לכך תחלת דינו של אדם על דברי תורה שזה היותר נחוץ לשכינה, וכמה פעמים הוכחתי את הבעלי בתים על גודל עון ביטול תורה, שיש כמה וכמה בעלי בתים שממש בכל השנה לא הביטו בשום ספר כלל, וכאלו אין לו חלק כלל בתורת משה, וכאלו לא עמדו רגליו ורגלי אבותיו על הר סיני, והנה אנו רואים שכל אחד רוצה להרחיב ולהרבות גבולו בביתו בל יהי' המקום דחוק לו בשום דבר, ויוסיף הון להוציא על זה, ואיך ולמה לא יתן ג"כ מעט מקום לשכינה לעסוק לפרקים בדברי תורה, לעשות ד' אמות לשכינה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ובפרט אם היה זה עצם כוונתו בשבתו ללמוד שהוא לומד מטעם זה, כדי להמציא מקום מנוח לשכינה הי' שכרו רב והרבה מאוד. ואם קטון הדבר בעיניו דבר גדול הוא בעיני הקב"ה. משל למלך גדול שהי' שוכן בהיכלו היכל המלך, על רצפת בהט ושש ומטות זהב וכסף, כפי הראוי למלך גדול כמוהו, פעם אחת יצא מהיכלו, כי ראה בנו תועה בדרך והוא הולך אחריו להשגיח עליו שלא ימיתוהו חייתו יער עד שנמשך הדבר שהמלך יצא ונתרחק ממדינתו, ובא למקום שאין מכירים אותו ואין מאסף אותו הביתה, ובחוץ וברחובות ילין פעם ושתים, הלא אם אחד יכירהו ויזמינהו לביתו אף שביתו קטן מאוד ואינו מגיע לערך דירת עצים וארות סוסים של היכל מלך, מ"מ עתה לשעתו יש להמלך נחת רוח מזה המקום קטן יותר ממה שהי' לו במדינתו מכל היכליו וארמנותיו, כן הנמשל מהמלך הזה ממ"ה הקב"ה שהי' שוכן בהיכלו במקדש בירושלים ובכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהם. עד שנתרחקה השכינה מאוד. ואין אדם נותן לב לקדש מקום לשכינה. ובעו"ה כל עיר על תלה בנויה ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה. הלא מי שמקדש בלמודו מקום לשכינה שם תמצא מנוח רב ועצום. ואם המקום דחוק וקטן אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ועתה שימו על לב איך בידכם הדבר להזמין השכינה אצלכם, ואם תלמדו לכונה זו כמה רבו שכרכם אשר אי אפשר לשער כלל. אבל עתה בעוזבם תורת ה' לגמרי וכל יום ויום כל היום יהגו ריק, ודברים בטלים וליצנות ועבירה גוררת עבירה נמשך מדברי בטלה לדברי נבלה ורכילות ולה"ר וקטטות ומריבות ומלשינות ומסירות ואבוהון דכולהו ביטול תורה, וכבר נחר גרוני ולכאורה מהראוי שלא להוכיח עוד, וכמו שארז"ל שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו אלא ששני מיני תוכחת יש, יש תוכחה לאדם שעשה עבירה במקרה פעם אחת ואינו חוזר לסורו, כדרך ראובן בבלבול יצוע וישראל במעשה העגל, שאין התוכחה למונעם שיעשו עוד כזה, כי גם מעצמם לא יעשו עוד כזה, על כזה וכיוצא בזה אמרו רז"ל שלא הוכיח יעקב את ראובן, וכן משה רבינו את ישראל אלא סמוך לפטירתו מן העולם מטעם שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו שלא יתבייש בפניו, אבל להוכיח למנוע אדם מעבירה אשר הוא פוקר בהרגל בה, הן ליחיד הן לרבים על זה הזהירה התורה הוכח תוכיח את עמיתך, ואפילו מאה פעמים, ורז"ל אמרו עד הכאה או קללה לכל מר כדאית לי', ולכן אני מוסיף להוכיח על זה מאה פעמים ויותר, שתקבעו עתים לתורה שעה או שתים ביום, כל אחד לפי כחו וכפי הפנאי שלו יקבע עכ"פ זמן קצר שזמן זה מחויב ללמוד בכל יום וילמוד כפי יכלתו ש"ע ודברי אגדה וספרי מוסר ואני את נפשי הצלתי והשומע ישמע:

(ג) והנה אין אשכול בגפן, בכורה אותה נפשי, רואה אני שאין דברי נשמעים לזקנים שכבר נשתקעו ונשתרגו בעול הזקן וכסיל, הוא רוע יצרם הרע מעודם, וכבר נשתקעו בשערי הטומאה, לכן אני מבקש מהילדים בחורי חמד ובעלי בתים הרכים בשנים, והנה ת"ל אכשור דרי, והמה לומדים קצת בהתמדה, והקב"ה יחזק לבבם ויוסיף להם אומץ, והעיקר שיהא למודם לשם שמים, וישמרו נפשם מעבירות שלא לטמא הנפש, כי ת"ל המה עדיין נקיים מחטא, ויש בידם לשמור ולקדש עצמם מכל מחשבה רעה והרהור עבירה, והסתכלות בנשים נכריות והוצאת זרע ח"ו שכל אלו העבירות מטמאים את האדם מנעוריו ודברי תורה נעקרים מלבו, ואמרו רז"ל עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך, בקש רחמים על עבירות שבידיך שימחלו לך, ומתוך כך אתה שומע וזוכר, ואין אני מבקש מהם שיתענו או שיסגפו נפשם, אדרבה חלילה להם וכמעט אני גוזר עליהם שלא להתענות, רק יקדשו עצמם מכל חטא ואשמה, וישמרו את פיהם שיהי' פה קדוש ולא ידברו דברי נבלה, אשר בעו"ה היצה"ר מרגיל את האדם בילדותו, ואח"כ יגיעו הימים אשר אין לו בהם חפץ ויתחרט, ודברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנותו, לכן ישמרו עצמם מתחלת' מכל חטא, וילמדו בכל יום זמן קצר מאוד, אף רובע שעה ספר מוסר, ואז טוב להם כל הימים, וכאשר ירגילו עצמם ביראת שמים אזי ההרגל ישוב אצלם טבע, וחנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה, ועיקר הכל התמדה בלמוד:

(ד) הנה רז"ל אמרו בסנהדרין, אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, והתוס' הקשו דהרי במס' שבת אמרו ששואלין לו תחלה נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קבעת עתים לתורה ותירצו ששואלין לו תחלה על מו"מ באמונה, ומ"מ יקבל דינו תחלה על דברי תורה, והנה יש לדקדק א"כ שנידון תחילה על דברי תורה א"כ גם השאלה ישאלוהו תחלה על דברי תורה, ונראה משום דהקב"ה כפה ההר כגיגית, וא"כ יש מודעא רבה לאורייתא, ואי אפשר לדונו על דברי תורה, והנה כל ישראל רגילין לומר טרם ישכבו הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי בין בגופי בין בממוני, והנה ודאי קשה על לשון זה, שא"כ כל אחד יגזול את חבירו, וכשיתבענו בדין יאמר כבר מחלת אתמול טרם ששכבת על מטתך אלא ודאי שמחילה זו רק למי שאין לו לשלם, או שכבר מת ולא נשאר אחריו לשלם, או שיורשיו אינם יודעים שישלמו והנה דין זה הוא לעתיד, והנה כבר אף חז"ל (היה בימים הקדמונים) בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן לחשבון, והנה פשיטא שמחילה אינה מועלת לב"נ שהרי אין המחילה עדיפא מהשבה ממש, ולפי זה שואלין אותו נשאת ונתת באמונה, ודבר זה שואלין אותו אחר מיתה, ואם ישיב כבר מחלו לו, א"כ צריך להיות דינו כן ישראל, ואם יבטל קבלת התורה ע"י מודעא, אינו מועיל המחילה, ואז דנין אותו על דברי תורה, וזה שאמר רב המנונא אין תחלת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה, וידוע דאתם קרוים אדם, וז"ש אין תחלת דינו של אדם באשר כבר הוא אדם ואינו טוען מודעא אז תחלת דינו על דברי תורה:

(ה) והנה יש להוכיח הרבה על מו"מ באמונה שאין העולם זהירים, ואפשר נכשלים אפילו בגזל ממש, ולא נחתם גזר של דור המבול אלא על הגזל, והנה בכלל גזל הוא עונש מדות ומשקלות, וכבר הוכחתי ע"ז בשבת תשובה אשתקד, וקשה העונש של מדות, והנה ביום התענית צבור העבר תקנתי אצל הקרעמער להיות להם מדה אחד ומשקל אחד, ואצל המוזגים לא נתקן הדבר במדת הלח, וראוי להם להתאסף יחד ולקבוע מדה ומשורה אחת אצל כלם:

(ו) השגת גבול הנו עון פלילי, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, ובפרט לגרשו ממקום מנוחתו לשכור הארענדע שלו, ודבר זה אינו שייך אצל השר הגדול והאדיר הדוכס שלנו כי הוא עושה בחכמה ובתכלית שמשכיר לשלש שנים ויש פנאי לארנדר ליתן בהקפה שנה ראשונה ושניה ובשלישית יגבה הקפותיו, ואחר זה אם אחר בא לשכור אצל השר, אין כל כך הפסד להארנדר הראשון, אבל אני מדבר מהארנדרים אצל השררות האחרים שמשכירים לשנה ובשנה הראשונה טרם ידע המחזיק מהות הכפר, לענין גבית חובות התעיף עיניך בו ואיננו ובאו זרים ואכלו יגיעו בשנה השנית זה חלי וענין רע, והמה מתחלפין כפרהדרין האלו שמתחלפין בכל שנה, והרשעים כים נגרש, השקט לא יוכלו לשבת במקום אחד. ותמיד הוא מקנא חבירו לשכור מקומו, ומעולם אין חן מקומו עליו וחומד באחר הוא בעונו נתמעט שפעו, ואם ישב כאן או במקום אחר לא ירויח רק יפסיד כי מזלו גרם או עונש עונותיו הוא, והוא כופר בהשגחת הבורא ותולה במקרה ואומר המקום גורם, ועליהם אמר הנביא וגם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם, וחוסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאום ה', פירוש שזה החוסר והדלות הבא עליהם אומר הקב"ה ממני הוא ואין המקום גורם כי הלא נתתי לכם כן בכל עריכם ובכל מקומותיכם, וכבר נסית בשנים או בשלשה כפרים כן, ואעפ"כ אתם אומרים מקרה הוא והמקומות גורמים ולא שבתם עדי:

(ז) שנאת חנם מה נאמר ומה נדבר ואם נחרב הבית שני בעון זה ואיך יוכל הבית להבנות, ועדיין השטן מרקד בינינו, והנה בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו, והנה על כל העבירות יכולים אנחנו להוכיח אבל עון זה שהוא שונא לרעהו בלבבו מאין ירגיש בו המוכיח, ובפרט לפעמים לא תצא השנאה לפועל, כי לא יעשה לו דבר כי לא יבוא לידו להיות בכחו לעשות רע, רק שונא בלבבו ועובר על לא תשנא וגו' וכל העבירות שאדם עושה במעשה בסתר אעפ"כ אי אפשר שלא יגולה הדבר שיזדמן שיש רואה, ויוכל הדבר להתפרסם, ועוד שלא יוכל לעבור בכל עת כי מורא יעלה על ראשו, פן יראני אדם, אבל עון זה ששונא בלבו הוא עובר בכל עת, , ואין רואה ואין יודע להשיבו בתשובה, ואמרתי שזה פירוש הגמרא ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם, ופירוש שלא נתגלה עונם שהיו חוטאים בסתר, ולפי מה שכתבתי ניחא ששנאת חנם בסתר הוא, ושוב מצאתי גם בחידושי אגדות כן, והנה ראשונים שנתגלה עונם בודאי בכל דור ודור לא פסקו אנשי אמונה, והיו מוכיחים אותם להשיבם מעונם ונתגלה קיצם, אבל אחרונים שלא נתגלה עונם בקושי שישובו, לכך לא נתגלה קיצם, והנר כבר ארך עלינו העת, ונתקיים בנו ולא תאמין בחייך, ואין איש שם על לב, וטובה מרדות אחת בלבו של אדם, וישראל בתפילת תעניתם צריכים להיות כלם באגודה אחת, אבל חלק לבם עתה יאשמו, והנה המעביר על מדותיו מעבירים לו כל פשעיו.

(ה) עמוד התפלה הנה העיקר קדושת המקום והבית הכנסת הוא מקום משכן השכינה, ואהיה להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות שבחוץ, וארז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, וכבר אמרתי שאם האדם מתפלל בבית הכנסת, אף אם בא לו מחשבה זרה ומבלבל תפלתו והתפלה היא במקום קרבן ונקראת עבודה דוגמת הקרבן, כדכתיב לעבדו בכל לבבכם, וארז"ל איזה עבודה שבלב זה תפלה, וא"כ אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ואם לבו בל עמו הוה כמו מחשב מחשבת חוץ בקרבן והוא פסולי המוקדשין, והנה אמרו בגמרא שיש פסולי מוקדשין שאם עלו לא ירדו, ויש שגם עם עלו ירדו, וזה הכלל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו, וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו, וכשאדם מתפלל בבה"כ שהוא מקום קדוש אף אם בא איזה מחשבת חוץ נקרא פסולו בקודש והקודש מקבלו, אבל כשמתפלל חוץ לבה"כ אין פסולו בקודש ואין הקודש מקבלו:

והטעם נ"ל דהנה מלך שבא ובאו בני המדינה לקבל פניו במנחה, וכל איש הביא מנחה להיכל המלך, ויש מהם שוטים ששלחו להמלך שישלח עבדיו לביתם ויקבלו מהם המנחה, והנה תוך המנחות ההם נמצאו כמה זיופים שבכלי כסף ההם כספם היה לסיגים יש מהם שעירבו במזיד ויש מהם שנתערבו בשגגה, אך מלמראית העין היה נדחה ככסף ומזויף מתוכו, והנה סמוך הזה היה מלך אדיר ושליט גדול ועשיר מופלג, ואוצרותיו מלאים כסף וזהב לרוב, ויצא דת המלך שאלו שהביאו המנחה לביתו לא ידקדקו אחריהם אפילו המזויפים, כי כלום צריך הוא לכספם. וכלום עשו אלא לכבודו ולעשות כבוד למלך, והרי עשו כבוד כי למעלה נראה כסף, אבל אלו ששלחו להמלך שישלח משרתיו לביתם ליקח המנחה, הכי זה כבוד המלך אלא ודאי שדמו שהמלך ממון חסר, וצריך לעושרם א"כ רע עשו שנתנו לאוצר המלך כסף סיגים, והנמשל מבואר מעצמו, ובפרט בגלות הזה שהשכינה בגלות, ואין מקום מנוחת השכינה בגלות כי אם בבית הכנסת שיש בו מעין קדושת ארץ ישראל, וכל המתפלל בבית הכנסת כאילו מביא הגאולה, דכן אמרו בגמרא אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני והנה המתפלל בבית הכנסת מראה בעצמו שיש לו דביקות לשכינה ונכסף לבית אמו, אבל זה שאינו בא לבית הכנסת הוא בן כסיל תוגת אמו ומתרחק מן השכינה והשכינה מתרחקת ממנו, ולכך אין תפלתו נשמעת, ואמרתי בזה פירוש הפסוק בישעי' כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שלחה אמכם, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי מפדות, ואם אין בי כח להושיע, והנה רז"ל במס' ברכות, דרשו כיון שבא הקב"ה לבה"כ ולא מצא שם עשרה מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש וכו', והנה צריך לפי זה קישור הדברים, למה דכתיב לעיל איזה ספר כריתות וכו', מדוע באתי וכו', ונראה כי הלא באמת אנחנו פשענו ומרינו, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ולמעננו גלתה השכינה להגן עלינו שלא נשתקע בקליפות ולהיות לנו לעץ חיים להחזיק בה ולהיות לנו בטחון שבודאי נצא מהגלות שנא נתייאש מהגאולה, והן ברבות הזמן המר והארוך הזה, בגלות החל הזה, ושכלו כל הקיצין מצאו המינים מקום לומר, כי ח"ו אבדה לנצח תקותנו: