דרושי הצל״ח – קטע 45

הנה רוב המצות עשה תלוים במעשה, ולכך נקראו מצות עשה ומעשה רצונית מעשה בפועל, ואף שתלמוד תורה כנגד כולם ועקרי השנון בפה, מ"מ גם בשביל המעשה, שצריך ללמוד כדי לידע מה לעשות, ולכך אמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ואם לא ילמוד מה שיעשה איך יוכל לעשות אבל שיהיה עקר המצו' תלוי באמרי פה, אמירת ההגדה בפה בלי שום פועל, יהא נחשב למצוה מצד עצמו, לא מצאנו רק קידוש בשבת, זכור את יום השבת זכרהו בפה, והיא מצוה של תורה, וכמו כן סיפור יציאת מצרים עקרו בפה, שצריך לספר יציאת מצרים, ומלבד מצות מעשיות שיש לנו בליל התקדש החג, כמו פסח מצה ומרור, הנה סיפור הנס הוא מצוה מיוחדת לעצמו, ואפילו האדם במדבר ואין לו מצה ולא מרור ולא קרבן פסח, יוכל לקיים מצות הגדת סיפור יציאת מצרים, ולא עוד אלא אפילו המצות המעשיות שבלילה הזה, לא די המעשה לחוד אלא צריך להגיד בפה טעם המצות, וזה לא מצאנו בכל התורה כולה, וטעם הדבר נראה לי בקידוש היום, לפי ששבת הוא זכר למעשה בראשית ולחידוש העולם, לידע שהעולם נברא מיוצר בראשית ולפי שהעולם נברא במאמר לכך מצות שבת במאמר, והוא קידוש היום, וכן יציאת מצרים הוא אות על חידוש העולם ברצון, לאפוקי מדעת האפיקורסים שאומרים שהעולם קדמון, וזה היה כפירת פרעה שהיה מאמין שהמזלות הם שולטין בעולם, ובחרו במזל טלה שהוא ראש למזלות, ובעו"ה בזמנינו נתרבו כת האפיקורסים, אלא שמכסים על עצמם מחמת בושה מודים שיש לעולם בורא, אלא שכופרים בהשגחה האמיתית, , ומניחים הכל אל הטבע, וכופרים בכל האותות והמופתים שבתורה והן אמת שמה שפקרו האפיקורסים הראשונים לתלות היכולת במזלות, דבר זה הכחישו הפילוסופים, וידעו שאין במזלות שום כח, אבל אף שכפרו בזה מ"מ א הודו ביכולת ההשגחה העליונה והניחו הכל אל הטבע, והנה בפסח יש טעם פשוט שהוא להורות חולשת המזלות, ולכן מזל טלה שהוא מזל מצרים שחטו לעיניהם, וזה דרשו רז"ל משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז, וקחו צאן לפסח, שבזה שלקחו הצאן לפסח בזה עצמו משכו ידיהם מע"ז, כי טלה היה ע"ז של מצרים, והנה מועיל זכרון זה להכחיש דעת האפיקורסים הראשונים, אבל אין בזה כדי להכחיש דברי הפילוסופים חכמי יון, אבל זה שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, זה אות ומופת על ההשגחה הפרטית שיש להקב"ה על עולמו, וביחוד על עמו וצאן מרעיתו, ואות ומופת על מצות התורה, שיש חפץ לו בקיום מצותיו, ויש לו נחת רוח כשאנו עושים רצונו, וזה וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ומקרא זה תמוה הוא, וראיתי אתמהה, וכי לראות הוא צריך, והלא הכל גלוי לפניו, אבל אין הכוונה על הראיה רק על ההשגחה, וראיתי את הדם שאשגיח על הדם, וכן פירש רש"י נותן אני עיני שאתם עוסקים במצותי, ופוסח אני עליכם, לאפוקי מהפילוסופים שכופרים בזה, ובזה להם לעגה להם, שיעלה לפניו לרצון קיום המצות:

והנה בבית ראשון עדיין לא היו פילוסופים, והראשון שבהם היה אריסטו, וזה היה בימי אלכסנדר בתחלת בית שני, ושוב נתרבו תלמידיו עד שנתפשטה הפילוסופיא, והתחילו גם בני ישראל לזנות אחריהם, ועדיין השטן מרקד בעו"ה, ובימי בית ראשין היה די בטעם פסח על ביטול האמונה במזלות, אבל ר"ג שהי' בימי בית שני, ואז כבר נשתקעה דעת האפיקורסים הראשונים, והתחיל מינות חדש כת הפילוסופים מכחישי ההשגחה, אמרו מי שלא אמר ג' דברים הללו וכו' פסח על שום שפסח וכו', והוא אות ומופת על ההשגחה ועל החפץ ורצון אלקים בקיום המצות, ומי שלא אמר דבר זה לא יצא ידי חובתו, הנה דייק לומר שלא יצא ידי חובתו שאף שיצא ידי חובת הראשונים אבל ידי חובתו בזמנו לא יצא:

והנה כבר אמרתי, שמצות שמירת שבת היא זכרון ליום ראשון מעשה בראשית, ואמנם בריאת העולם בתחלה להמודים בבריאתו, על כרחם יודו שהי' ברצון ממנו יתברך, שאין זה פועל חכם לעשות דבר במקרה, ובלתי רצון, וכיון שהי' ברצון הי' בהשגחה, אלא שהפילוסופים אומרים שכיון שבראו והטביע בו הטבע, שוב הניח על הטבע וסלק השגחתו ממנו, אבל באמת לא כן הוא, אבל השגחתו לא פסקה, וכבר נודע נוסח שיסדו אנשי כנה"ג בברכת יוצר, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכיון ששבת רומז למעשה בראשית ובשבת בעשור לחודש במצרים שנצטוו על הפסח, ואז אמר להם משה ואמרתם זבח פסח הוא וגו', שזה אות על השגחתו תמיד על ברואיו ולא פסקה ההשגחה, ועדיין הוא מחדש מעשה בראשית, נקרא שבת הגדול שלא פסק זכרון השבת הזה, ומתורץ קושיית הפוסקים שהי' לקבוע זכרון זה ליום החודש, וגם מדוקדק שנקרא שבת הגדול:

והנה יש באמירת טעם זבח פסח אות שהקב"ה משגיח, ויש בזה אות על מעלת התשובה, שהקב"ה מקבל שבים, כי האברבנאל הקשה מה זה הרעש הגדול בזבח פסח וקידוש בכורים הכל על אשר הציל הקב"ה בכורי ישראל במצרים, וכי מלך שבא אחד מגואלי הדם לזעוק על הדם אשר שפכו הרוצחים, והמלך עושה דין ברוצחים, והורג הרוצחים והניח את גואלי הדם ולא הרגם תוך הרוצחים, היש בזה ליתן תודה למלך על אשר לא הרג בחנם למי שלא נתחייב, וכן במצרים המצרים עשו מעשה הרשע, ושעבדו בני ישראל בפרך, וישראל זעקו אל ה' ועשה משפט והרג בכורי מצרים אבל הכי יעלה על דעתך להרוג בכורי ישראל על לא חמס, וא"כ מה רעש הגדול עד שנצטוינו בכמה מצות לזכרון הזה, ועוד הקשה הלא בערב ודבר וברד ובחושך מפורש בתורה שניצולו בני ישראל, ולמה לא נצטוינו בשום מצוה לזכרון ההצלה, וע"ד רז"ל בכל המכות ניצולו בני ישראל, וא"כ מה נשתנה מכות בכורות לעשות לזה כמה זכרונות, ואני אומר שקושיותיו מתורצות חדא בירך חבירתה, דלכך לא נעשה שום זכרון בהצלת שאר המכות מטעם קושיית האברבנאל, שמהי תיתי ילקו אם מצרים ילקו על סירובם מלשלח, ישראל למה ילקו, אבל במכות בכורות, הלא הדבר צריך טעם למה לקו הבכורי' יותר משאר המצרים:

ועוד למה במכות בכורות נאמר, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטי', ולא נאמר כן ביתר המכות, ונראה שעקר מכות בכורות היתה לעשות שפטים באלהי מצרים, וגם הבכורות הי' להם קצת בחשיבות אלהות, כי היו עובדים למזל טלה שהוא ראש ובכור למזלות ובמצרים נאמר לקחת לו גוי מקרב גוי, ובאמת הי' השטן מקטרג הללו ע"ז וכו', וכמפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדי ע"ז במצרים, ונמשכו בטומאת מצרים, וא"כ מן הדין הי' שילקו גם בכורי ישראל במכות בכורות, שזה הי' עונש על עו"ג, והקב"ה ברחמיו פסח עליהם, ע"י התשובה שעשו בזמן ההוא, ומשכו יד מע"ז ולקחו צאן לפסח, בזכות זה ניצולו הבכורים, והנה מצד הדין אין לקבל תשובה, ומדת הדין הנפש החוטאת תמות, אבל הקב"ה במדת רחמיו קבל תשובה, ולכן פסח ששחט שלא לשמו פסול דוגמת חטאת, לפי שקרבן פסח הראשון הי' דוגמת קרבן חטאת, ולכן בא מן הכבשים או מן העזים דוגמת חטאת יחיד, ואמנם חטאת שבא על השוגג הי' בא נקיבה, ופסח הזה שבא על הזדון בא מן הזכרים, דוגמת אשם שבא זכר והוא על הזדון ויש בו מעין חטאת ומעין אשם:

ונמצא באמירת טעם פסח, אשר פסח על בתי ישראל, יש אות על ההשגחה העליונה וגם על התשובה שמקבל שבים, [שוב מצאתי שגם האברבנאל עצמו כתב, שבכורי ישראל היו חייבים לפי שגם ישראל עבדו ע"ז]:

מצה הוא אות על הבטחון והאמונה, ומקרא כתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולכן מביא הפסוק, ויאפו את הבצק וגו', כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, ולא יוכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם: ואין לך בטחון גדול מזה ששים רבוא הגברים לבד מנשים וטף, יצאו למדבר בלא צידה ומזון, ולא אמרו מה נאכל למחר, לא כן עתה בדורינו בגלות, אבדה האמונה והבטחון, וכל אחד אינו מקיים ברוך ה' יום יום ולא אקפוד אם יאמר מה נאכל למחר, אלא שאפי' יש בידו עושר גדול, עינו לא תשבע, וכל הון לא יספיק ודואג על זמן שאינו שלו, ודבר זה גורם לכמה עבירות חמורות, גוזל וחומס ומשיג גבול ושבועת שוא ח"ו, והנה במצרים היה עבודה זרה שלהם טלה, ועכשיו בעו"ה הממון הוא האמונה, ובמצרים בדבור אחד שהזהיר משה משכו ידיכם מע"ז שמעו לקולו, ועכשיו נלאו כל המוכיחים הצועקים, איש אלילי כספו איש אלילי זהבו השליכו, ואין מקשיב, ופסקו בעלי הבטחון:

ונחזור לדברינו מצה מורה טל הבטחון והאמונה, ובזכות האמונה נגאלו ממצרים ולכן אמר מצה על שנגאלו ישראל ממצרים שנאמר ויאפו את הבצק וגו', והנה זה הי' ביום חמשה עשר בניסן, ואף שהתחילה הגאולה מבערב, מכל מקום לא נגמרה עד עצומו של יום, שאז נתחדשה האמונה שלא שאלו על צידה לדרך, ואז נגמרה הגאולה:

מרור הוא אות על שכר ועונש, להורות שהבחירה נתונה ביד האדם להרע ולהיטיב, וממילא יש שכר ויש עונש, ולאפוקי מדעת האפיקורסים שאומרים שהאדם מוכרח במעשיו, ואין שכר ואין עונש, אבל הבל יפצה פיהם, והכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, וצדיק ורשע לא קאמר, ואעפ"י שהכל גלוי לפניו עם כל זה אין הידיעה העליונה מעכבת בחירת האדם, והדברים עתיקין, ופוק חזי, הרי לאברהם אבינו נאמר בין הבתרים כי גר יהי' זרעך וגו', ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ובכל זה לא נחשבו המצרים מוכרחים וכינה הכתוב העבודה להמצריים, שנאמר ויעבדו מצרים את ישראל בפרך וכמה נתקשה הרמב"ם בדבר זה, למה נענשו מצרים, והלא כבר נגזר זה בברית בין הבתרים, וגם הראב"ד נדחק, ואמנם הנלע"ד הן אמת שנגזר בברית בין הבתרים עלינו עינוי הגוף ועבודת הגוף, ואם לא עשו המצרים אלא דבר זה, באמת לא היו מקבלים עונש, אבל הם ענו אותם עינוי נפש ועבודת היצה"ר, וכמו שדרז"ל שהסם טען בליל ים סוף הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, מה נשתנו אלו מאלו, והקב"ה השיבו שוטה שבעולם, אתה דן על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון, כלום עבדו ישראל ע"ז אלא מתוך אונס, ומתוך טירוף הדעת והשעבוד, הרי שע"י השעבוד הביאום לעבוד ע"ז, וזה עינוי הנפש, וזה לא נגזר בין הבתרים שיגזור שיעבידו אותם לעבודה זרה, דצדיק ורשע לא קאמר, ודבר זה עשו המצרים בבחירתם ברעה, ולכן נענשו, וזהו וימררו את חייהם, כי הצדיק בעודו בצדקו נקרא חי, אבל הרשעים בחייהם קרואים מתים, ומרור בגי' מות, והמצרים הרשיעו את בני ישראל, ונאמר וימררו את חייהם, ואמנם הרשע בעודו ברשעו אינו מרגיש במרירות חייו והקליפה ממתקת לו העבירה, וכתיב ונפת תטפנה שפתי זרה, ואמנם אחריתה מרה כלענה, וכשהרשע מתחיל לשוב בתשובה אז טובם טעם מיתה למפרע ומרגיש במרירת חייו וכן אירע לנו במצרים שכל זמן שהיינו משוקעים בטומאת מצרים לא הרגשנו, אבל אחר שנאמר משכו וקחו, שמשכו ידיהם מע"ז, אז הרגישו במרירת חייהם, ולא היו יכולים לקבל התורה, כי לא פסקה עדיין בצאתם ממצרים זוהמת טומאת מצרים, עד כלות שבעה שבועות, כדרך שהנדה סופרת שבעה נקיים, ולאחדים פסקה הזוהמא, והתחילה הקדושה עפ"י מצות שנצטוינו קצת במצרים, וקצת במרה ובמן, עד שבשעת מ"ת פסקה הזוהמא, וקבלנו התורה, ועם כ"ז הערב רב אשר היו החזירו הזוהמא ע"י העגל, ועדין אנו סובלים, ואין לך פקידה שאין בו מחטא העגל. ובזה מתורץ שינוי הסדר, שהרי השיעבוד הי' בתחלה, ואח"כ הגאולה ולמה קדם פסח ומצה שהם זכר לגאולה, למרור שהוא זכר לשיעבוד, אבל לדרכינו ניחא, כי קודם התחלת הגאולה לא הרגישו במרירת חייהם, אבל אחר הפסח והמצה, אח"כ הרגישו במרירת השיעבוד של הנפש, וזה רמז הלל הזקן, שהיה כורך מצה ומרור ביחד, לומר שהמצה והמרור היו כרוכים יחד, בעת הגאולה הרגישו המרירות, כי באמת בעת גאולת מצרים עדיין נפשם לא היתה מטוהרה, והקב"ה הוציאם ברחמים, וקרבם לעבודתו לאחדים, עד זכינו למעמד הנבחר בהר סיני:

באופן ששלש מצות פסח מצה ומרור, רומזים לעקרי יסודות הדת והאמונה, והוא חידוש העולם ושידוד המערכת כרצונו, וגם אחר שחידש עולמו לא סילק השגחתו, והוא משגיח על הכל בהשגחה פרטית, והכל צפוי והרשות נתונה, והאדם אינו מוכרח רק בחיריי, ויש שכר ויש עונש, ורומז על הבטחון והאמונה, וכל אלו הם שורשי אמונתינו, ועקרי תורתנו, ולכך צריך לומר דברים אלו בפה בליל התקדש החג הזה, שאז קרבנו המקום לעבודתו:

ואמנם הגם שמפרש כל דברים אלו, ויודע להוציא מלבם של אפיקורסים אם אדם בדעתו אומר שאינו מתירא מיצרו שיחטיאו בעבירות הללו, וסובר שאי אפשר ליצרו להתגבר עליו בעבירות הללו, כי מתוך חומר העבירות בודאי לא יכשל בהם, זה האיש הוא מסוכן, שפתאום ילכד באמונות רעות ודעות נפסדות הללו, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, הכוונה שהרשע הוא היצה"ר צופה לצדיק ואל תאמר שסופו להכשילו בדבר קל לחוד, לא כן אלא מבקש גם להמיתו מיתת הנפש לגמרי, לעקרו משורשי האמונה, ולהביאו לידי כפירה לגמרי ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ויוחנן כה"ג יוכיח, ששימש פ' שנים בכה"ג ואח"כ נעשה צדוקי:

וזה שאמר דוד למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני, וארז"ל שאמר דוד איני מתירא מעבירות חמורות, מתוך שהן חמורות ומה אני מתירא מן העבירות שאדם דש בעקביו, ואין הכונה לשעבר שאינו מתירא שמא כבר נכשל באיזה עבירה חמורה, שאם היה נכשל היה מרגיש ולא הי' נעלם ממנו מתוך שהן חמורות, אבל נתירא שמא כבר נכשל בקלות, שאדם דש בעקביו, ומתוך כך לא הרגיש בדבר, אבל על העתיד צריך כל אדם לדאוג מיצרו הרע, ובזה הוא נשמר ממנו, אבל מי שמתגאה וסובר שהוא בטוח שלא יפול בחמורות, זה אינו נשמר מהיצר אשר בקרבו, ופתאום יבוא לידי כפירה, ולכן אף שפירש טעמם של ג' מצות הנ"ל, אם לא אמר בפירוש דבר זה, שמי שלא פירש לא יצא ידי חובתו דהיינו שיכול ליפול ברשת העבירות, אז לא יצא באמת ידי חובתו, ולכן ר"ג בכל ליל פסח הי' אומר דבר זה, שמי שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא ידי חובתו, וזה רמז שם רבא בגמ' שצריך שיאמר ואותנו הוציא משם, הכוונה שלא תאמר אבותינו היו משוקעים בטומאת מצרים אבל אנו אין עלינו מורא מהיצה"ר בעבירות חמורות, ולא כן הוא אלא גם אותנו הוציא משם, וכן סידר בעל ההגדה, אחר שסיים דברי ר"ג, שהכוונה להזהר שלא להכשל ביסודי עקרי האמונה, סידר תיכף בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו':

ובזה נבוא לביאור דברי ר"ג אשר דקדקני בו כמה דקדוקים בפתח השער, שהכוונה בג' דברים האלו לפקוח עיני העורים, להיות עיניהם פקוחות תמיד נגד היצה"ר, שלא יביאו לידי כפירה בעקרי האמונה, וכבר בארנו שצריך לומר גם דבר זה בפירוש, שמי שלא פירש דברים הללו לא יצא ידי חובתו, והוא מסוכן ליפול ברשת היצה"ר, וזמן ההגדה כל אלה היא בליל פסח, שאז התחלנו להטהר מטומאת מצרים, ולכן קאמר ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' וכו', והכונה שבכל ליל פסח זה הי' סדרו של ר"ג, שהי' אומר בפירוש, ולכן אמר סתם ג' דברים אלו, ולא הוצרך לפרטן, שהרי אז היו כלם מונחים לפניו, ועליהם מראה באצבע, שכל מי שלא פירש שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואחר כך קאמר התנא המסדר המשנה, והודיע לנו מה הם הג' דברים הללו, וקאמר ואלו הן וכו', ואולי זה רמז הרמב"ם שכתב נוסח הגדה בזמן הגלות כך היא, מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים, והכוונה לפי שעל כוס הראשון של קידוש אמר אשר בחר בנו ואשר קדשנו במצותיו, ופן ח"ו ישכח השמירה כי יאמר כבר שקדשנו ולכן אומר על כוס שני שבהילו יצאנו, כתא נטהרנו לגמרי ובמה שבארנו, שמה שמררו את חיי אבותינו הי' מרירת הנפש שהחטיאו אותנו ובודאי שגם מררו את הגוף בעבודה קשה, בחומר ובלבנים הגשמי כפשט של מקרא, והי' המרירות כפל' ולכן קאמר המקרא ומצות על מרורים יאכלהו, מרורים דייקא, שני מיני מרור לגוף ולנפש:

והנה במרירות הגוף כל שמררו יותר הי' מקרב הגאולה, וקושי השיעבוד השלים זמן ת' שנים, אבל במרירות הנפש כל שהמרירו יותר נפלנו יותר בעומק הטומאה, והי' קשה לפרוש ולא היינו כדאי להגאל, לולי רחמי הקב"ה שגאל אותנו בלא תשובה שלימה, רק התחלה לפרוש ולמשוך ידינו מע"ז, ולכן מצוה בחזרת, מאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ופורקן, שלא היינו כדאי רק שחס עלינו ברחמיו המרובים, וגם תחלתו רך וסופו מר, שכן הי' מרירת הנפש במצרים, שכל זמן שהיינו משוקעים בטומאה לא הרגשנו במרירות, ואין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, ואין שוטה נפגע, ובשעת העבירה הוא נהנה מהעבירה, כי זה דרך הקליפה כרשת המצודה לבעל כנף, שהעוף בא לתוכו נהנה, שסובר שזה לטובתו להמציא מאכלו, אבל אח"כ כשרוצה לעוף ופח יקוש לרגליו, הוא מרגיש בצערו כן דרך הס"ם עם הרשעים, וכן במצרים סופו אחר שהתחלנו למשוך יד מע"ז, הי' המרור למפרע מר מאד, ולכן דבר זה צריך כל אדם ליתן אל לבו, להשמר מהעבירות ולקיים המצות כתקון, ועקר הכוונה בקיום המצות, לקיים מצות המלך מלכו של עולם, ואין אנו אחראין לבקש טעם וכוונה, ואנחנו עושים מאמרו של הקב"ה, והקב"ה בשמים ממעל עושה מה שראוי להעשות ע"י כל מצוה ומצוה, וגם מצות פסח מצה ומרור אלמלא שנתפרש בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח וגו', ומצה ומרור איתקש לפסח, וגם בהם נאמר והגדת לבנך וגו', לא היינו אחראין לומר שום טעם:

והנה ממצרים גאלנו הקב"ה ברחמיו בלי תשובה שלימה, וכן מגלות בבל, כבר אמרו חז"ל שגרם החטא בימי עליית עזרא, ולכן לא התמידו גאולות הללו, וחזרנו להשתעבד בגלות, ועתה שאנו בגלות זה ישמעאלית זמן רב וארוך, ומתוך כך הרבה מבני עמינו אשר טינא בלבם, ובאים ע"י זה לכפור בישועה העתידה, וקצת באו ע"י זה לידי ספק באמונה, וקצת נלכדו ברשת השבתי צבי שחוק טמיא באופן שנתרבו בבני עמינו מינים ממינים שונים, ואביהן דכלהו הגורם לכל הכפירות האלה, הוא שקשה בעיניהם אריכת הגלות זה זמן רב ועצום: