דרושי הצל״ח – קטע 46

אבל באמת המעיין בדברי הנביאים, יראה שהנביאים ראו אריכת הגלות הזה במראה הנבואה. וחזקו לבבינו שלא תפסוק האמונה והבטחון, ושעל כל פנים סוף הדבר שתצמיח ישועתינו, ובתורת משה נאמר אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, הרי שכבר מאז ראו שיאריך הזמן מאד, ובשום פנים לא ימאס בנו לנצח, ירמי' אמר אם ימדו השמים מלמעלה, ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל, על כל אשר עשו נאום ה', הרי שאמר על כל אשר עשו, אפי' ח"ו עשו מה שעשו, לא ימאס, וסוף שנותן לב לשוב אליו, והוא ישוב אלינו, וכבר אמרתי שיש לדקדק בהך קרא, דקאמר אם ימדו השמים מלמעלה, למה הוצרך לומר מלמעלה, ופשיטא שהשמים הם מלמעלה, וכן אמרו ויחקרו מוסדי ארץ מלמטה, פשיטא שמוסדי ארץ הם למטה:

אמנם הכונה שהתוכניים כבר עמדו על מדת השמים וכוכביהם, ואם אמנם לא נוכל להעיד שהאמת אתם, ואנחנו רואים, בכל דור מתחדש מבוכה בין התוכניים, ומכחישים זה את זה, אבל עכ"פ לו יהיבנא דעתם, שכיונו מדת השמים וכסיליהם על נכון, וכן כמו כן עמדו על מדת הארץ, ושמא ע"ז יאמרו כי אם כן כבר מאס ה' בנו, שהרי כן כתיב אם ימדו השמים וגו', ולכן פירש הנביא אם ימדו השמים מלמעלה, שיעלו שם למעלה וימדו השמים, וירדו לתחתית תהום ויחקרו מוסדי ארץ למטה, אם יכלו לעשות כן, אז גם אני אמאס בכל זרע ישראל:

באופן שלא נאבד הבטחון לעולם, ואם יתמהמה חכה לו, ואריכת הגלות הזה הוא לטובתינו, כי הגאולות הראשונות יען שהיו בלי שלימות שלנו, רק כעובר הנשמט מרחם קודם זמנו, כך מיהר הקב"ה את הגאולות הראשונות, ולכן חזרנו לשעבוד, אבל עתה הקב"ה מצפה לתשובתינו בשלימות, וגאולת עולם תהי', וזה מבואר במדרש שיר השירים, משכני אחריך נרוצה, משכני בגלות על מנת אחריך נרוצה לעתיד לבוא, והקב"ה אומר על כן משכתיך חסד עד עכשיו הייתי מקצר ימי השיעבוד, שהי' גלוי לפני שאתם חוזרים לשעבוד, אבל עכשיו משכתי אתכם מן הגאולה, משתגאלו בפעם הזאת אי אתם חוזרים לשעבוד, [עיין בילקוט שיר השירים]:

למצות היום אני חוזר, שראוי מאד לשמוח בחג הזה, כי בי יצאנו מעמקי טומאת מצרים, והמקום ב"ה קרבנו לעבודתו, להיותינו עם סגולתו ולעשות כל מצות הפסח ככל חקתו באהבה, ובפרט סיפור יציאת מצרים בשבח והודי' ובקול רנה, והשמחה הוא שמחת הנפש ולהזהר באכילת מצה ומרור, ובפרט מרור שיאכל כזית, ובאכילת אפיקומן להיות החכם עיניו בראשו, שלא למלא בטנו בסעודתו כדי שלא יאכל האפיקומן אכילה גסה, ומהטוב לשמח גם את העניים האומללים, שזה עקר שמחת העשיר ברגל, אם זכה לשמח גם את העני עמו, והנה במצות מעשר בפרשה בערתי הקודש מן הבית שהוא וידוי המעשר, מצינו במדרש בת קול יוצאת ואומרת תשנה לשנה אחרת, אמר רשב"ל כאדם שנותן לחבירו פרי חדשה, ואומר יה"ר שתשנה ותתן לי לשנה הבאה:

והנה אחיי אתם אשר נתעסקתם אשתקד בזה והראיתם להקב"ה פרי חדשה, שעדיין לא נעשה זה בפראג ליתן לכל עני בשר בחג, ואתם עשיתם את שלכם, ובודאי הקב"ה עשה את שלו וברך אתכם שתוכלו לעשות כן גם בשנה הזאת, ולכן חזקו ואמצו כבדו את ה' מהונכם ומגרונכם וכו' והקב"ה ברחמיו יברך אתכם כו': דרוש לחג השבועות דרש האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתא לעמא תליתאי וע"י תליתאי, ומסיום כמאן כרבנן, ע"פ מ"ש רז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית, ולכאורה דבר זה יפלא, הלא יום הששי ויכולו השמים שהתנה הקב"ה תנאי בעת הבריאה, על מנת שאם ח"ו לא יקבלו התורה יחזור לתוהו, ומה צורך עוד לכפיית ההר, וראיתי שהמרש"א בח"א נדחק בזה, ואמרתי לר' יוסי שסובר בו' בחודש נתנה אתי שפיר שהתנאי היה על ששי בסיון, וכבר אמרו נעשה ונשמע, אלא שאח"כ בעת שראו אש הגדולה חזרו בהם, כמ"ש התוס' ואז כבר נשלם התנאי של בריאת העולם מאתמול, והוצרך עתה בשבעה בו לכפיית ההר, אבל לרבנן שסוברים בששי בחודש נתנה, הקושיא במקומה עומדת, ואמרתי לפי שתנאי זה שהתנה בעת בריאת העולם כבר הוא בכלל טבעו של עולם ואין צורך לשדד המערכה בשביל זה אבל כשירצה הקב"ה לעשות זה אחר זמן, זהו שינוי הטבע דרך נס, ומעתה לא מקרי אונס זה קיים אחר זמן, שאולי לא ירצה הקב"ה לשנות הטבע, אבל זה של כפיית ההר גם עתה הוא שינוי הטבע, וכיון שהפחידם עתה בזה והדבר ביכלתו, א"כ אונס זה קיים גם אחר זמן, לדעת גדולי האחרונים הובא דבריהם בפרשת דרכים דרך הערבה [ועיין במהרי"ק שורש ס"ג] ואולי זהו כוונת הקב"ה שצפה מראשית אחרית שסופם לעבוד ע"ז ורצה שגם הברית שיכרות עמהם בערבות מואב יהיה נחשב לאונס, ולא יהיה עונשם גדול, אלא דקשיא הרי יפסידו הצדיקים שלא יהיו נחשבים מצווים ועושים, וצ"ל דמי שאינו מצווה גדול, ובזה ניחא כוונת רב יוסף דאמר אי לא האי יומא דקגרים כמה יוסף וכו', דע"י האי יומא ששי בסיון שאנו אומרים זמן מתן תורתנו מוכח דגם בערבות מואב היתה המודעא קיימת, וזה היה כוונת הקב"ה מתחלה, וא"כ מוכח דאינו מצווה גדול ורב יוסף מאור עינים הוה ודו"ק:

אלא דלמ"ד תורה חתומה נתנה, והדבר צריך טעם הרי דברים שבכתב אסור בע"פ, ולמה לא כתבו כל ארבעים שנה, ואמרתי הטעם לפי שעדיין היה קבלת התורה רפוי בידם מחמת אונס, ולכן לא רצה הקב"ה לכתוב, משא"כ בסוף מ' שנה כרתו ברית ונתקיימה בידם ואז ניתנה לכתוב, אבל לפי מ"ש שגם לבסוף האונס קיים, א"כ מה נשתנה עתה שנתנה לכתוב, ואמרתי לפי זה באמת רבנן סברי תורה מגולה נתנה:

ולכאורה יש להוכיח דתורה חתומה נתנה מדכתב בפרשת עמלק כתוב זאת, ומה הוצרך לומר כתוב זאת, הלא כל פרשה נכתבה אלא ודאי שרק זו נכתבה, אבל יתר התורה חתומה נתנה, אבל אי אמרינן כתוב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה, א"כ אתי שפיר שחידש לו שיכתוב גם במשנה תורה, והנה נחלקו בזה במגלה ואיכא למ"ד כתוב זאת מ"ש כאן זכרון מ"ש במשנה תורה, הרי שכלל תורה ומשנה תורה בשתים וא"כ אוריין רביעאי הוא תורה ומשנה תורה נביאים וכתובים, אבל למ"ד כתוב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה א"כ באמת תורה ומשנה תורה נכללו יחד, ואוריין תליתאי הוא, ובזה אתי שפיר דרש האי גלילאה דאוריין תליתאי הוא כרבנן:

והנה באמת קי"ל כר' יוחנן דתורה חתומה נתנה, ולפי מה שהוכחנו בקבלת התורה בששי בסיון, א"כ גם בסוף האונס קיים, א"כ הקושיא במקומה למה לא כתבו תכף כל פרשה, אך צריך לומר לפי שאין כותבין מגלה להתלמד, ומעתה אי אפשר לומר ועתה כתבו לכם השירה קאי על שירת האזינו, שהרי אין כותבין מגלה וצריך לומר דקאי על כל התורה שמ"ע לכתוב ס"ת, ועיין ברמב"ם ריש פ"ז מהל' ס"ת ומעתה מנהג ישראל תורה ליתן ס"ת ביו"ט ראשון של שבועות:

ומעתה הטעם למנהג שקורין רות יחוסו של דוד בעצרת, דהנה כבר הוכחנו מדניתנה תורה בו' בסיון, מוכח שאונס המודעה היה קיים גם בערבות מואב, והיינו שגם ברית הזה היה מחמת פחד, וכל זה אם לא סירבו במדבר וקיבלו כל מה שצוה הקב"ה, אבל אם סרבו במצוה אחת וראו שעכ"פ לא כפה עליהם הר כגיגית א"כ מה שכרתו ברית לבסוף שוב לא היה אונס:

והנה במה שאמרו לא נתכהן פנחס, כתבו התו' אע"פ שהקב"ה צוה אחר מעשה זמרי ברית כהונת עולם, שמא לא נתרצו ישראל, אבל לפי מה שכתבנו שלא סירבו בשום דבר, אם כן כבר נתכהן קודם מלחמת מדין, ומדנאמר אז החיו לכם, א"כ כהן מותר בגיורת, ושפיר דרשינן עמוני ולא עמונית, אף דחד קרא אתי לקהל כהנים, וזהו ענין יחוסו של דוד בעצרת, והרי"ף פסק דכותבין מגלה להתלמד והרא"ש ביאר טעמו: דרוש לפ' מקץ בפרשה מקץ, אשר ימצא הגביע בידו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים, ויאמר גם עתה כו', ויאמר יהודה מה נאמר וגו', אלקים מצא עון עבדיך הננו עבדים וגו' ויגש אליו יהודה וגו', וטענת יהודה היה בנימוסין שלנו כתיב אם אין לו ונמכר בגנבתו וזה יש לו:

הדקדוקים רבו, מה זה גם עתה כדבריכם וגו', ומה חסר באמרו כדבריכם כן הוא, כי אם כן הוא שורת הדין, מה חילוק בין עתה לזמן אחר, גם כיון שכבר פטרם האיש, וחרץ משפטם שהמה נקיים, למה שוב חרץ יהודה בפני יוסף משפט שכלם יהיו עבדים, הכי ס"ד שיוסף יהיה גרוע מאשר על ביתו, ותשובת יוסף חלילה לי וגו', ממ"נ אם סובר יוסף שאין שורת הדין להחזיק כלם לעבדים, א"כ חלילה לשום שופט לעוות משפט אדם בריבו, ומה זה חלילה לי, וסתם הוה ליה למימר חלילה מעשות זאת, ואם שורת הדין שכלם חייבים, רק שהוא מתחסד, א"כ איך שייך חלילה, ואטו מי שאינו מוותר ואוחז במשפט ידו, יאמרו לו חלילה לך, ודי באמרו כמו שאמר האיש אשר על ביתו, האיש אשר נמצא הגביע בידו יהי' לי עבד, ואתם עלו לשלום:

ורש"י פירש גם עתה כדבריכם וגו' אף זו מן הדין, אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה מהם כלם נתפסים, והרמב"ן תפס עליו דא"כ למה אמר יוסף חלילה לי וכו', ועוד קצת מדקדוקים הנ"ל, והמזרחי הביא בשם המדרש חלילה לי מלחשוד אתכם וכו', וגם בזה נשאר קושיתי הנ"ל, ממ"נ אם הדין שכלם נתפסים, וא"כ שורת הדין לחשוד אותם, ואם זה בסתם בני אדם, אבל הם שהשיבו הכסף תעיד על אמונתם, א"כ למה אמר חלילה לי, הא חלילה לשום אדם לחשוד בכשרים: והנה במס' סנהדרין דף ק"ד, נחלקו ר"מ וחכמים, באומר נאמן עלי אבא וכו', או דור לי בחיי ראשך, אם יכול לחזור בו או לא, ובגמ' כמה שיטות, אם באתן לך מחלוקת או במחול לך, ואם לפני ג"ד או לאחר ג"ד, ועכ"פ לכל הסוגיות ר"מ וחכמים הלכה כחכמים, ובמחול לך לאחר ג"ד אינו יכול לחזור בו, משא"כ באתן לך אפילו לאחר ג"ד, לשמואל לכ"ע יכול לחזור, שהרי אמר שמואל מחלוקת במחול, אבל באתן לד"ה יכול לחזור, וכמו כן במחול לפני ג"ד, אם נימא דמתניתין מיירי לאחר ג"ד, יכול לחזור לפני ג"ד אפי' במחול לך, וכן פסק הרא"ש, וכן מבואר בש"ע סי' ק"ב:

והנה השבטים חתכו וגמרו בעצמם דינם, אשר ימצא אתו ומת, והשאר יהיו לעבדים, והוה אחר ג"ד, אמנם ג"ד זה הוי כלפני ג"ד, שהרי עדיין לא נגמר הדין, עד יחפשו אם ימצא הגביע, כי אולי אין הגביע בידם כלל, ולא עדיף זה מאסמכתא דלא קניא, אמנם נגד הגנב עצמו דידע בנפשו שהגביע באמתחתו, הוא הוה ג"ד ממש, ואין כאן שום אסמכתא, אבל נגד האחרים הוה אסמכתא, וג"ד זה עדיין לא נגמר אצלם, עד יחופש וימצא, וכל זמן שלא חיפשו הוה קודם ג"ד, וכל זה אם נימא עשרה שנמצא גנבה וכו', כלם נתפסים מן הדין, לפי שכלם ידעו בדבר אם כן אם אחר החיפוש ימצא ביד אחד מהם, הוברר למפרע שכלם ידעו בדבר, ומה דפסקו אנפשייהו להיות לעבדים, הוה ג"ד ממש שהרי לפניהם גלוי: ומעתה יש לפנינו שני דרכים בתשובת האיש שהשיב, גם עתה וגו', או שכונתו גם עתה לשון רבותא, אפילו עתה שעדיין לא חפשנו, ונוכל לומר דלא נחשב ג"ד ממש, עכ"פ כדבריכם כן הוא, שהאיש אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד, שהרי עכ"פ איהו ידע בנפשו, ונגדו הוה אחר ג"ד שאינו יכול לחזור בו, ואף במה דפסיק אנפשי' מיתה, זה אין בידו לחייב עצמו, אם אינו חייב מיתה מן הדין, מכל מקום עבדות נשאר עליו מק"ו שפסק על האחרים ואתם תהיו נקיים מן הדין, דלפני ג"ד באתן לך עכ"פ יכול לחזור בו:

או נימא דכוונת תשובתו ע"ד זה, גם עתה כדבריכם שאע"פ שדבריכם עתה קודם שחפשנו מ"מ כן הוא כבר הוא מן הדין להיות כדבריכם, לפי שאז אח"כ ימצא הוברר הדבר למפרע, שכולכם ידעתם בדבר והיה ג"ד ממש, אבל אני אעשה לפנים משורת הדין וכמו שפירש"י, ובבוא השבטים העירה לפני יוסף אמרו מה נאמר וגו' האלקים מצא עון עבדיך, שעון כולנו הוא, והננו עבדים וגו', וא"כ עתה שכבר מצא אלקים עון עבדיך הוה ג"ד ממש ואפי' באתן לך אינם יכולים לחזור, אמנם עתה תתהפך כחומר חותם, מחוב לזכות ומזכות לחוב, שאם שורת הדין לחוב לפי שכולם נתפסים א"כ כבר נתחייבו למפרע לעבדים מג"ד הראשון, וכבר השיב שלוחו של יוסף שיהיו נקיים, והוה מחול לך לאחר ג"ד, ובודאי אינו יכול לחזור בו והמה נקיים, אבל אם שורת הדין לזכות, וא"כ מתחלה לא נתחייבו כלם לעבדים, רק האיש אשר נמצא בידו, ואם כן תשובת האיש ואתם תהיו נקיים, לא היה דרך מחול לך רק מן הדין שהמה יכולים לחזור בהם קודם ג"ד, וא"כ עתה שפסקו דינם והודו שעון כולם הוא, ממילא כלם נתפסים, ומעולם לא מחל להם, ועל זה השיב יוסף חלילה לי מעשות זאת, לי דייקא, שאם מה שאתם אומרים על עצמיכם הוה אתן לך, ק"ו מה שפסק שלוחי שהוא כמותי ממש, ששלוחו של אדם כמותו, שכבר פסק שאתם תהיו נקיים דהוה מחול לך לאחר ג"ד, מקיים דינא, ואיני יכול לחזור בי, אלא הא ששלוחו של אדם כמותו הוא בישראל, אבל לא בכותי וכיון שראה יהודה שהוא מתנהג בדיני ישראל, שפיר טען בנימוסין שלנו כתיב, אם אין לו ונמכר, וזה יש לו ואסור לו למכור עצמו, כי לי בני ישראל עבדים וכו':

ולפי דעת המדרש, שאמר חלילה לי לחשוד אתכם, נוכל לומר על דרך אחר, מדקאמר חלילה לי דייקא, מכלל שהוא עושה בזה לפנים משורת הדין, ואתמהה הלוא כבר קם דינו של שלוחו, ולכן קאמר חלילה לי לחשוד אתכם וכו', וא"כ שאין אני חושד אתכם א"כ מה שאמר שלוחי, ואתם תהיו נקיים, לא מצד מחילה אמר, רק מן הדין, כי יכולים אתם לחזור בכם, כי מאחר שלא ידעתם מגניבת בנימין, הוה אתן לך קודם ג"ד, ויכולים אתם לחזור בכם, וכיון שעתה אמרתם אלקים מצא עון עבדיך, ואתם מודים שידעתם זה, א"כ קם דינא שפסקתם אנפשיכם, להיות לעבדים, אלא שחלילה לי שלא לעשות לפנים משורת הדין ודו"ק: עוד בענין הנ"ל

בפרשה הנ"ל בענין הגביע יש להתפלא על ויכוחי יהודה, שבתחלה השבטים בעצמם חרצו הדין, אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, , וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים, ולבסוף כאשר באו לפני יוסף אמר יהודה מה נאמר וגו', הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, ולמה מתחלה פסקו דינו של הנמצא בידו למיתה, ולבסוף רק לעבודת עבד ולא למיתה, ואם לפי שכבר שמעו מהאיש אשר על בית יוסף שאמר אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד וגו', א"כ שקם דינו של האיש, הרי הקל גם בדיניהם שאמר ואתם תהיו נקיים, ולמה אמר יהודה הננו עבדים גם אנחנו וגו', גם מה שאמר יהודה מה נאמר וגו', ודרז"ל מה נאמר בכסף ראשון, ומה נדבר בכסף שני, מה לו להזכיר עונות הראשונות, ודי בצרות של עכשיו צרת הגביע, ועוד כאשר באו לפני יוסף יהודה בעצמו חרץ משפטם להיותם כלם לעבדים, וכאשר התחסד יוסף ואמר חלילה וגו' ואתם עלו לשלום וגו', התחיל יהודה לטעון בנימוסין שלנו כתיב אם אין לו, ומתחלה מה קסבר, ועוד דבר זה עצמו תמוה מה איכפת ליה ליוסף בנימוסין שלהם, והם החזיקוהו לאיש מצרי ובדין ב"נ דן וב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון:

ונראה שדבר גדול דבר יהודה, ובמה שרצה לחייב כלם חוב זה זכות הוא להם, והנה בשלהי מס' ע"ז דף ע"א ע"ב, א"ל רבינא לרב אשי, ת"ש דאמר ר' חייא ב"א אמר ר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ, ואי אמרת משיכה במצרי אינו קונה, ומפני מה נהרג משום צערא דישראל, ומאי לא ניתן להשבון שאינו בתורת השבון אי הכי אימא סיפא בא חבירו ונטלה ממנו, נהרג עליו, בשלמא רישא משום צערא דישראל, אלא סיפא מאי עביד, אלא ש"מ משיכה במצרי קונה ש"מ, ולדידי יפלא, היכי הוה ס"ד דנהרג משום דצערא דישראל, דהא ודאי דנהרג היינו בב"ד דבמיתה בידי שמים לא שייך נהרג, והרי אין לך מצער לישראל יותר ממצרי שהכה לישראל או שחבלו, ואעפ"כ מם דאמרינן בסנהדרין, כותי שהכה את ישראל הי' חייב מיתה, לאו היינו מיתת ב"ד כי אם מיתה בידי שמים, וכמפורש ברמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וז"ל, וכותי שהכה את ישראל אפילו חבל בו כל שהוא, אע"פ שהוא היה חייב מיתה אינו נהרג עכ"ל, ואם כן היכי מחייבן בגזל שיהרג משום דצערא לישראל, לכך נלע"ד פירושא דהך סוגיא, דודאי עכומ"ז אינו נהרג כי אם על הממון, ולא על הצער, אלא כיון דצערא לישראל דינו כמו שהכה לישראל, וכבר נתחייב מיתה בידי שמים, ולמ"ד בכתובות דמיתה בידי שמים פוטר מן התשלומין, כבר קנאו אף שהוא בעין, לרב דאמר בסנהדרין דף ע"ב ע"א דבא במחתרת אפילו נטל כלים ולא שבר קנינהו בדמי, וא"כ כיון שקנינהו הכותי כבר נתרבה ממונו, ואהנו מעשיו ושוב חייב מיתה על הגזל, ולכך הי' נהרג ומאי שמקשה ומאי לא ניתן להשבון היינו שעכ"פ חייב להשיב לצאת ידי שמים, וכמו"ש התוס' שם בסנהדרין בד"ה לא קבלינהו, ומשני שאינו בתורת השבון, דתורת השבון היינו שהב"ד כופין ע"ז, דכתיב והשיב את הגזילה, אבל זה אינו בתורה זו:

ומה שמקשה א"ה אימא סיפא, והנה לפירש"י ותוס' ניחא, אבל לדידי כיון דכבר קנאה הראשון בדמי, שפיר נהרג השני משום דצערי' לראשון, דמה דאמרינן דצערי' לישראל לאו דוקא, דהרי גם מצרי ממצרי אינו קונה במשיכה, וכדמוכח מריש הסוגיא דמייתי ראי' דכותי קונה במשיכה, תדע דהני פרסאי שדרי פרדשנא להדדי, ולא הדרי בהו, רב אשי אמר לעולם אין קונה, והא דלא הדרי רמות רוחא הוא, הרי דלמ"ד אינו קונה אף כותי מכותי אינו קונה, וב"נ חייב על הגזל היינו אפילו גזל מחבירו, וא"כ כל עקר חיובו משום דצערי' הוא ומאי מקשה הגמ' מאי קעביד:

אמנם נלע"ד משום דהיוצא ליהרג אם חבלו בו פטורין, משום דגברא קטילא הוא, ועיין בפ"ק דערכין דף ו' ע"ב, וא"כ כיון שהראשון נהרג שוב אין השני חייב על צערו, שהרי אפי' להרגו רשאי, אפילו שלא ע"פ ב"ד שהוא עצמו ידונו דמצרי נהרג בע"א ובדיין א', וא"כ כיון שאין השני חייב משום דצערי', וא"כ ממילא לא קנאו כלל ולא מידי קעביד: