דרושי הצל״ח – קטע 44

אלו ספק צרכינו במדבר שנה ולא האכילנו את המן דיינו, הנה מלבד מעלת המן על שאר מזונות, הוא שהמזון של המן הוא רוחני מזון הנפש לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו, אלא עוד מעלה נפלאה, כי באמת כל עקר מעלתינו הוא לתכלית הכל שהוא קבלת התורה, והנה כבר ארז"ל אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורה מה תהא עליה, ולכן לקניית התורה צריך קדימת קנין מדת הבטחון, ויבטח בשם ה', ולא יעסוק כל היום בעסקי עוה"ז, ויקבע עתים לתורה כל אחד לפי מדרגותיו ושלמותו, אבל אם אין מדת הבטחון לא יספיקו חיי משותלח, וכל ריבוי מחסורי האדם לפי עוצם תאותיו, ואין אדם מת וחצי תאותו בידו, ודואג ליום מחר ויש מחר שהוא לאחר זמן, וטורח ורודף להכין על זמן שלא ישיג הזמן ההוא, ועל ידי הבטחון שקטו עשתנותיו של האדם, ויבטח בשם ה', ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וע"י הבטחון תגבר האמונה, ולא ישיג גבול, וידע שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וכל מזונותיו של אדם קצובין ולמה זה יגע לריק, לאסוף הון ולא במשפט, בעושק וגזל וריבית, ועשיית עול במדה במשקל ובמשורה, הלא לא יועילו, וכל תחבלותיו של שקר להשיג מה שנא נקצב לו מר"ה, ומה שנקצב לו בר"ה בודאי ישיג בהיתר, ולמה זה שביק היתרא ואכיל איסורא, וכל זה גורם מיעוט האמונה, ומיעוט הילוך לבה"כ הוא ג"כ מיעוט הבטחון, וכאלו מזונותיו תלוים ברגע עת התפלה, וכבר ארז"ל שהקב"ה שואל על מי שאינו בבה"כ, וכתיב הלך חשכים ואין נגה לו, אם לדבר הרשות הלך אין נגה לו, מ"ט יבטח בה' אלהיו, שהיה לו לבטוח בהקב"ה, וגם עתה לצורך הזמן אני אומר עליכם, השמרו לכם בנפשותיכם מלקנות שום שלל ובז מן הכפריים או מן אחר דבר הבא מהם, ולא תחמדו כסף וזהב שלהם, יהיה מה שיהי' דבר גדול או דבר קטן: והנה אין בעל הנס מכיר בנסו, גודל הנסים שעשה לנו הקב"ה, שהצילנו מידם, כי חרקו שן עלינו לבלענו כתנינים, והקב"ה הצילנו ולא בזכותינו, כי בעוה"ר נתמעטו זכיותינו מאד מאד ויש בנו כמה מדות מגונות, והקב"ה ברחמיו בזכות אבותינו עשה עמנו, וא"כ לא יהיה חוטא נשכר, ועוד נלמד מן הראשונים, והנס שנעשה לנו הוא כמו הנס שנעשה בימי מרדכי ואסתר, אלא שאז היינו כדאים, לעשות עמנו בפרסום לעיני כל העמים, ועכשיו שאין אנו כדאים, והקב"ה עושה ברחמיו נסים נסתרים כאלו הוא קרוב לטבע, ופוק חזי מה שנאמר בימי מרדכי ואסתר, ובבזה לא שלחו את ידם, ק"ו שאנחנו אין אנו ראוים להיות נהנים חליצה, והלא אז היה הבזה שלל אויבינו שדמו להכריתנו, ק"ו בזמנינו בבעהמען, וכי הבזה הזו של המורדים הוא, הלא שלל נקיים הם, מה ששללו מיהודים או מאדונים, וכל מי שמביאים לו לקנות ראוי לו להודיע הדבר, למען יוחזר הדבר לבעליו הראשון, וחלילה לשום אדם לעבור ע"ז, כי גם אני והב"ד מו"ש ישבנו, ונגזר מאתנו באיסור, ומי שעובר ע"ז הוא עבריין וכאילו אוכל חמץ בפסח, כך נגזר מאתנו ג"כ שהאיש העובר ע"ז דמו בראשו, וכל בית ישראל נקיים, ואין שום אדם מחויב להשתדל עבורו כלל, ואחר שכבר הוכרז מהשרים החשובים אזהרה ע"ז, חלילה לעבור על גזירת השרים פקידי הממשלה יר"ה:

ואתם העניים בטחו בה', ולא תתנו עיניכם בדברים הללו, להביא עצמיכם לסכנה עצומה, הלוא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ודי באזהרה זו:

והנה הבטחון הוא יסוד קיום האמונה והתורה, ומי שאומר מה אוכל למחר, הוא מקטני האמונה, וכ"ז רצה הקב"ה להשריש בלבינו, ולכן האכילנו את המן ארבעים שנה דבר יום ביומו, וכל יום ויום היו עיניהם תלויות, לבטוח בה' שיתן גם למחר, ומקרא מלא דבר הכתוב, ויאכילך את המן וגו', למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם, כי אם על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, ומוצא פי ה' אשר עליו יחי' האדם הוא אשר פי ה' יקבנו בר"ה, לקצוב לו מזונותיו, וכל יגיעות האדם וחריצותו, הבל המה גם יחד שקר ואין בהם מועיל:

וזה כונת בעל ההגדה, אלו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה, ולא האכילנו את המן, הי' דיינו לקנות הבטחון, כי כשם שסיפק צרכינו במדבר ארץ לא זרועה, כך יספיק צרכינו תמיד, ק"ו שהאכילנו את המן דבר יום ביומו, איש לפי אכלו, ולא העדיף המרבה ולא החסיר הממעיט, שראוי שיושרש בלבינו הבטחון והאמונה האמיתית:

אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת דיינו, הנה בעסק ההשגחה אלקות בלבול גדול ושגעון בין הפילוסופים ויש מהם כופרים לגמרי בהשגחה, ויש מודים בהשגחה הכללית, אבל לא על איש פרטי, ויש מהם מודים גם על איש פרטעי ניתן ההשגחה בשעת הבריאה בהטבע דרך כלל, אבל לא על המקרים המתחדשים וזמני' המשתנים, וכל זה גורם להם, לפי שהם נמשכין הכל אחר הטבע ומטין גם הנהגות הבורא אחר הטבע, ואין בטבע חילוק ושינוי, וכ"ז כפירה בדת, , וגם גורם ביטול הבטחון, כי יאמר מי יודע מה יולד יום, ואולי יקרה מקרה או חולי, ולא יספיקו מזונותיו, ומתוך כך נבהל להון תמיד, ולא יספיק כל הזמן להכין ולהרבות הון, ותורה מה תהא עלה, אבל באמת אמונתינו אמיתית, אנחנו תלמידי אברה' אבינו, ותלמידי משה רע"ה, כי עיני הקב"ה פקוחות על כל דרכי איש ואיש, כקטן כגדול ובכל עת ובכל רגע יפקידנו לבקרים, ויבחננו לרגעים, והוא הנותן לכל א' מזון בעתו, לפי השעה ולפי העת, ולפי האדם, וכל זה ראינו במדבר, בתת לחם יומים בכל יום ששי, לפי שלא הי' המן יורד בשבת, ע"כ הוא נותן כפול ביום שלפניו, הרי שהוא משגיח על העת והזמן בכל יום ויום, וזה אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת דיינו, לקנות שלימות הבטחון, ק"ו שנתן לנו את השבת, וראינו ההשגחה הנפלאה דבר יום ביומו, ואפי' בעתות המשתנים משגיח גם על השנוי:

אלו נתן לנו את השבת, ולא קרבנו לפני הר סיני, הנה קרבת הר סיני היא קבלת התורה, וגם אז ראינו קרבתנו יותר מכל האומות הקדומות וכמו שאמר משה רבינו במשנה תורה, השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, אתה הראת לדעת וגו', והנה ע"י מעמד הר סיני כבר קבלנו הכנה נפלאה, להשיג יותר ממה ששאר אומות הקדומות אז היו יכולין להשיג, וגם ע"י השבת אנו יכולין להשיג יותר מלבד שנשמתינו ממקום גבוה יותר, אפי' אם הי' נשמת כל אדם שוה, אכתי בשבת יש לנו נשמה יתירה, להשיג יותר, וזה כונת בעל ההגדה, אלו נתן לנו את השבת, ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו, במעלה על שאר אומות הקדומות שהיו אז להשיג יותר ממה שהם יכולין להשיג ע"י נשמה יתירה שלנו, וק"ו שקרבנו לפני הר סיני, ולא שמע עם קול אלקים כמונו, ק"ו שאנחנו זכינו למעלה עצומה ונפלאה:

עוד נלע"ד שהנה ארז"ל אשר יעשה אותם האדם, שאפי' כותי העוסק בתורה, הרי הוא ככה"ג, ואף שאמרו דוקא בשבע מצות, היינו ללמוד התורה, אבל לקיים המצות כל כותי שרוצה לקיים מצות התורם הרשות בידו, וכן פסק הרמב"ם פ"י ממלכים הלכה י', בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה, כדי לקבל שכר אין מונעין א תו לעשיתה כהלכתה וכו', הרי שרשאי לעשות מצות ולקבל שכר, ואם כן מה הפרש יש בקיום מצות בין ישראל לכותים, ע"כ רק בזה שישראל מצווים ועושים, וגדולה מי שמצווה ועושה כו', וזה זכינו במעמד הר סיני, אבל קודם לזה אף שכל אבותינו קיימו כל התורה, עד שלא ניתנה המה בכלל אינם מצווים:

והנה יצא מזה מצות שבת, שאפילו קודם מתן תורה, נתעלו בזה ישראל על כל האומות הקדומות שהיו אז, אשר לא די שאינם מקבלין שכר על השבת, אלא אפילו איסורא איכא, דכותי ששבת היה חייב מיתה בימים הקדמונים, נמצא שע"י השבת כבר נתעלו ישראל עילוי רב על עו"ג, וזה אלו נתן לנו את השבת, ולא קרבנו לפני הר סיני לקבלת התורה, דיינו עילוי רב על העו"ג, ק"ו שקרבנו לפני הר סיני, ובחר בנו מכל העו"ג:

אלו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה דיינו, הנה זה תמוה אם לא נתן לנו את התורה, מה רבותא בהר סיני יותר משאר הרים גבנונים, ועיקר עילוי הר סיני שהוא ההר אשר חמד אלקים ליתן עליו את התורה, ואמנם הכונה קרבת הר סיני היינו קבלת התורה, אלא שמלבד הקבלה נתן לנו הקב"ה התורה במתנה, ונ"מ שנאסר לימוד התורה לעו"ג, וכבר ארז"ל בפ' ד' מיתות דלא חשבה בשבע מצות שהוא בכלל גזל, והנה אף אם לא ניתנה תורה שם במתנה ממש, והיו גם העו"ג רשאים לעסוק בתורה כמו שרשאים לקיים שאר מצות ולקבל שכר, אעפ"כ כבר נתעלנו עליהם עילוי רב בלימוד התורה, כמו בשאר מצות שאנחנו מצווים ללמוד, והמה עכ"פ אינם מצווים, וזה כונת בעל ההגדה אלו קרבנו לפני הר סיני, והיינו לקבל התורה ולא נתן לנו את התורה, דהיינו שלא ניתנה במתנה, והיו גם כל העו"ג רשאים ללמוד תורה, אפ"ה היה דיינו עילוי עליהם שאנחנו מצווים ללמוד, ק"ו שנתן לנו התורה במתנה, לנו צוה משה מורשה, ונאסר לימוד התורה על העו"ג, ק"ו שאנחנו דבקים בה' ובתורתו בעילוי רב ועצום:

אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה דיינו, הנה התפלות שבחו"ל מקבל מהם השפע גם השר כי דרך גבולו היא עוברת, אבל על א"י אין שום שר והתפלה כלה כליל, ואין שום חלק להסטרא שמאלא בתפלות שבא"י, והיה גם כן דיינו ק"ו שבנה לנו את בית הבחירה אשר בה שער השמים בה"מ של מטה מכוון כנגד בה"מ של מעלה, ושם עולים תפלתינו לרצון:

ועד הנה חישב כמה מעלות טובות למקום, פי' שעצמו מעלות חסדיו וטובותיו מאד עלינו, יותר מטובות שעושה בשר ודם לאוהבו, ושוב אמר עאכ"ו טובה כפילה ומכופלת למקום עלינו, ולא אמר מעלות טובות כי בזה שוב הכונה שאנחנו חייבים כמה תודות ושבחים על כל הטובות שהטיב עמנו שהוציאנו וכו':

וכל זה ראוי לתת אל לבו, לשבח את המקום בלב שלם, ובשמחה ובפרט אמירת ההגדה, וקיום מצות לילי פסחים, הכל לשם שמים באהבה רבה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו יעשה עמנו נפלאות, כמו צאתנו מא"מ ומהרה נזכה לעלות להר קדשו מכון שבתו ולקיים מצות הפסח ככל חוקתו לשנה הבאה בארעא דישראל אמן כי"ר: דרוש לחג הפסח קדש ורחץ, הנה בכל מקום שנאמר קדש היינו קדש עצמך במותר לך, וא"כ איך אמר אח"כ ורחץ, דהיינו לרחוץ מגילולי מעשים הרעים, וכמו שאמר ישעי' הנביא ע"ה, רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם כו', ואם כבר התקדש במותר לו, שזה כבר מעלה גדולה לחסידות ושלימות, איך אמר אח"כ ורחץ דמשמע שעדין מטונף בטינופי המעשים המכוערים:

אמנם עבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, ואמרו רז"ל שנעשית לו כהיתר, לפי שכבר נתגבר כח היצר על כח השכל האלקי שבקרבו, ורשעים יצה"ר שופטן, וא"כ מתחילה כשאדם נותן לב ע"י מוכיח, או יסורים לפרוש ממעשיו הרעים דומה בעיניו למדת חסידות ושהוא מקדש במותר לו לפי שכבר נעשה בעיניו כהיתר, אמנם ע"י מה שמתחיל לפרוש ממעשיו, כבר הוחלש כח היצה"ר, ונתגבר כח השכל ושפע האלקי, ונפקחו עיניו, ויודע שבאמת הוא מטונף בטנופי העבירות, ואז שייך לומר ורחץ:

עוד יש לומר, דהנה כתיב מאותות השמים אל תחתו, וק"ו שאין לנו לירא מאותות הארץ. שהוא יסוד שפל מאד, נגד ערך גשם השמים, שהוא כגבוה שמים על הארץ, כן גבהו בערך המעלה השמים מן הארץ, והטעם שכתב אל תחתו, לפי שגדול מעל השמי' חסדך כתיב, וא"כ חסדי ה' אשר עלינו תמיד, הוא לשדד המערכות כאשר עשה לעינינו בגאולת מצרים, ששידד המערכות להוציא אותנו קודם הזמן, בעוד היו מערכות השמים מזל מצרים גבוה מאד, ולכך אין לנו להשגיח באותותיהם, אלא שבריש פרק מקום שנהגו רמי רבא, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, , וכתיב גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה, והנה ההפרש בין עושה לשמה לעושה שלא לשמה, שהעושה לשמה דהיינו מאהבה ומחמת דביקות להתדבק בבוראו, גם הנפש לא תמלא לעולם, להיות שבע תורה ומצות, ואינו מספיק לו מה שאסרה התורה, אלא מוסיף קדושה ומקדש עצמו במותר לו, אבל העושה שלא לשמה, א"כ עושה רק מיראת העונש, והא ודאי שאין הקב"ה מעניש את האדם על שלא הי' חסיד, ועיקר העונש על שלא שמר מה שנצטוה בפירוש, ולכן לזה די בשומרו מה שהוזהר, אבל אינו מקדש עצמו במותר לו, וזהו שאמר קדש עצמך במותר לך, וא"כ אתה עושה לשמה, ואז ורחץ כמבואר אצלינו בדרושים הקודמים, מלשון גברא דרחיצנא, ותוכל לבטוח בה', ושלא לירא מאותות השמי', אבל אנן יתמי דיתמי יש לנו לירא מאותות השמים ומאותות הארץ, אשר בזמננו זה היתה לחרדת אלקי' בכמה מקומו' ותגעש ותרעש הארץ:

כרפס יחץ במס' פסחים דף קי"ד, הביאו לפניו מטביל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת, הביאו לפניו מצה וחזרת וכו', ובגמ' אמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כונה, דכיון דלאו בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה, בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה, ודלמא לא אכוין למרור, הלכך בעי למיהדר ולאטבולי לשם מרור דאי ס"ד מצוה לא בעי כונה, למה לך תרי טיבולי וכו', וכתבו התוס' שם ר"ל סבר דמתני' סתמא קתני, ומיירי אפי' יכול למצוא שאר ירקות אין לו לטרוח אחריהם וכו', ודחי לי' דמצות א"צ כונה ומהדרינן אשאר ירקא משום הכירא, ומתני' קמ"ל היכא דליכא שאר ירקות אלא מרור בעינן תרי טיבולי כדי לאכול מרור כמצותו, ומשום הכירא, והנה אנן מהדרינן אשאר ירקא ומזה היה נראה לכאורה דמצוה אין צריך כונה, אבל התוס' הוכיחו דמצות צ"כ, משום דבדף קט"ו איכא פלוגתא היכא דליכא אלא חסא מאי, אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואוכל, ולבסוף מברך עלי' על אכילת מרור ואוכל, מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו ממנה חוזר ומברך עלי', אלא אמר ר"ח מעיקרא מברך בפה"א ולא אכילת מרור, ולבסוף אכל חסא בלא ברכה, בסורא עבדי כרב הונא, רב ששת ברי' דר' יהושע עביד כר"ח, והלכתא כוותיה דר"ח, ר' אתא בריה דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשי' מפלוגתא, וכתבו התוס' בד"ה מתקיף, נראה דר"ח נמי סבר כר"ל, דבעי כונה, ואעפ"כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני, כיון שכבר מילא כריסו, דאי סבר אין צריך כונה, הוה לי' למימר בהדי דנפיק בטיבול ראשון איך יברך בטיבול שני ברכה לבטלה וכו', וסתמא דמסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כרב חסדא ע"ש בתוס' ואני מוסיף דגם רב אחא בריה דרבא סבר הכי, מדאיצטריך למיהב טעמא למהדר אשאר ירקי לאפוקי מפלוגתא, ואי מצות אצ"כ, אין כאן פלוגתא, דלמ"ד אין צ"כ פשיטא שלא יברך בטיבול שני, והשתא בא בעל האגדה, ואמר אמרתי קדש דהיינו שעשה המצוה לש"ש לשמה, ואז ורחץ דהיינו לבטוח בבוראו, והרי כרפס דמהדרינן אשאר ירקי, מכלל דאין הלכה כר"ל, וא"כ מצות אצ"כ, ואע"פ כן מחשב מצוה, לזה אמר יחץ מה דמהדרינן אשאר ירקי, הוא לאפוקי נפשיה מפלוגתא דר"ה ור"ח, והיינו יחץ לשון חלוקה, שנחלקו בו חכמי ישראל, אבל לעולם מצוות צ"כ, ואחר כונת הלב הן הן הדברים:

אי נמי לאידך גיסא, להנך פוסקים דסברי מצות אצ"כ, וא"כ מש"ה מהדרינן אשאר ירקי, ואמר המסדר כרפס מה שאנו לוקחים כרפס לטיבול ראשון מכלל דמצות אצ"כ, ויוצא ידי חובת המצוה אף בלי כוונה, מ"מ יחץ, שרק חצי שכרו בידו, וכמ"ש לעיל דעושה לשמה כתיב בי' גדול מעל השמים חסדך, ובעושה שלא לשמה עד השמים, ומארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנים, ועובי הרקיע הוא ג"כ מהלך ת"ק שנים, נמצא שהוא ממש החצי, ואולי זהו הרמוז בדברי ר"ל, דאמר כיון דלאו בעידן חיובא דמרור קאכיל בבורא פרי האדמ' הוא דאכיל ליה ודלמא לא אכוין למרור, ולכאורה מה שאמר בבורא פ"א, הוא דאכיל הוא מיותר, ועיקר טעמיה כיון דלאו בעידן חיובא אכיל לי', לא אכוין למצוה והי' לו לומר כיון דלא בעודן חיובא אכיל ליה דלמא לא אכוין, ונראה שזה עצמו טעמי' דר"ל, שמאצ"כ כדי שיעשה פרי בשמים ממעל, וכתיב גדול מעל שמים חסדך בעושי לשמה, אבל העושה שלא בכוונה, א"כ היינו שלא לשמה אינו עושה פרי עץ חיים למעלה רק למטה בעוה"ז, וכדכתיב עד שמים, והיינו בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה שאינו עושה כמעשיו רק פרי אדמה, ולא בשמים ולכך לא נפיק ידי חובתו:

והנה לטבול ראשון מצוה לאהדורי אשאר ירקי, מטעם שעדיין לא הי' בנו דעת לידע שאנו מרורים במרירות הנפש, עד אחר אכילת מצה שהתחלנו להתקדש קצת, ידענו למפרע ממרור שמררו חיינו, ואז אנו לוקחין מרור, והנה בער"פ יצאנו ממצרים לעשות פסח בא"י, וכמו שתרגם בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואז יצאנו בהיחבא, וכל אשר לנו נשאר במצרים, וחזרנו למצרים עד אחר מכות בכורות, ואז ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, עם כל אשר לנו, ולכן נחלק אכילת מצה לשנים, ואנו אוכלין בשעת המוציא, וזהו זכר לחירות קצת יציאה ראשונה ובשעת אפיקומן אז אפוקי מאני מהכא, שהלכנו עם כל כלינו וכל אשר לנו יציאה שלימה, ולכן נקרא אפיקומן, וזהו יחץ שאנו חולקים המצה ואוכלים בשני פעמים, מוציא תיכף שיצאנו יציאה ראשונה, אנו אוכלים מצה לזכר החירות, ואח"כ ידענו ממרור וזהו מרור כורך, אמנם יציאה זו לא היתה ביד רמה לעין כל, שולחן ערוך תערוך שלחן נגד צוררי דהיינו יציאה שניה ביד רמה, לעיני כל מצרים על גאולה שלימה זו צפון היא אפיקומן ונקרא צפון מצפון זהב יאתה ולקחנו ביזת מצרים על זה יש לברך ברכה שלימה ואז הלל נרצה:

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים וכו', הנה כאן מצאה הקפידא מקום לנוח, למה היה אומר והוה ליה למימר ר"ג אומר וכו', ועוד מה זה כלל ואח"כ פרט, מתחלה אמר שלשה דברים בכלל, ואח"כ פרטן ואלו הן, והוה ליה למימר כל שלא אמר פסח מצה ומרור בפסח לא יצא י"ח ועוד איך אמר מתחלה שלשה דברים אלו, א"כ מדקאמר אלו משמע שכבר ידועים הם ואח"כ הוצרך לומר ואלו הן: