דרושי הצל״ח – קטע 43

אבל הקב"ה ברחמיו נתעלה על כל זה, ושומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור, וכמה פעמים מרינו ומרדנו בו, ובכל אלה ברית אבות לא תמה, ועין השגחתו ענינו להטיב עמנו בתכלית השלימות היותר נאות, ובעין יפה, צא ולמד שהקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו ראש האמונה, אשר הוא פרסום אלהותו בעונם, והוא הודיע ממציאותו ואחדותו, והשגחתו בעונם, ושיש דין ודיין משלם גמול כל א' לפי גמולו, ועכשיו בעוה"ר נתרועע היסוד שיסד א"א בעולם, וכמו שהיה בגלות מצרים שהיו כופרים בהשגחה, ופרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', והיו מאמינים רק בהטבע ובהמזלות, שהיו אומרים עולם כמנהגו נוהג, והנה פרעה אמר לי יאורי ואני עשיתני, ולכאורה השוטה שבשוטים לא יאמר אני עשיתני, אבל הכונה שעולם כמנהגו נוהג, וכל אחד אדון לעצמו, וכשנעשה עפ"י הטבע ואין עליו לא שוטר ולא מושל, הרי הוא כעושה את עצמו, ומשה רבינו הוא היה תלמידו של אברהם אבינו, ונתן לבו שיש משגיח, והכל בהשגחה וגמול ועונש, ועל זה נאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם שהכונה שנתן לבו שאין זה מקרה, רק איזה עונש, ונתן לבו לדעת איזה חטא חטאו שגרם להם עונש זה, וכמו"ש אח"כ ויאמר אכן נודע הדבר, וכמו שפירש"י שם, ושוב זכה שהשיג מה שהשיג, ונגלה עליו ממ"ה, והודיע על ידו במופת חידוש העולם וגמול ועונש, כי כל זה נתפרסם בנפלאות שעשה במצרים, ואמנם עכשיו בעוה"ר שחזר השטן לרקד בינינו, והתורה הקדושה אשר קבלנו מסיני בידינו, ועוזבים מקור מים חיים תורה משמים, ללמוד ספרים חצונים, אשר חדשים מקרוב באו וגם האומות שונאים אותם, מחמת שכותבים ספרי פלסתר מכח יסודי האמונה:

והנה גם ברחוב העברים, מי שהוא חסר ונעור וריק מכל חכמה רק שקרא מעט בספרים אלו, ויודע לדבר סרה על ההשגחה פרטית והאמונה, ותקטן בעיניו אמונת תורה מן השמים, ושאר יסודות האמונה, לחכם בעיניו יחשב, ובכל אלה לא עזבונו אלקינו ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וכאשר ראינו בעינינו, והנה לדעתי כל מרידת הכופרים באדוניהם, הוא על אשר נמצא בדור הכופרים, כי מדותיו של הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, והם אומרים עולם כמנהגו נוהג, ואין בשמים שוטר ומושל ומשגיח רק הכל עפ"י הטבע, והקב"ה העמיד עלינו הכפרים בבעהמען, שאומרים ג"כ אנו אין לנו שוטר ומושל, איש הישר בעיניו יעשה, לשלול שלל ולבוז בז, והיינו בצרה גדולה, כי זה קשה יותר מרעש מלחמה, בבוא איזה חיל מן השונא להלחם, הנה יש עליהם מלך ופקידי החיל, ואין כ"א בעל בחירה לעצמו, והמלך בעצמו עוצם ההשגחה מלמעלה עליו, ויש לו שר למעלה באופן שאינו כל כך בעל בחירה, ופלגי מים לב מלך ביד ה', אבל דא עקא, בקום עלינו כפריים וכל אחד בעל בחירה כרצונו, ולולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך, דהסכנה עצומה מאד לשנות הבחירה מכל א', אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו כו':

והנה בחורף הזה בסופו גברו המים מאד, וכמה מחוזות החריבו בכמה מדינות, וגם פה התחילו להתגבר, ובחמלת ה' בלילה א' שגבר הקור, ונתמעטו המים ונצלנו, ואח"כ התחילו המים הזדונים המה הכפריים בבעהמען שהתחילו למרוד, ויעצו עצה לשלול שלל ולבוז בז, לשרוף להרוג ולאבד, וברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם, וכמה מענות טובות למקום עלינו, כי היינו בכמה מיני סכנות עצומות אם ח"ו באו העירה מתחלה, נשער עוצם הבהלה והפחד שהיה עלינו, אף אם היינו ניצולים מהם, אבל עכ"פ המורך והחיל ורעדה שהיה עלינו היה מכלה בריאת הגוף וק"ו אם ח"ו היו באים לרחוב, היה סכנת נפש ורכוש, וגם סכנות שריפות הבתים וכיוצא בזה, והקב"ה הפר את עצתם, ונתן רחמים בלב השרים לשמור צאתנו ובואנו בלי שום פחד, וראוי לנו לומר כמה מעלות טובות, אלו הציל את הנפשות ולא הציל הבתים והרכוש, שהיו ח"ו שורפין הבתים, וכל אשר בהם דיינו, כי עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואם הציל הבתים ולא הציל הרכוש שהיו ח"ו שוללים שלל ובז דיינו, אלו הציל הנפשות והבתים והרכוש, ולא הציל אותנו מפחד ובהלה שהיו באים להעיר דיינו, עאכ"ו טובה כפולה ומכופלת שהציל הנפש הבתים והרכוש, ושמר אותנו מכל אימה ופחד, שחייבים אנחנו להודות ולהלל ולשבח לשמו הגדול אשר עשה עם אבותינו ועמנו כל החסדים האלה:

והנה עכ"פ ראוי לנו לשער כמה מיני הוצאות שהי' לכל אחד בעשיית חפורות, וכמה חפצים היו מתקלקלים, אף אם נצלנו מהיזק, וק"ו שראוי לשער כמה מיני היזקות, וראוי לחוס על עניים ואביונים שהיו כלואים מלצאת למ"מ, לעשות נדבות לצורך עניים הללו, העשיר לפי עשרו ומת [ת ידו, והלא ה' ריחם עלינו, ולמה לא נרחם על עניים ואביונים הללו, ובפסח נידונים על התבואה, ואם אנחנו נרחם על העניים הקב"ה ירחם עלינו לברך יבול הארץ, ונתנה הארץ יבולה, ושימו לב לכל הדברים הללו, ומקרא מלא הוא ונתן לך רחמים ורחמך, ודברי תורה נשמעים מכלל הן לאו, וח"ו לא אפתח פי לרעה העונש למי שאינו מרחם על העניים אבל ישראל קדושים המה וזה שלשה שנים בדרשי בשבת הגדול בעת היוקר תיכף נתנו לבם עשירי העם ועשו נדבות גדולות, ישלם ה' משכורתם, ואקוה גם עתה יעשו כן:

ונחזור לדברים הראשונים, שהקב"ה בהבטחתו לאבות מקיים לבנים, והנה הקב"ה הבטיח את אברהם אבינו בברית בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, והנה אנחנו לא שמרנו ברית ומשפטים וחוקים של א"א במצרים, ועובדי ע"ז היו אבותינו במצרים, וכמו שקטרגה מדת הדין הללו עובדי ע"ז וכו', וגם לא נימולו, שהרי בעת צאתם מל אותם משה, רק שבט לוי שמרו ברית אלקים, ונתעלמה מאבותינו במצרים כל האמונה וכל היסודות שייסד אברהם אבינו ביחוד הבורא, ובבריאת העולם יש מאין, הכל נשכח מהם, ונטבענו במצולת מצרים בטומאת הנפש וזוהמא יתירה, אך הקב"ה שמר הברית והשבועה אשר כרת את אברהם אבינו, ואמנם הקב"ה הקדים הגאולה קודם כלות ארבע מאות שנה, ואמנם זה הי' דבר הכרחי שאם היינו עוד שם, כל כך נשתקענו בטומאה עד שלא היינו יכולים לצאת כלל, ואמנם זה הי' נחוץ להוצאות גופינו שלא נשתקע בטומאה, אבל לדון את מצרים בכל אותן שפטים רעים, וגם ליתן לנו את רכושם יש לפנינו ב' דרכים, או שלא הי' מחויב כלל לעשותו, שעל תנאי שאמר ארבע מאות שנה אמר וגם את הגוי וגו', דן אנכי, וגם אמר שיצאו ברכוש גדול, אבל כיון שלא נתקיים הענוי ארבע מאות שנה, אינו מחויב לקיים הפרטים כלל, וגם יש לפנינו שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובת ישראל אפילו ע"ת אינו חוזר, וגם לא הי' תנאי כפול, מ"מ לא הי' מחויב לקיים התנאי קודם השלמת הזמן, ודי אם הי' דן את מצרים בכלות הארבע מאות שנה. וגם לתת לנו רכוש מצרים בכלות ת' שנה, שזה לא היה נחוץ להקדים קודם הזמן, דבשלמא גוף יציאותנו ממצרים היה חפזון ישראל וחפזון השכינה שלא נשתקע בטומאה, אבל כיון שכבר יצאנו לחירות מטומאות הנפש, אין לשאר פרטים חפזון קודם השלמת הזמן ת' שנה, וגם זה שהיינו בסכנה עצומה להשתקע ח"ו בטומאת מצרים, זה היה אם הייני בהתמדה עוד שם בלי הפסק, אבל אחר שיצאנו משם ונתפרדנו מהטומאה, שוב אף אם היינו חוזרים לעבודת מצרים לא היה כל כך סכנה, כיון שהיה הפסק והנחה מהטומאה בנתים, וזה היה באמת קטרוגו של עוזא שר מצרים, להחזירנו למצרים כמבואר בילקוט (רמז רמ"א) שעמד עוזא ואמר שעדיין לא שלמו ת' שנה רבש"ע תן לי רשות ואחזירם למצרים, ולכאורה וכי שוטה היה עוזא אם היה רצון הקב"ה שיחזרו לא היה מוציאם, ועוד למה שתק עוזא עד שיצאו, ואז טען להחזירם, בשעת הוצאה היה לו לעמוד ולקטרג שלא יצאו, ואמנם לפי מ"ש הדבר נכון שעוזא היה סבור שהקב"ה מוציאם על ימים אחדים כדי להפרדם מטומאת מצרים, ואח"כ להחזירם כדי לקיים וענו אותם ת' שנה, ובאמת לא היו בטוחים ישראל בחירות שלהם, עד שמת שר של מצרים על שפת הים, ואז ידעו שלא יחזרו להשתעבד, כי ביד מי ישתעבדו כיון שמת השר, שוב המצרים כבהמות נחשבו, כי עו"ג כלם יש להם שר למעלה, וע"י זה היה להם אחיזה למעלה, אבל המצריים נפסקו מן השרש, ולכן נקראו סוסים וחמורים כמ"ש אשר בשר חמורים בכרם וזרמת סוסים זרמתם, וזה דכתיב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת, ודרז"ל מתים לא נאמר אלא מת, ששר שלהם מת, והקב"ה ברחמיו הוציאנו מעבדות מצרים לחירות עולם, וגם דן את מצרים ההם עצמם בזמן ההוא, אף שלא כלו ארבע מאות שנה, וגם נתן לנו רכוש גדול, וקיים כל מה שהבטיח לאברהם הכל קודם הזמן, והכל בתכלית הטוב האפשר, הגם שלא אחזנו מעשה אבינו בידינו, ומלך ב"ו המבטיח לאוהבו שיעשה לזרעו, אם זרעו לא נכון עמו אינו מקיים רק ההכרח ודבר שלא יתקיים:

וזה שיסד בעל ההגדה, כמה מעלות טובות למקום עלינו, פירוש כמה מעולים וגבהו דרכי חסדיו יותר מה שיש עלינו בשלום טובה למי שכרתנו ברית ושבועה לשלם לו שעושים בצמצום ובעין רעה, ואמר הן אמת שהקב"ה כרת ברית לאברהם אבינו, וממילא הוכרח לקיים בריתו קודם הזמן, אם לא יקיים בעת ההיא, שוב לא יתן אם כי טומאת מצרים היתה גוברת על נפשותינו בלי שום טהרה, כלי חרס שאין לו תקנה, ואמר כן הדבר שההוצאה ממצרים היה נחוץ, אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, הנה היה לו לומר ולא עשה בהמצרים שפטים ולא בהם, שעדיין לא הזכיר את המצריים, רק המדינה הזכיר מצרים אבל הכונה שהרי העשיית שפטים אף שכרת בריתו גם הגוי וגו', מ"מ כיון שלא נתקיים ת' שנה, ממילא אין חיוב לדון הגוי, ואפילו אם היה החיוב מ"מ די אם דן אותם בכלות ת' שנה, ואז לא היה עושה בהם באותן מצרים שפטים רק בזרעם אחריהם, וזה שאמר אלו הוציאם ממצרים, שזה הכרחי מצד הברית, ולא עשה בהם שפטים בהם דייקא, רק היה עושה בדורות הבאים בכלות ת' שנה דיינו:

אלו עשה בהם שפטים, ולא עשה באלהיהם, והיה נשאר השר שלהם קיים, והיה עלינו מורא ופחד שלא נחזור להשתעבד, עד כלות זמן ת' שנה, אפ"ה דיינו, שעכ"פ הרוחנו אף בהפרד לפי שעה מהטומאה שלא נשתקע שם, אלו עשה באלהיהם ולא הרג את בכוריהם דיינו, הנה בהיותנו במצרים מקטני אמנה היינו, ושכחנו ברית אלקים את אברהם עבדו, להיות לו לאלקים ולזרעו אחריו, ובהיותינו דבקים בה' כבר הבטיחנו ע"י נביאיו, ומאותות השמים אל תחתו, וכבר ארז"ל אין מזל לישראל, אבל במצרים היינו טועים בטעות מצרים, שהיו אומרים שלהם משפט הבכורה ע"י מזל שלהם, שהוא מזל טלה בכור למזלות, והיו למצרים כוחות שתים, האחד השר שלהם למעלה, וגם ע"י המזלות מזל טלה ואותן שכפרו בהשגחה לגמרי, ואמרו שהעולם נמסר למזלות ומזל מעשיר וכו', אלו נתייראו ממצרים מחמת המזל, ואותן שהשיגו מעט אעפ"כ נתייראו מהשר שיש לו אחיזה למעלה, ובנפול השר שלהם כבר מצאו בטחון אלו המאמינים בהשגחה, אבל בתחלת גאולתנו עדיין לא הושרשה האמונה בלב כלנו, והיו בנו אותן שהורגלו במצרים לבטוח במזלות, אלו נתיירא ממזל טלה בכור המזלות ולכן הכה ה' כל בכור מצרים ובחר בקרבן פסח מן הכבשים כדי לידע שאין יכולת במזל טלה מאומה, וזה שאמר אלו עשה בהם ובאלהיהם שפטים ולא הרג בכוריהם והיה עדיין מורך בקטני אמנה מחמת מזל טלה אפ"ה דיינו אלו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו, כי אף שכבר היינו בטוחים מפחד שלא נחזור למצרים, אבל עדיין לא ידעו אם יצאנו לחירות לגמרי, כי אולי כיון שלא השלמנו הזמן ת' שנה, נצטרך להשתעבד אח"כ בשאר גליות, כאשר באמת כמה מהמפרשים שרוצין לומר, כי ארבע גליות היו לתשלום שעבוד מצרים, ואמנם לו יהיה כן אכתי דיינו, כי אינו דומה גלות מצרים שהוא ערות הארץ טומאת הנפש, לשאר גליות שהם עבודת הגוף, ודיינו בגאולת הנפש, אבל כיון שנתן לנו את ממונם, והוא שכר עבודה כתשובת גביהה בן פסיסא לפני אלכסנדר מוקדון, ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, מכלל שכבר נשלם הזמן ע"י קושי השעבוד:

אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו, הנה טומאת מצרים היא טמאה את הנפש, ובצאתינו משם עדיין לא הוטהרנו, רק בעת היציאה עשה הקב"ה עמנו לפנים משורת הדין, כי לא היה בנו כח לפרוש משם, ונגלה עלינו ונתן מצות פסח ומילה, ומצה ומרור, ואמנם לא היה בנו כח לסבול עול המצות. כמו בחיי הגוף, הנה על הלחם יחי' האדם, והיא עקר קיום הגוף, והתינוק בעודו ולד לא יטעם טעם דגן, כי אין בכחו לסבול עד שהוא גדל לאחדים, כן קטננו מכל החסדים, ונפשינו היתה קצרה מלסבול עול מצות, רק בדרך נס, בסיוע השפעת קדושה יתירה חוץ לטבע, יכולנו לקיים מצות הלילה אז כי נגלה עלינו ממ"ה הקב"ה, וכל זה בנס גדול כדי להוציא נפשנו מכור הברזל, אבל תכף בבוקר אז נסתלקה השכינה, רק הנחנו בעמוד ענן ועמוד אש, וע"י משה בחירו, ולא היה בנו כח עול מצות לכן פסח מצרי' לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד כי אח"כ לא היה בנו כח לסבול עול מצות החג הקדוש, עד כי נטהרנו דוגמת הנדה המתקדשת מטומאתה, וספרנו שבעה שבועות, וזה היה גמר הטהרה, אבל תכף בעבור עלינו שבעה נקיים בימים דהיינו בשביעי של הפסח, אז כבר התחלנו לבוא לגדלות קצת, וחזר רוח הקודש עלינו, ולכן אמרנו שירה ברוח הקודש, כי איך אמרו ששים רבוא כאחד שירה בנוסח אחד, אם לא כי הופיע עלינו אור נוגה רוח קדשו, והתחלנו לקבל עול האמונה, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואז חזר הקב"ה ונגלה עלינו בעצמו ובכבודו, כמו שנאמר הים ראה וינוס וגו', מה לך הים כי תנוס, מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלוה יעקב, וכמו שאמרו רז"ל, שהים השיב למשה, לא מפניך אני נס ובורח, אנא מלפני אדון חולי ארץ, ואז היה סימן בידינו, שנפשותינו מטהרים אחד לאחד, אבל גוף היציאה ממצרים, אף שג"כ נגלה עלינו ממ"ה הקב"ה וגאלנו היה רק סימן שרצונו שלא נדבק יותר בהטומאה, אבל לא היה סימן לטהרנו מטומאה שכבר שלטה בנפשותינו, ולכן אמר אלו נתן לנו את ממונם, וכל זה הכל סימן לגאולת הגוף, ולא קרע לנו את הים שהוא סימן גאולת הנפש דיינו, אלו קרע לנו את הים וכו':

והנה היה מקום לומר, שקריעת הים לא נעשה בשביל ישראל, רק שרצה הקב"ה לעשות נקמה במצרים להטביעם בים, לכן קרע הים כדי שיבואו המצריים בתוכו, וישראל ממילא הלכו בו, אבל באמת אף כשנקרע הים, מ"מ דרך המקום שהיה בו מים זמן ארוך, שיהיה קרקעיתו רפש וטיט, אבל הקב"ה עשה נס בים, שנעשה יבשה ממש לבני ישראל, וזה בודאי היה סימן ואות, כי לזרע אברהם אוהבו לבני יעקב בחירו קרע הים, וזה שאמר אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, אלא שהיינו מהלכין ברפש וטיט דיינו, ק"ו שהעבירנו בחרבה ונודע כי לאהבתו את עמו קרע הים, ולכן אז שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב וכל יושבי כנען:

ולכאורה תמוה, ועד עתה למה לא נבהלו, וכי נסים ונפלאות שעשה במצרים מילי זוטרי נינהו, ואמנם בניסי מצרים סברו שהוא רק לקיום ברית בין הבתרים להוציאם ממצרים, והיה ההכרח להוציאם קודם הזמן כדי שלא ישתקעו שם, אבל בשביל זה לא יקדים נתינת הארץ קודם הזמן, כי סברו שהקב"ה שונא את יוצאי מצרים, על שעבדו ע"ז במצרים, אבל כיון שראו נפלאות שעשה בים סוף, והראה חבתו הגדולה, ואז נודע אהבת ה' לדור דעה ההוא להם מצד עצמותם, כי ידע שיקבלו כלם תורה בסיני, ויקדימו נעשה לנשמע, אז נבהלו כל האומות המה ראו כן תמהו:

אלו העבירנו בתוכו בחרבה וכו', היה מקום לומר שלא רצה הקב"ה רק להציל את ישראל שלא יחזרו למצרים מקום טמא ומזוהם ביותר, ולכן הראה לעיני מצרים נסים ונפלאות שעושה עם ישראל, דרך חבה שיסברו מצרים שאהבתו שלימה עם ישראל, ויחדלו מרדוף אחרי בני ישראל, אבל לא מלבו באהבה שלימה, ואעפ"כ היה דיינו, שעכ"פ היה מציל אותנו מצרינו, אבל כיון ששיקע צרינו בתוכו, ולא נשאר בהם עד אחד, וגם כל אותן המצרים שנשארו במצרים, סבלו אז מכות אכזריות, כמו שנא' כי ה' נלחם להם במצרים, וא"כ רודף אין, וכל מה שעשה עמנו אות לטובה, היה לאהבת ה' את עמו, אהבה רבה ואהבת עולם:

אלו שקע צרינו בתוכו, ולא ספק צרכנו כו' דיינו, הנה כל אותות מצרים ונפלאות על ים סוף, היו פרסומי אהבת הקב"ה את עמו בעת ההיא, אף שהיו עובדי ע"ז במצרים, נידונו כאנוסים ושוגגים, וכמו שהשיב הקב"ה להס"מ, כשבא לקטרג ואמר לו הקב"ה שוטה שבעולם, אתה דן על השוגג והאונס כמזיד ורצון, כלום עבדו ישראל ע"ז, אלא מתוך טירוף ושיעבוד ואונס וכו', ועוד כי עדין לא ידעו את ה', ולא ראו נפלאותיו, אבל אחר שקרבם לעבודתו, וראו נפלאותיו, ובעוד המלך במסבו נרדי נתן ריחו, ועשו העגל בכנות ארבעים יום מקבלת התורה, חשבו כל האומות הנה ככל הגוים בית יהודה ח"ו, ואין להם תקומה, וגדולה השנאה אשר שנאם מאהבה אשר אהבם, ועלובה כלה מזנה מתוך חופתה, אבל שיעלה על הדעת שנחזור לחיבה הראשונה, ולומר שחורה אני ונאוה זה לא היה על הדעת, אבל באמת הקב"ה לא עזבונו, וכמו שארז"ל עדיין חביבותא גבן, וכתיב נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח ובאמת המאמר שאמר הקב"ה למשה, ועתה הניחה לי ואכלה אותם כרגע, לא ענה מלבו, רק בא לידי פתחון פה למשה שיתפלל עליהם, והמופת על זה אני אומר, שהרי לא פסקה טובתו ממנו אפי' רגע. והרי לא פסק המן והבאר והענן, גם במעשה העגל, ואם היה שנאת המקום עלינו אפילו רגע א', היה לו עכ"פ למנוע כל הטובות הללו לשעה, אלא ודאי יפה אמרו רז"ל שעדיין חביבותא גבן, וזה שאמר אלו שקע צרינו כו', וכל הנפלאות הגורמים הכל אות על אהבה לשעבר אבל היה מקום לומר שעל ידי מעשה העגל, אבדנו המעלה שהיה לנו, ואעפ"כ דיינו במה שכבר זכינו, אבל כיון שספק צרכינו במדבר ארבעים שנה, ארבעים שנה דייקא שלא חסר מארבעים שנה אפילו יום א', א"כ נראה שלא פסקה האהבה אפי' ביום העגל, ק"ו אחר שעשינו תשובה: