דרושי הצל״ח – קטע 42

ועתה למצות היום אני חוזר, בחג הזה יצאנו לחירות בגוף ונפש, וקידשנו במצותיו, והשבת הוא שבת הגדול זכר לשבת בראשית, וזכר לגאולה העתידה שהוא שבת הגדול, יום שכלו שבת ומניחה, אם גם אנחנו נקדש עצמנו בתורה ובמצות, והיום אם בקולו תשמעו, במהרה נזכה לגאולה שלימה, ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ובא לציון גואל אמן: ממצרים, ודרשו רז"ל כזהבי הזה שהוא פושט ידו לתוך האש, כן היתה האש מלהטת סביבותינו במצרים, ואלו ח"ו עוד רגע היתה נשמתנו נשרפת וכלה בתוך הטומאה, ועל שם זכר האש הוא אומר ההגדה כחותה על הגחלים, אבל לא כן ראוי כי ראוי להכיר בטובת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו, שהגביר חסדו עמנו, וכמאמר הכתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, וראוי לשבח על זה בכל לב, ואז הקב"ה משתבח ומתפאר בעם קדושו בפני כל פמליא של מעלה, ראו איך הם מכירים בטובה, ומשבחים, ראוים הם גם עתה לעשות עמהם נפלאות כימי צאתם מארץ מצרים, ושירו לו שיר חדש, וזה מקרב הגאולה, משא"כ כשאין ישראל נותנין לב על טובת הבורא, אשר בכל יום ויום עושה עמנו אז אינם ראוים ח"ו לגאולה, כי הקב"ה אמר לא אעשה עמהם בטובה והם אינם מכירין בטובתי, וזהו אריכות הגלות, ששום א' אינו נותן על לבו לבקש על הגאולה, ואין הפרש אצלו בין היותו עבד להקב"ה ובין היותו עבד לישמעאלים, אדרבה כל אחד מתגאה ומשתרר במה שנתקרב אצל הרשעים ולא די אלו שיש להם יד אצל השרים הגדולים אלא אפילו מי שיש לו איזה יד אצל עבד קטן מעבדי העבדים, הוא מתגאה בעבדו לאיש ההוא, ומשתרר על חביריו, ועבור זה אנחנו בגלות, ובכל יום ויום עול הגלות מתגבר וכל מה שהגלות מתגבר נמצאים בישראל אנשים גאים המתגאים ביותר, וח"ו אין לדבר סוף משא"כ במצרים עבדים היינו לפרעה במצרים, שהיינו נותנים אל לב שאנו עבדים ולא היינו מתגאים ויוציאנו ה' אלקינו משם:

ובזה נ"ל עוד לתרץ הדקדוק שהתחלתי שיותר הי' לבעל ההגדה לומר עבדים לעבדים היינו במצרים, שזה רבותא יותר ולפירושנו ניחא, שזה רבותא דודאי גם במצרים היו בישראל אנשי השם קרובים למלך, שהי' להם יד ושם, ואמר בעל ההגדה אין זה רבותא שדלות העם שהעבדים משלו בהם שהיו שפלים בדעתם ומחזיקים עצמם עבדים לבל להתגאות, אלא אפילו אותם שהיו קרובי' למלך שהי' להם יד בהיכל פרעה, היו ג"כ שפלים בעיני עצמם כעבדים, וזהו שאמרו עבדים היינו לפרעה במצרים, שאפילו אותם שהיו לפרעה היו ג"כ עבדים, ולא היו מתגאים על אחיהם, ולכן ויוציאנו ה' משם זכות זה גרם להם הגאולה, דיני החג הקדוש הזה רבו כמו רבו, ובכל שנה אני מזהיר להסיר המכשולים אשר הורגל ונעשה כהיתר וכמדומה שת"ל אכשור דרי, ונזהרים ושומעים אלא שהשכחה גוברת, ואין בזה הפסד להיות כמזכיר בכל שנה ושנה על דיני חמץ ומכירתו ודיני המצות, ודיני הגעלת כלים בודאי כבר הגעילו כל אחד ואין צורך להאריך בהם, רק המדוכה רגילין העולם להגעיל כי הליבון עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה קשה מאוד לעשות למדוכה, כי תתקלקל לגמרי והואיל וע"י הגעלה מכשירין אותה צריך לדוך הכל קודם הפסח, החרינקש אינו מועיל הגעלה, וכן דבר שתשמישו ע"י האור כגון כלים שאופין בהם אינו מועיל הגעלה, וכמו כן פולמיסקר של בדיל, אם אופין בהם אינו מועיל הגעלה: התנור ליבונו קשה, וכמה מהמבוכה יש בו, כי הוא כלי חרש, רק הפוסקים התירו הואיל והסיקו מבפנים, וגם אינו חס עליו ומלבנו היטב, ואם הוא חס על העצים מה לי אם חס על הכלי, ומה לי חס על העצים, וצריך ללבנו היטב עד שיהיו גחלים שוכבים על פני כולו, ושלהבת עולה מאלי', לצד עליון של תנור, וגם לטוחו בטיט חדש: ואם יהיה כעובי אצבע מה טוב: התנור בית החורף, חמץ הוא שבולע כל השנה ע"י ניצוצות שניתזין עליו מתבשילין שמסדרים על הספסל שסביבו, וצריך ליזהר בפסח מאוד, שלא יסמכו בו שום דבר, ובפרט מצות או מצות משוחים כשמוציאין מן התנור צריך להזהיר הנשים שלא יגעו בתנור בית החורף, וכמו כן קאכליש הפוכים, וכן תנורים קטנים שבתנור בית החורף אסור להשתמש בהם בפסח: דרוש מ"א ליום אחרון של הפסח ויוציאם בכסף וזהב, ואין בשבטיו כושל, תרגם המתרגם ולא איחדני למתקטלא עם מצראי [עיין פרשת דרכים דף מ"ו ע"א], ול"נ משום דשר של מצרים טען, הללו עובדי ע"ז והללו כו', ולכאורה אין מקום לטענתו, שהרי כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה', א"כ עשו תשובה:

אך בסנהדרין דף צ' ע"ב כתנאי וכו', ור"י ור"ע האי עונה בה מאי עבדי לי', כדתניא יכול אפי' עשה תשובה, ת"ל עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה, ולפ"ז אי לאו דמיותר עונה בה, הוי אמינא דלעון ע"ג לא מהני תשובה, וא"כ אם נימא מגדף לאו היינו ע"ג, והכרת תכרת דברה תורה כלשון ב"א, דהיינו במגדף כסברת ר"ע, ובהכרת תכרת כסברת רבי ישמעאל, א"כ דרשינן הכרת תכרת בעוה"ז, ועונה בה לעוה"ב, וכדדריש ר"א בר' יוסי לזייף ספרי הכותים ע"ש, וא"כ אין לנו נקרא מיותר להורות תשוב', ונוכל לטעות דלא מהני בע"ג תשובה, וזה הי' טעות של שר של מצרים, ובקדושין דף י"ז ע"ב ת"ר, אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין וכו', ת"ל העניק תעניק מ"מ וכו', ראב"ע אומר דברים ככתבן, נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו, א"כ מאי ת"ל העניק תעניק, דברה תורה כו':

והנה ידוע כי ביזת מצרים הי' מטעם הענקה, [ועיין פד"ר] ועבודת ישראל היה במצרים לבנות ערי מסכנות פיתום ורעמסס ובמדרש פיתום ראשון ראשון פי תהום בלעו, רעמסס ראשון ראשון מתרוסס, א"כ לא הצליחו במלאכת עבודתם, ולא נתברך הבית, ואעפ"כ קיבלו הענקה, מכלל דדרשינן יתור דהעניק תעניק מ"מ וכתנא קמא, וא"כ לא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ואייתר עונה בה, להורות תשובה, ונסתר קטרוגו של שר של מצרים, וניצולו ישראל ונהרגו מצרים, וזה כונת הפסוק לפי תרגומו, ויוציאם בכסף וזהב, והיינו מטעם הענקה, ומוכח דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, וא"כ הכרת בעוה"ז, תכרת לעוה"ב, ועונה בה להורות תשובה, וא"כ אין בשבטיו כושל, ולא אחדנו עם מצראי למתקטלא שהועיל להם התשובה:

עוד נ"ל בדרך אחר, דרש"י בפרשת הענקה דרש יתורא דהעניק תעניק, העניק ושנה לו, כשם שהענקתי ושניתי לך, ביזת מצרים וביזת הים, ולפ"ז ג"כ לא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ובמדרש וכן בילקוט שיר השירים, תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף, זהב זה ביזת הים, נקודת הכסף זה ביזת מצרים, וזה פירוש הפסוק, ויוציאם בכסף דהיינו ביזת מצרים, וזהב היינו ביזת הים אח"כ העניק ושנה דהיינו העניק תעניק בכפל, וא"כ לא אמרינן דתכב"א, ושפיר ואין בשבטיו כושל וכנ"ל:

ובזה אמרתי פירוש הפסוק בתהלים, ס"ח י"ד כנפי יונה נחפה בכסף כו', כי רז"ל דרשו נחפה בכסף, זה ביזת מצרים, ובירקרק חרוץ זה ביזת הים, וא"כ העניק הקב"ה ושנה להם, אלא שכל זה אם זה הי' בתורת הענקה, והנה מוכר עצמו סובר ת"ק בקידושין דף י"ד ע"ב, שאין מעניקין לו, כן פסק הרמב"ם, ואם נימא שאברהם אבינו בירר לו הגלות, א"כ דין מוכר עצמו יש לו לישראל, וא"כ אין ביזת מצרים וביזת הים בתורת הענקה, אבל אם נימא שהקב"ה בירר הגלות, א"כ יש לנו דין מכרוהו ב"ד, וזה שאמר הכתוב בפרש שדי מלכים, שהקב"ה בירר הגלות, ואם כן שפיר הוא בתורת הענקה, וא"כ דרשינן העניק תעניק, שמעניקין ושונין, ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ומיותר עונה בה לומר שמועיל תשובה, וזה שסיים הכתוב בה תשלג בצלמון, שע"י התשוב' מצננין אש של גיהנם:

ובזה יש להבין המשך הפסוקים בשיר השירים, לסוסתי וגו' תורי זהב וגו', עד שהמלך במסיבו וגו', צרור המור וגו' ויש לתמוה מה ששלמה דלג מן ביזת הים עד מעשה העגל, כי תורי זהב הוא ביזת הים, עד שהמלך וגו' היינו מעשה עגל, ועיין ברש"י שם והלא כמה מעשים שהיו בנתים:

וע"פ מ"ש ניחא, כי לסוסתי היינו שהשיא הקב"ה לב פרעה לרדוף כדי שיקחו ישראל ביזת הים, ובזה דמיתיך רעיתי שאתה לעולם רעיתי, ולא תופסק האהבה אפי' בעבירה חמורה של ע"ג, כי יועיל תשובה כנ"ל, תורי זהב וגו', היינו ביזת מצרים, וגם ביזת הים, והיינו העניק תעניק, וא"כ עונה בה היינו שמועיל תשובה, ובזה אף שעד שהמלך במסיבו, היינו מעשה עגל, אפ"ה צרור המור דודי לי, כי כפר להם ע"י מעשה משכן כי מועיל תשוב':

ובזה אמרתי סידור הפסוקים בברית בין הבתרים, ויאמר אל אברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', ועבדום וענו אותם ת' שנים וגו', ואתה תבוא בשלום וגו', והנה זה שאמר ואתה תבוא אינו מקושר עם ואח"כ יצאו, וממ"נ או שיאמר לו זה אחר אמרו וענו אותם ת' שנים, לבשר לו שהוא לא ישתעבד כלל כדעת המדרש, או אחר גמרו כל הענין, ואחר שאמר ודור רביעי וגו' היה לו לומר ואתה תבוא וגו', ורש"י פי' תרח עובד ע"ג היה, והוא אומר לו ואתה תבוא אל אבותיך, בשרו שעשה תרח תשובה עיין ברש"י, וגם בזה קשה, שאין מקומו כאן, ולפי מה שכתבתי ניחא כי רצה לבשרו שעשה תרח תשובה, אך יפלא הלא תרח עובד ע"ג היה, ואולי על ע"ג אונו מועיל תשובה, אבל כיון שבשרו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וזה נתקיים על הים, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק וישובו ויחנו לפני פי החירות, כאן נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וא"כ העניק ושינה להם, ביזת מצרים וביזת הים, ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ואייתר עונה בה להורות תשובה, גם על ע"ז, אז בשרו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, שהועיל גם לתרח תשובה, אף שעבד ע"ז וק"ל:

ובזה יש לתרץ מה שארז"ל, הים ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, שהים לא רצה להבקע, להטביע את מצרים, לפי שאין לישראל זכות בביזת הים, שלא נתברך הבית בגללם, ואמנם לעבד נמכר יוסף, ובגלל יוסף נתברך הבית, שהרי כתיב וילקט את כל הכסף וגו', וכיון שראה הים ארונו של יוסף, שיוצא עתה עמהם, א"כ מצד יוסף זוכים בהענקה ולכן וינוס:

והנה במס' סנהדרין דף צ"א, כשבאו מצרים בימי אלכסנדר מוקדן, משמע דביזת מצרים היה שכר עבודה, ואפשר לומר שהספרי עם גמ' דסנהדרין פליגי בפלוגתא דת"ק וראב"ע בקידושין דף י"ז, דגמ' דסנהדרין סובר כראב"ע, דאם לא נתברך הבית בשבילו אין מעניקין, ולכן סובר שהיה שכר עבודה ולא הענקה, ובזה יש לתרץ בפ' בשלח, כי השבע השביע, רש"י ולמה לא השביע את בניו שישאוהו מיד וכו', והדבר תמוה שזה היה לרש"י להקשות בסוף פ' ויחי, ואמנם שם נוכל לומר שלא רצה יוסף שישאהו מיד, לפי שרצה שיזכו ישראל בצאתם בהענקה מצדו, והא דהוצרך להשביעם, שהרי גם בלי שבועה ישאוהו לטובתם שיזכו בביזה, י"ל שהיה מסופק פן יצליחו גם הם בעבודתם, ולא יצטרכו לזכות שלו, לכך השביעם, אבל כאן נאמר ויקח משה כי השבע השביע, וקשה הרי אף בלי שבועה היה צריך לקחת עצמות יוסף כדי שיזכו בביזה, וצ"ל שהלכה כגמ' דסנהדרין שהיה בשכר עבודה ולא הענקה, א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה לא השביע את בניו שישאוהו מיד:

אלא דקשיא שהרי רש"י עצמו בפ' ראה בפסוק העניק תעניק החליט שהיה הענקה, ולכן נראה שהפירוש הוא מדכתיב כי השבע השביע, מכלל שהלכה כת"ק דראב"ע, דהעניק תעניק מ"מ, ואם כן קשה למה לא השביע את בניו שישאוהו מיד, אלא דאעפ"כ קשה דדרשת הספרי עם ת"ק דראב"ע הם תרתי דסתרי אהדדי, שהרי עקר טעמי' דת"ק הוא, משום דכתיב בפ' העניק תעניק, וכיון שלהספרי העניק תעניק שיעניק וישנה לו, להעניק ב' פעמים, כשם שהעניק ביזת מצרים וביזת הים, א"כ שוב אין לנו רבוי לרבות כשלא נתברך הבית, ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' על הספרי, ממה דכתיב ויקח משה וגו', כי השבע השביע, דמשמע דאלולי השבועה לא היה מטריח ליקח עצמות יוסף, כי היה טרחא גדולה להעלותו מנילוס, והרי בלא"ה היה צריך ליקח עצמותיו בשביל לזכות בביזה, ואמנם באמת גם עצמות שאר שבטים העלה עמו, והרי גם בשבילם נתברך הבית, שכיון שבא יעקב ובניו פסק הרעב, וא"כ המשך דברי רש"י הם כך, דהא יש לספק אם מה שפסק הרעב היה רק בזכות יעקב לחוד, ולא בשביל השבטים, או אם היה בזכות יעקב עם השבטים, ולכן בפ' ויחי לא היה יכול רש"י להקשות, ולמה לא השביע שישאוהו מיד, שהייתי אומר שלא נתברך הבית בפסיקת הרעב, רק בזכות יעקב לחוד, ולא נתברך הבית בשביל השבטים, ולכן לא היה יוסף מצוה שישאוהו מיד, דא"כ לא היו ישראל זוכים בביזה, אבל כאן בפ' בשלח מדכתיב כי השבע השביע, משמע שבשביל הביזה לא היה הכרח ליקח עצמות יוסף, מכלל שפסיקת הרעב היה בשביל השבטים, שפיר קשה למה לא צוה שישאוהו מיד ודי שהיו נשארים עצמות האחרון שמת מן השבטים:

ובזה יש לפרש הפסוק בתהלים הכל, ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ויש לדקדק למה חושב רק כסף וזהב ושבקי' לשמלות והרי רש"י בפ' בא פירש ששמלות דכתיבי לבסוף חשיבי מן הכל, ולכן נלע"ד דהך קרא בתרי ביזות משתעי, ביזת מצרים וביזת הים, וכמו קרא דשיר השירים תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף, שמדמה ביזת מצרים נגד ביזת הים כערך כסף לגבי זהב, שביזת ים היה חשוב יותר מביזת מצרים, וכמו שפירש"י בשיר השירים, וכמו כן אמר דוד המלך, ויוציאם בכסף זה ביזת מצרים, וזהב זה ביזת הים, וא"כ העניק ושנה להם, והעניק תעניק העניק ושנה לו, וא"כ נשאר הכתוב אשר ברכך כפשוטו, ואם לא נתברך הבית אין מעניקין, ולמה זכו בהענקה, ואם בשביל יוסף א"כ למה כתיב כי השבע השביע, והלא בלא"ה צריך להוציא עצמות יוסף בשביל הענקה, וע"ז אמר ואין בשבטיו כושל, שבשביל כל השבטים נתברך הבית, ופסק הרעב בבואם מצרימה, ולכך לא היה נחוץ בשביל הביזה להטריח להוציא עצמות יוסף, אם לא בשביל השבועה:

ובזה נלענ"ד לפרש הפסוקים בשיר השירים, תורי זהב נעשה לך כו', דהנה לפי מה שפירשתי שהענקה היה בשביל השבטים, קשה בשלמא יוסף כתיב לעבד נמכר יוסף, וכן ישראל כתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל, אבל השבטים במה יזכו בהענקה, והלא לא היו עבדים למצרים, דכתיב לגור בארץ באנו, וכל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים לא התחיל השיעבוד:

ואמנם בריש פ' ויחי כתב רש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם מצרות השעבוד שהתחילו לשעבדם, וכתב המזרחי שמה שאמרו שכל זמן שהיו השבטים קיימים, לא התחיל השיעבוד היינו שיעבוד הקשה, וימררו חייהם אבל קצת שיעבוד התחיל תכף, ואמרתי בזה פירוש הפסוק עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, וברבה שיר השירים ר' מאיר אומר עד שהמלך ממ"ה הקב"ה במסבו נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל וכו' אמר לו ר"י אין דורשין שיר השירים לגנאי וכו', ר' טביומי אומר עד שהמלך במסבו, עד שיעקב אבינו מסב במטתו, נצנצה בו רוח הקודש, ואמר לבניו והיה ה' עמכם וכו', והנה אני אומר לאחוז בדיו עמודין, לדרוש המלך במסבו על יעקב אבינו כרב טביומי, ונרדי נתן ריחו לשון עזב ריחו כר' מאיר, ואעפ"כ לא יהיה לגנאי של ישראל, ויהיה מקושר הפסוק עם תחלתו, ועד שהמלך במסבו עד שיעקב בחליו במטתו, בעת מותו נרדי עזב ריחו, כי לא עמד בם בשבטים טעמם וריחם נמר מצרות השעבוד, וכפירש"י בריש פ' ויחי, ומעתה מקושר הפסוק תחלתו לסופו, תורי זהב הוא ביזת הים, עם נקודת הכסף הוא ביזת מצרים, וא"כ העניק תעניק היינו העניק ושנה לו, כדרשת הספרי, וא"כ אם לא נתברך הבית אין מעניקין, וקשה במה זכו ישראל בהענקה, והלא לא נתברך הבית בעבודתם, ואין לומר בשביל יוסף, דא"כ קשה מה דכתיב כי השבע השביע, וצריך לומר בשביל שאר השבטים, וקשה הא לא מצינו שהיו עבדים, ולכן מסיים עד שהמלך במסבו כבר נרדי נתן ריחו, שכבר בעת מיתת יעקב התחילו לשעבדם, וגם השבטים היו עבדים, ושפיר זכו עבורם בהענקה וק"ל: דרוש לשבת הגדול כמה מעלות טובות למקום עלינו, אלו הוציאנו ממצרים כו', עאכו"כ טובה כפולה וכו': הנה לפי הנראה הוא כפל הדברים, שהרי התחיל כמה מעלות וכו', אלו וכו', ממילא משמע שהכמה מעלות היינו שעשה לנו כל הדברים הללו, שאנחנו חייבים להודות לו עליהם, ולמה הוצרך שוב שנית לומר פעם שנית עאכו"כ טובה כפולה וכו', שהוציאנו וכו' והיינו הני דחשיב למעלה, ואף שכל המרבה לספר ביציאת מצרים ה"ז משובח היינו להרבות בכל פרטי הטובות, וגאולות שהיו לנו בצאתנו ממצרים, אבל לא להכפיל דבר א' ב' פעמים ברגע א' זה אחר זה, ומה שבמגילה חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, ואף שגוף קריאת המגילה היא לפרסומי ניסא, הרי שאנו כופלים דבר א' ב' פעמים, מ"מ אינו דומה לכאן, דשם הוא בזמנים מחולפים ביום ולילה, ודמיא לק"ש ערב ובוקר, ועוד ששם דבר זה עצמו הוא זכר לנס שהיו צועקים ביום ובלילה כמו שפירש"י שם, אבל להכפיל דבר א' זה אחר זה אינו נכון, והאומר מודים מודים משתקין אותו:

ועוד דמצינו ג"כ שינוי בין פעם ראשון לשני, שהתחיל כמה מעלות טובות, ואח"כ אמר על אחת כמה וכמה טובה כפולה, ושביק למעלה והוי ליה ג"כ לומר מעלה טובה כפולה, גם הלשון אינו מדוקדק, באמרו כמה מעלות וכו', אם כונתו שאנחנו חייבים לשלם תודות על כל הטובות שעשה לנו, היה לו לומר כמה גמולות טובות למקום עלינו:

והנראה שכונת בעל ההגדה מתחלה, לשבח ולרומם את אלקינו על גודל חסדו, והנהגתו עמנו יותר מהנהגת ב"ו, אוהב עם זרע אוהבו, הנה מדת ב"ו אם מבטיח מלך ב"ו לאוהבו שייטב עם זרעו ויעשה להם טובה פלונית, אם בני האוהב ההוא המה עבדים נאמנים למלך כמו שהיה אביהם הנה המלך יעשה להם הטובה, שהבטיח לאביהם בתכלית השלימות, שיוכל להיות בטובה ההוא, אמנם אם הבנים לא אחזו מעשה אבותיהם בידיהם, ואינם נאמנים בברית עבודת המלך, כמו שהיה אביהם, אף שהבטחת המלך אינה חוזרת ריקם, וכבר הבטיח לאביהם, הנה המלך יעשה בצמצום, באופן שעושה רק על צד ההכרח ובעין רעה, וכל מה דאפשר למעט הטובה ההיא ימעט, וכן כל מה דאפשר לאחר הזמן יאחר, וק"ו אם הבנים המה בני מרי ומרו את פי המלך ואף שהבטיח המלך לאביהם בברית ובשבועה ובשביל שוטים הללו שקלקלו לא יחלל המלך בריתו ושבועה אבל יעשה הדבר על אפו ועל חמתו, ולא ישגיח שהטובה הזו תהיה דבר המתקיים, ואדרבה ניחא ליה שמהרה בעשן תכלה, ולא ישאר דבר המתקיים: