דרושי הצל״ח – קטע 41

אבל יש הפרש למי שעובדים, ומצינו עזרא אמר כי עבדים אנחנו, ובעבדותינו לא עזבנו אלקינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו מחי', כי באמת המס שנותנים הוא ביושר, כי הוא אדוני הארץ, וראוי ונכון כי כל החוסים בצלו יתנו מס, והמלך המלא חסד איננו מכביד עול המס, ומה שלוקח הוא לוקח במשפט וביושר לטובת עצמו, כאדם המשכיר דירה בביתו, המעות דירה שהוא מבקש איננו לצער את השוכר, אבל הוא לוקח בשכר דירתו, ואדרבה כשרואה שהשוכר מצליח בדירתו שמח הוא בדבר, אבל פרעה היה מלך רע בטבעו, אכזרי ושונא החוסים במדינתו, ולא היה כונתו בשעבוד בני ישראל לטובת עצמו, רק היה כונתו להשפיל עם ישראל לצערם ולמרר חייהם, כמו שנאמר וימררו את חייהם, וכל עבודתם אשר עבדו בהם היה בפרך, ומלבד המס והשיעבוד היו ישראל שפלים ונבזים בעיני המצריים, ואפילו עבדים ושפחות של המצריים שלטו בישראל, כמו שפירש"י בפסוק עד בכור השפחה למה לקו השפחות, שאף הם היו משעבדים בישראל, וגלות זה היה מר מאד משא"כ גלות פרס אף שהיינו בגלות, היינו חשובים ונכבדים, וכורש ודריוש רחמו עלינו, והטו עלינו חסד, וכאשר נתקיים בזמננו שאדוננו הקיסר יר"ה נתן לב להטיב עמנו, ולרומם אותנו משפלתנו ישלם ה' פעלו הטוב, וירם קרנו למעלה למעלה, כי מה רב טובו בחסדו הגדול, ואמנם אנחנו בני ישראל בשביל זה לא יזוח דעתנו לאחוז במדת הגאוה והרוממות, וראוי לנו לנהוג כבוד באנשי המדינה אשר להם אחוזת הארץ, כי אנחנו רק גרים, וטובה מרדות בלבו של אדם מצד עצמו, ודי שהקיסר יר"ה פרש כנפיו עלינו, שלא ירעו לנו ולא ישפילו אותנו בכח ובזרוע, וכן עזרא אמר כי עבדים אנחנו מצד עצמנו, עם היות כי בעבדותינו לא עזבנו אלקינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס, אעפ"כ מצד עצמנו עבדים אנחנו:

ואפשר שלזה כיון בעל האגדה, בסדר האגדה שבפיסקא כהא לחמא, סיים השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי נשנה הבאה בני חורין, ויש לדקדק כפל הדבר, וכבר מבואר בס' בנין אריאל בשם זקני הגאון מוהרר"ה ז"ל, ואנחנו נאמר לפי דרכנו, יהיו הדברים סדורים זה אחר זה, באמרו אח"כ מה נשתנה כו' ועבדים היינו שבעל ההגדה מזהיר אותנו שלא תזוח דעתינו, ולא נתגאה אפי' יש לנו מלך מלא חסד ורחמים ומרבה להטיב עמנו אעפ"כ אנחנו מצד עצמנו שאנו בארץ נא לנו, ראוי לנו להיות נכנעים לגויי הארץ, ואמר אפילו אם תדעו שבודאי קרבה שנת הגאולה, ותהיה בטוח כי השתא הכא ולשנה הבאה בארעא דישראל, אעפ"כ לא תתגאה, אם בכל זה השתא עבדי, ותתנהג בהכנעה, ולשנה הבאה כשתהי' בארעא דישראל שהוא אחוזת נחלתנו אז תהי' בני חורין: ועל זה תמה אח"כ, א"כ כשאכתי עבדים אנחנו, מה נשתנה הלילה הזה של גלות מצרים, שהגלות דומה ללילה, מכל הלילות של שאר גליות של מלכיות, ומה כל הרעש הזה בלילה הזה שיצאנו ממצרים הלא אכתי עבדים אנחנו:

ובאה התשובה יש הפרש גדול, כי אז במצרים עברים היינו לפרעה מלך אכזרי, מלך מכביד עול אף במה שאין לו תועלת רק להשפיל אותנו משא"כ עתה קם מלך חסיד ורחמן, ואף כי עבדים אנחנו כבר הסיר מעלינו חרפת העבדות, והסיר כל סימני עבדות הנראה לכל, ואם אנו בלבינו מקבלים עלינו להיות נכנעים זה ראוי להיות:

ולכן אחיי ורעיי, שימו לב להסיר מכם מדת הגאוה, ואם היהודי ישמע עלבונו, ראוי לשתוק ופוטר מים ראשית מדון, ואברהם אבינו שהיה חשוב מאד בעיני אלקים ואדם, השתחוה לעם הארץ לבני חת, ודבר בהכנעה גר ותושב אנכי עמכם, ואנחנו מתפללים שלש אבעיות בכל יום, ובכל פעם אנו מבקשים ונפשי כעפר לכל תהי', ואיך נתגאה, אלא שבעוה"ר תפלתנו רק משפה ולחוץ ובלא לב נדבר ושפיל לסיפא שאנו מבקשים אח"ז פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי ואי' חשק התורה והמצות:

וסמיכת הדברים נלע"ד משום דלפעמים הגאוה היא קצת טובה, שיתקנא בגדולי ישראל גדולים בתורה ובמע"ט להיות כמוהם ואף שאין זה תכלית, כי תכנית כל דבר הוא דביקות בה' לעשות מאהבה, מ"מ בתחלת הדבר אין אדם משיג הדביקות, ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ועכ"פ יש קצת צורך בקנאה וגאוה, ויש לה מביא לעבודת הבורא, וכל זה במילי דשמיא, אבל לקנא עסקי עוה"ז עשיר בעשרו, ולהתגאות בזה זה מגונה, ולא יצמח מזה שום מדה טובה, וכבר אמרו רז"ל בברכות (ז' ע"ב) אל תתחר במרעים להיות כמרעים, ואל תקנא בעושי עילה להיות כעושי עולה, ואומר אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת אל כל היום, והרי שראוי לקנא ביראי ה', ואנו מתפללים ונפשי כעפר לכל תהי', אלא שאולי ע"י זה לא יזכה לתורה ולמצות, ולא יקנא ביראי ה' לומדי תורתו ולכן אנו מתפללים פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי:

ועכשיו בעוה"ר עולם הפוך ראיתי, ואיך יקנא בלימוד התורה, והנה קם מאנשי עמנו איש רשע העיז בפניו, שהתורה אינה חשובה מאומה, ונבלה טובה יותר מלומדי תורה, והנימוסים חשובים יותר מהתורה, ובודאי האיש הזה במומו פוסל, והוא גרוע מהנבלה, וסופו להיות נבלתו כדומן ע"פ השדה:

ואמנם גוף הדבר לשבח הנימוסים, ולדעת דקדוק הלשון של העמים, גם אני משבח מאד, וכמה מעלות טובות להממשלה עלינו אשר שמה אל לבה, להרגיל את בנינו לדבר צחות, ומצינו שגם בכתבי קודש גנו אותנו בעת שלא ידענו לדבר בלשון עם ועם, ואל יעלה ברעתכם שאתם יודעים לדבר בלשון אשכנז, כי אין זה נקרא יודע רק מי שיודע לאמרו בדקדוק של אותו לשון, וזה לשון הרמב"ם פ"ב מה' ק"ש הלכה י' קורא אדם את שמע בכל לשון שיהי' מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו לשון, ומדקדק באותו לשון כדרך שמדקדק בלשון הקודש עכ"ל רבינו הגדול, ונחמי' אמר ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים נדבר יהודית, וכלשון עם ועם, הרי שגינה אותם מאד על שנא ידעו לדבר בלשון עם ועם, ולכן טובה גדולה עשה הקיסר יר"ה שצונו ללמוד הלשון בדקדוק, ולידע לדבר צחות כאשר הזכרתי בדרוש שבט העבר, שהרי גם בימי הנביאים האחרונים מצינו דניאל חנניה מישאל ועזרי' שצוה המלך ללמדם ספר ולשון כשדים, ונתגדלו בגדולה, וגם בתורה ובמע"ט, כי הירא את ה' עיניו בראשו, ויאחז בזה ובזה, והתורה עקר, ואעפ"כ לומד גם לשון צח ונימוסיים הנכונים המדריכים את האדם לכל דרך טוב, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, והרי עקר מלאכתנו הוא מו"מ, וצריך לידע כתב ולשון, וכן הסנהדרין שהם היו עמודי הדת של תורה, היו צריכין להבין לשונות העמים:

ואמנם כמה מעלות טובות למקום עלינו, כי עצת ה' היא תקום והוא יתן בלב הממשלה הרוממה לחשוב מחשבות טובות על עם ה' אלה, וכל אלה בחסד ה' הגדיל לעשות, לא במעשינו הטובים, כי אנחנו דלי המעשים מתעצלים מאד בתורה ובתפלה ובקיום המצות ובכל זאת חסדי ה' עלינו בזכות אבותינו ראשי אבות אברהם יצחק ויעקב, וברית אבות לא תמה, אבל אנחנו כשאנו רואים כל טובות המקום עמנו, ראוי לנו לתת לב ולחפש במעשינו, ומה זכות נמצא בנו שיגמול ה' עמנו חסדים כאלה, ואברהם אבינו כשבישרו הקב"ה בשורת ירושת הארץ אמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה, ופירש"י ששאל באיזה זכות יתקיימו בה, והשיבו ה' קחה לי עגלה משולשת וגו' בזכות הקרבנות:

והנה יש לדקדק מדוע דוקא בזכות הקרבנות, והלא יש לנו תורי ומצות הנהוגות לנו בכל מקום, ואומר אני שאין לך דבר רחוק מהשכל האנושי ממצות התורה כמו הקרבנות, כי הלא למעלה אין שם לא אכילה ולא שתי' ולא ריח ולא שום דבר ממדות האלה האנושיות, ולכן אין בזה תפיסת השכל כלל, והעיקר הוא האמונה, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, ואם הטעם נעלם מאתנו, ובזה אזהרה לנו שלא להעמיק דעתנו בחקירות בדבר הנוגע בעסק האמונה, וכל דברי המחקרים בזה יהיו מבני עמנו או מאיזה עם שיהיה בזה הבל הבלים בדבר שאין שכל האנושי משיג, ועקר הכל הוא האמונה לא השכל והחקירה, ואברהם אבינו שהיה ראש המחקרים, ובחקירתו עמד על האמונה לא קם כמוהו, וגם הוא לא היה משיב בזה, ואמנם הבא לטהר מסייעים אותו, ואברהם התחיל לתת על לבו ומאוס בגלולים שהיו עובדים בימים ההם מדעתו, והתחיל לחקור בשכלו, והקב"ה נגלה עליו, ועזר לו לעמוד בשכלו אפילו בדברים שאין שכל האדם משיג בטבע, אבל מן אברהם ואילך אי אפשר לחקור כי יפלא משכל האנושי, וכל דבריהם בזה אין להם קיום זה בונה וזה סותר, ואם ע"י החקירה יתורץ להם דבר אחד, יתחדשו להם נגד זה כהנה וכהנה, ועקר הכל הוא האמונה, וכן באברהם הוא אומר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ובאבותינו במצרים נאמר ויאמן העם, ושורש תורתנו היא האמונה, במה שקבלנו מאבותינו לא לילך בחקירות, ועל החקירות אני אומר עמוקה משאול, שבהם יורדים לדיוטא התחתונה שבשאול, ולא יזכו לחזות בנועם ה' לעולם, לא בחייהם ולא אחרי מותם:

ולכן אחיי ורעיי, שמעו אלי ותחי נפשכם, ולכל אחד ואחד מכם אני אומר לנוכח, ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע, אני מזהיר שתקיימו ירא את ה' ומלך, לעשות רצון מלכנו יר"ה, אבל הזהרו מאד מאד ירא את ה', כי מתוך שתרגילו עצמכם בלשון, תרצו לקרות ג"כ בספרים שאינם מועילים ללשון, רק חוקרי חקירות באמונה ובתורה, ועי"כ יעלה טינא ח"ו בלבבכם בעסק האמונה, כי כל מי שמדבר וכותב דברים בעסק האמונה, עפ"י השכל אינו אלא גורע, ושורש הכל היא האמונה, מורשה מאבותינו הקדושים מאברהם אבינו ראש המאמינים, ויותר מזה עפ"י תורת משה מפי ה' תהי' בלבבכם חומה נשגבה, ואם שונים הם ההולכים אחרי שרירות לבם, ומהרהרים ומחשבים בשכלם העכור להחשיך דת התורה, יהיו יהודים או מאיזה אומה שיהיה הכיפורים בהשגחה הפרטית על כל דרכי איש, והכופרים בנתינת התורה ובנפלאות ונסים נגד הטבע, ואומרים שאין דת נתונה מהבורא, עם אלו אל תתערב, והנה בעוה"ר נתרבו בין בני עמנו כתות שונים משונים, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה בהם דרכם להזיק האמונה השלימה, ועל הכתות אלו הזהיר שלמה עם שונים אל תתערב, כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע, רומז להכתות ששוים לרעה. ואנחנו עם ה' אלה חייבים למסור נפשינו על תורתנו הקדושה, הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ, וכל מה שאנו מוזהרים מפי הגמרא צריך להיות שוה אצלנו כמו דבר הכתוב בעשרת הדברות, ואם אלו הכתות מלעיגים עלינו לא אכפת לנו ואנחנו נלך בשם ה' בדרך אשר דרכו בו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעלי תוס', אשר הלכו בדרך התלמוד ונוגה למו, ולא היה להם עסק בנסתרות, וזכו לחיי עולם ועקר הכל האמונה:

ורבינו הגדול הרמב"ם באגרת שלו החמודה, אשר כתב והזהיר למסור נפשו על הדת, כתב פירוש הפסוק, כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיע, זאת נחלת עבדי ה' כו', ופי' בו רבינו, כי כמה הרפתקאות עדו עלינו, להדיח אותנו מן הדת, ומתחלה היו מושלים רשעים, וקמו בכלי זיין נגד התורה, להמית המקיים התורה, כמו נ"נ וחבריו והמן, וכמה גזירות עברו על ראשינו, בדורות הקודמים, ואנחנו סבלנו כל אלה, ומאמונת אבותינו לא סרנו, ואח"כ היו המלכים והמושגים טובים, והניחו אותנו בחסדם לקיים תורתנו, קמו הפילוסופים אריסטו וחבריו, לחבר ספרים בויכוח להטיל דופי באמונת התורה, ולהכחיש הנסים והנפלאות ובכל אלה אנחנו מחזיקים באמונתנו, וזה כונת הפסוק, כל כלי יוצר היינו הראשונים שקמו בכלי זיינם נגד התורה, עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט, הם הפילוסופים שבאו אתך במשפט הויכוח להכחיש כל דבר שאין הטבע מסכים, את הכל תרשיעי, ואתם תקום באמונת התורה, שהוא מגדל עוז ומחסה ומסתר מן הכל, ואמר אח"כ באיזה גבורה גברנו על כל אלה, זאת רומז על התורה זאת התורה אשר שם משה, נחלת עבדי ה', האמונה הזאת היא לנו נחלה מורשת רבותינו, לא מצד החקירה והשכל, שיבוא מחקר אחר ויסתור חקירה זו ויסכל שכל זה, רק היא לנו נחלה שאינה פוסקת נח יה', וצדקתם מה שמצינו יחידי סגולה שעמדו על הדבר, כמו אברהם אבינו, וכדומה הוא מאתו נאום ה' שהקב"ה פתח להם שער אורה להשכיל דברים שאין שכל הטבעי משיג:

ואבותינו בצאתם מארץ מצרים, וקיבלו התורה המה ראו הכל במופת, דברים שלמעלה מן הטבע, קריעת ים סוף לגזרים, וכל מופתי המן ומופתי הר סיני, המה השיגו מה שהשיגו, והמה היו יכולים לומר זה אלי ואנוהו אלי ממש, ואנחנו נוכל לומר אלהי אבי וארוממנהו, מרומם יותר מכל ברכה ותהלה:

ועקר הכל אמונת הבורא, שהוא ברא הכל כרצונו, והוא משגיח תמיד, ומשלם שכר לעושי רצונו, ונפרע מעוברי רצונו, וכל מה שנעשה הכל הוא בהשגחתו, והוא שנתן לנו התורה בפומבי לעיני כל ישראל, וצוה למשה בע"פ, וממשה נמסר הדבר עד הגיע לחכמי המשנ' והגמ', וכל דברי הגמ' כאלו יצאו מסנהדרין גדולה בלשכת הגזית, והמפקפק בכוס דין מדיני התורה שנקבעו בגמרא, הוא כופר בתורת משה, שאמר לנו ע"פ התורה אשר יורוך, וכל הדברים האלה יהיו תמיד נגד עיניכם, ועל לבבכם, ובזה נזכה לחזות בנועם ה', אפי' אם לא נלמד שום נסתרות, והלואי שנזכה להבין הנגלות, ולקיים המצות ע"פ פשוטיהן, ואומר אני עלינו הדור הזה, האדם עץ השדה, ואנחנו כלי עץ ופשוטיהן טהורי' ומקובליהון טמאי' במחשבת פיגול, ובעוה"ר יש בינינו כת השבתי צבי, אלו עוברים על כל עבירות שבתורה, ודומה לשאור שחמוצו קשה חייבי כריתות, וכת העושים כל ימיהם כחגים, וממלאים כריסם בכל מיני מעדנים תמיד ונמשלו כדבר המתוק לחיך, ועל שניהם אני אומר, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה':

ושורש הכל הוא האמונה בתורה, לדעת כי אם היות שאין אנו יודעים טעם המצות, ואין אנו רשאים לחקור אחרי טעמי המצות והוה זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי אין אנו משיגים כמה רב כחה של המצוה קלה למעלה בעליונים, וכל התורה והמצות צורך גבוה הם, ובפרט לימוד התורה, כל דיבור ודיבור עושה רושם למעלה, תאמר הלוא כל מוצאות הפה המה גשמיים, ואיך יעשו רושם ברוחני, כי אחרי שכן צוה הבורא, רצונו עושה רושם למעלה, ולכן המות והחיים ביד הלשון, וגם קיום המצות אף שנעשים ע"י כלים גשמיים אברי האדם, הכל עושה רושם למעלה, והנה הקרבנות יוכיחו, כאשר אמרנו למעלה, ורבינו הגדול הרמב"ם בספר המורה רצה להתחכם בזה, ואמר כי טעם הקרבנות, כי היו במצרים להוטים אחר ע"ג, והיו רגילים להקריב לע"ג, ואם הי' במתן תורה מושך ידיהם לגמרי מן הקרבנות, לא היו מקבלים, כי כבר הורגל בדעתם כי הקרבנות מקרבים האדם לאלקיו, ולכן כדי למנעם מלהקריב לשעירים, נתן הקב"ה להם הקרבנות שיקריבו לשמים, והרמב"ן השיב עליו תשובה נצחת מאד, ומה יענה הרמב"ם לשור שהקריב אדם הראשון ביום שנברא, ונתקבל ברצון לפני הקב"ה כדכתיב ותיטב לה' משור פר, ואל מנחת הבל ששעה הקב"ה אל מנחתו, הא ודאי שהקרבנות בעצמם הם צרכי גבוה, ושמא תאמר כיון שאין השכל משיג הנעשה בזה למעלה, א"כ איך אפשר שאעשה פעולה באברי שכלם הם גשמיים, ואיך יפעלו ברוחני, ואמנם לא המעשה הוא העיקר אלא הרצון והחשק, ולבו שמח בעשיית המצות והשמחה הזאת שעושה רצון אבינו שבשמים זהו רוחני:

ואפשר בזה רמז מה שנתנו בשלהי מגילה, סימן לקריאת החג הקדוש הזה, משך תורא קדש בכספא, פסל במדברא שלח בוכרא, משך מה שצוה הקב"ה אותנו המצוה הראשונה במצרים משכו וקחו לכם צאן, לא תאמרו שאין בזה שום צורך גבוה, ורק למשוך יד מע"ז כדברי הרמב"ם, לא כן הוא, אלא אע"פ שכבר קיימתם משכו ידיכם מע"ג, ואין אתם להוטים אחרי ע"ג, אע"פ כן קחו לכם צאן לפסח, כי הקרבנות מצד עצמם הם צרכי גבוה, והראי' ע"ז תורא שור שהקריב אדם הראשון כדברי הרמב"ן ז"ל, ושמא תאמר איך אפשר שבדברים גשמיים נעשה פעולה למעלה ברוחניים, לזה אמר קדש בכספא, לשון חשק נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' כו', כי בהחשק הנמרץ אדם מקדש עצמו מלמטה ומקדשין אותו מלמעלה, באשר לבי ובשרי שוים שהלב מתלהב בחשק ההתלהבות אז ירננו וגו':

פסל במדברא, , הנה על הלוחות אף שהי' כתוב עליהם עשרת הדברות, אבל גם כל התורה שבכתב שבע"פ הי' רמוז בהם עבדים היינו לפרעה במצרים, הנה במדרש דרשו ויוציאך ה' מבית העבדים, שהיינו במצרים עבדים לעבדים, ומה זה שהתחיל בעל האגדה עבדים היינו לפרעה, יותר הנס גדול וראוי להודות איך העלנו הקב"ה מבירא עמיקתא, שהיינו עבדים לעבדים לאגרא רמה שהיינו ביציאתינו ממצרים, בתוקף הכבוד והגדולה והממשלה, אמנם הוא על דרך הפשוט, כמו שדרשו בסיחון מלך חשבון, שאלו היתה חשבון מלאה יתושים, אין כל ברי' יכולה לכבשה ואלו הי' סיחון בכפר חלש, אין כל אדם יכול לכבשו, ק"ו סיחון בחשבון, כן הי' הדבר כאן שכבר נודע אמרם ז"ל, שלא הי' עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה מלאה כשפים, וקשרו המדינה בכשפי', ופרעה נודע מאמר רז"ל פרעה שהי' בימי משה אמגושי הי', והי' חכם להרע, ומקושר בשרשי הטומאה, ואלו הי' במדינה אחרת קשה להוציא עבד ממנו, ואלו הי' למצרים מלך חלש, אין עבד יכול לברוח מן המדינה, וכאן הי' תרתי לריעותא, עבדים היינו לפרעה במצרים מלך קשה ומדינה קשה, ולא על חנם אמר הקב"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שזהו הי' פלא גדול וטובה גדולה יותר מבריאת האדם, שעל בריאת האדם נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא, אבל עתה שכבר אנו בעולם, עבודת מצרים היתה זוהמא גדולה לטמאות הנפש עד שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ואלו ח"ו עוד רגע היתה גוברת השער החמשים מהטומאה, ולא היינו יכולים לצאת לעולם, וזהו אמרו, ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים, וזה ראוי שיתן כל אדם אל לבו בשעת אמירת ההגדה, אשר עלינו לשבח לאדון הכל שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה, וכמה מהראוי להזהיר בכל המצות התלוים בחג הזה לקיים הכל מאהבה, ולהזהר שלא יכשלו ח"ו בשום איסור, ובפרט באיסור חמץ שהוא במשהו, ולהגיד ההגדה בשמחה ובאהבה רבה, לא כחותה על הגחלים, ואפשר שהמה עושים על שם הפסוק ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל לכן היו שנים כנגד שבכתב ושבע"פ, וזהו פסל הרומז על הלוחות הי' ג"כ במדברא, דהיינו תורה שבע"פ שניתן בדיבור מפי הקב"ה למשה בסיני, לא כמו עתה בזמנינו שנתרבה ביהודים הכופרים בדברי חז"ל, ושמים לב למנוע הבנים מתורה שבע"פ, אני מזהיר אתכם הבנים לא תאבו ולא תשמעו בדבר זה לשום אדם, ואין אני חושד את הנארמאל לעהרער שח"ו יעשו דבר רע כזה לדבר סרה כזה, כי זה הי' נגד רצון הממשלה הרוממה שהקים אותם רק ללמד את הבנים הכתב והלשון, ודרכי החשבון, ודברי מוסר, והנהגות הטובות, אבל לא לדבר סרה על הדת שלנו, ואם המצא ימצא באיזה עיר ומדינה איזה לעהרער העובר ע"ז, ועושה פעולתו רמי', לא תאבו ולא תשמעו לו, ואתם בנים הגונים שמעו לי קבלו מהם הדברי' הטובים, אבל אם תראו מהם דברים לא טובים חדלו מדרכיהם, שלח בוכרא היצה"ר הוא הבכור מלידה ומבטן, לכל מר כדאית לי', והיצ"ט בא כשנעשה בר מצוה, ושלח בוכרא, וקרב את הילד מסכן הוא היצ"ט: