דרושי הצל״ח – קטע 40

(ד) וזה ענין הלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, פירוש שלא תאמר כי אין ענין להיות מצה ומרור ביחד, ובזמן שיש מרור דהיינו בגלות הזה הישמעאלית אשר השביענו במרורים אין עסק למצה שהוא מורה על החירות, אמנם ע"י פסח שהוא נוטריקון פה סח דהיינו פה יסיח בדברי תורה וסח גי' חיים, שהוא התורה עץ החיים למחזיקים בה, וע"י פה סח מתקיים מצה ומרור ביחד, ואף שיש מרור לגוף בעסקי הגוף, יש מצה זכר לחירות הנפש ע"י לימוד התורה, שאנו יכולים לעסוק בזמן הזה, אלא שלא תאמרו תינח ללומדי תורה אבל ההדיוטות ועמי הארץ , או אותן הטרודין כל השנה על המחיה ועל הכלכלה, הם מה להם לשמוח בחג הזה, הגוף נגוף במס כבד וגלות הישמעאלית כמו במצרים, והנפש ח"ו ג"כ לא מטוהרה בלימוד התורה וא"כ מה בצע לו ביציאת מצרים אמנם מצאתי להם רפואה מן התורה רפואת הנפש, כי עץ חיים היא לעוסקים בה לא נאמר כי אם למחזיקים בה, וא"כ אם המה יזילו זהב מכיסם ליתן לעניים לומדי תורה, וכמו כן לגדל בניהם לתורה, ולהחזיק בני ישיבה על שולחנם יש להם חלק בתורת ה' לטהר נפשם, וזהו נלע"ד כוונת בעל ההגדה בפסקא זו הא לחמא עניא וכו' והנה פסקא זו נתקנה בלשון ארמי, והוא הלשון שהיו מדברים בו בבבל בגלות, ונתקן בלשון שיבינו הכל אפי' עמי הארץ, ומגביהין הקערה לסלקה מעל השלחן, והכוונה ששואל למה באה הקערה הזו עתה בגלות הזה, הלא כהא לחמא עניא שאנחנו אוכלין די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, וגם אנחנו בגלות כמותם ואם תאמר עתה יש לנו טהרת הנפש ע"י התורה, תינח הלומדים אבל עמי הארץ והמה אשר בשבילם ניתקן בלשון תרגום שאינם מבינים אפילו לשון הקודש, ומה חלק להם בתורה, וע"ז באה התשובה כל דכפין ייתי וייכול שאף שהוא עצמו אינו בעל תורה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ומאכיל בחורים ובני ישיבה על שלחנו דהיינו כל דכפין ייתי ויכול, וכל דצריך שצריך מקום ללמוד, שכמה מבני הישיבה שאין להם אפילו מקום לנוח וללמוד בו, מרמז לו ייתי ויפסח דהיינו פה סח, יבא לביתו וילמוד ויתן לו חדר ללמוד, ובזה המה זוכין בגלות הזה, מה שלא היו יכולים לזכות בגלות מצרים, הא חדא מה שיש לנו עתה עמוד להשען בגלות הזה מה שלא היה לנו בגלות מצרים:

ועוד שנית השתא וכו', הנה אם שהגלות הזה קשה ביותר ממש מכל הגליות שעברו, אמנם בחדא יש בו נייחא שכל הגליות היה להם קצבה ובגלות מצרים נאמר ארבע מאות שנה, ולא היה אפשר להקדים גאולתן ובגלות בבל שבעים שנה, אבל הגלות הזה לא ניתן לו ארכא, רק כל יומא זימנא והיום אם בקולו תשמעו, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו, ובידינו לקרב הגאולה ע"י תשובה, ולכן אמר השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל כלומר בידינו הוא אם נרצה לשוב, הרי אנו בטוחים שנהי' לשנה הבאה בארעא דישראל וכמו כן בני חורין:

(ה) באופן שמאוד ראוי להשגיח על לומדים עניים ולהחזיק בידם, וכמו כן בני הישיבה המכתתים רגליהם ממקום למקום ללמוד תורה, והנה ידעתי שבעו"ה השפע מתמעט, אמנם כבר ידוע מה שכתב האלשיך על מה שארז"ל אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח, שהעולם אומרים אם אין קמח אין תורה, ואי אפשר ללמוד, אבל האמת להיפוך אם אין תורה אין קמח בשביל עזיבת התורה השפע מתמעטת, ואני אמרתי אם אין קמח ללומדים אין תורה אינם יכולים לעסוק בתורה, ואם אין תורה שאין הלומדי' יכולים לעסוק בתורה אין קמח לבעה"ב, כי בזכות התורה השפע מתרבה בכל העיר ואמנם במיעוט השפע ראוי לצמצם בכל המותרות שמרבים הוצאות חנם במלבושי' ושאר דברים, וצדיק אוכל לשובע נפשו, אבל בקשת המותרות ורדיפת התענוגים מלי כריסא זיני בישא, וישמן ישורון וגו', בזה ראוי למעט לאחוז במדת הסתפקות:

(ו) והנה מבואר שבגלות הזה באזיא ואפריקא בידינו הגאולה, משא"כ בגלות מצרים לא הי' בידם אפילו התעוררות תשובה, כי נפשם היתה בגלות משוקעת בטומאת מצרים, והוצרכו עזרת אלקי חוץ לטבע, לעוררם בתשובה, והזהירם משכו וקחו שימשכו ידם מטומאת מצרים, ואז התחילה גאולת הנפש, ולפי שהיתה נפשם משוקעת בעמקי מצולת מצרים לא הי' בכחם להפרד כי אם בשבת קודש, שאז האיר להם הנשמה יתירה הבאה רק בשבת וכל ימי החול שבה למעלה, ולכן הנפש היתרה לא נטמאה בטומאות מצרים, ובזה מתורץ קושית האחרונים שהי' לקבוע זכר הנס בעשור לחודש:

(ז) ועוד נלע"ד קריאת השם שבת הגדול, דהנה גאולה רומז ליום ואור והגלות והשעבוד דומה לחושך ואישון לילה ואפילה, ולכן הגאולה העתידה אשר אנו מחכים ומצפים נקרא יום הגדול, כי כל הגאולות שהי' לנו מכל הגליות אין מקום לקרוא להם שם גדול כי בא אחריהם חושך ואפילה של גליות, ופנה היום ונטו צללי ערב אבל הגאולה העתידה שאין אחריה גלות ראוי להקרא בשם גדול, והנה במצרים הגלות כפול לגוף ולנפש וכמו כן הגאולה היתה לגוף שיצאנו משעבוד חומר ולבנים לגאולה, וגאולת הנפש מאפילת טומאת מצרים לאור גדול אור התורה אשר נגה עלינו, והנה גאולת הגוף בא אחריו גלות, אבל גאולת הנפש נשאר נצחי, והנה כל ימות החול הוא נגד הגוף, ולכן נקראים ימי המעשה עבודת הגוף ששת ימים תעשה מלאכה, אבל יום השבת הוא יום הנפש האצולה מכסא הכבוד, ולכן שבת הוא קדוש ה' מכובד, ולכן גאולת מצרים מצד השבת נקרא גדול כמו יום העתיד הנקרא יום ה' הגדול שהיא גאולה נצחית מטומאת הנפש, אבל מצד הגוף שהוא שעבוד הגוף, לא נקרא גדול כי בא אחריו חשכת ליל הגלות הזה, ובזה מתורץ מה שנקרא שבת הגדול ולא קבעו לקרוא יום עשור לחודש גדול:

(ח) ומעתה אחיי ורעי כיון שעיקר גאולת מצרים נסמך להתורה כי זה עיקר הגאולה, ולכן הובטחנו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, אם כן ראוי שכל אחד יחזיק בתורת ה', ואפי' הבעלי בתים הטרודים על המחי', עכ"פ שעה אחת ביום יהי' להם עת קבוע ללמוד איזה שיעור הנוח לשמוע, כל אחד לפי כוחו ובפרט בשבת, לא כמו המנהג הרע בעיר הזאת שהקצינים מבטלין מאוד מן התורה, וממש פורקים עול תורה מעל צוארם, ובעו"ה זהו הגורם שיורדים נכסיהם לטמיון, והמבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני ולכן נא במטותא מינייכו, אם אתם משועבדים בשעבוד המס הקשה המוטל עלינו בבעהמען עכ"פ יצאו לחירות משעבוד הנפש ע"י עסק התורה, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, והדבר יפלא הלא אנו רואין כמה בני תורה המה נכנעים לעמי הארץ, ואם ביתר המקומות נתקיים הדבר שהמה בני חורין מהמס כמו שהוא ע"פ הדין, ובעיר הזאת גם זה אינו אתנו, ואדרבה מחפשים אחריהם אם ימצאו עליהם איזה קנס בפורדאהן אם העלימו איזה דבר וא"כ במה איפוא המה בני חורין, אבל עקר הדבר שהמה בני חורין משעבוד הנפש, ולכן באתי להזהיר את העשירים שלא יגרמו שירדו מנכסיהם ויראו לעסוק ג"כ בתורה כל אחד כפי כוחו, ואדאנן בי' ליתן עצה שלא ירדו מנכסיהם צריך אני להזהיר על עון רבית והנה בעו"ה נמצאו בכאן אשר התמכר לעשות הרע והוא מומר לאותו דבר ונעשית לו כהיתר, עד דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל אני מזהיר את הלווים הרחיקו מפתח ביתו, שהרי הלוה עובר בלאו וגם גורם עניות לעצמו, ורז"ל אמרו בב"מ כל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים והנה אם כוונתן על המלוה בעצמו הי' להם לומר כל המלוה ברבית מתמוטט מנכסיו, אבל אמרם נכסיו מתמוטטים, והכוונה שאין מזל וברכה בכל הנוגע בנכסיו, היפך ממה שאמרו באיוב שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך, אבל ברשע המלוה ברבית הוא להיפך כל הנוגע בפרוטה ממעותיו מארה שלטה, ובא זה ואיבד את זה, פוקו וחזו אלו הלווים מעות מאותם שיצאו מן הדת ע"פ רוב אותן הלווים מהם מעות באים לידי עוני כי המה לוים מהם ברבית בלי היתר, ומה לי שלוה בלי היתר מאותן שיצאו לגמרי מן הכלל, ומה לי שלוה מאותו שיצא מן הכלל בדבר הזה והוא מומר לאותו דבר, ואם לא תאמינו לי הביטו וראו שבעו"ה בשנה הזאת היו בעלי פליטות הרבה מאוד ותראו שממש אין אחד מהם שלא הי' חייב להמלוה ברבית המפורסם, ובזה כלה כל אשר להם, והמה סוברים בעת קבלתם הלואה שימציא לעצמם איזה ריוח במו"מ, ונהפוך הוא שגורם לו קללה והפסד, משל למי שבערה בו אש הקדחת , והוא שותה יין חזק או יין שרף, הלא תחלתו מכבה וסופו מבעיר, בכן עלי מוטל להזהיר, הרחיקו מפתח ביתו של המלוה ברבית בלי היתר, ואל תגעו בכל אשר לו, פן תספו בכל חטאתו:

ואליכם אני קורא אישים יראי שמים יתר בעלי הלואה, אשר לא התפקרו בעבירה זו, הלא לפניכם שערי היתר אשר קבענו למשמרת בבית הרבנים מו"ש, וכשילוה מעות יאמר בפירוש שנותן לו עצה"ע ע"פ תקנת הבית דין מו"ש ויכתוב בשט"ח עצה"ע, ובזה יצא ידי חובתו וגם יתן ווינער להלוה שכר עמלו בתחלת העסק:

(ט) והנה נאמרה יציאת מצרים בשרצים כי אחרי שעקר יציאת מצרים היה לטהרת הנפש, היה צריך להזהירם ממאכלות אסורות, ומאוד צריך שקידה בבית על המשרתות בעסקי מליחה ושאר איסורי מאכלות, וכל בעלת הבית אשר נגע יראת ה' בקרבה צריכה לחקור אחר המשרתת אם היא הגונה לסמוך, ובפרט בחג הפסח ראוי להשגיח על כל דבר, והנה נכשלים הרבה מהמון בכל השנה שקונין הערינג מן האינו יהודי הנחתך בסכין טרפה, ומלבד שסתם סכין אינו נקי הלא דבר חריף הוא ואגב דוחקא דסכינא, ובי"ד סימן צ"ו חתיכת דג מלוח שמביאים הא"י בחבית מותרים מפני שמביאין הרבה ביחד ואף אם נאסרו מקצתן שנאסרו בראשונה נתבטלו באחרונות ואף גם בזה מפקפק הש"ך דכלם נאסרים, ועקר ההיתר שיש גם ספק שמא נחתכו בסכין חדש, וגם רמ"א מסיים שיש מקומות שמחמירין אבל אלו שחותכין בכל יום ודאי אסור ואין לו שום היתר ולכן מהיום אני אומר באיסור גמור שלא יוסיפו עוד כזה:

כאשר הזהירנו הקב"ה וקדשנו במצותיו וצונו על העריות, נאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, והנה בעו"ה נפרץ גדר העריות והפנויות מתפרצות ומזנות בלי בושה וראוי ליתר הבתולות והנערים לקחת מוסר, ולהזהר מהיחוד כי הוא הגורם ומהטיול יחד בגנות ופרדסים, וכל איש ואשה ישגיחו בבתיהם על הבנות ועקר הדבר שבנות ישראל ראוי להיות צנועות ולא לצאת החוצה, והיוצאת חוץ נקראת נפקת ברא, ונתפרץ הדבר מאוד, ביותר באשת איש שהנשים עומדים כל יום השבת ברחובות קרת וכבר הוכחתי כמה פעמים:

(י) והנה מצרים הנקרא ערות הארץ וארץ טמאה בענין העריות וכמו שהעיד הכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו', עמדנו בנסיון, ורק אחת היתה ופירסמה הכתוב, ואף גם זו שוגג שסבורה שהוא בעלה, ועתה שאנחנו בגלות הזה, והאומות גדורין מן העריות איך לא נבוש במעשינו, ואיך נצפה גאולתנו, וביותר צריך להזהיר בימי הקיץ, שמרבים בגנות ופרדסים ובשחוק וקלות ראש, ואם היו משימין לב לשפלות ישראל, והעוני והלחץ זו הדחק, וכובד המס הי' בבעהמען ראוי למנוע משחוק ומטיול:

נחזור לענינו של יום, המצות הנהוגות בליל פסח סגולתן עצומה מאוד, ורוב התורה נאמר בה יציאת מצרים, ובנסים ובנפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים, הכרנו אמונה שלימה מציאות האחד המיוחד, והשגחתו בכל העולמות, ועוצם יכלתו וראוי לקיים המצות בכונה שלימה, ולהודות ולהלל לשמו הגדול בכונה שלימה, ולא להיות מצות אנשים מלומדה:

(יא) והנה במשנה בערבי פסחים ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, מרור על שום שמררו המצרים חיי אבותינו במצרים וכתב התוי"ט לשון הרמב"ם בסוף הל' חמץ ומצה, מצה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם מיד שנא' ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא ברא"ש וברי"ף גורס כגרסתינו אבל גורס כמו שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה ע"ש בתוי"ט וצריך להבין למה שינו הרמב"ם והרא"ש לשון המשנה, והרי"ף שלא שינה הוסיף להביא לשון המקרא, וביותר תמוה שהרמב"ם עצמו בפ"ז מה' חמץ העתיק לשון המשנה, ובפ' ח' הלכה ד' וכן בסוף סדר ההגדה שינה וכתב כלשון שהעתיק התוי"ט בשמו, והנה כבר כתבתי שעבודה כפולה הי' עלינו במצרים וגם ישועות שתים הי' בגאולת מצרים, והעבודה כפולה היא עבודת הגוף והנפש, עבודת הגוף בחומר ולבנים ובכל עבודה בשדה. ועבודת הנפש ששקעו נפשות בני ישראל בטומאת חלאת הזוהמא של טומאת מצרים, , וכן היתה הגאולה גאולת הגוף וגאולת הנפש, והנה עבודת הגוף וגאולתו הי' דבר הנראה בחוש, אבל טומאת הנפש גאולתה צריך ראיה והוכחה, כי אינם דבר המורגש, אמנם חפזון גדול ובהלה גדולה היה ביציאת מצרים, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאל אותנו, והנה החפזון הזה לא הי' נחוץ בעבור עבודת הגוף, שהרי כבר פסקה העבודה מר"ה, וכמ"ש רז"ל בר"ה פסקה עבודה מאבותינו במצרים, אבל כל החפזון הזה הי' בעבור גאולת הנפש, ואלמלא עוד רגע היו משוקעים בעומק הטומאה, עד שלא הי' להם עוד תיקון, והרי החפזון והבהלה ראי' גדולה לגאולת הנפש, והנה המשנה ר"ג אמרה הי' בזמן הבית, ואז היינו צריכים לשבח גם על גאולת הגוף. ולכן מר סתם מצה על שנגאלו ממצרים, והיינו גאולה סתם הן לגוף הן לנפש, ולכן לא הביא הפסוק ולא יכלו להתמהמה, שזה מיירי ק' בגאולת הנפש, וכן הרמב"ם בפ' ז' העתיק לשון המשנה, אבל פ ח' אף שהתחיל בזמן המקדש מ"מ מיירי גם בזה"ז, וכמו שמסיים ם ובזה"ז וכו', וכן הרא"ש מיירי בזה"ז, ולכן עתה מה בצע לנו גאולת הגוף, והרי עבדים אנחנו, ומה אי כפת לנו אם היינו עדין עבדים למצרים, או עתה לישמעאלים א"כ עקר הדבר אצלינו גאולת הנפש, ולכן הוצרכו להביא ראי' על גאולת הנפש, ממה שלא הספיק בצקם להחמיץ, עד שנגלה הקב"ה וכן ולא יכלו להתמהמה:

וזה טעם הרמב"ם בנוסח הגדה שלו, כתב בהתחלת דבריו וז"ל, נוסח הגדה שנהגו בה בזמן הגלות כך הוא, מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים עכ"ל, וצריך להבין מה הכוונה בזה, אלא הוא הדבר שדברתי שבזמן הגלות יש מקום לבעל דין לחלוק תכף בכוס שני, שבו מתחיל השינוי משאר מועדים, ויש מקום לשאול הלוא עתה אנחנו ג"כ בגלות, וא"כ מה ריבוי השמחה הזה על יציאת מצרים, ולכן מקדים בבהילו יצאנו ממצרים, והבהלה אות ועדות על גאולת הנפש:

וזה כונת שאלת הבן חכם, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והנה השאלה סתומה, והתשובה סתומה וחתומה, אמנם עשותינו בלילה הזה כל המצות הללו זכר לחירות, היותינו עושים דבר זה תמיד, הן בזמן הבית הן בזה"ז, זה משפט וחוקה, שמשפט הוא דבר שיש בו טעם הגין, וחוקה נקרא דבר שהוא נגד הסברה, והנה בזמן הבית שאנחנו בני חורין, ראוי מצד הדין והמשפט לתת שבח והודי' ולעשות זכר ליציאת מצרים בכל המצות הנהוגות בלילה הזה, אבל בזמן הגלות באזיען ובאפריקא ואכתי עבדי אנן נראה הדבר כחוקה בלי טעם, אמנם שורש הטעם הוא גאולת הנפש, והנה שיעבוד הגוף וגאולתו מפורש בתורה אבל שעבוד הנפש וגאולתה אינו מפורש בתורה וצריך עדות ע"ז:

וזה שאלת החכם, מה העדות על גאולת הנפש, וכיון שאין לנו עדות בתורה ע"ז, א"כ מה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' שהרי בזמן הגלות נראה הדבר כחוקה בלי טעם, ואמנם יש לנו עדות מן התירה על גאולת הנפש ממצרים, גאולה שלימה ונפלאה מאד, כי בכמה מקומות הוזהרנו בתורה שלא לשוב למצרים עוד לעולם, והדבר צריך טעם מדוע כל המדינות הותרו לנו לגור באשר נרצה, ומצרים הלוא היא ארץ טובה ושמנה כגן ה' כארץ מצרים:

אמנם ניצוצי קדושה נפזרו בין עו"ג, וצריכין ישראל כלם או מקצתם להיות פזורים בכל המקומות ללקט כל הניצוצות, אמנם מצרים עשו כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר שום ניצוץ קדושה, הכל הוציא ה' בהוציאנו ממצרים, ולכן אין לנו לבוא שמה לעולם, והנה אפיקו מינאי ובכל עו"ג עדיין יש שם שבירת כלים מהקדושה, וצריכין אנו לבוא שם ללקטם ולהוציאם מטומאה לטהרה אבל במצרים אין מפטירין אחר הפסח שהיא גאולת מצרים אפיקומן לשון אפיקו מנאי, שלא נשאר שם שום קדושה, וא"כ הרי הוכחה גדולה על גאולת הנפש:

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, הרשע הזה רואה עול התורה שעל הלומדים והגית בו יומם ולילה ורבא דעיין בשמעתתא עד דמבען אצבעיה דמא ואצל הרשע נחשב העבודה זו יותר קשה מעבודת מצרים וכל עבודות קשות שבעולם אצלו יותר נקל מעול התורה והוא אינו יודע הנחת הגדול שיש להלומדים מלימוד התורה והארת הנפש ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והרשע שואל מה העבודה הזאת לכם אתם אומרים שיצאתם לחירות ממצרים ואם בני חורין אתם מה העבודה הזאת לכם וכוונתו על עבודת עול תורה לכם ולא לו שהוא פרק עול תורה מעל שכמו ואינו מביט בשום ספר ואם יתחייב במשפט בדין תורה פורק עול מעל צוארו והולך אחר שרירות לבו ומוציא עצמו מן הכלל ולפי שהוציא עצמו וכו': ונחזור לדרוש שהתחלנו בו לחם עוני והכתיב עני והקרי עוני והנה זה לשון הפסוק בפרשת ראה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור כו' וכונת הפסוק לחם עני כתיב שאפילו בגלות שנקרא עני אף על פי כן עוני קרינן שעונין עליו דברים הרבה וכל המרבה לספר הרי זה משובח והטעם לפי שגאולת מצרים לא הי' גאולת הגוף לחוד כי אם גם גאולת הנפש והראי' כי בחפזון יצאת ממצרים ובשביל הגוף אין צורך לחפזון שכבר היו פנוים מעבודת פרך מר"ה רק החפזון הי' בשביל טהרת הנפש ולכן תזכור יום צאתך מא"מ כל ימי חייך ימי חייך הימים דהיינו בזמן הגאולה וקיום בית מקדשנו כל ימי לרבית הלילות הגלות הנמשל ללילה אפי' הכי חובה להודות ולהלל על יציאת מצרים: והנה ממצרים יצאנו בחפזון לפי שלא הי' בידינו לא תורה ולא מצות לטהר נפשותינו אבל בגלות התורה והמצות מגינות ומטהרים נפשותינו ולכן נאמר בגאולה העתידה לבוא בעגלא ובזמן קרוב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלקי ישראל וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ויחיש גאולתנו ופדות נפשנו: דרוש ל"ט לשבת הגדול עבדים היינו לפרעה במצרים כו', ויש לדקדק שהיה לו לומר רק עבדים היינו במצרים, ומאי אכפת אם עבדים היינו לפרעה או לאיש אחר, והלא עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות, ואמנם לפי שלכאורה יפלא הדבר, מה רעש הגדול הזה עתה בזמננו לחוג חג הפסח והלא גם עתה אנחנו בגיות וחוץ לארצנו, וא"כ מה זה שמחה ביציאת מצרים: