דרושי הצל״ח – קטע 39

(ו) ונראה משום דהגם עונש הגיהנם הוא עונש נפשי וקשה מאוד, עם כל זה איננו עונש נצחי, וגם לו סוף ואחרית, כי הגיהנם הוא רק כור ומצרף כהתוך כסף בתוך הכור, כן נצרפת הנשמה בגיהנם, וכאשר כלו הסיגים נשארה הנשמה נקי', אבל הגלות אם שהוא עונש גופני ואינו קשה כל כך, עם כל זה עדיין שאור שבעיסה קיים וביצה"ר גובר, ואולי יחטיא איש נגד חבירו כי המקום מסוכן ואחד מלשין על חבירו, ועונש עבירה עבירה, וח"ו אין לדבר סוף, וכאשר החוש והנסיון מעיד על זה בגלות שהמלשינות והמחלוקת הוא אריכת הגלות, לא כן גלות מצרים ושאר הגליות שלא היה בנו דלטורין, ובזכות זה נגאלו וע"י הגליות ניצולו מגיהנם:

(ז) והנה אכילת הירק הוא סימן השלוה, כי מתוך שמסתפק במועט איננו נבהל להון, ואין עינו רעה בשל אחרים, ומקרא מלא הוא, טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו, וזה רמוז באומרו, שבכל הלילות שהוא שאר גליות הרומזות ללילה אנו אוכלים שאר ירקות והיתה אהבה בין איש לאחיו, הלילה הזה מרור, הנה בפ' ע"פ אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפתחא דבי איזגדור מלכא חליף ואזיל אטורגנא דמלכא, חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפי' פירש"י שנתאוה לאכול ונסתכן:

וכן בטור א"ח ס"ט תרי"ז, וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנה פניו מסוכן הוא, וכתב הרב"י דכי חיור אפיה מסוכן הוא, הרי שהחוורת פנים הוא סימן לתאוה יתירה למאכל:

(ח) ובמס' פסחים דף ל"ט נתנו סימן לירק שיוצא י"ח משום מרור, ר' יוחנן בר ברוקא אמר כל שפניו מכסיפין, וזה שאמר הלילה הזה בגלות ישמעאלית כולו מרור, עם כל העוני שביהודים בעוה"ר גברה התאוה, וכל אחד פניו מכסיפין וחומד ומתאוה מה שלא יכול להשיגו, ומתוך כך מתקנא בחבירו ומתרבה השנאה והמחלוקת וסופו יורש גיהנם, ההיפך מה שבשאר הגליות היה לנו הגלות פדות לנפשנו, להצילנו מבור שחת אחר מותו והלילה הזה מרור גי' מות ויורד בנסיסו לשאול גם אחר מותו אך חשך ישופהו ויורש גיהנם:

(ט) ע"כ אחיי ורעי חוסו נא על נפשותיכם והסירו קנאה ושנאה מלבכם, והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והעבר אין ולהבא נא למחול אחד לחבירו, ויהיה אהבה ואחוה ושלום וריעות, וכמדומה שכבר אמרתי אשתקד עבדים היינו לפרעה במצרים שהיה מדת עבדים שאחד מהדברים שצוה כנען את בניו הוא, אהבו זה את זה, לכן היה מדותינו במצרים שאהבנו זה את זה ולכן ויוציאנו ה' אלקינו משם, עוד נ"ל טעם לתרץ קושיית הפוסקים שהקשו שהיה לקבוע זכר לנס זה בעשור לחודש יהיה בשבת או בחול:

(י) הנה בשבת ההוא שהיה בעשור לחודש משכו להם כל אחד שה לפסחו, וכאשר שאלו אותם המצרים, השיבו זבח פסח הוא לה' לעבוד העבודה הזאת, והנה נחזי אנן בתחלת ביאתו של משה רבינו ע"ה, כאשר אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה', פוק חזי מה עלתה בהם בישראל, שאמר פרעה נרפים המה נרפים על כן הם אומרים נזבחה וגו', תכבד העבודה וכו', והנה הרע פרעה מאוד להעם והכביד עליהם העבודה, וצוה לנוגשי העם לא תוסיפו לתת להם תבן וגו', והנה עתה שעשו ישראל מעשה בפועל ליקח להם צאן לפסח, פשיטא שהיה מקום להם לירא מאוד מאימת המלך, שיאמר נרפים המה, ויכביד עוד העבודה עליהם, ואלו זה ביום אחר לא היה כל כך מקום לירא, שכבר היו מוכבדים מאוד בעבודה, ואין מקום לפרעה לחשוד אותם שעושים זה מרפיון העבודה, אבל כשעשו זה בשבת קודש, שאותו יום היה להם יום מנוחה במצרים שבחר להם משה רבינו, פשיטא שהיה מקום לפרעה לומר נרפים המה, והיה להם לירא שישיב להם גמולם שיעשו מתכונת הלבנים אפילו בשבת, אלא שאמונה גדולה היתה בעם, ובטחו בהקב"ה שבודאי יגאל אותם, א"כ עקר הפלא מבני ישראל שעשו זה בשבת קודש, ולכך קבעו זכר הנס ליום שבת קודש, ונקרא שבת הגדול

(יא) ועכ"פ עולה מדברינו שהיה מקום לירא אלא שבטחו בה', ואמרו שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועם שכבר ראו שכבר צמח להם רעה ע"י אומרים נעבדה וכו', תלו בה שזה היה להם למחוק עונם ולקרב גאולתם על ידי קושי השעבוד, ועתה נחזי אנן בגלות הזה המה מרפין ידיהם מן הצדקה, באמרם פן ע"י זה תצמח להם איזה הוספה על המס ואבדה האמונה ואותן אנשים שהוסיפו עליהם הקאנטרבוצייאן פחתו לעניים מן הקצבה והמה מכבים אש בתבן, הנה אנחנו רואים בעינינו שהמלכה מלאה רחמים וחסד, וא"כ אין לנו לתלות כובד המס המוטל על בני העיר יתר מיכלתם, כי אם בעונינו וצריכין אנחנו לפשפש במעשינו מה הוא הגורם, והנה כתיב מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו ואמר בגמרא מאן חונן דלים שבור מלכא, והנה הרבה נכשלים בעיר הזאת באיסור רבית, בראשון אלו שעושים שותפות עשיר עם עני זה בפריטי וזה בהתעסקות גופו, הנה אפילו אם הם שוים בריוח ובהפסד יש איסור אם אינו נותן לו שכר טרחתו, וכאן כבר ראיתי כמה שטרות המבואר בהם שלא יהיה לבעל הממון שום הפסד, וזה איסור רבית ממש, ואם רבית צד אחד מקרי רבית הוה אפילו רבית קצוצה , ועכ"פ רבית דרבנן הוא לכל הדעות, ובזה אינו מועיל אפילו יתן ש"ע:

(יב) והנה אם שניהם מניחים מעות לשותפות מבואר ברמ"א בסי' שרשאים להתנות על שכר והפסד כרצונם. והיינו אפילו אם אחד מניח הרבה ואחד מניח מעט, וכן מבואר להדיא בדברי הרי"ף בשערים מ"מ היינו משום שאז אינו נקרא עיסוק רק שותפות והיינו אם עכ"פ אינו מקבל עליו כל ההפסד, אבל אם המתעסק מקבל עליו כל ההפסד אז חזר כל הסך מלוה ואין כאן שותפות לגמרי וכל הריוח שנותן להשני הוא רבית ממש:

(יג) ואמינא לך טעמי' דהרי"ף משום שאין כאן הלואה דבשלמא בעיסוק שאחד אינו מניח כלל, והוא רק כשליח, והריוח שנוטל היינו משום שנעשה שותף ע"י חצי המלוה, אבל כשכל אחד מניח אף שאחד מניח מעט מ"מ אין כאן מלוה, ממ"נ אם נוטל חצי הריוח הלא בלא"ה מגיע לו חצי הריוח אף שסך שלו מועט כמבואר בח"מ סי' קע"ו בשלשה שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו' שחולקין בשוה, וזה ג"כ דעת הרי"ף שמה, ואם הוא נוטל יותר מחצי הריוח עדיין אין כאן מלוה שאפילו תאמר שהלוהו עד כדי סך הריוח שנוטל מ"מ כיון שנשאר גם לו איזה סך בשותפות, עדיין היה להם לחלוק בשוה ולמה זה נועל יותר, אלא ודאי שזה תנאי בעלמא ולא מטעם מנוה, וזה פרפרת נאה וטעם משובח לדברי הרי"ף אבל כשמקבל כל אחריות ההפסד הוא מלוה ממש:

(יד) וביחוד שראיתי כמה שטרי שותפות שמשעבד המתעסק כל קרקעותיו על ההפסד, או שנותן תכף חילוף על הסך שכל זה מלוה ממש הוא ונכשלים מאוד באיסור רבית והנה שבקי היתרא ועבדי איסורא, והלא יש לפנינו דרכי היתר להתנות שלא יהיה נאמן על הקנין כי אם בעדים או להתנות שלא יתעסק רק במו"מ פלוני ואז כשמשנה כל האחריות עליו.

וכמו כן אלו שיש להם קאררעספאדענץ במרחקים וזה נותן בעד חבירו כאן, וכן חבירו שמה עבורו, עד יום שיבואו לחשבון ומחשבים כל אחד יציאותיו עם הרוחים מיום ליום ומשעה לשעה בלי שום היתר בעולם ועוברים על כמה איסורים דאוריי' בשאט נפש (טו) כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים, וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלקי ישראל, ועל כן ראוי לשום על לב חומר העבירה ולהיות נזהר עכ"פ מהיום והלאה:

עוד ראיתי לפשפש ומצאתי בעון חילול שבת קשה עלינו עול המס כי מתוך שכר המצוה אתה למד עונשה, והנה המענג שבת ניצול משלשה פורעניות וחד מנהון גלות, וא"כ המחלל שבת מוסיפין עליו השעבוד, והנה כמה וכמה מכשולות בכאן שהולכין בשבת לטייל גם מחוץ לעירוב ומטלטלים חוץ לעירוב גם הולכין בערבוביא אנשים ונשים נערים ובתולות ועבירה גוררת עבירה ואבוהן דכולהו ביטול תורה, כי ביום השבת שהוא יום מנוחה ואינם טרודים במו"מ היה להם לילך לשמוע דברי תורה ודברי תוכחה מפי מגידי השיעורים, והפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול דרך ארץ, והלא זה ראשית דברי שאמר הקב"ה לאברהם בשעה שפורשין משתים נידונין בשתים, (טז) דינים הנוהגים עתה בשבת הבע"ל שחל בו ער"פ, הנה בשבת הבע"ל בע"ש מחויב כל איש ואיש טרם ילך לבית הכנסת לקבל שבת, לשאול בני ביתו אם הפרישו חלה מן החלות, ודבר זה ראיתי בתשובת כנסת יחזקאל, וטעמו ונימוקו עמו שבמשנה מבואר שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה ואחד מהם עשרתם, וכתבו הפוסקים שהא שא"צ לשאול הפרשתם חלה, היינו משום שחלת ח"ל אוכל ומשייר ואח"כ מפריש, וא"כ אפילו לא הפרישו יש תקנה ולכך א"צ לשאול, וא"כ בשבת זה שאם שכח להפריש אין תקנה ע"י שיור, שאי אפשר לשייר משום חמץ, וא"כ כיון שאין תקנה אפילו בדיעבד ממילא צריך לשאול עם חשיכה אם הפרישו חלה, והנה דבריו דברי פי חכם חן:

(יז) והואיל ואני עסוק בעסקי חלות של שבת צריך אני להזהיר על איסור שנכשלים הרבה בכל השנה, ששולחים חלות לאפות אצל אופה אינו יהודי, וכמו כן דבר גרוע מזה ששולחים פשטידא שמה לאפות והנה בפשטידא יש איסור גדול מחשש שמנונית דאיסור, אלא אפילו חלות כמות שהם, ג"כ אסורות אפינו דיעבד, שכל ההיתרות במקומות שאוכלים פת כותי הוא דוקא פת של א"י עצמו, אבל פת של ישראל שאפאו א"י דינו כשאר בישולי א"י שאין לו היתר בשום מקום ובשום זמן רק ע"י השלכת קיסם או חיתוי גחלים:

(יח) מי שדרכו לעשות הזרוע צלי ולא מבושל אסור לצלותה בליל י"ט כי אין אוכלים צלי בלילי פסחים אמנם אם ירצה לאוכלה ביום ראשון של פסח ביום מותר לצלותה בלילה:

(יט) התנורים אם יאפו בהם החלות צריכין ליבון מחדש להכשיר' לפסח ואם לא ילבנם בערב שבת קודם חשיכה שוב אסור ללבון ביום טוב עד ליל ראשון של חול המועד, מי ששייר חמץ בשבת אחר אכילת סעודת הבוקר, יתן לא"י במתנה שלא ישאר ברשות ישראל עד אחר זמן איסורו ויעבור בבל יראה, ואין לעשות בשבת הזה דייסא ולא שום חמץ הנדבק בכלים, וצריך ליזהר לאכול מאוד בהשכמה:

(כ) ביום הששי אף שמותר לאכול חמץ כל היום וכל הלילה עד מחר שליש היום, עם כל זה החמץ שמבער צריך לבער קודם שעה ששית כמו בכל השנים, משום איחלופי בשאר השנים, ולכן נלע"ד שגם מכירת החמץ ימכור קודם שש:

בשבת הבע"ל שלא לסדר המצות לסדר הלילה ולא הספסלים לצורך היסבה עד הלילה ממש, כי אין שבת מכין לי"ט וכמו כן אסור לעשות ביום ראשון שום דבר לצורך הלילה עד הלילה ממש, כי אין יו"ט מכין לחבירו:

(כא) אם אופין חלות בע"ש ואח"ז רוצין לאפות בו מצות המצוה ע"י ליגון צריך ליזהר ללבנו מתחלה לצורך היכשרו, ולהמתין עד שיצטנן ואח"כ לחזור להסיקו לצורך אפיית המצות:

(כב) מרור צריך ליזהר שלא לקנות מאלו החתיכות קרין שהמה חתוכים בסכין של א"י לא מבעיא בפסח שמלבד איסור טריפות יש בו גם איסור חמץ אלא אפילו בכל השנה צריך ליזהר בזה, וגם בבצלים צריך ליזהר שאם המה חתוכים אף משהו עד גוף הבצל, המה אסורים כעובי אצבע לכל צד החיתוך, ודבר זה שכיח ברוב הבצלים, והעולם אינם נזהרים ונכשלים באיסור וצריך השגחה יתירה על זה, וכשיראו הא"י זהירות היהודים שנמנעים מלקנות גם הם שוב יזהרו ולא יחתכו אותם וכמו כן צריך ליזהר ברעטוך, ואני בעיני רואה תמיד איך הא"י מחתכים בסכין שלהם ומי שיש לו מעט יראת שמים יזהר בזה כי אכילות אסורות המה:

(כג) אפיית המצות העיקר להשגיח על האופה שלא יקמץ בעצים, ושלא למהר לקחת המצות מן התנור, ושלא ללוש כל כך בבת אחת, ולכל היותר לא יעמדו יחד ללוש יותר מארבעה עיסות:

(כד) הקאנען שלוקחין לצורך מי המצות או החבית צריך ליזהר אם לא החזיקו בו אשתקד יין או עפילטראנק, או שאר מי פירות אפילו של פסח:

(כה) להשגיח על זה הנותן מצות בתנור שלא יושיבום דחוקים עד שיגעו זה בזה, ושלא יקח שום מצה ממקומה עד גמר אפייתה כי תכף נאסרה המצה והמרדה:

(כו) הגעלת כלים כל אחד ישגיח בעצמו על כלים שלו שלא יהי' בהם סדק או חלודה, ובפרט האידנא שכיח החלודה מחמת שהיו טמונין בקרקע בעת המצור, ושלא להגעיל הכלים שאופים בהם טרטלעך או חרוניק:

(כז) שלא להעמיד דבר על תנורי בית החרף ושלא לבשל בתוכם וכן שלא ליתן שום מאכל תוך הרער:

(כח) מכירת חמץ יזהרו שיהי' על פי דין ומכירה גמורה, וכבר תקנתי נוסח השטר אשתקד, וביותר צריך להזהיר אלו מוכרי קמח או הריפות וכן מוכרי יי"ש שיזהרו בדבר, כי המה מכשילין ח"ו רבים ולכן כל אחד יראה נוסח המכירה שלו בפני אחד מבית דין שיהי' הכל עשוי ע"פ דין:

(כט) כבר הזהרתי את מוכרי הקאפע שהצוקער של פסח ששייך בו בישול לפי שעדיין לא נתבשל, שלא לתנו לא בכלי ראשון, ושלא לערות עליו מכלי בשבת, וכבר הזהרתי אותן שכלי ששואב בו מן היורה דינו ככלי ראשון אם שוהה בו קצת, ועכשיו צריכין גם בע"פ ליזהר בזה, ואין הגעלה מועיל להקעשניך שיש להם קנה חלול אמנם ראיתי להזכיר מה שנכשלים בזה במשך השנה שכבר ראיתי בעיני שבקנה הזה פעמים נשאר בו גוש חלב שיש בו ממש, והמה שותין בו באמצע אכילת בשר וצריך ליזהר בזה מאוד, צריך ליזהר בע"ש הזה להדליק הלאמפין מבעוד יום, ולחזור ולכבותם מבע"י, ושוב ידליקם שנית לנר שבת ואז יוכל להדליק בהם גם במוצאי שבת בליל יו"ט:

(ל) החג הקדוש הבא עלינו לטובה ראוי לשמוח בו מאוד, כי בו יצאנו לחירות מעבודה קשה עבודת הגוף ועבודת הנפש, והקב"ה בעצמו ובכבודו נגלה עלינו, ולא את אבותינו הוציא כי אם אותנו וראוי לגמור ההגדה וההלל בשמחה שלימה, שמחת הנפש, ולקיים כל המצות לשמה, והנשים יזהרו בארבע כוסות וביחוד שתי כוסות האחרונים שלא ירדמו בשינה, ובזכות המצות הללו נהיה בטוחים, כי הקב"ה יציל איתנו גם עתה מכף כל הקמי' עלינו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, ובפרט בעתות המלחמה ועל מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, שהקב"ה הצילנו ויצילנו מידם וכדאי הוא החג הקדוש הזה שיגן עלינו ונזכה לקיימו ככל חוקותיו ומשפטיו:

(לא) כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות צדקה זה עם זה, וראוי להרבות צדקות לעניים כי צרכי הפסח מרובים, וכשם שנעשה נסים ונפלאות לאבותינו כן עתיד הקב"ה לעשות עמנו ויגלה שכינתו עלינו לעין כל חי ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: דרוש ל"ח לשבת הגדול (א) הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא במצרים כל דכפין וכו', המצה נקראת לחם עוני ואמר שמואל בערבי פסחים שעונים עליו דברים הרבה, והנה החכם האברבנאל הרגיש, הלא סיפור הגדה היא על הפסח ועל המצה ועל המרור, ומה נשתנה המצה שנקבע על שמה שם עניית הדברים, ולא נקבע שם זה על הפסח או על המרור.

ולפי פשוטו נלע"ד לפי שפסח נוהג רק בזמן הבית, וסיפור הגדה שהוא ענית הדברים נוהג לדורות בזמן הבית ובזה"ז, וכן המצה חובה לדורות ולכן לא נקבע שמה זה על הפסח, , אבל על המרור קשיא, למה לא נקרא מרור עוני, ויתכן קושיא זו אי הוה מרור בזה"ז דאורייתא אבל כיון דמרור בזה"ז מדרבנן אתי שפיר, אבל לרב אחא בר יעקב דס"ל גם במצה בזה"ז דרבנן הדרא קושיא לדוכתיה, ואולי בהא פליגי ר"י הגלילי ור"ע בדף ל"ז ע"א, דרבי יוסי הגלילי דריש לחם עוני הנאכל באנינות, ור"ע דריש כשמואל שעונין עליו דברים הרבה דר"י הגלילי סבירא ליה מצה בזה"ז דרבנן וא"כ מצה שוה לפסח ומרור, וליכא למידרש שעונין עליו דברים דמ"ש דכתיב במצה ולא במרור ופסח, ור"ע ס"ל מצה בזה"ז דאוריי', ובזה מתורץ קושית התוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה ואידך שהקשו תימא דרב אחא בר יעקב דאית ליה בשלהי ע"פ מצה בזה"ז דרבנן דריש התם כולהו קראי דלא ככל התנאים ע"ש, ולפי מ"ש אית לי' לרב אחא ב"י תנא דמסייע ליה ר"י הגלילי שסובר מצה בזה"ז דרבנן:

(ב) ובזה נלע"ד לתרץ בדף ל"ח ע"ב בחלות תודה דמפרש רבא משום דכתיב ושמרתם המצות, וזו משתמרת לשם זבח, ורב יוסף אמר שבעת ימים תאכל מצות הנאכלת לשבעה, יצאה זו שאינה נאכלת אנא ליום ולילה, והקשה הגמ' ותיפוק מלחם עוני שנאכל באנינות, סבר לה כר"ע דאמר עני כתיב, ופירש"י דלא דרש הקרי עוני רק המסורת עני, והוא פלאי שהרי לעיל בדף ל"ו אפי' ר"ע מודה במסקנא דקרינן עוני, ודריש בה כדשמואל שעוני' עליו דברי', וא"כ גם לרבה ורב יוסף הוה ליה לשנויי הכי, ולמה נדחק עני כתיב, ונראה משום בדף קט"ז ע"ב אמרינן מאן אמר הגדה בי רב יוסף רב יוסף, וקאמר שם דסבר רב יוסף מצה בזה"ז דרבנן, וא"כ לרב יוסף לא הוה מצי לשנויי שעונין עליו דברים הרבה דא"כ למה כתבי' במצה ולא בפסח ומרור, ולכך הוצרך לשנויי עני כתיב, אלא דלפי המסקנא בדף קט"ז ע"ב לא איצטריך למימר דסבר מצה דרבנן אלא דלא דריש בעבור זה למעוטי סומא ע"ש נסתר זה:

(ג) ובסדר הגדה והגדת לבנך ביום ההוא, יכול מראש חודש ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבע"י, ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, והנה אחז מצה ומרור ושבקינן לפסח, ונוכל לומר דבזמן הזה קאי, אמנם גם בגמ' דף קע"ז ע"ב בעבור זה לאו למעוטי סומא אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתי ושם אקרא קאי למדרש פירושו, וקשיא למה שבקי' לפסח, ואומר אני שעל זמן הבית לא הוצרך הכתוב להזהיר, ומצד הסברא בלי שום צווי החיוב מועל על עבד שהוציאו מעבדות לחירות, ומאבל ליו"ט, ומשעבוד לגאולה, דבעי האי עבדא להודות ולהלל ולספר עזוזו ונפלאותיו וכמו שאמרו בע"פ דף קי"ז ע"א, אמר רב נחמן לדרו עבדי', עבדא דמפיק ליה מרי' לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מה בעי למימר ליה, א"ל בעי לארויי ולשבוחי, א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה, אבל בזמן הזה שחזרה העבדות והשעבוד ועבדים אנחנו וכלה כל הרכוש, וידל ישראל מאוד אז הי' מקום להשטן להתגרות ולהחטיא להתעצל בסיפור יציאת מצרים באמרו ומה איכפת ליה בגאולת אבותינו, ואין אנו בני חורין, ולכך הזהירה הגמ' ובעל האגדה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, מצה ומרור דייקא שהמה מונחין ופסח איננו כי חרבה עירנו, ואפי' הכי והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי לי דייקא, שגם לי בדור הזה הוא חירות גמור שאף שעבדים אנחנו עתה בגלות הישמעאלית הזה עבודת הגוף, אבל במצרים היתה טומאת הנפש זוהמת הקליפה, והטעם הוא שבמצרים לא הי' בידינו שום דבר להתגבר על הקליפה, אבל עכשיו התורה נתונה לנו מורשה והיא שעמדה לנפשינו לטהרנו מתלאותינו, ובראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין לו, ואם פגע בך מנוול משכהו לבה"מ אם אבן הוא נימוח, ולרמז זה נלע"ד הקרי והכתיב לחם עני כתיב ועוני קרינן שהנה הכתוב אמר שנאכל מצות לחם עוני, פירוש שגם בגלות הזה שלחמנו לחם עוני, וא"ת כיון שאכתי עבדי אנן באזיען ובאפריקא למה נזכיר יציאת מצרים, ומה בצע בגאולה ההיא שהיתה לאבותינו אנן מה איכפת לן, ועל זה בא הקרי עוני קרינן שעוני' עליו דברי' שהגלות הישמעאלית אם לחמנו עני מ"מ עונין עליו דברי תורה, המגינה עלינו משא"כ גלות מצרים: