דרושי הצל״ח – קטע 38

והנה השטן הרומז על אנטיוכס הרשע וגם השר הממונה שלו למעלה בא להזכיר שלשה מיני קיטרוג, וכלם רמזו בכתבו לכם על קרן השור, הראשון לראש הכהנים אהרן קדוש ה', וגם לומר שמזה נראה לאהרן כעין קרני שור, ודימה השטן שזה לחובין להזכיר חטא העגל, אבל נהפוך קטגוריא זו לסנגוריא, כי אדרבה זהו זכותו:

(ו) ובזה אמרתי כוונת רש"י בפרשה שמיני, קרב אל המזבח לפי שהיה אהרן בוש וירא מלגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, והנה רש"י פתח בתרתי שהיה בוש וירא ומסיים בחדא, שאמר לו משה למה אתה בוש, ועל היראה לא השיבו כלום, ועוד מאי לכך נבחרת:

ונלע"ד שהיה אהרן בוש לקבל גדולה זו לשמש לפני המקום, וגם היה ירא שראה כקרני שור, והיה סבור שזה מזכרת עון לו, ואמר לו משה על הבושה למה אתה בוש, ועל דבר היראה אמר לו אתה סבור שזה לך מזכרת עון, אדרבה זכרון טוב הוא לך, כי לכך נבחרת, וכמו שהקדמתי בשם המדרש אהבת צדק וגו' על כן משחך וגו':

(ז) ולפי שבזה אף שכוונת השטן היה להשטין, אבל באמת היה בזה מגיד זכות מליץ יושר, ולכן נאמר כנגד זה, ויאמר ה' אל השטן לשון אמירה שהיא דברים רכים, ונגד הקטרוג השני כקרני שור לקטרג על ישראל שהמירו כבודם בתבנית שור, וזה קטרוג גדול על ישראל להזכיר עונם, ולא ניחא ליה לקב"ה בזה, ולכן נאמר יגער ה' בך השטן לשון גערה בנזיפה, ונגד הקטרוג השלישי נגד ירושלים הרמוז בקרני שור, לומר כשם שמשכן שילה נחרבה קדושתה חרבן עולם, ויטוש משכן שילה, ושכן יהי' לירושלים נאמר ויגער בך הבוחר בירושלים, שהקב"ה בחר בירושלים לנחלה שאין לה הפסק. דרוש ל"ו לשבת הגדול (א) עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, והבדילנו מן התועים, וקרבנו לעבודתו עבודת הקודש, להיות לו לעם נחלה, והכל נעשה היום הזה, שבת הגדול בעשור לחודש הזה, שצונו משכו וקחו, למשוך ידינו מע"ז, טומאת מצרים, וליקח צאן לפסח, וכל המפרשים האחרונים חתרו למצוא טעם, על שנתייחד גדולת הנס הזה ליום השבת, ולא הוקבע בעשור לחודש:

ונראה ע"פ נוסח הנ"ל עלינו לשבח כו', הרי ששבח של גדולה שאנו משבחים לשמו הגדול, יש לו שייכות ליצירת בראשי', שזהו גדולתו הנפלאה, וראי' לדבר שמשה רבינו ע"ה, אמר בשבחיו של מקום, האל הגדול הגבור והנורא, וקבעו אנשי כנה"ג הנוסח הזה בתפילה, ונקראים על שם זה אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו העטרה ליושנה, וכדאמר ריב"ל במס' יומא פרק בא לו למה נקרא שמם כו', אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה אמר עו"ג מרקדים בהיכלו, אי' נוראותיו, ולא אמר הנורא, אתא דניאל אמר עו"ג משתעבדין בבניו, אי' גבורותיו, לא אמר גבור, אתו ואנשי כנה"ג אמרו אדרבה ה גבורותיו, שכובש כעסו ונותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא נוראותיו איך אומה א' יכולה להתקיים, וכתב מהרש"א בחדושי אגדות, וכולן אמרו הגדול שבכל שעה ובכל זמן גדולתו מפורסמת מתוך בריאת עולמו הרי שבריאת עולמו הוא מופת על גדולתו, וכן אמרו במדרש, הובא בילקוט איוב, אמר ר' יהושע, קשה היא ירידת גשמים, שהיא שקול' כנגד כל מעשה בראשית, מה טעם עושה גדולות עד אין חקר וכתיב בתרי' הנותן מטר על פני ארץ, והנה נודע שיציאת מצרים הוא אות ומופת על חידוש עולמו, ודבר זה כפול בכל דברי המפרשי', וגם על פי פשוטן של דברים, משום שע"פ מערכת המזלות, אז בעת ההיא, והמחגרת הגדולה אז הי' ע"פ המזלות שאין עבד יכול לברוח ממצרים, והנה לפי דעת האומות הקדומים שהעולם קדמון ואין לו מנהיג, א"כ כל הנהגות העולם ע"פ המזלות, ואין לשנות דבר, והקב"ה ברוב גדולתו שידד המערכות, ובחודש ניסן שהוא מזל טלה מזל מצרים, הוציא לעין כל ששים רבוא ישראל, מלבד נשים וטף וזקנים, הרי נתפרסם עוצם יכלתו, ושהוא המעריך המערכות של המזנות, והוא היוצר בראשית, ברצונו העריכם, וברצונו שידדם, נמצא שלקיחת הטלה לפסח הוא אות על שידוד המזלות, ועל יצירת העולם, וגם שביתת שבת הוא אות למעשה בראשית, מקרא מפורש בתורה וינח ביום השביעי, על כן ברך וגו', ולכך הוקבע נס זה ליום השבת קודש, ונקרא שבת הגדול, ששם גדול מורה על יצירת בראשית, הגדול הוא כינוי לקב"ה שבת של גדול, דהיינו שבת בראשית שבו שבת האל הגדול:

(ב) עוד נלע"ד שנקרא שבת הגדול, לפי שידוע שמשה רבינו ע"ה בחר במצרים יום שבת למנוחה, אמנם תמיד אחר השבת, היו חוזרים לעבודת פרך, ואם כי בר"ה בטלה העבודה, עדין הי' הדבר בספק אצלם, אולי יחזור להשתעבד בהם, כי ראו עוצם קשיות עורף של פרעה הרשע, ולא היו יודעים המשך המכות, כמה זמן יומשך, וכמה מכות יביא הקב"ה עליו, ואולי יומשך הדבר זמן רב, אמנם היו יודעים שמכות בכורות היא אחרונה שבמכות, לפי שבמכה זו התרה הקב"ה תחלה, והיא היותר חמורה, וכמ"ש רז"ל בפסוק, הן אל ישגיב בכחו, מי כמוהו מורה, וכאן בעשור לחודש, שמשכו להם שה לפסח, ואז נתפרסם בכל האומה הישראלית, שבחודש הזה בעוד ארבעה ימים, ישחטו הפסח שהוא נקרא כן, על שם שפסח הקב"ה על הבתים בנגפו בכורי מצרים, ואז נתקיימה האמונה בידם, שלא ישהו עוד יותר במצרים, ושלא יחזרו עוד לעבודת פרך, ואז נקרא שבת הגדול:

(ג) ועכ"פ משה רבינו בחר במצרים, בשביתת יום המנוח הזה, והוכיח סופו שעקר הנס נעשה להם בעשור לחודש, יום הקדוש הזה, וכא ו אות היא להם ששביתת השבת עמדה להם, לגאול אותם קודם זמנם, וק"ו שראוי שיקרא אצלנו שבת הגדול, כי אז אף ששמרו השבת לא היו מצווים ועושים, וכבר אמרו חז"ל גדול המצוה ועושה, ואולי על שם זה נקרא שבת הגדול, ולא נקרא שבת הפלא, לפי שהלוא עד היום ההוא לא הי' לזרע יעקב שום מצוה יותר ממצות בני נח, ואף שזרע יעקב קיימו התורה עד שלא ניתנה, לא הי' כחם גדול, והיו כמי שאינו מצווה ועושה, אבל עכשיו שניתן להם מצות פסח, והמצוה הראשונה שבו הוא לקיחתו מעשור לחודש, וקיימו שם מצוה זו בשמחה, וניתן להם עכשיו שוב מצוה אחת יתר על שאר בני נח, והיו מקיימים מצוה זו כמצווה ועושה, שהוא גדול ממי שאינו מצוה ולכך נקרא שבת הגדול:

ונחזור לראשונים, אם במצרים נגאלו בזכות שמירת השבת, שלא היו מצווים ועושים, ק"ו אנחנו שמצווים ועושים, אם היינו מקיימים שמירת שבת מיד היו נגאלים:

(ד) ובעוה"ר מזלזלין בשמירת שבת, ואינם משיבין משבת רגליהם, והולכים חוץ לרחוב, ונכשלים בטלטול חוץ לערוב, והליכתם ג"כ לא על חנם כי אם לפקח על איזה עסק מו"מ לדבר עם אינו יהודי:

וגם בשילוח אגרות על הפאסט ביום השבת, איסור גמור הוא, וצריך כל אחד לשנות מע"ש אל הפאסט, וגם הפאסטמיינסטער היהודי ישלח כל האגרות אל הפאסט שבמקום קטן הכל קודם חשיכה:

וגם שמעתי שנותנים בשבת חלב לתוך הרעה"ר, והנה בחלב קר ע"י ישראל אין שום היתר, וע"י א"י אחר שהוסק התנור ג"כ אסור, כי אם קודם שהוסק מותר ע"י א"י ובתבשיל חם מותר ליתן אצל התנור או ע"ג לבזבזים שסביב התנור, שזהו מקרי סמיכה, אבל ע"ג התנור, או לתוך הרעהר אסור, כי אם ע"י דבר המפסיק ובזה נכשלים הרבה שמעמידים הקאפע לתוך הרעהר בלי דבר מפסיק:

וכל ההתירים הנ"ל שמותר לתת הקאפע סביב התנור, או לתוך הרעהר ע"י דבר המפסיק, מ"מ אם הרתיח ע"י זה אף שלא מחשב בישול, כי אפי' ברוטב כ"ז שהוא חם אין בישול אחר בישול היינו שאינו חייב משום בישול אבל מ"מ אם הרתיח ע"י זה, שוב חוזר הכלי השני הזה להיות כלי ראשון ואם עירה ממנו על החלב, חייב משום מבשל ממש בשבת, אם החלב הוא קר, ואפי' בכלי שני ממש אסור ליתן חלב, כי יש דברים שמתבשלים בכלי שני ואין אנו בקיאין וספק סקילה הוא זה, וק"ו שלא יערה ע"ג ביצה כי ביצה קלה להתבשל יותר, ולא תאבו ולא תשמעו משום אדם להתיר בזה אשר לא אקוה שימצא שום למדן יורה להתיר דבר האסור כזהב וככל הדברים הנ"ל יש לזהר בשבת שבתוך הפסח עם הצוקקער כי הלתקקער של פסח נא נתבשל עדיין, ויש בו משום בישול, אלא שבפסח בלא"ה אסור להעמיד בתנור או על לבזבזים שסביבו, או ברעהר משום חימוץ.

(ה) צריך לזהר בקידוש היום, והיא מן התורה זכור את יום השבת לקדשו, , והנה מצוה זו נוהגת בנשים כבאנשים, והכל חייבין ובעו"ה ע"פ הרוב המשרתים והמשרתות אינם נזהרים בו, ולא עוד אלא שאני אומר שמצוה זו עקר חובתה בנשים המשרתות יותר מבא נשים, כי מה שדרשו רז"ל זכרהו על היין הוא אסמכתא בעלמא ודבר תורה עקר הקידוש בפה, והאנשים כבר יצאו ידי חובת המצוה דאורייתא, מה שהזכירו קדושת שבת בתפלתם ערבית אבל הנשים הרבה מהם שאינן נזהרין בתפלת ערבית, לא בחול ולא בשבת ובפרט המשרתות שע"פ רוב אינן יודעות ואין להן פנאי להתפלל, א"כ עיקר הקידוש היא צורך להם, לצאת ידי חובת מצוה דאורייתא, והמשרת ע"פ רוב באמצע הסעודה פונה אנה ואנה, להביא צרכי סעודה, ואינו שומע ברכת הקידוש מראשה לסופה:

וגם צריך אני להזהיר, גם הלומדים כמו בחורים, שמי שרוצה לצאת איזה ברכה בברכת חבירו, כמו קידוש והבדלה, או ברכת תקיעת שופר ומגילה, שאחד מוציא רבים ידי חובתן, צריך לשתוק ולכוין דעתו לשמוע, ושלא להפסיק בשיחה באמצע השמיעה כללו של דבר כל מה שהמברך אינו רשאי להפסיק באמצע ברכתו, השומע אינו רשאי להפסיק באמצע שמיעתו, וא"כ אינו רשאי לענות ברוך הוא וברוך שמו שזה אינו מדינא דגמ', רק מנהג שנהג רבינו הרא"ש זצ"ל, ובכל מקום שאסור להפסיק אסור לומר בהוב"ש, ואם ענה הוי הפסק, ואינו יוצא ידי חובתו, ובזה נכשלים רוב העולם אפי' הלומדים, אבל אמן אחר ברכה זו רשאי, שעונה אמן הוא כמברך ושייך לברכה זו:

רז"ל אמרו, אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות וכו', ואין הכונה שתי שבתות, שתיהן על שבת בראשית, רק הרמז שבת א' הוא שבת בראשית, ושבת השני הוא רמז על הת"ח שנקרא שבת, וכשם שמחויב אדם לכבד השבת כך מחויב לכבד את הת"ח, וכשם שהמזלזל בשבת בראשית הוא כופר בעיקר, וחמירא שבת כע"ז, כך את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, ולכן המזלזל ברבנן, ואפי' אמר רק בלשון הדיוט עליהם, נקרא אפיקורס, וכמ"ש ה"ד אפיקורס, דאמר הני רבנן, והנה אזהרה כוללת כל הלומדים, הן עניים הן עשירים כלם אנו חייבים לכבדם, וכן לפטרם או לכל הפחות להקל עליהם עול המסים, אך דעו שכל ענין פטור ממס להלומדים היינו הלומדים שעמלים בתורה., ועוסקים בה, לא אלו שיכולים ללמוד וחינם לומדים ופרקו עול תורה מעל צוארם, שאין לנו עסק בהם. ק ועוד הוקש הלמדן לשבת, כשם שבשבת מי שלא טרח בע"ש, וחול מכין לשבת, ושאר העם חייבין להמציא פרנסתו דרך כבוד, הן איזה הלואה בלי רוחים, להטיל מלאי לכיסו, והן לשלוח לו מתנות לפי כבוד המקבל, ודבר זה אינו נוהג בלומדים עשירים רק בעניים ודעו שצריך לתת לב ע"ז, ואשרי משכיל אל דל, ויש מופלגי תורה יראי שמים, צנועים מאד, ודחיקא להו שעתא טובא, וכל אחד יתן אל לבו לחקור זאת, ליתן צדקותיו לת"ח הגון, ועץ חיים למחזיקים בה כתיב, ובמצרים היו הלומדים חפשים מעבודת פרך, כאשר כבר אמרתי לכם על פסוק, לך ואספת את זקני העם שאמרו במדרש וכי אפשר לאסוף זקנים של ששים ריבוא, והא ודאי שפרעה הרשע לא פטרם, והי' עליהם תוכן לבנים אלא ששאר העם הכבידו על עצמם עול פרך כדי לעבוד גם תכונת ערך עבודת הלומדים, וא"כ בעבודת הגוף הקשה ק"ו בממון הקל:

הנה ימי הספירה ממשמשים ובאים, והמה נזהרים שלא לגלח בברית מילה רק המוהל והסנדק, ומתוך כך רבים מורים היתר לעצמם, גם בימי אבלם בשלשים, המה מגלחים אם יש להם איזה חלק בברית מילה, וזה איסור גמור כי ימי הספירה אינם אסורים מדין התלמוד, רק מצד המנהג, ומתחלה כך קבלו המנהג להתיר המוהל והסנדק, אבל שלשים של אבל האסור מדין התלמוד, אין שום היתר, והנוהג היתר יצא שכרו בהפסדו, ולכן ידעו שדבר זה אסור, והקב"ה יבלע המות לנצח, במדינת פולין שדרכם לשרוק פי תנור בטיט, הייתי רגיל לדרוש עכשיו שיו"ט סמוך לשבת צריך לגבל הטיט מעיו"ט. וכמבואר בשלחן ערוך סי' תק"ד, אבל במדינה זו אין דרכם לשרוק בטיט רק בבלויי הסחבות, ודרכם לשורם במים ויש בו משום כיבוס, ולכן צריך לשרות מעיו"ט, ואף שעדיין יש בו משום מלבן, שנותנו סמוך לאש וכמבואר בש"ע סימן ש"א סעיף מ"ו, מ"מ אינו מכוין ללבן, ואף דהוי פ"ר מ"מ כיון דלא ניחא ליה, שהרי רצונו שישאר לח ופ"ר דלא ניחא ליה מותר, ואפי' לדעת האוסרים פ"ר דלא ניחא ליה בסי' ש"ך סעיף י"ח, מ"מ כאן ביו"ט לצורך אוכל נפש, וא"א לעשותו מיו"ט מותר לצורך אוכל נפש אם לא שישרנו במקום מלוכלך דהי דרך לכלוך, ולא הוי מכבס, כמבואר שם סעי' ש"ב סי' ד' בהג"ה ע"ש וכל א' יזהיר המשרתת ע"ז:

גם להזהיר להעמיד העשונענטען יותר משעה קודם חשיכה, שהעקר ההיתר שאנו סומכין על ערוב תבשילין, הוא משום הואיל ומקלעי אורחים חזי, וא"כ צריך שיוכל לאכול ממנו מבע"י, וכמבואר במג"א סי' תקכ"ז: דרוש ל"ז קודם שבת הגדול (א) בש"ע סי' ת"ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, הנה כל האחרונים הרגישו דהוה לייחס הגדולה ביו"ד בחודש, והנה הן אמת ששם גדולה מורה על הגאולה, כמאמר הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם ; הנה נחוץ הדבר שילוח אלי' להשיב לב בנים וגו', טרם בוא יום ה', כי במס' יומא אמרו מקדש ראשון מ"מ חרב, מפני שהי' בו ג' עבירות חמורות וכו', אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובג"ח מ"מ חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות וכו', והנה מתחלתו נחרב בשביל שנאת חנם ק"ו שאי אפשר לחזור ולהבנות כל זמן ששנאת חנם בעולם, והנה אין אלי' בא לא לרחק וכו', כי אם לעשות שלום בעולם, שנאמר הנה אנכי שולח את אליהו הנביא וכו', והשיב לב בנים וכו', הרי שמקרא זה על השלום דרשוהו, אבל קודם שיבוא אליהו לעשות שלום, אי אפשר ליום ה' הגדול לבוא, וכל זמן שישראל שרוים במריבה ובמחלוקת, אי אפשר להגאל:

(ב) והנה בהגיע עת דודים להגאל ממצרים, ואז היה צריך להיות שלום על ישראל מעין גאולה דלעתיד, להשיב לב אבות על בנים וכו', והנה אמלאה החרבה אם מלאה זו וכו' ואז תחת אשר בישראל השיב לב אבות על בנים, נהפכה מדת הדין על מצרים, ונחלק לב אבות מבנים ולב בנים מאבותם, ורבתה המחלוקת ביניהם עד שהרגו זה לזה, כמו שדרשו רז"ל על פסוק למכה מצרים בבכוריהם, שבאותו שבת בעשור לחודש כאשר לקחו בני ישראל איש שה לבית וקשרוהו בכרעי המטה, ושאלו המצרים לדעת על מה זה, והם השיבום זבח פסח הוא לנו אשר יציל ה' את בכורי ישראל, ואת בכורי מצרים יכה במגפה, ונאספו הבכורים על אבותיהם, ונלחמו בהם והרגו מהם המונים המונים הרי שאת זה לעומת זה עשה אלקים, ובשעה שהי' שלום על ישראל, והשיב לב אבות מעין זה שלטה מדת הדין בהיפוך על המצרים שונאי ישראל, ותכלית זה הנס גרם השלום:

ובזה נלע"ד לתרץ קושיית האחרונים מדוע לא קבעו נס זה ביוד לחדש והמג"א תירץ משום שקבעוהו תענית במיתת מרים: והנה איפכא מסתברא שהי' לדחות התענית מפני היום טוב שראוי לקבוע על הנס, ובפרט שזה קדים, ונראה משום שבמיתת מרים נאמר וירב העם עם משה, וכתיב התם המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל, ועקר זה הנס הוא זכר למדת השלום וכבר חזרו ופגעו יום זה במריבה ובמחלוקת שוב אי אפשר להזכיר מדת השלום ביום זה, ואין קטיגור וכו', לכך קבעוהו על יום השבת ולא על יום החודש: (ג) והנה אם אין שלום אין כלום, ומשה רבינו בראותו שני אנשים עברים נצים, אמר אכן נודע הדבר וכל זה הוא אריכות הגלות וכובד המס, הכל בעונש המחלוקת והמריבה, והנה לפעמים אדם מניח ממריבה מחמת הגאוה והכבוד, כי אין זה כבודו להכנס בתגרה הזה, וגם מתיירא פן ינוצח ויהי' לו לקלון וירד מכבודו, באופן כי לפעמים ע"י הגאוה יצמח קצת טובה שממעט מדת המחלוקת, אבל בעיר הזה הוא להיפך כי כל אחד בגאון לבבו אומר מי יורידני ארץ, וכל מי שעושה נגד רצונו אף דבר קטן הוא מתמלא עברה, ורודף אפי' אחר קטן שבקטנים, ובדבר זה הוא מחזיק בענוה יתירה להחזיק במחלוקת אפי' עם מי שהוא נגד כבודו:

(ד) וזה אפשר רמוז בדברי בעל האגדה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה, הנה חמץ רומז על הגאוה כנזכר בכל דברי המוכיחים וספרי התוכחה, כי טבע החמץ להתנשא למעלה, ומצה הוא לשון מצה ומריבה, והלילות רומזין על הגלות שהמה חשך ואופל כלילה, ובכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כלומר שהיו בנו שני מדות מהרשעים הגאוה והמצה ומריבה, אבל היו מתנגדות זו לזו שלפעמי' ע"י הגאוה הי' מניח ממריבה, הלילה הזה שהוא הגלות הזה כלו מצה ומריבה:

(ה) והנה הקב"ה נתן הברירה לאברהם אבינו במה יבחר שידונו בניו, אם בגיהנם אם בגלות, כדאיתא במדרש רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן אומר ד' דברים הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו גיהנם וגלות ומתן תורה ובית המקדש, אמר לו כל זמן שבניך יהיו עוסקין בשתים, הם ניצולין משתים, פירשו משתים הם נדונים בשתים עתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל, במה אתה רוצה שידונו בניך בגיהנם או בגלות, רבי חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את הגלות, רבי אחא בר חנינא אמר הקב"ה בירר לו את הגלות, הה"ד אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, צורם מכרם זה אברהם וה' הסגירם מלמד שהקב"ה הסכים לדברו, והנה היפ"ת תמה מה ספק יש בזה אם לבחור עונש הגוף אם עונש הנשמה, ופשיטא שיש לבחור עונש הגוף, ובפרט גדלה התמוה מה שמבואר שם אח"ז במדרש שהיה אברהם יושב ותמי' מה לבחור עד שאמר לו הקב"ה קטע הדין מלניא מלבך וברור לך את הגלות: