דרושי הצל״ח – קטע 36

(ב) אבל הנלע"ד שטעות הוא במג"א, וצריך להיות ביו"ד סי' ת"א דשם כתב הטור בשם רבינו משולם, דאין אומרים צ"ה בחוה"מ, משום דכשם שאין מניחין המטה ברחוב בחוה"מ, שלא להרגיל ההספד, הכי נמי ע"י צ"ה שלא להרגיל ההספד, ומזה למד המג"א דגם אין להזכיר שבחו, ואני אומר א"כ הנשים במועד שמענות אבל לא מטפחות, , נמי נימא מתוך שמענות ירגילו ההספד לכן נלע"ד דלפ"ד המג"א נימא שלא ילוו המת בחוה"מ שלא יבואו להרגיל ההספד, כדרך שאין מניחין המטה ברחוב, לכן נלע"ד דחז"ל לא רצו למנוע כבוד המת, ומה שהוא כבודו עושין לו חוץ מן ההספד אבל עכ"פ לא גזרו במה שהיא כבודו, שמא ירגילו ההספד אבל הנחת המטה ברחוב אין בזה כבוד למת, וכן צ"ה אין בזה שבח למת שהרי על כל המתים אומרים צ"ה, יהיה מי שיהיה, לכן גזרו בו שמא ירגילו ההספד:

ולכן נ"ל היתר להזכרת שבח, וכ"ז אפי' בחוה"מ, וק"ו בימים הללו שהוא רק מנהג ואין לימים הללו רמז בתלמוד בבלי, ובפרט על אדם נכבד ויקר ערך:

(ג) והנה כשמת ר"א הגדול במו"ש הי' רבי עקיבא מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין שלחני להרצותם וכתבו התוס' ומשום ושרט לנפש ליכא, דמשום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן:

הנה ר"ע אמר רכב ישראל ופרשיו, דרך המרכבה להיות בארבעה סוסים, ואם יפול סוס א' לא די בהפסד הסוס הזה, אלא שגם האחרים בטלים ממלאכתם שאי אפשר לג' לשאת משא המרכבה, ונמצא יש הפסד כלם, ופרשים הוא כל פרש רוכב סוס לעצמו ובנפול א' חסר הוא, כן ר"א הגדול בלימוד תורה במותו הי' הפסד לכל חבריו ג"כ שהמה מתחכמים זה מזה דוגמת המרכבה שהאחד נושא עם חבירו במשא המרכבה, ובזכותו הרב הי' כדאי לעצמו דוגמת הפרשים שכל אחד לעצמו:

(ד) והנה ושרט לנפש הוא לאו מפורש בתורה, ועם כ"ז הותר בשביל צער עצמו שאין שלחני להרצותן, ק"ו ימים שאין אומרין תחנון שאינו רק מנהג, שעכ"פ נוכל להזכיר צער עצמינו, ועל הנכבד הזה אני קורא רכב ישראל ופרשיו כו', שידוע שהי' מרבה ליתן ביד הגדולה, וידוע שאם אין קמח אין תורה, ולכן אמרו בפ' גיד הנשה ליבעי רחמי אתכליא כו', וכשהאדם בצער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, ראשי הם הלומדים שהם כמו הראש, והזרועות הם הבע"ב, ועל איש נכבד הזה נאמר קלני מראשי, ועוד מרבה לספר בשבח המת מה שאין כאן מקומו:

הספד ב' על הגאון רבינו יהונתן ז"ל אייבשיץ

(א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו, ובעוה"ר נתקיים כאן והפכתי חגיכם לאבל, ואתה בן אדם האנח כו', והי' כי יאמרו אליך כו', אל שמועה כי באה כו':

הנה מקרא זה נדרש עלי, ידעתי כי בלב האנשים עלי, חושבים ח"ו אין אני מתאונן על גברא רבה בתורה הזה, מחמת שנאה שהי' בינינו בחיים, וא"כ אף שאני יודע בלבי גודל הצער היזק הדור באבדון הגדול הזה, היה לי לקיים לך עמי בא בחדריך, ולבכות במסתרים, אבל לעמוד להספיד ברבים יאמרו מה יום מיומים, וע"ז רומז הנביא בן אדם האנח בשברון מתנים, שתהי' האנחה לא למראית עין, כ"א יוצאה מן הלב שתהי' שברון מתנים כי אנחה שהיא רק למראית עין, אנחה זו אינה שוברת חצי גופו של אדם, והזהיר הנביא שיאנח ממש, ופן יעלה במחשבתו להיפך, שיאנח בפ"ע אבל לא בפני רבים פן יחשדוהו שעושה למראית עין, והזהיר הנביא ובמרירות תאנח לעיניהם, והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח, שישאלו הלא בחייו לא היית אוהבו, ועל מה אתה נאנח, ואמרת על שמועה כי באה ונמס כל לב וגו', כי מהספדו של אדם ניכר, וכיון שתכף לקול השמועה נתעוררו כל העם, זה ראיה על מעלת האיש הזה, וכי היה בו מדות טובות הרבה מאד:

(ב) והנה מה אומר ומה אדבר ואם אזכיר מעלותיו, זה יפליא פלאות על דברי וזה ישחית דברי הנעימים, אבל אומר אני לכם, אחיי אם אתם רוצים לשמוע ממני עוצם מעלותיו של האיש הזה, הביטו נא וראו במכתבי הגדול שכתבתי זה י"ד שנים, ותראו איך הארכתי בשבחו, אמנם כל זה אינו מן הצורך, כי כשם שאי אפשר להכחיש אור השמש בצהרים, כך אי אפשר להכחיש עוצם גדולת תורתו ומדותיו הטובות, מוכיח גדול שלא נמצא כמוהו, וגומל חסד עם כל אדם, וביותר עם שונאיו, ומרביץ תורה לאלפים תלמידים, ובעיר הזאת הרביץ תורה מאד, ולכן יאות למספד, לכן יאות למבכי:

(ג) ויקונן דוד על יהונתן כו', הנה במדרש אתם נצבים היום. זש"ה הפוך רשעים ואינם, כל זמן שהקב"ה מהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה, הנה רז"ל דרשו כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים, ואמרתי טעם למה לא נכתב בפירוש, אכן הנה כל מה שנכתב בתורה, הכל הוא לטובה, ואפי' התוכחות המה לטובה, ואתם נצבים פירש"י הקללות מעמידין אתכם אבל מיתת צדיקים אין שום היפוך לטובה, פסידא דלא הדר, ולכן לא נכתב בתורה:

(ד) והנה מה שצדיק מת בעון הדור, הוא מטעם ערבות, והנה ע"פ דין צריך לתבוע הלוה תחלה אבל הקב"ה לפעמים עושה בהיפך ונפרע תיכף מן הערב, וכמו שדרז"ל בפ' הכונס אמר רשב"נ אמר רבי יונתן אין פורעניות בא לעולם, אלא בזמן שרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים, אימת האש יוצאה בזמן שהרשעים מצוים, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים, שנאמר ונאכל גדיש שנאכל כבר, ובאמת זו רעה גדולה לרשעים, שאם היה הפורעניות בגופו הי' לו תקומה, שהקללות מעמידין ומקימין, אבל כל זמן שמהפך שורת הדין במעשיהם של רשעים, ונפרע תכף מן הערב אין להם תקומה, כי מיתת הצדיקים אי אפשר להפוך לטובה, וזה שאמר דוד ללמד בני יהודה קשת לשון קושי וצער, שהמה כל התוכחות הנה כתובה על ספר הישר שנכתב בתורה, ובודאי נהפך לטובה, אבל הצבי ישראל על במותיך חלל זה מכה אשר לא כתובה:

(ה) צר לי עליך יהונתן נעמת לי מאד, נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים, הנה רז"ל אמרו על הנשים די שמגדלות את בנינו ושמצילות אותנו מן החטא, הנה כיוצא בזה אני אומר על האיש הזה עם כל מה שעבר ביני ובינו, לא תאמרו ששנאתיו אדרבה נעמת לי מאד נפלאתה וכו' שעכ"פ אין אדם יכול להכחיש גודל תוכחתו, ובדרושי התוכחה היה מעורר רבים בבכי ובתשובה, וגם עוצם למודו עם תלמידים וא"כ די שמציל מן החטא בתוכחתו, ושמגדל בנינו לתורה ובפרט שסבל יסורים גדולים, וראוי להתמרמר מאד על מיתתו, ובפרט בדור יתום כדורנו שנתמעטו החכמים:

(ו) ואמרתי פירוש הפסוק, והיה לפנות ערב ירחץ במים והיה כבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, ידוע שגדולי ישראל נקראים שמש, וכמו שדרשו רז"ל וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו וכו', אבל בדורנו רבו עונותינו עד למעלה, אוי לנו כי פנה היום שגדולי ישראל מתים, ונטו צללי ערב שלא נתקיים וזרח השמש, וראוי להתעורר בתשובה, ולבכות להוריד דמעות כנחל, וזה שאמר והיה לפנות ערב ירחץ במים והיה כבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, הנה אם ח"ו אינם מתעוררים כראוי בהספד יש היזק לחיים והיזק למתים, ולכן הקפידו חכמי הש"ס להפסידם כראוי, עד שאמרו אחים הספידאי דתמן קאימנא, ולכאו' יפלא שדבר זה ח"ו נחשב לרוממות, אבל הוא הדבר אשר דברתי שבהתעצלות ההספד יש בו הפסד לדור והפסד לצדיק והפסד לתורה כי מפני הרעה כו', ואם אינם מתעוררים בתשובה מי יגן מפני הרעה, והנה מלבד העונש על העבירות הקדומים, הנה זהו עצמו זלזול התורה שמתעצל בהספדו של גדול בתורה הוא עון פלילי ומקבלין ח"ו עונש גדול שבנים מתים, והנה כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ואם כן כיון שאלו שמתעצלים בהספדו נענשים ע"י, יש לו הפסד ח"ו להיות נדחה ממחיצתו, וזה שאמר ירחץ במים להוריד דמעות, ואז והיה כבוא השמש דהיינו הצדיק יבוא אל תוך המחנה היינו מחנה שכינה ולא יודחה ממחיצתו, וזה שאמר אחים הספידאי דתמן קאימנא כדי שאשאר שם קיים במחיצתו, וא"כ ראוי שכל אחד יתעורר על גדול הדור ויחזור בתשובה ובלא"ה עתה הזמן גרמא: ויותר לא מצאתי דרוש ל"ב לשבת חנוכה (א) רני בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה', הנה בגאולה העתידה, העיקר הכל כי ישוב ה' לשכון במקדשנו אשר בבית שני היה חסר השראת שכינה, ולעתיד נזכה לזה, והיה המדומה שעיקר הרנה יהיה לציון כי שם הוא משכן השכינה, ואמר הנביא לא כן רק רני בת ציון שהוא כנסת ישראל, כי עיקר השראת שכינה הוא למענם, ותדע שהרי גם בזמן הגלות, כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם ולעתיד בקיבוץ גליות השכינה עמנו תבוא ותשוב, וכן כתיב ושב וקבצך ישוב לא נאמר כי אם ושב, וזה כונת הנביא, רני בת ציון בת דייקא ולא ציון בעצמה, והיה עיקר השמחה כי אם בת ציון, כי למען בת ציון הוא עיקר השראה ותדע שכן הוא, כי הנני בא כביכול אני בא עמך מהגלות ושכנתי בתוכך, בתוכך דייקא, ושמא תאמר כיון שהקב"ה כביכול בא עמנו מהגלות, אם כן מה רבותא בגאולה, והלא גם בגלותינו לא עזבנו אלקינו ויהי עמנו:

(ב) אמנם גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו כתיב, אבל המלך חוץ להיכלו אינו מראה נימוסי מלכותו בגלוי כי אין זה כבודו להיות חוץ להיכלו, וכן השכינה בהיותה עמנו בגלות היא מסתתרת, ומראה פנים של זעם במדת הדין ויסורי הגלות, ואמנם הדין משותף ברחמים כי זה טעם גלותה לחסות אותנו בסתר כנפי השכינה, וכן כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים, לא מאסתים מלשרות בתוכם ולא געלתים לשון פליטה, וכן כתיב ולא תגעל נפשי אתכם, וכתיב בתריה להפר בריתי אתם לגמרי כי אני ה' אלקיהם אפילו בשעת הדין דהיינו אלקיהם, אעפ"כ אני ה' לרחמים:

(ג) והנה בעניית אמן כתבו שהוא בגי' צ"א דהיינו הוי' אלקים, וזה שאמר הנביא ושכנתי בתוכך נאום ה', מה שהיה עתה נאום, דהיינו אותיות אמן דין ורחמים עתה ה' רחמי' גמורים:

וגם הפרש גדול, כי בגלות אף שגלתה שכינה עמנו אבל לא שרתה בתוכנו, והחוש מעיד כי אין אתנו יודע עד מה, ואויל הנביא ומשוגע איש הרוח, כל קביל די רוח יתירה בהו לשבח עצמם שזוכין לרוח הקודש ואין מהם יודע דברים הפשוטים, ומתגאים בנסתרות ואין כאן מקום להאריך, ונחזור לכוונתינו שבגלותינו השכינה גלתה עמנו אבל לא בתוכנו, אבל בעת הגאולה הנני בא ושכנתי בתוכך, ונלוו גוים רבים וגו':

(ד) הנה הנביא היה בתחלת בית שני ואמר רני בת ציון וגו', ושלא יעלה במחשבתם שכוונתו היה על בית שני, ואם יראו אח"כ שאין הדבר כן יוציאו לעז על הנביא כי לא שלחו ה' צבאות, ולכן תכף אמר להם הנביא כי אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ואמר ונלוו גוים רבים אל ה', ביום ההוא יהיה לי לעם, דהיינו לעתיד לבא שאז ימאסו אליליהם, וישובו אל ה' וביום ההוא יהיה ה' אחד, אז ושכנתי בתוכך לא עתה בבית שני, וכאשר תזכו ליום ההוא, אז וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך:

(ח) ונלוו גוים רבים וגו', הנה לא גלו ישראל בין המצריים וכשדים אלא שיתוספו עליהם גרים, וכמו שדרז"ל בריש פ' האשה, וזה ג"כ מטעם גלות השכינה להוציא ניצוצי קדושה, כי טבע כל דבר להתדבק בשרשו, ואמנם לעתיד אז יהיה גמר הבירור ואז ילוו גוים רבים אל ה', והנה היה מקום לישראל לומר כי מה שגלתה שכינה לא לאהבתם של ישראל ולא לתועלתם, כי אם לכבוד עצמה להוציא הגרים מהמצריים, ואמנם כאשר נחזה כי סוף בעת הגאולה מעצמם יבואו גוים מאפסי ארץ וילוו אל ה' והיו לעם, א"כ לא היה נחוץ להשכינה להיות גולה מגלות לגלות, אלא ודאי עיקר גלותה בשביל ישראל, וזה מאמר הנביא בשם השכינה, כאשר תראי כי ילוו עו"ג רבים מעצמם ביום ההוא והיו לי לעם, ואעפ"כ ושכנתי בתוכך ולא בתוכם, אז תדע למפרע וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך, מה שה' צבאות שלחני היה אליך למענך:

(ו) ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים, הנה אמרנו כי כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם אבל ההפרש הוא שאף שהיתה שכינה עמנו, אבל לא היה על אדמת הקודש, בה"א הידיעה שהוא מקום המקדש, ועוד הפרש כי אף שנתקדשו גם בחו"ל מקומות בתי כנסיות ובתי מדרשים, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך כתיב, מ"מ לא היה שם שער השמים ואינו מכוון נגד ירושלים של מעלה, אבל מקום בית המקדש מה נורא המקום הזה וזה שער השמים, והנה נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, וכמו שדרז"ל בפסוק בקרבך קדוש לא אבוא בעיר, ולכן ייעד הנביא ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש, כי אז יהיה חלק ה' עמו באדמת הקודש ובחר עוד בירושלים, עוד דייק שיבחר גם בירושלים של מעלה, וזה רמז גם דוד המלך ע"ה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, כוונתו כי למצוא מקום לה' אין זה חידוש שיהיה צריך חיפוש כל כך, כי הלא גדול שמו בגוים, ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמו, אבל עיקר החידוש למצוא מקום לה' שיהיה משכנות לאביר יעקב משכנות דייק, שתי משכנות משכן של מטה מכוון נגד משכן של מעלה:

(ז) הנה שמענוה באפרתה כי רחל היא שהתפללה, והובטחה על הגאולה כמ"ש רחל מבכה על בניה, וכתיב יש תקוה לאחריתך לאחריתך דייקא, כי טוב אחרית דבר מראשיתו, וראשית הגאולה שהיתה בימי זרובבל ובימי יהושע בן יהוצדק לא היה רק פקידה ולא גאולה, ולא חזר הארון ובבית שני לא היה שם ארון, ומשניטל הארון אבן היתה ושתיה היתה נקראת, ועליה היה נותן הכהן ביוה"כ מדם חטאת הפנימית אחת למעלה ושבע למטה, וע"ז נרמז בהפטרה הזאת, כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן א' שבעה עינים, רמז אחת שבעה כי כן היה מונה כה"ג ביוה"כ אחת אחת ואחת וכו' עד אחת ושבע: (ח) ועוד רמז באבן אשר לפני יהושע על מקום המזבח הנקרא מזבח אבנים, כמ"ש ואם מזבח אבנים, ושם הוא מקום השיתין, וכבר אמרו בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, ובעא למשטפא עלמא, כי באמת בנוקבא דתהומא, שם הוא מקום הקליפות הנבראים ע"י מעשה הרשעים, ובעא למשטפי עלמא והמזבח מגין, ואמר הנני מפתח פתוחה ולא יהיה מורא מתהומא רבה, כי ומשתי את עון הארץ ההיא ביום א', ואם אין עון אשר חטא אין מורא מתהומא רבה:

(ט) ונחזור לענינינו, כי דוד אמר אם אתן שנת לעיני וכו', עד אמצא מקום לה' משכנות וגו', ורמז בזה על גאולה העתידה, הנה שמענוה באפרתה, שם קבורת רחל ותקבר בדרך אפרת, ושמענוה באפרתה כמ"ש קול ברמה נשמע וגו', מצאנוה בשדי יער, כי מקום מקדש הוא נקרא יער בית הלבנון, ונתן דוד סימן לידע אם היא גאולה ממש מנוחה עולמית או רק פקידה בעלמא, ואמר קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך, כ"א יחזור הארון והשכינה, אז היא מנוחה עולמית משא"כ בית שני לא היה שם ארון:

(י) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, הכהנים נקראו חסידיך על שם אהרן הכהן הראש, דכתיב ביה תמיך ואוריך לאיש חסידך, ונתנבא דוד על גדולת ישראל בבית שני, והוכיח שאין זה גאולה אמיתית רק פקידה, שאם היה גאולה ממש היה הצלחת ישראל וגדולתם ונצחונם ע"י זרע דוד, כי הוא וזרעו להם משפט המלוכה לישב על כסא ה', ולכן אמר הן אמת שיהיה לישראל גדולה לפי שעה בבית שני, אבל כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, המה חשמנאי ובניו כהני ה' אשר נעשה תשועה גדולה על ידם, אבל בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, והנה סיים בסוף המזמור שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי, הנה אצמיח הוא עתיד ערכתי הוא עבר, ואמנם רז"ל אמרו, דוד ושלמה נמשחו בקרן ונמשכה מלכותם, שאול ויהוא נמשחו בפך ולא נמשכה מלכותם, ורמזה ע"ז חנה רמה קרני ודרז"ל רמה קרני ולא רמה פכי, והנה בנס החשמנאים מצאו פך של שמן ואומר אני שרמזו להם מן השמים שלא תתקיים מלכות החשמנאים ורמזו להם בפך, כי לא נעשה להם נס שימצאו קרן שמן רק פך, וזה שאמר דוד שם אצמיח קרן, ואני מצפה שיהיה ישועתנו בקרן ולהחזיר עשר קרנות שנטלו מישראל ואז סימן שיהיה לדוד, אבל מה שבבית שני נמצא פך שמן זה לא היה סימן למלוכה, רק ערכתי נר למשיחי שהיה לצורך המנורה:

(יא) ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש, כי כל בתי כנסיות שבח"ל מקום משכן שכינה הם, וע"ז נאמר ואהיה להם למקדש מעט, ועתידים בתי כנסיות שבח"ל שיקבעו בארץ הקדושה וזהו ונחל ה' את יהודה אלו מקדשות שבח"ל, שכל א' הוא רק חלק, ולכן נקרא מקדש מעט ועתיד להיות כל זה על אדמת הקודש:

(יב) ונחל ה' כו', ראיתי בתרגום יונתן שתרגם ונחל לשון ינחיל, שכך תרגם, ויחסין ה' לדבית יהודה חולקהון וכו': והנה בשלהי כתובות אמר ר"ת מתי ח"ל אינן חיין, ומסיק לבסוף שהקב"ה עושה להם מחילות ועומדים והולכים תחת הקרקע עד א"י, ושם מבצבצים ויוצאים ע"ש, ולפירושו קשה א"כ איך קאמר שמתי ח"ל אינם חיין והרי הם חיים בחו"ל שכיון שהולכים כבר חיו, ומה בכך שהולכים במחילות, ולכן נ"ל דמתחלה אמר ע"י גלגול, והיה הכוונה שהעצמות יתגלגלו על הקרקע עד א"י, וע"ז קאמר גלגול לצדיקים צער הוא שאין לך בזיון גדול מזה, ולכן קאמר מחילות נעשו להם בקרקע ושם יגולגלו העצמות עד א"י, ולעולם אין רוח חיים בא בהם עד א"י, ותדע דלא קאמר אלא אמר אביי מחילות נעשו להם משמע דלא הדר ביה מדברי ר"א שאמר ע"י גלגול, אלא פרושי מפרש, שהגלגול יהיה תחת הקרקע תוך המחילות:

(יג) ואמרו עוד שם עתידין צדיקים שמבצבצים ועולים בירושלים שנאמר ויציצו מעיר ואין עיר אלא ירושלים והנה ג' שותפין באדם, ובשעת מיתה הקב"ה נוטל חלקו ובשעת תחיית המתים הקב"ה מנחיל אותם חלקו שנטל בשעת מיתה, וזהו ונחל ה' את יהודה חלקו, שינחיל את יהודה להחזיר נשמות לפגרים מתים, על אדמת הקודש, שלא תבוא בהם רוח חיים עד שיגיעו תחת הקרקע, על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים כי שם יציצו מעיר: דרוש ל"ג (א) בספרי הובא בילקוט ברכה וקללה למה נאמר, לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום שני דרכים דרך חיים ודרך מות, נלך באיזה מהן שנרצה ת"ל ובחרת בחיים: