דרושי הצל״ח – קטע 34

(כח) כעס צריך לשמור מאוד מן הכעס, ושלא להתכבד בקלון חבירו, וכל אחד ילמוד בימים הללו הלכות תשובה ברמב"ם ושם יראה דברים המעכבים את התשובה:

(כו) למצות היום אני חוזר, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב עכשיו הקב"ה נמצא אצלינו, וסגולת הימים הללו רב מאוד, והנה הבאתי לעיל המשל שהביא הטור בשם המדרש, למדינה שלא נתנה מס למלך ובא בחיל גדול לגבותו וכו' כך בער"ה הגדולים מתענים, והקב"ה מוותר שליש. בעשי"ת הבינונים מתענים והקב"ה מוותר שליש, ביוה"כ הכל מתענין והקב"ה מוותר הכל, והקשה הב"י א"כ ער"ה הוא כמו יוה"כ, וגם ער"ה לחוד חשיב כמו כל עי"ת:

והנ"ל ע"ד כוונת המדרש על פי מה שאמרו במס' יומא דף פ"ו ע"א שאל ר' מתיא בן חרש את רעב"א ברי מי שמעת ד' חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש אמר שלשה הם ותשובה עם כל אחד ואחד, עבר על עשה ולא שב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר שובו בנים שובבים, עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם עבר על ח"כ ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין ויסורים ממרקין, שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורים למרק, אלא כולן תולין ומיתה מכפרת, שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון וגו' ובירושלמי אמרו על חילוקי כפרה הנ"ל זו דברי ר"י ורעב"א ורע"ה, אבל חכמים אומרים שעיר המשתלח מכפר אם אין שעיר היום מכפר:

ואומר אני שהמדרש קאי בשטת הירושלמי, שיוה"כ מכפר על הכל אפילו על חילול השם, והנה יש כאן ג' חילוקי כפרה על ל"ת יוה"כ מכפר ועל ח"כ ומיתות יסורים ממרקים, ועל חילול השם מיתה ממרקת, ואומר בער"ה הגדולים מתענים והקב"ה מוותר שליש היינו שליש הראשון עבר על ל"ת שהי' ראוי שלא יכופר עד יוה"כ והקב"ה מקדים לכפר בער"ה, בעי"ת הבינונים מתענים ונחשב התענית ליסורים והקב"ה מכפר שליש השני דהיינו כריתות ומיתות בית דין, ביוה"כ הכל מתענים וחמשה ענוים שהוא הפשטת הגשמיות לגמרי, וכן עמידה יחף הכל דוגמת מלאכי השרת שהם שכליים נבדלים, כך צריך האדם להתפשט מהחומר לגמרי ביום זה והוא דוגמת המיתה שהנפש מתפשטת מן הגוף, והקב"ה מוותר שליש האחרון שהוא חילול השם, שאינו מתכפר עד המיתה וזהו רמז התנא שוב יום אחד היינו יום המיוחד בימי השנה שהוא יוה"כ ומה שהי' הייתור לפני מותך שיכופר לך בתשובה זו מה שבפעם אחר לא הי' מתכפר עד לפני מותך:

(כז) וא"כ אחיי ורעיי כמה נתחלל שם שמים על ידינו החנוני מקיף על כל העבירות הקב"ה מקיף אבל בחילול השם אין מקיפים בחילול וארז"ל שאם היתה שקולה מכרעת הרי טעון זה חמור כל כך עד שבכחו כביכול לדחות מדת החסד שהרי בבינונים אמרו ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד ובענין זה אם היתה שקולה מכרעת ולפי זה אני אומר דאריכות הגלות הוא בעון זה וזה רמוז בפסיק השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה ואמר חלותי היא שנות ימין עליון הנה החסד נקרא ימין שהרי רש"י פירש בפ' בשלח ימינך ה' וגו' כשישראל עושין רצונו עושין השמאל ימין לכן כתיב ב' פעמים ימינך והוא בודאי על דרך שמהפכים מדת הדין למדת רחמים א"כ ושמאל ראוי למדת הדין א"כ ימין הוא החסד וכך הוא פירוש המקרא השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה כשראה ברוח הקודש אריכת הגלות הי' מתמיה אין מדותיו חנון ורחום ואמר חלותי היא חולי שלי הגורם לי אריכות הגלות הוא שנות ימין עליון דבר שמשנה ימינו כביכול והיינו חלול השם שמדחה מדת החסד, והטעם שקודם הגאולה צריך שיהי' השם שלם והכסא שלם, וכל זמן שאנו מחללים שמו כביכול איך יכול השם להיות שלם, לכן נשובה ונבושה מה' על זאת וכל אחד יגמור בלבו להיות מוכן ומזומן בכל עת למסור נפשו על קידוש השם הגדול וכמו שאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער על זה מתי יבוא לידי וכו' ככה יגמור כל א' בלב שלם ורחמנא לבא בעי וכל כך יכניע כל אחד לבו עד שיהא לבו חלל בקרבו וכולי האי ואולי ירחם הקב"ה עלינו ויקיים למעני למעני אעשה למען שמו הגדול ויקבל תשובתינו ברחמים וברצון ויקרב גאולתנו יחיינו מיומים ביום השלישי שהוא יוה"כ יקימנו ונחי' לפניו ויעביר כל עונותינו המבדילים בינינו לבין אלקינו ונחי' לפניו בלי מסך מבדיל ונזכה בימינו לראות כהן גדול עו"ד ומשמש בבית המקדש בקדושה ובמהרה ובא לציון גואל ב"ב אמן: דרוש ל' לעשי"ת (א) רבי חנינא אומר הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו, הנה אם בכל ימות השנה יפה לתשובה ולתפלה ולעבודה, עוד יותר ויותר חביבה מצוה בשעתה בהמצא ה' לדורשיו בעשרת ימי תשובה, אם מפאת הכוונה שאז האדם אימת הזמן עליו, כי ספרי החיים והמתים עדיין פתוחים עד יוה"כ, והאדם מכוין לבו מאוד מאוד, משא"כ בשאר ימות השנה גברה השכחה והטרדה, והתפלות המה שדופות קדים מבלי כוונה נכונה, ואם מפאת המעשה שהאדם הוא ברשות עצמו להתעורר בתשובה ובתפלה, אבל אין האדם שליט ברוח חבירו שיתעורר גם חבירו בשעה שהוא מתעורר, וכל השנה הקב"ה מצוי לרבים ולא ליחיד, וא"כ אף אם יתעורר היחיד ואולי שאר האנשים אשר עמו מתפללים לא יתעוררו ונשאר יחידי, משא"כ בימים הללו הוא ברשות עצמו. וא"צ סיוע חביריו, כי הקב"ה נמצא אז אף ליחיד ואין לו שום אמתלא, להניח הזמן הנכבד הזה בבטלה, וזה כיון הלל הזקן בא מרו, אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי, כיון על יוד ימים הללו, ואמר בכל השנה אף אם מתעורר כדרך האדם כשמגיע עליו צרה, ורוצה לזעוק בבכי ובתחנונים, הלא מי לי, ולשאר העם לא איכפת להו בצרתו שלזה, וא"כ אם אין אני לי מי לי, שום אחד לא יתעורר עבורי, וכשאני לעצמי מה אני, ואין תשובת היחיד מסוגלת, ולכן אם לא עכשיו, דהיינו בעשי"ת אימתי, שאז אני לעצמי, וזהו שאמר ר' חנינא בן חכינאי, הנעור בלילה שהם ימי התשובה, שאז עומדים בבית ה' בלילות, והמהלך בדרך יחידי שאפילו יחידי יכול הוא להיות מהלך בדרך המלך מלכו של עולם, ומפנה לבו לבטלה ומניח הזמן היקר והנכבד הזה, הרי זה מתחייב בנפשו, כי אם לא עכשיו אימתי, ורז"ל אמרו שב בנתים מוחלין לו, לא שב בנתים אפילו הביא כל אילי נביות וכו' ושוב צועק ואינו נענה, וא"כ מי פתי לא ישים על לבו כל הדברים האלה לשוב בתשובה שלימה:

(ב) עוד נ"ל אם אין אני לי מי לי, דהנה מר"ח אלול מתחילין מ' ימי רצון שנתרצה הקב"ה למשה רבינו, ואך אעפ"כ אין סגולות כל המ' יום שוה, עשרת ימי תשובה המה רחמים גמורים, והקב"ה מצוי ביותר אז, וכמו שאמרו רז"ל בפסוק דרשו את ה' בהמצאו, ומה שרמז התנא אם אין אני לי רמז לאותן מ' ימים גימטריא לי, וחלקם לשתי בחינות, למד בפ"ע ויוד בפ"ע, ואם ח"ו אין אני לי לשוב בתשובה בימים הללו, ונשאר הרשע עומד ברשעו, והנה ג' ספרים נפתחים, ולמדוהו מקרא דמשה מחני זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינונים, והקב"ה השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, וזה רמז התנא ואם אין אני לי בימים הללו, ונשאר הרשע ברשעתו, אזי גם הקב"ה עומד בדיבורו, מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, וזה שאמר מי לי שנשאר מי לי שאמר הקב"ה, וכשאני לעצמי מה אני, דהנה בעו"ה בזה טועים רוב העולם בראש השנה ויוה"כ, עיקר בקשתם על חיי עוה"ז ופרנסה, ואין דורש ומבקש על גלות ירושלים, וגלות השכינה שגלתה עם ישראל בכל מקום שגלו, ואפילו על מחילת העון, אינם מכוונים כל כך, כמו על פרנסה, ועל חיי הגוף הנגוף, אשר כל ימי חייו הבל, ומי יודע אם החיים הללו נקראו חיים, ואולי חיי תענוגי עוה"ז מיתה נקראין באמת, דהנה בגמ' ג' ספרים וכו', צדיקי' גמורים נחתמים לאלתר לחיים, ורשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר למיתה בינונים וכו' והקשו התוס' דחזינן צדיקים שמתים ורשעים חיים, וכתבו דהיינו חיי עוה"ב וכל זה מקרי חיים לגבי הצדיק ומיתה לגבי הרשע, ובזה אמרתי שצדיקים במיתתן קרוים חיים, שהעני חשוב כמת, וכדומה לזה שאר יסורים וע"י זה קרוי חי לעוה"ב והרשע בהיפך בחייו דהיינו תענוגי עוה"ז, ואי מת שזהו מיתתו לעוה"ב להאבידו, ושוב מצאתי כן בחידושי אגדות, וא"כ האדם המתפלל על חיי עוה"ז עשירות ושפע, אולי הוא עצמו מבקש מיתתו, ומחליף עולם עומד, וזה שאמר התנא וכשאני לעצמי, וכשאני מתפלל על צרכי הגוף החומר, מה אני ומה חיי, וכל המפרשים תמהו, על שאלת זכרנו ומי כמוך, הלא לא ישאל צרכיו בג' ראשונות, ופירשו שכל זה היא חיים הנצחיים, ולכן מסיים בזכרנו למענך אלקים חיים, שאנחנו מבקשים החיים למען נוכל לעבוד עבודת אלהים וההכרח לפרש כן, שאין לפרש למענך אלקים חיים שלמענך תעשה עמנו, אף אם אין אנו כדאין, דא"כ מי שאינו כדאי צריך לעורר מדת הרחמים, כולי האי ואולי, ולא מדת הדין ואלקים הוא דין, אמנם אם הענין כמו שפרשתי, שהבקשה שיתן לנו חיים, למען נוכל לעבוד עבודת הקודש, אזי שפיר הזכיר שם אלקים להורות שעקר בקשתנו לעבוד עבודה גבוה כל כך, שיהיה שלא על לקבל פרס, ונפרש המשנה, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, והנה היא גופא קשיא העובד שלא ע"מ לקבל פרס אינו מדרגת עבד, אלא מדרגת ובנים למקום נקראו, והיכן מצינו עבד שאינו מצפה לתשלום שכר, והכי הוה ליה למימר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא היו כבנים משמשים מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס, ופשיטא שקשה מה דמסיים ויהי מורא שמים עליכם, שאם משמשים ע"מ שלא לקבל פרס, כבר הגיעו למדרגת אהבה שהיא גבוה מאוד, ואיך אמר אח"כ ויהי מורא שמים עליכם, ואם כוונתו שיש שני מיני עבדים, יש עבד לזמן דהיינו שכר יום שכשכיר יקוה פעלו, וזהו עושה ע"מ לקבל פרס, ויש עבד יליד בית או מקנת כסף, קנין הגוף עבד עולם, ששוב אינו מצפה לשכר, והזהיר אותנו שלא נהי' כשכיר, כי אם כעבד קנוי קנין עולם, שכבר קיבל כספו בעת מקנתו, כן אנחנו כבר הקדים לנו הקב"ה טובות הרבה, מיום היותנו עד היום הזה, וכל ימינו לא יספיקו לעבדו על אחת מאלף, וא"כ שפיר אמר כעבדים, ושפיר אמר מורא שמים שבעבד כל ענינו מיראה:

(ג) אבל היא גופה קשיא כיון שהתנא רצה להיישיר דרכינו בעבודת ה', היה לו לאחוז מדת האהבה ומדת הבנים ואף שיש יראה גבוה מאוד גבוה מאהבה, למדחל ליה בגין דאיהו עיקרא ושרשא דכל עלמין ולא יראה דדחיל מעונשא מרצוע דקיימא לאלקאה לרשוע, שנמצא שאינו מתיירא מהקב"ה רק מהרצועה, ועל זה הזהיר הנביא ולא שב עד מכהו, וכן הוי אשור שבט אפי, ואמרתי שכיון שמתיירא מהרצועה והוא הסם עצמו ותייסרך רעתך ממש, א"כ ע"י תשובה מיראה אי אפשר לקרב הגאולה, שהרי בשעת הגאולה צריך להיות והרשעה כולה כעשן תכלה כליון לגמרי שלא ישאר מהקליפה כלום, ותשובה מיראה יש להסם חלק בה שהרי ע"י יראת הרצועה הוא שב, וא"כ הוא עצמו מקבל קצת חיות מתשובה זו ואיך יהיה כלה כעשן, אבל יראה גבוה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא, היראה היא מהקב"ה עצמו, ואעפ"כ צריך להבין, למה יראה זו גדולה מאהבה, ונראה משום דשכר מצוה מצוה, ואף שכר ג"ע ושאר תענוגי עוה"ב, עד שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, אלא שאני תמה שם במשנה שאמרו ג"כ יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ומלבד שקשה רישא אסיפא, וכמו שדקדקו המפרשים קשיא סיפא גופא דאם שעה אחת בתשובה יפה מכל חיי עולם הבא, אם כן אין ביד הקב"ה לשלם להאדם שכרו אתמהה:

(ד) ואומר אני עפ"י מה שכתב הרמב"ם מה' תשובה פרק ח', שהשכר הגדול שאין למעלה ממנו, שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, כלומר שמשיגין אמתת הקב"ה, והנקמה הגדולה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש, ולא תזכה לאותן הסיים שנאמר הכרת תכרת הנפש וכו' שמא תיקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוה והיות האדם השלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי רקמה ושוכן באהלי שן ודומים לזה האומרים הערבים הטפשים, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים הבזוי והבל ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אלא מפני שאנו בעלי גוף וכו', אבל הטובה הגדולה לעתיד אין לך ערך, ועל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך: והנה המפרשים כתבו שיש חילוק בין עוה"ב ובין לעתיד לבוא, ועוה"ב מצוי עתה ותכף אחרי מותו בא, אבל לעתיד לבוא היינו אחר שיחדש הקב"ה עולמו, וכבר יש מחלוקת בזה בין הרמב"ם והראב"ד שדעת הרמב"ם שעוה"ב מצוי ודעת הראב"ד שיחודש, אבל המפרשים חילקו בין עוה"ב לעתיד לבוא שעוה"ב יש בו חיי הנפשות לאחר מיתה, אבל עדיין אינם זוכין לתענוג הגדול להיות דבקים בקב"ה להנות מזיו השכינה, וא"כ על ידי התשובה יזכה להתענוג הגדול הזה, ושפיר אמרו יפה שעה אחת בתשובה מכל חיי עוה"ב, ומה שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והיינו תענוגי עוה"ב:

(ו) הנה המצות מאהבה אין אהבה אלא דביקות, שרוצה להיות דבוק באהבתו את הקב"ה והיא עצמה שכר מצוה, ושפיר אמרו שכר מצוה מצוה, והעושים בהם נתקיים בהם, עולמך תראה בחייך, וא"כ איך אפשר להם לעשות שלא ע"מ לקבל פרס, והרי כבר שכרם אתם ופעולתם לפניהם במצוה העצמה ולכן כיון באזהרה זו לומר שתהא עשייתך מחמת יראה הגבוהה, דאיהו עיקרא ושרשא כי יראה זו גבוה מאהבה שאינו מצפה לשכר:

העולה מזה, שעבודה על מנת שלא לקבל פרס היינו מיראה ויראה גבוה לא יראת הרצועה, ולכן בתפלתנו אנו אומרים למענך אלקים חיים לרמוז על היראה, שנזכה לקיים המצות מיראת שמים:

(ז) והעיקר להתפלל על החיים הנצחיים, אבל אלו העושים טפל עיקר, וכל בקשתם על חיי הבל, לאכול ולשתות ולשמוח, יכול להיות שמתפללים על רעתם, ועל זה רמזו רז"ל מה יעשה אדם וימות יחיה עצמו: ובזה נלע"ד כוונת התפלה, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים, ומה זה הכפל זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, ואם נכתב אין צורך לזכור, כי זכרנו הוא על העתיד, לא על הנעשה לאלתר, ולמה בזכרנו לא אמר בספר, ומה זה שאמר תחלה מלך חפץ בחיים, ובסוף למענך וכו', ונראה שהנה אין הקב"ה חפץ במות רשע, וכמו שאמר יחזקאל החפץ אחפוץ במות רשע הלא בשובו מדרכו וחי, ונאמר למה תמותו בית ישראל שובו וחיו, והיינו חיים הנצחיים שזהו חפצו של הקב"ה להטיב בתכלית הטובה, והנה ביומא דדינא אנו מבקשים שלא יארע לנו כמו שכתבו התוס' לרשעים, שמה שכותבים הרשעים לחיים היינו מיתתן, והתוס' כתבו שם במס' ר"ה, דמי שעונותיו מרובין אמרינן בקידושין דדומה כמי שקיים כל התורה, וכל זה מקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים וכו', ולכאורה קשה למה להו למימר שכל זה מקרי הכא מיתה, והיינו שהחיים של העוה"ז מקרי כן ומדוע לא פירשו שכאן קאי באמת על חיי עוה"ב, ורשעים נכתבין למיתה ממש וצדיקים לחיים ממש, אבל טעם התוס' שהרי ספרי חיי עוה"ב אינם נפתחין בר"ה כי אם לעתיד ליום הדין הגדול, וא"כ איך קאמר רשעים נכתבין ונחתמים לאלתר, לכך כתבו התוס', דמה שנכתבו לחיי עוה"ז זה מקרי מיתה שע"י זה נשאר מת לעוה"ב:

(ח) והנה בריש שתא צריך לפרש תפלתו, ולכך אומרים בר"ה לחיים בשבא, ואנחנו לא נדע מה נעשה, אם נתפלל על החיים ושמא ע"י חיי עוה"ז נפסיד חיי עוה"ב, ולכן צריך להקדים חיי עוה"ב שלזה משפט הבכורה, וכתיבה אי אפשר להתפלל שהספר הזה אינו נפתח עתה, ובדעתנו לבקש ג"כ על כתיבת החיים של עתה ג"כ, כי אימת מות עלינו בהעלותנו גודל מריינו ומרודינו ועוצם פשעינו, ושמא נמות בלי תיקון הנפש, ולכן אנו מקדימין קודם שנתפלל על חיים של עתה, זכרנו לחיים שנעלה בזכרונך על חיי עוה"ב, שתשמרינו ביום הדין הזה שלא יקרה לנו כמקרה הרשעים, מלך חפץ בחיים, כי לא תחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכו וחי חיי עוה"ב שהוא עיקר החיים, ואחר הקדמה זו אנו מבקשים על החיים ממש של עתה, שספרי החיים וספרי המתים פתוחים, ואנו מבקשים וכתבנו בספר החיים שנשאר עוד בחיים אבל אין כוונתינו חיי הגוף לרדוף אחר תענוגים כ"א למענך אלקים חיים שנוכל לשוב ולעבוד עבודת הקודש להיות מורא שמים עלינו:

(ט) ולכך בברכת אתה גבור שהוא תחיית המתים שם אנו אומרים זוכר יצוריו לחיים ואין אומרים כותב יצוריו לחיים לפי ששם קאי על חיים הנצחיים שאין עתה זמן הכתיבה רק הזכירה, וגם אומרים שם ברחמים ואין מזכירין מדת הדין לפי שלעתיד אין זמן קיום המצות, ואז הוא קבלת השכר האמיתי אנו אומרים ברחמים שנקבל השכר ברחמים גמורים, רב חסד מטה כלפי חסד אבל קיום המצות כתיב היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם:

וזה אולי כיוונו רז"ל באמרם שוב יום אחד לפני מיתתך, וכי אדם יודע אימת ימות אלא ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה, וכבר דקדקתי בדרושים הקודמים, ואטו ביומו היא בטוח, שהתנא הרחיב לו זמן שמא ימות למחר, והלא ימינו כצל עוף הפורח באויר, אלא שרז"ל לא הפחידו במיתת הגוף רק שידאג שמא ימות לעוה"ב שהוא זמן החיים הנצחיים, והוא קרוי מחר כמו שדרשו היום לעשותם למחר לקבל שכרם, וזהו שאמרו שמא ימות למחר לעוה"ב הקרוי מחר, וכל יום ידאג על זה ונמצא כל ימיו בתשובה:

(י) ועתה אחיי ורעי היש מכאוב כמכאובנו, שיש לנו לדאוג משני צדדים, אם ח"ו רחמנא ליצלן היה הכתיבה בר"ה על מי ומי למיתה, הלא שאוג ישאג וירבה תפלה ובכי ותחנונים לקרוע גזר דינו, ואם נכתבנו לחיים הלא יש לנו לדאוג שיהיו חיים של חיים ולא חיים של מיתה, ועל זה ידוו כל הדוים, וזה נלע"ד בהפטרת היום, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, אמר אם ה' נמצא לך במדת הרחמים שמראה לך פנים שוחקות, בבני חיי ומזוני ושאר צרכיו בלי חוסר, צריך לדרוש את ה' אם הוא לטובה, או אם הוא ח"ו ע"ד ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידם, והוה ניחא מה דאמר לשון דרישה, דהוה ליה למימר בקשו את ה':