דרושי הצל״ח – קטע 33

הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים כי הקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, וגבה חובות וניצולו ישראל אבל עכשיו שכבר הכל נתון בערבון, ולכן מצודה פרוסה על כל החיים לגבות מהאדם בעצמו, והרשע בעונו ימות, אם לא ישוב:

הכל נתון בערבון, כל ישראל עריבים זה בזה ומצודה פרוסה בעון היחיד על כל החיים, ולכן יראה אדם כאלו העולם חציו זכאי וכו' ואם זכה אשרי לו ואם לאו אוי לו שהכריע כל העולם לכף חוב:

(ז) הכל נתון בערבון אפינו בניו ובנותיו הקטנים, אלו נטל הקב"ה בשעת קבלת התורה לערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו על הקטנים שאינם בני עונשין, ולכן ראוי לאדם לחוס על בניו ובנותיו הקטנים לשוב מעבירות שבידו:

(ח) החנות פתוחה והחנוני מקיף, הנה מה שאמרו למטה וכל הרוצה ללות יבוא וילוה נראה מיותר שהרי כבר אמר החנוני מקיף, ולכן נראה לי החנות פתוחה היינו עולם הזה נברא בה' שפתוחה למטה, כל הרוצה לצאת יצא בא לטמא פותחין לו וזהו החנות פתוחה והחנוני מקיף הוא על דרך הפסוק עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עני' מצודים גדולים, שדרז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אבריו של אדם, ובא אליה מלך גדול זה יצה"ר שכל איברים מרגישים בו, ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות, ומצא בה איש מסכן זה יצ"ט ומלט העיר בחכמתו אלו תשובה ומעשים טובים (עיין נדרים דף ל"ב) ועכ"פ היצה"ר נאמר בו וסבב את העיר דהיינו הגוף, וזהו החנוני מקיף היצה"ר נקרא חנוני שהכל מצוי אצלו לשעתו משא"כ היצר טוב נקרא מסכן שכל דבריו היא לעלמא דאתי, ובעוה"ז אין בידו מאומה, והחנוני הזה מקיף הגוף, להביא במצודים גדולים מצודה רעה, וכל הרוצה ללות יבוא וילוה זה קאי על הקב"ה שמלוה לאדם, וממתין לו ואינו נפרע בשעתו שוב מצאתי במדרש שמואל שפירש גם כן החנוני על היצה"ר:

הפנקס פתוח שמא יאמר האדם כיון שהחנוני שהוא מלך גדול מקיף הגוף ובונה עליו מצודים גדולים, א"כ האדם כמעט אנוס הוא ושמא יאמר האדם לפטור עצמו מן הדין, אך כבר ארז"ל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והתורה מגינה ומצלי מן החטא, ולכן אמר הפנקס פתוח, היא התורה פנקסו של הקב"ה, וא"כ כבר יש לכל אדם תבלין להציל עצמו מן היצה"ר, אך אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:

(ט) והיד כותבת הוא ג"כ תוכחה שלא להתפתות מפתוי החנוני הזה, כי בשלמא אם הי' יכול היצה"ר לסמא עיניו של אדם שלא ירגיש כלל ברוע מעשיו, ושלא יתחרט הי' מקום להסיתו שנית, אבל זה אי אפשר והרשעים מלאים חרטה, והיד כותבת ידו של אדם בעצמו כותבת ומודה שחטא וא"כ למה זה שוב שנית יתפתה מיצרו:

(י) והגבאין מחזירין תמיד בכל יום, שצריך האדם להזהר מאוד ולהיות זריז בתשובה, ואל יאמר עוד יש לי זמן, לא כן כי כדגים הנאחזים במצודה, כן בני האדם, ולא ידע האדם את עתו, ושוב יום אחד לפני מיתתך, דשמא למחר ימות וזהו והגבאין מחזירין תדיר בכל יום:

(יא) ושמא תאמר הלא אם ימות יחלה מקודם את חליו אשר ימות בו, ויתודה וישוב לפני מותו, וגם תשובה זו תועיל אף שהיא תשובה גרוע מאוד, ואשרי איש כתיב שעושה תשובה כשהוא איש, מ"מ עכ"פ מועיל תשובה, וכתיב תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש, ויאמר כי יסתפק במועט תשובה ואם כי אוי לאותו בושה ולא תהא כהנת כפונדקית, כי בתאות עוה"ז שהוא הבל הבלים לא יסתפקו במועט, ותמיד כל היום רודף אחר תאות נפשו, ואחר בולמוס של עריות ואכילת מעדנים, זולל וסובא, ובעסקי עוה"ב שהוא התכלית של הנפש, יסתפקו במועט, אעפ"כ יאמר שדי לו באותו מועט לזה אמר גם בזה אינך בטוח, ולכן אמר ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, כי יש חיים יודעים שימותו, ופקודת כל אדם יפקוד עליהם, ויש אינם יודעים כלל שימותו והרבה מתו מיתה משונה פתאום בלי וידוי ובלי חרטה ולכן אי אפשר להתאחר אפילו רגע.

(יב) ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה הוא עפ"י שארז"ל שבת סוף השואל, תנן התם ר' אלעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזה יום ימות, אמר להו וכל שכן ישוב היום וכו' ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו', אמר ריב"ז משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן, פיקחים קישטו עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום חסר לבית המלך, טפשים הלכו למלאכתם אמרו כלום יש סעודה בלא טורח פתאום ביקש המלך את עבדיו פקחים נכנסו מקושטין וטפשים נכנסו מלוכלכים שמח המלך לקראת פקחים וכו' ולכן גם כאן אמר שנפרעין שלא מדעתו ושלא תאמר שיש עול במשפט הזה כי מהי תיתי הי' לזה למהר בתשובה וכלום יש סעודה בלא טורח ולכן אמר ויש להם על מה שיסמוכו ועל בני אדם קאי שיש להם בעבודתן בתורה ובמצות על מה שיסמוכו כי הבעה"ב הוא עשיר גדול והשכר הרבה וכיון שכן ואעפ"כ נתעצלו א"כ הדין דין אמת כי הכל מתוקן לסעודה ואין דבר חסר מבית המלך ואין צריך טורח לכך הי' ראוי להם להיות תמיד מוכנים:

(יג) אי נמי והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה, עפ"י מה שכתבו התוס' במס' שבועות, דאמרינן שם במשנה על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר, ואמרינן בגמרא דף י"ב ע"ב, האי עשה היכי דמי, אי דלא עביד תשובה, זבח רשעים תועבה, אי דעבד תשובה כל יומא נמי, דתניא עבר על מ"ע ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, אמר רבי זירא בעומד במרדו, ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יוה"כ מכפר, מ"ט דרבי דתניא כי דבר ה' בזה, זהו הפורק עול ומגלה פנים, ואת מצותו הפר זהו המפיר ברית בשר, הכרת תכרת הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ, יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה, פירש"י אלמא בשאינו שב קאי, ובהני תלת הוא דגלי אף לאחר יוה"כ אבל בשאר עבירות אעפ"י שאינו שב יוה"כ מכפר, ורבנן, הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, עונה בה בזמן שעונה בה, שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת, ופירש"י דלרבנן במיתה הוא דגלי בהנך ג' עבירות שאינה ממרקת בלי תשובה, אבל יוה"כ השאר עבירות ג"כ אינו מכפר בלי תשובה, וכתבו התוס' בד"ה בעומד במרדו, ה"ק הרר"ש מדרויש דביומא אמרינן מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה עם התשובה אין בלא תשובה לא, הא מני דלא כרבי, והא לא אתי' אפילו כרבנן, דאית להו דמיתה בלי תשובה מכפרת בשאר עבירות דלאו הנך שלשה, ויש לומר דהכא לא קאמר לרבנן דמיתה ממרקת אלא עם היסורים ועונשים שדנין אותו אחר מיתה וע"י כך אינו נכרת לעוה"ב, אבל עם התשובה מיתה ממרקת לגמרי, שאינו נידון עוד ביסורים לאחר מיתה, ומעתה נחזור לדברינו, שימצא הרשע מקום לתלות שלא לשוב, ולומר עוד זמן, וממ"נ אם יחי' הרי עוד זמן לשוב בתשובה, ואם ימות פתאום הלא מיתה מכפרת בלא תשובה, לזה אמר התנא והדין שדנין אותו אחר מיתה הוא דין אמת, והמיתה בלי תשובה אינה מועלת לפטור מן הדין חיבוט הקבר וגיהנם ושאר עונשים קשים. רק המיתה מועלת שיהא הכל מתוקן לסעודה שלא יהא נכרת לגמרי:

(יד) החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, הנה בגמ' אמרו מאי קפנדריא אדמקיפנא אבי דרי איעול בהא נמצא שמי שמוכרח לילך דרך מעוקם ורחוק ושלא בדרך הישר נקרא מקיף, הנה הבית המקדש נקרא חנות מתרי טעמא אחד על שם שהי' שם חנותו של אלקי ישראל, ושם הי' מקום תחנוהו מקום מנוחתו, ובפסיקתא הובא בילקוט תהלים ע"ז השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה, ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, השכחת שאתה חנון ורחום ה', והרי אנו בימים הללו צועקים בסליחות בכל יום כמה פעמים י"ג מדות אל רחום וחנון ולית דמשגח בן, השכח חנייתך על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, השכחת חנותיך אל אהל מועד גלגל נוב וגבעון ובית עולמים שני מקדשים, אם קפץ באף רחמיו סלה אע"ג דהוא כעוס רחמיו קרובי', ואמר חלותי היא שנות ימין עליון, אמר ר' שמואל בר נחמני על שלא חלינו פניך בתשובה נשתנית הימין אמר ר' יצחק משל לגבור שהי' שרוי במדינה, והיו בני המדינה בוטחים בו כשיבואו גייסות הוא יוצא ומראה להם פנים והם בורחים כשבאו גייסות לשם אמר להם ימיני חששה לי אבל הקב"ה אינו כן אלא הן לא קצרה יד ה' מהושיע, כי עונותיכם היו מבדילים. ויצא לנו מן הפסיקתא שבית המקדש נקרא חנות אל ששם הי' חונה, והנה בה"מ של מטה הי' מכוון נגד בה"מ של מעלה, וכשהי' בית המקדש קיים וישראל שרוים על אדמתם ושכינה היתה שורה בבה"מ זהו דרך ישרה מלמעלה למטה מכוון זה כנגד זה, ושם ירד השפע תחלה וקיבלו ישראל המובחר, והתמצית נתחלק אח"כ לשאר ארצות, וכמו שדרשו רז"ל כל העולם מתמצית של ארץ ישראל שותה וזהו טעם שני שנקרא המקדש חנות, כשם שהכל באים לחנות ליקח משם מאכל ומשקה וכל צרכיהם וחנותו של בשם הכל מתבשמין משם, כך היו הכל מקבלים שפע מבית המקדש ועכשיו הוא בהיפך, כי גלו ישראל תחת ממשלת שרי מעלה חוץ למקומם, וכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, ואי אפשר לה לשרות בדרך הישר מכוון נגד המקדש של מעלה כי אין שם מקום לחנות כי המקדש חרב:

(טו) והנה כשיש לבית שערים יכולים לסגור שלא יכנוס מי שירצה כי אם כל א' לפי מעלתו הראוי לגינה לגינה הראוי לביתן יהי' בביתן, אבל כשנפרץ החומה ונלקחו השערים נעשה מקום הפקר לכל, כן הי' מקום מקדשנו, עשר קדושות הן וכו' לפנים מן החומה מקודש שאכלו שם מעשר שני וקדשים קלים הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות ויולדות ונדות נכנסים שם, החיל מקודש ממנו שאין נכרים וטמאי מתים נכנסים וכו', וכן כמה מדרגות עד קדשי קדשים מקודש שאין נכנס שם אלא כה"ג ביוה"כ אחת בשנה, ושם הי' משכן השכינה בין שדי ילין ועכשיו שועלים הלכו בו:

(טז) וזהו כוונת המשנה, החנות הוא מקום מקדש חנות אל פתוחה, כי טבעו בארץ שערי' ופרצו חומותי', וראתה גוים באו מקדשה אשר צוית לא יבואו בקהל לך, וגלתה השכינה משם, וישראל גלו על אדמת נכר, והחנוני הקב"ה מקיף אדמקיפנא אבי דרי, כי אי אפשר לברר דרך ישרה המכוון נגד מקדש של מעלה וכיון שגלו ישראל גלתה השכינה עמהם חוץ למקומה, ולכן מקיף הולך וסובב חוץ למקדשו, וכמו דכתיב הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהי' כעובי' על עדרי חבירך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם,

(יז) והפנקס פתוח, הנה בדניאל כתיב ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ ישוטטו רבים וגומ', והיינו קץ גלות הרביעי, כי לכל הגליות ניתן קץ מפורש, מצרים ת' שנה, בבל ע' שנה, אבל קץ הגלות הזה לא ניתן להגלות, ולכך היה הספר צריך להיות חתום שלא יראו זמן הקץ אפילו מלאכי מעלה:

ואומר אני טעם החתום הזה ל ל"י שהי' זמן ארוך מאוד, ופן ח"ו יתייאשו מן הגאולה עד זמן ההוא, וידבקו ברשעים ולכך סתם הדברים שיהיו מוכנים בכל עת, ואומר אני דלפי זה לא הי' צריך הספר הזה להיות חתום כי אם עד עת הקץ, אבל עתה שכבר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכל יומא זימנא הוא, א"כ כבר נפתח הספר החתום כי למה יהי' חתום על מגן, ולכן כאשר אמר התנא גודל צער הגלות כי החנוני מקיף כביכול אינו יכול להיות שורה במקומו המיוחד, וישראל ישנים ואינם מעוררים עצמם בתשובה, והקב"ה צועק אם אב אני איה כבודי, אך שמא תאמרו מה בידינו לעשות ואין בידינו למהר הקץ קודם זמנו, ואדרבה ישראל מושבעים שלא ידחקו הקץ, ולכן אמר הפנקס כבר פתוח שנפתח הספר שהי' חתום, לפי שכבר כלו כל הקיצין:

(יח) והיד כותבת חשש התנא שמא יתיאש האדם ויאמר אני חוטא מנוול, איך אפשר לי לקרב הגאולה, ודי אם אוכל לפעול בתשובתי שלא אקבל עונש, אבל איך אוכל להתקרב לה' עד שע"י תשובתי תתקרב הגאולה, ולכן אמר לא כן הוא ובמכילתא הובא בילקוט ישעיה מ"ד זה יאמר לה' אני ולא יתערב בי חטא, וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי עו"ג וזה יכתוב ידו לה' אנו בעלי תשובה, הרי שבבעלי תשובה נאמר זה יכתוב ידו לה', שיכול להתקרב לה' אי נמי היד כותבת התנא מתמי' לא די שאנו ישנים שינת העצלות מן התשובה בכל השנה, הלא עתה הגיע הזמן שהיד כותבת, כי ספרים נפתחים ובני אדם נכתבים ונחתמים על ידי היד העליונה, וגם זכרון ירושלים נפקד למעלה אם ראוים ישראל לגאול, ולכן עורו נא והתעוררו נא למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט:

(יט) וכל הרוצה ללות יבוא וילוה, אמר התנא כיון שעתה היד כותבת דהיינו בין ר"ה ליוה"כ, לכן כל הרוצה ללות על דרך הפעם ילוה אישי כל הרוצה להתדבק יבוא וילוה וידבק עצמו, כי כל השנה לרבים מסורה, אבל עתה כל הרוצה ללות אפילו היחיד שרוצה להתדבק בשכינה, דרך מפולש לפניך, כי דרשו ה' בהמצאו שהוא מצוי אפילו ליחיד, ועקר הדביקות להתפלל על דברים של תכלית על כבוד שמו הגדול שלא יהי' מחולל בגלות הישמעאלית, והקב"ה מבקש מאתנו להיות תשובתינו על כוונה זו, כדכתיב אמר שומר אתא בוקרו גם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו, הרי שעקר התשובה תהי' עבור אתיו שנבוא לבית אבינו כבתחלה, אבל בעוה"ר לשוא שקד שומר כי כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, אין דורש ואין מבקש על כבוד ה', והקב"ה שואג מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצר קצרה ידי מפדות:

(כ) והגבאין מחזירין תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, עקר דברי התנא שהוא מתמי' על בנים שגלו מעל שלחן אביהם, ואינם נותנים לב לבקש לחזור על שלחנו וביתו של האב, והנה אף אם הבן בהגלותו מעל שלחן אביו, הי' מוצא שלחן מלכים מלא טוב, אעפ"י שעם כל זה הי' לו לבקש להיות בשלחן אב, ולא על שלחן זרים, והי' נקרא חוטא אם היה מתעצל בזה, ובפרט שהמצפה לשלחן אחרים חייו אינם חיים, ק"ו אם הבן גלה למקום שאין מרחמים עליו, וצריך לסבב על הפתחים, על פת לחם יפשע גבר פשיעה רבה, אם מתעצל לדרוש ולבקש חזרתו, וזה דברי התנא לא מבעי שגלינו מעל שלחן אבינו, וממקום קדוש יהלכו על אדמת זרים, ואפילו הגבאין מחזירין תדיר בכל יום לגבות מעט שפע שבידינו, וכל המו"מ ננעל בפנינו, ועול המס בבעהמן נשתרג עלה על צוארנו, ונפרעין מן האדם מדעתו נתונות כסדרן, ושלא מדעתו מוספים שלא כהלכתן ומיום שחרב בה"מ אין לישראל יום שאין קללתו מרובה משל אתמול וא"כ למה מתוך עוני ולחץ ודחק לא נשוב אל ה', ובמצרים נאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ונגאלו קודם הזמן ק"ו אם אנחנו היינו צועקים מכאב לב, שהיינו נגאלים אחר שכבר כלו כל כקיצין:

(כא) ויש להם על מה שיסמוכו, הנה בימים הקדמונים זה דרכו של שר האומה למעלה שגלינו תחת ממשלתו, שהי' נותן בלב אומתו שלא יכבידו עול הגלות ביותר, ואדרבה היו מכבדים ומנשאים את היהודים, וכל זה כוונה מכוונת מן השר כי הי' מתיירא פן ע"י הלחץ והדחק יזעקו אל ה' ויצאו מהגלות מתחת ממשלתו ויפסיד הוא השפע, אבל עתה הנה במדינות אחרות כגון באזיא ואפריקא הישראלים מבוזים וסובלים עול גלות מאוד, ואינם מתייראים כלל כי כבר הכירו קשיות ערפנו, כל הצרות אנו סובלים, ובתשובה אין אנו חוזרים וזהו ויש להם לגבאים הללו מה שמכבידים עול על מה שיסמוכו, כי סומכים עצמם שכבר עבירות שבידינו טמאו נפשותינו, עד שאנו רחוקים מאוד מן התשובה, וכמה דברים המעכבים התשובה הם בידינו:

(כב) הדין דין אמת, שלא תאמר איך הקב"ה רואה בצערנו ובעלבון נפשותינו ושותק אמנם כשם שאין אנחנו חסים על כבודו ואין עבודתינו לבוראנו, הלא השלכנו אותו אחר גוויינו וכל הדברים אדם מקדים לעבודת הבורא, וכל התפלות רק מצות אנשים ואפילו עול מלכות שמים בק"ש בדוחק לכוין פירוש המלות אפילו בפסוק ראשון והרבה שעוברים זמן ק"ש בימי הקיץ, ואין אנו חסים על כבודו, כך כביכול העלים עין ממנו ואינו תובע עלבוננו וכשם שעבודתינו אליו בצמצום גדול כך השפע שלנו בצמצום גדול:

(כג) והכל מתוקן לסעודה כדרך שאמרו במס' שבת, כלום חסר מבית המלך וא"כ התמי' כפולה ומכופלת איך אנו מחליפים עולם עובר בעולם עומד מלא כל טוב

(כד) ועתה לכו ונשובה אל ה', אמנם אין התשובה יוצאה מפינו כי אם מלבנו ועקר תשובה וידוי וחרטה, וכל מי שיודע נגעי לבבו יגמור עתה במחשבתו בחרטה גמורה ויקבל על עצמו בלבו לעזבם ושלא ישוב לדבר זה לעולם, והנה מאוד צריך לשוב מעבירות השכיחים הסתכלות בנשים ובפרט בעריות, פוגם מאוד ויבוא לידי מעשה ועכ"פ המהרהר ביום בקל יבא לידי קרי בלילה, ימה גם אלו שנוסעים לעייל עם נשים אחרים ויושבים בצדם, היחתה איש גחלים בחיקו ויצר סמוך מאוד, גזל צריך ליתן לב שלא לגזול החבירו והשותפין יחזיקו חשבון צדק שלא יגע בשל חבירו ואיש אמונים רב ברכה ואפוטרופסים של יתומים הלא אלו יש להם גואל צדק לריב ריבם, והקב"ה הוא אבי יתומים, ועל המנהיגים מוטל שישגיחו שלא יעמידו אפוטרופוס כי אם אדם נאמן, אבל לא כן המנהג רק שמבקש האלמנה שיעמידו, הם עושים, והלא האפטרופוס צריך להשגיח לטובת היתומים, ולטעון נגד האלמנה כל מה שאפשר לו לטעון:

לשון הרע שקול כנגד ג' עבירות חמורות, שנאת חנם בייא דין דאחרבי' לביתינו עדיין מרקד בינינו על כל אלה שימו לב להתחרט, ולבקש סליחה ומחילה וכפרה ועוד מדות רעות ומגונות מאד הן המה רדיפת הכבוד קנאה וגאוה שר' אלעזר הקפר אמר הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ומדות הללו שכיחי מאוד, ואני מבקש ומתפלל אל ה' יצילני ממדות הללו ולא יביאני לידי נסיון, כי הנסיון בזה קשה מאוד, וארז"ל שמואל אשכחי' לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא ובכי, אמר ומי זוטר מה דכתיב ברבנן איה סופר אי' שוקל איה סופר את המגדלים ואמר ר' אמי ד' מאה בעיא בעי דואג ואחיתופל במגדל הפורח כולי האי עביד ותנן שאין להם חלק לעוה"ב אנן מה תהא עלן א"ל שיננא טינא היתה בלבם, והנה כיוצא בזה אני אומר על מעשה שאירע בזמננו באשה אחת ושמה לאה בת ר' יעקב גונזין מק"ק באן, שנתגרשה בק"ק קליף בבית דינו של הרב דשם מבעלה כדת משה וישראל, וחכמי פפד"מ פסלו הגט ורוב חכמי ישראל התירוה להנשא, וגם אני מן המתירים, הנני אומר ברבים שככה נזכה להיות מותרים השנה הזאת מגלותינו הישמעאלית כשם שהאשה הזאת מותרת לכל אדם לישראל חוץ מכהנים וקרובים, ועם כל זה חכמי פפד"מ הכריזו עליה איסור וכמה מן אחריות יש להוציא לעז על גט כשר, והנה ח"ו לא הי' כוונתם להוציא לעז אנא מתחלה נכשלנו בהוראה, ואף לגדולים בישראל אירע לפעמים שגגת הוראה, ועכשיו בעו"ה שוב מחמת כבודם וקנאתם מחזיקין בזרוע בדעתם, ועל זה אני בוכה שאני יודע שהאנשים הללו גדולי ישראל המה, ונכשלו בזה, ועכ"פ זאת מוטל עלי לפרסם, שכל הכרוזים שלהם בעסק הך איתתא אין בהם ממש, ושום אדם לא יחוש בזה לדבריהם, ואף כי כבודם רם מ"מ בזה שיש בו חילול השם צריך אני להשגיח על כבוד שמים, וכבוד התורה ועל תקנת בנות ישראל, ולפרסם ההיתר של האשה הזאת ועכ"פ כמה יש לדאוג שלא ישלוט בנו היצה"ר: