דרושי הצל״ח – קטע 31

ועל אלו ב' כתות רמז הנביא, נגד כת הראשונה אמר ממול שלמה אדר תפשיטון, הנה בקיום המצית לובש מחלצות וע"י העבירות פושט בגדי אור ולובש בגדים צואים, ואמר ממול שלמה ממה שיזכה ללבוש שלמה שהוא אצלנו קיום המצות ושמירת נפשו מטנוף העבירות, כאשר אמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אצלם כשרוצים לזכות לזה, המה עושים ההפך, אדר תפשיטון עושים עבירות מאוסות, עריות ומאכלות אסורות, ואין לך הפשטת אדר היקר יותר מזה, ובזה הם מחשבים להיות עוטה אור כשלמה, כי זה אצלם למצוה יחשב, אוי להם ולנשמתם ולכל המחזיק בידם, ונגד הכת השני' אמר מעוברים בטח, כי אפילו הרשע היותר מנוול ברשע, אפילו רשע לכל התורה כולה. אין לו מנוחה ולבו נוקפו ומתיירא מאימת הדין, ואינו עובר העבירה בטח, אבל אלו הרשעים שכופרים בהשגחה, וכופרים בתורה מן השמים, אלו עוברים העבירה בנפש שביעה, ובטח בלי שום פחד ודאגה, ואפילו חרדת יום הדין אין עליהם, וזהו מעוברים בטח שובי מלחמה, כאנשי חיל בשובם ממלחמה ונצחו את האויב שאין עליהם שום אימה: ואלו השתי כתות לא ראי זה כראי זה, כת הש"ץ אין אמון בהם, כופרים באמונה העקרית ביחידו של עולם, וכת הפילוסופים הם שלמים באמונת היחוד, ונפלו בבור שחת ע"י שאומרים גבהו דרכיו יתברך מלפעול בהתחתונים, ורוצים לשלול מהבורא מה שקשה בעיניהם בההנהגה האלקית, והנה זייפו התורה והאמונה, והעלו חרס בידם, כי יפלו בקושיות יותר עצומות והכל מה שמתחכמים בזה נופלים בכמה רשתות של קושיות עצומות וספיקות גדולות ותיפח רוחם דורשים במופלא מהם במה שלעולם לא ישיגו, והן נשמתם אשר בתוך גופם נלאו כל הפילוסופים לחקור מהותה, ואיך יחקרו בגבוה מעל גבוהים, ועל זה הוכיח הנביא משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, פירוש משוכבת חיקך היא נשמתו של אדם, כמו שדרז"ל ממנה תקח מוסר וק"ו אם בזאת הנשמה שהיא שוכבת חיקך אין לך השגה, א"כ שמור פתחי פיך מלחקור בהנהגת הבורא, , וקבל האמת מפי המקבלים דור אחר דור, מפי משה רבינו מפי השכינה ושתי כתות הללו נפרדים בעסק היחוד, ועכ"פ כת הפילוסופים עדיפא מכת ש"ץ שפוגמים באמונת היחוד, אבל בעסק התורה והמצות שניהם שוים עוקרי תורה ומצות לגמרי:

(יא) וכאשר נדקדק מה שאמר דע מה למעלה ממך עין רואה וכו' למה אמר דע וכבר אמר הסתכל והיה די באמרו הסתכל בג' דברים מה למעלה ממך עין רואה וכו' וגם ממך אין לו שום פירוש, ופשיטא שהרקיע הוא למעלה מן האדם, והיה די באמרו דע מה למעלה, וגם מה מיותר ג"כ, ואין לו הבנה והי' ראוי שיאמר דע כי למעלה עין רואה, ולמה אמר מה שמשמע ששואל מה למעלה ואח"כ משיב לעצמו:

(יב) והנלע"ד שרבינו הקדוש הודיע כי כל מה שנעשה למעלה בגבהי מרומים הכל הוא מאתנו, ממעשינו ומלמוד תורתנו ותפלתינו, הכל צורך גבוה ואין בכל תורתנו דבר אחד גזירה בלי טעם, ואם נעלם מאתנו כל החוקים, הם רק בגדר ידיעתנו, אבל באמת הכל במשפט, ולכן אמר רבינו הקדוש שדע מה למענה שתדע שכל מה שנעשה למעלה בגבהי מרומים הכל ממך ומכוחך נעשה הכל ואינו סולם המוצב ארצה וראשינו מגיע השמימה ולכן אנחנו האומה הישראלית צריכים לשמור עצמינו מכל סיג וחלאה של שום עון אפי' קל, ואמר עין רואה וכו', הנה פרי כל הנעשה למעלה דרך כלל הוא ב' בחינות נקראים מיין דכורא ומיין נוקבא ואם הדברים גבוהים מאוד וסודות עמוקות הנעלמים ממנו, אם כל זה אסבור לכם ע"פ נגלה הנה יש משפיע ויש מקבל שפע המשפיע נמשל לזכר והמקבל שפע נמשל לנקיבה ושורש כל כוונת האר"י שצריך מתחלה מיין נוקבין ואח"כ מיין דוכרין, הנה העולמות כלם נשפעים מלמעלה והשפע נמשך למטה ממדרגה למדרגה ומעולם לעולם שתחתיו עד הנוגע אלינו ומתחלה צריך שיענה התעוררת מלמטה למעלה, וזהו ע"י תפלתינו ומעשינו הטובים ועי"ז מתעורר השפע מלמטה למעלה אור חוזר ואור ישר:

(יג) והנה יש הפרש מן ראיית העין לשמיעת האוזן, כי ראיית העין אינו דבר הנראה נכנס לתוך העין אלא הראיה יוצאת מן העין נחוץ ורואה, ולכך אי אפשר להביט למקום רחוק כיון שכך מתפזר כח הראות וזה פעולת בתי עינים לקבץ הפיזור אבל בשמיעת האוזן הוא להיפך שאין השמיעה יוצאה מן האוזן לחוץ, אלא דבר הנשמע נכנס הקול ההוא לתוך האוזן, וזה פשוט לכל משכיל, ולכן ראיית העין רומז על ירידת השפע מלמעלה למטה שהוא בסוד מיין זכורין, ושמיעת האוזן רומז להתעוררות הבא מלמטה למעלה הנרמז בסוד מיין נוקבין, ולכן סוד העין יותר גבוה משמיעת האוזן כמבואר בעץ החיים בשער שעין רומז לטעמים ואוזן לנקודות:

(יד) ולכן אמר רבינו הקדוש אחר שאמר כל מה שלמעלה הכל הוא ממך אמר עין רואה ואוזן שומעת, שבין התעוררות שלמטה למעלה ובין השפע היורד מלמעלה למטה הכל הוא ממך, ועם כל זה אין אתה צריך לכוין רק כל מעשיך בספר שהם הספירות נכתבים ממילא, ואם זה יהי' שמור בידך אי אתה בא לידי עבירה, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עני עשב, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו:

הנה כבר רמזתי שלש כתות חלוקות וכל כת מאלו מתנשא במדתו לשם שמים, כאשר כבר אמרתי אפי' כת הש"ץ הם אומרים ששמים חושך לאור תיפח רוחם, וכאשר אני רוצה להוכיח אדם שבדעתו אינו חוטא, לא יכנסו דברי באזניו וצריך התעוררת גדול ממוכיח מדבר קשות, , וזהו האזינו השמים ואדברה קשות ותשמע הארץ הם כללות עם ישראל כמונו היום הנשמרים ממינות הפילוסופיא וממינות השבתי צבי, וגם דעתנו קצרה ומעולם לא באנו בסוד ה' שנצטרך מוכיח שלא לכוין כוונות וכל עקר התוכחה לנו ולכיוצא בנו על עבירות גסות חומרות שאנו נכשלים בהם גזל ועריות ולשין הרע והשחתת הזקן בתער ולבישת שעטנז שאין לנו שום אמתלא לומר שלא חטאנו, אלא היצה"ר גבר עלינו, אוי לנו מיום התוכחה שאפי' בתוכחה קשה ראוי לנו להתבייש מאוד במעשינו, ובפרט בפגם הברית אשר הרבינו לפגום מאוד בכמה מיני פגמים, אוי כי גמלנו לנפשנו רעה והורדנו נפשנו היקרה החצובה ממקום רם ונשא לשאול תחתי', ובפרט מי שחטא בחייבי כריתות, ובפרט באשת איש אוי לנו וי לנו אהה עלינו מה נאמר ומה נדבר ביום הדין הנורא הבא בסמוך, וכל מעשינו בספר נכתבים וראוי לנו להרבות בכי כתנים, לספוד מספד מר, ואין צריך לנו לשמוע קשות ממוכיח, ודי באמירה רכה, ולכן אמר ותשמע הארץ אמרי פי, ולא תאמר שאין תקוה, יש ויש תקוה: ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, יערוף כמטר לקחי נגד ג' כתות הראשונים שקשה להם כמטר, תזל כטל אמרתי לאנשים כיוצא בנו בשמעינו בשורת התשובה שלא נתייאש כשעירים עלי דשא, הנה רש"י בפ' בראשית בפ' תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, לא דשא לשון עשב וכו', דשא הוא כולל כל המינים כשהארץ מלאה ועשב כל מין לעצמו נקרא עשב:

והנה שעירים פי' רש"י לשון רוח סערה, והנה אלו ב' כתות פילוסופים ושבתי צבי אלו כופרים בכללות התורה, ולכן התוכחה של המוכיח אצלם כרוח סערה קשה עליהם מאוד, וזהו כשעירים עלי דשא, אלו שכפרו בכלל כל המצות והתורה, וכרביבים הוא טפי מטר שהוא יורד בנחת עלי עשב אנשים כמונו שפגמנו במינים אחדים, במצות אחדים עריות גזל לה"ר רכילות השגת גבול שקרים מדות ומשקלות שבועות שוא ונדרים, הסתכלות בעריות מאכלות אסורות וכיוצא בהם שנמשל לעשב השדה, מתקבל התוכחה כרביבים, וראוי לנו להתמרמר בבכי ולשוב בתשובה, ויש ב' מיני תשובה א' ע"י מוכיח. ות' התעוררות ע"י עצמו וטובה מרדות בלבו של אדם, ובפרט מעונים ומדוכים ושפלים בתחתית דיוטא מה לנו צורך למוכיח ובירה תוכיח, חורבן בה"מ עונות אבותינו החריבו לשעה, ועונותינו מאריכים קצו זה זמן רב, והנה יש הפרש בין השב מעצמו, למי שאינו מתעורר מעצמו, מבואר בספר בינה לעתים שהעון הוא דומה לחולאת, והתשובה לרפואה., והנה החולאת הוא מחמת ארס שיש בגופו, וצריך להקיאו לחוץ, ולפעמים הטבע מעצמו גובר בכח הדוחה, לדחות הארס לחוץ, וזהו רפואה שאין למעלה ממנו, כי הטבע עושה הכל במדה ומשקל, לדחות עד שגורם הקאה להחולה, ואז יוצא הארס כלו לא נשאר ממנו מאומה, אבל כשאין כח בטבע בעצמה לדחות וצריך ע"י תמרוקי סמים מהרופא, אף שיוצא הארס בכח, מ"מ נשאר מעט ממנו וצריך שמירה שלא יחזור לחליו, כן המתעורר מעצמו זה תשובה גמורה מאהבה וזדונות נעשו זכיות לא נשאר רושם, אבל מי שצריך מוכיח ולהזכירו עונשי החטא, ולהפחידו עד שיעשה תשובה, זה דומה לתמרוקי הסמים, והן אמת שעבירה נדחית אבל נשאר רושם, וזדונות נעשו שגגות עיין בדבריו שהם דברי טעם, והנה מצד מדה"ד נפש החוטאת תמות, א"כ אף שנשאר רק שוגג אין לו קיום בדין, וצריך לעורר מדת הרחמים אבל אם מתעורר מעצמו, וזדונות נעשו זכיות, זה תשובה מועלת אפי' במדת הדין, וזהו דבר הפסוק, כי שם ה' צריך אני לעורר מדת הרחמים, שזה מורה שם הוי' הוא כאשר אקרא אני לתשובה ולא תתעוררו מעצמיכם אבל הבו גודל לאלקינו הבו הוא לשון הזמנה כמו שפירש רש"י בפ' שמות בפסוק הבה נתחכמה, וכן אמר כאן הבו אם אתם תזמינו עצמיכם מעצמיכם לתשובה, אז גודל לאלקינו תוכנו להתקיים אפי' במדת הדין:

(טו) הנה הארכתי מעסק לעסק, , עד שיצאנו מכללות הדבר שאנו בו, שהם דברי משה רבינו, וחסד ה' מעולם ועד עולם אתה אל, כבר כתבתי כאשר רצה משה רבינו להזכיר גודל הצרות הנזכרים בסוף המזמור, שלא יאמרו ישראל כי דרכו של הקב"ה, להתנהג במשפט גמור בלי רחמים, לכן הודיע כי לא כן הוא, רק דרכו להתחסד, וחסד אל כל היום, ולכן אמר ומעולם ועד עולם אתה אל, כלומר מתנהג בחסד אל כל הימים, ועתה זה כבר אלף שבע מאות וב' שנים אשר אנוש עד דכא, דהנה ד' שמות יש לאדם, אדם גבר איש אנוש, חשוב שבכולם אדם, ועל הכסא דמות כמראה אדם ולשון אדם אדמה לעליון, ופחות שבכלם אנוש לשון נחלה ושבר, אנוש לשברך אנושה מכתך, וזהו בגלות המר הזה, אנו שפלים ונבזים במדרגות אנוש, ומדוכים בכל מיני גליות ויסורים צרות צרורות מיעוט שפע ועוני וחוסר כל, וידל ישראל עד דכא, מדוכים עד דכדוכא של נפש, לא נשאר בלתי גויתנו, ובכל זאת אף שתשובה מחמת יסורים פחותה מאוד, אעפ"כ ותאמר שובו ותזכו להיות במדרגה גבוה שהוא בני אדם, והנה אמר משה רבינו זה נגדנו, אנחנו הדור הזה הלוואי שנהיה בגלות הזה הדור האחרון, ובימינו תושע יהודה וירושלים, והרגיש משה רבינו בעצמו שאמר תשיב שהם תשבית שנים אנחנו מדוכים, והיכן הוא האלף והלא זה אלף תשב שנים שאנו בגלות, והנה אלף שנים נגזר עלינו גלות ולא היה סגי בלאו הכי ואחריתה כיום מר יום של הקב"ה אלף שנים כל היום דוה, ולכן אין לחשוב רק הנוסף על אלף, שזה אנחנו מאריכין הקץ במריינו, וזה שאמר משה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, והנה אחיי ורעי מה יהי' בסופינו כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, לכו ונשובה אל ה' והנה עתה הוא שנת השמיטה וראוי להזכיר לעשות פרוזבול בערב ראש השנה ועכ"פ כתיב ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, וגם הקב"ה ברחמיו ישמיט ידו לגבות חובותינו, ובמוצאי שביעית בן דוד בא, ויהא רעוא שנזכה לשוב בימים הללו באמת, ובזכות תשובתינו תתקרב שנת גאולתנו ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: דרוש כ"ו כל נדרי (א) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו:

לכאורה יפלא, אטו יוה"כ על השגגות מכפר, ועל הזדונות אינו מכפר, והרי קרא בזמן ביהמ"ק מיירי, ושעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שוגג ומזיד, וכן כתיב בהדיא בשעיר המשתלח, והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, הרי שגם עונות ופשעים, דהיינו מזידין ומרדין מתודה עליו, אמנם בהך קרא דשעיר המשתלח ג"כ יש לדקדק, דהוה ליה למימר ואת כל חטאתם, כדאמר את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם, ומהו לכל חטאתם:

(ב) אמנם רבי ורבנן פליגי, דלרבי יוה"כ מכפר בין על שבים בין על שאינם שבים, אבל רבנן מביא שם ברייתא דספרי, דתניא יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינם שבים, דהואיל ומכפר על המזיד כשוגג, יכפר גם על אינם שבים, ת"ל אך חלק, וקי"ל כרבנן, וא"כ ע"י התשובה אפילו היא הגרועה, דהיינו מיראה כבר זדונות נעשות כשגגות, וא"כ קרא הכי קאמר, והתודה את כל עונות ואת פשעיהם דהיינו זדונות ומרדות, לכל חטאתם אדלעיל קאי, אהנך עונות ופשעים שכבר נחשבו לכל חטאתם על ידי התשובה ולכך לא כתיב ואת כל חטאתם דהוה משמע ענין בפני עצמו:

וא"כ גם קרא כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם אתמהה, ואטו זדונות לא, ולכן קאמר לפני ה' תטהרו, לפני ה' קודם שיטהר אתכם ה' ביוה"כ, תטהרו אתם בעצמיכם בתשובה, וא"כ לא נשאר רק חטאתיכם.

(ג) אי נמי כי ביום הזה יכפר וגו', דהנה תינח בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שהיה לנו שעיר פנימי וחיצון ושעיר המשתלח, וכל שאר עבודת היום, וכה"ג עומד ומשמש ומתודה על השעיר את כל עונות בני ישראל, אבל מה נעשה אנן בזוזי דבזוזי בדור יתום הזה, שאין לנו לא קרבן ולא מזבח, ולא בגדי לבן, ולא ביה"מ ולא שום מליץ שיהיה מליץ בינינו לבין אבינו שבשמים, ואנחנו שפלים ונבזים, וא"כ הכי ח"ו אבדה תקותינו, ונהיה מחוסר כפרה ח"ו, אבל הקב"ה ברחמיו רצה לרחם עלינו, ולכן ביוה"כ הוא בכבודו ובעצמו יושב כסא למשפט כסא רחמים, ואנחנו לפניו מתחטאין, כבן המתחטא לפני אביו, ואלהיכם כהן הוא, והוא בעצמו כהן המכפר, ולכן אמר הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם על ידי עבודת הכהן גדול, ואמר מכל חטאתיכם לשון אני ושלמה בני חטאים, שהוא לשון חסרון בעת שתהיו חסרים מכל אלה, כמו בגלות הזה שאין לנו לא כהן, לפני ה' בעצמו ובכבודו תטהרו, והוא הכהן המכפר עלינו:

(ד) לא כן ביוה"כ שנא' בו וכל אדם לא יהיה באוהל בבואו לכפר, ודרשו אפילו אותן שנאמר בהם ודמות פניהם פני אדם, והטעם לפי שאין הקב"ה רוצה שיהי' איש אתו, בבוא להתודע לבניו כדי שיוכלו להגיד לפניו:

(ה) משל למלך שהיה לו בן יחיד אהוב ונחמד, וגידלו בחיקו, והושיבו בהיכלו, והיה מאוכלי שלחנו, והבן הזה זחה דעתו, וישמן ויבעט, והמלך על רוב פשעו כסה אהבה, עד שהרבה להרע, ולטנף את ההיכל והשלחן, והוציאו המלך מהיכלו, וגלה הבן מעל שלחן אביו, ומסרו ביד מושל במדינה רחוקה, ואעפ"כ לפרקים היה המלך שולח גדולי שריו ועבדיו לדרוש שלום הבן, וכאשר ראה הבן כל הכבוד הזה, וגדולי שרי המלוכה משכימי' לפתחו זחה דעתו, ולא נכנע לאביו, וביזה שלוחיו, ומאז חדל המלך לשלוח שריו, ואעפ"כ לפעמי' פקד את בנו ע"י מכתב שלא יראה את השליח רק יראה דבר המכתב, ועדין הבן עמד במרדו, ולא פנה לראות המכתב כלל, ולא הביט בו, עד שחדל המלך מלדבר בו כלל, וכאשר ראה המושל ההוא שגלה הבן תחת ממשלתו, כי נבאש הבן בעיני המלך, כי לא פקד אותו זמן רב, סבר בדעתו כי כבר נשאר בן המלך עבד עולם אצלו, והתחיל להשתעבד בו ביותר ובפרך, והמלך אעפ"כ מרחוק הי' שולח בר ומזון לבנו, באופן שלא ירגיש, כי מאת המלך היא ארוחה, והבן הזה בראותו צרת נפשו, שהוא ביד אדון אחר נתן כל אשר לו מהמלך להמושל כזה, והמושל הי' לוקח המבחר, ומאכילו מאכל עבד הנהוג במדינה גסה ההיא, ותמורת זה לקח מאכל המלך, והמלך ידע את כל אשר נעשה, ואכתי רחמי האב על בנו אלא שמתאוה לתחנוני בנו שיהי' נכנע ויבקש להחזירו, ויבטיח להתנהג לפי כבוד המלוכה, וישם המלך אל לבו ליתן מקום לבנו למצוא פנים לבקש מלפניו, ויצו המלך ויעבירו קול בכל מלכותו, אשר כל שריו יבואו יחדיו ביום מועד כשמעם את הקול קול קרנא משרקותא, וכל אחד יביא עבדיו והשבוים אשר עמו ג"כ יבואו, ויהי היום ויתקע בשופר, ויחרדו כל השרים ויתאספו ויעמדו על המלך, ובן המלך עומד מרחוק בין העבדים והשבוים, והמלך שאל לכל אחד דרכיו, וכל אחד בקש צרכיו מהמלך, וירא המלך והנה בנו עומד מרחוק, משתחוה ושותק ופניו זועפים, ויבן המלך כי אין זה אלא כאב לב, אשר אי אפשר נו לגלות מיראת אדונו, ויצו המלך שילכו כל איש לביתו ובעוד ימים אחדים יבוא זה השבוי לבדו לפניו ובביאת הבן התחיל לבכות מה יהי' בסופי, ועד מתי אתרחק משלחן האב, וכל השפע שאתה משפיע, אני בעצמי מוסר לאדון הארץ, ואולי בגובה לבבו ימרוד בהמלך, ואני מה יהי' בסופי, והלוא כבודי הוא כבודך, כי אתה אבי, ואז המלך בראותו כי אין הבן מבקש שישלח לו מגדנות, רק מבקש כבוד המלך, המלך מרחם עליו ומחזירו לביתו:

(ז) הנמשל בנים אתם לה', ובחיקו נשא אותנו ממצרים על כנפי נשרים ואכלנו משלחן המלך, ויביאנו בהיכלו מקום מקדשו המכוון נגד מקדש של מעלה, אהבת אותנו ורצית בנו, וקרבנו נשמו הגדול, ואנחנו מרדנו בו כבן סורר ומורה, וגלינו מארצנו גנות ראשון לבבל, והמלך הי' שולח גדולי מלכות בשליחות אלינו, והי' לנו נביאים שהיו מתנבאים בבבל שהם גדולי המלכות, ואנחנו בזינו בנביאים, ולא קבלנו מהם שליחת המלך, ולכן בחרבן בית שני, נשארנו בלי נביא וחוזה, ועדין פקד אותנו במכתב, שהיינו משתמשים בבת קול וברוח הקודש, ככל גדולי התנאים והאמוראים אנשי מופת, כמו רשב"י וחבריו, ובכל אלה לא השגחנו ומרדנו ומאז חדל המלך מלהביט עלינו, ואין אתנו יודע עד מה, והלואי נתפלל בפירוש המלות, ואלו המתפללים בדברי שקר שיודעים סתרי תורה נפלו בבירא עמיקתא ושוחה עמוקה במינות וכפירות רחמנא יצילנו, ומאז ארך עלינו עול השיעבוד ומתוך כך בבבל עדיין היינו חשובים בעיני מלכי האומות, כי ראו כי שם ה' נקרא עלינו, אבל בזמן הזה אותותינו לא ראינו, אנחנו נבזים ושפלים בעיני הישמעאלים, וכבד עלינו שם עול המס ושאר צרות, והקב"ה ברחמיו אעפ"כ ממרום משגיח עלינו להשפיע בנו שפע קדושה, ואנחנו בעונותינו ובפגמינו מורידים השפע והקליפה, וכל המצות שאנו עושים הכל בפניות ובמחשבות זרות, ויש להס"מ חלק המבחר בו, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה, והקב"ה ברחמיו בריש שתא בשופר גדול יתקע, ויבואו בני אלקים להתיצב, ויבוא גם השטן, וגם אנחנו בתוך הבאים למשפט, ובראותינו המקטרג הגדול קולנו לא ישמע, ואין אנחנו מתודים בר"ה, רק בוכים ומבכים, ומה הקב"ה עושה בירר יום א' בשנה שהוא נורא ואיום יוה"כ, ואז אנחנו עומדים לפני אבינו, ואין זר אתנו, ואז אנחנו מתודים, והעיקר הוידוי להוציא השפע קודש שהורדנו בעונינו, חיל בלע ויקיאונו, לאמר שאנחנו מורידים השפע בקליפה, ואפילו מעט המצות, ומה יהיה בסופנו, והלא טוב יחזור אותנו המלך לביתו להקדושה, ושם נעבוד אותו באמת, ועל זה ראוי להיות עיקר הבקשה, לא על בצעין דהאי עלמא, לא כמו שאנחנו עושים עיקר התפלה חיי ומזוני הגוף ולא מזון הנפש: