דרושי הצל״ח – קטע 30

ונחזור לדברי ר' לויטס, מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה, הנה כפל הלשון מאוד מאוד. ואמרו בפני כל אדם מיותר, ולגרוע אתי בפני כל אדם הוי שפל רוח, ובפני עצמו יהי' גבה רוח, ואין לך גאה כזו שעושה עצמו עניו בפני הבריות, כדי שישתבח גם במדת הענוה, וכבר הביא במדרש שמואל דאית דלא גרסי בפני כל אדם ועיין בתוס' יו"ט: (ה) ואומר אני האדם נקרא אדם לשני בחינות, האחת מצד רוממותו וחשיבותו מצד נשמתו, כי היה חצובה מתחת כסא כבודו, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ולכן נקרא האדם אשר נשמתו משם חצובה בשם זה אדם, אדמה לעליון כביכול, הצדיקים מדמים הצורה ליוצרה, והבחינה השנית נקרא אדם מצד שפלת חומרו, כי לוקח מן האדמה ונקרא על שם האדמה אשר לוקח משם, ומעתה יש מקום לומר שהאדם מצד אחד ראוי להיות שפל ונבזה מצד גופו, וכי לוקח מן האדמה שהכל דשים עליה, כן ראוי להיות האדם נפשו כעפר, ומצד ב' יש מקום לטעות שהאדם ראוי להיות גבה רוח, מתנשא מצד נשמתו שהיא ממקום גבוה, אבל באמת לא כן הוא, גם מצד נשמתו וישח איש וישפל אדם, כי היא הנותנת כיון שנפשו חצובה מכסא הכבוד כל מעשיו לא יספיקו לעשות כפי המוטל עליו ועוד שאם מתגאה הרי הוא משרשו וכמו"ש למעלה והקב"ה אומר אני את דכא, וגבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וזה כוונת ר' לויטס איש יבנה מאד הוא אותיות אדם, וכפל דבריו ואמר מאד מאד מאיזה הצד הן מהגוף הן מהנשמה, הוי שפל רוח בפני כל אדם, באיזה פנים שאתה דורש שם אדם, אם לשבח מצד הנשמה, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ואם לגנאי מצד החומר האדם מן האדמה, הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה כמו"ש רמה בקמץ, מצד הנשמה רם ונשא, וצריך לירא שאם יתגאה יפול מאיגרא רמה, ותקות לשון חוט הקשר, וכמו כן שתקות אנוש רמה ותולעה הוא קשור במות, ואין למות התמהמה, איך יתגאה ציץ נובל, וא"כ שייך שפיר בפני כל אדם, כלומר באיזה פנים שתדרוש שם אדם:

(ו) והנה הענוה מביא לידי יראת חטא, לכאורה אדרבה יש מקום לומר שע"י הענוה נקל בעיניו לחטוא, אבל הענוה שפירשנו מחמת שיודע שנפשו קשורה במקום חוצבה, וע"י הגאוה תפול ממקום גבוה, וא"כ ענוה כזו בודאי מביא לידי יראת חטא, ועוד ע"י הענוה נוח לו לסבול הכל ובעו"ה כמה פרצות באים ע"י גסות הרוח, וגסות הרוח שבירבעם היא טרדתו מן העולם, ואנו רואים במופת שע"י הגאוה אם יבוא עליו איזה פחד על מעשה שעשה כבר, יקשה בעיניו שירד מגדולתו, ע"י זה הוא כופר בדת היהודית לגמרי, ויוצא מן הכלל, וזהו אמרם עבירה גוררת עבירה, ומלבד שגם מצד הפשוט הוא כן, וכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו', עד שאומר לו כפור בעקר, ולכן יש לזהר מן הקלות, וק"ו מן החמורות, ופגם הברית מביא לידי כפירה, ובנות מואב עם פעור יוכיחו ואם זה הי' בדור המדבר, אשר שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך, איך צריך זהירות בדורות הללו, ואם יאמר האומר אותן שבמדבר לא מלו, ולא הי' חותם קודש בבשרם, לכך נמשכו גם לכפור, אף אני אומר לו הלא בענין זה נמשך ערלתו כמאמר רז"ל, ואפילו אברהם אבינו על פתח גיהנם אינו מכירו, אוי לאותה בושה, ובזה תדעו שמעולם לא יצא יהודי מכלל ישראל, ואם תשאלו הלא כמה יצאו, תדעו שבעת צאתם כבר לא היו יהודים, כי כבר הוסר מהם חותם קודש ע"י דבר ערוה שנמצא בהם, וכל מקום שאתה מוצא השחתה אינו אלא ג"ע וע"ג שניהם צמודים יחד, זה מביא לידי זה:

ובזה אמרתי פירוש הפסוק, וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו, אמר וישמן ישורון וע"י זה ויבעט, בעט בבורא אלא שלכאורה איך נהפכו תכף לסורי גפן נכרי', ולכן אמר מתחלה שמנת עבית, כי זולל וסובא הוא עסק ביש, ועל ידי רדיפת התענוגים בא לידי עריות ומתוך כך כשית שערלה כסה הברית ונמשכה ערלתו, , אוי לאותה בושה וכלימה, אוי לנו מיום הדין, היום ההוא בוער כתנור, והי' לנו בטחון יש לנו אבינו אברהם, והוא יושב פתח האוהל כחום היום שהוא יום הדין, ועכשיו ע"י פגם הברית הלא זרים נחשבנו לו, כי לא מבשקר לנו ויטש אלוה עשהו, ואיך נהייתה הרעה הזאת, ואמר וינבל צור ישועתו, הנה כתיב ותקח צפורה צור, ותכרות ערלת בנה, וביהושע כתיב עשה לך חרבות צורים ודרכם הי' לימול בצור, והנה הצור הזה הוא לנו צור מעוז וישועה ביום תוכחה של גיהנם, כמבואר לעיל שאברהם אבינו מציל הנימולים, ואמר הכתוב כי מתחלה וינבל צור ישועתו, שנבלה עשה בברית הקדש להתערב באינו מינו, ובזה מצינו לשון נבלה, כאשר ענה שכם את דינה כתיב כי נבלה עשה בישראל:

ובזה נלע"ד פירוש הפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך, אמר שחת לו לו לעצמו, ע"י גילוי עריות ופגם הברית קודש, שחת לעצמו בגופו ונמשכה ערלתו, ולא נשאר חותם ברית קדש, ומתוך כך עבירה גוררת עבירה, וכופר בעקר ולא בניו מומם שהמום שלהם שהוא להם לשמצה בקמיהם שהם לא בניו, והנה ככל העו"ג בית יהודה, אלא שאם שמו אוזן למוכיח, לא היו נופלים מרעה אל רעה, כי היו חוזרים בתשובה, או אם היו עוסקים בתורה, המאור שבה הי' מחזירם תכף מן הקלות, ולא היו נופלים בחמורות, כי גם בעריות לא יפול האדם בבת אחת אבל נופל ממדרגה למדרגה, עד דיוטא תחתונה שבשאול, ותחלת הכל הוא ראיית העינים, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ובעו"ה לא די שמסתכלים בפנויות, אלא גם בנשים היושבות תחת בעליהן נותנים עיניהם להסתכל, ושוב הלב מהרהר בעבירה, והרהורי עבירה קשים מעבירה, כי הוא מתמיד בזה זמן רב, ונטבע בלבו כטבע, ואח"כ ידים עסקניות בכמה מיני משמושים וחיבוק ונישוק, ואח"כ נכשל בעבירה, וכל השנה כמה כרוזים יוצאים לאסור השחוק והטיול ואין שומע. ואמר מתחלה דור עקש שמתעקש מלשמוע דברי חכמים וגזירת הבית דין, ושוב ופתלתול שהוא הוא דבר הגדול, וכפול כחבל שכפול ומוקף כמה פעמים, וכן הוא מאמר הנביא, הוי מושכי העון בחבלי שוא, וכעבות העגלה חטאה, שמתחלה הוא חבלי שוא עבירות קלות, ולבסוף עבירה גוררת עבירה, ונעשה כעבותות העגלה, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הנה אם בעוד הקב"ה מתנהג עמכם במדת הרחמים, הוא פליאה נשגבה, איך תהיו כפויי טובה, ולכן אמר הלה' בלשון תימה בעודו מתנהג במדת הרחמים, שעל זה מורה שם הש"י ב"ה תגמלו זאת והוא פליאה, אבל יותר פליאה מזה עם נבל הרמב"ן כתב נבל מלשון נופלת, כמו עלה נובלת עלהו לא יבול, כמו לא יפול ונקראת המיתה נבילה, כי היא נופלת לארץ: ואמר עוד יותר תמי' על תמיה עם נבל עם נופל, כמו אנו בדורנו עם עני ונבזה, בכל יום המפלה גדולה יותר, ואנחנו בבור השבי והגלות ישמעאלית גלה כבוד מישראל, אין לך עם נבל יותר ממנו, אעפ"כ ולא חכם אין בנו חכמה ליתן אל לבנו, על מה עשה ה' ככה, ומה חרי הוא כל זה בשביל רוב פשעינו, והי' ראוי לשוב בתשובה, עכ"פ מתוך יסורים שהיא המדרגה היותר פחותה ובכל זה אין בנו חכמה לעשות תשובה:

(ז) הלא הוא אביך קנך, הנה גם צפור מצאה בית ודרור קן לה נאמר על בה"מ שם הוא קן של הקב"ה כביכול קינן שכינתו שם והנה ע"י העריות מטמאין הארץ, ושכינה מסתלקת, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ובמקום שפרוצים בעריות הקדושה מסתלקת, וא"כ תימה מאוד איך אתם מאבדים קן הזה אשר בעו"ה בגלות הזה כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו, ואמרו במדרש יש שינוי בין היונה ובין הצפור, היונה נוטלין גוזליה ואעפ"כ היא חוזרת לקנה, שנאמר כי יונה פותה אין לב, אבל הצפור אינה כן, אם ילדה במקום הזה ונטלו גוזליה, אינה חוזרת משם לעולם, כך משלו רשעים את הקב"ה וישראל כצפור ומחרפים אותנו ואומרים כצפור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה ומחרפים אותנו אין הקב"ה חוזר לבית הזה לעולם וכן הוא אומר נודי הרכם צפור, אמר להם הקב"ה גם צפור מצאה בית, עיין במדרש שהאריך, והענין כי הרשעים סברו שנסתלקה השכינה בשעת החורבן לגמרי, אבל לא כן הוא כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, ובכל לילה על כל משמר הקב"ה יושב ושואג כארי, על היכלו ועל שכינת עוזו, ועל חלול כבודו ומתוך כך מצוה לקום לראש אשמורת, ודבר גדול תקנו כאן להחזיק משמורות, ובעו"ה הדבר פוסק לאחדים כי המה מתעצלים מלבוא, ואותן שאינן מתעצלים לגמרי שולחים נערים קטנים, אוי לאותה בושה, וראוי להתאמץ מאוד להחזיק דבר זה, כי זה עקר ויסוד בטחונינו בגלות הארוך הזה, אשר כמעט אבדה תקוה מקטני אמנה, אבל באמת. יש לנו לבטוח ואין אריכת הגלות מעכבת כלל כי לא מאס את יהודה, ולא געלה נפשו בציון אם יתמהמה חכה לו וכשם שהקב"ה לא נתייאש מתשובתינו, ובכל יום מצפה לתשובתנו ואף כי הרבינו לפשוע ונתננו כתף סוררת מלשוב זה אלף תר"ב שנה, כי קע"ב שנה קודם כלות אלף הרביעי חרב הבית, כדאיתא בפ"ק דע"ז, ועתה הוא כבר תק"ל שנה אחר אלף החמישי, ועדיין לא שבנו והנה קדמונינו יסדו בהוידוי צרות רבות סבבונו, קראנוך ה' כיי אלקינו, רחקת ממנו בעונינו, ואנחנו לא נוכל לומר קראנוך ה' אלקינו, כי אין קורא בשם ה' באמת מתעורר להחזיק בו, וכבר אנו משוקעים בגלות הזה אלף תר"ב שנה, ועלינו הדור הזה דור יתום, אני קורא מאמר משה איש האלקים בתפלתו תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, הנה משה רבינו כאשר נתן לב על אריכת הגלות והתפלל ענינו, הנה הזכיר גודל חסדי המקום עמנו מעולם, והזכיר נגד זה קשיות ערפנו זה זמן רב, ועם כל זה עדיין לא זז הקב"ה מחיבתנו, ורוצה בתשובתינו, והתחיל אז מעון אתה היית לנו המקדש נקרא מעון, וכמו שאמר רשב"ל המעון הזה, ואמר הרועה הנאמן, כי לא על עצים ואבנים שמנו בטחונינו, רק מעון אתה היית לנו, שאתה היית שורה במקום הזה בדור ודור, והזכיר קדושת המקום ושכבר נתקדש קודם שנברא עולם, בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ שהוא ארץ הקדושה, ביחוד מקום המקדש, ואח"כ ותבל כי מקום המקדש הוא אך עפרות תבל, ושמא יאמר האדם כי הקב"ה השרה שכינתו עלינו הי' צורך גבוה, כי הוא ח"ו צריך אצלנו, לא כן הוא, ה' מלך עד לא עשה ארץ, וזהו אמרו ומעולם ועד עולם אתה אל, ואמרו אתה אל רמז על חסדו שלא היינו ראויים לזה כלל, רק מעולם ועד עולם אתה אל, מתנהג עמנו בחסד, וחסד אל כל היום שהשפעת עלינו גודל חסדך שהיינו מלאים כל שפע טוב:

(ח) ומעולם ועד עולם אתה אל, הנה משה רבינו כאשר רצה להזכיר כל הצרות העתידים לבוא על הדור האחרון כמו אנו היום, כמו שהזכיר במזמור הזה, כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו וגו', כל ימינו פנו בעברתך וגו', מי יודע עוז אפך וגו', אשר בכל הפסוקים הללו נזכר התנהגו עמנו במדת הרוגז והדין המוחלט ושלא יעלה על לב כי זה דרכו של הקב"ה, להתנהג במדת אכזריות ולא ברחמים, לכן הודיע מקודם כי לא כן הוא, ואין זה דרכו רק הרשעים מהפכים מדותיו הרחמים נדין, והוא על דרך מאמר הנביא מיכה קאפיטל ב' האמר בית יעקב, הקצר רוח ה', אם אלה מעלליו, הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך, ואתמול עמי לאויב יקומם, ממול שלמה אדר תפשיטון, מעוברים בטח שובי מלחמה, והדברים כפשוטן הנה הקב"ה זה דרכו להאריך אף:

והנה מי שכועס ומלא חרון אף, ואין מעצור ברוחו להאריך אפו נשמתו קצרה, ואין יוכל להאריך בנשימה, ויש לו קוצר רוח, וזה ההיפך מן המדה של ארך אפים, וישראל כאשר ראו גודל הפורעניות הבא עליהם תכופות וצרות זו לזו, תמהו ואמרו הקצר רוח ה', כלומר כביכול בטלו י"ג מדות הרחמים, שאחד מהם ארך אפים, אם אלה מעלליו להתנהג באכזריות ובמדת הדין הקשה, והמה מתרעמים על מדותיו של הקב"ה, והם אינם שמים על לב כי המה קלקלו, עד שהפכו מדת הרחמים למדת הדין, ולכן הנביא משיב להם, הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך, וא"כ היך נהי' דבר הזה ואתמול עמי אויב יקומם, והודיעם הנביא גודל רשעם ממול שלמה אדר תפשיטון, מעוברים בטח שובי מלחמה, הנה אמת שזה דרכו של הקב"ה ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אלא שעם כל זה כבר אמרו רז"ל כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אלא מאריך רוחו וגבי דיליה:

ולכאורה דבר זה נפלא, א"כ איזה מדת הרחמים הוא זה מה שמאריך רוחו, כיון שלבסוף גבי דיליה, אלא שהדבר פשוט, שהקב"ה צופה לרשע וחפץ בהצדקו, ואם אולי יעשה תשובה, א"כ שוב לא יגבה, ואם כבר הי' גובה תכף חובו מה הי' מועיל התשובה, וכל זה למי שיש לחשוב עליו שלא ידח ממנו נדח ויעשה תשובה, אבל מי שפקר כולי האי עד שאין לחשוב עליו שיעשה תשובה, אין תועלת לו באריכת אפים, אלא שאיזה רשע יהי' שלא יקוה שישוב, אומר אני כי החוטא עושה למלא תאות יצר הרע לפי שעה. ולכן הרשעים מלאים חרטה, והנה החוטא יש לו יצה"ר מה שהוא עתה, אבל אין לו יצה"ר על מה שכבר נעשה, שהרי אין הנאת עולם הזה רק תענוג לפי שעה, וא"כ כל רשע אפילו היותר רשע, אם נזדמן לו שרצה לחטוא, ולא הי' יכול לחטוא או שאירע שמתגבר על יצרו ולא חטא, אחר זמן הוא נהנה מאוד במה שנצול מן החטא, כי עכשיו אחר זמן כבר הי' הנאה כלה ועבר, והעבירה היה נשאר וק"ו יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ועושים מצוה רבה מה שצריך התגברות גדול על יצרו, וקשה מאוד בשעת מעשה, מ"מ אחר שכבר גבר על יצרו נהנה מאד, שהצער שהי' לו כבר עבר והמצוה קיים לו, אמנם כשנמצא רשע שתוהא על הראשונות מה שכבר עשה, וכמו שארז"ל בשלהי פ"ק דקידושין דף מ' ע"ב רשב"י אמר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ומקשה בגמרא שם נהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות, אמר ר' בתוהא על הראשונות, נמצא שזה שתוהא איבד כל זכיותיו, ומעתה אני אומר בשביל ב' סיבות רחוק זה מאוד מן התשובה, חדא בשלמא כל רשע שעושה רק לתאות לבו, א"כ איכא למימר כשכבר עבר התאוה והתענוג ישוב, אבל זה שמתחרט עתה על הראשונות, איזה תענוג יש לו עתה מזה, שנאמר שעושה לתיאבון, הא ודאי שזהו רשע להכעיס, וכבר נמכר לעקר, ולא נשאר בו שום חלק טוב, ועוד בשלמא כל רשע אפילו ריקנין מלאים מצות כרמון, וכל מצוה יש לה שורש בקדושה, ואף שגברה עליו הקליפה עד שרבו פשעיו, ועונותיו עצמו מספר מ"מ כיון שיש לו גם זכיות, ובכל מצוה בורא מלאך קדוש מליץ יושר, וזו הקדושה תגבור ותחזירהו למוטב, אבל בתוהא על הראשונות, א"כ איבד כל הראשונות, ולא נשאר לו שום חלק אחיזה בקדושה זהו רחוק מן התשובה מאד ולזה האריכות אפים ללא צורך והנה ביהושע בן יהוצדק כתיב הסירו הבגדים הצואים מעליו, ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות, וכבר ידוע בכל ספרי המוסר שע"י העבירות עושה הלבושים צואים לנשמתו וע"י המצות לובש מחלצות, והנה במס' סוכה אמרו שיצה"ר לצדיקים נדמה להר, לפי שבכל כחו מתגבר היצר עליהם והמה נלחמים בכל כחם נגדו, ומעתה נשוב לדברי הנביא מיכה, שישראל תמהו הקצור רוח ה', ובטלה מדת ארך אפים, עד ואתמול עמי לאויב יקומם, ופירש להם הנביא הטעם ממול שלמה ממה שקויתי שתסירו הבגדים הצואים ללבוש שלמה מחלצות, ותעשו תשובה ובתחבולות תעשו מלחמה, שאם עשיתם חבילות עבירות תרבו לעשות חבילות מצות, ואתם לא די שלא לבשתם שלמה חדשה אלא גם אדר (הוא בגימטריא הר] שהיא המצות שכבר עשיתם והגיע אליכם כמעשה הצדיקים שנלחמים בכל כח ביצה"ר והתגבר על יצרו וזכה להאדר היקר עתה אותו אדר תפשיטון כי הייתם תוהים על הראשונות ואבדו את הראשונות:

(ט) מעוברים בטח שובי מלחמה, הכוונה בזה מעוברים בטח ממה שכבר עבר עליכם בטח שכבר כבשתם את היצר הרע ועשיתם את המצוה בשלמות, עתה חזרתם שובי מלחמה, ששבתם להלחם עם היצ"ט, ואתם מצטערים אשר לא עשיתם העבירה, או על שקיימתם איזה מצוה, וא"כ אין לקוות שום תשובה מכם ולמה יאריך אפו על חנם והרי עכ"פ סוף גבי דילי', ממול שלמה אדר תפשיעון, מעוברים בטח שובי מלחמה, הנה ודאי יש מקוה שישוב הרשע בתשובה, אם הוא יודע שעובר עבירה, ויודע שיש משגיח עליו, הרואה כל סתריו, וכמ"ש רמ"א בהגהה ריש אורח חיים, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים וכו', כשישים האדם אל לבו, שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו"ש אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד עכ"ל: אבל מי שימיר טוב ברע ורע בטוב, ואומר שהעבירות המה מצות שבזה יפיק רצון הבורא זה לעולם לא ישוב בתשובה, וכמו כן מי שכופר בהשגחת הקב"ה בתחתונים, ואומר ה' עזב את הארץ וכופר בשכר ועונש פשיטא שזה לא ישוב בתשובה, ואלה השתי כתות המה לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק לכל מי שקרב אליהם, ושומע דבריהם, והמה ב' כתות ושכיחים בזמננו כת א' כת שבתי צבי שחיק עמיא אלו הם האומרים לרע טוב וכל העבירות אצלו מצוה והמה משוקעים בעמקי הטומאה, וכת השני' הפילוסופים בזמן הזה שאומרים על הבורא כי דרכיו גבהו מאד, רם ונשא למעלה, ואינו משגיח בתחתונים, ואצלם הכל ביד הטבע, וכבר פירש האלשיך פסוק אשר יומרוך למזימה, נשוא לשוא עריך, פירש עריך הם שונאי השם, הם מנשאים אותו לשוא, כי עבור זה המה מצאו דרך לבעוט בכל התורה והמצות, באומרם אין תורה מן השמים, וכופרים בנבואת משה רבינו ע"ה, ובכל האותות לקרב הכל אל הטבע רחמנא ליצלן מההוא דעתא והנמשך אחריהם מאבד עולמו בשאט נפש: