דרושי הצל״ח – קטע 29

(טו) אלא שמאסו בתורת ה', ואם יוכיחו אותם הימים הראשוני' יפלו, ויתחילו לעסוק בתורה מעתה, ואור תאיר להם מאופל דרכם, ישיב ויאמר שמי שלא גדלו אביו מנעוריו על ברכי התורה, הכי מאליו יקום להיות חכם, ואומר כי לחי העומד מאליו לא הוי לחי, ובאמת הלכה כאביי דהוי לחי, ובודאי כל שיוסיף ללמוד יצליח, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, ללמוד מה שיכול, ואם אינו יודע ללמוד מעצמו, ילך אצל למדן עני, וילמוד עמו בשכר, ואני ערב בדבר שבשנה א' ידע ללמוד מעצמו אפי' גמרא, רק יתמיד שנה ללמוד שלש שעות בכל, יום ויום בודאי לבסוף חכים יתקרי:

(טז) הרביעי שאיננו בא שום פעם לבה"כ, ואיננו שומע קול מוכיחים, ומה גם שאין תפלתו נשמעת, ולא יהיה לבו נשבר בקרבו, ומאין יבואו לו הרהורי תשובה, הנה הנשמה נקראת אשה לאדם, ועלי' נאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת, ובזוהר דריש גם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך שהיא הנשמה, שהולכת בכל לילה למעלה להעיד על כל המעשים, והנה האיש מקדש את נשמתו במעשים טובים אשר עושה, וכמ"ש בזוהר זכה יתיר והבין ליה נשמתא וצריך לקיים שארה כסותה ועונתה לא יגרע, שהוא רמז על עטופא דמצוה ועל התפילין והעונה היא התפלה כ"א בעונתו, וק"ש בעונתו וכשם שצריך לקדש את אשתו בחופה וקידושין, כן לקידושין של הנשמה צריך חופה הוא הבה"כ ששם הקדושה חופפת, וכשאדם נכנס לבה"כ שם הקדושה שורה עליו, ושם פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, והנה אף שאירס אדם אשה בקידושין, מ"מ בלתי החופה לא נקנית והחופה הוא גמר הקנין שאדם קונה את אשתו, כן הנשמה אינה נקנית לאדם בלתי החופה, שהוא בה"כ, אבל אם נותן הקידושין בלא חופה, אסור להחתן לבוא על ארוסתו, כי כלה בלא ברכה אסורה לבלנה כנדה כן קידוש הנשמה אף שקיים ציצית תפלה ותפילין הכל בביתו, אם חסר החופה שהיא בה"כ הוי קידושין שאינן מסורין לביאה, ואינו קונה את הנשמה כלל, על כן לא ינוח רוח קדושה עליו, והוא מעותד לחטוא, אבל אם בא לבה"כ הוא קונה הנשמה, והנשמה תשמרהו מכל חטא ועון, ומה גם שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ, ומצוה גוררת מצוה שהוא רגיל לשמוע קול מוסר:

(יז) החמישי הוא שמיקל לעצמו, שעדיין יש לו פנאי להתענג בתענוגי עוה"ז, וללכת אחר תאות יצרו, ולא יפסיד אם יאחר התשובה עד שעת מותו וסובר שבזה יזכה לשני עולמות, כי כל ימי חיי הבלו ירדוף אחר הבלי עוה"ז ומקנה עולמו בשעה אחת, במה שיהרהר בתשובה קודם מותו, ואם נשיב לו הלוא בר"ה ויוה"כ ספרי החיים וספרי המתים פתוחים, וע"י מניעת התשובה אולי יכתב לאלתר למיתה, ועל כן ראוי לשוב בתשובה בחודש אלול, והוא משיב כי גם בר"ה אם יהרהר בתשובה די לו שבזה יפדה נפשו מני שחת:

הנה זה רמוז במס' גיטין, גילוי דעת בגיטין, אביי סבר לאו מלתא היא, ורבא סבר מלתא הוא אמר אביי מנא אמינא לה דהאי דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא אתא ופסיק מברא, אמר להו חזו דאתאי, אמר שמואל לא שמיה מתיא, הנה כבר כתבתי שהנשמה נקראת אשתו של אדם, והיא אשת חיל עטרת בעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר שהקדיחה תבשילו, וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו הנה גוף האדם הוא החומר, כל עקר חשקו למלאות תאותו כבהמה אכול ושתה ואת פועל ה' לא יביט, ואם יוכיחהו לאמור אכילתך שהנאתך ממנה פשוט ידך קשה בעיניו מאד, כי כל חשקו לרדוף התענוגים ולאכול מאכלים ערבים ומתוקים, והנשמה כל חשקה להכניע החומר, ושלא תמלא הנפש הנאתה כבהמה, הנה בלי פשוט שאין הגוף יכול למלאות התאוה, כי הנשמה תעוררו במחשבות הרהורי התשובה, עם דאגות המות ועונשי גיהנם, וע"י זה לא יערב לו אכול ושתות, כאלו הקדיחה תבשילו, וכמו שעשתה האשה לר' יהושע שלא שייר פאה באלפס, ולבסוף הקדיחתו במלח כדי שימשוך ידו ממאכלו ומעולם לא נצחני אלא אשה, ולפי דרכינו כיון זה על הנשמה, שהיא אשת חיל שהיא המקדחת תבשילו, שלא תתמלא כל חשק החומר, והנה הרשע אשר אין רצונו לעבוד ה', ודאי שהוא שונא הנשמה, וזה שאמר הכתוב כי יקח איש אשה ובעלה, שתחת שראוי כי הנשמה תשלוט בגוף להיות היא שלטת, ובעלה רוצה הגוף להיות דוגמת הבעל לשלוט על הנשמה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה כו' שהקדיחה תבשילו וכתב לה כו', דהאי גופא אתאביד מהאי נשמתא לעלמין הכרת תכרת כבד היא כריתות בין הגוף להנשמה, והנה כאשר רוצה לשוב בתשובה צריך לבטל הגט, והנה הזמן היותר מובחר לתשובה הוא חודש אלול, ע"כ אמר אם לא אתינא מכאן עד תלתין יומין, שכל ירח אלול לא יחזור אל הנשמה להוי גיטא, , לסוף תלתין יומין אתא ופסיק מברא, כי בר"ה א"א להתודות ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי, אבל אי אפשר לבטל הגט בהדיא, כי אם יבטל הגט בפה צריך להתוודות את חטאיו ולבטלם בפה, שהחטאים המה הכריתות ובר"ה א"א, אמר שמואל לא שמי' מתיא, וק"ו אם מאחר התשובה עד יום המיתה, ואולי לא יהיה לו פנאי להתודות, וכמעשה של הרוח ששאלו האר"י, מדוע לא התודה קודם מותו, והשיב שנטבע בנהר, ולא היה יכול להתודות, כי נחנק בגרונו, ודברים שבלב אינם דברים אשר ע"כ ראוי למהר התשובה כשהוא איש ומתגבר על יצרו:

הששי מחמת שעושין עבירות שאין ההם שום הנאה ואיך נוכל להוכיחם באמרי התנא הוי מחשב שכר עבירה נגד הפסדה וכל רואיו יחשבוהו כי עושה להכעיס, על כן לא ימצא מי שימלא פיו תוכחות נגדו, ואחרי שאין מוכיחו על הדבר הוא נשתקע בחטא יותר ויותר:

(יח) הנה זה המדבר בבה"כ מיחשב מומר להכעיס לדת ישמעאלית כי מה יתרון לבעל הלשון, והנה במס' סנהדרין מומר אוכל נבילות להכעיס רבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן, אביי אמר פסול דהוי ליה רשע וכו', הנה בדברי אביי יש לדקדק, דקאמר דהוי ליה רשע אטו רבא מי' לא מודה דרשע הוא, אלא שמכשירו כיון שאינו רשע דחמס, והכי הוי לאביי למימר אביי אמר פסול דהא רשע הוא:

ונראה דרך רמז, שרבא אמר שזה המספר בבה"כ, והוא מומר להכעיס לדת ישמעאלית שאין לו מזה שום תועלת, כשר הוא פי' שבקל נוכל להכשירו, כי במעט תוכחת יקבל מוסר, דרשע דחמס בעינן שיהיה נהנה מהעבירה, כי טבע החומר למשוך אחר התאוה, אבל זה שאין לו הנאה נקל להפרישו, אביי אמר פסול פירוש שישאר פסול, ולא יקבל מוסר מ"ט דהוה לוה רשע, דהוה דייק שהוא מהוה עצמו רשע שמגרה יצה"ר אנפשיה ואל תאמרו מה שאני קורא לזה המדבר בבה"כ מומר, כי מלבי אני אומר זה, חלילה וחם, רק הן המה דברי הזוהר, וכן כתב הזוהר בהדיא פרודא ואחזי דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא, ואחזי חולקא באלקא דישראל ומי לנו רשע גדול ממי שמראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל:

(יט) עוד פעם אני מזהיר בזה להתפלל בבה"כ דוקא, ובמקום רנה של הציבור שם תהא תפלה, כי אף הגדול שבגדולים לא יתפאר שיהיו כל תפלותיו בכונה, והנה מי שמתפלל בלי כונה תפלתו הוה פסילי המוקדשין, ואם אח"כ מכוין בתפלה אחרת הוא מעלה גם תפלה זו למעלה, אמנם שתקובל תפלה זו הפסולה תוך הכשרות הוא דוקא אם היתה בבה"כ כי אומר אני שתפלה זו יש לה דין קרבן שנפסל במחשבה שאם עלה לא ירד, אמנם מבואר במשנה דוקא שפסולו בקודש, שכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו, וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו, ואז דוקא אם תפלתו היתה בקודש דהיינו בבה"כ הקודש מקבלו:

(כ) חג הסוכות הבע"ל בחג הקדוש הזה הגדילה התורה השמחה יותר מכל המועדות אחר שאנו מחכים ומצפים ביוה"כ לצאת בדימוס כאשר נזכה לשוב בתשובה שלימה בעה"י בימי התשו' הללו והקב"ה מקבל תשובותינו ברחמים ופורס עלינו סוכת שלום וראוי לאדם לשבת בסוכה בקדושה ובטהרה כי הוא חופף בכנפי השכינה ושבעה צדיקים אבות העולם המה אושפיזין עמנו בסוכה וראוי לכבד אורחים חשובים כאלו להכין להם מעדנים טובים מטעמים אשר אהבו לשמח נפש האומללים האביונים וזהו עקר השמחה, אבל דחדי בלחודוי ולא יהיב למסכנא עליו נאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אבל כשמשמח העניים הוא שמחה לפני השכינה: דרוש כ"ה ליום א' של סליחות (א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו:

המדה טובה שאין למעלה ממנה בשבח, היא השפלות והכנעה, וישח אדם וישפל איש להיות עניו מאוד, והיא המדה שנשתבח בה אדון הנביאים בתורה, והאיש משה עניו מאוד, והמדה המגונה שאין מגונה ממנה היא גסות הרוח ורמי הקומה, ותועבת ה' כל גבה לבב, והנה הענוה מביאה לידי יראת חטא, כדאית' בשלהי פ"ק דע"ז, ולהיפך הגסות מביאה לידי כל המעשים רעים כי שרש כל התורה כולה מה דסני לך לחברך לא תעביד, והעניו יש לו חבר, אבל הגבה לבב אומר מי דומה לי להיות נחשב לי לחבר דלא עבידא לי' מה דסני לי, וגם מביא לידי גזל ועריות וכל תועבות כי הגבה לבבו מה שיש לו הכל מעט בעיניו, ולאפס ותהו הוא בעיניו, ואם דרך כלל אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו ק"ו לגסי רוח וחומד וגוזל ועושק ובכל אינו מספיק, משא"כ העניו כל מה שיש לו הכל רב בעיניו כי לשפלותו מספיק לו דבר מועט מאוד ובאמת על גסי רוח נאמר כל ימי עני רעים, כי תמיד הוא עני בעיניו ועושרו של קרח לא יספיק לו, ועדיין הוא אץ להעשיר יותר, ועל השפל רוח נאמר וטוב לב' משתה תמיד, שתמיד שמח בחלקו ושבע במה שיש לו, וא"כ שטות גדול הוא להיות גס רוח שהוא דבר שאין לו קצבה, ומעולם לא ישיג חפצו לא בכבוד ולא בעושר, בשלמא אם הי' לתאות האדם גבול וסוף, א"כ אם הי' מגיע לסוף הגבול הי' מספיק לו, ולא הי' נחשב כל כך שוטה רשע כשלא הגיע לקצה הגבול, אם הי' חומד, וכן אם הי' מתגאה בעשרו, כאשר הגיע לסוף גבול הגדולה והעושר, אבל כאן שהאדם אף שקרוץ מחומר אין סוף וגבול לתאותו, והוא מקוה דבר שאי אפשר להגיע אליו, א"כ הגס רוח הוא שוטה רשע, ואולי לזה רמז ר' לויטס איש יבנה באבות פ"ד מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה, והנה כמה נלאו המפרשים לפרש איך תקות אנוש רמה, ואני אומר אל תקרי רמה בחירק אלא רמה בקמץ, ולומר שמה שהאנוש מקוה הוא רם ממנו, ולעולם לא יוכל להשלים תאותו וא"כ למה התגאה טוב להיות שפל רוח, ותספיק במועט וטוב לך, אי נמי שתקות אנוש רמה עפ"י שארז"ל במס' שבת דף קנ"ב ע"ב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים וכו', והנה ע"י הרקבון בא הרמה כידוע דמסרח. והדר גבול, והנה מי שיש לו קנאה תמיד מקוה להיות לו מה שיש ביד חבירו וזה גורם לו רמה שיהי' נרקב:

(ב) אי נמי תקות אנוש רמה, הנה תקוה הוא לשון חוט וחבל הקשור, כמ"ש ברחב את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון, ואמר שתקות אנוש החוט וחבל הקשור באנוש הוא הרמה, ורמז להעדר הכרוך ששום אדם לא ינצל מלהיות רמה ותולעה אחר מותו והמיתה קשורה באנך, ומוכנה לו בכל עת ואין למות התמהמה, ואין אדם בטוח בחיים אפילו רגע, ואיש אשר אלה לו איך יתגאה, ואיך לא יהי' שפל רוח, ועל דרך זה נוכל לפרש ג"כ רמה בקמץ, שתקות חוט חבל קשירת האדם היא רם ונשא וגבוה מאוד, שנשמתו חלק אלוה ממעל, חצובה מתחת כסא כבודו וצריך לשמור שלא יופסק החבל. וע"י הגאוה כביכול הקב"ה אומר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו כדאית' בריש סוטה, וא"כ הוא נפסק ממקורו, ועל זה כתיב ורמי הקומה גדועים שהמה גדועים וקצוצים משרשם העליון, וכיון שע"י הגאוה מוכן ליפול משרשו, ראוי לחוס על נפשו להשאירה במקום שנעקרה ולהיות שפל רוח, וא"כ תקות אנוש רמה, כולל השפלות והחשיבות רמה ותולעה, ורם ונשא שיחוס שלא יפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, והוא ע"ד שפירש המדרש שמואל דברי ר"ע, הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת וכו', מאין באת מטפה סרוחה, שפירש כחל הדברים הראשון לחשיבות והשני לשפלות, דע מאין באת שנשמתו של אדם באה ממקום קדוש וכו' עיין שם: ועוד נראה דע מאין באת משלשה אבות וארבע אמהות וי"ב שבטים כלם משורשים בשרשי הקדושה, והקדושה ירושה לך מאבותיך, וכדרך שאמר הכתוב, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי גפן נכריה, ועוד דע מאין באת שעל אלו ב' בחינות שזכרתי דהיינו שהנשמה חלק ה' ממעל, וגם שורש האבות יש ביד היצר לדחות, ומה אעשה והנשמה עתה בגוף חומר עכור, ועל שרש האבות ידחה ויאמר, כבר הזקינו הדברים, ונפסקו כמה דורות לכן אמר מוסר יותר קרוב, שהאדם במעי אמו נר דולק על ראשו, ולומד כל התורה, וצופה ומביט עד סוף העולם, ועל זה אמר דע מאין באת מבטן אמך, ואיך היית שם במעלה גבוה מאוד, ואיך תוריד נפשך עתה לשאול, ועל זה אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, שהרי בבטן היית בטפה סרוחה, שאין לך דבר סרוח ממקור האשה חמת מלא צואה ופי' מלא דם, ואעפ"כ היית מקושר למעלה גבוה, וק"ו עתה שאתה במקום טהרה, ושמא תאמר שם הי' אסור בבית האסורים והי' אימת בית האסורים עליו, ולכן אמר ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, אך שאול תרד, אל ירכתי בור, ואין לך בית הסוהר דחוק מזה, ואיך לא יהי' אימת בית הסהר הזה יותר עליך מאימת בטן אמך, ושמא תאמר שם הי' יודע שעתיד לעמוד לפני המלאך המשביעו טרם צאתו מבטן, והי' בוש כי לא יוכל לומר לפני המלאך כי שגגה היא ולכן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ואוי לאותה בושה ומעשיו יוכיחו אותו בדין:

(ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי וכו' הנה בעו"ה עולם הפוך ראיתי, מהפכים הקערה על פיה ונתרבו בדורנו האפיקורסים המאמינים בטבע, וכופרים בהשגחה, והם מינים ממינים שונים, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק בהבל פיהם ולהכניס טינא בלב בני אדם בעסק האמונה, וכל עסקיהם שכופרים בהשגחה, ומניחים הכל ביד הטבע, ומותר האדם מן הבהמה אצלם אין, כמות זה כן מות זה, ואין שום השארות אחר מיתה, כנר שכבה שלא נשאר משלהבת הלהב מאומה, והנה אמונתנו העקרית שהבריאה היא יש מאין האפס המוחלט, והמיתה לא ישוב לאין, כי אם נשאר השארות הנפש לטובים ולרעים, א' מהם לא נעדר, רק הפרש גדול אלה לחיי עולם ואלה לדראון לכל בשר, אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות, והפילוסופים הנקראים עתה בלע"ז מטרליסטין המה מהפכים הדברים, ואומרים שאין הבריאה יש מאין, אלא כך דרכו של עולם, מעולם ועד עולם יש מיש, אבל סוף הכל במותם לאין הגמור האפס, והנה המדרש שמואל דקדק באמרו מאין באת ולאן אתה הולך הוה לי' למימר מאין באת ולאין אתה הולך, או מאן באת ולאן אתה הולך, ואני אומר כוונת התנא לעקור מחשבת הפילוסופים, ולכן אמר דע מאין באת ביאתך נבראת יש מאין הגמור והמוחלט אבל הלוכך מן העולם אינו לאין המוחלט כדעת הפילוסופים, רק תדע כי על כרחך תלך ותבוא למקום יש, אבל יש דרכים לפניך הג"ע והגיהנם, ולכן אמר ולאן אתה הולך שבודאי אתה הולך לאיזה מקום, אלא שאינך יודע איזה מקום, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לא כדברי האפיקורסים שאומרים שאין הקב"ה משגיח על מעשה התחתונים, וכן אמר רבינו הקדוש הסתכל בשלשה דברים וכו', דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת, וכל ויך בספר נכתבים הכל בהשגחה הפרטית, ובמדרש דדי' ירווך בכל עת, מוטב לך לחבק דדים של תורה, שמביאה אותך לידי זכות מלחבק חיק נכרי', שמביא אותך לידי חובה, ואם תאמר אין הקב"ה רואה מה אני עושה, ת"ל נוכח עיני ה' דרכי איש מכאן אמרו דע מה למעלה ממך, ודקאמר דע מאין באת אתמהה, וכי האדם בא מאיזה מקום, והלא בריאתו יש מאין, ואם לעת עתה הבריאה כבר יש מיש, האדם מטפה זרעית, עכ"פ תחלת בריאה הוא מאין והוה ליה למימר מאין נבראת, ועוד אומר ולאן אתה הולך וכי הולך אדם אל בית עולמו, והלא מוליכין אותו ובמוטות ישאוהו, ועוד איך אמר אתה הולך לשון הוה, והיה לו לומר ואנה תלך או ולאן תלך לשון עתיד, ונראה דעל נשמות המגולגלים מדבר שכבר היו בעולם, ואמר דע מאין באת דלא תאמר שזה תחלתך בעולם אלא מאין באת מעולם הזה עצמו באת, ואתה גרמת לך אשר לא השלמת נפשך בגלגול הראשון, וא"כ מה יהיה בסופך, ולאן אתה הולך בכל יום ויום אתה הולך לשוב לעוה"ז, כיון שאתה מאבד זמנך בהבלי העולם, ושמא תאמר שלא תקבל עונש רק על הגלגול האחרון, לא כן הוא אלא אתה עתיד ליתן דין על כל מה שנשארת חייב בגלגול הראשון, וע"ז א"צ חשבון שכבר הי' החשבון בפעם ראשון וכאשר תקבל דינך על הראשון אח"כ תתן חשבון על השני:

(ד) דע מאין באת מטפה סרוחה, הנה אמרו מלאך המות כלו מלא עינים, וחרבו שלופה בידו, וטפה של מרה תלוי' בה וזורקה לתוך פיו, ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות ולכן אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, שכבר טעמת טעם מיתה של מלאך המות ע"י טפה סרוחה, ובודאי טפה סרוחה היא שהרי ממנה מסריח, וכיון שכבר טעמת טעם מיתה וסבלת עונשי המיתה מביתו עד הקבר רחמנא ליצלן, ושוב באת מחדש לסבול אוי לאותה בושה, כיעור לעבד שחוזר לרבו ראשון, הוא היצה"ר שאחר מיתה עבד חפשי מאדוניו, ועתה נתגלגל שנית, ובא לידי אדון קשה, ושמא תאמר א"כ שהוא מגולגל למה יעבוד הגוף חנם על הספק בין לענין שכר ובין לענין עונש, מי יודע אם איזה גוף תקנה הנשמה לקבל שכר, וכן לענין העונש תאמר בדעתך שהגוף בלא הנשמה הוא פגר מובס, ואינו מרגיש שום עונש, וא"כ למה יסגף הגוף עצמו בעוה"ז על הספק, ולכן אמר לא כן הוא גם הגוף סובל עונשים קשים ומרים, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה וכמאמר חז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ובשרו עליו יכאב: