דרושי הצל״ח – קטע 3

(כב) ובזה נבוא לביאור הכתוב, והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, כונתו לפנות ערב על זמנינו זה, כי פנה היום בגלות ועוד יותר מחצי יום, ונטו צללי ערב של יום השני, וכלו כל הקיצין עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ונתן הכתוב עצה, כי הכל תלוי בתשובה, ואמר ירחץ במים, שתהא תשובתו בעמדו במדת הרחמים שסגי במים, דהיינו חרטה וידוי בבכי ותחנונים, ולא יצטרך לסיגופים, וא"כ מכלל שתשובתו היא מאהבה, או לכל הפחות מיראה אבל נא ע"י יסורים דאי הוי ע"י יסורים היה צריך סיגופים, וכיון שתשובתו בלי יסורים. א"כ נתקיים רישא דקרא שובו בנים בנים אנחנו לה' אלהינו, ואז הייתור וכבוא השמש דהיינו ביאת משיח צדקנו הנקרא שמש, כדכתיב כסאו כשמש נגדי יבוא אל תוך המחנה שיבוא משיח תוך מחנה שלימה של ישראל, ולא יהיה ח"ו אחד מעיר ושנים ממשפחה, שהוא כליון המחנה ח"ו, כי אם ישאר מחנה ועדה שלימה:

(כג) עוד נלענ"ד והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, עד אשר לא תחשך השמש, דרשו בשלהי מסכת שבת על יום המיתה, שאז חשך שמשו וביאת אורו של אדם והנה אם האדם זכה נתקיים ובא השמש וטהר טהר גברא, וראוי כל אדם לראות שימות זכאי. והנה בשעת מיתתו של אדם, אם לא איבד זמנו בבטלה ובדברי שחוק והיתול, רק כלו שנותיו בתורה ובמעשים טובים, מתאספים הימים ויש להם מציאות, וכל המלאכים שנבראו ממעשיו הטובים, כלם מתאספים ובאים לקבל הנשמה בצאתה מן הגוף, והיא מוצאת מחנה שלימה לשמרה, ולהביאה אל מקום מנוחתה, והיא מחנה אלהים, אבל הרשעים חייהם אינם חיים ואין לימים שלהם שום מציאות, ועליהם נאמר ימי קלו מני ארג כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. ולא עוד אלא אפילו מיעוט מצות ומעשים טובים שעשה, אין להם מבוא בקדושה, כי רובם שלט בהם הקליפה, וכל תפלותיו מלאו מחשבת חוץ, ושאר מצות להתגאות, ושאר פניות, ולכן לא ימצא מאומה, וכאשר תצא הנשמה מהגוף אין לה מנהל והיא משועממת, ובין כך באים מלאכי חבלה ומקלעים אותה בכף הקלע, ולכן מזהיר הכתוב והיה לפנות ערב וזה זמנו בכל יום, שמא למחר ימות ירחץ במים, שיבכה ויעשה תשובה, ואז כבוא השמש יבוא אל תוך המחנה, כי על ידי הבכי והתשובה יוציא יקר מזולל, כל מעשיו אשר נפלו בקליפה יתקדשו בקדושה, וימצא מחנה אותיות מנחה:

(כד) עוד נלענ"ד לתרץ מה שהקשיתי, דבגמרא משמע שזה אחד מי"ג מדות הרחמים לקבל תשובת שבים, וכמו שדרשו רז"ל ה' ה' קודם שיחטא, ולאחר שיחטא ויעשה תשובה. ובמדרש משמע שב"ד של מעלה התירו להקב"ה השבועה, על ידי תשובה שעשה יכני'. ונראה לענ"ד דתשובה מאהבה שהיא תשובה מעולה, גם לפי מדת הדין מהני. אבל תשובה מיראה צריך למדת הרחמים, וטעמא אמינא שע"י תשובה מאהבה זדונות נעשים זכיות, וא"כ קטיגור נעשה סניגור, ונהפוך מדת הדין לרחמים. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו שגגות, ומצד מדת הדין הנפש החוטאת היא תמות, והחוטאת היא שוגג, וצריך מדת הרחמים לקבלו. ולכן השוגג מתכפר על ידי קרבן, ובכל הקרבנות לא נזכר אלהים רק שם הוי"ה, כי מצד מדת הדין לא יועיל קרבן:

(כח) ובזה נראה לענ"ד קישור ההפטורות ז' דנחמתא שסימנם נועארקש והלבוש גם כן נתן להם קשור וחבור עי' עליו והנה בהפטורת שבת נחמו שאמר נחמו נחמו עמי, והלשון קשה שהוה ליה למימר התנחמו, ואז משמע שהם יתנחמו אבל נחמו משמע שהם ינחמו אחרים. ולכן דרשו רז"ל שקאי על הנביאים ששלחם הקב"ה לנחם את ישראל. ולפי זה הוה ליה למימר נחמו את עמי. ובפסיקתא דרשו שהקב"ה ביקש את ישראל נחמו אותי, משל לאב שמתו בניו, ולרועה שמתו צאנו, מי צריך להתנחם כי אם האב והרועה וגם בזה עיקר חסר, שהרי לא נזכר למי ינחמו. ואפשר שלכן המשיל בפסיקתא לאב וכו', למי צריך להתנחם אמר סתם נחמו, , שאין צריך לפרש דודאי היינו לנחם. אבל די לאבל שיעמוד באבלו. ונראה שזה היא הערה שהעיר הקב"ה את ישראל על התשובה, שזה שורש כל התנחומין. והנה עיקר התשובה היא החרטה להתחרט, וזה עיקר פרי הוידוי והבכי, וכל עניני התשובה והסיגופים והתעניתים, וכל מכשירי מצוה כדין שיתחרט בלב שלם:

וזה כוונת הפסוק נחמו נחמו לשון וינחם שיתחרטו על מעשיהם, וישובו בתשובה יאמר אלהיכם, והנה יאמר ה' אין כתיב כאן, רק יאמר אלהיכם דהיינו מדת הדין, דמשמע שיקבל תשובה גם מצד מדה"ד:

(כו) וע"ז משיבה משובה ישראל, ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני, ודרשו בפסיקתא אותן ב' מדות שכחוני, והדבר יפלא דכאן אין כתיב ב' שמות הוי' רק אחד בכנוי, ונראה שזה השיבה ציון ה' עזבני, שכבר אני נעזב ממדת הרחמים, שהרי כבר הלכתי בגלות נתונה בשבי', ואדני כלומר מדת הדין שכחני, אותן שתי מדות ליתנייהו רק בשם הוי' ב"ה, וא"כ מה יועיל תשובתי, עני' סוערה לא נחמה בזה, ואז משיבה הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם, ואתן לכם עצה שיועיל תשובה מיראה, ותיראי מאנוש ימות בן אדם חציר ינתן, פירוש מי מצוה אותך לעשות תשובה מיראה מאנוש ימות מאימת מיתה ושאר עונשין, ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. רב ושליט עקרא דכל עלמין, זה שים על לבך ועשה תשובה מאהבה ושפיר מועיל אף לפי מדת הדין:

רני עקרה לא ילדה ורז"ל אמרו דלא ילדה בנים לגיהנם, הנה בכל עון ופשע נברא משחית ומחבל וזה עצמו מיסרו. בגיהנם ומה שבורא מחבלים בפשעיו בנים משחיתים המה לו, ומתקריין בני גיהנם כי שם יתקיים על ידם תיסרך רעתך, , ועונש עבירה עבירה:

(כו) והנה בשלהי יומא (ד' פ"ו ע"א) ר' חמא בר חנינ' רמי כתיב שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב ארפא משובתיכם, דמשמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, פרש"י מאהבה נעקר עונו מתחלתו, כאלו מעולם לא חטא, וא"כ זה כונת רני עקרה, כיון שיעשו תשובה מאהבה רני עקרה לא ילדה, שלא ילדה בנים לגיהנם מעולם, כיון שמעולם לא חטאה שנעקר מתחלתו, קומי אורי וגו', הנה על תשובה מיראה הזדונות נעשים שגגות, ואכתי יש מקום לבע"ד לקטרג, אך הקב"ה מקבל תשובה מיראה ברחמים, וצריך להסתירו מפני מדה"ד, ואי אפשר לבע"ת פחותה זו לקום בקומה זקופה, וצריך תמיד להסתתר מפני מדה"ד, אבל עתה שתשוב מאהבה, וזדונות נעשו זכיות, קומי שתקום בקומה זקופה בלי פחד, גם אורי שאותה עבירה תאיר באור נפלא, שהרי נהפך לזכיות, כי בא אורך וכבוד ה' עליך כאור זרח, הנה דייק בלשון, שלא אמר כאור יזרח לשון עתיד, כי אם זרח למפרע, כי ע"י התשובה נהפך למפרע לזכות, שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני, הנה בכל מעשה אשר יעשה האדם עושה לבוש לנשמתו, אם טוב אם רע, שע"י העבירות נעשים לבושים צואים, וע"י זכיות ילבוש מחלצות ובגדי ישע:

(כח) ואמר הנביא שוש אשיש וכו', כי ע"י התשובה לא זו בלבד כי הסירו ממני הבגדים הצואים, גם זו כי הלבישני בגדי ישע, כי אותן עבירות עצמן זדונות נעשו זכיות בגדי חופש, ומעיל צדקה יעטני, והנה כפל הדברים בגדי ישע ומעיל צדקה הנה הפרש בין שאר המלבושים למעיל, כי שאר המלבושים כל מלבוש מכסה אבר מיוחד, בתי ידים את הידים, ואנפילאות הרגלים וכתונת לגוף, וכן כלם, אבל מעיל הוא עוטה כל הגוף, ואיבריו ונקרא גלימא שנעשה כגולם, והנמשל מכל מצוה נעשה בגד להנשמה, והיינו לאותו אבר שבו פעל המצוה, אבל ע"י מצות הצדקה, הנה מחי' נפש המקבל קומה שלמה, כאלו קיים עולם מלא, נעשה ממנו מעיל להנשמה, והיא עוטה כל גופא, ולכן דניאל יהיב עוטה לנבוכדנצר, וחטאך בצדקה פרוק, וקשה מדוע דוקא בצדקה, אלא שזה הרשע היה מנוול ברשע, ובכל אבריו הרבה לפשוע, ואם הי' נותן לו עצה על מצוה אחרת, לא היתה אותה מצוה עומדת כי אם להגן על אותו אבר, ולכן נתן לו עצה ליתן צדקה, שכשר לכל גופו. ולכן סגולה גדולה לבע"ת להרבות בצדקה, והנה יש גדולי ישראל הסובלים דוחק, ואשרי משכיל אל דל כתיב, ומה מאד היה ראוי להתחבר חבורות קצינים, כל אחד יפריש סך מסוים, להיות קרן קיימת, והפירות יתנו לגדולי ישראל, וישבו בבה"מ מיוחד לשמם על התורה ועל העבודה:

(כט) והנה העולם עומד בהבל פיהם של תינוקות, ומצוה רבה שיש בכאן בה"מ של תינוקות, אשר בלי ספק אצלי שכל מה שעבר על קהלתנו, ובכל אלה בעזה"י אנו קימין, ולא נתפרדה חבילתינו, ונתקיים בנו אתם נצבים היום, כיום שהוא מאפיל ומאיר כך האיר לנו הקב"ה, ועתיד להאיר לנו, בלי ספק שכל זה בזכות הבל פיהם של תינוקות, שמחזיקים בבה"מ, והנה היסודות מתמוטטי', ואין ההכנסה מספקת לחצי ההוצאה, והנה יש הרבה מבני קהלתנו עשירים ובינונים, שאין להם חלק במצוה זו, ואיזה מעוות לא יוכל לתקן, זה שחביריו נמנים לדבר מצוה, והוא אינו נמנה עמהם, והעבר אין והעתיד עדין, שכל אחד יראה קודם יום הדין, להיות זוכה מן הנמנין לדבר מצוה זו, זה יכתוב ידו לה' אני, כל אחד כפי השגת ידו, וכמו כן חברה מנחם אבלים בעוה"ר רבו ההוצאות והכנסה מועטת, וכ"א ראוי להתדבק במצוה זו, ובזכות זה יזכה לראות בנחמת ציון, כאשר יבוא הקב"ה ויאמר אנכי הוא מנחמכם:

(ל) שוש אשיש בה', תגל נפשי באלקי, אמר עתה שאעשה תשובה מאהבה, ואז מדה"ד נהפך למדת הרחמים, שוש אשיש בה' שהוא רחמים גמורים, וגם תגל נפשי באלקי, שגם מדה"ד נהפך למדת הרחמים, כי הלבשני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני, הנה מלת יעטני קשה אצלי לפי דקדוק הלשון, ממ"נ אם הוא לשון עבר, כמו הלבישני הוה ליה למימר עטני, כיון ששורש המלה הוא עטה, כמו ועטה את ארץ מצרים, שהוא לשון עבר, אלא שמהפכתו לעתיד ע"י הוי"ו, ואם הוא לשון עתיד קשה הנקודה כי הי' להנקד יעטני, אשר מזה נראה שהמלה הזאת היא עבר ועתיד, הקרי עבר והכתיב עתיד, והקאנקארדאנס נתחכם בזה, ועשה ממלה זו שורש בפני עצמו שאינה משורש עטה, אלא משורש יעט, והיוד היא שרשית, אמנם לא מצא לה חבר בכל המקרא, ונראה כאשר אמרתי שהוא עבר ועתיד, והנה נבין ג"כ כפל הלשון הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני, ונראה שכל המצות שאדם עושה ברשעו ג"כ אינם נחשבים לו לזכות, וכמו שאמר הכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, ואין הקב"ה חפץ בקילוסו של רשע, ובשובו עכ"פ תיכף היתור שלו, כי מחזירין לו אבידתו ומוצא כל המצות מתתקנים לפניו, וזה כבר הוא מלבושו, שהרי גם בשעת מעשה לשם מצוה עשה, ולכן אמר הלבישני בגדי ישע, ולא אמר בגדי צדקה רק בגדי ישע, כי צדקה נקרא מה שאדם נותן לחבירו משל עצמו, אבל מה שמחזיר לו אבידתו אינו נקרא צדקה, אמנם זה שזדונות נעשו לו כזכיות זהו צדקה, שהקב"ה נותן משלו מתנה לאדם, והנה דבר זה קצת הוא עבר, שהרי כבר עשה העבירה וקצת עתיד, שהרי עד עתה זדון היה ולא זכות, ולכן אתי לשון עבר ועתיד, ואמר מעיל צדקה שזה צדקה ממש, , והנה אמרנו המשך לשבעה ההפטורות דנחמתא, ואמר אח"ז תרתי דתיובתא הנה עיקר תרעומת כנסת ישראל, כיון שכבר שלט עלי' מדה"ד, שוב אין תשובה מועיל, ונתן לה הקב"ה עצה לשוב מאהבה, ועכשיו מתחיל עצה חדשה דרשו ה' בהמצאו, אם אמרנו זו בכל השנה אבל עתה בעי"ת תוכל לשוב, שאז תמצא עצם הרחמים מהרה יהיו פתוחים ביוה"כ, שובה ישראל עד ה' אלקיך, שתעשה תשובה בעוד ה' הוא אלקיך, שהוא יושב בעצמו על המשפט לדון, כי כשלת וגו' ואין לך כח לסיגופים, וא"כ צריך אתה לרחמים, לכן מהרה חושה עד ה' אלקיך, כלומר בעוד ה' אלקיך, קחו עמכם דברים כו':

מעתה אחיי ורעיי ניתנה לב לשוב לאבינו שבשמים על רוב פשעינו, ואם כשל כחנו לעשות סיגופים ותשו' המשקל, עכ"פ הבכי והוידוי בלב שלם, והחרטה גמורה ועזיבת החטא להבא, הוא בידינו, והקב"ה מלא רחמים, וברחמיו הגדולים יקבל תשובתנו,, ויקוים גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה ב"ב, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב אכי"ר : דרוש ב' לעשי"ת

(א) שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים כו', כבר הקדמתי בדרוש יום א' דסליחות, שתשובה מועיל גם ע"פ מדה"ד, אמנם תשובת המשקל בסיגופים גדולים, אבל תשובת דברים וידוי וחרטה ובכי אינו מועיל רק מצד מדת הרחמים, וזהו שובה ישראל עד ה' אלהיך שתפעל ששם הוי' ברחמיו, הוא יהי' דיין שלך, ובידו מדת המשפט לעשות רחמים בדין, כי כשלת בעוניך שהוכשל כחך, ואין אתה יכול לעמוד בסיגופים גדולים שיועיל מצד מדה"ד, ואמרו כשלת בעוניך הראה בזה עוצם חסדי ה' ורחמיו המרובים לקבל שבים ברחמים, שלא מיבעיא אם זה החוטא הוא מתשושי כח בטבעו, שהקב"ה מקבל ברחמים תשובתו בלי סיגופים, כי אנוס הוא, אלא אפילו הוא בטבעו חזק הכח, אלא שבעונו נכשל כחו כאשר בעוה"ר רוב העבירות מלבד שמאבדין את האדם מעוה"ב, גם מעוה"ז מאבדין אותו, ורוב עבירות מכשילין כחו של אדם, ואין לך דרך טובה לחזק גופו של אדם כעבודת הבורא, צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו נבהל להון, ויש לו מנוחה כל ימיו, משא"כ בטן רשעים זולל וסובא ומזיק גופו ובריאותו, וגברא דנשי קטלוהו. אז מרבה בזימה נוטל מאור עיניו, ושכבת זרע היא כח הגוף, וגם הרהוריו הרעים מכשילין כחו, והרהורי עבירה קשים לבריאת הגוף מעבירה, והקנאה והתאוה מפסידים כח הגוף, דרך כלל אין לך קשה לבריאות הגוף ממעשה הרשעים:

(ב) ואפשר זה רמזו רשעים בחייהם קרוים מתים, ויש לדקדק מאי בחייהם בחיים קרוים מתים הוי ליה למימר, אמנם לדרכנו נכון, לא מבעיא לענין סתם חיים דהיינו מה שבאמת קרוי חיים פשיטא שהרשעים אין להם חיות, אלא אפי' חייהם החיים שהם בוחרים, ג"כ קרואים מתים, וממיתים עצמם במעשיהם גם בעוה"ז, וע"י מעשי הרשעים נכשל כחו. וע"ז נוטל כחו ואינו יכול לעשות סיגופים ואיך יעיז פניו לבקש רחמים בלי סיגופים, ולומר כי אין לו כח להתענות מחמת שנכשל כחו ברוב עונותיו אשר עשה להכעיס בוראו, ואין קטיגור נעשה סניגור, והוא נמשל לעבד שמרד במלכו מלך בו"ד ונלחם באדוניו מלחמות רבות עד שלרוב מלחמותיו אשר הם יום ולילה על פני השדה ללחום עם אדוניו, נפל שדוד בלי כח, ובאו שלוחי המלך ותפסוהו והביאוהו בשלשלאות של ברזל, וביקש שיתנו לו חסד לדבר עם המלך, וניתן לו רשות לבוא לפני המלך, והנה דרך העולם הבא לפני המלך צריך ליפול על פניו מוטה ארצה, עד יתן לו המלך רשות לעמוד, אבל לישב בישיבה בהיכל המלך דמו בראשו וזה המורד בבואו להיכל המלך תכף ישב על הכסא בלי רשות וכאשר ראה כי פני המלך זועפות, התחיל לבקש אל ירע בעיני המלך אשר ישבתי, כי לרוב היותי תמיד בשדה על הסוס ללחום בך, לא נשאר בי כח לעמוד, וצריך אני לישב, הלא המלך יכעס יותר ויותר על האמתלא הזאת, כן אנחנו עונותינו הכשילו כחינו, ואין בנו כח לבוא לפני המלך בתשובה, ואמתלא שלנו שהכשיל בעונינו כחינו, ואעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו והרבה להשיב אפו ומרחם עלינו, וזהו שרמז הפסוק, כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים, שעכ"פ אף שאין צריך לכל תשובת המשקל, אבל צריך דברי תחנונים ובכי וחרטה:

(ג)ותדעו שאין עיקר התשובה הצום והסיגופים, שהרי אנו אומרים עשרת ימי תשובה, והרי אין עשרה בלא שבת, ולפעמים ב' שבתות ומה סיגוף יש בשבת, וקראת לשבת עונג כתיב, אבל החרטה היא גם בשבת, ואדרבה בחול צריך סיגוף כדי להתיש כח הקליפה, שיוכל להתחרט בלב שלם, אבל שבת קדושת היום מתיש ומבטל הקליפה, ויכול להתחרט בלב שלם, וגם קדושת הנשמה היתירה שלא נשקעה בקליפה, כי לפי דברי רז"ל האדם בודאי נזהר בשבת מעבירה, ובדמאי אמרו שאולי בשבת משום שאימת שבת עליו. ולכך הנשמה יתירה טהורה היא ואין להקליפה אחיזה בה, ולכך יכול לקיים מצות תשובה בלי סיגופים, וכמו כן אם מתבייש מעבירם, א"כ אינו דבוק בה ומתחרט, בודאי לכך מוחלין לו, והנה אותיות שרשיות של תשובה הוא תשב, והוא אותיות שבת, והוא אותיות בשת, והיינו או תשב ע"י סיגופים, שזו תשובה מפורסמת, או שבת ששומר שבת כהלכתו מוחלין לו, או בשת שיתבייש ממעשיו, ובעוה"ר בדור הזה סניגור נעשה קטיגור, ומחללים קדושת השבת, והרבה עבירות עושים בשבת יותר מבחול, כי בחול אין להם פנאי כל כך, ועוד שמחללים השבת בכמה מלאכות, באופן כי בעוה"ר קדושת השבת אנו מחללים, ומסוה הבושה סרה מעל פנינו, ותאות עוה"ז אנו רודפים באכילה ושתיה זוללי בשר וסובאי יין, ולא די שאין אנו מסגפין על עונותינו, אנו רודפים תענוגים, ומה תקנה יהיה לנו על עוצם כובד משקל הפשעים:

(ד) וזה רמז שלמה תחת שלש רגזה הארץ, ותחת ארבע לא תוכל שאת, תחת עבד כי ימלוך, הוא הס"ם שמולך על כל אברי הגוף, כי כלם נלכדו ברשתו, ומתחלה עבד הוא, וכדכתיב מפנק מנוער עבדו, ואחריתו יהיה מנון, ונבל כי ישבע לחם, שאחר כל עונות ופשעים אינו רוצה לסגף עצמו בתעניות, אבל ישבע לחם, ושמא תאמר ע"י הבושה יתכפר, הנה רז"ל אמרו בפ"ג דפסחים ר"מ אומר כל המשיא את בתו לע"ה כאלו כופתה ונותנה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת פנים, אף ע"ה מכה ובועל ואין לו בושת פנים, נמצא בעילת השנואה שאין לך שנואה מזו שהכה אותה ברגע זו הוא סימן על הסרת הבושה וזה שאמר שלמה תחת שנואה כי תבעל, שזה סימן על מניעת הבושה ושמא תאמר בשבת יתעורר בתשובה ע"י הנשמה יתירה לזה אמר שפחה כי תירש גבירתה, שהקליפה שולטת אפי' בשבת, ומגרשת את הנשמה היתירה, ואברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם להציל בני ברית, ודרשו זה ממקרא והוא יושב פתח האהל כחום היום, הלא במי שיראה אהל בשבת לא יציל אותו מפתח האהל ההוא, והנה האהל גי' מ"א, כי ל"ט מלאכות הם, ור"י מוסיף שובט ומדקדק והם מ"א מלאכות אי נמי תחומין ומחמר שהם שני מלאכות שאין בהם כרת וחטאת משלימין למספר האהל ומי שאינו נזהר במספר האהל ביום השבת נופל בגיהנם ושולט בו אפי' בשבת: דרוש לר"ה (א) אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון, עפ"י מה דאיתא במסכת חגיגה, ריב"ח הוה קאי בי קיסר, אחוי ההוא מינאי עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מיני' אחוי ליה איהו ועוד ידו נטוי' עלינו להגין, וכתב הגאון מו"ה סענדר בספרו בכור שור וזה לשונו, ונראה דהשיבו תשובה נצחת, עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בפסחים דף נ"ו אמ"ש בגמ', בקש יעקב לגלות קץ הימין, שיחזיר ימינו לפניו, והוא מהמדרש שהקב"ה השיב אחור ימינו ונשבע שלא להחזירה עד הקץ, ולכן כשאמר לו המין עמא דאהדרינהו מרא לאפי' וכו', ועומד באחוריו אליכם, השיב לו טובה הוא לנו כיון שהשיב ימינו אחור ואלו היה עומד בפניו אלינו לא היה מגין עלינו בצל ידו, אבל כשעומד באחור אלינו ושם הוא ימינו ומגין בה עלינו ע"כ, ושפתים יושק: