דרושי הצל״ח – קטע 27

(י) והנה בקהלתנו בעהמען לדעתי לא נחתם גז"ד כל הצרות ופורעניות דעדו ועברו אלא על הגזל, שגוזלין זה את זה בנתינת המס, וצרעת נושנת היא מזמן רב, אפי' בשעה שהי' המס דבר קטן, ועבור זה בא עונש המס הכבד הזה שאי אפשר לעמוד בו, והקב"ה כיון למען ישובו מדבר אשר זדו, לכלות פשע ולהתם חטאת, ואנו מוסיפים חטא על פשע, וכל א' יעמיק עצה איך ומה להקל מעל עצמו, ולהיות פורש מן הציבור, ועי"ז הצרות מתגברות בכל יום, וע"י הצרות מתגלה עונם יותר, היפך כונת הקב"ה, ותמורת מה שהיו היסורים מצד הרחמים לטהרנו מעונותינו הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדה"ד, כי ע"י זה העונש מתרבה יותר, וזה כונת הנביא כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, כי ע"י היסורים ששלח הקב"ה לרפואת הנפש בעוה"ר לא כן הוא, רק ונגלה יותר עון אפרים כי באלו היסורים עצמם מוסיפים פשע:

(יא) אי נמי כרפאי לישראל, פירוש אם ע"י היסורים יהי' רפואת הנפש, אז צריך ונגלה עון אפרים שע"י היסורים יתגלה עונם, כי לא עביד קב"ה דינא וכו', ויתודו עונם ברבים, ונגלה עונם ויקבלו עליהם תשובה, ובפרט עונות שבין אדם לחבירו, אבל בחסרון התשובה ועזיבת החטא אין היסורים ממרקים, ואדרבה ע"י היסורים מתלכלך ביותר:

(יב) וזה נלע"ד פירוש הגמ' בברכות, אמר רשב"ל כל העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו, שנא' ובני רשף יגביהו עוף, אמר ר' יוחנן הא אפי' תינוקות שב"ר יודעין, שנח' ויאמר אם שמוע תשמע וגו', אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוכרים אותו, שנא' נאלמתי וגו' וכאבי נעכר וגו', ויש לדקדק מהו נינהו יסורים מכוערים, כל יסורים מכוערים הם, ועוד מאי ועוכרים אותו, ונראה משום דיסורים הבאים למרק עין אינם עוכרים את האדם. אדרבה מנקים וממרקים אותו מעונותיו, וכמ"ש רז"ל מברית הנאמר ביסורים כמו במלח, אלא שכבר כתבתי שאין מריקה בלא שטיפה, וצריך לשטוף עצמו דהיינו עזיבת החטא, , והנה בביטול תורה אם באים עליו יסורים מכוערים, פירוש מכוערים שיש בהם ביטול תורה נמצא אין כאן עזיבת החטא, , ולא די שאינם ממרקים אותו, אדרבה עוכרים יותר שמבטל יותר:

(יג) ובזה נלענ"ד פירוש הפסוק, על מה אבדה ארץ וגו', על עזבם את תורתי כי שאר עבירות היה אפשר למרק ע"י יסורים, משא"כ ביטול תורה שע"י היסורים הביטול מתרבה יותר, וירתי תרתי גיהנם, ובזה נלע"ד לעמוד קצת על שאלת רשע וטוב לו רשע ורע לו, והנה כתיב ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, ולכך מי שהוא רשע טוב לו בעולם הזה להאבידו בעולם הבא, וכל זה לפי שהקב"ה שונאו:

והנה דרך משל אם יש לי שונא, ויודע אני שע"י טובה שאעשה לו יכול אני לגרום לו רע, ויש דרך לפני להביא עליו רע ההוא ע"י רעה שאעשה לו תכף, פשיטא שאבחר לעשות לו רע ע"י הרעה, ולא ע"י הטובה כיון ששונא הוא למה אטיב עמו אפי' לחיי שעה אבל אם אי אפשר לי להביא עליו הרעה בתכלית כי אם ע"י טובה, אז אין ברירה רק להטיב עמו לפי שעה. (יד) ולפ"ז אם הרשע עשה מעשים רעים שאין היסורים גורמין לו להרע יותר, ואע"פ כן הרבה במעשיו עד שגורם להאבידו, זהו רשע וטוב לו כדי להאבידו, אבל אם עשה מעשים שע"י היסורים יגרם לו להרע יותר, כגון עשיר הגוזל שאם יביא עליו יסורי עוני יגזול יותר אז למה ייטב הקב"ה להאבידו. הלא יש דרך להרע לו ולהאבידו. ואולי זה נכלל במה שתירצו בגמ' רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור:

ומעתה בטלה הטענה אשר שמעתי כמה פעמים על גודל הצרות שמצאו את קהלתנו בבעהמען מכמה שנים צרות צרורות. מה שלא נשמע משום עיר. מדוע עשה ה' לעיר הזאת. ומה חרי אף הגדול הזה, ושמעתי קצת אומרים שהוא סימן טוב על דרך רק אתכם ידעתי וכו', ואני אומר שאין זה ראי' כי אם בשובם מתוך פורעניות, אבל פורעניות בלתי תשובה אינו סימן אהבה, ואין כאן פרעון רק ח"ו החוב קיים:

(טו) וכבר עמד עבורנו המליץ הגדול מיכאל שר הפנים לפני הקב"ה וטען, שבסוף התוכחה הבטיחנו הקב"ה, והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגומ', ושב ה' אלקיך את שבותך, והרי כבר כל אלין לווטין אתו, ועדין בן דוד לא בא, והקב"ה נתן רשות לס"מ שישיב לו תשובה, והשיב הס"מ רבש"ע הא כתיב, והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלקיך והרי כל לווטין אתו, ועדין לא שבו בתשובה, ובאמת זהו אריכת הגלות הישמעאלית ואריכת קץ הימין. ורבוי הצרות צרורות ותכופות, ומה יהי' בסופינו ואנחנו דואגים ובוכים על איבוד דמינו בכובד המס בבעהמען והקב"ה דואג על איבוד ימינו בחושך ובהבלי הזמן, ואין איש שם על לב צער גלות השכינה ופורקנא תלוי בידינו, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, היום אם בקולי תשמעו:

(טז) אי נמי כרפאי לישראל שאני נותן להם עושר ושפע רב כן ירבה וכן יפרוץ, ונגלה עון אפרים שמתחילים להתגאות ולשנוא את אחיו ש"ח, שגם ירבעם אמר מי בראש, ומתחילים לריב זה עם זה ומרבים מחלוקות שזהו עון אפרים, וכדכתיב חלק לבם עתה יאשמו, ובית שני נחרב עבור ש"ח ועדין השטן מרקד בינינו, ובעוה"ר לא נתגלה עונם, כי איש את רעהו בסתר יכה, בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו, ולכן לא נתגלה קיצנו, וי וי דגלותא איתמשך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה, ואין איש שם על לב:

(יז) אי נמי כרפאי לישראל כו', עפ"י מה דאיתא בטור א"ח ריש ה' ר"ה, והובא בילקוט פ' ואתחנן, ר' חנינא ור' אושיעא ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, איזה אומה כאומה זו שיודעת אופיא של אלקים, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים שערם, ומחתכין צפרניהם ואוכלים ושותים בר"ה, לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם נס ומוציא דינם לכף זכות.

(יח) הנה הידיעה הזו הוא מחמת שאנו רואים רחמי הקב"ה, שנתן לנו עצה טובה לתקוע בשופר לערבב השטן, מכלל כי חפץ חסד הוא, לעשות עמנו, והנה בעו"ה ע"י השמחה זו לכבוד החג הקדוש הזה, שראוי להתעטף לבנים לעורר רחמים והמה בגד בוגדים בגדו, כמה בגדים חדשים, וכל א' מתכוין לכבוד החג, אלא שחוטאין מה שנעשים שעטנז, ותמורת השופר הבא לערבב השטן, ולהחליש כחו המה מחזקים כחו, כי שעטנז אותיות שטן עז, ושעטנז נקרא חק, כי הוא מן החוקים שהשטן והרשעים מונין את ישראל מה טעם בדבר:

וזה רמז בפסוק, תקעו בחודש שופר, ועקרו לערבב השטן, ושמא תאמר ואיך אפשר לערבבו וכחו גדול, לזה אמר כי חק לישראל, כבר נתתי לישראל חק שלא ללבוש שעטנז וממילא אינו חזק ולא עז ובקל יערבבהו, אבל אם ישראל הפרו חק הוא מתגבר, וזה כרפאי לישראל ע"י שהבטחתי להוציא דינם לצדק בר"ה, ושישמחו בו. ועי"ז ונגלה עון אפרים, שהמה לובשים שעטנז:

ויעקב קנה יום זה מעשו, שלא יהי' לסיטרא דילי' רשות לסטוני ועל יום זה נאמר מכרה כיום את בכורתך, ואותו יום מת אברהם אבינו, ואמר עשו אף באותו זקן פגעה מדת הדין א"כ אין שכר ועונש, ומכר הבכורה, עיין בפסיקתא, ולפי מ"ש ניחא דבאברהם נאמר, אברהם זקן בימים באינון יומין דלעילא, והוא הי' איש החסד, והי' לו אחיזה בזק דלעילא, ולכן כאשר ראה עשו שאף באותו זקן פגעה מדה"ד, וכפר בתיקונו דלעילא והניח ליעקב לבדו יום זה. שהוא יום כיפורים, ויעקב נתן לו מן האדום מצא מין את מינו, ויעקב קנה שורש בלובן העליון סוד יוה"כ:

(יט) ועוד כרפאי לישראל, הנה אחד מזמני מחילת העון הוא שעת הנישואין, כמו שלמדו חז"ל מפסוק ויקח את מחלת, ואז ונגלה עון אפרים, ומה הי' עון אפרים, כמו תנור בוערה מאופה, כן הי' בוער בקרבם יצרא דעבירה, ובעוה"ר מגרים יצה"ר בנפשיהו עושים ריקודים ומחולות נערים ובתולות, אשר אי אפשר בלי הרהור עבירה, וחימום התאוה וקשוי לדעת, וכבר נלאיתי עם הב"ד למחות, והנגע מתפשט עד שתבואנה במחול הזה גם א"א, והשטן מרקד ביניהם, ודי לנו בצער גלות השכינה משאר עבירות אוי לנו מיום התוכחה, וביוה"כ נאמר לפני ה' תטהרו, והרי"א המין יעקב פי' בו ע"פ ד' חילוקי כפרה שעל ח"כ אין יוה"כ גומר הכפרה רק תולה, וזה לפני ה' תטהרו, עם עדין לא עבר על ה"כ שנא' ונכרתה הנפש מלפני, ע"ש ברי"ף, ול"נ אם עדין החוטא לפני ה' שלא נדחה ממחיצתו של הקב"ה, משא"כ המוציא ז"ל נקרא רע, ולא יגורך רע כתיב, ואם אין אדם מטהר עצמו מעון זה בתשובה קודם יוה"כ, אינו נטהר ביוה"כ, נחפשה דרכינו ונחקורה. ונראה אם נקיים אנחנו מעון זה, שהוא טומאת הגוף וטומאת הנפש, ואינו זוכה ורואה פני שכינה, ודי לנו בטומאה זו במקרה, אלא להמשיך התועבה בריקודים ומחולות, עם הנשים והבתולות. ובפרט בעת המשתה שבלא"ה יצרו בוער, ובפרט כי יד ליד לא ינקה, שהנער אוחז הבתולה בידים, וע"י זה יצר סמוך, ובא לידי קשוי, וזה ורעות שומרון המז"ל נקרא רע, כי פעלו שקר שלא תיקל לומר הלא אין כאן אלא מחשבה, ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה לא כן מחשבה זו שהיא פעולה ממש, שע"י כן מוציא ז"ל, ובהדיא אמרו במס' קידושין ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם, מחשבה העושה פירות וכו', ורש"י נדחק, ולדידי על הרהור נשים קאי, ואף שאח"כ על גוף עבירה של קרי בשעת שינה אנוס הוא, מ"מ נענש על המחשבה, ומשונה עבירה זו משאר עבירות, שבשאר עבירות היצה"ר בא בגלוי, אבל בעבירה זו כגנב יבוא, ואימת דרכו של גנב בלילה בשעת שינה, כן בעו"ה ע"י הרהור היום בלילה לילית באה ומטמאתו, אבל סופה מרה כלענה, ופשט גדוד בחיץ, כי מכל טפה נולד מזיק וקליפה, ואחרי מותו בשעה שנושאין המטה ברחובות קרי', כל אלה באים ומסבבים מטתו, ומצערים אותו ר"ל מצער הזה ומהבושה, ומלבד העונש המפורש בגמ' שבני מבול נינהו, וחייב נידוי על הקישוי, ולכן כ"א צריך לשוב בתשובה, ולבכות בדמעות שליש להוציא כל ניצוצי קדושה שנפלו על ידינו בקליפה, ולקיים אם תוציא יקר מזולל:

(כ) א"נ כרפאי לישראל וגו', כתיב כל שומר שבת מחללו, אל תקרא מחללו אלא מחול לו, ואין לך רפואת הנפש גדולה מזו, ובאהבת הקב"ה לישראל הנחילם. שבת קדשו ובעו"ה ונגלה עון אפרים, וביום השבת ימצאו כל חפץ, והולכים חוץ לרחוב וגם ברחוב עומדים חבורות חבורות אנשים ונשים, ובאים לידי ניבול לפה לה"ר רכילות ושקרי', וכל דברי בטלה, הכל ביו' הקדוש: וגם הוגד לי איסור חדש שהרגילו עצמם, שמכינים דגים, וכשרואין בשבת שהדגים מתים, מצוים לא"י לפותחם בשבת, וזה שבות גמור: (כא) עוד אמרתי כרפאי לישראל וגו', הנה ושב ורפא לו כתיב, והתשובה היא רפואת הנפש, והקב"ה ברחמיו ורוב חסדיו נתן לנו יום מחילה וסליחה וכפרה, להתודות בו כל עונות והחטאים והפשעים, ולשוב בתשובה גמורה, ואז התשובה בצירוף עצומו של יום הקדוש גומרת הכפרה אמנם עיקר התשובה היא החרטה ואי אפשר להתחרט בלב שלם, כי אם אם מכיר גנות מעשהו, אבל אלו המרפאין שברם על נקלה, להקל לעצמם ולהורות כמה דרכי היתר להטעים להם טעמא דאיסורא, כי בזה נפשם חפצה למלאות תאותם, אם בהיתר ואם באיסור, ולא ישימו לב ביוה"כ על מעשיהם כל השנה, איך בעוה"ר כל האיברים פגומים, המוח במחשבות מגונות, והעינים בהסתכלות בנשים ובתכשיטיהן ובמלבושיהן, והחוטם עלה עשן באפו, והטורף נפשו והכועס כאלו עובד ע"ג, והפה כל פה דובר נבלה ולה"ר ורכילות ושקרים וכזבים וליצנות ומלשינות ומתכבד בקנון חבירו, ולבזות לומדי תורה ויראי שמים, ודיבור בבה"כ ודבר איסור בשבת, והפסק בתפלה, ואזנים לשמוע בקלון חבירו, ולשמוע קול כינור ועוגב בשמחה שאינה של מצוה, בגלות שערבה כל שמחה, ובשיר ישתו יין וקול ישורר בחלון חורב בסף, וכבר אמרתי בשם הרמב"ם שכשם שצריך לשוב מעבירות שיש בהם מעשה, כך צריך ך לשוב ממדות רעות ומרדיפות המאכלים והמשקאות, והידים עסקניות הן בכמה מיני מישושים של איסור, לחזק בידי נשים ובתולות וליגע בשעת התפלה ואכילה במקומות מגונים, ולהכות בני ברית, ונקרא בהרמת יד רשע ובגזל ובגניבה ובמדות ובמשקולות כל אלה ביד:

והרגלים לרע ירוצו להשיג גבול, ולבתי משתאות וקאמעדיעס ואפערעס וכמה טיולים של תענוגים ללא צורך, ונשים ואנשים יחדיו:

והלב חורש און, ושאר מדות רעות קנאה ושנאה וגאוה ושאר הגוף לא פלט, אם במלבושי איסור ומלבושי גאוה, אשר כל אלו שכיחי אצלינו מאד מאד, וגם מאכלות אסורות, ומה שקונים מיני מרקחת מא"י, הנה וויינקסלען המה מלאים תולעים גם יש מיני מרקחת ששייך בהם איסור, והאתרוגים שנותנים לרוקח א"י לרקחם ואתרוג אינו נאכל כמו שהוא חי, שהרי לא נגמר פריו, ונמצא אסור משום בשולי כותים, כהנה וכהנה אבות הטומאה ותולדותיהן כיוצא בהן, ובעוה"ר כל כך הורגל והוטבע בלבנו עד שנעשה כהיתר, וכמאמר חז"ל עבר עבירה ושנה כו', ומעתה על מה יש לנו להשען ביוה"כ הבע"ל, הלא מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, והי תורה והי מצות דמגנו עלינו, כי אם הודוי ביום הכיפורים אם תהי' בלב שלם, אבל בעוה"ר אנחנו באין בוידוי פה בלי לב, והקב"ה יודע מחשבות ואיך יקבל ברצון וידוינו, אך אנחנו כגונבים דעת עליון, וביוה"כ קול דברים אשמנו בגדנו על סדר הוידוי הרגילה, ואין איש פורט מעשיו הפרטים בלחש, ולהיות אנחה שוברת כל הגוף, ועיקר סמיכתינו כי השטן ביומא דכיפורי לית ליה רשות לסטוני, אבל זה משענת קנה רצוץ, ואם היה הדבר כן, א"כ אי' איפה כל הצרות דעדו ועברו על ראשינו והקב"ה חפץ חסד הוא, אלא העקר שהשטן לית ליה רשות לסטוני בעבירות הנעשים ביוה"כ וכמשרז"ל האידנא יומא דכיפורי ואיבעל כמה בתולות בנהרדעא וע"ז אמרו דלית ליה רשות לסטוני, אבל עבירות שעושין בכל השנה השטן מקטרג עליהם גם ביוה"כ, ובהדיא מצינו במדרש שהשטן בא ביוה"כ ואומר ישראל גנבים הם:

(כב) ואמנם אמרתי טעם הדבר שעל עבירות שעושין ביוה"כ לא יקטרג, ועל מה שעושין בכל השנה יקטרג, ולכאורה ק"ו אם הנעשים בעצם יום הקדוש אין לו רשות, ק"ו לישנים שעשו כבר, אמנם בכל עבירה נברא מקטרג א', ועולה ומשטין ועומד לפני הקב"ה, ואומר אנא מפלניא, וזה תיסרך רעתך, שהעבירה עצמה מקטרגת, , והקב"ה מהדר אפי' מיניה, וכן עבירה שניה ועומד מצד אחר, והקב"ה ג"כ מהפך פניו, עד ארבעה עבירות ועומדים המקטריגים מכל צד, ואז לאיזה צד שהקב"ה כביכול מהפך פניו עומד המקטרג, ואז הקב"ה מוכרח לעשות דין, ולכך מצינו על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, כי כשכבר עשו ארבעה הרי מקטריגים לכל סטר וסטר, ומהכא יליף הרמב"ם דלצבור מוחלין על עונות ראשונים, ואין מחשבין אלא מרביעי ואילך והראב"ד אינו מחלק בין ציבור ליחיד, ואף ליחיד כן, ופלוגתייהו בגרסת הגמ' בשלהי יומא עיין בכ"מ, וטעם הדבר להיות נחשב מרביעי הוא כנ"ל, ובזה אמרתי כבר פי' הפסוק סבבוני בכחש אפרים, כביכול כבר סבבוני המקטריגים מכל צד:

(כג) והנה יוה"כ קדושת היום גורם, שאי אפשר למקטרג לעלות למעלה, והיינו העבירות שעושה בו ביום, שעכשיו מחדש רוצה המקטרג לעלות אין מעלין אותו, אבל העבירות מכל השנה כבר נתקיים סבבוני בכחש, והמקטרג כבר למעלה, כיון שעלה שוב לא ירד, כי אם ע"פ וידוי וחרטה, וכח זה יש בוידוי דברים לחוד, אם הוא בחרטה גמורה שאף שעדין לא נמחל לגמרי מ"מ המקטרג נדחה ממחיצתו של הקב"ה, וזה שמצינו כאשר אמר דוד המלך ע"ה חטאתי, השיבו נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך, ופירש בזוהר אעביר ההוא מקטרגא, , אבל בלא וידוי כיון שמקטריגים הללו כבר סבבו לקב"ה, המה מקטריגים גם ביוה"כ, אבל לא שביוה"כ ידחו אלו המקטריגים לחון:

(כב) והנה במדרש אין שכחה לפני כסא כבודו, ובשביל ישראל כביכול נעשה שכחן שאינו רוצה לזכור פשעיהם, אלא שהמקטרג צווח השופט כל הארץ וגו', ועכשיו נבוא לביאור דברי הנביא, כרפאי לישראל דהיינו ביום הכיפורים, שהוא היום יותר מוכן לקבל תשובותינו, צריך להיות ונגלה עון אפרים, שיגולה לכל אחד עונו, וידע שחטא ויתחרט וגו', כי פעלו שקר, ואמר טעם הוידוי כי פעלו שקר, שע"י פשעיהם ושקריהם פעלו פעולה ממש, ובראו משחית לחבל העומד לקטרג, , וזה אינו נדחה ממקומו, וכל רוחות לא יזיזו אותו ממקומו, כי אם הוידוי בחרטה גמורה, אבל בעוה"ר העולם נעשה הוידוי אצלם מצות אנשים מלומדה, ואומרה בפה בלי חרטת הלב, וגונב דעה העליונה, וזהו וגנב יבוא שבאין כגונב דעת:

(כה) אך מה היא סמיכתם ביוה"כ, פשט גדוד בחוץ שהמה אומרים הלא השטן לית ליה רשות ביוה"כ, ואם כן כל המקטריגים נידחים לחוץ, והקב"ה בעצמו כביכול שוכח עונותינו, ולזה אמר פשט גדוד בחוץ שהמה סוברים שכל גדודי צבא עונותיהם שבראו משחיתים כל השנה המה נידחין עתה ממחיצתו של הקב"ה, ופשט הגדוד הזה בחוץ למחנה שכינה, והנה כשרואין אח"כ במשך השנה כל הצרות שבאין עלינו בעונותינו באזיען ובאפריקא המה חושבים אחת משתים, או שהקב"ה בעצמו שונא אותנו, ונשקד עול פשעינו בידו שזוכרם מעצמו ביום הדין בלי שום קטרוג המקטריגים, או שיאמר שקר נחלו אבותינו, במה שאמרו שהשטן ביומא דכיפורי לית ליה רשו, אלא גם ביוה"כ עולה ומקטרג:

(כו) וזה שאמר הפסוק ובל יאמר ללבבם, כל רעתם זכרתי, פי' שזוכר אני אותם מעצמי, עתה סבבום פי' או שיאמרו שעתה ביום הכיפורים סבבום המקטריגים לקטרג, ועלו מחדש, לא כן הדבר, רק עקר הדבר שנענשין גם ביוה"כ הוא נגד פני היו, שכבר היו נגד פני, ואלו אין הולכין מכאן כי אם בוידוי וחרטה גמורה, באופן שעקר הוידוי צריך להיות בחרטה גמורה ובלב שלם, שלא לשוב עוד לכסלה, ואז הקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו יכפר עון: