דרושי הצל״ח – קטע 26

(כח) והנה ראוי לשרים ושופטים להוכיח בשבט פיהם, ואז הם נפטרים מערבות, ואינם חייבין לאתפוסי אדרא ואז אין הגדיים צריכין להתמשכן עבורם.

ובעוה"רבעיר הזאת נתקיים, אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר, שאם לא אומר, עובר אני על מצות עשה דאורייתא הוכח תוכיח, ואם אומר מגרע גרע שעקר תוכחתי על שנאת חנם, וע"י הדרוש מתעורר שנאת חנם ביותר ונאמן עלי הדין שמה שאמרתי אתמול בתוכחתי על הפרעצלעך שאוכלין בלי נט"י, ואמרתי גם קצת מהלומדים מקילין לא היה כונתי לקנטור רק לתקן הפרצה, ושלא יקילו ראשם עוד, והלא לא פרטתי שום אדם ועכשיו שמעתי מאחרי הפרגוד, שגם ע"ז פקחו עיניהם ולתלות בי שדעתי לבזותם ח"ו, לא תהיה כזאת בישראל, ואמרתי זה כונת הפסוק, אני לשלום וכי אדבר המה למלחמה, והיה לו לסיים מעין הפתיחה, והמה ידברו למלחמה, אבל סתם למלחמה אין לו שחר, אבל הכונה אני לשלום וגו' והמה יהפכו כונתי למלחמה:

(כט) על מה תכו עוד תוסיפו סרה, הלא על ש"ח באה כל המכה, וכל הצרות שעברו על העיר הזאת, ועוד תוסיפו סרה:

והאברבנאל פירש בו ג' פירושים. א' על מה תכו שההכאה היא בחנם, כיון שעוד תוסיפו סרה, ואני הסברתי מעט, לפי שכל מה שהקב"ה מייסר את הרשעים, אינו עושה ח"ו כמתנקם, רק לטובתם כדי שיתנו לב לשוב, וכיון שהיסורים לא הועילו להשיבו בתשובה, א"כ ההכאה בחנם:

(ל) עוד פירש על מה תכו, על איזה אבר תכו, אם עוד תוסיפו סרה שהרי כבר כל ראש לחלי וגו' ולא נשאר מתום, עוד פירש על מה תכו אם עוד תוסיפו סרה אם לא על האברים הראשונים שיהיה ח"ו כל ראש לחלי וכל לבב דוי:

(לא) ואני אומר שהוא לשון בקשה, על מה תכו למה תכו שהרי כונת ההכאה שהקב"ה מכה הרשע כדי להשיבו בתשובה, והוא עצמו כונת המוכיח בתוכחתו, והמוכיח מלאכתו של הקב"ה עושה, ובזה א"צ להכאה, אבל אם ח"ו תוסיפו סרה ולא תקבלו התוכחה. אז ח"ו צריך קב"ה למעבד דיליה:

(לב) באופן אני את נפשי הצלתי וכל כונתי לטובה ולא לקנטור ח"ו, ועוד הפעם אני מתנצל, שח"ו אין כונתי לשום אדם, אמנם בגוף הדבר באכילת פרעצלעך בלי נט"י אני אומר בפה מלא, לא תאבו ולא תשמעו לשום אחד מהמקילין בדבר, והש"ע הוא המוכיח בדבר, ולא תסכנו עצמיכם בדבר שעונשו שנעקר מן העולם, ובדבר הנוגע לדין לא אשא פני איש:

למצות היום אני חוזר שאי אפשר לפרט כל העבירות, וידע אינש בנפשו וכל אחד יראה נגעי עצמו ויחפש בחורין ובסדקין, ובודאי כל אחד מאתנו ימצא בעצמו כמה מומין באברי נשמתו, וכל אשר מום בו לא יקרב, עד אשר יטהר, ולכן ראוי לנו להתעורר בתשו', בעוד שערי תשובה פתוחין, אם לחוס על עוללינו וטפינו, שלא ילכדו ח"ו בערבון, ואם לחוס על עצמינו, כי מצודה פרוסה על כל החיים, ושוב יום א' לפני מיתתך, ונמצא כל ימיו בתשובה ואם ליתן לב לשוב מפני הגלות, וכלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וכתיב משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר ש מה מליל, אמר שומר כו', וכל המפרשים פירשו על הגלות הזה, משא דומה שאנחנו יושבים ודוממים אין פה להשיב באמרם אלינו כל היום איה אלקיכם, ואנחנו שואלים להקב"ה שומר, פירוש שהקב"ה נקרא שומר ישראל, מה מלילה מה יהיה סוף הגלות החשוך כלילה שומר מה מליל, פי' שמא עדין לא הגיע הזמן, כי לבא לפומיה לא גלי, ובלעם אמר אראנו ולא עתה וגו', וי דגלותא אתמשיך, ולכן כפל השאלה שומר מה מציל, הלא גלות מצרים ג"כ לא הגיע עדין הזמן הקצוב ת' שנים, ואפי' הכי ליל שמורים וקושי השיעבוד השלים, והלא אנחנו נתונים בצרה ובשעבוד קשה מאד תחת ישמעאלים וכל יום קללתו מרובה, ועיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה, ומה יהיה בסופנו, אמר שומר כבר אתא בוקר, וכלו כל הקיצין, והעיכוב היה מצדנו שלא שבנו בתשובה, ולכן וגם לילה אם תבעיון וגו':

(לג) וכל זה יתן כל אחד אל לבו לשוב בתשובה, להוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי בחושך הגלות, וזה נקרא תשובה מאהבה. וכל הנביאים צוו על התשובה, וישראל נגאלין בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנא' והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו', ושבת עד ה' אלקיך, ושב ה' אלקיך את שבותך וגו':

(לד) חג הסוכות הקדוש הבא עלינו לטובה, בחג הזה הגדילה התורה השמחה יותר מכל המועדות, אחרי שאנו מחכים ומצפים ביוה"כ הבע"ל לצאת בדימוס, כאשר נזכה לשוב בתשו' שלימה בעזרת השם, בימי התשובה הללו, והקב"ה מקבל תשובתנו ברחמים, ופורס עלינו סוכת שלום, וראוי לאדם לשבת בסוכה בקדושה ובטהרה כי הוא חופף בכנפי השכינה, ושבעה צדיקים אבות העולם המה אושפיזין עמנו בסוכה, וראוי לכבד אורחים חשובים כאלו, להכין להם מעדנים טובים מטעמים אשר אהבו, ומה הם המטעמים הנאהבים להם, הוא לשמח נפש האומללים האביונים זהו עקר השמחה, אבל מאן דחדי בלחדוהי, ולא יהיב למסכנא, עליו נאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, אבל כשמשמח העניים בחלקם הוא שמחה לפני השכינה:

(לה) גם להזהר אחרי שהסוכה מרמזת על דברים גדולים, לעשותה במקום נקי, וכשיעור הכשר. ולא ימצא סביבה בסמוך לה שום טינופת, שלא יבוא ח"ו ריח רע לסוכה ויברחו כל האושפיזין קדישין, ומה גם שהוא אומר שם דברי קדושה קידוש ובה"מ: פתיחה לדרוש של שבת תשובה (א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי כו', כי שם ה' אקרא כו' לכאורה כאן שבא להעיד על ישראל, אין ענין להך כי שם ה' אקרא, ורש"י כתב דכי הוא לשון אשר, כאשר שם ה' אקרא וכו', ובאמת למדו רז"ל מזה לומר במקדש בשכמל"ו, אבל אינו מקושר לפרשה זו, והנה משה אמר האזינו השמים כו', וישעי' אמר להיפך, רש"י מביא בשם חז"ל, משום שיהי' העדות מכוונת [ועיין בילקוט בישעי' שם], ולכאורה א"כ איך עשה משה רבינו שלא כדין מתחלה. עד דאתי ישעי' לתקן הדבר:

(כ) ואומר שגם זה שאמרו שמשה קרוב לשמים, בודאי כן הוא, אלא שחכמים אמרו שגם עדות מכוונת נעשה ע"י זה והנה משה רבינו ידע שאי אפשר לו לומר לשמים וארץ בלשון א' לפי טבע הלשון, שלקרוב אומרים האזינה, ולרחוק שמיעה, ולכך הודיע לישראל שיעיד בהם שמים וארץ, וכיון שישראל יודעים ג"כ טבע הלשון, א"כ קבלו עלייהו עדות שאינו מכוונת, ולא גרע מקובל עליו קרוב או פסול, אלא ממ"נ אם יודי ישראל, א"כ למה עדים כלל, ואם יכחישו גם זה יכחישו שלא קבלו, ואומר אני שעל זה גופא יעידו שמים וארץ שקבלום, אלא שהרי זה שאמר משה לישראל הקהילו ואעידה וגומר, בפרשה הקודמת לזה, לא ייחד שמים וארץ שישמעו דבר זה מפיו, שהרי אמר זה קודם שאמר האזינו וגו', וא"כ צריך לומר שאעפ"כ יעידו, שא"צ לייחד עדים, כמבואר בח"מ א"כ למה ייחדם לעיקר העדות, הי' לו להתחיל רק הצור תמים וגו', וממילא שמים וארץ ישמעו ויעידו, אלא שעידי קנין לכתוב שטר צריכין שיהיו מיוחדים, דאל"כ כל שנים יכתבו לו שטר, וכאן פי' רש"י שיד העדים תהי' בהם, תחלה, א"כ צריך ליחדם דאל"כ כמה ידות ישתלחו בהם מכל השומעים:

(ג) ואומר אני שזה כונת רש"י, במה שכתב האזינו השמים, שאני מתרה בהם בישראל, ותהי' עדים בדבר שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים וכן ותשמע הארץ, ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה וכו', יד העדים תחלה, ועצר השמים ממטר, והארץ לא תתן יבולה וכו', ויש לדקדק במה שפירש"י שכך אמרתי שאתם תהיו העדים, ואם לא אמר לישראל הלא ג"כ יכול לומר לשמים וארץ שישמעו ויעידו, ועוד שכך הי' לו לרש"י לפרש האזינו וכו', ותהיו עדים שאני מתרה בהם שכך אמרתי וכו', ועוד שהקשה ולמה העיד בהם שמים וארץ ואם היה מעיד לאחרים היה ג"כ קשה למה אלו, ואם כונתו למה העיד בהם כלל, היה לו לפרש סתם ולמה העיד בהם, ועוד מה שייכות לקושיא זו להקדים:

ואומר אני שהרי בא לתרץ, איך ייחד עדים שאינם מכוונים, ולזה פירש"י ותהיו עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, פירוש על זה גופא יעידו שמים וארץ שמשה הודיע לישראל, וקבלו עליהם עדותו, וקשה הלא ע"ז לא ייחד אותם בתחילה, וצריך לומר שיכולים להעיד אפי' לא ייחדן עתה וא"כ קשה למה ייחד אותם עתה בשם, וזה כונת הקושיא ולמה העיד בהם שמים וארץ, פירוש למה ייחדן בשם, ולכך מתרץ רש"י משום יד העדים וכו':

(ד) והנה כבר זה כמה שנים אמרתי, שמשה עקר הכוונה אם יכחישו ישראל קבלת התורה, כמו שפי' רש"י כאן וא"כ לדבריהם בני נח נינהו, וסגי בע"א כדין ב"נ, א"כ לא שייך עדות שאינה מכוונת, ולפ"ז לא יועיל עדות זה אלא לחייבם על מצית ב"נ, ובאמת כתב הרמב"ן בפסוק בתועבות יכעיסוהו, שכל שירת האזינו הוא רק על עבודת גלולים והא דייחד שמים וארץ משום דכל א' תפרע מהם:

וזה כונת משה רבינו האזינו השמים וגו', וקשה הא הוי עדות שאינו מכוונת, ועוד למה הייחוד כלל, ולכן אמר יערוף כמטר וטל שהם מן השמים, ודשא ועשב שהם מן הארץ, משום יד העדים, וא"כ על מה שקבלום עליהם באמת יעידו בלא ייחוד ועוד כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלקינו, כל שירה זו רק על ע"ז, שהיא מצות ב"נ, וא"כ סגי בעד אחד, אבל ישעי' לא הו לישראל שיקבלום עליהם, וגם הוכיח על כל התורה כלה שלא קיימו, לכן הוצרך לומר להיפך כאשר יצורפו דבריו עם דברי משה רבינו יהי' עדות מכוונת: דרוש כג לעשי"ת (א) כתב הרא"ח בפתח שער התשובה וז"ל, מפני שקדם עסקינו בשערים הקודמים, בענין היראה והאהבה, שהם המדרגות הצריכות להיות תשובה שלימה, והשכל נותן שכאשר תקדמנה לבעל תשובה ידיעת היראה ואהבה, שתהי' תשובתו שלימה, אם בבחינת היראה ביארנו כמה בחינות בשער היראה, ומהם ב' בחינות האחת כאשר יראה שהבורא ית' הוא שליט, ברא כל הבריות שיכירו גדלו, שכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, וכל הנבראים משועבדים למאמרו, אין אחד מהם יוצא מהגבול ששם לו יוצר בראשית כענין הים וכו', ולכן אם האדם יוצא מגבול התורה, ראוי שישוב אל מקומו כאשר צוהו הבורא, ולא ימרה את פיו, בחינה שנית בענין הפגם אשר מגיע בכל העולמות העליונים, אם בגופו ונפשו וכוחו ונשמתו, וזו הסבה הגדולה שיתחרט חרטה גמורה, כאשר ידע גנות מעשהו, מלבד עונשו בעוה"ז ובעוה"ב, יש עבירות שעונשן כרת, ויש שנא' בהם הכרת הכרת, וראוי לחוס על עצמו, שהרי אפי' הבע"ח בורחין מליפול באש ובמים, ואיך יהי' האדם גרוע מהם, והרי שם לו הבורא יתרון על כל הבע"ח, והוא השכל, ובפרט ישראל עם סגולתו שהבדילם מהמצרים וכשדים ע"י התורה, שיראה שראוי להיות מלא אימה ופחד, שלא יפול בבאר שחת, ובפרט שאנו מותרים בהתראה ע"פ התורה והנביאים:

(ב) אם שישוב מפני אהבת בוראו, בזוכרו חסדיו עמו, וראוי שלא יהי' כפוי טובה על טובות הבורא העודפות עליו, ולכן ראינו לסמוך שער זה לשער היראה ושער האהבה עכ"ל הראשית חכמה:

ואומר שמפני כן עקר זמן התשובה עתה בימים שבין כסא לעשור, שהוא בין שער היראה לשער האהבה, כי ר"ה יומי דדינא נינהו, ואימת מות על כל הבריות, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, וכמאמר הפייטן כי הוא נורא ואיום, ויוה"כ שער האהבה הוא, ולכן אנחנו מבקשים מחילה זה מזה, וצריך להיות אהבה ואחוה בקרב כל ישראל, כי לאהבת האב ראוי לאהוב הבנים, ועל גודל האהבה שמתעוררת ביוה"כ בינינו ובין אבינו שבשמים, אנחנו מתקרבין ונכנסין בקירוב מקום, מה שלא הי' לנו רשות כל השנה, ולכן בזמן שבה"מ קיים, אחת בשנה הי' כהן הראש נכנס לפני ולפנים, כבן הנכנס לטרקלין במקום שאין רשות לעבד ליכנס ועל גודל היראה והחרדה שנפלה עלינו בר"ה, ועל גודל התלהבות האהבה שראוי להתלהב בלבנו ביוה"כ, עתה מ"ע שהז"ג לשוב בתשובה שלימה מאהבה ומיראה, יראת הרוממות, כאשר דרשתי לכם ביום א' דסליחות, שהיראה היא שלא יופסק ח"ו הקשר האמיץ שאנו מקושרים באבינו שבשמים, וזהו למדחל לי' בגין דאיהו עקרא ושרשא דכל עלמין, והכל יש להם שורש בו, ולעתיד יוכל להדבק הענף בשורש, משא"כ החוטא נפסק משרשו, שזהו הנקמה הגדולה שזכר הרמב"ם:

(ג) עוד כתב הרא"ח שם משל על התשובה, לבן שמרד באביו, וברח מביתו והיכלו, וכן העבד מאדונו, ובהיותו בחוץ שם אל לבו, הנה אבי כועס עלי שיצאתי מביתו בלי רשות, ואיך לא זכרתי אהבת אבי, וכמה טובות שהטיב עמי הלא תכסה בושה פניו, וירץ וישתחוה אפים ארצה, וידור שלא יצא עוד, והנמשל מובן כי האדם בחטאו גירש עצמו, ובורח מהקדושה ונקרא עבד מורד, ובשובו צריך שישתעבד ויכנע ויבוש ממה שמרד, וכמ"ש הנביא בושתי וגם נכלמתי, והנה ע"י המשל הזה נבין הפרש השב מיד, לשב אחר חודש, לשב אחר שנה, כי כפי התמדת זמן הריחוק ירבה כעס האב או האדון, ותהי' תשובתו יותר קשה, והטעם כי כפי התרחקו מהקדושה, והתדבקו בחיצוני' יכבד המשא, וקשה להפריד הקליפה, כי אם בטורח גדול עכ"ל הרא"ח:

(ד) ואומר אני שהר"ח כתב, כפי התרחקו והתמדת הזמן יתרבה הכעס, ואני אומר שעוד מצינו שיתרבה הכעס יותר, כגון שאביו קירב עצמו אליו ובא לגבולו, והבן לא רצה לשוב, והחזיר פניו מאביו שזה ודאי כעס גדול מאד, ולכן גם עלינו עתה מ"ע לשוב בתשובה אל אבינו שבשמים, הנמצא ומצוי לנו עתה יותר מכל השנה, וכמ"ש ז"ל דרשו ה' בהמצאו, שליחיד הקב"ה נמצא בעי"ת, ועל כל הבחינות הנ"ל רמז הנביא דרשו ה' בהמצאו, קראוהו וגו' שאם ח"ו נסתיר פנים מהשכינה, יתרבה הכעס מאד, יעזוב רשע דרכו, וישוב אל ה' וירחמהו, רמז לתשובה מאהבה, ואל אלקינו רמז לתשובה מיראה, כי אלקים רומז למה"ד ואעפ"כ כי ירבה לסלוח:

(ה) ונחזי אנן כי יש בנו שהי' להם שנה אשתקד שנה טובה בכל מילי דמיטב, ויש שנתיסרו ביסורים. זה בגופו וזה במאודו, וזה במיתת בנים, ואנחנו כלנו יודעים שלא עשינו אשתקד תשובה כהוגן, וא"כ אלו שהטיב להם הקב"ה ראוי להם שלא יהיו כפויי טובה ואלו שנתיסרו ראוי שיתנו אל לבם, כי לא עביד קב"ה דינא בלא דינא, והלא על שהסתירו אשתקד פניהם מן הקב"ה, ולא שבו בתשובה הסתיר הקב"ה פניו מהם, ונתקיים בהם תיסרך רעתך, והקב"ה כונתו לטובה, לעורר לבבם הערל לתשובה, ואו אז יכנע לב האבן, אבל במטותא מינייכו לא תרתו תרתי גיהנם:

(ו) והנה ביום א' של סליחות דרשתי בפי' המשנה, בעשרה מאמרות נברא וכו', כדי להפרע מן הרשעים וכו', ודקדקתי בשם התויו"ט דאטו בשביל זה ברא הקב"ה בעשרה מאמרות כדי להפרע מן הרשעים להגדיל ענשם, והלא הקב"ה חפץ חסד הוא, ודרכו להטיב ולמה יתכוין בפעולתו להגדיל עון, ואמרתי מה שאמרתי, וכעת נ"ל אדרבה מדה טובה היא זו, שאם הי' העולם נברא במאמר אחד, נמצא שהי' הרשע תכף פוגם בכל הבריאה בכללה בב"א, והי' העונש שהוא למרק עון צריך לבוא בב"א, לא היה אפשר לעולם לעמוד, ולכן נתחכם לברוא בעשרה מאמרות והפגם מתחלק בכל אחד מעט, וגם התיקון הוא לאחדים והעונש בא בזה אחר זה, ומה שקשה לסבול בב"א, נוח לסבול בכמה פעמים, זה ההפרש בין ישראל למצריים, שמהם אין הקב"ה נפרע עד שתתמלא סאתה, ואז יפרע ממנה בב"א, ולכן אנו רואים מימות עולם, כמה עו"ג מכחישי הבורא שאבד זכרם. וכמש"ר ז"ל על פסוק אני ה' לא שניתי, אבל בישראל אין הקב"ה מניח הסאה להתמלאות, ונפרע מעט מעט, ולכן נקרא פורעניות לשון פרעון מעט פריטי פריטי, ובזה אמרתי כבר אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, שלשון פורעניות רומז להקטין הפרעון לאחדים לא בפ"א, וזה בזכות ישראל, וכמ"ש רז"ל בפ"ק דע"ז על פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, ודרש ר"א משל לאחד שהי' נושה בשני ב"א, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת א':

(ז) והנה מן הישראל הקב"ה נפרע שמקבל מהם פירעון, ואז שוב אינם חייבין, אבל מע"ג לא שייך פרעון, כיון שאין הקב"ה נפרע מהם עד מלאות סאתם, ואז הם כלים לגמרי, לא שייך אחר הכליון שפרעו מה שחייבין, וכ"ז בעו"ג שמכחישין בבורא עולם, כי גם באומות יש חסידי אומות העולם שזוכין לעוה"ב אבל בישראל אפי' מהרשעים הקב"ה נפרע מהם, וזהו לפי ענ"ד פירוש המשנה בעשרה מאמרות וכו' כדי להפרע, שעכשיו שנברא בעשרה, וגם פגם הרשעים מתחלק לעשרה, וגם הפורעניות מתחלק לעשרה חלקים קטנים, וא"כ הקב"ה נפרע מהם, אבל אם הי' נברא במאמר אחד, ואז הי' הפגם במקום אחד, והי' גם עונש הרשעים בבת א' לא הי' נפרע מהם כי אם כליון לגמרי, וא"כ זה כדי להפרע מדה טובה היא וחסד גדול מקב"ה:

(ח) ומטעם זה נקרא הפורעניות יסורים, ג"כ לשון הסרה כמו כי יסיר, כי ע"י היסורים יסיר מאתנו חלאת עונותינו, ולכן נאמר ברית ביסורים כשם שנאמר ברית במלח, וד"ר ז"ל מה מלח ממתקת כל הקרבן אף יסורים ממרקים כל גופו של אדם:

והנה א"כ היסורים צריך להיות בתורת פרעון, כדי להקטין החוב, עד יכלה החוב לגמרי, אבל יש שועה שמניח החוב בשלימות, ולא עוד אלא שבכל פעם החוב מתרבה, דרך משל למי שחייב לאחד סך גדול, והמלוה ההוא הי' איש חסד, והטיב עם הלוה להעמיד החוב על זמנים אחדים, בכל פעם סך קטן ובלי רבית, ודעת המלוה הי' להטיב עם הלוה, כדי שסך קטן יוכל לצמצם ממזונותיו, ולפרוע בכל פעם והלוה הזה הי' אוכל ושותה זולל וסובא כשהגיע זמן פרעון הי' מלוה בריבית אצל איש אחר, נמצא שבכל פעם החוב מתרבה יותר ויותר, וריבית אוכלת עד אין סוף:

(ט) כמו כן האדם בכל פעם שיסורים באים עליו, והמה ממרקים, והנה ומורק ושטף כתיב שלמריקה צריך שטיפה מעונותיו, אבל אם ע"י יסורים מוסיף חטא ופשע, ביסורים הללו עצמם, הרי זה דומה למקבל חוב חדש לפרוע קצת הישן, וגם ריבית אוכלת, כי העון יותר גדול שאפי' ע"י יסורים אינו נכנע, ועל זה כתיב ואם תלכו עמי קרי, והלכתי עמכם בחמת קרי, ואולי לכך לא כתיב ואלך, רק והלכתי לשון עבר שעכשיו למפרע הי' חמת קרי ולא מדת רחמים: