דרושי הצל״ח – קטע 25

ואחזיר לדברי הראשונים, שהרמב"ם כתב שהתוכחה גורמת לתשובה, וכיון שהתשובה אע"פ שיפה לעולם, עם כל זה בעשי"ת היא מעולה ביותר, א"כ גם התוכחה היא מעולה ביותר בעשי"ת, כדי שתגרום התשובה בזמן הנכבד הזה, גם מפאת המוכיח ומפאת המקבל תוכחה, ג"כ היא מעולה בזמן הזה, אם מפאת המקבל תוכחה הדבר פשוט, שכל השנה השמן לב קצת העם הזה והמה טובעים בתאות הגשמיות, החומר מתגבר ודברי המוכיח אינם מתקבלים, משא"כ בימים הללו אין לך הפחות שברשעים שאין לבו נכנע, ואימת הדין עליו אימת מות, וכמעט שאין צריך למוכיח: אלא כל אדם מעשיו מוכיחים אותו, כי הגיעו ימי השילום לשלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואבן מקיר תזעק, וכעת נאמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך, ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה', פי' שאינך צריך למוכיח, רק תיסרך רעתך שהעבירות בעצמם בהזכירם ובהעלותם על לבו המה יהיו מוכיחים ומיסרים אותך, ודעי וראי כו', וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, וצריך שידע כל אדם שאם ח"ו לפי הדין אנוש לא יצדק שיזכה להכתב לחיים, וכל מי שזוכה לחיים בספר, אין זה אלא מרחמי הקב"ה שהצילו ממות לחיים, וכמו שמצינו לרז"ל בפ' קמא של ר"ה, אמר ר"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, אמר להם אפשר מנך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ישראל אומרים שירה, והנה מלבד הטעם שאמרו במס' ערכין, שהיה ראוי לומר שירה בר"ה וביוה"כ, משום דאקרו מועד מלבד זה אני אומר טעם שהיה ראוי לומר שירה מטעם שאמרו במגילה מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו להם, על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, מה דרוש אר"ח בר אבין אמר ריב"ק מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כ"ש, א"ה הלל נמי נימא, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל הרי שממיתה לחיים ראוי לומר שירה והלל, וכיון שבר"ה ויוה"כ הנכתבים לחיים ניצולים ממש ממות לחיים, ולכן אמרו מלאכי השרת שראוי לישראל לומר שירה ע"ז:

(ד) והנה כל זה נעשה ע"י תקיעת שופר, שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים והקב"ה משיב להם אטו ישראל יודעים זה למטה, אם נתקבל סדר תקיעתם ברצון, וע"י משיב אפשר מלך יושב על כסא דין, לשון אפשר שמידי ספיקא נא נפקי, וישראל עכ"פ מסופקים שמא ח"ו עדיין יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ועדין לא ניצלו ממות לחיים ונס אינם אומרים שירה:

ולכן המלאכים שפיר אומרים שירה בר"ה ויוה"כ, וכמו שפסקו התוס' במס' ערכין שיש לומר בר"ה והחיות ישוררו, לפי שהם למעלה רואים שהקב"ה עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ואז יכולים לומר שירה:

(ה) באופן כללית הדברים, שע"פ קו הדין אנוש איך יזכה בחיים רק הב"ה ברחמיו וברוב חסדיו, שאינו רוצה במיתת המת, כי אם בשובו מדרכיו פודהו ממות לחיים, ובזה אמרתי פירוש התפלה שאנו מוסיפין בעי"ת זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, שאנו מבקשים זכרנו לחיים, ואף שאנו ח"ו רשעים מ"מ בחפצך הטוב שלא תחפוץ במות המת, , כי אם בשובו מדרכו וחי, וזהו מנך חפץ בחיים:

(ו) וא"כ כמה ראוי שיעלה פחד ואימת המות על כל או"א, ומפאת זה יקבל מוסר, וכל זה מפאת המקבל תוכחה, וכמו כן מפאת המוכיח, כי המוכיח צריך שיוכיח את עצמו עם כללית העם, ועקר לתקן עצמו, ואם הוא עצמו אינו מקבל תוכחתו, תקובל להעם, ודברים היוצאי' מעומק הלב נכנסים בלב, וזה פי' דברי חז"ל במס' ערכין אמר ר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח אר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ומר אמר חדא וכו', לפי שאין מי שיודע לקבל תוכחה, אין מי שיודע להוכיח, שאחרי שהוא עצמו אינו מקבל תוכחתו, אין הדברים יוצאים מן הלב, משא"כ בימים הקדושים לב המוכיח ולב העם נשבר, ולכן הזמן גורם להוכיח:

(ז) ועוד שסגולת הימים כי רבה היא, שהקב"ה נמצא אפילו ליחיד, וכמו שדרשו רז"ל בפ"ק דר"ה ובמס' יבמות ס"פ החולץ, דרמו קראי אהדדי כתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו וכתיב דרשו ה' בהמצאו, ואמרו כאן ביחיד כאן בציבור, וליחיד אימת א"ר נחמן אמר רבה ב"א אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יוה"כ:

(ח) והנה כאן פירשו ב' בהמצאו, משמש על הזמן בזמן המצאו, ולכן רמי קראי אבל בירושלמי פרק אין עומדין פירשו ב' בהמצאו משמש על המקום במקום המצאו וז"ל שם ר' ירמיה אומר דרשו ה' בהמצאו, היכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואפשר להרכיב ב' הפירושים שגם הירושלמי מחלק בין יחיד לצבור, אלא שסתם ציבור מתפללים בבה"כ מקום קדוש, לאפוקי העושים מנין בבתיהם שמפסידים קדושת המקום, ולכן קאמר הירושלמי על מקרא זה בהמצאו, שמשמע שיש זמן קבוע למציאתו, וקאמר הירושלמי והיכן הוא מצוי תמיד בבה"כ, ששם מתפללים הצבור ולרבים קרוב ה' בכל קראנו אליו:

(ט) והנה מה שפירש הירושלמי היכן הוא מצוי בבה"כ, דרשו ג"כ רז"ל בפ"ק דברכות, מנין שהקב"ה מצוי בבה"כ שנאמר אלקים נצב בעדת אל, ומזה הטעם אמר רבי יוחנן דהיינו דאהני דאיכא סבי בבבל אף דכתיב למען ירבו ימיכם על האדמה, משום דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, שטעם אריכת הימים בארץ ישראל, משום שידוע שהסטרא אחרא נקראת מות, והקב"ה הוא מקור החיים כמ"ש כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור, ולכן בא"י ששם משכן השכינה, וא"י לא ניתן תחת שרי מעלה, כי אם ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, ולכן שם זוכין לאריכת ימים, וכן בחו"ל בבתי כנסיות ששם הקב"ה מצוי:

(י) והנה מי שאינו מתפלל בבה"כ מפסיד, גם בשעת מיתתו. כי מיכאל כה"ג מקריב נשמות של צדיקים למעלה, וזה הפירוש ואשי ישראל ותפלתם באהבה תקבל ברצון, שיש מפרשים ואשי ישראל חוזר למעלה, והשב את העבודה ואשי ישראל, שהרי בזה"ז אין אישים ולא ניחוחים, וי"א שאשי ישראל חוזר למטה, ואשי ישראל ותפלתם, שגם עתה יש אשי ישראל, והם נשמות הצדיקים שמקריב מיכאל כה"ג, ואמרתי שלכך דבוק אשי ישראל ותפלתם שאם מתקבלת תפלתם דהיינו שהתפללו בבה"כ, שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ, אז גם אשי ישראל מתקבלים, אבל מי שלא התפלל בבה"כ אין תפלתו מתקבלת, וגם אינו עולה אשה לה' אחרי מותו, והטעם נלענ"ד שהרי כל חו"ל מלא קליפות, ואיך תעלה נשמתו למעלה, והרי יש לה אורבים בדרך, אלא שהנשמה כבר רגילה בכל יום דרך הילוכה לבה"כ, וכבר כל ימי חייה קידשה הדרך הזה בהילוך של מצוה, ודרך הזה אחר מותה באה לבית הכנסת, ושם שער השמים לעלות למעלה, , ואז מתקבלת לקרבן אשה לה', ע"י מיכאל כה"ג, ואז מתחלה גם שחיטתה אינה ע"י הס"מ דסכין פגום שהרי תפסל מקרבן, אבל מי שאינו בא בשום פעם לבה"כ, גם אחרי מותו נעו מעגלות הקדושה בפני נשמתו, והקליפות טורפות אותה. וגם מתחלה זביחתה ע"י הס"מ דסכין פגום ולכלבא איתמסר, וזה כיון דוד הע"ה הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי, שזה תלוי בזה שאם תמות נפשו ע"י חרב של מלאך המות, שהוא בסכין פגום, ממילא שוב נפסלה מלהיות קרבן לה', ולכלבא איתמסר:

(יא) ובזה נלע"ד טעם למה שאמרו חז"ל, יחיו מתיך נבלתי יקומון, יחיו מתיך אלו מתים שבא"י, נבלתי יקומון אלו מתים שבחו"ל, ויי ט נקראו אלו נבלות משום שמיתתן ע"י הסם בסכין פגום:

ובזה כבר אמרתי פעם א', פירוש הפסוק עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל, לא הבאת לי שה עולתיך וזבחיך לא כבדתני, כי ישראל נבראו להודות לשמו יתברך, ולא אותי קראת יעקב, שהרי יגעת בי ישראל, שיגיעה ועמל נחשב לך הילוכך לבה"כ, לא הבאת לי שה עולתיך, שהתפילה היא במקום שה התמיד, לא הבאת לי למקומי, כי אם הנחתן בביתך. וזבחיך כאשר יגיעו זבחיך דהיינו שעת מיתה, לא כבדתני תהא זביחתו ע"י הסם בסכין פגום, ולא יעלה לריח ניחוח לכבוד שמו כנשמת הצדיקים:

(יב) ואמרו בגמ' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח, ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבניי מבין הישמעאלים, אכן מי שתורתו אומנתו א"צ לבטל מלמודו לבוא לבה"כ, וכן מי שיש לו בית מדרשו קבוע בביתו, באופן שלומד שם כל היום, ואינו מבטל ואינו מדבר שם דברי הבאי, ע"ז נאמר בגמ' דר' אמי ורבי אסי הוו מצלי ביני עמודי, אבל צריך להיות קבוע תורתו שם בלי ביטול, ובזה אמרתי כונת דברי רז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהנה כבר אמרתי שהקב"ה מצוי בבה"כ, ומי שאינו הולך לבה"כ הוא עוזב את הקב"ה, וזה מאריך הגלות לו ובשביל תלת מלין התעכבו ישראל בגלותא וחד מהם דמהדרי אנפיהו משכינה, ופירוש הדבר שהרי המתפלל בבה"כ עם הציבור כאלו פדאו לקב"ה ולבניו מגלות, א"כ מי שאינו הולך לבה"כ הוא מהדר אפי' משכינתא, , והוא אינו פודהו לקב"ה ולבניו ומאריך הגלות:

(יג) והנה כבר אמרתי שכל אדם חייב לבוא לבה"כ להתפלל ובאם לאו נקרא שכן רע, כי אם מי שתורתו אומנתו, וזה פי' דברי רז"ל, הלואי אותי עזבו שלא היו באים לבה"כ, ואז בודאי תורתי שמרו, שהי' צריך להיו' תורתן אומנתן, ויתפללו בבית מדרשם:

(יד) והנה המתפלל בבה"כ מראה בעצמו שיש בלבו אהבת השכינה ונכסף לבית אמו, אבל זה שאינו בא לבה"כ נקרא בן כסיל תוגת אמו, והוא מהדר אפי' משכינתא והשכינה מהדרת פנים ממנו ומתרחקת, ולכן אין תפלתו נשמעת, , ובזה אמרתי פי' הפסוק בישעיה, כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם, מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי מפדות, ואם אין בי כח להציל, ובמס' ברכות דרשו מהאי קרא, כיון שבא הקב"ה לבה"כ ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנא' מדוע באתי ואין איש וכו':

(טו) והנה לפי דרש זה צריך עיון, איך יתקשרו הדברים למה שלמעלה, איזה ספר כריתות וגו', ונראה כי הלוא באמת אנחנו פשענו ומרינו ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ולמעננו גלתה שכינה עמנו להגין עלינו שלא נשתקע בין הישמעאלים להיות לנו לעץ חיים להחזיק בה וגם להיות לנו למשכון ולבטחון, שעמה נצא מהגלות שלא נתייאש מהגאולה, והן ברבות זמן רב הזה. אלף תרצ"ב שנים בגלות החל הזה, וכלו כל הקיצין עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, מצאו המינים מקום לומר כי ח"ו אבדה לנצח תקותנו, והנה אנחנו רואים שבכל אריכת הזמן הזה, ידו נטויה עלינו, ולא עמנו כלה כחטאותינו, ואנחנו קיימים בגלותינו ומהפלא הגדול איך שה אחת רועה בין כמה זאבים, ובפרט בדורנו הזה, בהא נחתי ובהא סלקי לעקור שרשינו, והקב"ה מצילנו מידם. ונותן רחמים בעיני המלכים לרחם עלינו ולגעור במשטיננו:

(טז) ובזה גדלה התמיה שיש כאן שני הפכים בנושא אחד, אהבה ושנאה יחדיו, וממ"נ אם הקב"ה אוהב אותנו, ורחמיו עלינו כרחמי האב, למה לא יגאל אותנו לגמרי מהגלות, לחסות בצלו בארץ הקדושה, ארץ אשר ה' דורש אותה, וכאב את בן ירצה, ואם ח"ו שונא אותנו עבור עוצם חטאתינו ומריינו, ולכך עזב אותנו והיה ה' כאויב, אם כן מהפלא הוא עם כל השנאה הגדולה הזאת, איך מגן עלינו בארץ נכרי' בגלותנו, ויען כי כי נתקבצו שני הפכים אהבה ושנאה, יש מקום תלונה לבוא ח"ו לידי מחשבה רעה, שהגלות זה איננו בסיבתנו, אלא ודאי שסבת הגלות הוא כמאמר הנביא, בעוונותיכם נמכרתם ומה שאתם תמהים שאני משגיח עליכם שלא לכלות אתכם, לזה קאמר הכתוב, ואם אין בי כח להציל, והוא כמו שראינו בפ' בהעלותך היד ה' תקצר פירש"י שמשה רבינו אמר לקב"ה, אתה אמרת בשר אתן להם, ואח"כ תהרוג אומה שלימה גדולה כזו וכו', והשיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה שעה אחת:

(יח) והנה אם למדת פורעניות כך, שרצה הקב"ה להרוג אומה שלימה, שלא יאמרו ידו קצרה, ק"ו למדה טובה שמציל אותם שלא יאמרו האומות שקצרה ידו, ושאין בו כח להציל, וכמו במרגלים שאמר משה רבינו שיאמרו הגוים מבלי יכולת וגו', והשיבו הקב"ה סלחתי כדבריך, פרש"י שלא יאמרו מבלי יכולת ואף כאן אמר הכתוב, ואם אין בי כח להציל שלכך אני מציל אתכם למען לא יתחלל שמו הגדול בגוים שלא יאמרו ח"ו תש כחו:

(יט) העולה מזה שהגלות הוא בסיבתינו, ובשביל תלת מלין מתעכבים בגלות, וחד היא דמהדרי אנפין משכינתא, ואין לך היפוך פנים מזה שיש לו בה"כ משכן השכינה בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל:

וכיון שהקב"ה מצוי בבה"כ א"כ כמה מהאימה והפחד ראוי ליפול על האדם בבואו להיכל המלך מלכו של עולם וסימן ראשון שבש"ע שהקדים שויתי ה' לנגדי וכו' שאין דיבורו והרחבת פיו והוא בהיכל מלך וכו' וא"כ בבית הכנסת שהוא עומד ממש במקדש מלך ראוי שתכסהו בושה וכלימה ותבוא יראת ה' בלבו וממילא תהא התפלה בכונה ולא ישיח שיחה בטלה בתפלה גם אלו שאחר שעקרו רגלם בתפלת י"ח קול נתנו בבית ה' בדברים בטלים ומבלבלים את חבריהם העומדים עדין בתפלה ובפרט מצוי זה אצל הבחורים ר"ל ממעשיהם בשעת התפלה וכן בשעת הלימוד קודם השיעור ואחר השיעור מרבין שחוק וקלות ראש בלי אימה ויראה כלל ובמס' שבת אמרו אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לדבר הלכה ומקשה איני והא אמר ר' גידל אמר רב כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור כו' הא ברבה הא בתלמידא ואבע"א הא והא ברבה ולא קשיא הא מקמא דליפתח וכו' הרי דלשני התירוצים עכ"פ לתלמיד לא הותר כלל ואפי' לרב שהותר מלתא דבדיחותא מקמא דלפתח אין זה שחוק וקלות ראש ח"ו רק שמחה של מצוה הותר ובעו"ה כיון שאין להם יראת שמים שוב אין למודם עולה יפה ואינם מצליחים בלימודם כאמור מה לך לספר חוקי ואתה שנאת מוסר:

(כ) ומי היה יכול לזכות יותר מהם, שהם מכתתים רגליהם מעיר לעיר וסובלים דוחק מחוסרי פרנסה, ואפי' מקום ללון, ואם היו מקבלים בכ"ז עול תורה, היו זוכים לדברים הרבה, וכמו ששנינו ר"מ אומר העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה אבל עכשיו בעו"ה ע"י מעשיהם המגונים, בשחוק ובלבול תפלתם המה ירתו תרתי גיהנם, ומהיום והלאה במטותא מנייכו דלא תירתו תרתי גיהנם, שובו וחיו ועקר לשמור מוצאות הפה, כי האדם נברא בצלם אלקים, וכל אבר ואבר רומז לדברים עליונים) ולכן הראשונים היו פועלים בדיבורם, ותגזור אומר ויקם לך, כי בשמרו מוצאות הפה בקדושה, דבורו עושה רושם למעלה ותפלתו נשמעת:

(כא) אבל בעו"ה עכשיו נתרבו הפריצים פרוצים בעריות, וכל פה דובר נבלה, ומרבים שיחה עם א"א, וגם פוגמים בעיניהם להסתכל בא"א, ובאין ג"כ לידי גוף המעשה ביאות אסורות ח"ו, א"א או אף פנויה נדה מחייבי כריתות, וכמו כן רגליהם לרע. ירוצו, להשיג גבול ולהלשין, וידים עסקניות בגזל ובגניבה, ולעשות עול במדה ובמשקל ליהודי או לאינו יהודי, ונחשב להם זאת לחכמה והלב כלו מלא מחשבת און באופן שכל האברים שהם שיעור קומה צלם ודמות אלקים, הכל פגומין ובעלי מומין

(כב) ובעו"ה כך דרכו של יצה"ר שמתחלה אין לו שליטה לטמא נפשו של אדם בבעילות אסורות ובשאר טומאות הגוף, ונתקיים ותתפשהו בבגדו, בגד בוגדים ולבושי שעטנז דוקא אצל חייטים אינם יהודים, ובזה כבר יש לו חלק בו, עד ששוב מטמאו בטומאת עריות:

(כג) ובזה נלע"ד משארז"ל, ואברהם יושב פתח האהל כחום היום, שלעתיד אברהם יושב על פתחו של גיהנם להציל משם מי שרשום בברית קודש לבד מהבא על הערבית דמשכא ערלתו, ולא מבשקר ליה, שאלו היה מצוין בקדושת האיש הישראל לא היה לו כל כך הרגל דבר:

(כד) והרבה יש להוכיח על כמה פרצות שנתרבו בדורנו, ונתמוטטו עמודי עולם שלשתן הדין האמת והשלום, ונחזי אנן הדין בעיר הזאת בעהמען נתקלקל מאד, ואם לפעמים מזדמן שדנים בזבל"א או בזבל"ב, הוא רק דרך מקרה, שכן הוכשר בעיניהם, אבל להיות איש נכנע למשפט התורה, מחמת כבוד התורה ומחמת אימת השופט כל הארץ, שצונו לשפוט במשפטי התורה. זה אינו עולה על דעתם כלל, ומבזים משפטי התורה והנביא אמר אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי:

(כה) אמת בקש אמת ואין ושוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות, והנה אנו רואין ממש כעין דבר בתינוקות, לשוא הכיתי את בניכם, על עסקי שוא, ובעו"ה אין זה נחשב אצלם לעבירה כלל לדבר שקר, ונתפרץ הדבר עד שרגילין להוציא שבועה מפיהם, על כל דבר ודבר, ואפי' על עסקי שוא:

(כו) השלום הלא שנאת חנם היא שהיתה בעוכרנו, להחריב הבית בייא בייא דין דאחריב לבית, ועדין מרקד בינינו ובעו"ה בעון זה ג"כ בנים מתים כשהם קטנים, וכשארז"ל תניא אמר ר' נחמיה בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים ופירש"י אהבתו ניטלת ממנו, היינו נמי במדה, ונחזי אנן במדת הדין המתוחה בעוה"ר, יכולין להבין העבירות שבידינו, וזה אמרתי פירוש הפסוק תיסרך רעתך שהרעה הבאה היא מיסרת על העון. שע"י העונש ראוי לפשפש במעשיו ולהבין על איזה עון נענש:

(כז) ובראותי הצער הגדול שבקהלתנו במיתת הילדים ר"ל, אמרתי אולי בזכות התוכחה, ירחם ה' על עניי הצאן וסמוכים שלי מדברי רז"ל שדרשו על פסוק היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה אילים ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, והנה סיפא דקרא אינו מדוקדק מהו לא מצאו מרעה, ובמס' שבת ארז"ל בזמן שצדיקים בדור נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור, מאי קרא אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים ואמרינן גדיים ממושכנין על הרועים, והנה אם שריה כאילים, והם אינם ראוים לאתפוסי אדרא, אזלא מצאו מרעה, לקיים ורעי את גדיותיך ואז הגדיים ממושכנין, ומתים ח"ו קטני ישראל: