דרושי הצל״ח – קטע 24

(ד) הבן יקיר הזה הוא נער ישראל ואוהבהו, הקב"ה אהב אותנו ובחר בנו והביא אותנו להיכלו בית המקדש, שם הראה אהבתו העזה, ובפרט בכל שנה ביום קדוש הזה, שכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, ואנחנו פשענו ומרדנו במלך מ"ה הקב"ה, לפי רוב העוה"ז שהי' לנו, בהיותינו על שדי אמנו בארצנו והיינו סבורים שכחנו ועוצם ידינו עשה לנו החיל, ולא שמנו על לב, כי מאשר לאבינו שבשמים לנו כל החיל הזה, והוספנו בחטאינו חמה, להבעיר עד גורשנו מהיכל המלך, ובאנו בשבי בארץ אויב, וברוב רחמי המלך לבושי המלכות לא הפשיט מאותנו, להתנהג בנימוסי מלכות, וגם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים, ונשארו לנו מלבושי יקר התורה והמצות, לקנות נפש רוח ונשמה, והזהיר אותנו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ואם בפתע פתאום יבוא כתם ע"י איזה חטא ועון ופשע, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, צריך להרבות בורית לסגף תכף בתשובה לפי ערך הפגם, עד יכובס הבגד, ותשאר הנשמה נקי' ואת האם שלח אתנו בגלות, בכל מקום שגלינו גלתה שכינה אתנו לייסר אותנו, ולשמרנו בארץ האויב, והזהיר אותנו להזהר בכבוד השכינה, ושלא להנהיג קלנא בשכינתא:

(ה) והנה כאשר באנו בגלות, שכחנו כל בית אבינו, וכל הקדושה שהי' עלינו, והבן נתחבר להדיוטות במלאכות בזויות, ולכלכנו הבגדים מאוד מאוד, מעבר לעבר, לפי רוב טומאת העבירות והפשעים, שחטאנו ושעוינו ושפשענו, ולא הי' לנו בושת פנים מהשכינה, ולא שמענו בקולה, ופגמנו בהשכינה עצמה אוי לנו כי חטאנו:

(ו) פתאום התחילו לתקוע בחצוצרות בראש השנה, לאמר כי המלך ליום הכסא יבוא, והנה היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, מה קול הרעש הזה אשר מלאכים יחפזון, וכל צבא מרום חיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין, כי המלך יבוא לשבת כסאות למשפט, ואז שמנו על לבנו באלו פנים נשפוך שיח ובאיזה אופן נתחזי קמא מלכא, והבגדים מלוכלכים, וכל אחד רוצה לבקש בורית, ישראל קדושים מסגפים עצמם ומתענים לתקן המעשים, והנה בזמן קצר היספיק סיגוף ימי התשובה, לתקן גודל הפגמים שפגמנו בכל האיברים, ובפרט בברית קדש, ואין תקנה כי אם להכין מים רבים, לשפוך דמעות כנחל, הורידו כנחל דמעה, והנה עתה בא המלך, הנה המלבושים הלבנים אשר לבשנו הכזה הוא לבושי מלכות, שסוף אדם למות וילבש הבגדים הללו, אבל המלך מבקש איה בגדי הקדושה, שהלביש אותנו שהשחרנו ולכלכנו בעונותינו, ותחת בגדי יקר בגדי מחלצות, לבשנו בגדים צואים, וגם שואל אותנו על האם אשר עמנו בגלות, על כן אחי ורעי איה המים אשר הכינותם, ניתן את הבגדים במים רבים, הנה אבינו אתנו עתה, נשפוך דמעות כנחל, הורידו דמעה, לא תחוסו עיניכם כי עתה העת והעונה, וגם נתודה לפני אבינו שבשמים, כי נהגנו קלנא בשכינתא, וכזאת וכזאת עשינו, נצומה ונבקשה על זאת לגאול את השכינה, ולהוציאה מגלות, אשר זה אלף ותרפ"ב שנים, יום ליום נצפה גאולתינו, הנה עתה העת והעונה, להתיר הנדר והשבועה אשר נשבעת ה' צבאות יעץ ומי יפר, התר התר התר יוצר בראשית התר השכינה מהגלות, ונחם אותה מאבלותה, ותורה הקדושה אשר עמנו תעמוד להליץ יושר בעדנו, לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, וכל ניצוצות הקדושה שנפלו בקליפות מאז שנברא העולם ועד עתה, את הכל תוציא חפשי, להכניס הניצוצות לקדושה מעלה מעלה, ובפרט הניצוצות שיפלו על ידינו בחטא הוצאת זרע לבטלה, וביתר החטאים ובפרט שבועת שוא ושקר ונדרים, אשר עברנו על הכל, אנו שבים ומתחרטים ומבקשים סליחה ומחילה וכפרה, ומקבלים עלינו שלא לשוב עוד לחטאים ולעונות ולפשעים, אל תזכור לנו עונות ראשונים, מהר יקדמונו רחמיך, עזרנו על דבר כבוד שמך, וכפר על חטאותינו למען שמך:

(ז) והנה ביוה"כ אנו אומרים אשמנו בגדנו, וכל העבירות אנו אומרים בפה. אוי לנו הזה הוא המנחה אשר הוכן למלך הכבוד, תחת אשר הי' ראוי לנו לקדם במנחה הולכת לפנינו, וכאשר בזמן שבה"מ קיים, שהיינו מקריבים קרבנות הרבה, ועתה באנו בעזות מצח כאשה זונה, עם אשי חובותינו וניחוחי אשמותינו, מה זה המנחה שהקדמנו, הרי משל למלך שבא למדינה, והכל הביאו לו מתנות מפרי הארץ היותר טובות, מזמרת הארץ, כסיל אחד הביא דברים באושים, אשר ריח רע להם, ובא להיכל המלך, עם מנחה דברים מבאישים וסרוחין וצואים, הלא כלה גרש יגרשוהו מהיכל המלך, אבל אודיע לכם שורש הוידוי, הנה במס' תענית יומא חד בעו לשדורי דורון להקיסר, ושדרו בהדי נחום איש גם זו, כי מטא לההוא דיירא בעי למיבת, אמרו לי' מה איכא בהדך, אמר להו קא מובילנא כרגא לקיסר, קמו בלילא שרינהו לסיפטא ומלינהו עפרא, כי מטא להתם אשתכח עפרא, , אמר אחוכי קא מחייכי בי יהודאי, אפקוה למקטלי' אמר גם זו לטובה, אתא אלי' א"ל דלמא האי עפרא מעפרא דאברהם אבינו הוא, דהוה שדי עפרא הוה חרבא גילי הוה גירי, בדוק ואשכחי הכי הוה, הוי ההוא מחוזא דלא יכול למכבשי שדי מההוא עפרא וכבשוה וכו', הנה האדם הוא שליח מלמעלה, כי האדם נברא לצורך גבוה, שיסגל מצות ומע"ט, למיעל כרגא למלך מה"מ הקב"ה, והאדם בעולם הזה ראוי שידמה בעיניו כאורח נטה ללון, וכי עקר דירתו בעוה"ב אחר מותו, כי שם ביתו בג"ע העליון, וכל ימיו בעוה"ז הוא רק אורח, בכל יום הולך ממקום למקום עד יגיע למחוז חפצו, דרך כלל עולם הזה נקרא מלון, ושם היצה"ר וכת דילי' שולטין, המה בעלי הבית והאדם צריך להיות נשמר מהם, בל יגנובו כל אשר לו, וראוי להיות הצנע לכת בל ירגישו במעשיו הטובים, כי מטא לההוא דיירא שהיא העולם הזה בעי למיבת, א"ל מה איכא בהדך אמר קא מובילנא וכו', תכף שמפרסם מעשיו תכף שולטין בו, קמו בלילא שהעולם הזה דמי ללילה, שקלו כל דהוי גבי' הפסידוהו כל הזכיות ומלינהו לסיפטא עפרא החטיאוהו עד שהוא מלא חטאים ופשעים, כי מעא להתם אשתכח עפרא, פירוש כשמגיע יום הקדוש שאז יוצא מן המלון, כי השטן ביומא דכפורי וכו', אז הוא מרגיש במעשיו ואמר גם זו לטובה, כי התחיל לבכות ולשוב בתשובה שלימה, ואז גם זו לטובה, כי הזדונות נעשו זכיות, והנה עת אשר שלט אדם באדם לרע לו כי הסם נקרא אדם בליעל, והוא הגוף הטמא, שע"י חטא אדם וחטא העגל נפלו כמה נשמות קדושות בגוף הזה, ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף הטמא הזה, ואנחנו מחויבים ללקט ע"י מעשינו הטובים ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו עוד ניצוצות מהקדושה לקליפה, וכפרת ע"י חטא שלנו בהוצאות זרע לבטלה, וזהו גלות השכינה שהוא מוכרח להתלבש וללקוט הניצוצות מן האדם הבליעל, מקדקדו עד כף רגלו, ונפלה ולא תוסיף אז קום בתולת ישראל, כאשר יהי' הגלות העמוק יותר, שתגיע השכינה עד עפר שהוא עקבי האדם הזה, ותלקט אפילו הניצוצות שבעקביו, אז קום בתולת ישראל, והנה זה הטעם שבעל תשובה גדול מן הצדיק משום שבעל תשובה תחלה ע"י העונות נכנס ונתלבש תוך הקליפה בעומק, לפי רוב עונותיו ועתה ע"י תשובתו חוזר לעלות ואז מעלה כל ניצוצות קדושות עמו, ולכן שלט האדם הבליעל באדם לרע לו, כי זה ששלט בו נהפך לו לרעה, שעתה הוא מעלה ניצוצות ממנו, וזהו סוד הוידוי שחוזר להעלות מן הקליפה ניצוצי קדושה. וזהו סוד העפר הזה שאמרו עליו שדי עפרא הוה חרבא, שזה העפר הוא חרבא נגד סם, בדקו ואשכחו, הוה ההוא מחוזא דלא יכלי למכבשי' שהוא ירושלים עיר הקדש מחוז חפצנו, שכבר היא תחת הקליפה זה אלף תרפ"ב שנים, ואין אנו יכולים למכבשה, והשכינה צועקת נתנני בידי לא אוכל קום, שדו מההיא עפרא עלה וכבשוה, שאם אנו נתודה בלב שלם ונעשה תשובה, אז נזכה להושיע לירושלים עיר הקודש, ולגאול את שכינת עוזינו ולהעלות כל ניצוצות הקדושה מן הקליפה, אוי לנו כי חטאנו עתה נבקש מאת הקב"ה והספר תורה תליץ בעדנו: דרוש כ"א קודם כל נדרי (א) במס' ב"ב דאף ע"ד בעובדא דרבה בב"ח, שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, כי אתא לקמי' דרבנן: א"ל כל אבא חמרא, וכל בב"ת סיכסא, הי' לך לומר מופר לך, והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא, ורבנן א"כ אוי לי ל"ל, תוס' ועכשיו שנשבעתי, ותימא דאמאי אין הקב"ה מיפר בעצמו, דהא מסקינן במס' חגיגה, דנדרים יש להם הפרה, מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי והדרנא, אלמא שהוא מיפר בעצמו:

הן בעונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אמכם, וכל מקום שגלי ישראל גלתה שכינה עמהם, והאחרון הכביד גלות זה האחרוו, סתם קצי, והקב"ה השיב אחור ימינו, ונשבע שלא להשיבו עד עת קץ, נעלם מעין כל חי, וכ"ז לטובתינו, כי הן לא קצרה ידי מפדות שכינת עוזו, אלא באז אבדנו לנצח, ומי הי' עומד להגן עלינו, ומהראוי הי' לנו שלא להיות כפוי טובה, כי אם לאהבה את ה' בכל לב, ולהשליך כל עסקינו מנגד, ולשום מגמת פנינו לשכינת עוזו, להרים קרנה מעפר, ולקיים התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, אבל אנחנו עזי פנים וקשי עורף, והפכנו עורף ולא פנים, ובכל יום ויום עיר אלקים מושפלת יותר, ואפ"ה הקב"ה אסור עמנו בגלותא, ואין חבוש מתיר עצמו, כי אסר איסור כשבועה, ושבועה זאת היתה לטובתנו, למען הקים אותנו לו לעם קדוש, ולא נאבד על אדמת ישמעאלית, וכיון ששבועה זאת היתה לטובתנו, אי אפשר להתיר לעצמו בלתי הסכמתינו, כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס' כ' נדר ע"ד חבירו וכו', וי"א אפי' הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו, ודוקא שנדר ע"ד ובשביל טובה שעשה לו וכו', והנה הקב"ה נדר ע"ד, ובשביל טובה דכל מצוה ומע"ט שאנחנו עושים צורך גבוה הוא, ובכל מצוה ותורה אנחנו מוסיפים כח למעלה, כמ"ש תנו עוז לאלקים, ולהיפך ח"ו נאמר ותשכח אל מחוללך:

(ב) ובזה מתורץ תמיהת התוס', אמאי אין הקב"ה מפיר לעצמו שהרי נשבע ע"ד, ואי אפשר להתיר בלתי רצוננו, ובזה נלענ"ד מאמר חז"ל אין בן דוד בא עד שיהי' דור שכולו זכאי או שכולו חייב, והדבר יפלא תינח ככולו זכאי, אב כולו חייב אתמהה שיהי' חוטא נשכר, אבל לדידן אין כאן שכר, ולצדדין קתני שאם יהי' דור שכולו זכאי, אזי ממילא אנחנו כולנו מסכימים להתיר השבועה, ובן דוד יבוא ויגאלנו, והקב"ה ישוב לשוש עלינו לטובה ובדור שכלו חייב אזי אין הקב"ה מקבל שום טובה, וא"כ אף שהשבועה היתה ע"ד יכול להתיר לעצמו, ואז יבוא בן דוד לגאולת השכינה והרעים יאבדו ח"ו:

(ג) ובזה נ"ל הפלוגתא דפליגי ר"א ור"י בפ' חלק דגרסינן התם אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו, כתנאי ר"א אומר אם אין עושין תשובה אינן נגאלין, א"ל ר"י אם אין ישראל עושין תשובה אינן נגאלים, אלא הקב"ה מעמיד להם רשע כהמן ומחזירן למוטב, והנה צריך להבין במה פליגי, ועוד דודאי שפיר אמר שמואל די לאבל, ואם ח"ו ימאנו בתשובה הכי תשאר כנסת ישראל נופלת בגלותא, ועוד מה זה התמי' דקאמר אם אין ישראל כו', הלוא ר"א באמת הכי ס"ל, ונראה דודאי יגיע עת סוף ואחרית לאבלתו של אבל יחידו של עולם, אלא שהוא אסור עמנו בגלותא ישמעאלית בשבועה שנשבע שלא יכנס בירושלים של מעלה כו', ופליגי רב ושמואל וכן ר"א ור"י בהנך שני דעות דפליגי המחבר והרמ"א ביו"ד כנ"ל, דר"א ורב סברי כדעת המחבר שאפי' נשבע ע"ד חבירו, די שיודיעו ומתירין לו אפי' בלא דעתו, וא"כ כשישראל אין עושין תשובה הקב"ה יתיר לעצמו, וח"ו יניח ישראל בגלות, ושמואל ור"י סברי כדעת רמ"א, דאפי' הודיעו אין מתירין בלי דעתו, וא"כ אין היתר לשבועה, אם לא בגאולת ישראל, וא"כ הקב"ה מעמיד רשע כהמן:

(ד) א"נ דפליגי בזה שכתב רמ"א, דדוקא בשביל טובה שעשה לו, והש"ך ס"ק מ' כתב דהמרדכי פליג, וס"ל אפי' בלא טובה, וא"כ ר"א ורב סברי כדעת רמ"א, דבעינן דוקא בטובה וא"כ כשאין עושין תשובה ח"ו אז אין הקב"ה מקבל שום טובה מישראל, ואז מתיר לעצמו ולא שייך די לאבל וכו', אבל ר"י ושמואל סברי כדעת המרדכי, ואין היתר לשבועה בלתי גאולת ישראל, ולכך מתמה ר"י אם אין עושין כו', הלוא די לאבל כו':

(ה) והנה בגלות הזה ישמעאלית אנחנו נקראים נופלים, ומשיח נקרא בר נפלי, ושכינתא כביכול נופלת, כדכתיב נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, ונאמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום, כי הקמתה מהגלות תלוי בידינו, כשנעשה תשובה. ובעוה"ר אין מקים ואין סומך, ולכך צווחת נתנני ה' בידי לא אוכל קום:

(ו) בכל יום נופלת יותר, וכשתגיע עד דיוטא התחתונה אז תקום, וזה פירוש נפלה ולא תוסיף כששוב אי אפשר להוסיף בנפילה, אז קום בתולת ישראל, וכן כתיב התנערי מעפר וכמ"ש בר"ה והיא עמוקה מכולן ומשם עתידים לחזור:

(ז) והנה מי שנופל למטה, ואינו מגיע עד ארץ, הרי הוא באויר ונקרא פורח באויר, והנה השכינה הנקראת סכת דוד הנופלת וכן משיח הנקרא בר נפלי, אלו נקראים פורחים באויר, והנה לא קצרה יד ה' מהושיע, שכינת עוזו, אלא שהנדר והשבועה מעכב, וזה דבר המשנה [בחגיגה דף י'] היתר נדרים פורחים באויר, וכל עקר התקוה על ישראל, אבל בעו"ה אין להם על מה שיסמכו, כי אין דורש ואין מבקש זה זמן רב, וכל א' פונה לבצעו דהך עלמא, ואין משים על לב להצטער בגלות השכינה. ולשוב תשובה מאהבת השכינה:

(ח) וקאמר בגמ' שם ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו. שנא' כי יפליא ב' פעמים הפלאה לאיסור, והפלאה להיתר, דהיינו ר"א לשיטתו, שאם ישראל אין עושין תשובה אין נגאלין, ולא קשיא לי' די לאבל, משום דסובר כדעת רמ"א דדוקא בשביל טובה, וא"כ בדור שכלו חייב הקב"ה מפיר לעצמו בלתי רצון ישראל, וזה הכנה הפלאה לאיסור דהיינו דור שכלו חייב וכן הפלאה להיתר, דהיינו כלו זכאי, ואז הותר הנדר ברצון ישראל:

(ט) ר"י אומר יש להם כו', שנאמר באפי נשבעתי והדרנא, כי ר"י לשעתו וקאמר דשבועה זו שנשבע אם יבואון אל מנוחתי הדרנא בי, כי בלתי מנוחת ישראל כביכול גם למעלה אין מנוחה, ר' יצחק אומר כו', שנא' כל נדיב לב שלא יפסיקו מישראל אנשי אמונה, אשר יתנדבו לשוב מאהבת הקב"ה, ומעולם לא הי' הדבר הזה ולא יהי' דור שכולו חייב, אך הקב"ה ישפיע רוחו עלינו להתנדב לשוב בתשובה, ר"ח ב"א ר"י אומר וכו', נשבעתי ואקיימה ונשבע הקב"ה לנו, ואנחנו נשבענו להקב"ה להיות לו לעם סגולה, ולא שכחנו שם אלקינו רק עליך הורגנו כל היום:

(י) והנה חכמים כעסו על רבה, שלא אמר מותר לך, כי הקב"ה מאהבתו אותנו הוא ממשיך הגלות ישמעאלית שנשוב, ואנחנו ראוי לנו למסור נפשינו על קדושת שמו ולומר מותר לך, ולהוציא כ"י מהגלות, אף אם ח"ו אנחנו עדיין בלתי מתוקנים, יהיה סופינו מה שיהיה כל היסורים ועונשי הגיהנם נסבול באהבתו אותו, וזה נקרא מוסר נפשו על קדושת השם, נפש דוקא, והנה עתה העת להתיר נדרים, התר התר יוצר בראשית סלח סלח אביר יעקב, ה' כגבור יצא ויעיר קנאה, קנאת שמו המחולל בערביים ובישמעאלים, וקנאת עמו וקנאת תורתו אשר נשרפה גם בימינו בידי זרים, ועד מתי תהיה כגבור לא יוכל להושיע, ואם אנחנו חטאנו והרשענו ופשענו, מה תעשה לשמך הגדול הנקרא עלינו והנה העת והעונה להתיר השבועה, אשר נשבעת ה' צבאות יעץ ומי יפר, התר השכינה מהגלות, ונחם אבילי ציון ואבילי ירושלים, והתורה הקדושה תעמוד ותליץ יושר בעדנו, לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ דרוש כ"ב לעשי"ת (א) מצות עשה מפורש בתורה מצות התוכחה, כמ"ש הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, ומצוה זו אינה ממ"ע שהז"ג, רק בכל עת ובכל זמן מי שרואה בחבירו העובר על א' ממצות ה' אשר לא תעשנה, או מתרשל במ"ע מלקיימה חייב להוכיחו, וזה ליחיד, וכמו כן מצוה להעמיד מוכיח בשער בת רבים להוכיח על עבירות כללית השכיחים, ונכשלים רבים בהם:

(ב) ואומר אני אע"פ שהתוכחה מצותה כל הימים, עם כל זה יותר נבחרת ומקובלת היא בימים האדירים האלה, ימים נוראים אשר שמם מוכיח עליהם, ועצם קדושת הימים שכל יום ויום מימים הללו הוא שורש גדול למעלה, והמה שרשים לכל ימות השנה, וכשם שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"ב הלכה ו' וז"ל, אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ היא ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנא' דרשו ה' בהמצאו, וע"פ דבריו אני אומר, שכשם שהתשובה היא יפה ביותר, כך התוכחה יפה ביותר, שהרי התוכחה גורמת לתשובה, וכמו שכתב רבינו הגדול בפ"ד מהלכות תשובה, בחשבו הכ"ד דברים המעכבים התשובה, ואחד מהם שונא תוכחות, וכתב הרמב"ם ז"ל והשונא תוכחות שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו, ומכלימין אותו חוזר בתשובה, וכמ"ש בתורה זכור ואל תשכח וכו', וכן ישעיה הוכיח את ישראל, וכן צוהו האל להוכיח את ישראל, כמ"ש קרא בגרון אל תחשוך, וכן כל הנביאים הוכיחו את ישראל, עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול, וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם שיהיה מוכיח להם, ומחזירן בתשובה, וזה ששונא התוכחה, ואינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאותיו שהמה בעיניו טובים:

(ג) והואיל ואני עומד בדברי רבינו הללו, בדברים המעכבים את התשובה אזכיר עוד בבא אחת מדבריו וז"ל, ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו, או שישאל ממנו למחול לו, ואלו הן המקלל את הרבים, לא קלל אדם ידוע, כדי שישאל ממנו כפרה, והחולק עם הגנב, לפי שא"י גניבה זו של מי הוא יעשה שהוא מחזיק יד הגנב ומחטיאו, והמוצא אבידה ואינו מכריז וכו', והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות, אלו בני אדם אומללין הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, ואין להם מכיר כדי שידע זה של מי הוא שור זה ויחזירנו לו, והמקבל שוחד להטות דין אינו יודע היכן הגיע ההטייה הזו, וכמה היא כחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגלים, ועוד שהוא מחזיק יד זה ומחטיאו, וכתב הראב"ד ז"ל והאוכל שור עניים א"א דומה שהוא שונה שור בריש, ואינו אלא שוד בדלת, כלומר שהוא דוחק אותו בחובו, עד שמחליטין לו קרקעותיו בפחות או מטלטלין שלהם, ואומר שלי אני נוטל, והנה בעוה"ר תקלה זו שהזכיר הראב"ד שכיח מאד בקהלתינו בבעהמען שמלוה לעני על הבית והולך בפנקסאות, ואח"כ מרבה הוצאות עד שאין יד העני משגת לפדות, ושוב מביא הבית לידי סובסטאצייע, ונחלט לו בפחות מחצי שויה, ולא מיבעיא אם מתחלה בא בערמה, ועל דעת כן הלוה לעני, כדי ליקח ממנו אחוזתו, הנה זה נקרא רשע ערום, וכמ"ש רז"ל איזה רשע ערום, הממציא מעות לעני בשעת דחקו, שאחד מן הפירושים שפירשו בו המפרשים הוא ע"ד הנ"ל, וגם עובר על לא תחמוד משעה שנתן עיניו באחוזתו, ולרשע כזה אין אנו צריכין לדברי הראב"ד, אלא אפילו מתחלה הלוהו לפי תומו, ואח"כ אם דוחק עליו ולוקח ביתי ע"י סובסטאצייע כנ"ל, והוא יודע בעצמו שהבית שוה יותר, הרי הוא מעוכב תשובה, וכן מצוי זה במטלטלין, והנה מה שהולכין להערכי מתחלה והזריז משובח, ואין אני מוחה דבר זה שהרי זוכה מצד דינא דמלכותא, , וראשון ראשון קודם, אבל מה שאח"כ מביאין המטלטלין לידי ליציטירונג, והוצאות מתרבים וכל נכסי הלוה הולכים לטמיון, והסחורה נמכרת בחצי שוי', וכ"ז על הבע"ח האחרון שיוצא נקי, והוא גורם להרבות הוצאות להפסיד גם את זה שלפניו, זה דבר רע אבל הדרך הישר שאחר שכבר נרשמו אצל הערכי על סדרן, ויודעים מי ראשון ומי אחריו על הסדר, שוב ראוי שיתאספו כלם לדיינים, והמה יעשו החלוקה על סדר דינא דמלכותא, ראשון ראשון תחלה, ואז לא יהיו הוצאות חנם, והסחורה נמכרת לפי שויה וגזל זה שכיח בכל עת ועונה, והוא מדברים המעכבים את התשובה: